תמיד כז ע"ב

דף כז - ב

אמנם, לא מצינו כלאיים בכל בגדי כהן הדיוט, אלא באבנט. דאבנטו של כהן גדול ודאי היה בו כלאים, לפי שהיה עשוי מתכלת וארגמן ותולעת שני [שהם מיני צמר] ושש [פשתן]. ואם היה אבנטו של כהן הדיוט כאותו אבנט של כהן גדול, אף בו היו כלאים. ופליגי בה תנאי.

וקאמר: הניחא למאן דאמר "אבנטו של כהן הדיוט לא זהו אבנטו של כהן גדול", אלא משש בלבד היה עשוי, שפיר איכא למימר דתחת ראשיהם הניחוהו. דהא לית ביה כלאים.

אלא למאן דאמר "אבנטו של כהן הדיוט זהו אבנטו של כהן גדול" - מאי איכא למימר? ^[1] והא אית ביה כלאים, ואסור בשכיבה. אלא בהכרח ד"נגד ראשיהן" קתני.

וכי תימא לדחות, דכלאים אסורים בלבישה, כדכתיב "לא תלבש שעטנז", וכן בעליה [בהעלאה על גופו] הוא דאסור כלאים, כדכתיב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך". אבל מימך תותיה [לקפלם תחתיו] ולשכב עליהם, שפיר דמי, ומותר.

הא ליכא למימר הכי.

דהתניא: כתיב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך". דוקא בדרך העלאה אסור. אבל אתה מציעו לבגד כלאים תחתיך ושוכב עליו! דאין כלאים אסורים בשכיבה מן התורה. אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן גזירה שמא תיכרך נימא אחת מן בגד הכלאים על בשרו. וכיון שעולה הנימא על גופו, הוי דרך העלאה, ועובר על הלאו מדאורייתא ^[2].

וכיון דעל כל פנים אסור מדרבנן, שוב מוכרח דהניחום הכהנים נגד ראשיהם, ולא תחתיהם ממש.

וכי תימא לדחות, דהיה מפסיק מידי ביני וביני [בין ראשם של כהנים לאבנט], דבכהאי גוונא ליכא למיחש שתיכרך נימא מהאבנט על בשרם.

הא ליכא למימר הכי.

דהאמר רבי ששת, אמר רבי יהושע בן לוי, אמר רבי יוסי בן שאול, משום קהלא קדישא שבירושלים: אפילו עשר מצעות זו על גב זו, וכלאים תחתיהן, וכל עשר המצעות מפסיקות בין השוכב לכלאים שמלמטה - אסור לישן עליהן! ואף בזה גזרו חכמים, אטו שכיבה על כלאים גופם.

אלא שמע מינה דלא תחת ראשיהן הניחום, אלא כנגד ראשיהן.

ומסקינן: שמע מינה!

ואיבעית אימא: לעולם, לא שמעית מינה. אלא תחת ראשיהן הניחום. ואיירי מתניתין באותן בגדי כהונה שאין בהם כלאים! בכתונת מגבעת ומכנסיים, שהיו משש בלבד.

רב אשי אמר: אפילו באבנט איכא למימר, דתחת הראש הניחוהו. שהרי כל טעם האיסור בשכיבה על כלאים, הוא משום דחיישינן שמא תעלה נימא מהם על בשרו, כדאמרן. ואף העלאה עצמה אינה אסורה, אלא אם כן יש בה הנאה. דהא כתיב "לא תלבש" וכתיב "לא יעלה". ומקישינן להו אהדדי, דבעינן העלאה דומיא דלבישה. מה לבישה יש בה הנאה, אף העלאה דאית בה הנאה. אלא דבעלמא חיישינן שמא תכרך נימא על בשרו ויתחמם על ידה, ונמצא נהנה מהעלאת הכלאים. אבל בגדי כהונה קשין הן, ואינו מתחמם על ידן ^[3]. הלכך לא גזרו בהם על השכיבה, דהא ליכא למיחש למידי.

וכדאמר רב הונא בריה דרב יהושע: הא נמטא גמדא [לבד מכווץ וקשה] דבא ממקום ששמו נרש - שריא בשכיבה, וליכא למיגזר ביה משום העלאה. דהא אינו מתחמם ונהנה בהעלאתו.

תא שמע: בגדי כהונה - הכהן היוצא בהן למדינה ^[4] אסור בלבישתן, לפי שנוהג בהם מנהג חול ^[5].

ובמקדש ^[6] - בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה - מותר ללובשן ^[7]. מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן! שלב בית דין מתנה עליהם, ועל מנת כן הקדישום מתחילה.

שמע מינה, דבמקדש מותרים בלבישה, ואין בהם מעילה, אף שלא בשעת עבודה.

ומקשינן: וכי במדינה לא הותר ללובשן?

והתניא: בעשרים וחמשה בטבת, יום הר גריזים הוא. ונקבע ליום טוב, לענין דלא למספד בו, משום הנס שנעשה בו.

[כדאיתא ביומא בפרק בא לו כהן גדול.

שהוא יום שבקשו כותים להחריב את בית אלקינו, מאלכסנדרוס מוקדון. ונתן להם רשות. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה. ומיקירי ישראל נלוו עמו. ואבוקות של אור היו בידיהן. וכל הלילה הללו [שמעון הצדיק ויקירי ירושלים] הולכין מצד זה, והללו [אלכסנדר מוקדון ופמלייתו] הולכים מצד זה. עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר ראה אותם אלכסנדר מרחוק.

אמר להם אלכסנדר לאנשיו: מי הללו?

אמרו לו: אלו היהודים שמרדו בך!

כיון שהגיעו לאנטיפטרס, זרחה חמה. ופגעו שם זה בזה. כיון שראהו לשמעון הצדיק, ירד אלכסנדר ממרכבתו, והשתחוה לפניו.

אמרו לו אנשיו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה?

אמר להם: דמות דיוקנו של זה, הולכת ומנצחת לפני את אויבי בבית מלחמתי! ולכן, ראוי לי להשתחוות לו.

אמר להם אלכסנדר לשמעון הצדיק ומלויו: למה באתם להיראות לפני?

אמרו לו: וכי אפשר שבית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך עובדי כוכבים להחריבו?

אמר להם: מי הם הללו הרוצים להחריבו?

אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך הם אלו הרוצים להחריבו! אמר להם: הרי הם מסורין בידיכם לעשות עמהם מה שתרצו!

מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם. והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים, עד שהגיעו להר גריזים, ששם היה בית מקדשם של כותים.

כיון שהגיעו להר גריזים, חרשוהו וזרעוהו כרשינין. וכדרך שבקשו הכותים לעשות לבית אלוקינו, כן עשו למקום עבודה זרה שלהם.

ואותו היום עשוהו יום טוב, משום אותו הנס].

קתני מיהת, דלבש שמעון הצדיק בגדי כהונה, ויצא עמם למדינה. ובברייתא קתני דאסור ללובשם במדינה.

ומשנינן: איבעית אימא, לא בגדי כהונה ממש היו. אלא לבש בגדים הראויין לבגדי כהונה, ועשויין כמותן.

ואיבעית אימא: בגדי כהונה היו. אלא שכשבא לעשות דבר לשמו הקדוש ברוך הוא, מותר להפר בו תורה. כדכתיב "עת לעשות לה' - הפרו תורתך"!

שנינו במתניתין: אירע קרי לאחד מהן, יוצא והולך לו במסיבה.

מסייע ליה הך מתניתין, לרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן: מחילות ההולכות תחת המקדש [ואינן פתוחות לעזרה אלא להר הבית, פסחים פ"ו.] לא נתקדשו! לא בקדושת עזרה ולא בקדושת הר הבית.

ומזה שתיקנו לבעל קרי אותה מחילה, שיצא דרכה לבית הטבילה, ולא יצא דרך הר הבית, שמעינן, דמחילות לא נתקדשו בקדושת הר הבית.

ועוד אמר רבי יוחנן: בעל קרי משתלח חוץ לשני מחנות! שאסור לו לשהות, לא בעזרה שהיא מחנה שכינה, ולא בהר הבית כולו שהוא מחנה לויה ^[8].

שנינו במתניתין: והנרות דולקין מכאן ומכאן, ובית הכסא של כבוד. וזה היה כבודו - מצאו נעול, בידוע שיש שם אדם.

רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא. ולא היה לבית הכסא שלהם פתח. אלא היה מנהגם, שאם רצה אדם ליכנס לשם היה נוחר [משמיע קול שיעול] ואם היה אדם אחר בפנים, היה נוחר לו בחזרה. וכך היה יודע אם יש אדם בפנים או לא. ודרך צניעות היא. אתא רבי אבא ונחר ליה.

אמר ליה רב ספרא: ליעול מר!

אמר ליה רבי אבא: עד כאן לא סליקת [עדיין לא עלית] לשעיר ^[9], וכבר גמרת מילי דבני שעיר, ונוהג אתה בחוסר צניעות כמותם ^[10]? [דאילו הפרסיים שישבו בינותם, צנועים הם בבית הכסא].

וכי לאו הכי תנן: מצאו נעול בידוע שיש אדם!? למימרא [להודיע], דלא מיבעי ליה למיזל להתם כל זמן שנמצא בפנים אדם אחר. והיה לך לנחור כנגדי ולא לומר לי להכנס.

ורב ספרא דאמר "ליעול מר", סבר: דלמא רבי אבא מסוכן הוא, אם לא יפנה מיד.

כדתניא: רבי שמעון בן גמליאל אומר: כשאדם צריך להתפנות ומשהה את נקביו ומחזירם בבטנו, אותו עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן [חולי הגורם שכרסו צבה]! וסילון של מי רגלים החוזר לגוף מחמת שמשהה את עצמו מלהטילו, מביא את האדם לידי ירקון!

אמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה: כשחשיך [בתחלת הלילה], תקין נפשך והרגל עצמך לעשות צרכיך. וכן כשקדים [בתחלת היום], תקין נפשך לעשות צרכיך. כי היכי דלא תרחק ללכת לבית כסא שבשדות. שפעמים על ידי שתתרחק, תשהה נקביך, ותבוא לידי סכנה. אבל בשני פרקים אלו שאין בני אדם מצויין, תוכל ליפנות סמוך לבית.

ועוד אמר לו: תוב וגלי! קודם שב, ואחר כך תגלה עצמך ותעשה צרכך. ואל תגלה עצמך כשאתה מעומד. וכשגמרת, קודם כסי עצמך ואחר כך קום! ואל תעמוד כשאתה עדיין מגולה. ומשום צניעות הוא, שלא יראוהו מגולה.

ועוד אמר לו: כשאתה שותה מן הכוס, קודם שטוף אותה, ואחר כך שתי! וכשגמרת לשתות, שטוף אותה שוב, ואחר כך אחית [הניחנה] לכוס במקומה! ואף דצריך לשטוף את הכוס לאחר השתיה, מכל מקום אל תסמוך על כך בבואך לשתות ממנה שכבר שטפה זה ששתה ממנה קודם, כי דלמא איקרי ולא שטפה. ונמצא אתה בולע את רוקו.

והני מילי ביין. שאין לשפוך ממנו, משום בזיון אוכלין. אבל כשאתה שותה מים, ואחר כך רוצה אתה לתת את הכוס לאחרים שישתו ממנה, אינך צריך לשוטפה. אלא שפוך מהן מעט להעביר את הרוק שעל שפת הכוס, ואחר כך תן לתלמידך שישתה מהם. כי במים ליכא משום ביזוי אוכלין בשפיכתן, והכי עדיף טפי משטיפה.

[ולאו דוקא תלמידו, אלא רבותא נקט. דסלקא דעתך, כיון דתלמידו הוא לא אנינא דעתיה להמאס עליו, קא משמע לן].

כדתניא: לא ישתה אדם מים ויתן את השיריים לתלמידו, אלא אם כן שפך מהן! ומעשה באדם אחד ששתה מים ולא שפך מהן, ונתן לתלמידו. ואותו תלמיד איסטניס היה. ולא רצה לשתות, ומת בצמא.

באותה שעה אמרו: לא ישתה אדם מים ויתן לתלמידו, אלא אם כן שפך מהן!

אמר רב אשי: הלכך, האי תלמידא דשפיך מהכוס קמי רביה, עושה כהוגן, ולית בה משום אפקירותא [חוצפה]. שהרי אינו יכול לשתות בלא כן, ואתי לידי סכנה.

ועוד אמרו רב ורב הונא לבניהם: כל מילי שאתה אוכל, ובא רוק בפיך, לא תיפלוט אותו באפי רבך!

[וכדאמרינן עירונין צט א: הרק בפני רבו חייב מיתה!]

בר [חוץ] מקרא [דלעת] ודייסא, שמותר לירוק לאחר אכילתם. משום דכפתילה של אבר, עופרת מותכת רותחת השורפת את הגוף, דמי.

לא זהו אבנטו של כהן הדיוט. דאבנט של כה"ג משל כלאים הוי דכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת שש כתנא תכלת עמרא אבל של כהן הדיוט לא אית ביה כלאים דלא הוי בהו תכלת:

שמא תיכרך נימא. ממה שתחתיו על בשרו ותדבק בגופו וכשהוא מתהפך נמצאת היא על גביו ואית ביה איסור לא יעלה:

וכ"ת. אי משום הא משום שמא תיכרך מצי למעבד תקנה דמפסיק מידי ביני ביני שיקח בגד שאינו של כלאים ויפרש על אותו של כלאים ויפסיק בינו לבין גופו ולא תיכרך לו נימא ומותר והאמר ר' שמעון כו':

ואי בעי תימא. ואם תמצא לומר תחת ראשיהן נמי ניחא ותריץ לה באותן שאר בגדי כהונה שאין בהן כלאים חוץ מן האבנט:

ואי בעי תימא. אפי' תימא בהנך דכלאים ניחא קשין שאני כלומר כיון דחוטן כפול ששה קשין היו דלא מתהנו מנייהו ושרו כדאמר רבא:

נמטא גמדא. לבד קשה של כלאים שרי שאין הגוף נהנה ממנו:

אתא ר' אבא נחר ליה. הטיח בגרונו קול כדי שישמע רב ספרא ויצא:

א"ל רב ספרא ליעול מר. מיהו עד כאן לא עיילת לשעיר וגמרת מילי דשעיר כלומר עדיין לא נכנסת לארץ בני עשו לרומי שאינן צנועים ולמדת תרבותם הנחת תרבות פרסיים שצנועים ותפסת מנהג רומיים שאינן צנועין:

ולאו הכי תנן מצאו נעול. כלומר לא היה לך לבוא כאן כשראיתו נעול וכשידעת שאני שם:

ורב ספרא הכי קאמר ליה אעפ"כ ליעול מר סבר דלמא מסכן:

חשיך תקין נפשך וקדים תקין נפשך כי היכי דלא תרחק. כלומר למד עצמך שתהא רגיל להקדים בשחרית עד שבני אדם ישנים וצא להפנות וכן נמי חשיך לערב וצא בשעה שאין בני אדם מצויין בחוץ שאם לא תעשה כן תצטרך להתרחק מן בני אדם עד כדי שלא יראו פרועך וכשאתה מקדים ומחשיך תוכל להיפנות באי זה מקום שתרצה ולא תצטרך להתרחק:

תיב וגלי. כשאתה יושב גלי בגדיך וכסי עד שאתה יושב והדר קום משום צניעותא שלא יראו בשרך:

שטוף ושתי שטוף ואחית. שוטף הכוס עד שלא תשתה בו משום נקיות ואחר ששתיתה חזור ושטוף אותו והחזירהו שאין כל הדעות שוות שלא תעשה אנינות למי שישתה אחריך וכשאתה שותה מים בכוס שפוך מהם כנגד אותו מקום שהיה פיך שם ואח"כ תן לתלמידך:

ומת בצמא. שהיה מתבייש הוא לשפוך מהן אחר שתיית רבו:

לא תפלוט בפני רבך. כדאמרינן התם [עירובין צח.] הרק בפני רבו חייב מיתה:

בר מקרא ודיסא. חוץ מלאחר שאכל קרא או דיסא דאותו רוק שיש בפיו כפתילה של אבר דמי ששורף את הגוף אם לא ישליכנו חוץ:

איש הר הבית. הממונה על השומרים של הר הבית:

תלתא כהנים וכ"א דלוים. לפי' קמא קא חשיב מקום שמירת כהנים ולוים ב' מקומות:

הר הבית דאי תמה. אם הוא עיף וחלש מן העמידה יכול לישב:

ורמינהו ז' שערים היו בעזרה. לפי' קמא דג' מקומות שהיו כהנים שומרים שהם הם בכלל כ"א מקומות דשמירת הלוים. פריך שפיר ז' שערים שבהם קא חשיב במדות [פ"א מ"ד] בית הניצוץ ובית המוקד ששמרם מג' מקומות אבל לפי' ר"ת דהלוים שומרים בכ"א מקומות. מלבד ג' מקומות ששומרים עם הכהנים מאי פריך והא תנן ז' שערים והלא בית הניצוץ ובית המוקד הן מן השבעה. ובהם היו הכהנים והלוים שומרים והנך לא קא חשיב:

אמר אביי תרי מינייהו לא צריכי שימור. אחד בצפון ואחד בדרום האמצעים כי נשמרים ע"י שנים שמצריכין שימור:

מי"ג גזברין. הממונים על העזרה:

ומז' אמרכלין. [אמרכל] כמו אמר כולא [עי' הוריות יג.] והם הממונים על הגזברין תרגום ונשיא נשיאי הלוי ואמרכולא:

אלמא איכא תנא דאמר ח' [כו'] ואיכא נמי ה' היו. כלומר כי היכי דהאי תנא לחמשה שערים מכאן נמי ראיה למאי דפרישית לעיל דג' מקומות שהיו הלוים שומרים עם הכהנים היו ממנין הכ"א מקומות שהלוים שומרים. שהרי למ"ד דלא הוו אלא ה' שערים בעזרה ע"כ בית הניצוץ ובית המוקד היו מן חמשה שערי העזרה. וכיון דלא הוה בעזרה אלא ה' שערים ע"כ ניצוץ ובית המוקד מהם. נמצא ג' מקומות ששומרים ביחד הם בכלל כ"א מקומות של שמירת הלוים למ"ד ה' שערים הוו. וה"ה לשאר התנאים דלא מסתבר למימר דפליגי בהא. הקשה הרב אמאי שבק מתני' דמדות [פ"ב מ"ו] דתנן אבא יוסף בן חנן אומר כנגד י"ג שערים ומייתי ברייתא. וי"ל דממתני' דמדות לא מצי לאכוחי דפליגי תנאי בשערים דאיכא למימר דמקצתן היו קטנים ובמדות [שם] קא חשיב כולהו דכנגד כולם תקנו השתחויות ותנא דמדות [פ"א מ"ד] לא חשיב אלא הגדולים שהיו שומרים שם לכך מייתי הך ברייתא די"ג שערים היו כנגד י"ג אמרכלין ומסתמא גדולים קא חשיב כיון דהיה ממונה על כל שער אמרכלין (תני):

אבל מהלך היו מהלכין בהן. דאי אפי' הילוך אסור לא הוה צריך למימרא דאין ישנים בהן:

ש"מ בגדי כהונה נתנו ליהנות בהן. כלומר שלא במקום עבודה כי הלך בבית המוקד ופלוגתא היא ביומא [דף סח: וסט.] אבל בתוך העזרה לכ"ע שרי דלא נתנה תורה למלאכי השרת:

ש"מ תפילין מן הצד שרי. כשאדם ישן יכול להשים תפלין בצדו:

אבנטו של כה"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט. דשל כה"ג היה של כלאים דכתיב באלה פקודי בעשיית בגדי כה"ג ואת האבנט שש משזר תכלת וארגמן מעשה רוקם. ואבנט של הדיוט היה של שש. וכתיב בפ' תצוה בבגדי כה"ג ואבנט תעשה מעשה רוקם ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטי' וילפינן רוקם רוקם ממקרא ואלה פקודי. מה התם כלאים אף הכא כלאים. ומדכתיב ולבני אהרן וגו' ועשית להם אבנטים משמע שהיו חלוקים מאבנט של כה"ג. ואית ספרים דגרסי הא ניחא למ"ד אבנטו של כה"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט וה"פ אבנטו של כה"ג בי"ה שהיה של בוץ זהו אבנטו של כהן הדיוט כל השנה:

מטכסיסי דרך ארץ שכל ששתה אדם מים ורוצה ליתן לתלמידו יהא שופך מהם תחלה מעט כדי שידמה לזה כאלו הקלוח שפסק ממנו נפל ולא יהא לו איסטניסות ואפילו תלמיד ששפך לפני רבו אין בו משום אפקירותא:

ממונה אחד היו ממנין על כל השומרים והיו קורין לו איש הר הבית והיה מחזר על כל משמר ומשמר כל הלילה ואבוקות דולקות לפניו וכל משמר שאינו עומד אומר לו איש הר הבית שלום עליך ניכר שהוא ישן חובטו במקלו ורשות היה לו לשרוף את כסותו עד שהיו אומרין בירושלם מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפים מפני שישן לו על משמרתו אשריהם ישראל שאפילו על אונס שינה עושין דין:

א״ל ליעול מר כו׳ ע״כ לא סליקת לשעיר כו׳. לפי פירש״י צריך להגיה א״ל ע״כ לא סליקת כו׳ וכ״ה בפרק הרואה דהיינו ר׳ אבא כו׳ וקצת דחוק הוא מה שייך הכא מילי דשעיר כיון שהיה מנהגם בדלת פתוחה ובנחירה ומה עשה רב ספרא דבר שאינו צנוע כפרש״י וי״ל דלא הל״״ל בבהכ״ס ליעול מר אלא דה״ל לנחור נגדו ועוד נראה לפרש ולקיים גירסת ספרים שלנו דלא גרסינן הכא א״ל ע״כ לא כו׳ ופתח נעול הוה הכא כי מתני׳ וכולי מלתא דרב ספרא הוא אמאי באת עלי בנחירה וכי לא ראית שהוא נעול וכי גמרת מילי דשעיר שאינן צנועים ואין נועלין פתח בהכ״ס שלהן גם לא היה לך לנחור עלי שאנחור כנגדך כדאמרינן בפרק הרואה קבלה דבית הכסא צניעותא ושתיקותא ומקשה תלמודא כיון דר׳ אבא לא שפיר עביד דנחר ורב ספרא אמאי הקדים לומר לא ליעול מר דהא שתיקותא קבלה בבית הכסא ומשני דסבר דלמא מסוכן כו׳ ומספק נפשות עביד כן ומיהו האמת לא היה כן מדלא השיב רבי אבא כן ופי׳ לשעיר מפרש״י נראה דר״ל לשעיר שהוא אדום שאינן צנועים בבית הכסא כמו הפרסיים וכן פי׳ בפ׳ הרואה ע״ש ואפשר דנקט האי לישנא דשעיר ולא אדום ע״ש שד שבבהכ״ס שדומה לשעיר ע״ש ושעירים ירקדו שם כדאמרינן בפרק הרואה ולרביא ליה לבית הכסא גדיא שעיר בשעיר מיחלף ע״ש והיינו שאמר גמרת מילי דשעיר להסתכן מן השד של בית הכסא שדומה לשעיר שמזיק למי שאינו צנוע מלדבר בבית הכסא ע״ש בחדושי הלכות ודו״ק:

האי תלמידא דשפיך קמי רביה לית ביה משום אפקירותא כו׳. ואפילו הכי קאמר דהרב ישפוך ויתן לתלמידו ולא יסמוך על תלמידו שהוא עצמו ישפוך דשמא יתבייש ולא ישפוך ויסתכן כההוא תלמיד וק״ל:

גמ' משום קהלא קדישא בירושלים כצ"ל:

שם וכן אמר ליה ר"ה לרבה ברי' כצ"ל:

במפרש ד"ה במחילה וכו' לצאת לו בעל קרי דרך שם כצ"ל:

הניחא למ"ד אבנטו של כ"ג כו'. פלוגתא דתנאי היא בפ"ק דיומא ובס"א גרסינן הניחא למ"ד אבנטו של כהן הדיוט לא זהו אבנטו של כ"ג כו' והיא הגירסא המדוייקת עם היות שהכוונה אחת היא:

אפילו עשר מצעות זו על גב זו כו'. בפ"ק דביצה מייתי סוגיא זו וכתב שם הר"ן ז"ל תימה א"כ מאי איריא הברייתא דלעיל שמא תכרך נימא דמשמע דלא אפסיק מידי הא אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן מטעם המפורש בגמרא בפ"ק דביצה משום שנאמר לא יעלה עליך כלומר משום גזירה שמא יעלה אותן עליו. ונראה מלשון רש"י שהרגיש בקושיא זו ולכן פירש אסור לעשות כן שמא תכרך נימא כו' ואיכא איסורא דאורייתא דעובר משום שעטנז ודר"ש בן פזי מדרבנן ואין צורך לזה אלא כך נראה לי דברייתא נקט לה הכי משום דאפילו בכלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה כל היכא דלא מפסיק מידי אסור שמא תכרך נימא על בשרו אבל כל היכא דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן בפרק בתרא דכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן והיינו מפני שאין דרכן להעלותן וכן פירש ר"ש בפירוש המשנה ור"ש בן פזי אתא לאשמועינן דאפילו עשר מצעות זו על גב זו שאין דרכן בהעלאה כל שכלאים תחתיהן שדרכן להעלותן אסור לישן עליהם משום שנאמר לא יעלה עליך כלומר משום לאו דהעלאה כיון שדרכן בכך עכ"ל הר"ן. משמע מפשט דבריו דגזירה שמא תיכרך נימא לא שייך אלא דוקא אם לא מפסיק מידי ונראה לי שזה יצא לו מדפריך הגמרא וכי תימא דמפסיק מידי ואי לאו משום דגזירה שמא תיכרך נימא לא שייך אלא דוקא אם לא מפסיק מידי מנא ליה להמקשן דהברייתא דקתני אבל אתה מציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן דמיירי דוקא אם לא מפסיק מידי שאמר וכי תימא כו' דילמא מיירי אפילו אם מפסיק מידי ולכן פירש הא דקאמר בפ"ק דביצה אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו כו' אסור משום שנאמר לא יעלה עליך כלומר משום גזירה שמא יעלה אותן עליו אבל לא משום גזירה שמא תכרך נימא ואין זה מוכרח כי יש לומר דאפילו אם מפסיק מידי שייך הגזירה שמא תכרך נימא והא דפריך הגמרא וכי תימא דמפסיק מידי אין ר"ל דתו לא שייך הגזירה שמא תכרך נימא אלא ה"פ וכ"ת דמפסיק מידי כלומר ותו ליכא למגזר שמא תכרך נימא כיון דמן התורה מותר להציעו תחתיך אפילו אם לא מפסיק מידי א"כ די לנו חומרא זו שאסרו חכמים להציעו תחתיך אם לא מפסיק מידי אבל לאסור אפילו אם מפסיק מידי כולי האי לא החמירו חכמים. והא דאמר ר"ש בן פזי אפילו עשר מצעות כו' אסור משום שנאמר לא יעלה עליך היינו פירושו משום גזירה שמא תכרך נימא וכן כתבו בהדיא הרמב"ם והטור י"ד ושאר פוסקים וז"ל מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנאמר לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך ומדברי סופרים אפילו עשר מצעות זו על גב זו והתחתון שבהן כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו עכ"ל. וגם מה שפירש הר"ן דהיתרא דכרים וכסתות היינו משום כיון שאין דרכן להעלותן אין כן דעת הרמב"ם והטור י"ד ושאר פוסקים שכתבו בד"א שאסור אפילו עשר מצעות כו' ברכין כגון יריעות ושמלות אבל בקשין דליכא למיחש שמא תכרך עליו נימא כגון כרים וכסתות מותר לישן עליהן ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן ע"כ. הרי אסרו בעשר מצעות זו על גב זו אם המצע התחתון כלאים אע"פ שאין דרכו בהעלאה וכן משמע בהדיא מדברי התוספות שאכתוב בסמוך ולדעת הר"ן קשה לי הא דתנן בסוף פ"ק דביצה משלחין בי"ט כלאים ופריך הגמרא כלאים למאי חזו ומשני בקשין ולמה לא משני בשאין עשויין להעלאה ולהצעה וצריך עיון:

ואי בעית אימא באותן שאין בהן כלאים. ביומא פרק בא לו לא גרסינן להאי ואבע"א ואם אינו טעות נראה שאין כאן מקומו כי אין זה סוגית הגמרא אלא מקומו הוא אחר תירוץ רב אשי וכך יש להגיה אלא שמע מינה כנגד ראשיהן רב אשי אמר כו' הא נמטא גמדא דנרש שריא ואי בעית אימא כו':

רב אשי אמר בגדי כהונה קשין הן כו'. וא"ת דהא תניא בפ"ק דערכין (דף ג'] הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדלים תעשה לך אימא מאן דלא אשתרי כלאים לגביה בלבושא הוא דמיחייב במצות ציצית והני כהנים הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו לא ליחייבו קמ"ל דכהנים חייבים והשתא מאי קאמר הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו הלא כיון דקשין הן לא אשתרי כלאים לגבייהו כבר הקשו התוספות זאת הקושיא בריש פרק בא לו כ"ג ובסוף פ"ק דביצה ובפרק במה אשה ותירצו בשם ר"ת דלבישה והעלאה דהוו דאורייתא אסירי אפילו בקשין אבל הצעה דמדרבנן לא גזרו בקשין ודלא כפרש"י שפירש על בגדי כהונה קשין הן דכיון דקשין הן שרי לגמרי אפילו בלבישה והעלאה דא"כ יקשה עליו ההיא דערכין שהבאתי וא"ת והצעה היכי שרי והא כיון דהוו כלאים דאורייתא לענין לבישה והעלאה ליתסרו אפילו למוכרו לגוי ע"א כדתנן במסכת כלאים הבגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרם לע"א ולא יעשנו מרדעת לחמור וכ"ש להציע תחתיו וי"ל ההיא איירי דוקא באבד וחיישינן שמא יקרע בגדו ויחזור ויתפרנו על גבי בגדו כדאמרינן בע"א גבי נודות הגוים ע"א שאסור לעשות מהן שטיחין לחמור שמא יבקע נודו ויחזור ויתפרנו על גבי נודו אבל אם היו הכלאים ניכרין מותר כדתנן במסכת כלאים תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים וא"ת והאמר הכא אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן וכן קשה אהא דתנן במסכת כלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים וי"ל דבמצעות שייך כריכה להכי חיישינן שמא תיכרך לו נימא אבל במרדעת החמור ובכרים וכסתות לא שכיחא שתיכרך נימא ולהכי לא גזרו מיהו אם בשרו נוגע בהן אסור כדתניא בהדיא גבי כרים וכסתות ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן וה"ה במרדעת ובלבישה והעלאה אסירי בכל ענין אע"פ שאין בשרו נוגע בהן כדתנן לא יתן אדם מרדעת של כלאים על כתפו אפילו להוציא כלי אבל לבדין הקשין מותרין אפילו בלבישה כיון שאפילו לבישת הרכים אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא בעינן שיהא שוע טווי ונוז וקשה לפי זה מאי ראיה מייתי רב אשי מהא דאמר רב הונא הא נמטא גמדא דנרש שריא כיון דבגדי כהונה קשין מותרין דוקא להציע תחתיו אבל ללבוש אסורין הואיל שהם כלאים דאורייתא שהן שוע טווי ונוז ואלו נמטא גמדא דנרש מותר אפילו ללבוש לפי שהלבדין אפילו ברכין אין איסורן אלא מדבריהם שאינן שוע טווי ונוז. וצריך לדחוק ולומר הא דמייתי ראיה מהא דאמר רב הונא הא נמטא גמדא כו' לא שיהא דין קשין ונמטא שוין אלא הכי קאמר כי היכי דשרי לבדין קשין אפי' בלבישה לפי שלבישת הרכים אינו אלא מדרבנן ולא גזרו בקשין הכי נמי בגדי כהונה קשין שרי בהצעה הואיל דאפילו ברכים ליכא אלא איסור דרבנן להציע לכן בקשין לא גזרו להציע. אמנם דוחק הוא דפשטא דלישנא משמע שיהא דין קשין ונמטא שוין או שניהם מותרין דוקא בהצעה כדפירש הרמב"ם ז"ל או שניהם מותרין אפילו בלבישה ואולי זה יכריח לרש"י לפרש מה שכתבו התוספות בשמו דקשין שרו לגמרי מפני דס"ל דנמטא גמדא ודאי שרי אפילו בלבישה ולכן פירש דקשין נמי שרי אפילו בלבישה ועוד יש קצת הכרח אחר מהברייתא דמייתי בסמוך בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר כו' ומדסתם ותני בגדי כהונה אף אבנט בכלל ומשמע ליה לרש"י דבכל ענין שרי להו אף משום כלאים מטעם דקשין הן וזהו דעת הראב"ד בהשגותיו בסוף הלכות כלאים ובפ"ח מהלכות כלי המקדש כמו שכתב שם הכסף משנה. ומה שהקשו התוספות על פרש"י מההיא דערכין שהבאתי דקאמר הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו כבר תירצה רבינו זרחיה בספר המאור בסוף פ"ק דביצה קושיא זו בטוב טעם ודעת ואמר דכי אמרינן דבגדי כהונה מותרין משום דקשים הם היינו דוקא באבנט שהיה קשה מפני שהיו חוגרים בו מתניהם וכלאים של פרחי כהונה אינו אלא באבנט דפרחי כהונה ודאי כהנים הדיוטים היו שאין בגדיהם כלאים אלא באבנט בלבד ודאמרינן בערכין דאשתרו כלאים לגבייהו היינו לגבי כ"ג בשאר בגדים כגון חושן ואפוד שהיו רכים לפי שעשויין ללבישה. וכתב עוד וז"ל ומדאסיקנא בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור איכא למימר דאידחיה לה דרב אשי דאמר בגדי כהונה קשין הן ואיכא למימר האי דקתני במדינה אסור לאו משום כלאים אלא מעלה דרבנן היא ומעלה שעשו בבגדי קדש ודיקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב ש"מ עכ"ל. נראה מדבריו שפירש הא דאמר רב אשי בגדי כהונה קשין הן ר"ל ושרו לגמרי אפילו בלבישה כמו שכתבו התוספות בשם רש"י ולא כמו שפירשו בשם ר"ת דלא שרו אלא דוקא בהצעה דא"כ לא אידחיה לה דרב אשי אע"ג דאסיקנא בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור מפני שי"ל דהברייתא איירי בלבישה ורב אשי איירי דוקא בהצעה. ומה שכתב הרז"ה ז"ל ואיכא למימר האי דקתני במדינה אסור לאו משום כלאים אלא מעלה דרבנן כו' כך משמע נמי מדברי רש"י ביומא שפירש וז"ל למדינה אסור לפי שנוהג בהן דרך חול ע"כ. וקשה לי עליהם היאך אפשר לומר הא דקתני במדינה אסור לאו משום כלאים אלא אסור מדרבנן דהא פריך הגמ' ובמדינה לא והא תניא בכ"ה יום הר גרזים כו' ומשני עת לעשות לה' הפרו תורתך ודוחק לומר דבדרבנן נמי שייך הפרה. ומה שכתב בעל המאור ודיקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב ש"מ יש לדחות ולומר אסור מדאורייתא קאמר וחייב וראיה מבוארת לדברי דהא תניא בתוספתא דכלאים בסוף המסכתא בזה הלשון ובגדי כהנים ובגדי כ"ג אין בהם משום כלאים בגדי כ"ג היוצא בהן למדינה חייב ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פטור כו' ע"כ. הרי בהדיא תנא היוצא בהן למדינה חייב ומזאת התוספתא יש ראיה מוכרחת לדברי רש"י והראב"ד דבמקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר משום כלאים ויש סתירה לדברי התוספות שהבאתי לעיל וכן להרמב"ם ז"ל שכתב בסוף הלכות כלאים כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים כו' ומיהו מה שכתב רבינו זרחיה ז"ל ודיקא נמי דקתני אסור ולא קתני חייב ש"מ כו' דמשמע מדבריו דלשון חייב אי אפשר לפרש חייב מדרבנן אינו מוכרח דהא אפילו לשון חייב אפשר לפרש חייב מדרבנן כדתנן בפרק אמרו לו אכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאים ונכנס למקדש חייב אף על פי דפסול גויה הוי מדרבנן כדאיתא בפרק בתרא דיומא וכה"ג פירשו התוספות בשם ר"י ביומא בפרק הוציאו לו הא דתנן בפ"ב דמעילה וחייב עליהן משום נותר וטמא היינו נמי מדרבנן. ומיהו יש להקשות לשיטת רש"י והראב"ד מהא דאמר בריש ערכין גבי כלאים דאשתרי גבי כהנים נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי. וכבר היה אפשר ליישב דה"ק נהי דבעידן עבודה אשתרי כלומר המיוחדים לעבודה שלא בעידן עבודה כלומר אותם שאינם מיוחדים לעבודה לא אשתרי. שוב מצאתי שכן פירשו התוספות בהדיא בפרק כל הבשר גבי טלית שאולה כל ל' יום כו'. אמנם יותר נכון בעיני ליישב כדכתב הכסף משנה דבעידן עבודה לאו דוקא אלא הוה ליה כאלו אמר במקדש אלא משום דבמקדש דשרינן שלא בשעת עבודה טעמא משום דבמקום עבודה היא ומגו דאשתרי בשעת עבודה אשתרי אף שלא בשעת עבודה משום הכי נקט בשעת עבודה ולשיטת התוספות והרמב"ם ז"ל י"ל דהאי ברייתא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה כו' אסור ובמקדש בין בשעת עבודה כו' מותר לא לענין היתר כלאים מיתניא אלא לענין היתר הנאת בגדי כהונה וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן ואיירי בבגדי כהונה שאין בהן כלאים אבל הבגד של כהונה שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש אע"ג דלית ביה משום משתמש בבגדי כהונה משום כלאים מיהא אית ביה כפשטא דסוגית הגמרא בריש ערכין שהבאתי לעיל דקאמר נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ורש"י ז"ל עצמו בסוף פ"ק דביצה כתב להיפך גבי בקשין שרי דהיינו דוקא לישיבה וכן פירש בהדיא גבי נמטא גמדא דנרש דהיינו דוקא לישיבה ולכן אין דעתו של רש"י ידוע לנו עד שיבא מורה צדק:

היוצא בהן למדינה. פירוש אפילו לירושלים שאף היא כגבולים לענין זה וכן בכל מקום דקתני מדינה לגבי מקדש ירושלים בכלל מדינה היא אבל במקום שר"ל מדינה מלבד ירושלים אז הוא מחלק בהדיא בין ירושלים למדינה כדאשכחן בדוכתי טובא לאפוקי מהרמב"ם שפירש בפ"ו דמסכת מעשר ובפרק א' דשקלים ובפרק לולב הגזול ובשאר דוכתי טובא שכל ערי ישראל קרויין מדינה מלבד ירושלים וקשה לי על דבריו דהא בפרק בתרא תנן במדינה אומרים שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת והתם ודאי ירושלים בכלל מדינה היא מדמפרש הגמרא הטעם בפרק אלו נאמרין לפי שאין עונין אמן במקדש ויליף ליה מקרא קומו וברכו את ה' וגו' וזהו דוקא במקדש עצמו ולא בירושלים:

היוצא בהן למדינה אסור. בקדושין פרק האומר גבי ינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך פרש"י וז"ל ואע"ג דלאו שעת עבודה הא אמרינן לעיל בפ"ב בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן וכתבו עליו התוספות וז"ל וקשה דאדרבה משמע מהתם דמיד שהיו יכולין להפשיטן שהיו זקוקין להפשיטן מדקאמר לא ניתנה תורה למלאכי השרת משמע שלא לצורך אסירא ע"כ. ולי קשה קושיא אחרת יותר חזקה אפילו יהי כן כדפרש"י דמשמע בפ"ב דקידושין בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן מ"מ אכתי קשה הלא היינו דוקא במקדש אבל היוצא בהן למדינה אסור כדאמרינן הכא בהדיא היוצא בהן למדינה אסור והא ינאי המלך חוץ למקדש הוה ולקושית רש"י כבר תירצו התוספות בשם ר"ת דדוקא ציץ יכול להניחו כל שעה מדכתיב ביה והיה על מצחו תמיד ואע"ג דאצטריך לדרשה אחריתי בפ"ק דיומא שלא יסיח דעתו ממנו שמא י"ל מדכתיב תרי זימני והיה על מצח אהרן והיה על מצחו תמיד נפקא. ויותר היה נראה לומר דאין ה"נ דשלא כדין עשה שהניח הציץ אבל ליכא למימר דמיד נזרקה בו מינות דהתם משמע דאכתי לא נזרקה בו מינות עד בתר הכי דקאמר ותורה שבכתב מה תהא עליה ולא אמר נמי התורה שבעל פה:

מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. תימה א"כ אמאי אמר רב בפרק האיש מקדש כתנות כהונה אין בהן מעילה לפי שלא ניתנה התורה למלאכי השרת ופרש"י שיהיו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר העבודה כהרף עין ע"כ. משמע דמיד שהיו יכולים להפשיטן שהיו זקוקין להפשיטן ואע"ג שהכהנים עם כתנות כהונה היו במקדש דהא העבודה אינה אלא במקדש א"כ ש"מ בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן וכן דקדקו התוספות בהדיא מהתם בפרק האומר גבי הקם להם בציץ כו'. ושמא י"ל רב תנא הוא ופליג על הך ברייתא דהכא וס"ל בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן:

כדאיתא ביומא פרק בא לו כ"ג קרוב כו' עד אי בעית אימא כו' נראה לי שאין זה לשון הגמרא כי אין זה סוגית הגמרא לדבר בכהאי גוונא אלא המעתיקים קצרוהו. והא לך גוף הברייתא בעשרים וחמשה יום הר גרזים דלא למספד יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם באו והודיעו את שמעון הצדיק מה עשה לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ירושלים עמו ואבוקות של אור בידיהן וכל הלילה הללו הולכין מצד זה והללו הולכין מצד זה עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר אמר להם מי הם הללו אמרו לו יהודים שמרדו בך כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה כיון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו א"ל מלך גדול שכמותך ישתחוה ליהודי זה א"ל דמות דיוקנו של זה מנצח לפני בבית מלחמתי אמר להם למה באתם אמרו אפשר בית שמתפללין בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גוים להחריבו א"ל מי הללו א"ל כותיי' הללו שעומדין לפניך א"ל הרי הם מסורין בידכם מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גרזים כיון שהגיעו להר גרזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו ואותו יום עשאוהו יו"ט ואי בעית אימא ראויין לבגדי כהונה ואי בעית אימא עת לעשות לה' הפרו תורתך:

מחילות לא נתקדשו כו'. בפסחים פרק אלו דברים מייתי נמי הא דא"ר יוחנן מחילות לא נתקדשו ופרש"י מחילות ומערות של תחת העזרה ולא נתקדשו בקדושת עזרה ע"כ. וקשה לי על פירושו שהרי בסוף פרק כיצד צולין מסיק הגמרא דהא דא"ר יוחנן מחילות לא נתקדשו הני מילי במחילות שתחת הר הבית אבל מחילות שתחת העזרה אם הם פתוחים לעזרה נתקדשו בקדושת עזרה ואם הם פתוחין להר הבית לא נתקדשו כלום אפילו בקדושת הר הבית ומותר לזב ולבעל קרי ליכנס שם ורש"י גופיה פירש כן בהדיא בפרק כיצד צולין דהא דא"ר יוחנן בפרק אלו דברים מחילות לא נתקדשו היינו מחילות דהר הבית דבעל קרי מותר ליכנס שם א"כ איך פירש רש"י מחילות של תחת העזרה כו' דהא לא איירי רבי יוחנן במחילות של העזרה אלא דוקא במחילות דהר הבית ועוד מאי האי דקאמר לא נתקדשו בקדושת עזרה ממה נפשך אם הם פתוחין לעזרה הרי נתקדשו בקדושת עזרה ואם פתוחין להר הבית הרי לא נתקדשו כלום אפילו בקדושת הר הבית וכ"ש בקדושת עזרה. וגם על התוס' קשה לי מאי מקשו התם על דא"ר יוחנן מחילות לא נתקדשו מהא דאמר בפ"ב דזבחים דכי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש ותירצו דבכיצד צולין מסקינן כי א"ר יוחנן בפתוחות לחול אבל פתוחות לקדש קדש הלא הקושיא מעיקרא ליתא כי לא א"ר יוחנן על מחילות שתחת העזרה אלא על מחילות שתחת הר הבית אבל ההיא דפ"ב דזבחים דאמר דכי קדיש דוד רצפה כו' קאי על העזרה עצמה כדמוכח התם וצ"ע:

אמר ליה ליעול מר עד כאן כו'. טעות דלוג סופר יש כאן וצריך להגיה א"ל ליעול מר בתר דנפק א"ל עד כאן כו' וכן הוא בסוף פרק הרואה:

עד כאן לא סליקת לשעיר. פירוש לארץ ישראל ונקרא שעיר על שם עשו והוא אדום שהיו בארץ ישראל ולא היו צנועין בבית הכסא כמו הפרסיים שהיו בבבל:

אחר זמן רב שכתבתי זה כתב אלי החכם מהר"ר יעקב מארץ ישראל בשם תוספות הרא"ש כמו שאני פירשתי וז"ל כלומר אתה מבבל שהם פרסיים וצנועים בבית ולא באת לארץ ישראל שדרים שם ארמיים שהם מבני ארם מהר שעיר שאינם צנועים ולמדת מנהגם הרע שאינך צנוע כי לא היה לך לדבר אלי ליעול מר אלא היה לך להשמיע קול עכ"ל. אבל אין דעתי נוחה בפירוש זה מפני שקשה לי הלא ארץ ישראל לא היה מעולם תחת ממשלת ארם א"כ למה נקרא ארץ ישראל שעיר על שם עשו וכי בשביל שדרים שם הארמיים מבני עשו יקרא על שמם הלא גם שאר אומות הרבה דגרים שם. לכן יותר נ"ל לפרש עד כאן לא סליקת לשעיר היינו לישמעאל המושל ומולך בארץ ישראל ולא היו צנועין בבית הכסא כמו הפרסיים שהיו בבבל ונקרא שעיר משום דאמרינן בפ' עשרה יוחסין א"ל רבי ללוי הראני ישמעאלים א"ל דומין לשעירים של בית הכסא:

מביא את האדם לידי הדרוקן. במסכת בכורות פרק מומין אלו פרש"י הדרוקן חולי מעיים וקשה לי על פירושו שהרי איתא בר"פ מי שהוציאוהו שלשה מתין כשהן מספרין חולי מעיים וחיה והדרוקן מכלל דהדרוקן לאו היינו חולי מעיים ורש"י גופיה לא פירש כן בפרק מי שמתו ובפרק הרואה שכתב הדרוקן חולי המצבה את הכרס ע"כ. ושמא י"ל דמה שפרש"י בבכורות חולי מעיים לא היתה כוונתו חולי מעיים ממש הנזכר בכל הגמרא דהיינו חולי השלשול אלא ר"ל שכרסו צבה. ומיהו קשה לי למה לא קחשיב הגמרא נמי הדרוקן של עמוד החוזר בהדי שלשה מיני הדרוקן דמייתי בפרק במה מדליקין וצריך עיון:

לידי ירקון. משמע דהדרוקן וירקון תרי מילי נינהו וכן משמע בהדיא בפרק במה מדליקין דאמר ארבעה סימנין הן סימן לעבירה הדרוקן סימן לשנאת חנם ירקון כו' וכן פרש"י בהדיא בפרק מי שמתו הדרוקן חולי המצבה את הכרס ירקון חולי ששמו גלניצה ולא כמו שכתבו התוספות בבכורות בפרק מומין אלו שהם ענין אחד מדאמרינן ביבמות העבירום לפני הציץ כל שראויה לביאה פניה מוריקות דאמר מר סימן לעבירה הדרוקן ואינו מוכרח כי י"ל שיש להדרוקן קצת ירקות פנים כדאמר פניה מוריקות ומיהו ענין אחר לגמרי הוא וכן פירשו התוספות עצמם בהדיא ביבמות:

תיב וגלי וכסי וקום. אע"ג דבסוף פרק הרואה לא אמרינן אלא אין נפרעין מעומד אבל שלא יקום כשהוא מגולה לא נזכר שם בגמרא ולא בפוסקים מ"מ נראה לי דכל אפי שוה דה"ה שלא יקום כשהוא מגולה כדאמר כאן וכסי וקום דכיון דמשום צניעות הוא מאי שנא:

וכשאתה שותה מים שפוך מהן. פירש המפרש כלומר הא דבעינן שטיפה לאחר שתיה ה"מ ביין שאינך יכול לשפוך ממנו ותעביר הרוק בשפיכה משום בזיון אוכלים אבל במים שאין כאן בזיון שפוך מהן וטוב לעשותו יותר ע"כ. מכאן קורא אני תגר על מה שנהגו לשפוך מכוס הבדלה של יין על הארץ ואומרים טעם חלוש משום דאמרינן בעירובין כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה ועושין כן לסימן טוב בתחלת השבוע שהרי חמירא סכנתא מאיסורא ואפ"ה אמר כאן בשמעתין דאסור לשפוך מכוס של יין כדי להעביר הרוק משום בזיון אוכלין אע"פ שיש בו משום סכנה והשפיכה טוב יותר משטיפת הכוס כ"ש שאסור לשפוך משום סימן טוב בעלמא ועוד שהרי בהדיא תניא בסוף פרק ג' שאכלו ת"ר ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה ופרש"י ממשיכין יין בצינורות משום סימן טוב ואין כאן משום בזיון והפסד אוכלין לפי שמקבל אותו בראש פי הצנור בכלי ע"כ וכן כתבו בהדיא הפוסקים רוב מנין ורוב בנין כדפרש"י דאסור לשפוך היין על הארץ משום סימן טוב ושמחת חתן וכלה אלא צריך שיקבלנו בכלי בפי הצנור הרי קמן מבואר דאסור לשפוך היין על הארץ משום סימן טוב אף שמצאתי כתוב וז"ל כשמבדילין על הכוס שופכין מן הכוס פירוש מן היין על הארץ דאיתא בב"ר כל בית דלא משתפך ביה יינא כמיא במוצאי שבת לית ביה ברכה ע"כ. לא תאבה לו ולא תשמע אליו כי לא היה ולא נברא בב"ר מה שכתב בשמו ואי איישר חילי אבטליניה:

כל מילי לא תפלוט כו'. בפרק המוצא תפלין גבי כיח בפני רבו חייב מיתה מסקינן דוקא כיחו שהוא דבר שיוציא מגופו בכח אבל רוק בעלמא מותר דאנוס הוא לרוק וממילא בקרא ודיסא מותר לו לפלוט אפילו כיחו. כן נראה לי:

איש הר הבית היה מחזר על כל משמר כו'. היינו בן ביבי היה ממונה על זה הדבר כדאיתא בריש פרק ב' דיומא אמר אביי מריש הוה אמינא הא דתנן בן ביבי ממונה על הפקיע אמינא פתילתא (וכן פירש בהדיא בגמרא דירושלמי בפ"ב דיומא ובפ"ה דשקלים) כדתנן מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין כיון דשמענא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא. וקשה בעיני למה קראו כאן איש הר הבית ולא הזכירו בשמו כמו שהזכיר לקמן שמות הממונים הנזכרים בשקלים בן ארזא מקיש בצלצל גביני כרוז ונראה שקראו איש הר הבית בלשון חשיבות ומעלה הואיל שהיה שר וממונה על כל השומרים והא דקראו איש הר הבית לא אתא לאפוקי העזרה דהא היו כל כך שומרים בעזרה כמו בהר הבית כמפורש לעיל ועוד דהא קאמר בסמוך והם אומרים מה קול בעזרה כו' אלא משום דהר הבית הוא שם כולל כל בית המקדש דהר הבית היה ת"ק אמה על ת"ק אמה ובכלל אותו חשבון היה חשבון העזרה קל"ה אמה על אורך קפ"ז אמה כדתנן במדות הלכך קראו איש הר הבית:

לא סלקת לשעיר וגמרת מילי דשעיר. כתב הרב עיון יעקב ז"ל עיין רש"י ומהרש"א ובאר שבע מה שפירשו בזה ונ"ל עוד לפרש דב"ה קרי שעיר על שם השד ושעירים ירקדו שם וכן קאמר שם בברכות שעיר בשעיר מחלף וה"ק ליה בלשון בתמיה וכי ע"כ לא הלכת לשעיר ללמוד מילי דשעיר שיהא צנוע מדבר שם משום סכנת השד עכ"ל. והנה זה דשד ב"ה דומה לשעיר על שם ושעירים כבר כתבו מהרש"א ז"ל בחדושי אגדות וגם מהרש"א ז"ל שם מייתי ההיא דברכות שהביא שעיר בשעיר מחלף. ואם מה שחידש הרב ז"ל היינו דבית הכסא קרי שעיר אינו מתישב בלשון עד כאן לא סלקת לשעיר ודוק:

רב ספרא הוה יתיב וכו' נחר ליה וכו'. סוגית הש"ס ודברי המפרש והראב"ד והרא"ש אנכי הדל עמדתי עליהם בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן ג' בס"ד:

הניחא למ''ד אבנטו של כ''ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט. אבנטו של כ''ג בשאר ימות השנה דדברי הכל של כלאים לא זהו אבנטו של כהן הדיוט דאותו של כ''ג הוה דכלאים ושל הדיוט לא הוה דכלאים שפיר: אלא למ''ד זהו אבנטו של כהן הדיוט. נמי היה דכלאים כמו של כ''ג מאי איכא למימר: וכי תימא כלאים בלבישה והעלאה הוא דאסור אבל מימך תותיה שרי. מותר להציעו ולישן על גביו: שמא תיכרך נימא על בשרו. ונתחמם ופסיק רישא הוא ובגד שארוג בו כלאים מצד שני אפילו מצד האחד אסור ליהנות ממנו דכולו הוו דכלאים ואסור לישן עליהם חומרא דכלאים הוא ומסתמא הכא לא התירו הואיל ולא לצורך עבודה הוא: אלא ש''מ נגד ראשיהן. וכיון שלא כנגד ראשיהן היו נתונים ליכא חומרא דכלאים דכולי האי לא מחמרינן שיש היכר לדבר ולא אתו לידי איסורא: ואיבעית אימא באותן שאין בהו כלאים. לא תימא ה''נ מסתברא דאי נתנו ליהנות בהן משום כלאים ליכא דבהנך דלית בהו כלאים קאמר דמניחין תחת ראשיהן ובסדר יומא בפרק בא לו (דף סט.) לא גרסינן להאי ואיבעית אימא: רב אשי אמר בגדי כהונה קשין. ואין מחממין ואנן בעינן העלאה דומיא דלבישה דאית בהו הנאה הילכך אי לאו הכי משום דלא ניתנו ליהנות בהן משום כלאים ליכא למיחש: נמטא. פלטר: גמדא. קשה: דנרש. מקום: שריא. דקשה הוא ואינו מחמם ובפרק בא לו ביומא פירש הרב רבינו ש''י פי' אחר ואינו נראה דפי' תפלין מן הצד שריין ולא חיישינן שמא יפיח בהן דשמא יפיח בהן לא שייך אלא בשעה שהוא לבוש בהם ותדע מדקא פריך נהי דניתנו ליהנות בהו ותיפוק ליה משום איסורא דכלאים היה לו להקשות נהי דניתנו ליהנות בהן תיפוק ליה משום שמא יפיח הואיל ואיסור שמא יפיח הוי אם הם כנגד ראשו ובסוף יומא אין כתוב בספרים ולא חיישינן דילמא מיגנדר ונפיל עלייהו לכך פירשו הרב משום איסור שמא יפיח בהם והשתא לפי פירוש מורי אתיא שמעתא שפיר דהכי פירושו ש''מ מדקא שרינן איסור דאורייתא כלומר דבר שיוכל לבא לידי איסורא דאורייתא כ''ש דאית למישרי דבר שאינו יכול לבא אלא לידי איסורא דרבנן דאם באו תפלין כנגד ראשו אין כאן אלא משום בזיון וביומא (שם) מוכיחים מברייתא אחת שמביא הש''ס לשם דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן: במחילה ההולכת מסייע ליה לר' יוחנן דא''ר יוחנן מחילות לא נתקדשו. מש''ה תיקנו לו מחילות לצאת דרך שם ובפסחים בפרק כיצד צולין (דף פו.) בסופו מוכיח דהא דא''ר יוחנן מחילות לא נתקדשו ה''מ במחילות שתחת הר הבית אבל מחילות שתחת עזרה אם הם פתוחין לעזרה נתקדשו בקדושת עזרה ואם הם פתוחין להר הבית לא נתקדשו כלום אפילו בקדושת הר הבית ומותר לזב ולבעל קרי ליכנס לשם הילכך עשו הכא מחילה ופתוחה להר הבית לחצר בית המוקד הבנוי בהר הבית לצאת לו לבעל קרי דרך שם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדפרישית במתני': ובעל קרי משתלח. הני תרי מילי שמעינהו מרביה כי הדדי אמרינהו: חוץ לשתי מחנות גרס וכן מוכח באלו דברים (פסחים סז:) דאמר התם זב וכל זב לרבות בעל קרי וזב משתלח חוץ לשתי מחנות מצורע חוץ לג' ואמרינן התם מסייע ליה לר' יוחנן דאמר רבי יוחנן כו': רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא. ולא הוה ביה בפתח דלת אלא זה היה מנהגו אדם שרוצה ליכנס שם היה נוחר ואם היה שם אדם היה נותר כנגדו וזה חוזר לאחוריו ורב ספרא לא עשה כן אלא רבי אבא נחר ואמר לו רב ספרא ליעול מר והיה לו לנחור כנגדו לכך השיב לו רבי אבא לאחר שיצא משם: ע''כ לא סליקת לשעיר וגמרת מילי דשעיר. כלומר עדיין לא עלית לשם ואתה מתנהג במעשיהם שאינך צנוע כמותם אבל פרסיים צנועים הם כדאמרינן בברכות בפ''ק (דף ח:) בג' דברים אני אוהב את הפרסיים שצנועים בבית הכסא וכו': למימרא דלא איבעי ליה למיעל. ולא היה לו לומר בא אדוני אלא היה לו לנחור כנגדו: עמוד החוזר. כשאדם צריך לפנות ומשהא את נקביו ומחזירם בבטנו: סילון החוזר. אדם הצריך להטיל מים ומשהא את עצמו. גבי הטלת מים שייך לומר סילון: חשיך ותקין נפשך קדום תקין נפשך כי היכי דלא תרחק. כלומר למד עצמך שאפילו אינך צריך לנקביך חזק עצמך ליפנות בב' פרקים ולא תצטרך ליפנות ביום שבני אדם מצויים אלא ביציאת היום בתחלת הלילה וגם קודם שתצא הלילה שבני אדם מצויין בבית ותוכל ליפנות סמוך לבית ומתוך שתלמוד את עצמך בשני פרקים אלו לא תצטרך ליפנות ביום בשעה שבני אדם מצויין בדרכים ולא תצטרך להתרחק מביתך שבתי כסאות שלהם היו בשדות ואם תצטרך ליפנות ביום פעמים שתצטרך להתרחק ותשהא נקביך ותסתכן: תוב וגלי כסי וקום. וכשאתה נפנה שב תחלה ואח''כ גלי ותעשה צרכך ואל תגלה מעומד וזהו צניעות שלא יראוך: כסי וקום. קודם שתעמוד עצמך כסה לאחר שעשית צרכך: שטוף ושתי שטוף ואחית. ואע''ג דאין אדם שותה אלא א''כ שוטף את הכוס כדאמר שטוף ושתי אפ''ה לאחר שתשתה שטוף ואחית דלמא איקרי ושתי בלא שטיפה ונמצא בולע רוקו: וה''ג וכשאתה שותה מים שפוך מהן ואחר כך תן לתלמידך. כלומר הא דבעינן שטיפה לאחר שתיה ה''מ ביין שאינך יכול לשפוך ממנו ותעביר הרוק בשפיכה משום בזיון אוכלין אבל במים שאין כאן בזיון שפוך מהן וטוב לעשות יותר: ואחר כך תן לתלמידך. שפוך מהן תחלה קא סלקא דעתך הואיל ותלמידו הוא לא אנינא דעתיה קמ''ל: כל מידי לא תפלוט קמי רבך בר מקרא דכפתילה של אבר דמי. כל מידי דבר שאכלת ובא רוק בפיך לא תרוק בפני רבך דאמרינן (עירובין דף צט.) הרק בפני רבו חייב מיתה בר אם אכלת קרא ודייסא שאם בא רוק בפיך אל תחזירהו לאחוריו דסכנה היא: דכפתילה של אבר דמי. ששורפין את הגוף כפתילה של אבר: תנן התם. במסכת מדות: איש הר הבית. שר כמו (משלי ח) אליכם אישים אקרא כל לילה ולילה היה מחזר על כל משמר ומשמר והיו לו מפתחות הר הבית ואבוקות דולקות לפניו: וכל משמי. בשעה שהיה בא אצל המשמר כל משמר שאינו עומד כנגדו

אין פירוש לקטע זה