מעילה כ ע"ב

א גמרא מתוך דברי המשנה שכאשר שינה השליח מדברי בעל הבית ונתן לאורחים כבד במקום בשר, או להיפך — עולה כי בשר וכבד הם שני דברים שונים והחילוף ביניהם הוא מן הדברים שעליהם כרגיל שליח נמלך עם משלחו, כגון אם שלחו לקנות לו בשר ולא מצא השליח אלא כבד — הריהו נמלך עם משלחו אם יקנה את הכבד. ומבררים: מאן [מיהו] התנא הסבור כי כל מילתא דמימלך עלה [כל דבר שנמלך עליו] שליח עם משלחו סימן הוא כי תרתי מילי הויין [שני דברים שונים הם]?

אמר רב חסדא: דבר זה הוא שלא כשיטת ר' עקיבא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנודר (אוסר עצמו בנדר) מן אכילת הירק, ולא פירט מאלו ירקות — חכמים אומרים: מותר בדילועין. ואילו ר' עקיבא אוסר, שלדעתו כיון שהשליח נמלך בדעת משלחו בענין הדלועים, בכך הוא מראה כי הם מין אחד, שאילולי כן לא היה נמלך בו כלל — הרי שלדעת ר' עקיבא דבר שנמלך עליו השליח הינו בכלל הדבר שנשלח אליו, ואין זה כשיטת משנתנו.

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהמשנה כשיטת ר' עקיבא, שבבשר וכבד כיון שנמלך במשלחו אין זה נחשב כקיום השליחות והשליח הוא שמועל. ואולם אין זה משום שכאשר נמלך השליח הרי הם נחשבים שני דברים שונים, אלא אף אם הם כדבר אחד מודה ר' עקיבא שהשליח הוא שמועל, שכן מי [האם] ר' עקיבא עצמו לא מודה שעל כל פנים, בעי לאימלוכי [צריך השליח להתייעץ] עם משלחו? וכיון שלא נמלך השליח, ועשה מדעת עצמו — אין זה נקרא עושה שליחותו של משלחו. ומסופר ביחס לכך, כי [כאשר] אמרו רבנן קמיה [חכמים לפני] רבא את דבריו אלה של אביי, אמר להו [להם]: שפיר קאמר [יפה אמר] נחמני (אביי)!

ב מתוך שהוזכרה מחלוקת ר' עקיבא וחכמים, דנים עוד בדבר. מאן [מיהו] התנא דפליג עליה [שחולק עליו] על ר' עקיבא? ומשיבים: רבן שמעון בן גמליאל היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: הנודר מן הבשר — אסור בכל מיני בשר הבהמה. ואסור אף באותם חלקי בשר שאין אנשים אוכלים אותם כרגיל: בראש, וברגלים, ובקנה, ובכבד, ובלב. ואסור כמו כן אף בבשר עופות. ואולם הריהו מתיר בבשר דגים וחגבים, שאין אלה בכלל "בשר". ואילו רבן שמעון בן גמליאל מתיר בראש וברגלים, בקנה ובכבד ובעופות, ואין צורך לומר שלדבריו הריהו מותר בבשר דגים ובחגבים.

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים (החלקים הפנימיים של הבהמה) לאו [לא] בשר הן, ואוכליהן לאו בר איניש [אינו בן אדם], שאין הוא נוהג כדרך בני אדם. הרי שרבן שמעון בן גמליאל הוא החולק על ר' עקיבא, וסבור הוא שאף שכבד הוא מן הדברים ששליח נמלך עליהם, מכל מקום אין הוא בכלל בשר לענין הנדרים.

ושואלים: ולשיטת התנא קמא [הראשון] שבברייתא זו, האוסר בשר עוף ומתיר דגים, מאי שנא [מה המיוחד, השונה] בבשר עופות שהוא מחשיב אותו בגדר בשר? — משום שרגיל (מצוי הדבר) כי איניש [אדם] הנשלח לקנות בשר בהמה דאמר [שקונה בשר עוף ואומר] הוא למשלחו: לא אשכחי בשרא דחיותא, ואתאי בשרא דציפרא [לא מצאתי בשר בהמות, והבאתי בשר ציפורים, עופות]. ומעתה יש לשאול, אי הכי [אם כך] הוא הטעם לאיסור בשר עופות לשיטתו של התנא קמא, הכי נמי עביד איניש למימרא [כך גם כן לענין דגים עשוי אדם זה לומר]: לא אשכחי בשרא דחיותא, ואתאי [לא מצאתי בשר בהמות, והבאתי] בשר דגים!

אמר רב פפא: בברייתא זו ביום הקזה עסקינן [עוסקים אנו], דלא אכיל איניש [שאין אוכל אדם] דגים ביום זה, כיון שמזיק הדבר. ומשום כך, ביום זה אין נמלך השליח על דגים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], ציפרא נמי ניכול [בשר עוף גם כן שיאכל] הנודר, שהרי אין נכון לאכול בשר עוף ביום הקזה, וממילא גם עליו אין השליח בא להימלך. שכך אמר שמואל: דמסוכר ואכל ציפרא [זה שמקיז דם ואוכל בשר עוף] — פרח ליביה כציפרא [פורח ליבו כעוף]! ועוד, הרי תניא [שנויה ברייתא] האומרת כן: אין מקיזין דם לא על סמך זה שיאכלו לאחר מכן הדגים, ולא על העופות, ולא על בשר מליח. הרי שאין אוכלים אף בשר עופות ביום הקזה!

אלא אמר רב פפא: אין אנו עוסקים ביום הקזה אלא ביומא דכייבין ליה עיניה עסקינן [ביום שכואבות לו עיניו עוסקים אנו בברייתא זו], דלא אכיל [שאין אדם אוכל] דגים, אבל בשר עופות יכול הוא לאכול.

ג שנינו במשנתנו שאם אמר לו בעל הבית לשליחו: "תן לו לכל אורח ואורח חתיכה אחת בלבד של בשר", והשליח שינה בדבריו ואמר לאורחים שכל אחד מהם יקח שתי חתיכות, והם הוסיפו על דבריו של השליח ולקחו כל אחד מהם שלש חתיכות — כולם מעלו. ואף בעל הבית מעל (על אכילת החתיכה האחת, שכך הורה לו למשלחו). ומסיקים: שמע מינה [למד מכאן] כלל עקרוני בדין השליחות שבו דנו חכמים, שכל המוסיף על שליחותו, שממלא את מה שנאמר לו, ומוסיף דברים שלא נאמרו לו — לא התבטלה בכך שליחותו, והוי [הריהו] עדיין שליח לעיקר השליחות!

אמר רב ששת: אין להביא מכאן ראיה לדבר, משום שכאן מדובר בכגון דאמר [שאומר] השליח במפורש לאורח: טול חתיכה אחת מדעתו של בעל הבית וחתיכה אחת מדעתי.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

גמרא:

שנינו במשנתנו: אמר לו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד, כבד ונתן בשר, השליח מעל. מפני שלא עשה שליחותו של בעל הבית.

משמע שמשנתנו סוברת שכבד ובשר הם שני מינים. הגמרא דנה, האם היא דעת הכל, או שלדעת רבי עקיבא, כבד ובשר הם מין אחד.

דיון זה, אם הם שני מינים או מין אחד, אינו נוגע לענין מעילה על ידי שליח בלבד, אלא אף לשאר דיני התורה, כגון: לענין נדרים, וכמו שיבואר.

והכלל בדבר זה, הוא: כל דבר שאין השליח מתייעץ עם המשלח, כגון: השולח שליח לקנות לו ירק, כל מה שהשליח קונה בלי התייעצות, הרי הוא בכלל ירק.

וכמו כן, השולח שליח לקנות ירק, ולא מצא ירק אלא קטניות, ואינו קונה, ואפילו אינו חוזר למשלח להתייעץ עמו האם לקנות קטניות, סימן הוא שקטניות בודאי אינם בכלל ירק.

אבל, "מילתא דמימלך עלה שליח", כלומר, דבר שהשליח חוזר ומתייעץ עם המשלח, כגון: כשלא מצא ירק, חוזר לשאול האם לקנות דילועין, בדבר זה נחלקו חכמים עם רבי עקיבא. חכמים סוברים, שעצם התתייעצות שלו מוכיח שדילועין אינם מין אחד עם ירק, שאילו היו מין אחד, איזה צורך יש לו להתייעץ, מדוע אינו קונה אותם מיד. ואילו רבי עקיבא, מוכיח מההתייעצות, להיפך, שדילועין הם מין ירק, שאם אינם מין ירק, מה לו להתייעץ, הלא שלח אותו לקנות ירק, כשם שאינו מתייעץ אם לקנות קטניות.

ומעתה, כבד ביחס לבשר, הוא מילתא דמימלך עלה שליח. והשולח שליח לקנות בשר ולא מצא אלא כבד, אינו קונהו מיד, אלא מתייעץ עם המשלח.

ומשנתנו שאמרה שהשליח מעל, הוא, מפני שהיא סוברת שהם שני מינים, משום שכבד לגבי בשר הוא מילתא דמימלך עלה שליח, ולכן לא עשה שליחותו.

מאן תנא, מי הוא התנא של משנתנו הסובר, דכל מילתא דמימלך עלה שליח, כל דבר שהשליח מתייעץ עליו, תרתי מילי הויין, הם שני מינים,

אמר רב חסדא: משנתנו נשנית כדעת חכמים, דלא כרבי עקיבא,

דתנן, שנינו במסכת נדרים: הנודר מן הירק, האוסר על עצמו בנדר אכילת ירקות, מותר באכילת דילועין, מפני שדילועין אינם מין ירק, מאחר שהם "מילתא דמימלך עלה שליח", כמבואר. אלו הם דברי חכמים. ורבי עקיבא, אוסר אכילת דילועין, מפני שלדעתו דילועין הם בכלל ירק, מאחר שהם "מילתא דמימלך עלה שליח", כמבואר.

נמצא, שמשנתנו היא כדעת חכמים, כי לדעת רבי עקיבא, הואיל והשליח מתייעץ על כבד, הרי עשה שליחותו, ובעל הבית מעל ^[760].

אביי דוחה דברי רב חסדא:

אביי אמר: אפילו תימא, אפשר להעמיד המשנה כרבי עקיבא, ואמנם אם השליח היה מתייעץ ובעל בית היה מסכים להביא כבד לאורחים, ועשה שליחותו, היתה המעילה בשליחות בעל הבית, והוא מעל,

אבל במשנתנו הביא להם כבד בלי התייעצות, ומי לא בעי לאימלוכי, וכי לא היה צריך להתייעץ?! הלכך הביא דבר שלא נצטווה, ומעל השליח ^[761].

ומספרת הגמרא: כי אמרו רבנן, כשאמרו חכמים תירוצו של אביי, קמיה דרבא, לפני רבא, הגיב רבא ואמר להו: "שפיר קאמר נחמני". רבא קרא לו "נחמני", כי אביי גדל בבית רבה בר נחמני ^[762].

ומבררת הגמרא: מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא, מי הוא התנא במשנה ההיא החולק על רבי עקיבא?

רבן שמעון בן גמליאל היא [צריך לגרוס: הוא], דתניא, כמו ששנינו ברייתא: הנודר מן הבשר, אסור בכל מיני בשר, בין בהמה בין חיה, ואסור בראש וברגלים בקנה ובכבד ובלב, לפי שכל אלו, ואפילו כבד, הם בכלל בשר ^[763]. ואסור בבשר עופות. ומותר בבשר דגים וחגבים, אלו הם דברי חכמים. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בראש וברגלים בקנה ובכבד ובעופות, לפי שכל אלו אינם בכלל בשר, והשליח צריך להתייעץ עליהם כנ"ל. ואין צריך לומר, שמותר בבשר דגים וחגבים ^[764].

הרי שרבן שמעון בן גמליאל הוא הסובר שדבר שהשליח מתייעץ עליו, הוי מין אחר ואינו בכלל הנדר.

וממשיכה הברייתא: וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים [החלקים הפנימיים בבהמה] לאו בשר הן, ואוכליהן לאו בר איניש, האוכלם אינו בן אדם! כלומר שאינם מאכל אדם ^[765].

הגמרא מבררת דעת תנא קמא של הברייתא [הסובר כרבי עקיבא, שכל מילתא דמימלך עלה שליח, חד מינא הוא]: ולתנא קמא, מאי שנא בבשר עופות, שאסור הנודר בבשר,

משום דרגיל איניש דאמר, רגילות הוא אצל בני אדם לומר, "לא אשכחי בשרא דחיותא, לא מצאתי בשוק בשר בהמה, ואתאי בשרא דציפרא, והבאתי בשר עוף", משמע שבשר עוף הוא בכלל בשר ^[766],

אי הכי, אם כן, קשה: הכי נמי, עביד אינש למימרא, בן אדם אומר "לא אשכחי בשרא דחיותא, ואתאי דגים". ומה הטעם להתירו בבשר דגים?

ומתרצינן: אמר רב פפא: ביום הקזה עסקינן, הברייתא מדברת בנדר ביום שהקיז דם, דבין כך לא אכיל אינש דגים, בו ביום, מפני שדגים קשין [- אינם בריאים] להקזה.

וכיון שכן, לא התכוין בנדרו על דגים.

ומקשינן: אי הכי, אם כן, ציפרא נמי ניכול, שיהיה מותר גם באכילת בשר עופות ^[767]. דאמר שמואל: דמסוכר, מי שהקיז דם בכתפיו, ואכל ציפרא, ואוכל בשר עוף, פרח לביה כציפרא, פורח לבו כצפור, כלומר, מסתכן בכך.

ולמה אסרו התנא קמא באכילת בשר עוף, הרי לא התכוון לכך בנדרו?

ועוד, תניא, שנינו ברייתא: אין מקיזין דם, לא על הדגים, ולא על העופות, ולא על בשר מליח. הרי שגם בשר עוף אין אוכלים ביום הקזה ^[768]?

אלא ^[769] אמר רב פפא ^[770]: לעולם לא מדובר ביום הקזה, ולכן אסור בבשר עופות. אלא, ביומא דכייבין ליה עיניה עסקינן, הברייתא מדברת שנדר ביום שכואבות לו העינים, דלא אכיל דגים, הלכך בעת נדרו לא התכוין לדגים ^[771].

שנינו במשנתנו: אמר לו "תן להם חתיכה חתיכה", והוא אומר "טלו שתים שתים", והם נטלו שלש שלש, כולם מעלו.

במסכת כתובות [צח ב] מסופקת הגמרא, בהאומר לשליחו למכור ליתכא [- חצי בית כור] משדותיו, והלך השליח ומכר בית כור, ובעל השדה רוצה לחזור בו מכל המכירה, אף ממה שצווה לשליח, בטענה שהשליח לא עשה שליחותו. והספק הוא אם השליח "מוסיף על דבריו הוא", כלומר, השליח אכן עשה את שליחותו, ומכר ליתכא, אלא שהוסיף למכור מה שלא נצטווה. וממילא לא יכול בעל הבית לחזור בו. או שנאמר "מעביר על דבריו הוא", ולא עשה שליחותו, והמכירה בטלה לגמרי.

הגמרא שם וכאן פושטת את האיבעיא ממשנתנו:

שמע מינה, ממשנתנו שאמרה שהמשלח גם מעל, משמע, שהשליח מוסיף על שליחותו הוי ^[772]. כי אם נאמר שהשליח "מעביר על דבריו", נמצא, שלא עשה שליחותו, ולא מעל המשלח ^[773].

ודחינן: אמר רב ששת: ממשנתנו אין לפשוט, כי היא מדברת באופן דאמר ^[774] להו. השליח לאורחין, ופירש להם "טלו חתיכה אחת מדעתו של בעל הבית, ואחת מדעתי", ושקלו אינהו תלת, והם לקחו שלש, הראשונה משום שליחות בעל הבית, והשניה משום ציווי השליח, והשלישית מרצונם ^[775].

הערות

^[760] כתב המכתב מאליהו להחכם מהר"א אלפנדארי [עניני גיטין] וכן כתב השפת אמת: מכל מקום, אם השליח מצא גם בשר וגם כבד ונתן להם כבד, מודה רב חסדא שמעל השליח אפילו לרבי עקיבא. אלא, רב חסדא הבין מפשטות לשון המשנה, שבכל אופן, גם כשלא מצא בשר ונתן כבד, מעל השליח, לכן העמיד את המשנה דלא כרבי עקיבא.

^[761] פירוש: אינו דומה הלכות מעילה להלכות נדרים. כשהנידון הוא על דילועין אם בלשון בני אדם נקראים ירק, בודקים לשון בני אדם. ועל כך נחלקו חכמים ורבי עקיבא אם מילתא דמימלך עלה שליח הוא סיבה להיקרא מין אחד, או, אדרבה! הוא סיבה להיקרא שני מינים, אבל במעילה, כיון שלא התייעץ, והיה צריך להתייעץ, אם כן, עשה השליח על דעת עצמו. ובעל הבית הסתמך על כך, שלא יתן להם כבד בלי הסכמתו. על פי הר"ן והמאירי [נדרים שם].

^[762] הר"ן שם. ורבה היה רבם של אביי ורבא.

^[763] רש"י נדרים.

^[764] גירסת הגמרא שם.

^[765] ואמרה שם הגמרא [על פי רש"י שם]: למאי הלכתא, לאיזה הלכה אמרו שקרביים אינו כבשר. הלא לגבי נדרים, אמר: אסור בכל מיני בשר, ולא הוציא את הקרביים מכלל בשר. ומתרצינן: לענין זביני, שהקונה קרביים במחיר בשר, והיה יכול לקנות בשר וקנה קרביים, לאו בר נש הוא, ודעתו בטלה אצל בני אדם. והתוס' כאן מפרשים: לענין מקח וממכר, שאם מכר לו קרביים, ולא היו ראויים לאכילת אדם אלא לכלבים [שהסריחו], אין הקונה יכול לחזור בו, כי המוכר טוען, מכרתי לך לכלביך, כי אין דרך בני אדם לאוכלן. [על פי פירוש א].

^[766] גירסת הגמרא נדרים: דעביד שליח דמימלך עליה.

^[767] גירסת הגמרא שם: אפילו עופות נמי לא אכיל, הרי ביום הקזה אינו אוכל גם עופות. ושתי הגרסאות עולות בקנה אחד. ברכת הזבח.

^[768] ובגמרא שם מובאת ברייתא נוספת: ותניא: הקיז דם לא יאכל לא חלב ולא גבינה ולא ביצים ולא שחליים ולא עופות ולא בשר מליח. ומבאר הצאן קדשים: ממאמר שמואל אין די בידי המקשן להקשות, כי יתכן ששמואל אסר ב"ציפרא" והוא שאר בשר עוף, ואילו בשר תרנגולים אינם קשים ביום הקזה. [וחילוק זה כתבו הדרישה יורה דעה סימן ריז] על כן הביא הברייתא שנאמר בה "עופות". אבל גם ברייתא זו אפשר לפרש הלשון "אין מקיזין לא על בשר עוף", שהכוונה באוכל בשר עוף בלבד, ואילו אם אוכל דברים אחרים, לא יזיק לו בשר עוף, על כן מביא ברייתא השנייה ששם נאמר מפורש "הקיז דם לא יאכל בשר עוף".

^[769] גירסת הגמרא שם: שאני עופות, בשר עוף שונה מבשר דגים, דאפשר על ידי שליקה, כשהן מבושלות הרבה, אינם מזיקים ביום הקזה. לפיכך, הם כלולים בנדרו. מה שאין כן דגים, מזיקים בכל אופן.

^[770] בגמרא שם: אביי אמר.

^[771] המשך הגמרא שם לפי גירסת התוס' כאן: ומקשינן: הא אמר שמואל: נו"ן סמ"ך עי"ן [-סימן היה עושה מאותיות האלף בית. כלומר,] נונא, דגים, סמא לעינים, הם רפואה לעינים. ולמה אמר אביי שדגים מזיקים לכאב עינים? ומתרצינן: כאן בתחלת אוכלא, בתחלת חולי העינים הם מזיקים, כאן בסוף אוכלא, שכבר עבר זמן מרובה כאב העינים, ואז הדגים הם רפואה. והמיוחס לרש"י מפרש להיפך: כשמתחילים העינים לכאוב אז הם רפואה, ואילו בסוף הם קשים. פירוש אחר: תחלת אוכלא, היינו: תחילת הסעודה, וסוף אוכלא היינו: סוף הסעודה. והתוס' לא פירשו מתי מזיק ומתי מרפא. [בפירוש הראשון, גם כן לא פירשו, וביארנו על פי רש"י שם]. השפת אמת, מקשה על פירוש זה, שאם אכן דגים הם רפואה, אם בתחילת סעודה או בסוף, אם כן, מה תירצה הגמרא שלא התכוין לדגים בעת נדרו?

^[772] גירסת השיטה מקובצת. ועיין הערה הבאה.

^[773] רש"י מובא בשיטה מקובצת כתובות [שם], סובר שההוכחה היא גם ממעילת השליח, כיון שגם האורחין העבירו על דבריו, נמצא שלא אכלו על פי ציוויו. וכן כתבו שם הריטב"א והרא"ש. וזה הטעם שהשיטה מקובצת [הערה הקודמת] מחק מלת "שליח", עיין רש"ש. אבל המיוחס לרש"י, וצאן קדשים בתוס' סוברים, שהוכחת הגמרא היא ממעילת בעל הבית בלבד. וכנראה שהם סוברים כדעת הרא"ה וחידושי ווידאל קרשקש [שם] שהשליח ודאי מעל, אף אם נסבור "מעביר על דבריו הוי". מפני, שבשלמא מעילת בעל הבית תלויה בדיבורו של השליח, וכאשר אמר השליח "שתים", אם אכן מעביר על דברי בעל הבית, נמצא שנעקרה השליחות. מה שאין כן אכילת האורחין, מיד כשאכלו שתים קיימו דבריו, ונעשתה מעילתו, ומה שהוסיפו אחר כך ואכלו שלישית, הוא על דעת עצמם. נמצא, שהשליח בכל אופן מעל. וסברה כזו אמרה הירושלמי [תרומות פרקד הלכה ד] הביאה התוס' יום טוב. ראה רש"ש הסובר שגמרא בבלית לא סבירא לה סברה זו. ועיין בפירוש הר"ש תרומות שם, ובקרן אורה.

^[774] גירסת הגמרא שם.

^[775] תוס' שם הקשו: למה מעל השליח, הרי האורחין העבירו על דעתו, שהוא אמר להם ליטול שתים והם לקחו שלש, אם כן, לא עשו על פי שליחותו? ותירצו: שמדובר, שגם האורחין הגיבו ואמרו "הרי אנו נוטלין שתים לדעתך ואחת מדעתנו". נמצא שהשתים שנטלו, היה על דעתו של השליח. וכן פירשו התוס' כאן. ועוד כתבו שם התוס', שאין צורך לפרש כן, מפני שדוקא לגבי השליח אמר כן רב ששת, כדי שלא יסברו האורחין שבעל הבית צוה ליטול שתים, כשאומר סתם "טלו שתים". מה שאין כן לגבי האורחין, בכל אופן הם לוקחין השלישית לדעתם ולא מדעת שליח, שהרי השליח רק אמר להם שתים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The mishna teaches that an agent is considered to have diverged from the instructions of the homeowner if he gives each of the guests liver instead of meat or vice versa. This indicates that meat and liver are considered two different types of items, as giving one in place of the other would normally be done only after consultation with the homeowner. The Gemara asks: Who is the tanna who taught this halakha, that any case involving an item about which the agent would normally consult whether to give it or to give another item in its stead is considered to involve two separate items with regard to the prohibition of misuse?

Rav Ḥisda said that this is not in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. As we learned in a mishna (Nedarim 54a): In the case of one who takes a vow that vegetables are prohibited to him, without specifying which types of vegetable, he is permitted to eat gourds, as people do not typically include gourds in the category of vegetables; but Rabbi Akiva deems it prohibited for him to eat gourds. Rabbi Akiva maintains that as an agent would consult the homeowner before buying gourds instead of vegetables, they are in the same category. He reasons that if they were not both in the same category, the agent would not even bother consulting the homeowner if he would prefer gourds instead. Therefore, Rabbi Akiva maintains that any item about which the agent would ask is included in the same category as the item he specified, and they are not two separate items.

Abaye said: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as doesn’t Rabbi Akiva concede that the agent needs to consult the one who appointed him? Since the agent failed to consult him, and he acted on his own when he gave liver instead of meat, he is not considered to have performed his agency. Consequently, he is liable for misuse. In other words, the ruling of the mishna is not due to the fact that meat and liver are considered two different types of items, but because the agent failed to perform his agency. When the Rabbis said this halakha before Rava, he said to them: Naḥmani, i.e., Abaye, is saying well.

The Gemara asks: Who is the tanna who disagrees with the opinion of Rabbi Akiva in the mishna in tractate Nedarim? The Gemara answers that it is Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a baraita: With regard to one who takes a vow that meat is forbidden to him, he is prohibited from eating all types of meat, and is prohibited from eating meat of the head, of the feet, of the windpipe, of the liver, and of the heart, despite the fact that people do not typically eat meat from those parts of the body. And it is prohibited for him to eat meat of birds, as that too is popularly called meat. But it is permitted for him to eat the meat of fish and grasshoppers, as their flesh is not called meat. Rabban Shimon ben Gamliel permits him to eat meat of the head, of the feet, of the windpipe, of the liver, of the heart, of birds, and needless to say also of fish and of grasshoppers.

And Rabban Shimon ben Gamliel would likewise say: Innards are not considered meat, and one who eats them is not a person, i.e., innards are unfit for human consumption. It can be inferred from here that Rabban Shimon ben Gamliel disagrees with Rabbi Akiva and maintains that although an agent who fails to find meat would consult the one who appointed him and then replace the meat with liver, the liver is not considered meat with regard to vows.

With regard to the above baraita, the Gemara asks: And according to the opinion of the first tanna, what is different about meat of birds that he considers it in the same category as regular meat? It must be because a person normally says, when he cannot find meat and returns to the one who appointed him: I did not find meat of animals but I brought meat of birds instead. The Gemara asks: If so, then also with regard to fish a person is apt to say: I did not find meat of an animal, but I brought fish instead. Why, then, is fish considered a separate category?

Rav Pappa said: We are dealing with the day of one’s bloodletting, as a person in that condition does not eat fish. Since it was accepted at the time that eating fish after bloodletting is harmful, the agent would never consider buying fish instead of meat, and would not even consult with the one who appointed him as to whether or not to purchase fish.

The Gemara asks: If so, he would not eat birds either, as Shmuel said: With regard to one who lets blood and eats the meat of a bird, his heart rate accelerates and flies like a bird. Clearly, bird meat is also deleterious for one’s health after bloodletting. And furthermore it is taught in a baraita: One does not let blood before eating fish, nor before eating birds, nor before eating salted meat.

Rather, Rav Pappa said: We are dealing with a case which occurred on a day that his eyes hurt him, as people do not eat fish on that day, since fish are harmful to the eyes. Therefore, the agent would neither purchase fish nor consult with the homeowner whether to do so.

§ The mishna teaches: If the homeowner said to the agent: Give him meat, a piece for each guest, and the agent says: Each of you take two pieces, and each of the guests took three pieces, all of them are liable for misuse. The Gemara suggests: One can learn from the mishna that if an agent adds to his agency he is still considered an agent, and therefore the one who appointed him is also liable, as the agent did not uproot his instructions entirely.

Rav Sheshet said that this inference is not necessarily correct, because the mishna can be explained as referring specifically to a case where the agent said to the guests: Take one piece of meat in accordance with the intent of the homeowner and one piece in accordance with my intent.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאן תנא דכל מילתא דמימליך עליה שליח תרתין מילי נינהו. הכי קאמר מני מתניתין דמשמע דכל מילתא דצריך לשליחא לאימלוכי עליה לשאול מבעה"ב אם לוקחו תמורת אותו שצוהו אם לאו כגון שאם צוהו בעה"ב ליקח בשר מן השוק ולא מצא אלא כבד או ראש דהשתא צריך לחזור אצלו ולשואלו אם יקחנו אם לאו אע"ג דכולו מין בשר הוא כיון דמימליך עליה תרי מילי נינהו דבמתניתין נמי הכי משמע דתרי מילי נינהו מדקתני השליח מעל דאי חדא מילתא נינהו שליח אמאי מעל הא קא עביד שליחותו של בעה"ב אלא מדקאמר מעל אלמא דתרי מילי נינהו ומני היא:

אמר רב חסדא דלא כר' עקיבא דתנן הנודר מן הירק מותר בדילועין ור"ע אוסר. דקסבר ממין אחד הן אמרו לו לר"ע והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק והוא בא ואומר לא מצאתי אלא דילועין אלמא כיון דמימליך מידי אחרינא הוא אמר להם והוא הדבר ממנו אני למד דאע"ג דמימלך דחדא מילתא היא שכלום הוא אומר תמורת ירק לא מצאתי אלא קטנית אלא כיון שאומר לא מצאתי אלא דלועין מלמד שהדלועין בכלל ירק הן ואע"ג דמימליך עלייהו שליח חדא מלתא נינהו:

אפילו תימא מתניתין ר"ע. והיינו טעמא דמעל כי נתן להן כבד מפני שנתן להן מדעתו דמי לא בעי אימלוכי מבעה"ב אתן להן כבד או לא וכיון דלא אימליך משום הכי מעל השליח ולאו משום הכי מעל כדקאמרת דתרי נינהו אלא לעולם חדא מילתא היא אלא מש"ה מעל דאיבעי ליה לאימלוכי כדאמרן:

מאן תנא דפליג עליה דר"ע. דסבירא ליה דכל מידי דמימליך עליה שליחא תרי מילי נינהו רשב"ג הוא:

דתנן הנודר מן הבשר רשב"ג מתיר בראש וברגלים ובכבד ובקנה. אלמא דקסבר תרי מילי נינהו:

קרביין לאו בשר ואוכליהון לאו בר אנש. כלומר כל האוכלן במקום בשר שאם יכול לקנות מן שאר בשר בזוז במשקל וקונה מקרביים ומניח הבשר (וקונה הקרביים) לאו אנש הוא ובטל דעתו אצל כל אדם. ולת"ק מ"ש בבשר עופות דאסר טפי מבשר דגים:

א"ר פפא. היינו טעמא משום דביום הקזה עסקינן דנדר וכי נדר בכל בשר דחזי ליה למיכל ההוא יומא נדר אבל דגים כיון דלא חזו למיכל ביום הקזה ודאי לא נדר מיניה להכי מותר בדגים:

אי הכי. אמאי אסור בעופות א"כ ציפרא נמי ניכול דאמר שמואל דמסובר ואכיל ציפרא אלמא דלא אכיל ציפרא נמי בההוא יומא ולא נדר מיניה:

בשר מליח. שנשתהא במלח ב' ימים ולילה אחד אין משיב נפש:

אלא אמר רב פפא. הנודר מן הבשר ביומא דכייבין ליה עייניה דלא אכיל דגים אבל כל מין בשר אכיל הלכך נאסר בכל בשר ומותר בדגים וסימנך דדגין קשין לכאב העין נו"ן סמ"ך עי"ן כלומר דג מסמא העין:

שמעת מינה מוסיף על שליחותו הוי. האי דפליגי במסכת כתובות בפרק אלמנה נזונת אי מוסיף על דבריו הוי אי מעביר על דבריו תפשוט מהכא דמוסיף על דבריו הוי מדקתני דכולם מעלו דמשמע דבעל הבית נמי מעל דקסבר תנא דידן דשליח לאו עקר שליחותייהו דבעל הבית אלא מוסיף על דבריו הוי:

אמר רב ששת. מהא לא תפשוט והכא היינו טעמא דבעל הבית מעל משום דאמר שליח מדעתו דהכי אמר להו שליח לאורחים הני שתי חתיכות דאמינא לכו ליטול חדא מנייהו מדעתו של בעה"ב הוא ואידך מדעתי וכי תימא אי הכי הוא פשיטא. שליחותיה דבעל הבית ולא למעול בעה"ב קמ"ל. כיון דאמר להו חדא מנייהו מדעתו דבעה"ב היינו שליחותיה ומעל:

רש"י ד"ה ש"מ מוסיף ע"ד הוי. מה שהוסיפו בד"ח מלת שליח וכן בתוס' הוא לל"צ כמבואר:

בא"ד וזבין ליה כורא שהוא פי שנים. כצ"ל:

אמר רב ששת דאמר שליח טול אחת מדעתי וכו'. בכתובות דף צ"ח בש"ס לא הזכירו רב ששת אלא אמרו הכא במאי עסיקינן דא"ל טלו אחת מדעתו וכו' ובזה מצאתי פתח לישב דעת הרמב"ם ריש פ"ז דמעילה שהקשו עליו מרן ומהר"י קורקוס ונתבאר אצלי באורך וגם דקדקתי על דברי מהר"י קורקוס שהביא מרן בפירוש דברי רב ששת ושם הבאתי דברי הרבנים הגדולים מהר"א יצחקי ומהרי"ז בזה והארכתי בזה בקונטריסי ועוד כתבתי בעניותי קצת בזה בספרי הקטן ראש דוד סוף פרשת פנחס בס"ד עש"ב:

מאן תנא דכל מילתא דמימלך ביה שליחא תרתי מילי נינהו. ה''ק מני מתני' דמשמע כל מלתא דצריך לשליחא לאימלוכי עליה ולשאול מבעל הבית אם יקחהו במקום אותו שצוהו אם לאו כגון שאם צוהו בעה''ב ליקח לו בשר מן השוק ולא מצא אלא כבד שעכשיו צריך לחזור לו לשואלו אם יקחנו אם לאו דאע''ג דכולו מין בשר הוא כיון דמימלך עליה תרי מילי נינהו דמתני' נמי הכי משמע דתרי מילי נינהו מדקתני השליח מעל דאי חדא מילתא נינהו שליח אמאי מעל הא קא עביד שליחותו של בעה''ב אלא מדקתני מעל אלמא תרי מילי נינהו ומני הא: אמר רב חסדא דלא כר''ע היא דתנן הנודר מן הירק מותר בדילועין ור''ע אוסר. דקסבר מין אחד הן ואמרינן במס' נדרים אמרו לו לר''ע והלא אדם אומר לשלוחו קח לי ירק והוא בא ואומר לו לא מצאתי אלא דלועין אלמא כיון דמימלך מינא אחרינא הוא להכי מותר בדלועין ואמר להן והוא הדבר כלומר משם אני למד דאע''ג דמימליך חדא מילתא היא כלום הוא חוזר ואומר ירק לא מצאתי אלא קטנית אלא כיון דאמר לא מצאתי אלא דלועין ואינו אומר לא מצאתי אלא קטנית אלמא דדלועין בכלל ירק הן ואע''ג דמימלך עלייהו שליחא ס''ל לר''ע דחדא מילתא נינהו והיינו דלא כר''ע: אפי' תימא ר''ע היא. והיינו טעמא דכי נתן להן כבד מעל מפני שנתן להן מדעתו דמי לא בעי אימלוכי בבעה''ב אם יתן להם כבד או לא וכיון דלא אימליך מש''ה מעל השליח דכמי שנתן להן מדעתו דמי ולא משום דאמרינן דתרי מילי נינהו אלא חדא מילתא נינהו: שפיר קאמר נחמני. היינו אביי דתריץ הכי אפילו כר''ע נמי לא בעי לאימלוכי: מאן תנא דפליג עליה דר''ע. דסבירא ליה דכל מילי דמימלך עליה שליחא תרי מילי נינהו: רשב''ג היא דתנן הנודר מן הבשר וכו' רשב''ג מתיר בראש וברגלים ובקנה ובכבד. אלמא דקסבר תרי מילי נינהו: קרביים לאו בשר ואוכליהון לאו בר נש. כלומר האוכלן וקונה אותם בדמי שאר בשר שאם יכול לקנות ליטרא בשר בזוז ומניח הבשר ולוקח ליטרא קרביים בזוז לאו בר איניש אצל כל אדם: ולת''ק מ''ש בשר עופות. דאסר טפי מבשר דגים משום דרגיל וכו' ומין בשר הוא ולהכי אוסר: אמר רב פפא. מש''ה אסור בבשר עופות משום דביום הקזה עסקינן דנדר דכי נדר בכל בשר שראוי לו לאכול בו ביום אבל שאינן ראוין לו בו ביום הקזה ודאי לא נדר כגון דגים: אי הכי אמאי אסור בעופות ציפרא נמי ניכול דאמר שמואל האי מאן דמסוכר. שהקיז דם בכתפיה ואכיל ציפרא וכו' אלמא דלא אכיל ההוא יומא ולא נדר מיניה ובהני ספרים דכתיב בהו ציפרא נמי לא ניכול מש''ה ציפרא נמי לא רגיל איניש למיכל ביום הקזה ולא נדר מיניה: על בשר מליח. במלח שני ימים ולילה אחת דשוב אינו משיב את הנפש: אלא אמר רב פפא. להכי (אינו) אסור בבשר עופות דנדר מן הבשר ביומא דכייבין ליה עיניה שהוא אינו אוכל דגים שקשים לעינים אבל כל מין בשר אפי' בשר עופות אכיל הלכך נאסר בכל מין בשר שראוי לו לאכול ומותר בדגים והא דאמרינן במסכת נדרים (דף נד:) סימן נו''ן סמ''ך עיי''ן דמשמע נון סמא לעינא היינו בתחלת עינא כשמתחילין העינים לכאוב אבל בסוף אוכלא קשי להו דגים: שמע מינה מוסיף על דבריו הוי [שליח]. מדקתני כולן מעלו דמשמע דבעל הבית נמי מעל מכלל דסבירא ליה לתנא דמתני' דשליח לא עקר שליחותו דבעה''ב אלמא מוסיף על דבריו הוא דהוי דאי הוי עוקר שליחותו לא היה הבעה''ב מועל אלא ודאי מוסיף על שליחותו הוא ותפשוט מהכא הא דמיבעיא לן במסכת כתובות (דף צח:) האי מאן דאמר לשלוחיה זיל זבין לי ליתכא דארעא וזבין ליה כורא שהוא פי שנים מי אמרינן מוסיף על דבריו של משלח הוי ולא עקר שליח שליחותיה וקנה (שליח כוליה כורא) או עובר על דבריו הוי ולא קנה הלוקח כלום: אמר רב ששת. מהכא לא תיפשוט דהכא היינו טעמא דבעל הבית נמי מעל משום דאמר שליח מדעתו דהכי אמר שליחא לאורחים טלו לכם שתי חתיכות האחד מדעתו של בעל הבית ואידך מדעתי ואידך לקחו מדעתן דהכא ודאי מוסיף הוי ואיתעבידא שליחותיה ולכך מעל וכי תימא (אי הכי) הא פשיטא דבעל הבית מעל:

מאן תנא דכל מידי דמימליך עליה תרי מילי הויין. כגון כבד ובשר שכשבעה''ב צוה לשלוחו להביא בשר השליח נמלך בו אם חפץ בכבד מביא אבל בלא נמלך לא היה מביא והכא דאמר בעה''ב הבא בשר והביא כבד תנן במתני' לא עשה שליחותו א''כ תרי מילי נינהו א''ר חסדא דלא כר''ע דתנן פ' הנודר מן הירק (נדרי נד.) [הנודר מן הירק] מותר בדלועין דקסברי רבנן דדלועין לאו ירק הוא ור''ע אוסר דקסבר ירק הוא והתם מפרש פלוגתייהו אמרו לו לר''ע והלא אדם אומר לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין פירוש אלמא מילתא אחרינא הוא דאי הוה ירק אמאי מהדר שליח לא מצאתי אלא דלועין לא היה לו להמלך אלא היה לו ליקח מיד דקא סברי רבנן דכל מילתא דמימלך עליה השליח תרי מילי נינהו אמר להו כן דברי פירוש השיב להם ר''ע כן דברתם כלומר משם אני מביא ראיה לדברי כלום אומר לא מצאתי אלא קטנית בתמיה כלומר וכי משיב להם כך ולמה אינו משיב להם אלא לפי שאין זה מנהג העולם . שאם שאל אדם מין אחד אין משיבין לו על מין אחר אלא שהדלועין בכלל ירק הן ואין הקטנית בכלל ירק פירוש הרי לך על כרחך לפיכך משיב לו לא מצאתי אלא דלועין לפי שהדלועין בכלל ירק ואינו משיב לו קיטנית לפי שאינו בכלל ירק אלמא קסבר ר''ע דמידי דאימליך עליה שליח נמי לא הוי תרי מילי וא''כ מתני' אתיא דלא כוותיה: אביי אמר אפילו תימא ר''ע מי לא בעי אימלוכי. פירוש כיון שלא נמלך והביא כבד שלא צוה שינה מדעת בעה''ב הלכך גבי מעילה לא עשה שליחותו: קרביים לאו בשר נינהו. ונפקא מינה שאם לא היו ראויים לאכילה כי אם לכלבים אין בכך מקח טעות כי אין דרך אדם לאוכלן ואוכליהן לאו בר אינש פירוש האוכלן אינו מבני אדם: ביומא דכייבין ליה עיניה עסקינן. דלא אכיל דגים והא דאמר פ' הנודר מן הירק (ג''ז שם:) נונא סמא לעינא התם פריך ליה ומשני כאן בתחלת אוכלא כאן בכולה אוכלא יש מפרשים תחלת חולי העין ויש מפרשים אוכלא סעודה כלומר כאן שהדגים בתחלת הסעודה כאן שבאים בכולה הסעודה: ש''מ מוסיף על שליחותו הוי [שליח]. בכתובות פ' אלמנה ניזונית (דף צח:) איתא הך בעיא והכי איתא איבעיא להו אמר לשלוחו זבין לי ליתכא ואזל וזבן כורא מאי מוסיף על דבריו הוי וליתכא מיהא קנה או דלמא מעביר על דבריו הוי וליתכא נמי לא קני וה''נ במתני' כי אמר לשלוחו תן להם אחד והוא אומר טלו שתים אי בההיא דכתובות הוי מעביר על דבריו הכא הוה לן למימר לא עשה שליחותו והתם בכתובות (ג''ז שם) מייתי לה לההיא דהכא א''ר ששת דאמר שליח מדעתי פירש להם הראשון לדעת בעה''ב כאשר צוותי והשניה מדעתו והם נטלו שלש הראשון בתורת שליחות בעה''ב והשניה בתורת שליחות השליח והג' לדעתם וכן פירשו בנטילתן מהו דתימא עקר שליח שליחותיה דבעה''ב פירוש אפילו כי אמר מדעתיה קמ''ל: