מעילה כא ע"ב

והלך השליח והביא לו בשלשה סלעים מתוך דינר הזהב שקיבל חלוק, ובשלשה סלעים אחרים טלית — שניהם מעלו. בעל הבית מעל — שהרי נעשתה שליחותו בקניית החלוק בשלושת הסלעים, והשליח מעל — שהרי שינה משליחותו של בעל הבית בשלושת הסלעים האחרים, שקנה בהם מדעתו טלית. ר' יהודה אומר: בעל הבית לא מעל, שכן הוא אומר (יכול לומר) לו לשליח: שינית משליחותך אף בקניית החלוק בשלושת הסלעים, כי חלוק גדול (הנקנה בדינר זהב) הייתי מבקש, ואילו אתה הבאת לי במקומו חלוק קטן ורע הנקנה בשלושה סלעים.

א גמרא מדין משנתנו משמע שהשליח המוסיף על דברי המשלח (לענין הטלית), נחשב גם כעושה שליחותו (לענין החלוק). ומציעים: שמעת מינה [לומד אתה מכאן] פתרון לבעייה שדנו בה חכמים, במסכת כתובות, בעניינו של מאן דאמר [מי שאומר] לשלוחו: זיל זבן [לך מכור] לי (עבורי) מתוך שדותי כורא דארעא [שטח שמידתו בית כור של קרקע], ואזל [והלך] השליח וזבן ליה [ומכר לו] קרקע במידת ליתכא [לתך, חצי בית כור] בלבד — חל המכר, וקני [קנה] הלוקח (הקונה) את הקרקע בשיעור לתך שנמכרה לו, שכן נחשב הדבר שעשה בכך השליח שליחותו!

אמרי [אומרים] בדחיית הראיה: אין להביא מכאן הוכחה כי הכא היכי דמי [כאן, במשנתנו כיצד מדובר]? כגון דאייתי ליה [שהביא לו] השליח לבעל הבית חלוק השוה שש סלעים, כערך דינר הזהב שנתן לו בעל הבית, בשלש סלעים, וקיבל בעל הבית בדיוק את מה שרצה, ולא שינה השליח מדבריו אלא רק הוסיף עליהם, בזה שקנה לו גם טלית. אבל במקום שלא עשה את שליחותו, כגון במכירת שדה שמכר פחות ממה שנאמר לו, אין זו נחשבת לשליחות.

ומקשים על אופן העמדה זו של משנתנו: אם כך, אימא סיפא [אמור את מה ששנינו בסוף המשנה]: ר' יהודה אומר: בעל הבית לא מעל, שכן הוא יכול לומר לו "חלוק גדול הייתי מבקש, ואילו אתה הבאת לי חלוק קטן ורע" והרי שאין מדובר כאן באופן שהביא לו השליח חלוק השווה ששה סלעים, אלא "חלוק קטן ורע"!

ומשיבים: כוונת דברי ר' יהודה היא, דאמר ליה [שכך יכול לומר לו] בעל הבית לשליח: כיון שקנית במקום בו המחירים הם מחצית מהמחירים הרגילים, מעתה אי יהבת [אם היית נותן, מוציא] בקנייה שעשית עבורי את הדינר כוליה [כולו] שנתתי לך, אייתית [יכול היית להביא] לי בדינר זה חלוק משובח ביותר השוה שני דינרין, ובהשוואה לאותו חלוק, מה שהבאת לי הוא "קטן ורע".

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להעמיד את דברי ר' יהודה, דקתני סיפא [שכן שנויה ברייתא בסוף, במקום אחר]: מודה ר' יהודה לחכמים, במקרה של בעל הבית ששלח שליח שיקנה לו קטניות בדינר זהב, והלך השליח וקנה בחצי דינר קטנית, ובחצי דינר קנה דבר אחר — ששניהם מעלו, ואף בעל הבית מעל (על קניית הקטנית). וטעם הדבר, שמחיר הקטנית הינו קבוע ובלתי משתנה, שהקטנית בשיעור מסויים נקנית בפרוטה וקטנית בשיעור גדול ממנו נקנית בדינר, על פי אותו תעריף, ואין הוזלה כלשהי לקונה בסכום גדול יותר. ומשמע שבדבר אחר, וכגון חלוק, קנייה בסכום גדול יותר מוזילה את מחיר הדבר הנקנה.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], באיזה מקום מדובר כאן? אי באתרא דזבני בשומא [אם תאמר שמדובר במקום שמוכרים קטניות בהערכה], גבי [אצל] מכירת קטנית נמי [גם כן], במקרה דיהב [שנותן] הקונה למוכר סכום גבוה כגון סלע מוזלי ליה טפי [מוזילים לו יותר] מאשר אם היה קונה בסכום נמוך! אמר רב פפא: מדובר בדוכתא דמזבני בכני כני [במקום שמוכרים במלוא כלים כלים], כלומר, שמשלם הקונה בהתאם למספר הכלים בהם ניתנות הקטניות, מחיר כל כנא וכנא [כלי כלי] בפרוטה, דהתם פסיק מילתייהו [ששם דבריהם חתוכים, המחיר קבוע], ולכן באופן זה מעל גם בעל הבית.

ב משנה אדם המפקיד מעות של הקדש שבידו אצל השולחני (חלפן כספים), הפורט ומעביר כספים מיד ליד, ונזקק תמיד לכספים, אם נמסרו לו המעות הללו כשהן צרורין (קשורות) — לא ישתמש בהן השולחני. לפיכך, אם עבר והוציא אותם לצרכיו — מעל השולחני. ואולם אם המעות שנמסרו היו מותרין (לא קשורות) — ישתמש (מותר לו להשתמש) בהן. לפיכך, אם הוציא אותם — לא מעל השולחני. ואולם המפקיד מעות אצל בעל הבית — בין כך (שהיו המעות קשורות) ובין כך (שהיו מותרות) — לא ישתמש בהן. לפיכך, אם הוציא אותם בעל הבית — מעל. החנווני, הקונה ומוכר סחורות בחנות, נחשב לענין זה כבעל הבית, ואסור לו להשתמש במעות שהופקדו בידו, ואם הוציאן — מעל. אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: החנווני נחשב לענין זה כשולחני, והריהו אסור בשימוש במעות צרורות שהופקדו בידו, ומותר בשימוש במעות מותרות שהופקדו בידו.

נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו (ארנקו) של אדם שהיו בו פרוטות אחרות של חולין, או שאמר על פרוטה אחת מתוך המעות שהיו בארנקו "פרוטה שבכיס זה הריהי הקדש!", ואין הוא יודע איזוהי אותה פרוטה — כיון שהוציא את הפרוטה הראשונה מארנקו לצורך של חולין, מעל, אלו דברי ר' עקיבא, שלדעתו חוששים אנו שמא זו היא שהיתה של הקדש. וכך הוא הדין בכל פרוטה ופרוטה שיוציא מכיסו זה, יש לחשוש שמא היא הפרוטה של ההקדש. וחכמים אומרים: לא מעל עד שיוציא לחולין את כל הפרוטות הנמצאות בכיס, שאז ודאי שהוציא פרוטה של הקדש.

ומעירים: מודה ר' עקיבא לחכמים במקרה של האומר "פרוטה אחת מן המעות שבכיס זה הריהי הקדש!", שהוא מוציא לחולין והולך (וממשיך בכך) עד שיוציא את כל המעות שבכיס כולן. שכן לשון זו מורה שכוונתו היתה שהפרוטה האחרונה שתישאר בארנק היא זו שתהיה הקדש, ולכן אין הוא מועל אלא בפרוטה זו.

ג גמרא שנינו בסוף משנתנו כי מודה ר' עקיבא לחכמים באדם המקדיש פרוטה שבכיסו בלשון "פרוטה מן כיס זה הקדש!" שאין הוא מועל אלא בפרוטה האחרונה שהוציא מהכיס. ובענין זה מוסרים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר כי רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] ריש לקיש לר' יוחנן בדברי ר' עקיבא שבמשנתנו. וכך שאל אותו: מאי שנא רישא [מה שונה הוא הדין שבראש המשנה] באדם האומר "פרוטה בכיס זה הקדש!" שחולק ר' עקיבא על חכמים וסבור שמועל בהוצאת הפרוטה הראשונה שבכיס, ומאי שנא סיפא [ומה שונה הוא הדין שבסוף המשנה] באדם האומר "פרוטה מן כיס זה הקדש!" שמודה ר' עקיבא לחכמים שאין הוא מועל אלא בפרוטה האחרונה?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש בהסבר הדברים: סיפא [הסוף] של המשנה עוסק באדם האומר בלשון "לא יפטור כיס זה מן ההקדש", וכוונתו שלא תכלה פרוטה מן הכיס הזה עד שיהא בו הקדש, ונמצא שחל ההקדש רק על הפרוטה האחרונה.

ועוד נמסר: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל הביא את הדברים באופן אחר ואמר כי בין משנתנו שעניינה כיסין לבין משנה אחרת שעניינה שוורים הוא שרמא ליה [השליך לו, הראה סתירה] ריש לקיש לר' יוחנן. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת מנחות: האומר "אחד משווריי הריהו הקדש!", והיו לו שנים שוורים, ואין ידוע איזה מהם הקדיש — הגדול שבהן הוא שור ההקדש! וטעם הדבר, לפי הכלל שהמקדיש בעין יפה מקדיש, וודאי התכוון לגדול שבהם. ומעתה לפי זה אף במשנתנו נאמר שהפרוטה היותר מובחרת היא זו שהקדישה! ועל כך אמר לו ר' יוחנן בתשובה: סיפא [סוף] משנתנו עוסק באדם האומר בלשון "לא יפטור כיס זה מן ההקדש", והרי משמעות לשון זו שאין כוונתו אלא על הפרוטה האחרונה, אף שאין היא המובחרת שבפרוטות.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - ב

והלך והביא לו בשלשה סלעים שהם חצי דינר, חלוק, ובשלשה טלית, שניהם מעלו, כנ"ל.

רבי יהודה אומר: בעל הבית לא מעל. מפני שהוא אומר לו "חלוק גדול הייתי מבקש, והבאת לי קטן ורע". ויבואר בגמרא.

הגמרא מבארת מחלוקת חכמים ורבי יהודה.

הגמרא במסכת כתובות [צט א] דנה ^[800] באמר לשליחו לך ומכור לי בית כור משדותי. והלך השליח ומכר חצי בית כור, אם מכירת השליח הוי מכירה או לא. וצדדי הספק הם: השליח אומר למוכר "מכירה חלקית זו היא לטובתך, שמא לא תצטרך למעות ותתחרט על המכירה, ולא היית יכול לחזור בך, וכדאי לך למכור אותה חלק חלק". ומאידך, טוען המוכר "לא ניחא לי שיתרבו עלי שטרי מכירה".

ממשנתנו אפשר לפשוט בעיא זו [שם גם מופיעה סוגיא זו בשינויים קלים והיא מבוארת כאן על פי רש"י שם].

גמרא:

ודנה הגמרא: האם שמעת מינה, לפשוט הבעיא, בהאי מאן דאמר, מי שאמר לשלוחו "זיל זבן, לך מכור לי כורא דארעא, בית כור משדותי", ואזל, והלך השליח, וזבן ליה ליתכא, ומכר בשבילו חצי בית כור. האם נפשוט שקני לוקח? כשם שבמשנתנו ציווהו למכור כל הדינר בחלוק והוציא בשבילו רק חצי דינר, ואמרה המשנה [לדעת חכמים שהלכה כמותם] שהמכירה קיימת, ובעל הבית מעל.

כי אם המכירה אינה קיימת לבעל הבית, לא מעל אלא השליח בלבד ^[801].

ודחינן: אמרי, ממשנתנו אין ראיה לפשוט את האיבעיא, כי הכא היכי דמי, במה עוסקת משנתנו? כגון דאייתי ליה, שהביא לו, חלוק שהוא שוה שש סלעים בשלש סלעים, ואכן מילא את שליחותו וקנה לו חלוק השוה שש. הלכך, מעל בעל הבית,

מה שאין כן כשמכר לו רק ליתכא במחיר ליתכא, העביר על דבריו, והמקח בטל.

[גירסת הגמרא שם: ומקשינן אי הכי, שליח אמאי מעל, הלא שליח שעשה שליחותו הוא? ומתרצינן: מעל אטלית, על יתרת שלש הסלעים שהוציאם מדעתו ולא מדעת בעל הבית].

ומקשינן: אי הכי, אם המדובר הוא בהביא לו שוה שש בשלש, ^[802] אימא סיפא, איך תפרש את המשך המשנה: רבי יהודה אומר: בעל הבית לא מעל, מפני שהוא יכול לומר לו "חלוק גדול הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע". ולמה הוא קטן ורע, הרי הביא לו חלוק גדול וטוב שוה שש סלעים?

ומתרצינן: אכן, משנתנו, גם בסיפא, מדברת בהביא לו שוה שש בשלש. ומאי פירוש רע? רע בדמים, ^[803] שקנאו בדמים מועטים, ובעל הבית אמר לו בשש. ואם תאמר, מה איכפת ליה? משום דאמר ליה בעל הבית: אי יהבית ליה דינר כוליה, ^[804] אילו היית קונה חלוק בכל דינר הזהב, אייתית לי, היית מביא שוה שני דינרין, וכל שכן שהייתי מרוויח יותר, ^[805] כי מי שקונה הרבה יחד, נותנים לו במחיר מוזל. ^[806] ומסקינן: ביאור זה במשנה אינו דחיה בעלמא, אלא הכי נמי מסתברא ^[807] שהפירוש הוא רע בדמים,

דקתני, שנינו ברייתא: מודה רבי יהודה בקטניות, שלחו לקנות קטנית בדינר, וקנה שוה דינר בחצי דינר, ובחצי השני קנה מין אחר, ששניהם מעלו, מפני שהקטניות בסלע וקטניות בפרוטה, כלומר, הם נמכרים בסלע באותו יחס שנמכרים בפרוטה, ואין המוכר מוזיל מחמת קנייה גדולה בסלע, וכמו שיבואר.

מוכח, שטעמו של רבי יהודה לגבי חלוק, הוא: משום שבעל הבית אומר "אילו היית קונה בכל ששת הסלעים, היית קונה יותר מכפול" כי אם לא כן, מה ההבדל בין חלוק לקטניות, ולמה מודה רבי יהודה ^[808].

ומבררת הגמרא: היכי דמי, באיזו מכירת קטניות מדובר, אי, אם מדובר, באתרא דזבני בשומא, במקום שמוכרים באומד, אם כן, גבי קטניות נמי, דיהיב סלע, מי שקונה כמות גדולה בשווי סלע, מוזלי ליה טפי, מוזילים לו יותר מהיחס של סלע לפרוטה, כי כן דרכם של המוכרים בשומא, ולמה מודה רבי יהודה שגם בעל הבית מעל, הלא יכול לטעון "כשמצאת קטניות שוה דינר בחצי דינר היית צריך לקנות בכל הדינר, ואז היית קונה יותר מכפול"?

ומסקינן: אמר רב פפא: הברייתא של קטניות מדברת, בדוכתא דמזבני בכני, במקום שמוכרים לפי מדה או משקל. כני כני ^[809], מדה מדה, בפרוטה, דהתם פסיק מילתייהו, המחירים הם קבועים, ואין המוכרים מוזילים בקנייה גדולה. הלכך, מודה רבי יהודה שבעל הבית מעל, מאחר שלא הפסיד לו הריווח של קניית יותר מכפול עבור כל הדינר, כי אין נותנים יותר עבור קנייה גדולה.

מתניתין:

הרישא של המשנה מבוארת על פי רש"י מסכת בבא מציעא [מג א] וקידושין [נג ב] גזבר המפקיד מעות של הקדש בשוגג [כסבור שהן שלו] אצל שולחני, שהוא אדם המחליף ופורט מעות, וצריך למעות תמיד, אם היו מעות צרורין, קשורין בכיס, ^[810] לא ישתמש בהן השולחני, לפי שהקשר מגלה את דעת המפקיד, שלא נתנן לו כדי להשתמש בהן אלא נתנן לפקדון בלבד. לפיכך, אם הוציא אותן השולחני לחולין, מעל השולחני, ולא הגזבר.

אם מותרין, אם כיס המעות לא היה קשור, ישתמש, מותר לשולחני להשתמש בהן. [כלומר, מצד הלכות שומרין מותר לו להשתמש בהן], לפיכך, אם הוציא, לא מעל השולחני, אלא הגזבר, לפי שהשולחני השתמש במעות ברשות הגזבר, כי הגזבר ידע שהשולחני ישתמש בהן. ^[811]

אבל המפקיד מעות אצל בעל הבית, שאינו שולחני, בין כך ובין כך, בין צרורין ובין מותרין, לא ישתמש בהן, כי אין עיסוקו של בעל הבית בהחלפת והפרטת מעות, ובודאי נתנן לו לפקדון בלבד. לפיכך, אם הוציא אותן בעל הבית, מעל בעל הבית הנפקד, ולא גזבר המפקיד ^[812].

גזבר המפקיד אצל חנוני, שאינו צריך תמיד למעות, שנותנים לו פירות ושאר דברים באשראי, ודי לו במעט מעות שבידו, דינו כבעל הבית. אלו הם דברי רבי מאיר. ואילו רבי יהודה אומר: חנוני דינו כשולחני ^[813], וכשהם מותרין, ישתמש בהן.

נפלה פרוטה של הקדש בתוך כיסו, ונתערבה עם אחרות. או, שאמר המקדיש "פרוטה בכיס זה הקדש" ולא אמר איזה פרוטה. ועתה, כל פרוטה ופרוטה היא בספק ^[814] שמא היא של הקדש,

כיון שהוציא את הראשונה לצורך הדיוט, מעל, אלו הן דברי רבי עקיבא. אף על גב שהוא ספק אם נהנה מהקדש, מכל מקום, רבי עקיבא לשיטתו [כריתות כב ב] שעל ספק מעילה מביא אשם תלוי ^[815]. וחכמים אומרים: לא מעל על הוצאת הראשונה, ולא על השאר, כיון שכל אחת ואחת היא ספק הקדש, ואין מעילה מן הספק ^[816] [וכן אינו מביא אשם תלוי אלא על דבר שאם עשהו בודאי מביא "חטאת", ולא על מעילה שעל ודאה מביא "אשם"], עד שיוציא את כל הכיס, עד פרוטה האחרונה, ואז ודאי שאחת מהן היא של הקדש, ומעל.

ומודה רבי עקיבא לחכמים, באומר המקדיש "פרוטה מן כיס זה הקדש", שהוא מוציא והולך, מותר לו להוציא פרוטה פרוטה, עד שיוציא את כל הכיס. כלומר, עד האחרונה, והאחרונה היא של הקדש, ובה מעל כשיוציאנה.

ובגמרא יבואר מדוע מודה רבי עקיבא, ובמה שונה מהדין הקודם.

גמרא:

שנינו במשנתנו: ומודה רבי עקיבא באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא את כל הכיס.

ומספרת הגמרא: כי אתא רב דימי, כשהגיע מארץ ישראל, אמר: רמי ליה, הקשה, ריש לקיש לרבי יוחנן: מאי שנא רישא, מה שונה הרישא שרבי עקיבא חולק, ומאי שנא סיפא, ומה שונה הסיפא שהוא מודה לחכמים? ^[817]

אמר ליה רבי יוחנן: סיפא, מדובר, באומר ^[818] "לא יפטר כיס זה מן ההקדש", כלומר, לא אגמור להשתמש במעותיו בלי שתהא פרוטה אחת של הקדש. ולשון זו, ודאי משמעותה על הפרוטה האחרונה.

אלו הם דברי רב דימי, על השקליא וטריא בין רבי יוחנן וריש לקיש.

כי אתא רבין, אמר: כיסין אשוורים רמא ליה. ^[819] ריש לקיש הקשה לרבי יוחנן סתירת משנתנו עם המשנה של "שוורים".

דתנן, שהרי שנינו [מנחות קח ב]: האומר "אחד משוורי, מוקדש להקדש", ולא אמר איזה מהם, והיו לו שנים, הגדול שבהן הקדש. לפי ש"המקדיש, בעין יפה מקדיש".

וקשה, למה לא נאמר, כמו כן, בסיפא של המשנה, שלא התכוון על האחרונה, אלא על המובחר ^[820]?

אמר ליה רבי יוחנן: סיפא, מדובר, באומר "לא יפטר כיס זה מן ההקדש", כנ"ל, ומשמעות לשון זו איננה כי אם על האחרונה.

הערות

^[800] אין זה הדין המובא לעיל [כ ב]!

^[801] התוס' [בשיטה מקובצת] מעירים, שלכאורה אין הראיה דומה לנדון, כי הסיבה שאמרה הגמרא שם לביטול המקח "לא ניחא לי דליפשא עלי שטרי", לא שייך כאן? ותירצו [מבואר בשילוב עם דברי התוס' שם]: עיקר הטעם לביטול המקח הוא מפני שהשליח העביר על דבריו ולא עשה כפי שציווהו. ומה שאמרה הגמרא שאינו רוצה הרבה שטרות, הוא רק סיבה לבאר למה הוי כמעביר על דבריו, ומדוע יש לו קפידא [או שהיא טענה נגדית לטענת השליח שעשה לטובתו]. וכמו כן כאן, בהחלט יש לו סיבה להקפדתו, כמו שאמר רבי יהודה "הבאת לי קטן ורע". ואם בכל זאת אמרו חכמים שבעל הבית מעל, מוכח שהמכירה קיימת. וכך היא נוסחת הגמרא שם: אי אמרת בשלמא, שליח כי האי גוונא עושה שליחותו, ומוסיף על דבריו הוי, משום הכי, בעל הבית מעל. אלא אי אמרת מעביר על דבריו הוי, אמאי מעל ?

^[802] גירסת הגמרא שם והב"ח.

^[803] גירסת הגמרא שם והשיטה מקובצת.

^[804] גירסת התוס'. ושם בגמרא גירסא אחרת קצת.

^[805] השפת אמת דן הרבה בסברת רבי יהודה. ולדעתו, יותר מסתבר שדרך בני אדם היא, שכאשר רצה מתחילה חלוק זה השוה דינר זהב, ומצאוהו בחצי דינר, יקנהו, ולא יקנה חלוק יקר יותר, אך ורק משום שמתחלה החליט בדעתו לתת בעדו דינר. ואדרבה! אם היה קונה לו יקר יותר, יותר נראה כמעביר על דבריו. ומבאר: אין הכי נמי. אך, עיקר טעמו הוא כיון שהשליח היה צריך להתייעץ עמו, ומבואר לעיל [כ ב] שלגבי מעילה, באופן זה אינו שליחו של השולח. וכך אמר שם אביי "וכי לא צריך לאימלוכי ביה".

^[806] מבואר לפי רש"י שם. כלומר, כשקונה בשש, אין המוכר נותן לו כפול מאשר קונה בשלש, אלא נותן לו יותר. והתוס' [בשיטה מקובצת] בסוף דבריהם מסיקים כפירוש זה. וכן כתבו התוס' שם שפירוש רש"י עיקר.

^[807] שם: דיקא נמי.

^[808] הקשה השפת אמת: כל מקום שאמרה הגמרא "הכי נמי מסתברא", פירושו, שבלי אוקימתא זו תישאר קושיא או חסרון בפשט, אבל כאן, גם אם נסבור כסברת המקשן, שמדובר שקנה שוה שלש בשלש, ויש להוכיח ממשנתנו שהשליח הוא "מוסיף", גם כן מבואר החילוק בין חלוק לקטניות. בחלוק שייך לטעון שקנה לו קטן ורע, ואילו בקטניות לא קנה לו לא קטן ולא רע, אלא חצי מהכמות, ועדיין יכול לקנות כל כמות שירצה. ולמה אמרה הגמרא "הכי נמי מסתברא". ומציין לעיין בשיטה מקובצת שם.

^[809] גירסת השיטה מקובצת.

^[810] והגמרא בבא מציעא [מג א] מעמידה את המשנה, שהיו צרורין וחתומין, או שהיו קשורין בקשר משונה, ויש בכך גילוי דעת שאינו חפץ שהשולחני ישתמש בהם.

^[811] כן פירש רש"י במסכת קידושין. ובבא מציעא כתב: "דהוה ליה כנותן רשות והוה ליה שלוחו". ובמיוחס לרש"י כתב: "שלדעת כן הפקידן אצלו מותרין, שיתעסק בהן שיחליפם והמפקיד מעל". וראה הערה הבאה.

^[812] בבבא מציעא שם הגירסא הפוכה [ולא ברור שם אם היא משנתנו כמו שסברו תוס', או כמו שכתב המהר"י קורקוס שהיא ברייתא אחרת]: המפקיד מעות אצל שולחני, אם צרורין לא ישתמש בהן. לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר. ואם מותרין ישתמש בהן. לפיכך אם הוציא מעל הגזבר. ומכל מקום, פשוט, שאינה סותרת את משנתנו. כאן מתייחסת המשנה אל מעילת השולחני, ושם על מעילת גזבר המפקיד. וראה מה שכתב התוס' יום טוב. ועיין עוד באורים ותומים [סימן עב], ובחידושי רבי שמואל [קידושין סימן יג אות ו].

^[813] המיוחס לרש"י מבאר, מפני שלפעמים גם הוא רגיל להחליף כשולחני.

^[814] תמהו התוס': ולמה לא תתבטל הפרוטה שנפלה, ברוב הפרוטות שהן של חולין, כדין ביטול ברוב בכל איסורי התורה? לפי גירסת השיטה מקובצת, מתרצים התוס', שאין בכיס אלא עוד פרוטה אחת, וממילא לא שייך ביטול ברוב. ומביא לשון התוספתא שמוכח כן. אבל הצאן קדשים מביא גירסא אחרת הפוכה בשם "ספר ישן": וגם ליכא למימר דלא מיירי אלא היכא דליכא בכיס אלא חד [עוד אחת בלבד], כי משמעות לשון המשנה "עד שיוציא את כל הכיס" משמע שיששם פרוטות הרבה. וכן מפורש בירושלמי דמאי [פרק ז הלכה ד]. סיכום: לפי גירסת השיטה מקובצת, סוברים התוס' בתירוץ זה, שאכן מטבע בטל ברוב. ולפי הצאן קדשים, מעולם לא סברו התוס' כן. עוד כתבו התוס': ואין לומר שהטעם שמטבע אינו בטל ברוב, הוא משום "דבר שיש לו מתירין", שיש למטבע היתר על ידי פדיון, כמו ששנינו במשנה הקודמת, ודבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באלף. כי עיקר דין "דבר שיש לו מתירין" שלא בטל הוא דין דרבנן, ומדאורייתא בטל. כלומר, כיון שמדאורייתא בטל, לא מועלים, לא לרבי עקיבא ולא לחכמים, לא בראשונה ולא באחרונה, ולא באחת מהן, ומהמשנה משמע שהיא מעילה דאורייתא. ובפרט לפי ביאור התוס', המבואר בפנים, שמחלוקתם היא באם מביאין אשם תלוי על ספק מעילה. עוד מתרצים התוס', שמטבע הוא "דבר חשוב", ודבר חשוב לא בטל. והקשו הפרי חדש [יורה דעה סימן ק] והמשנה למלך [פרק ז מהלכות מעילה הלכה ו] והברכת הזבח, ועוד: מה הועילו בתירוצם, הלא גם דין "דבר חשוב" [כמו "דבר שיש לו מתירין"] הוא מדרבנן? והחק נתן מציע גירסא אחרת בתוס', ראה שם. המפרשים דנים בכל דברי התוס'. ויש כאן אריכות בהרבה מסוגיות הש"ס.

^[815] כן פירשו התוס'. והקרן אורה מקשה על פירוש זה כמה קושיות. ועיקר קושיתו, שאם כן, לא נחלקו רבי עקיבא וחכמים שכל הפרוטות הם ספק הקדש, אלא מחלוקת צדדית בדין אשם תלוי, ולמה אמרה המשנה בסיפא "ומודה רבי עקיבא", שמשמע שמודה לחכמים שרק האחרונה קדושה, הלא אין ביניהם מחלוקת ברישא, וכל הפרוטות הם בספק? ומביא בשם תוס' במסכת סוטה [יח] המבארים שנחלקו בדין "ברירה", [מבואר לקמן בדף כב]. והקרן אורה מבאר מחלוקתם, שרבי עקיבא סובר שמטבע אינו בטל [עיין הערה הקודמת]. הלכך חייב להוציא את הראשונה ולתתה להקדש, כשאמר "פרוטה בכיס זה הקדש". וכן כשנתערבה פרוטה של הקדש בתוך הכיס חייב לקחת את הראשונה ולתתה להקדש, ממה נפשך: אם זו של הקדש, הריהי הקדש, ואם לא, תתחלל הפרוטה שהיא של הקדש בתוך הכיס על פרוטה זו, וכיון דחייב להוציא הפרוטה הראשונה ולתתה להקדש, ולא עשה כן, והוציאה לחולין, מעל. ועל כך נחלקו חכמים, וסוברים שאינו חייב לעשות כן רק באחרונה.

^[816] ובודאי שחכמים מודים שאסור לו לכתחלה להוציא אפילו את הראשונה, ככל ספק איסור. קרן אורה. וכן כתב בפירוש א.

^[817] הקרן אורה מבאר, שהקושיא היא בעצם גם מדברי חכמים, ולמה אסרו ברישא להוציא אפילו את הראשונה כמבואר לעיל [הערה הקודמת], ואילו בסיפא מותר לכתחילה עד לאחרונה. אלא, שלרבי עקיבא הקושיא היא חזקה יותר.

^[818] כתב התוס' יום טוב, שהיא אוקימתא במשנה. כלומר, זה הלשון שאמר, ולא כלשון שאמרה המשנה. וכן משמע מתוס'. וכן כתב הרמב"ם [פרק ז מהלכות מעילה הלכה ו].

^[819] ובהערה הבאה יבואר למה באמת לא הקשה לו "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא".

^[820] התוס' מבארים שהקושיא היא על הסיפא של משנתנו, כי על הרישא לא מקשה, כי "שמא לישנא דרישא לא משמע הכי" [על פי הצאן קדשים].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the agent went and brought him a robe with three sela and a cloak with three sela, both of them are liable for misuse. The homeowner is liable because his agency was performed with the purchase of the robe for three sela, and the agent is liable because he deviated from the homeowner’s instructions by purchasing the cloak. Rabbi Yehuda says: The homeowner is not liable for misuse, as he can say to the agent: I was seeking a large robe worth a gold dinar and you brought me a small, inferior robe worth three sela, i.e., twelve silver dinars.

GEMARA: The Gemara notes: One can learn from the mishna the resolution to an unresolved dilemma in tractate Ketubot (98b), that in a case of one who said to his agent: Go and sell on my behalf a kor of land, and he went and sold for him a half-kor, the purchaser acquires the half-kor of land that he purchased. Although the agent did not fulfill his agency entirely, the part that he did perform is valid.

Some Sages say that one cannot infer this resolution from the mishna. What are the circumstances of the mishna here? It is referring a case where the agent brought him a robe worth six sela, i.e., the value of the gold dinar that the homeowner gave him, which he acquired for three sela. If so, the homeowner received exactly what he wanted and the agent did not deviate from the agency, except that he also purchased a cloak without being instructed to do so. This is dissimilar to the case of an agent who sells a half-kor of land.

The Gemara raises a difficulty: If that is the case of the mishna, say the latter clause: Rabbi Yehuda says: The homeowner is not liable for misuse, as he can say to the agent: I was seeking a large robe worth a gold dinar, and you brought me a small, inferior robe worth three sela. It is clear from the mishna that the homeowner did not receive exactly what he wanted, but rather an inferior robe.

The Gemara explains that Rabbi Yehuda means that the homeowner could have said to the agent: Since you chanced upon a merchant who reduced his prices to such a degree, if you had given the entire dinar as I requested, you could have brought me a much finer robe, worth at least two dinars.

The Gemara adds: This too stands to reason, that this is the correct interpretation of the mishna, as it teaches in the latter clause, i.e., it is taught in the Tosefta (2:4): Rabbi Yehuda concedes in a case where the agent purchased only part of the legumes which the one who appointed him requested, that both are liable for misuse of consecrated property. The reason for this ruling is that a small amount of legumes is always sold for one peruta and a larger amount of legumes is invariably sold for a dinar. One can infer from Rabbi Yehuda’s statement that in the case of another item, e.g., a robe, purchasing a superior-quality robe for a higher price would bring additional benefit to the homeowner.

The Gemara analyzes the baraita: What are the circumstances? If it is referring to a town where they sell legumes by appraisal of an item’s value, then with regard to these legumes as well, purchasing a larger quantity should reduce the price, which would mean that if one gave a sela the price of the legumes would become cheaper. Rav Pappa said: The Tosefta is referring to a town where they sell and set the price by containers, and each container is the same price: Each and every container is sold for one peruta. The significance of this fact is that there the matter is fixed, i.e., each container of legumes is sold for the same price, regardless of the quantity of legumes purchased; there is no reduction for buying in bulk.

MISHNA: With regard to one who deposits consecrated money with a money changer, if the money is bound, the money changer may not use it. Therefore, if the money changer spent the money, he is liable for its misuse. If the money was unbound he may use it, and therefore if the money changer spent the money, he is not liable for its misuse. By contrast, if one deposited money with a homeowner, whether it is bound or whether it is unbound, the one with whom it was deposited may not use it, and therefore if he spent the money, he is liable for misuse. In this regard, the halakhic status of a storekeeper is like that of a homeowner; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The halakhic status of a storekeeper is like that of a money changer.

If a consecrated peruta fell into one’s purse, in which there were non-sacred perutot, or in a case where one said: One peruta in this purse is consecrated, once he spent the first peruta from the purse for non-sacred purposes, he is liable for its misuse. This is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis say: He is not liable for misuse until he spends all the perutot in the entire purse, as only then is it certain that he spent the consecrated peruta.

And Rabbi Akiva concedes to the Rabbis in a case where one says: One peruta from the coins in this purse is consecrated, that he may continue spending the perutot in the purse for non-sacred purposes and becomes liable for misuse only once he spends all the perutot in the entire purse. His formulation indicates that his desire was that the final remaining peruta in the purse would be consecrated, and therefore one is liable for misuse only when he spends that peruta.

GEMARA: The mishna teaches that Rabbi Akiva concedes to the Rabbis in a case where one says: One peruta from the coins in this purse is consecrated, that he may continue spending the perutot in the purse for non-sacred purposes and that he becomes liable for misuse only once he spends all the perutot in the entire purse. With regard to this case, the Gemara relates that when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Reish Lakish raised a contradiction to Rabbi Yoḥanan: What is different in the first clause, which addresses a situation where one says: One peruta in this purse is consecrated, in which case Rabbi Akiva disagrees with the Rabbis, and what is different in the latter clause, where he agrees with them?

Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: The latter clause of the mishna is referring to a case where one said: This purse will not be exempt from consecration. In other words, his desire was that he would not spend all of the perutot in the purse without consecrating one to the Temple. Consequently, he is liable for misuse only when he uses the last coin in the purse for non-sacred purposes and leaves none to be consecrated.

The Gemara further relates that when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Reish Lakish raised a contradiction to Rabbi Yoḥanan between the mishna here, discussing purses, and another mishna, discussing bulls. As we learned in a mishna (Menaḥot 108b): With regard to one who says: One of my bulls is consecrated, if he had two bulls, then the larger of them is consecrated. The reason is that there is an assumption that one consecrates generously, and therefore he would have had the larger of the two bulls in mind. If so, in the case of the purses, why does the mishna not rule that his intent was for the best, i.e., the least worn-out, of the perutot? Rabbi Yoḥanan said to him: The latter clause of the mishna is referring to a case where one said: This purse will not be exempt from consecration. In other words, he did not have in mind the best of the perutot, but the last of the coins.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והביא בג' דינרי כסף שוה חצי דינר זהב הביא לו חלוק:

והבאת לי קטן ורע. ולא עשית שליחותי כלל:

ש"מ מאן דאמר ליה לשלוחיה זיל זבין בית כורא כו'. שמעת מינה ממתני' הא דקא מבעיא לן במס' כתובות מאן דאמר לשלוחיה זיל זבין בית כורא וזבן ליה ליתכא מי קני לוקח אי לא קני הואיל וזבין ליה פחות ש"מ ממתני' דקתני והביא לו בשלש חלוק שניהם מעלו אפי' בעה"ב נמי אע"ג דצוהו להביא לו חלוק גדול בדינר זהב ש"מ דקנה בעה"ב אע"ג דזבן ליה פחות ממה שאמר לו ולהכי מעל נמי בעה"ב:

אמרי. כגון דאייתי ליה שוה דינר בשלש:

אמרי. מהא ליכא למשמע מינה דהכא מ"ט מעל נמי בעה"ב כגון דאייתי ליה שליח חלוק שוה דינר זהב שקנאו בג' דינרי כסף הואיל והוא שוי דינר זהב נעשה שליחותו ומעל בעה"ב:

אי הכי הוא. כדמתרצת:

אימא סיפא. ר' יהודה אמר בעה"ב לא מעל שיכול לומר הבאת לי חלוק קטן ורע ואם איתא דאייתי ליה שוה דינר היכי מצי למימר הבאת לי חלוק קטן ורע הא שוה דינר ביקש שוה דינר הביא לו:

הא לא קשיא. דמשום הכי אמר ר' יהודה בעה"ב לא מעל דעדיין יכול לומר ליה:

אי יהבת דינר כוליה. כמה דאמרי לך:

הוה מייתית לי חלוק שוה ב' דינרין. הלכך לא עבדת שליחותי ולא יהבת דינר כוליה כדבעאי מינך מש"ה בעה"ב לא מעל:

ה"נ מסתברא דמתני' כגון דאייתי ליה שוה דינר בשלש וטעמא דר' יהודה דפטור בעה"ב כדאמרן ודקתני:

ומודה ר' יהודה בקיטנית ששניהן מעלו. אם הביא לו קטנית שוה דינר בשלש מ"ט שהקיטנית בפרוטה היא קיטנית בסלע כלומר שאין יכול לומר לו כאן הבאת לי קטנית קטן ורע שכך הוא טוב אותו קטנית שקונה בפרוטה כאותו שקונה בסלע הלכך כיון שהוא שוה דינר שניהם מעלו ש"מ:

היכי דמי. קא בעי למידק מ"ט דר' יהודה דמודה בקיטנית אי באתרא דמזבני בשומא באומד שלא במידה א"כ אכתי מצי בעה"ב למיטען לשליח אי יהבת דינר כוליה הוו מוזלי גבי טפי כגון דינר שלם והשתא אותו תוספת גדול שהיו נותנין לך לא הבאת לי ממנו כלום והיינו דומיא דחלוק קטן ורע:

א"ר פפא. לא מצי למימר הכי דבאתרא דכיילי ומזבני בכני במדה עסקינן דהתם פסיק מילייהו כנא כנא בפרוטה ולא יהבי תוספת כלל הלכך לא מצי למיטען בעה"ב מידי אלא כי איתי ליה שוה דינר בשלש שניהם מעלו שכל קטנית קטנית היא ולא מצי למימר קיטנית קטן ורע [כתיב בגליון] [האי לישנא היכי דמי אילימא כו'. דוקא דהכי כתיב במס' כתובות והאי לישנא מדלא שני ליה לא מיתריץ עם א"ר פפא]:

המפקיד מעות. של הקדש אם צרורין לא ישתמש דלהכי הפקידם לו כשהן צרורין דלא הוה בעי דלשתמש בהו לפיכך אם הוציא השלחני מעל. אם מותרין הפקידם לו ישתמש בהן שלדעת כן הפקידם לו שיחלוף אותם שולחני לפיכך לא מעל השולחני אלא המפקיד:

הפקידם אצל בעה"ב בין כך ובין כך. בין צרורין בין מותרין לא יגע בהן דלהכי הפקידם בעה"ב שיודע שבעה"ב אינו רגיל לפרוט ולהחליף:

לפיכך אם הוציא בעה"ב מעל החנווני. אם הפקידם לו הרי הוא כבעה"ב שבין כך ובין כך לא יגע בהן:

ר' יהודה אומר כשולחני. שהוא רגיל לפרוט כמו השולחני לפיכך דינו כשולחני:

עד שיוציא את כל הכיס. לומר דמעילה בפרוטה אחרונה היא:

מ"ש רישא ומ"ש סיפא. דמודי ר"ע לחכמים באומר לא יפטור כיס זה מן ההקדש שלא יהא בו קצת מן הקדש כיון דאמר הכי משמע דפרוטה אחרונה יהא הקדש:

הגדול שבהם הקדש. טעמא דאיכא גדול הא שניהן שוין הראשון שיצא הוי הקדש ואמאי מודי ר' עקיבה דפרוטה אחרונה הקדש אמר ליה סיפא באומר כו':

רש"י ד"ה והביא בשלשה. סלעי כסף כו'. כצ"ל וכן לקמן בפי' הגמרא:

רש"י ד"ה ואם הפקידן (במשנה). לפיכך לא מעל השולחני אלא המפקיד. וכ"כ בקדושין (נג ב). אבל הרמב"ם בפי' ובחבורו כ' דגם המפקיד לא מעל (וכ"כ הרע"ב אחריו). ועי' מה שהקשיתי עליו (שם נ) מהא דנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח השליח מעל לפי הטעם שפרש"י שם. ונראה דהרמב"ם ס"ל דשם הטעם כמו שפרש"י בחגיגה (י ב) ע"ש:

תד"ה פרוטה. ואע"ג דספיקא היא כו' ר"ע לטעמיה כו'. בתוספתא איתא להדיא כאן בדברי ר"ע דמביא א"ת:

בא"ד תימה ליבטל כו'. מש"כ התו"ח ואפשר דאתיא כר"י דסבר מב"מ לא בטיל. זה אינו למש"כ התוס' במנחות (כב ב) ובש"מ דביבש ביבש אפי' ר"י מודה דבטיל ע"ש:

סליק מסכת מעילה. בעזרת שוכן מעלה:

גמ' א"ל סיפא באומר לא "יפטר" כיס זה כצ"ל וכן צ"ל בסמוך:

סליק

תוס' ד"ה פרוטה וכו' ואע"ג דספיקא הוא. עי' סוטה דף יח ע"א תוס' ד"ה חזר:

והלך והביא לו בפרוטה אתרוג כו' שניהן מעלו. דהא נעשית שליחותו של בעה''ב בפרוטה והשליח נמי שינה בפרוטה שהוא אמר אתרוג גדול בב' פרוטות הייתי מבקש והבאת לי קטן ורע שלא הייתי מבקש כן: והביא בשלשה. דינרי כסף שהוא חצי דינר זהב: שניהן מעלו. דבעה''ב נעשית שליחותו ביותר מכדי פרוטה והשליח מעל ביותר מש''פ: קטן ורע. ולא עשית שליחותי כלל: גמ' שמעת מינה מ''ד לשלוחיה זבין וכו'. כלומר שמעת ממתני' דקתני והביא לו חלוק בשלשה שניהם מעלו ואפי' בעה''ב אע''פ שצוהו להביא לו בדינר זהב דזבן לו פחות ממה שאמר לו שמעת מינה האי מאן דאמר לחבריה וכו' ותפשוט מהכא דקנה לוקח אע''פ שקנה לו פחות: אמרי הכא כגון דאייתי ליה שוה דינר בג'. כלומר מהכא ליכא למשמע דהכא מ''ט מעל בעה''ב כגון דאייתי ליה השליח חלוק שוה דינר זהב בג' דינרי כסף דהואיל ושוה דינר זהב נעשית שליחותו ולהכי מעל: אי הכי. כדקא מתרצת: אימא סיפא רבי יהודה אומר בעה''ב לא מעל שיכול וכו'. ואם איתא דאייתי ליה שוה דינר זהב היכי מצי אמר ליה הבאת לי קטן ורע הא שוה דינר זהב ביקש ושוה דינר זהב הביא לו: הא לא קשיא דמשום הכי אמר ר' יהודה בעה''ב לא מעל דאכתי מצי אמר ליה אי יהבת דינר זהב כוליה כמו שאמרתי לך הוית מייתית לי חלוק שוה ב' דינר זהב: (משום דא''ל בעה''ב אי יהבית כו') דקתני ומודה ר' יהודה בקטנית ששניהם מעלו. כלומר אם הביא לו קטנית שוה דינר זהב בג' דינרי כסף דבעה''ב נמי מעל מ''ט שהקטנית בפרוטה היא קטנית בסלע דלא מצי למימר ליה איהו אי יהבת ליה דינר זהב כוליה הוית מייתית שוה ב' דינרין דהוו מוזלי גבך משום דזבנת טפי שהקטנית בפרוטה היא קטנית בדינר כלומר דלא מוזלי למאן דזבין קטנית בדינר ממאן דלא זבין אלא בפרוטה אלמא דטעמיה דרבי יהודה הוי גבי חלוק דלא מעל בעה''ב אע''ג דאייתי ליה שוה דינר בג' משום דא''ל אילו יהבת דינר וכו': שויא ליה טפי. שהיה מביא קטנית יותר משום דהוו מוזלי גביה: א''ר פפא באתרא דמזבני וכו'. במדות דהתם פסיקא מילתא כנא כנא בפרוטה ולא מוזלי גביה כלל. ל''א [ה''ד] וכו' השתא קא דייק מ''ט דר' יהודה דמודה בקטנית אי באתרא דמזבני בשומא באומד שלא במדה א''כ אכתי מצי בעה''ב למיטען לשליח אילו יהבת דינר הוה מייתית טפי שהיו מוסיפין לך בשביל הדינר ואותו התוספות שהיו נותנין לך לא הבאת לי ממנו כלום והיינו דומיא דחלוק דא''ל אילו יהבת דינר וכו': א''ר פפא. לא מצית למימר הכי דבאתרא דכיילי ומזבני בכני עסקינן: דכנא כנא בפרוטה דהתם פסיקא מילתייהו. ולא יהבי תוספת כלל הלכך לא מצי למימר בעה''ב כלום אלא כי אייתי ליה קטנית שוה דינר בג' שניהם מעלו: מתני' המפקיד מעות. של הקדש אצל שולחני: אם הפקידן צרורין לא ישתמש בהן. דלהכי הפקידן אצלו צרורין דלא הוה בעי דלישתמש בהו לפיכך אם הוציאן השולחני מעל: ואם הפקידן אצלו מותרין ישתמש בהן. שלדעת כן הפקידן אצלו מותרין שיתעסק בהן שיחליפם לפיכך לא מעל השולחני אלא המפקיד: הפקידן אצל בעה''ב בין כך ובין כך. בין צרורין ובין מותרין לא ישתמש בהן דלהכי הפקידן אצל בעה''ב שהוא יודע שבעה''ב אין דרכו לפרוט ולהחליף ולא חשש אם צרורין אם מותרין לפיכך אם הוציאן בעה''ב מעל דשלא מדעת המפקיד נשתמש בהן: הפקידן אצל חנווני הרי הוא כבעה''ב. שאינו רגיל בחילופין כשולחני ובין כך ובין כך לא יגע בהן: רבי יהודה אומר כשולחני. דלפעמים נמי הוא רגיל להחליף כשולחני לפיכך דינו כשולחני: כיון שהוציא את הראשונה מעל. דאימר של הקדש היתה: עד שיוציא את כל הכיס. דמעילה בפרוטה אחרונה היא: גמ' מאי שנא רישא. דפליג רבי עקיבא ומאי שנא סיפא דמודה ר''ע לחכמים: א''ל סיפא באומר לא יפטר כיס זה מן ההקדש. שלא יהא בו הקדש כל שהוא דכיון דאמר הכי משמע דפרוטה אחרונה קאמר דתהא הקדש להכי לא מעל אלא באחרונה: הגדול שבהן הקדש. טעמא דאיכא גדול מש''ה אמר דהגדול הוי הקדש דמקדיש בעין יפה מקדיש הא שניהן שוין הראשון שיבא לידו הוי הקדש ואמאי מודה ר''ע בסיפא דפרוטה אחרונה הקדש: א''ל סיפא באומר כו':

חרש דמעילה איתעביד שליחותיה וא''ת אדרבה נילף שליחות דמעילה משליחות דתרומה וגבי תרומה בעינן שליח בר דעת דאדרבה הוי עדיפא למילף מתרומה דהא כל עיקר שליחות דמעילה מתרומה הוא דיליף וי''ל כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות הוא דהוי והכא הוי שינוי רשות על ידי שליחות בר דעת לכך מסתבר ליה לדמוייה להנך דמייתי דאין קפידא בבר דעת וגבי מידי דהנאה לא מהני שליחות במקום שהמעילה באה על ידי הנאה כדאמר בפ' ב' דקדושין (דף מג.) שלא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב ומ''מ איצטריך למילף שליחות מתרומה דלא תימא דאין שליחות לדבר עבירה: כגון דאייתי ליה שוה שש. פירוש סלעים בשלש ונמצא שהרויח לו שליח ג' סלעים אימא סיפא ור' יהודה אומר כו' ואתה הבאת לי חלוק קטן ורע השתא פריך מאי רע שהרי לפי מה שתירץ דאייתי שוה שש בג' גדול הוא ומשני דאמר ליה אי יהבת ליה דינר כו' פירוש כל דינר זהב אייתית לי שוה שני שני דינרין פירוש כ''ש שהייתי מרויח יותר שהיו נותנין לך לפי חשבון שהבאת שוה י''ב בששה ונמצא שהייתי משתכר כפלים ממה שאני משתכר עתה: ואמאי לימא אי לא שני ליה גבי קטנית דיהיב ליה טפי. גרסי' בכתובות פ' אלמנה ניזונית (דף צט:) אי באתרא דמזבני בשומא פירוש הרבה ביחד מי לא שויא טפי והיא היא וה''ק קס''ד השתא דמיירי באתרא דמזבני בשומא פירוש הרבה ביחד ולהכי פריך אמאי מודה ר' יהודה דהתם נמי דרך הוא של מוכרים לפי מה שהלוקח קונה הרבה מוזיל מוכר גביה ומשני א''ר פפא באתרא דמזבני כני כני פירוש מדה מדה כלומר לא בשומא כמו שהיית סבור אלא מעט מעט דפסיקא מילתא לא מוזיל מוכר גביה דלוקח: המפקיד מעות אצל השולחני צרורין לא ישתמש בהם כו'. צ''ע בב''מ פ' המפקיד (דף מג.) דמייתי לה לההיא דהכא ולא מייתי לה כלישנא דתנינן לה הכא: פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא את הראשונה מעל דברי ר' עקיבא. -ואע''ג דספיקא הוא אם נהנה בשל הקדש ר''ע לטעמיה דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי בכריתות (דף כב.) תימה וליבטל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכ''ת דבר שיש לו מתירין הוא ע''י פדיון ואפילו באלף לא בטיל הא ליכא למימר דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא וצ''ל דליכא אלא חד בכיס דליכא ביטול אי נמי מטבע חשיב ולא בטיל: ומודה ר''ע באומר פרוטה מן כיס זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא כל הכיס. פירוש באחרונה תהיה של הקדש ובגמרא פריך מ''ש רישא ומ''ש סיפא: אמר ליה סיפא באומר לא יפטר כיס זה מן הקדש. כלומר אינו נפטר מכיס זה להוציאה כולה בלא הקדש פרוטה והאי לישנא ודאי משמע דהקדש הוי באחרונה: היו שנים הגדול שבהן הקדש. פירוש ובסיפא דמתניתין נמי לימא דהמטבע מובחר יהיה של הקדש אבל ארישא לא פריך דשמא לישנא דרישא משמע הכי וליכא למימר דפריך נמי ארישא דאם כן לפרוך מאי שנא רישא ומ''ש סיפא: