מעילה יט ע"ב

א משנה הנהנה מן ההקדש הנאה ששוויה כבחצי פרוטה ופגם (הפחית מערכו של ההקדש) בתוך כך בשיעור חצי פרוטה. או שנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה בדבר אחד של ההקדש העשוי להיפגם ("שיש בו פגם"), ולא פגם בו אף שנהנה ממנו, ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר של ההקדש, אף שלא נהנה ממנו — לא מעל, עד שיהנה בשוה פרוטה וגם יפגם בשוה פרוטה בדבר אחד של הקדש.

אין אדם מועל בחפצי הקדש לאחר שהיה כבר לפניו אדם אחר שהיה מועל באותם מוקדשין, אלא (מלבד) בבהמה שאין בה מום ועומדת להקרבה, וכלי שרת, שבאלו בלבד יש מעילה אחר מעילה. כיצד? הוא אופן בו משתמשים כמה בני אדם בבהמת הקדש: רכב על גבי בהמה העומדת להקרבה, ובא אחר כן חברו ורכב אף הוא, ובא חברו, אדם נוסף, ורכב אף הוא על בהמה זו — כולן מעלו. ובכלי שרת — כגון ששתה אחד בכוס של זהב, ובא אחריו חברו ושתה גם כן מאותו הכוס, ובא חברו ושתה אף הוא מאותו הכוס — כולן מעלו. וכן אחד שתלש צמר מן החטאת, ובא חברו ותלש גם הוא מאותה בהמה, ובא חברו ותלש אף הוא — כולן מעלו. רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון, שאי אפשר לפדותו — יש בו מצב שיהיה אדם זה מועל אחר אדם אחר המועל.

ב גמרא שנינו במשנתנו שאין מעילה אחר מעילה אלא בבהמה ובכלי שרת, ומבררים: כשיטת מני מתניתין [מי, איזה תנא, היא משנתנו]? — כשיטת ר' נחמיה היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: אין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד, שכן בהמה העומדת להקרבה על המזבח אין לה פדיון, ואם מעל בה — לא התחללה בכך. ואולם כלי שרת, שיש להם פדיון — אין בהם מעילה אחר מעילה, שכיון שמעל בהם, הוציאם לחולין, ושוב לא שייך למעול בהם. ואילו ר' נחמיה אומר: יש מועל אחר מועל הן בבהמה והן בכלי שרת.

ושואלים: מאי טעמא דתנא קמא [מה הטעם של התנא הראשון] החלוק על ר' נחמיה וסבור שאין מועל אחר מועל בכלי שרת? ומשיבים: קסבר [סבור הוא] כי כיון שבעניינא [בענין] המעילה, בבהמה כתיב [נאמר] הדבר, דכתיב [שכן נאמר] "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן... ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו... והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו" (ויקרא ה, טו—טז), וודאי לשון "איל האשם" בא ללמד שדווקא בבהמה נוהג דין מעילה אחר מעילה, ולא בכלי שרת.

ואילו ר' נחמיה הסבור שאף בכלי שרת יש מעילה אחר מעילה, אמר [יכול לומר] לך שהדבר נלמד מקל וחומר: אם את האחרים (הנכנסים לכלי שרת) מביא אותם כלי השרת לקדושתן ולדין מעילה, הוא עצמו — לא כל שכן שאינו יוצא לחולין על ידי מעילה, ויש בו מעילה אחר מעילה!

ג שנינו במשנתנו, רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל. ושואלים: והרי היינו [זהו] כשיטת התנא קמא [הראשון שבמשנתנו], ומה הוסיף רבי? אמר רבא: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל להלכה בענין נדבת עצים. תנא קמא סבור שאין דינם של עצים כקדשי מזבח, אלא כקדשי בדק הבית, שיש בהם פגם, ומשום כך — אין בהם מעילה אחר מעילה. ואילו רבי סבור שדין העצים כדין קדשי מזבח, שאין בהם פגם, ועל כן יש בהם מעילה אחר מעילה.

דתנו רבנן [שכן שנו חכמים בברייתא]: האומר בלשון נדר "הרי עלי להביא עצים למקדש", ולא פירש כמה — לא יפחות משני גזירין (חתיכות עץ, כחתיכות הערוכות על המזבח). רבי אומר: עצים — קרבן הן נחשבים, שכן עולים הם על המזבח, וטעונין מלח, וטעונין תנופה כמו קרבן מנחה.

אמר רבא: לדברי רבי שעצים נחשבים לקרבן, אם כן הנודר עצים — אותם עצים טעונין בהבאת עצים אחרים על מנת לשרוף אותם כקרבן הטעון עצים, ואף זה בכלל חיוב נדרו. והוסיף ואמר רב פפא: לדברי רבי, אם נדר עצים הריהם צריכין קמיצה (שיקח מקצת מהעצים בקומצו, ויקטירם תחילה), כדרך קרבן המנחה.

רב פפא אמר הסבר אחר להבדל בין שיטת התנא קמא במשנתנו ושיטת רבי: קדשי מזבח שהיו בתחילתם תמימין ועומדים להקרבה על המזבח, ונעשו בעלי מומין ונפסלו להקרבה, ועבר אדם ושחטן לפני שנפדו, באופן זה איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בין רבי ותנא קמא.

והתניא [ואכן כך שנויה ברייתא]: קדשי מזבח תמימין, ונעשו בעלי מומין, ועבר ושחטן, רבי אומר: אין קדשים אלה שנשחטו ראויים עוד להיפדות, שהרי בפדיון קדשים נאמר "...והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה..." (ויקרא כז, יא—יב), ואלה שמתו אין אפשרות להעמידן לצורך הערכתן, ומשום כך יקברו, כפסולי המוקדשים, ללא פדיון.

וחכמים אומרים: יפדו, ונמצא כי לשיטת רבי כיון שאין הם נפדים — קדושתם קדושת הגוף, ויש בהם מעילה אחר מעילה. ואילו תנא קמא סבור כי כיון שנפדים הם — קדושתם קדושת דמים, ואין בהם מעילה אחר מעילה.

ד משנה נטל לשימושו אבן או קורה של ההקדש — הרי זה לא מעל בכך.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

מתניתין:

כמבואר לעיל כל דבר שיש בו פגם, לא מעל עד שיפגום, ודבר שאין בו פגם, כיון שנהנה מעל.

עוד מבואר, ששיעור מעילה להתחייב עליו חומש ואשם, הוא בשווי פרוטה.

אם לבש טלית של הקדש, ונהנה ^[728] ממנו בשיעור כחצי פרוטה, ופגם ^[729] בכחצי פרוטה, או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד, בדבר שיש בו פגם ולא פגם, ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר, ולא נהנה ממנו. כגון, שלבש טלית זה וקרע טלית אחר ^[730],

הרי זה לא מעל,

עד שנהנה בשוה פרוטה ויפגום בשוה פרוטה בדבר אחד ^[731]. כמבואר לעיל [יח ב] שמעילה נלמד מתרומה, שבדבר שנהנה, בו פגם.

סוגיא דמועל אחר מועל

קדשי בדק הבית שמעלו בהם - נתחללה קדושתן, והרי הן חולין, ושוב אין מועלין בהם.

אין מועל אחר מועל, אין שתי מעילות, זו אחר זו, בדבר אחד של מוקדשין ^[732]. אלא [מלבד] בהמה, של קדשי מזבח העומדת להקרבה ^[733], לפי שאינה יוצאת לחולין כשהיא תמימה, וכן כלי שרת בלבד. אבל דברים אחרים של הקדש, כגון: קדשי בדק הבית, יוצאים לחולין משעת מעילה הראשונה, כמבואר [לעיל יח ב] "אין מעילה בכל מקום אלא שינוי" שנשתנה מקדושתו ^[734].

ומבארת המשנה: כיצד? רכב על גבי בהמה ^[735], העומדת להקרבה, ובא חברו ורכב עליה, ובא חברו ורכב, כולן מעלו. או, שתה בכוס של זהב ^[736], מכלי שרת, ובא חברו ושתה, ובא חבירו ושתה, כולן מעלו. תלש שער או צמר מן החטאת, ובא חברו ותלש, ובא חברו ותלש, כולן מעלו ^[737].

רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון ^[738] [גירסא אחרת: שאין לו פגם ^[739]] כלומר, שאין פגם שלו חשוב, מפני שאינו נפסל בכך, הואיל ואינו עומד לפדיון, יש בו מועל אחר מועל. ולכאורה כוונת רבי היא, לבהמה וכלי שרת שאינם עומדים לפדיון. והגמרא תבאר במה נחלק עם התנא קמא.

גמרא:

שנינו במשנה שכלי שרת, כמו בהמה תמימה, יש בהם מועל אחר מועל.

ומבארת הגמרא, שדברים אלו אינם לדברי כל התנאים, אלא, מני מתניתין, כדברי מי נשנתה המשנה, רבי נחמיה היא.

דתניא, כמו ששנינו ברייתא: אין מועל אחר מועל במוקדשין שיש להם פדיון, אלא בבהמה בלבד, שקדושתה קדושת הגוף היא, ואין לה פדיון [כשהיא תמימה] שאינה אלא צורך קרבן. אבל כלי שרת, יש להם פדיון, הילכך, כשמעל בהם יצאו לחולין, ואין השני מועל. אלו הם דברי תנא קמא. רבי נחמיה אומר: אין מועל אחר מועל, אלא בהמה וכלי שרת, אף על פי שיש פדיון לכלי שרת, מכל מקום, יש בהם מועל אחר מועל. והטעם יבואר.

הגמרא מבארת טעם מחלוקתם: מאי טעמא דתנא קמא ^[740]?

קסבר, דין מעילה בעניינא דבהמה כתיב. כלומר, התורה גילתה בבהמה שיש בה מועל אחר מועל, ואין לנו לדרוש אלא בה בלבד,

דכתיב בפרשת מעילה [ויקרא ה] "את אשר חטא מן הקדש ישלם, ואת חמישתו יוסף עליו, ונתן אותו לכהן והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו". ומה שאמרה התורה "באיל האשם" מיותר הוא, כי כבר נאמר [בפסוק שלפניו] "והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם". אלא, בא ללמדנו לדרוש, שדוקא "באיל האשם", כלומר, קרבן הראוי להקרבה יש בו מעילה אחר מעילה, ולא בדבר אחר, ואף לא בכלי שרת.

ורבי נחמיה, אמר לך: אכן, הדין הוא כן בבהמה, אלא שיש לדרוש קל וחומר: אם קדושת כלי שרת חמורה כל כך, שאחרים מביא לקדושתן, כמבואר במסכת זבחים [פז ב] שכלי שרת מקדשין מה שנכנס לתוכו, וכי הוא עצמו, הכלי שרת, לא כל שכן, שלא יצא לחולין על ידי מעילה?! ואף על פי שיש לו פדיון, מכל מקום אינו יוצא לחולין על ידי מעילה ^[741].

שנינו במשנתנו: רבי אומר: כל דבר שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל.

הגמרא מבארת במה חולק רבי על התנא קמא. ומקשינן: דברי רבי היינו, ממש כדברי תנא קמא. כי דבר שאין לו פדיון, הוא כל הקדוש בקדושת הגוף, ועליהם כבר אמר התנא קמא שיש בהם מועל אחר מועל, ובמה שונים דברי רבי? ומתרצינן: אמר רבא: איכא בינייהו "עצים",

אכן, בדין מעילה אין חילוק בין רבי לתנא קמא אלא שרבי בא להוסיף "עצים", כמו שיבואר.

רבי סובר במסכת מנחות [קו ב] שעצים שנתנדבו לצורך עצי המערכה שעל גבי המזבח, יש עליהם קדושת קרבן גמורה. הלכך, לשיטתו, אמר רבי "כל דבר שאין לו פדיון", לרבות אף עצי המערכה, שיש בהם מועל אחר מועל. ואילו התנא קמא סובר שאין עליהם קדושת קרבן, ולפיכך, יוצאים לחולין על ידי מעילה ^[742].

דתנו רבנן: האומר "הרי עלי, להביא עצים למזבח", לא יפחות משני גזירין, שתי בקעיות גדולות של עצים. רבי אומר: עצים, קרבן הן, וטעונין מלח, כשם שמולחין קרבנות, וטעונין תנופה ^[743], כשם שעושין בקרבנות.

והוינן בה: אמר רבא: לדברי רבי, עצים שנתנדבו, טעונין עצים אחרים של הקדש להסיקן, כשאר קרבנות. ואמר רב פפא: לדברי רבי, עצים צריכין קמיצה, דהיינו שמרסקן לעצים דקין עד שנוטל מהם מלא קומצו ^[744].

ועל עצים אלו אמר רבי במשנתנו "כל דבר שאין פדיון, יש בו מועל אחר מועל".

זו היא אוקימתת רבא בביאור ה"איכא בינייהו" במשנתנו.

ואילו רב פפא אמר: קדשי מזבח תמימין, ונעשו בעלי מומין, איכא בינייהו ^[745], ונהנה מהם בעודם בחייהם.

רבי לשיטתו, שקדושתן הוי כקדושת הגוף, כמו שיבואר, לפיכך יש בהן מועל אחר מועל. ולפיכך אמר "כל דבר שאין לו פדיון, יש בו מועל אחר מועל". ואילו תנא קמא סובר שקדושתן הוי קדושת בדק הבית גרידא, וכאשר מעלו בהם, יצאו לחולין ואין בהם מועל אחר מועל.

והתניא, כמו ששנינו ברייתא: קדשי מזבח תמימין, ונעשו בעלי מומין, ואסור לשחטן בלי פדיון, ועבר ושחטן, רבי אומר: הואיל וקדשים בעלי מום בעינן "העמדה והערכה" כדי לפדותן, כמו שנאמר [ויקרא כז] "והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה", ומאחר שאי אפשר להעמידן, כיון שכבר נשחטו, אין להם תקנה בפדיון, הלכך: יקברו, כשאר פסולי המוקדשים. וחכמים אומרים: יפדו, ואין צורך בהעמדה והערכה.

ועתה, רבי לשיטתו, שקדושתן קדושת הגוף. ותנא קמא סובר כחכמים, שכיון שיש להם פדיון, אין קדושתן קדושת הגוף. ולפיכך, חולקים על רבי, וסוברים שיוצאים לחולין על ידי מעילה, כשאר קדשי קדושת דמים.

מתניתין:

נטל ^[746] אבן או קורה של הקדש, ולא נהנה ולא פגם, הרי זה לא מעל. ובגמרא מבואר, שמדובר בגזבר שהאבן והקורה מסורות לו, ואינם יוצאין לחולין בנטילתו, לפי שאינו מוציאו מרשות הקדש בנטילתו, שכל זמן שהם ברשות הגזבר, הרי הם ברשות הקדש ^[747] -

הערות

^[728] גירסת המשנה, והיא קרובה לגירסת התוס'.

^[729] לפי הרש"ש פירושו: או שפגם. כלומר, המשנה לא באה עתה לומר הדין ש"אין הנאה ופגם מצטרפין", אלא, המשנה באה לומר שהנאה צריכה שיעור, וכן פגם. וכנראה, שהוכרח לומר כן, מפני שחידוש זה שאין הנאה ופגם מצטרפין, אמרה המשנה בהמשך ביתר שאת, שאפילו הנאה בשיעור שלם ופגם בשיעור שלם, אין מצטרפים. אבל המיוחס לרש"י ורבינו עובדיה אינם מפרשים כן.

^[730] כן מבארים תוס'. והמיוחס לרש"י ורבינו עובדיה מפרשים: כגון, ששפך על הטלית משקה של קודש, ולא נהנה. והתוס' יום טוב מעיר, שמלשון המשנה משמע שהוא נהנה בשעה שפוגם [ואין כוונתו בשעה שפוגם, אלא שנהנה מחמת הפגם. לקוטים על המשנה]. כלומר, התוס' יום טוב טוען, שאם נהנה מלבישת בגד [בדבר שיש בו פגם ולא פגם] ומאידך, פגם בדבר אחר לגמרי ולא נהנה, הרי הם שתי מעילות נפרדות, ואינן שייכות זו לזו, ואין צורך בשום לימוד מיוחד מתרומה לפטור. ועיין קרן אורה. אלא, מביא פירוש הרמב"ם: כגון, שקרע קצת מבגד הקדש [פגם ולא נהנה], ונתן בבגדו אותה חתיכה שקרע, ולבש אותו ונתקשט בו, ונהנה בשוה פרוטה ולא פגם בה בחתיכה כלום. ובמלא הרועים מקשה על פירוש המיוחס לרש"י, דבשפך משקין פטור מטעם "מזיק".

^[731] כתב השפת אמת: משמע, שאף על גב שפגם בפרוטה, אם הנאתו לא היתה שוה פרוטה, הריהו פטור. והוסיף לחקור, בנהנה הרבה ופגם בשוה פרוטה, מה משלם? האם לפי הנאתו, או לפי פגמו? ומביא שם כדמות ראיה מדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, עיין שם. ונראה בביאור הדברים [על פי ספר שולי המעיל]. יש לחקור בדין זה: האם המעילה הוא ההנאה, והפגם הוא "תנאי", או, להיפך, המעילה הוא הפגם וההנאה הוא ה"תנאי". ומאידך יש לומר, ששניהם יחדיו ההנאה והפגם הם המעילה. ויש בפתרון חקירה זו שלש שיטות. א. שיטת המיוחס לרש"י [יח א ד"ה תנא] היא, שהמעילה הוא הפגם. ועיין בדף י"ח הערה 703 דעת הקרן אורה ב. שיטת הרמב"ם, עיין שם הערה 687, שהעיקר הוא ההנאה. ועיין לקמן דף כ הערה 748. ג. שיטת התוס' [בבא מציעא צט א] היא, שהמעילה היא שניהם. וחייב לשלם את היותר מבין שניהם. שם אמר רב אמי: המשאיל קרדום של הקדש, מעל לפי טובת הנאה שבו. כלומר, המשאיל משלם להקדש לפי הנאתו שיש לו שהשואל מחזיק לו טובה על ההשאלה. ואילו חבירו השואל מותר לבקע בו לכתחילה, כמבואר בסוגיא הבאה "אין מועל אחר מועל". ודנים שם התוס' [עיין הערה 737] אם הקרדום יצא כולו לחולין, או, שיצא לחולין לאותו זמן ההשאלה בלבד. ואם נניח כצד השני, סיכום הדברים הוא כך: הנותן קרדום של הקדש לחבירו, מעל לפי כולה, ומשלם להקדש כל שויו. ואילו המשאיל קרדום של הקדש, מעל לפי טובת הנאה בלבד. על כך הקשו התוס': למה הוא כן, למה מעל רק לפי טובת הנאה, ולמה לא מעל לפי כל מה ששוה הנאת ביקוע. ומתרצים התוס': טובת הנאת ביקוע הוא יותר מדמי פחת מה שנפחת הקרדום על ידי ביקוע. כלומר, המשאיל משלם להקדש את מחיר הגבוה מבין שניהם. אם הפחת הוא יותר מטובת ההנאה, משלם את הפחת, וכשטובת ההנאה הוא יותר, משלם את טובת ההנאה. הרי שהתוס' סוברים שהמעילה היא הפגם וההנאה כאחד.

^[732] כתב התוס' יום טוב משנתנו סוברת כרבי יהודה [קדושין נב ב]. הסובר, שהקדש בשוגג, דהיינו שלא ידע שהוא קודש, מתחלל ויוצא לחולין, ובמזיד אינו מתחלל. והמשנה מדברת כשמעל בשוגג. וכן כתב הרמב"ם ודבריו מובאים בהערה 737. "שוגג" בהלכה זו פירושו שלא ידע שהוא של קודש, אבל מכל מקום, התכוין להוציא החפץ מרשות לרשות. ויבואר לקמן [הערה שם].

^[733] והוא הדין לעופות, מנחות, נסכים וכל דבר הקדוש קדושת הגוף. תפארת ישראל. והנה, פירוש זה במשנה, הוא לפי דעת כל הראשונים, חוץ משיטת הרמב"ם. הרמב"ם מפרש כי מה שאמרה המשנה "אלא בהמה", היינו בהמה המוקדשת בקדושת דמים בלבד. ועיין שם בכסף משנה, שהוכחתו היא, מכך שאין בהמה העומדת להקרבה ראויה לרכיבה, [ועיין בהערה 735 שהמאירי אכן מתקשה בכך]. ומה שאמרה המשנה "וכלי שרת", היינו כלי תשמיש שאינם קדושים קדושת הגוף. ועיין שם בכסף משנה, מה שהקשה מרהיטות הגמרא. והרמב"ם לשיטתו [בהערה 737], שבקדשי בדק הבית יש מועל אחר מועל כשאינו מוציאו מרשות לרשות, אלא נהנה בו בלבד. ובאופן זה מדברת המשנה. דהיינו: בקדשי מזבח, סובר הרמב"ם כדעת כל הראשונים שבכל אופני מעילה אינם יוצאים מקדושתן, ו"יש בהם מועל אחר מועל". אלא, שבקדשי בדק הבית- מחלק בין מעילה של הוצאה, שקדושתן מתחללת, לבין מעילה של הנאה שקדושתן אינה מתחללת. ולפי פירוש זה, מדוייקת לשון המשנה, שבכל הדוגמאות שהביאה ל"יש מועל אחר מועל", הביאה רק דוגמאות של הנאה, ולא של מכירה או נתינה, וכדומה מעילה של הוצאה מרשות לרשות. וכתב השפת אמת לשיטתו [בהערה 737] שבמעילה על ידי פגם- יש מועל אחר מועל אפילו בקדשי בדק הבית, שבכל אופן אף אם לא נסבור כהרמב"ם, יש לפרש המשנה שהיא מדברת בין בבהמה הקדושה בקדושת הגוף ובין בקדושה בקדושת דמים. שהרי, בהמה הקדושה בקדושת דמים בלבד, ורכב עליה והכחישה, או שתלש את שערה, הרי פגמה. ובהרחבת ביאור: הרי מבואר במיוחס לרש"י [הערה הבאה] שההבדל בין קדושת דמים לקדושת הגוף הוא באם הם בני פגימה. ואי לכך, בהמה הקדושה קדושת דמים עומדת למכירה והיא בת פגימה, וכאשר הוכחשה או נפגמה, יש בה מועל אחר מועל, לשיטת השפת אמת שבמעילה על ידי פגם יש מועל אחר מועל.

^[734] מבואר על פי רש"י קידושין [נה א] ופסחים [כז ב]. בפירוש המשנה להרמב"ם בבארו מחלוקת רבי וחכמים, משמע שדעתו כדעת רש"י, שבהמה וכלי שרת יש בהם מועל אחר מועל, משום שאין להם פדיון. אבל המיוחס לרש"י מגדיר באופן אחר: כיון שאינם עומדים למכירה ואינם בני פגימה, שאפילו רכב על גבי בהמה והכחישה, או תלש משערה, עדיין ראוייה להקרבה, ולא נפסלה למזבח, דבין שמינה ובין כחושה ראויה להקרבה, ואין בה תורת פגימה, הלכך, עדיין בקדושתה עומדת, הלכך יש בה מועל אחר מועל. [ועיין בהערה הקודמת דברי השפת אמת]. וכן כתב רבינו עובדיה. והנראה לענ"ד בביאור הדברים. דהנה, לקמן [הערה 736] מובאת שיטת "יש אומרים" במאירי, כי מה שאמרה המשנה שבקדשי קדושת הגוף יש מועל אחר מועל, ואינם יוצאים לחולין על ידי מעילה, היינו דוקא במעילה שעל ידי הנאה והשתמשות, אבל במעילה של הוצאה מרשות לרשות, הרי הם יוצאים לחולין והשני לא מעל. ובהערות על ספר כנסת הראשונים מוכיח שהמיוחס לרש"י סובר כשיטה זו. לעיל [ח א] בתחילת פרק ב, אמרה המשנה: חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה. ופירש המיוחס לרש"י: כגון שמכרה דהוציאה לחולין. ועיין שם [הערה 221] בשם הקרן אורה והמרחשת, המעירים, שהרי קדשי קדושת הגוף אינם יוצאים לחולין? ומוכח, שהמיוחס לרש"י סובר שבמעילה של הוצאה יוצאים לחולין. ומעתה, לפי שיטה זו, אי אפשר לומר שהטעם שאין קדשי קדושת הגוף יוצאים לחולין, הוא משום שאין להם פדיון, כלומר, משום שאין להם אפשרות בשום אופן לצאת לחולין והפקעת קדושה, אלא, שעל אף שאין להם אפשרות לצאת מקדושתן על ידי פדיון, מכל מקום, מגזירת הכתוב "אין מעילה אלא שינוי", נלמד שקדושתן נפקעת על ידי מעילה. וכל הטעם שאמרה המשנה ש"יש בהם מועל אחר מועל" הוא, כיון שהם קדושים וראויים להקרבה, ואינם עומדים למכירה, שוב לא איכפת לן בהכחשתה, דבין שמינה ובין כחושה ראויה להקרבה. כלומר, שלא נעשה בהם שינוי משמעותי, הילכך אינם בכלל "אין מעילה אלא שינוי". הילכך, עיקר החילוק הוא בין דבר העומד לפדיון לבין דבר שאינו עומד לפדיון. אבל רש"י והרמב"ם סוברים, שהגדרה היא לחלק בין יש להם פדיון לאין להם. ובקדשי קדושת הגוף, אין שום אפשרות ליציאה מקדושתן, כשם שאין להם יציאה על ידי פדיון. הלכך, אין להם יציאה מקדושתן גם על ידי הנאה והשתמשות. וכמו שאמרה הגמרא [יב א] "וכי קדושה שבהן היכן הלכה". ואילו בקדשי קדושת דמים, כיון שיש להם פדיון ואפשרות הפקעת קדושה, לכן פקעה קדושתן על ידי מעילה. ועיין לקמן במשנה בדברי רבי, גרס המיוחס לרש"י: שאין לו פגם. ואילו התוס' גורסים: שאין לו פדיון. ואם באנו לכך, יש לבאר שיטת הרמב"ם [הערה 733, 737] הסובר להיפך, שאפילו בקדשי בדק הבית אינם יוצאים לחולין אלא על ידי הוצאה מרשות לרשות, ולא על ידי הנאה, משום שהרמב"ם סובר, כי מה שאמרו שכל שיש להם פדיון יוצאים לחולין, איננו רק סימן שלכך קדושתן קלה, ומפני כך יוצאים לחולין, אלא, היא סיבה. שמאחר שיש להם פדיון, אם כן, מעילתן של הוצאה מרשות לרשות, הוי כעין פדיון, מגזירת הכתוב. וזה שייך לומר רק בהוצאה, ולא בשאר מעילה של הנאה. ועיין בהערה 741, הגדרה אחרת בשם הגר"ש רוזובסקי בדעת התוס'.

^[735] אף על פי שאין בהמת קרבן ראויה לרכיבה, מכל מקום, רוכבין עליה לפעמים דרך ארעי, או שנהנה בה על אי זה צד. חידושי המאירי [קידושין נה א]. ועיין לעיל [הערה 733] שמכאן הכריח הרמב"ם את שיטתו.

^[736] המאירי [קידושין נה א] מביא שיטת "יש אומרים" [והוא היפך משיטת הרמב"ם בהערה 733, 737] שבקדשי קדושת הגוף עצמם, יש לחלק בין מעילה של הנאה או פגם, שבהם נאמר הדין שיש מועל אחר מועל; לבין מעילה של הוצאה, שבה לא נאמר שכולן מעלו, אלא הראשון המוציא בלבד. ומדוייקת לשון המשנה, שנקטה רק דוגמאות של הנאה ופגם. וברור שבתוספתא [מובאת בהערה הבאה] לא נאמר כן, שהרי נאמר שם בסיפא "ובעולה כולם מעלו". עוד שיטה מביא המאירי [ראש השנה כח א] שדוקא בבהמה שהיא עצמה קרבה [ועומדת להקרבה], וכן בכלי שרת שבהם נעשה העבודה, אבל שאר מוקדשין, אפילו הקדושים בקדושת הגוף, דינם לגבי מעילה כדין קדשי בדק הבית, ואין בהם מועל אחר מועל. ובכך מתורצים דברי רב יהודה שם: התוקע בשופר של עולה, יצא ידי מצות שופר, ובשל שלמים, לא יצא. ומבארת הגמרא טעם החילוק בין עולה לשלמים: עולה, הואיל והיא קדשי קדשים ויש בה מעילה, הלכך יצאה לחולין על ידי המעילה. ואילו שלמים שהם קדשים קלים שאין בהם מעילה, לא יצאו לחולין, הלכך תקע באיסור, ולא יצא. עיין שם. ולכאורה קשה, הלא עולה קדושה קדושת הגוף, וגם היא לא יצאה לחולין על ידי מעילה? אבל, על פי דברים הנ"ל מתורץ היטב, שהקרן אינו ראוי להקרבה, אף על פי שהוא קדוש קדושת הגוף, על כן - יצא לחולין על ידי התקיעה וההשתמשות. ועיין מאירי פסחים [כז ב].

^[737] שנינו בתוספתא: בקע בקרדום של הקדש, ובא חברו ובקע בו, ובא חברו ובקע בו, כולם מעלו. נתנו לחברו, וחברו לחברו, הראשון מעל, והשני לא מעל. ובעולה, כולם מעלו. התוס' מוכיחים מהסיפא, שלא מדובר בקרדום שהוא כלי שרת, דאם כן, למה לא מעל השני. ועוד, הרי נאמר שם "ובעולה, כולם מעלו", מוכח שעד כאן לא דיברה הברייתא מדבר הקדוש בקדושת הגוף. על כן, תמהו התוס' [כאן ובכמה מקומות בש"ס], איך נעמיד הרישא שנאמר בה שכולם מעלו, ולמה לא יצא לחולין בבקיעת הראשון. על קושיא זו מתרצים רבותינו כמה תירוצים: א. תוס' כאן ובשיטה מקובצת בשם רבינו חיים כהן מתרצים, שהברייתא מדברת, כגון, שלאחר שבקע בו החזירו להקדש ומיד כשהחזיר הרי הוא של הקדש, לפיכך מעלו השני והשלישי. וראה משנה למלך [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ד]. ובבבא מציעא [צט א] חולק הר"י על תירוץ זה, מפני שקיימא לן "שואל שלא מדעת גזלן הוא", וכל השאלה שלא מדעת הוא בעצם שינוי רשות, ויצא לחולין, ומה מועיל מה שמחזירה אחר כך. וכנראה שנחלקו בעלי התוס' ביסוד דין "שואל שלא מדעת". ב. שיטת הריטב"א [בבא מציעא שם], ולדעת המהרש"א מהר"ם בשיטת תוס' [שם]. שם אמר רב אמי: המשאיל קרדום של הקדש, מעל לפי טובת הנאה שבו [המשאיל משלם להקדש לפי הנאתו בהשאלה, דהיינו כמה אדם רוצה לשלם כדי שיחזיק לו השואל טובה על השאלתו], וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה. ושם מסופקים התוס', אם הקרדום יוצא לגמרי לחולין, או, שאינו יוצא לחולין, והשואל מותר לו להשתמש בקרדום עד תום זמן השאילה ולא יותר. ואם נניח כצד זה האחרון, יש לתרץ כך: בשלמא אם נתכוין לגזלו או ליתנו לחברו לגמרי, יצא כולו לחולין לעולם, ובכך מדובר במשנתנו שאין מועל אחר מועל. אבל כשאינו משאילו אלא לצורך ביקוע בלבד לזמן מוגבל, לא יצא כולו לחולין, אלא לצורך אותו ביקוע. והתוספתא מדברת באופן זה. ולפי תירוץ זה, משנתנו מדברת בסובר שהקרדום הוא של חבירו, ומתכוין לגזול, לפיכך יצא מרשות הקדש, כדין שליחות יד בפקדון. ובתוספתא מדובר שכל אחד סבר שהוא שלו או שקיבלו בשאילה, ואינו מתכוין להוציאו מרשות לרשות, אלא להניחו אחר ההנאה. ואז בהנאתו אינו מועל אלא כפי טובת ההנאה שיש לו. ומשום הכי, לא יצא לחולין. אבל בסיפא של התוספתא כשנתן לחבירו, ואז לא מעל אלא הראשון שהוציאו מרשות לרשות, דעל אף שסבר שהוא שלו, מכל מקום, רצה להוציאו מרשות לרשות. ועיין בקרן אורה שלא מצא מקור לחילוקים אלו. ג. עוד תירצו התוס' [כאן] בשם ר"י, שבתוספתא מדובר בגזבר, שלעולם לא יצאו לחולין בשום מעילה עד שיציאנה מרשותו. וסברא זו כתבוה התוס' בהרבה מקומות, לעיל יח ב, ובעמוד זה ד"ה נטל, ולקמן כא א ד"ה הבא [ועיין בדרוש וחדוש לרע"א מערכה ה אות י] ועוד. פירוש: גזבר הוי ידו כיד הקדש, ואף אם משתמש בדבר של הקדש, אינו מוציאו מיד הקדש. ד. בכמה מקומות בש"ס [קידושין נה א, בבא קמא שם, בבא מציעא צו ב, צט א, מנחות קא א] מביאים התוס' לתירוץ זה בנוסח אחר, והיא נוסחת רבינו פרץ [כאן בשיטה מקובצת]: ויש לומר, דהכא [במשנתנו] באדם שאינו גזבר, ומתכוין לקנות בהגבהה, ואם כן, הוציאו לחולין, ומשום הכי אמרינן: אין מועל אחר מועל. והתם [בתוספתא] מיירי בגזברים, דלעולם הם מוחזקים בשל הקדש, וכסבורים הם שהקורדם הוא שלהם, ואינם מתכונין להוציאה לחולין, ואם כן, לעולם לא יצא לחולין בשום מעילה עד שיצא מרשותו, ולכך קאמר דכולן מעלו. ועיין בתוס' קידושין ראייתם, ובחידושי רבי שמואל בבא קמא שם. ה. שיטת הרמב"ם: הרמב"ם מחלק בקדשי בדק הבית עצמם, בין מעילה של הוצאה למעילה של הנאה. ולדעתו, רק במעילה של הוצאה נאמרה ההלכה שכיון שמעל יצא לחולין ואין מועל אחר מועל. אבל במעילה של הנאה, לא יצא לחולין, וכולן מעלו. ובכך מתורצת הסתירה בין המשנה להתוספתא. המשנה כולה מדברת בקדשי קדושת בדק הבית, וברישא מדברת במעילה של הוצאה, ולכן נאמר בה "אין מועל אחר מועל". ומה שהמשנה ממשיכה לפרש: כיצד? רכב וכולי, שתה בכוס וכולי, מדובר במעילה של הנאה [ולא בקדשי קדושת הגוף!], וכן בתוספתא מדובר במעילה של הנאה, לפיכך יש מועל אחר מועל. ועיין במאירי קידושין [שם] ובכסף משנה [שם] בסידור דברי הרמב"ם בלשון המשנה. וזה לשונו [פרק ו הלכה ג-ה]: המועל בקדשי בדק הבית, כיון שמעל בשגגה נתחלל הקודש, וזה שנהנה אחריו, פטור. מעל בזדון, הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה, לא נתחלל הקודש, אלא הרי הוא בהוויתו, ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה, מעל. במה דברים אמורים? כשמעל בקודש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר, אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר, יש בו מועל אחר מועל. ואין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד, כיצד בקע בקורדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם, ובא חבירו ובקע בו נהנה ופגם, כולם מעלו. נטל הקורדם ונתנו לחבירו, הוא מעל, אבל חבירו לא מעל. שתה בכוס של זהב ונהנה בפרוטה, ובא חבירו ושתה ונהנה, כולם מעלו. נטל הכוס ונתנו לחבירו מתנה או מכרו, הוא מעל וחבירו לא מעל. רכב על גבי חמור ונהנה בפרוטה ופגם, ובא חבירו ורכב עליו ונהנה ופגם, ובא חבירו ורכב עליו ונהנה ופגם, כולם מעלו. נתן החמור לחבירו מתנה או מכרו או השכירו, הוא מעל וחבירו לא מעל. וכן המשאיל קרדום של הקדש, הוא מעל לפי טובת הנאה שבו, וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה. והוא הדין לבהמה. וממשיך הרמב"ם: בהמת קדשי מזבח אינה כן. אלא, יש בה מועל אחר מועל עד כמה פעמים. כיצד? תלש מן החטאת, ובא חבירו ותלש, ובא חבירו ותלש, כולם מעלו. וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו, כולן מעלו. ועיין שם במאירי המקשה מדברי הסוגיא קידושין [שם]. ועיין בהערה 734 בביאור שיטת הרמב"ם. ו. הראב"ד בהשגותיו מתרץ בפשטות, שהתוספתא חולקת על המשנה. ועיין שם השגותיו על הרמב"ם. ז. התוס' שאנץ [בבא מציעא שם בשיטה מקובצת] מתרץ, שבתוספתא מדובר בקרדום שהוא כלי שרת, שבו מבקעין עצי המערכה, הלכך מעלו כולם. התוס' הביאו דרך זו, והקשו, כנ"ל, שאם כן איך נעמיד הסיפא של הברייתא. ח. השפת אמת מיישב, ומחלק בין מעילה של הוצאה או הנאה לבין מעילה של פגם. כי במעילה של פגם, מה שפגם נפגם, והשאר מה שלא נפגם - למה יצא לחולין? וכיון שבדבר שיש בו פגם אין בו מעילה רק הפגם, אם כן, על הנשאר לא חל שם מעילה כלל. והתוספתא הרי מדברת בקורדם שהוא דבר שיש בו פגם, לפיכך יש בו מועל אחר מועל. המשך דברי השפת אמת מובאים בהערה 733.

^[738] היא גירסת המשנה והתוס'. ובביאור הגירסאות עיין הערה 734.

^[739] והיא גירסת המיוחס לרש"י והצאן קדשים.

^[740] כתבו התוס' [בשיטה מקובצת]: האמת, שאין צורך בביאור טעם התנא קמא, וטעמם ברור, כי הם סוברים [לשיטה זו, עיין הערה הבאה] שבהמה הואיל ואינה נפדית לפיכך אינה יוצאה לחולין, ואילו כלי שרת נפדין, אלא, שהגמרא מבררת למה אינו סובר כרבי נחמיה, הלא רבי נחמיה דורש כן מקל וחומר, כמבואר בהמשך.

^[741] ומעירים התוס': אם כן, נלמד קל וחומר זה, גם שלא יצא לחולין על ידי פדיון. וכתבו: שמא לא שייך קל וחומר זה לגבי פדיון. ולא ביארו הטעם. ועוד כתבו, "ובאיל האשם מבעיא ליה לדרשא אחריתא". ורצונם לומר על פי ביאורם [הערה הקודמת] שכל עצם הדרשה של "באיל האשם" לתנא קמא הוא רק להוציא מדברי רבי נחמיה, אם כן, על רבי נחמיה עצמו קשה, למה כתבה התורה "באיל האשם", אם להודיענו שבבהמה מועלין אחר מעילה, זה ידעינן מסברא, מאחר ואין לה פדיון? ותירצו, אכן, רבי נחמיה דורשה לדרשה אחרת, ולא לענין מועל אחר מועל. כך היא שיטת התוס' כאן ובשיטה מקובצת. אבל במנחות [ק ב] מבארים התוס' ביאור אחר. ולכאורה דברי התוס' בשיטת רבי נחמיה תמוהים. אם יש פדיון לכלי שרת, למה לא יצאו לחולין? ובמה הם שונים מקדשי בדק הבית. ומבאר הגר"ש רוזובסקי [בסוף ספר זכרון שמואל] שהתוס' סוברים הגדרה אחרת בהבדל שבין קדשי הגוף לקדשי בדק הבית. לא כדעת הראשונים [עיין הערה 734], שהדבר תלוי ביש להם פדיון או אם אין להם פדיון אלא, בין דבר שיש עליו שם "קרבן" לבין דבר שאין עליו שם קרבן. [הערה: הגר"ש מוכיח כן, מדברי המיוחס לרש"י שדין זה נלמד מ"איל האשם", דמשמע "אפילו מעל בו מאה פעמים קרוי אשם". אבל בשיטת התוס' קשה לומר כן, שהרי התוס' כתבו שרבי נחמיה אינו דורש "באיל האשם" אלא לדרשא אחרינא. ועיין שם בזכרון שמואל. ומכל מקום, מלשון התוס' לקמן ד"ה האומר משמע כן. ועיין בהערה הבאה]. ולפי הגדרה זו, סובר רבי נחמיה, דכלי שרת, אף על פי שאינם בכלל "קרבן" ואף על פי שיש להם פדיון, מכל מקום, כיון שבתוכם נתקדש קרבן, לא יתכן שקדושתן תהיה קלה מקדושת קרבן עצמו. והגר"ש מוכיח כן מדין פרה אדומה, שאמרה הגמרא [מנחות נא ב], פרה אדומה, הואיל וחטאת קרייה רחמנא, לכן מועלין בה. והקשו שם התוס', למה צריך קרא לרבות פרה אדומה ולהשוותה לחטאת כדי שתהיה לה מעילה, הלא, על כל פנים, מקדשי בדק הבית היא, ובכל אופן יש בה מעילה. ותירצו, אי משום קדשי בדק הבית, יוצאת לחולין על ידי מעילה, ואין בה מועל אחר מועל. הלכך, באה התורה להוסיף לה דין קדושת הגוף, לגבי דין מועל אחר מועל, שאם ימעלו בה, לא תצא לחולין, כשאר קדשי קדושת הגוף. ודין זה נלמד ממה שקראתה רחמנא "חטאת". ותמהו הקרן אורה [שם] והחזון איש [מנחות סימן נב] והגרי"ז [במכתב בסוף ספרו עלך הרמב"ם], הרי מבואר במסכת שבועות שיש פדיון לפרה אדומה, ואם כן, למה לא תצא לחולין על ידי מעילה. ולפי הנ"ל מבואר היטב, שאף על פי שברור שיש לה פדיון, מכל מקום, כיון שהתורה קראתה "חטאת", יש עליה כאילו קדושת "קרבן", הילכך אינה יוצאת מקדושתה על ידי מעילה. ומוסיף הגר"ש לחדש, שלפי הגדרה זו, תצא נפקא מינה גם להיפך, בדבר שאין לו פדיון, אלא שאין עליו שם קרבן, יהיה דינו שאין בו מועל אחר מועל, ויוצא לחולין על ידי מעילה, וכגון שופר של עולה, המבואר בהערה 736, וכגון עצי המערכה, עיין בחידושי המאירי [פסחים כז].

^[742] לפי הגדרת הגר"ש רוזובסקי [הערה הקודמת] נחלקו רבי וחכמים, בהך סברא גופא, לרבי יש על העצים דין "קרבן", ואילו לחכמים אין עליהם דין קרבן, ועיין בלשון התוס', שמדוייק כן בדבריהם. ואילו לשאר הראשונים, נחלקו רבי וחכמים, אם יש על העצים קדושת הגוף או קדושת דמים. כמו שמבארים התוס' בהמשך הגמרא בבהמת בעל מום. וכן כתבו החזון איש [מנחות סימן כג ס"ק ה] והמקדש דוד [סימן יא ס"ק ג].

^[743] גירסא אחרת הגשה.

^[744] כן מבאר רש"י [מנחות קו ב]. אבל בפירוש לא נודע למי, מפרש שצריך להביא עמהם מנחת נסכים. ועיין בהערת ריד"א, התמה, הלא מנחת נסכים כולה כליל, ואינה נקמצת?

^[745] לפירוש התוס' בשיטה מקובצת אין גורסים "ועבר ושחטן", וכן כתבו הברכת הזבח, ותוספות הגאון רבי עקיבא איגר על המשנה.

^[746] משנה זו מובאת בכמה מקומות בש"ס [חגיגה י ב, בבא קמא כ ב, בבא מציעא צט ב] והיא מבוארת כאן על פי רש"י שם, ותוס' כאן, ולפי מסקנת הגמרא.

^[747] הקשו התוס' [בבא קמא כ ב]: מכל מקום, למה אינו מועל, הלא מתכוין לקחתם לעצמו? ולכאורה היה אפשר לתרץ, שמשנתנו סוברת כמאן דאמר [בבא מציעא מא א] לגבי שומרים, שאינו נקרא "שולח יד" אלא כשלקח והחסיר, הילכך כאן באבן וקורה שלא החסיר, אינו נקרא שנטל לעצמו, אבל, התוס' דוחים תירוץ זה, מפני שאפילו למאן דאמר הסובר "שליחות יד צריכה חסרון", היינו דוקא כשאינו רוצה ליקח הכל לעצמו, אלא ליהנות ולהשתמש בו, או לקחת מקצתו. אבל כשרוצה ליקח הכל, מודה דהוי שליחות יד אפילו בלי חסרון. [ועיין תוס' יום טוב, והערת הגאון רבי עקיבא איגר]. ואם כן, קשה, למה אינו מועל, הלא רצה ליטול לעצמו? ומתרצים: אין אדם מועל, אלא במתכוין להוציאו מרשות הקדש, אבל כאן מדובר שהגזבר סבר שהאבן שלו הוא. לפיכך, לא מעל. ועיין במשנה למלך [פרק ו מהלכות מעילה הלכה ד].

ד משנה נטל לשימושו אבן או קורה של ההקדש — הרי זה לא מעל בכך.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: If one derived benefit equal to half of a peruta from a consecrated item and caused it half of a peruta of damage, or if he derived benefit equal to the value of one peruta from a consecrated item that has the potential to be damaged and caused damage of the value of one peruta to another consecrated item but derived no benefit from it, he is exempt. The reason is that one is not liable for misuse until he derives benefit of the value of one peruta from a consecrated item and causes damage of the value of one peruta to one, i.e., the same item.

One is liable for misuse after misuse in consecrated items only in the case of an animal and in the case of service vessels.How so? If one rode upon a sacrificial animal, and another person came and rode upon that animal, and yet another came and rode upon it as well, all of them are liable for misuse of the animal. In the case of service vessels, if one drank from a gold cup, and another came and drank from that cup, and yet another individual came and drank from it, all of them are liable for misuse of the cup. If one removed wool from a sin offering, and another came and removed wool from that animal, and yet another person came and removed wool from it, all of them are liable for misuse of the animal. Rabbi Yehuda HaNasi says: With regard to any consecrated item that is not subject to redemption, there is liability for misuse after misuse with regard to it.

GEMARA: According to the mishna, one can be liable for misuse after misuse only in the case of an animal or service vessels. The Gemara inquires: Whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Neḥemya, as it is taught in a baraita (Tosefta 2:6): One is liable for misuse after misuse only in the case of an animal alone. Since an animal designated for sacrifice is not awaiting redemption or sale, its sanctity is not compromised when someone misuses it. It is therefore susceptible to repeated misuse. But with regard to service vessels, as according to the first tanna of the baraita they may be redeemed, their sanctity is compromised after they are misused even once, and they are no longer subject to misuse. Rabbi Neḥemya says: One is liable for misuse both in the case of an animal and in the case of service vessels.

The Gemara asks: What is the reason of the first tanna in the baraita, who rules that service vessels are not susceptible to repeated misuse? The Gemara answers that he holds that the halakha of misuse is written with regard to the case of an animal. As it is written: “If anyone commits a misuse, and sins through error, in the sacred items of the Lord, then he shall bring his guilt offering to the Lord…and the priest shall make atonement for him with the ram of the guilt offering, and he shall be forgiven” (Leviticus 5:15–16). It is derived from here that the liability for repeated misuse applies only to an animal.

And Rabbi Neḥemya could have said to you, in response, the following a fortiori inference: If a service vessel brings other materials placed in them to their state of sanctity, thereby rendering those materials susceptible to misuse after misuse, all the more so is it not clear that the vessel itself should be susceptible to misuse after misuse.

§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda HaNasi says: With regard to any consecrated item that is not subject to redemption, there is liability for misuse after misuse. The Gemara raises a difficulty: This opinion is the same as that of the first tanna. Why is this ruling presented as a dissenting opinion? Rava said: There is a difference between them in the case of donated wood. The first tanna maintains that wood does not have the status of an item consecrated as an offering; rather, it has the status of an item consecrated for Temple maintenance, and is therefore not subject to repeated misuse. By contrast, Rabbi Yehuda HaNasi holds that wood has the status of items consecrated as an offering, which is not subject to damage and is therefore subject to repeated misuse.

As the Sages taught in a baraita: With regard to one who says, in the form of a vow: It is incumbent upon me to bring wood to the Temple, he must not bring fewer than two logs for the arrangement on the altar. Rabbi Yehuda HaNasi says: Wood is considered an offering, as it is placed upon the altar, and therefore it requires salt, and it requires waving, like a meal offering.

Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires more wood as an accompaniment, so that the donated sacrificial wood is sacrificed in the same manner as other donated offerings. And Rav Pappa further says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful. Similar to the rite of a meal offering, a portion of the wood must be removed and burned first.

Rav Pappa said that there is another difference between the opinion of the first tanna and that of Rabbi Yehuda HaNasi. If there were unblemished animals consecrated for the altar, and they became blemished and were disqualified from being sacrificed as offerings, and someone transgressed and slaughtered them before they were redeemed, in this case there is a difference between the opinion of the first tanna and that of Rabbi Yehuda HaNasi.

And indeed, it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis engage in a dispute in that case: If there were unblemished animals consecrated for the altar, and they became blemished, and someone transgressed and slaughtered them, Rabbi Yehuda HaNasi says: The consecrated animals may no longer be redeemed, as it is written: “He shall stand the animal before the priest. And the priest shall value it” (Leviticus 27:11–12). A dead animal cannot be stood before the priest, and therefore the animal carcasses must be buried.

But the Rabbis say: The animals should be redeemed. Since Rabbi Yehuda HaNasi maintains the animals may not be redeemed, this indicates that they have inherent sanctity, and therefore they are subject to repeated misuse. By contrast, the first tanna, like the Rabbis, holds that their sanctity is a function of their value, and consequently they are not subject to repeated misuse.

MISHNA: In a case where one took for his use a consecrated stone or a beam, that person is not liable for its misuse.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נהנה בכחצי פרוטה. כגון לבש (פירות) [בגד] הקדש בהנאת שיעור שוה חצי פרוטה:

ופגם בכחצי פרוטה. שקרע בו ופגמו כשיעור חצי פרוטה:

או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד בדבר שיש בו פגם ולא פגם ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר. כגון שפך משקה קדש ולא נהנה הרי זה לא מעל:

עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגום שוה פרוטה בדבר אחד. האי תנא סבר דומיא דתרומה:

ואין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד דהני לאו לדמים לפדייה קיימי ולאו בר איפגומי נינהו שאפילו רכב אחד ע"ג בהמה והכחישה או תלש צמרה עדיין ראויה היא לקרבן ויש בה מועל אחר מועל וכן שתה אחד בכוס של זהב אפילו אם פגמו ופיחתו כיון דקדושת הגוף הוא ולא לפדייה קאי ראוי הוא עדיין לשירות ויש בו מועל אחר מועל:

רבי אומר דבר שאין לו פגם. שאינו נפסל אפילו פגמו דהיינו כל דבר שאין לו פדיון כי הני דאמרן ודכוותיהון יש בו מועל אחר מועל:

קסבר בעניינא דבהמה כתיבה מעילה. ולא בשאר מילי דכתיב באיל האשם גבי מעילה:

ור' נחמיה. דמרבי נמי כלי שרת:

אמר לך. מק"ו אירבו אם אחרים מביאין לקדושתן כלומר כיון דכלי שרת חמירי כ"כ דמביאין אחרים לקדושה דהכי אית לן דכל מילי מתקדש בכלי שרת:

הוא עצמו כלי שרת לא כ"ש. כגון כוס של זהב אינו דין שיביא עצמו לקדושה לכך שיהא בו מועל אחר מועל:

איכא בינייהו עצים דת"ר האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין כו'.^א)ע"כ שייך לעמוד הקודם במס' מנחות הא ברייתא בפרק הקומץ תנינא וטעונין מלח וטעונין תנופה לטעמא דרבי כשאר קרבן הואיל ומיקרו קרבן:

ולדברי רבי אותו קרבן עצים טעונין עצים אחרים. להקטירן בהן כשאר קרבן:

וצריכין קמיצה. שיקח מהן מעט מקומצו ויקטיר תחלה הואיל ומקיש להו למנחה למלח ולתנופה צריכין (הכי) נמי קמיצה [והכא] איכא בינייהו עצים לטעמא דרבי דאמר איקרו קרבן קדשי קדושת הגוף כמו בהמה ויש בהו מועל אחר מועל אם ישב אחד עליהן וחזר וישב אחר עליהן יש בהן מועל אחר מועל ות"ק סבר לא איקרו קרבן לקדושת הגוף ליקרב אלא לדמים ולית בהו מועל אחר מועל:

רב פפא אמר קדשי מזבח כו' איכא בינייהו. והתניא קדשי המזבח תמימה ונעשה בעל מום ועבר ושחטן קודם פדייה:

רבי אומר יקברו. משום דקסבר דבעו העמדה והערכה ולא אפשר דמתו הלכך יקברו דכיון דלא הוו תוב בר פדייה הלכך יש בהן מועל אחר מועל הנהנה מהן לאחר שחיטה:

וחכ"א יפדו. דלא בעי העמדה והערכה וכיון דקדושת דמים נינהו אין בו מועל אחר מועל^*)נראה דצ"ל הוא משנה במסכת מנחות (דף קו ע"ב) ושם ובפרק הקומץ תניא בברייתא דטעונין מלח וטעונין הגשה וכו'.:

[במשנה נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכח"פ כו'. נראה דהו' מן ופגם הוא ו' המחלקת] :

רש"י ד"ה ור"נ. דכ"ש חמירי כ"כ שמביאין אחרים לקדושה ויש בהן מעילה. לכאורה תמוה דהא משקדשו קדושת הפה יש בהן מעילה כדתנן לעיל בפ"ב. ואולי יכוון דכיון דנתקדשו בכ"ש קדשו קדושת הגוף דאין להם פדיון כדתנן בר"פ י"ב דמנחות ולכן יש בהם מאז מעילה אחר מעילה ואפשר דגם ת"ק מודה בזה ובהמה דנקט ל"ד אלא לאפוקי כ"ש:

שם דכ"ש מקדשין כל דבר. כצ"ל:

תד"ה מ"ט. דכתיב יכפר עליו כו'. כצ"ל ומלת אשר למחוק וכן בסמוך:

בא"ד שהכ"ש מקדש מה שבתוכו. כצ"ל:

מתני' נהנה כבחצי פרוטה. כגון שלבש בגד של הקדש ונהנה בו כשיעור חצי פרוטה: ופגם בחצי פרוטה. שקרעו ופגמו כשיעור חצי פרוטה: או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד. שיש בו פגם ולא פגם: ופגם בש''פ בדבר אחר. כגון ששפך משקה ולא נהנה מהן ה''ז לא מעל עד שיהנה שוה פרוטה ויפגום בש''פ בדבר אחד והכא מיירי בדבר שיש בו פגם וקסבר דכתרומה בעינן דפגימתו והנאתו כאחד: אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה דקדשי מזבח וכלי שרת בלבד. הני לאו לדמי קיימי ולא בני איפגומי נינהו שאפילו רכב ע''ג בהמה והכחישה או תלש מצמרה עדיין ראויה היא לקרבן ולא פסלה בכך למזבח דבין שמינה ובין כחושה חזיא להקרבה ואין בה תורת פגימה הלכך אכתי בקדושתה קיימא הלכך יש בה מועל אחר מועל וכן שתה אחד בכוס של זהב אפי' איפחתו ופגמו כיון דקדושת הגוף היא ולא קדושת דמים דלאו לפדייה קיימא עדיין קאי לשירות ויש בו מועל אחר מועל: רבי אומר כל דבר שאין לו פגם. שאינו נפסל בפגימה דהיינו כל דבר שאין לו פדיון כי הני בהמה וכלי שרת דאמרן במתני' יש בו מועל אחר מועל ובגמ' מפרש מאי איכא בין רבי לרבנן: גמ' קסבר בעניינא דבהמה הוא דכתיבא. מעילה ולא בשאר מילי דכתיב [והכהן] יכפר עליו (הכהן) באיל האשם והאי באיל האשם יתירא הוא שכבר נאמר תחלה איל אשם ונימא קרא וכפר עליו הכהן ותו לא באיל האשם ל''ל לומר שכפר עליו במה שמעל באיל האשם שנהנה ממנו דמשמע אפי' מעל בו מאה פעמים קרוי אשם שיש בו מעילה כל שעה ומדכתב רחמנא בהמה גבי מעילה ולא שאר מילי מכלל דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה בלבד: ר' נחמיה. דמוסיף כלי שרת למעילה מייתי להו מק''ו אם אחרים מביאין לקדושתן כלומר כיון דכלי שרת חמירי כ''כ שמביאין אחרים לקדושה ויש בהן מעילה דהכי קיימא לן (זבחים פז.) דכלי שרת מקדשין בכל דבר: הוא עצמו. כלי שרת כגון כוס של זהב לא כ''ש שיהא קדוש כל כך שיהא בו מועל אחר מועל: איכא בינייהו עצים דת''ר האומר הרי עלי עצים וכו'. דהכי תנן במס' מנחות בפרק האומר הרי עלי עשרון האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירי עצים ואמרינן בגמרא ת''ר קרבן מלמד שמתנדבין עצים וכמה שני גזירין וכן הוא אומר והגורלות הפלנו על קרבן העצים: רבי אומר עצים קרבן הן וטעונין מלח וטעונין הגשה. לרבי דקרי להו קרבן הוי דבר שאין בו פגם וקדשי קדושת הגוף ויש בהן מועל אחר מועל שאם ישב עליהן וחזר אחר וישב עליהן יש בהן מועל אחר מועל ולרבנן דלא קרו להו קרבן לא הוו כקדשי מזבח אלא הוו כקדשי בדק הבית והוו דבר שיש בו פגם ודמו כמאן דלא קיימי אלא לדמי ואין בהן מועל אחר מועל: אמר רבא לדברי רבי. דקרי להו קרבן אותן עצים טעונין עצים אחרים להקטירן עליהן כמו שאר קרבן: וצריכין קמיצה. שיקח מן העצים מעט בקומצו ויקטיר תחלה דהואיל ומקיש להו למנחה שטעונין מלח והגשה טעונין נמי קמיצה: רב פפא אמר קדשי מזבח וכו' איכא בינייהו: והתניא. בניחותא קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן עד שלא נפדו רבי אומר יקברו משום דקא סבר הכל היו בכלל העמדה והערכה אפילו קדשי מזבח והני לא אפשר בהעמדה והערכה דהא מתו הלכך יקברו הואיל ולית להו פדייה הלכך יש בהן מועל אחר מועל הנהנה ממנה אחר שחיטה: וחכמים אומרים יפדו. דלא בעו העמדה והערכה וכיון דקדושת דמים נינהו ואית בהו פדייה אין בהן מועל אחר מועל:

הכי גרסי' נהנה בחצי פרוטה ופגם בחצי פרוטה או שנהנה בפרוטה בדבר אחד ופגם בפרוטה בדבר אחר ה''ז לא מעל עד שיהנה שוה פרוטה ויפגום ש''פ בדבר אחד ובגמ' מפרש טעמא דילפי' מתרומה דבדבר שפגם בו נהנה: אין מועל אחר מועל אלא בהמה וכלי שרת בלבד. תימה דתניא בתוספתא [בקע] בקרדום של הקדש [ובא חברו] ובקע בו ובא חברו ובקע בו כולם מעלו וליכא למימר דבקרדום כלי שרת מיירי דהא תני התם בסיפא נתנה לחברו וחברו לחברו הראשון מעל והשני לא מעל ובעולה כולם מעלו ומפרש דהתם במאי עסקינן כגון לאחר שבקע החזירו דמה שהחזירו הרי הוא של הקדש כאילו לא מעלו ורבינו יצחק מפרש דהתם בגזברין עסקינן דלעולם לא יצאו לחולין בשום מעילה עד שיוציאנה מרשותו: רבי אומר כל דבר (שיש בו פגם) [שאין לו פדיון] יש בו משום מועל אחר מועל. מפרש ליה בגמ': מאי טעמא דת''ק קסבר בעניינא דבהמה כתיב [דכתיב] באיל האשם. פירוש דכתיב (ויקרא ה) (אשר) יכפר עליו באיל האשם ומיותר דהכתי' קרא אחרינא והוה מצי למיכתב אשר יכפר עליו אלא ש''מ לדרשא אתי למימר דווקא באיל אשם איכא מעילה אחר מעילה אבל לא בכלי שרת נראה לר' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע''י מעילה וא''כ יש לו פדיון דאם אין פדיון א''כ לא יצא לחולין ואמאי לא ימעלו בו מאחר שמעל אחד ואין סברא לומר בזה דגלי קרא: ור' נחמיה אמר לך ק''ו אם לאחרים מביא לידי קדושה. פירוש שהכלי שרת מקדש במה שבתוכו הוא עצמו לא כל שכן פירוש שלא יצא לחולין ע''י מעילה אבל מ''מ מודה דיש לו פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק''ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק''ו ובאיל האשם מיבעיא ליה לדרשא אחריתא: האומר הרי עלי עצים לא יפחות משני גזירין וטעונין מלח וטעונין תנופה. ומפרש התם פרק הקומץ רבה (מנחות דף כ:) דלדברי רבי עצים צריכים קמיצה כמו מנחה וצריך עצים לעשות מערכה ולהקטירם בה והשתא פליגי כן רבי ורבנן במתני' דרבי סבר כל דבר שאין בו פגם כגון עצים יש בהן מועל אחר מועל כמו בהמה וכלי שרת דעצים קרבן גמור הוא ורבנן סברי דלאו קרבן הוא ואין בהם מועל אחר מועל: קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין איכא בינייהו והתניא. בניחותא רבי אומר יקברו דקסבר בעינן העמדה והערכה וחכ''א יפדו דקסברי לא בעינן העמדה והערכה השתא פליגי בין רבי ורבנן דאליבא דרבי דאמר בעינן העמדה והערכה אם כן אלימא קדושתייהו שהרי אינם נפדים בקל הלכך יש בהם מועל אחר מועל ודבר שאין בו פגם קרי ליה לפי כשמתחלה כשהיו תמימים היו דבר שאין בו פגם ורבנן סברי אין מועל אחר מועל דלא אלים קדושתייהו שהרי הם נפדים מבלי העמדה והערכה: נטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל. בגמרא מוקי לה באבנים המסורות לו לגזבר עסקינן שאינן יוצאין לחולין בנטילת הגזבר לפי שאינו מוציא מרשות הקדש בנטילתו שכל זמן שהיא ברשות הגזבר הרי היא ברשות הקדש עד שיוציאה מרשותו: