מעילה טז ע"ב

א אמר רב יהודה, אמר רב: על אכילת שרצים לוקה עליו כאשר אכל כזית. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — שכן לשון 'אכילה' כתיב בהו [נאמר בהם], שכך נאמר בשרצים: "כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע עד כל מרבה רגלים לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (ויקרא יא, מב), וכלל הוא שסתם אכילה שיעורה בכזית.

ומקשים: והתני [והרי שנה] ר' יוסי בר ר' חנינא קמיה [לפני] ר' יוחנן ברייתא על הכתוב "והבדלתם בין הבהמה הטהרה לטמאה ובין העוף הטמא לטהר ולא תשקצו את נפשתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא" (ויקרא כ, כה), שיש בכתוב זה שני עניינים, שהרי פתח הכתוב בענין איסור אכילה ("ולא תשקצו את נפשותיכם"), וסיים בענין הטומאה ("אשר הבדלתי לכם לטמא").

ללמד: מה טומאה של שרצים היא בשיעור כעדשה, אף שיעור המחייב באכילה הריהו בכעדשה. וקלסיה [ושיבח אותו] ר' יוחנן על דבריו, וקשיא [וקשה] לשיטת רב האומר שלוקים על אכילת שרצים רק בשיעור כזית!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן כאן (בברייתא) מדובר באכילת שרצים במיתתן (לאחר שמתו), והריהו לוקה על שיעור כעדשה, ששיעור טומאתם ושיעור אכילתם שווים ולכך אף רב מודה. ואילו כאן (בדברי רב) מדובר באכילת שרצים בחייהן, כשאינם מטמאים, ואז שיעור אכילתם כשאר איסורי אכילה, בכזית.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בשאלה על תירוץ זה: והא [והרי] רב אמתניתין קאי [על משנתנו עומד, מתייחס], בדבריו אלה, ומתניתין [ומשנתנו] בלשון "כל השרצים" קתני [היא שונה], לומר שהדברים אמורים בכל האופנים בהם אסורים השרצים באכילה, בחייהם ואפילו במיתתן. לאו [האם לא] מדובר במשנתנו, שמצטרפים הם זה לזה לשיעור המחייב, גם דאיכא פורתא מהאי ופורתא מהאי [שיש קצת מזה, שרצים חיים, וקצת מזה, שרצים מתים]? הרי איפוא שרב אמר את דבריו, שחיוב אכילה בשרצים הוא בשיעור כזית, אף בשרצים שמתו! אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי בדחיית שאלתו זו: ההיא דיוקא [דיוק זה] שאתה מדייק דילך [שלך] הוא, ואתה הוא שמקשר את דברי רב למשנה ומסיק ממנו מסקנות. ואולם הנכון הוא כי רב — שמעתא בעלמא קאמר [הלכה בכלל הוא אומר] שאינה מתייחסת למשנה.

בשנינו קודם כי קלסיה [שבח אותו] ר' יוחנן את ר' יוסי בר ר' יהודה על הברייתא שהביא ועל דיוק דבריו בברייתא זו. הרי שר' יוחנן סבור כי השיעור על אכילת שרצים טמאים הוא בכעדשה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה במסכת אהלות: האיברין השלמים (שיש בהם בשר, גידים ועצמות) הבאים מן המטמאים (המת, נבלה, השרץ) — אין להן שיעור לטומאתם, ואפילו אבר בשיעור הפחות מכזית מה נבלה ואבר בשיעור הפחות מכעדשה מן השרץ — הריהם מטמאין. ואמר ר' יוחנן: כך הוא דינם לענין הטומאה, ואולם לענין שיעור אכילה, אין לוקין עליהן אלא בכזית. הרי שלדעת ר' יוחנן אין לוקים על אכילת שרצים בכעדשה!

אמר רבא בתירוץ הקושיה: שיטת ר' יוחנן שלוקים על אכילת שרצים אף בשיעור כעדשה אינה אלא בשרצים המובדלין (הנבדלים משאר השרצים), והם שמונת השרצים המטמאים במותם שבהם דבר הכתוב ("וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, כט—לב). ועל שרצים אלה בלבד מדובר בברייתא. ואילו בשאר השרצים סבור ר' יוחנן ששיעור אכילתם המחייב הוא (כבשאר איסורי אכילה) בכזית.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא בדחיית תירוצו: אלא מעתה לדבריך אלה שקיים הבדל בשיעורי אכילה בין השרצים המובדלים לבין שאר השרצים, אם כן בטומאת בהמה נמי [גם כן], ליפלגי [שיחלקו] בין זו המובדלת (נבלת בהמה טהורה) ששיעור טומאתה הוא בכזית לבין זו שאינה מובדלת (נבלת בהמה טמאה) ששיעור טומאתה הריהו יותר מכזית, בכביצה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

שנינו במשנה: וכל השרצים מצטרפין זה עם זה.

הגמרא דנה, באיזה שיעור חייבין מלקות על אכילת שרצים אם בכזית או בכעדשה.

אמר רב יהודה אמר רב: אכילת שרצים, לוקה עליהן ^[590] בשיעור כזית.

מאי טעמא? אכילה כתיב בהו, התורה אמרה [ויקרא יא] "וכל השרץ השורץ על הארץ, שקץ הוא לא יאכל ... לא תאכלום כי שקץ הם". וסתם אכילה האמור בתורה, הוא בשיעור כזית.

ומקשינן: והתני, והרי שנה, רבי יוסי בר רבי חנינא קמיה, שנה ברייתא לפני דרבי יוחנן: אמרה התורה [ויקרא כ] "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה, ובין העוף הטמא לטהור, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא", ודרשינן: פתח הכתוב באכילה, מה שאמרה התורה "ולא תשקצו את נפשותיכם, היינו איסור אכילה, כי שיקוץ נפש הוא אכילה ^[591], וסיים, והפסוק מסיים לגבי שרצים "ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא", והיינו בטומאה, לטמא אחרים בנגיעתן, לומר לך: מה טומאה, שיעורן הוא בכעדשה ^[592], אף אכילה, שיעורן הוא בכעדשה.

וכאשר שנה רבי יוסי בר רבי חנינא לפני רבי יוחנן, קלסיה רבי יוחנן, שיבח לדרשה זו.

אם כן, קשה דרשה על דרשה, הרי רב אמר ששיעורן בכזית, ומסתבר לומר כן, כי אין חולק עליו. ועוד, מפני שנאמר בתורה "אכילה" וסתם אכילה הוא בכזית. ואילו ברייתא זו דרשה שהשיעור ללקות על אכילתן הוא בכעדשה ^[593]?

ומתרצינן: אמר רב יוסף ^[594]: לא קשיא, אין הדרשות סותרות! כאן, מה שדרשה הברייתא ששיעורן בכעדשה, מדובר במיתתן, בשמונה שרצים שמתו, ורק במיתתם מטמאים בשיעור קטן "כעדשה", כמו שאמרה התורה [שם] "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ: החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב". וכיון שהחשיבה התורה שיעור טומאתן בכעדשה, לכן גם שיעור אכילתן הוא בכעדשה,

ואילו, כאן, מה שאמר רב ששיעור אכילתן הוא בכזית, מדובר בחייהן, שאינם מטמאין. הלכך, שיעור אכילתן הוא בכזית, כשאר איסורי אכילה שבתורה ששיעורן הוא בכזית ^[595].

אמר ליה אביי לרב יוסף: איך יתכן לפרש דברי רב על שמונה שרצים בחייהן, והא רב אמתניתין קאי, רב אמר את דינו על המשנה ^[596], והרי מתניתין, "כל השרצים" קתני, ואפילו במיתתן. משמע שרב אמר ששיעור שרצים הוא בכזית אפילו על שרצים מתים?

אמר ליה רב יוסף לאביי: ההיא דיוקא דילך הוא! דיוק זה יישאר אצלך, ואין לי עסק בו, כי רב, שמעתא בעלמא קאמר, רב אמר שמועה בפני עצמה, ולא אמר זאת כפירוש על המשנה.

שנינו לעיל, שרבי יוסי ברבי חנינא שנה ברייתא לפני רבי יוחנן, הדורשת ששיעור אכילת שרצים הוא בכעדשה, כשיעור טומאתן, ושיבח רבי יוחנן לדרשה זו.

ותמהינן: וכי קלסיה רבי יוחנן?!

מיתיבי, הגמרא מביאה משנה במסכת אהלות [פרק א משנה ז]: האיברין, אבר שלם מן המת, ויש בו בשר גידין ועצמות, אין להם שיעור, ומטמאים במגע ומשא ואהל, אפילו כשהם פחות מכזית מן המת. ופחות מכזית מן הנבלה, מטמא במגע ובמשא. ופחות מכעדשה מן השרץ, מטמאין טומאתן ^[597].

כלומר, איברים שלמים מטמאים אפילו בפחות משיעורן, כיון שהם שלמים, חשובין הם ^[598].

ואמר רבי יוחנן: אין לוקין עליהן על אכילתן אלא בכזית. ואף שטומאתן הוא בפחות מכזית.

ומשנה ^[599] זו בודאי מדברת באיברים שפרשו מן המת, כי המשנה מדברת בשמונה שרצים המטמאים רק במיתתן, ובאה המשנה לחדש, שאם הוא אבר שלם, מטמא אפילו בפחות משיעור כעדשה ^[600],

הרי שרבי יוחנן סובר ששיעור ללקות על אכילה, אף במיתתן, הוא בכזית. וקשה, איך קילס רבי יוחנן את הברייתא שדרשה ששיעור אכילה הוא בכעדשה? ומתרצינן: אמר רבא: במובדלין [שמונה שרצים נקראים "מובדלים" שהתורה הבדילה וייחדה אותם משאר השרצים, ששאר השרצים אינם מטמאים, ואילו שמונה השרצים, מטמאין] דבר הכתוב.

כלומר, אכן, על שמונה השרצים לוקין אף בשיעור כעדשה, כמו שקילס רבי יוחנן את דרשת הברייתא, כטומאתן כן אכילתן,

ומה שאמר רבי יוחנן "אין לוקין אלא בכזית", היינו דוקא על אכילת בהמה שמתה, ורבי יוחנן בא להשמיענו, שאף על פי שאמרה המשנה שאבר שלם מטמא אפילו פחות מכזית, מכל מקום, אין לוקין על אכילתה אלא בכזית.

כי מה שהקישה התורה אכילה לטומאה, הוא רק על מה שנאמר בסוף הפסוק "אשר הבדלתי לכם לטמא", והיינו שמונה שרצים ה"מובדלים" ^[601].

ומקשינן: אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: אלא מעתה גבי בהמה נמי ליפלוגי ^[602] בין מובדלת לשאינה מובדלת. כלומר, אף שבבהמה לא שייך מובדלת ושאינה מובדלת, כי אין הבדל בין בהמה לבהמה, אלא, כוונת הגמרא היא, למה אמר רבי יוחנן, שעל אף ששיעור טומאת אבר שלם בבהמה הוא בכל שהוא, בכל זאת שיעור טומאתה הוא בכזית,

ולמה לא נקיש בהמה לשרצים, הכתובים באותו פסוק, ונאמר, שכשם שבשרצים, שיעור אכילתם באבר שלם הוא בכל שהוא, כשיעור טומאתן, כך בהמה, שיעור אכילתם הוא כשיעור טומאתן. הלא התורה הקישתם בפסוק אחד ^[603]?

הערות

^[590] גירסת השיטה מקובצת.

^[591] עיין יומא [פ ב]. וכתב רש"י בפירושו על התורה [ויקרא יא מג]: אל תשקצו: באכילתן, שהרי כתיב "נפשותיכם", ואין שיקוץ נפש במגע. והשיטה מקובצת כתב: משמע, דבר שהוא תוך הגוף, ונפשו משוקצת, והיינו אכילה.

^[592] כמו שדרשו חכמים בתורת כהנים ובגמרא חגיגה [יא א] ונזיר [נב א]: נאמר בשרצים [שם] "כל הנוגע בהם יטמא", יכול בכולן? תלמוד לומר "כל אשר יפול מהם במותם יטמא". יכול במקצתן? תלמוד לומר "בהם". הא כיצד? עד שיגע במקצתו שהוא ככולו. ושיעורו חכמים בכעדשה, שכן חומט [אחד משמונת השרצים] תחילתו בכעדשה.

^[593] כתבו התוס': אין כאן קושיא מדברי רבי יוחנן על דברי רב, כי רב אינו צריך לסבור כרבי יוחנן. אלא סתירה בין שתי דרשות המסתברות.

^[594] גירסת השיטה מקובצת.

^[595] כתבו התוס' [לקמן ד"ה רבא], הגמרא לא תירצה לחלק בין שמונת השרצים, ששיעור אכילתן כטומאתן בכעדשה, לבין שאר השרצים שאינם מטמאים, ועליהם אמר רב, ששיערן בכזית, כי, פשיטא שרב מדבר בשמונה שרצים דוקא, כיון ששאר השרצים אינם שונים משאר איסורי התורה, ששיעור אכילתן הוא בכזית.

^[596] התוס' מפרשים, שאביי סבר, שכשם שמאמר הראשון של רב [בסוגיא הקודמת] "לא שנו אלא לענין טומאה וכולי" מתייחס למשנה, כן מאמר הזה של רב מתייחס למשנה. כלומר, על דברי המשנה שהשרצים מצטרפין, מבאר רב: לאיזה שיעור מצטרפין? לכזית.

^[597] כך היא גירסת המשנה.

^[598] פירוש המיוחס לרש"י.

^[599] על פי הרש"ש.

^[600] כן מדייקים התוס', כדי שלא נתרץ כי מה שאמר רבי יוחנן "אין לוקין אלא בכזית" מדובר בחייהן דוקא שאז אינם מטמאים, ולא הוקש שיעור לגבי אכילה לשיעור לגבי טומאה. והעולת שלמה מקשה, איך רצו התוס' לתרץ כי מה שאמר רב שהשיעור הוא בכזית, היינו בחייהן, הלא בחייהן, אם תלש אבר, גם כן שיעורן הוא בפחות מכזית, כמבואר בפירוש רבינו שמשון והרא"ש שם במשנה אהלות. ועיין בהערה הבאה.

^[601] כן כתבו התוס' במסקנתם. ולסיכום: שמונה שרצים במיתתם, שיעור אכילתם כשיעור טומאתם, בכעדשה. ואם הוא אבר שלם, מטמא אפילו בפחות מכעדשה. והוא הדין לשיעור אכילתם! [וכן כתב הרשב"א בספרו תורת הבית בית ד שער א]. ושמונה שרצים בחייהם, אינם מטמאין, ושיעורן לגבי אכילה הוא כזית. ואף אבר שפרש מן החי. ועיין בקרן אורה ובתקנת עזרא, המקשים, למה לא נקיש אכילת אבר שפירש מן החי לטומאתן בכל שהוא? [ועיין הערה הקודמת]. ובהמה, בין לטומאה ובין לאכילה, שיעורן בכזית. אלא, שאם הוא אבר שלם מטמא אפילו פחות מכזית. [וכן סובר רב, חולין קה א, וכן פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ה הלכה ג ובהלכות שאר אבות הטומאה פרק ב הלכה ג]. ובתחילה רצו התוס' לפרש תירוץ הגמרא, שרק שמונה שרצים, שיעורם כטומאתן בכעדשה, ולכן קלסיה רבי יוחנן. ואילו מה שאמר שאין לוקין אלא בכזית, היינו בשאר שרצים, שאינם מטמאים כלל. ועל כך הקשו התוס': פשיטא, מה משמיענו רבי יוחנן, הלא שאר השרצים אינם שונים משאר איסורי התורה ועליהם לא דיברה המשנה כלל, כי אין להם טומאה. [כמו שביארו אליבא דרב, עיין הערה 595] ? ועוד הקשו התוס': אם רבי יוחנן דיבר בשאר שרצים, אם כן, לא אמר דינו על המשנה, שהרי המשנה, העוסקת בדיני טומאה, בודאי מדברת בשמונה שרצים? ועיין בפירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, המפרשים כפי ההוה אמינא של התוס'.

^[602] גירסת השיטה מקובצת.

^[603] עיין בהערה 605 פירוש אחר בקושית ותירוץ הגמרא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ Rav Yehuda says that Rav says: With regard to eating creeping animals, one is flogged for eating an olive-bulk of them. What is the reason? It is because the term “eating” is written in the Torah with regard to them. The verse states: “And every creeping thing that swarms upon the earth is a detestable thing; it shall not be eaten” (Leviticus 11:41). The term “eating” is invariably referring to consuming an olive-bulk.

The Gemara raises a difficulty. But didn’t Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina teach the following baraita before Rabbi Yoḥanan: The verse states: “You shall separate between the kosher animal and the non-kosher, and between the non-kosher bird and the kosher; and you shall not make your souls detestable by animal, or by bird, or by anything that swarms on the ground, which I have set apart for you as impure” (Leviticus 20:25). The verse opens with eating creeping animals, in the phrase “You shall not make your souls detestable,” and it ends with the ritual impurity of creeping animals: “Which I have set apart for you as impure.”

The baraita explains: This teaches that just as the carcass of a creeping animal imparts ritual impurity through contact when it is the volume of a lentil-bulk, so too, one is liable for the prohibition of eating a creeping animal when it is the volume of a lentil-bulk. And Rabbi Yoḥanan praised [vekilseih] Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina for citing this baraita. And this poses a difficulty to the opinion of Rav, who maintains that one is flogged only if he eats an olive-bulk of creeping animals.

The Gemara answers: This is not difficult. Here, the baraita is referring to eating creeping animals when they are dead, at which stage they impart ritual impurity and one is liable for eating a lentil-bulk. By contrast, there, Rav is speaking about eating creeping animals when they are alive, which do not yet impart ritual impurity. For this reason one is flogged only if he eats an olive-bulk.

Abaye said to Rav Yosef: But in his statement Rav was referring to the mishna, and the mishna teaches: And all the creeping animals join together to constitute the requisite olive-bulk measure to render one who consumes it liable to receive lashes. This indicates that this halakha applies even when they are dead. Is the mishna not referring to a case where there is a bit of this live creeping animal and a bit of that carcass of a creeping animal, which together combine to amount to an olive-bulk? Rav Yosef said to Abaye: This deductive inference, that Rav is referring to the mishna, is yours. But in fact Rav was merely saying a halakha unconnected to the mishna. Therefore, there is no proof that Rav was speaking about the carcasses of creeping animals.

The Gemara stated: And Rabbi Yoḥanan praised Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina for citing the baraita that rules that one is liable for violating the prohibition of eating a creeping animal by the amount of a lentil-bulk. The Gemara raises an objection from a mishna (Oholot 1:7): The whole limbs of impure bodies have no minimum measure with regard to imparting ritual impurity. Even if the limbs were less than an olive-bulk of a carcass or less than a lentil-bulk of a creeping animal, they impart ritual impurity. And Rabbi Yoḥanan says: This mishna is referring to the halakhot of ritual impurity; but with regard to the minimum measure which renders one liable for consumption, one is flogged for eating them only if they amount to an olive-bulk.

Rava says in resolution of the apparent contradiction between Rabbi Yoḥanan’s statements: When Rabbi Yoḥanan said that one is flogged for eating even a lentil-bulk of a creeping animal, he was referring only to those eight creeping animals of which the verse speaks, which are separated from all other creeping animals. The Torah (Leviticus 11:29–32) lists eight types of creeping animals, and Rabbi Yoḥanan was referring specifically to those eight. He maintains that one is flogged for eating a lentil-bulk of such creatures, whereas in the case of other creeping animals one is flogged only for eating an olive-bulk of them.

Rav Adda bar Ahava said to Rava: If that is so, that there is a difference in the measure of liability for consumption between various types of creeping animals, the same should also apply with regard to an animal. Since the Torah in Leviticus 20:25 juxtaposes both kosher animals and non-kosher animals to creeping animals, one can say that an analogous difference should apply here as well: Let the halakha distinguish between flesh from the carcass of kosher animals, which is separated from other types in that it is permitted in consumption by the Torah, and flesh from the carcass of a non-kosher animal, which is not separated, i.e., which is not permitted by the Torah. Consequently, if the carcass of a kosher animal imparts ritual impurity by the amount of an olive-bulk of flesh, the measure of flesh from the carcass of a non-kosher animal that imparts ritual impurity should be larger, i.e., an egg-bulk.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אכילת שרצים לוקה עליו בכזית. ולא בפחות מכזית:

מ"ט אכילה כתיב בהו. ואין אכילה פחות מכזית:

פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה. דכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה כו' לא תשקצו את נפשותיכם באכילה קא מיירי דכי אכיל ליה קא משקץ נפשיה וסיים בטומאה דכתיב אשר הבדלתי לכם לטמא:

אלא אמר לך מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה וקלסיה ר' יוחנן. להא דתני רבי יוסי ב"ר חנינא:

לא קשיא כאן בחייהן כאן במיתתן. הא דקתני בכזית היינו כי אכיל מינייהו בחייהון:

כאן כי אכיל מינייהו במיתתן. בכעדשה:

והא רב נמי אמתני' קאי דמתני' דקתני כל השרצים מצטרפין במיתתן קא מיירי הכי קא פריך והא אנן ידעינן בבירור דכי קאמר רב אכילת שרצים לוקה עליו בכזית אמתני' קאי וממאי ידעינן הכי משום דקאמר לעיל לא שנו אלא לענין טומאה והאי אמתני' קאי הכא נמי אמתניתין קאי וכיון דקאי אמתניתין מתניתין במיתתן קא מיירי מכלל דהאי דקאמר רב בכזית במיתתן קאמר והיכי מתרצת לה בחייהון:

א"ל רב יוסף לאביי ההיא דוקיא דילך היא. כלומר אותו דקדוק שאתה מדקדק דאמתניתין קאי שלך יהא אותו דקדוק דלא סבירא לי הכי דרב לאו אמתניתין קאי אלא שמעתא בעלמא קאמר מימרא דעלמא:

וקלסיה ר' יוחנן מיתיבי. הכי משמע דקאמר מותיב להאי דקלסיה ר' יוחנן להא דר' יוסי בר חנינא:

האיברים אין להם שיעור. כל שהוא אבר שלם אפילו יהא בו באותו אבר פחות מכזית. לענין נבילות או אבר שלם שהוא פחות מכעדשה מן השרץ מטמאין דהואיל והאיברים שלימין אע"פ שיש בהן פחות מכשיעור מטמאין שחשובין הן:

ואמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית. הכי קא פריך^א)נראה דצ"ל והא היכא באברין דאית בהו חשיבות דאפילו פחות וכו'. והא הכא דאית בהו כל כך דאפילו פחות מכשיעורין מטמאין ואפילו הכי אמר ר' יוחנן דאין לוקין עליהן פחות מכזית האוכלו והיכי קלסיה ר' יוחנן להא דר' יוסי ב"ר חנינא דאמר דאכילה לוקין עליו בכעדשה:

אמר רבא במובדלין דבר הכתוב. ולא תשקצו את נפשותיכם מתריץ דלא תיקשי לר' יוחנן דהא דקלסיה להאי מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה:

במובדלין קאמר. בהנך ח' שרצים שבתורה שמובדלין שחמורין שטמאין יותר מן האחרים בהנהו קאמר בכעדשה והאי דקאמר הכא דאין לוקין עליהן אלא בכזית בשאר שרצים שאין מובדלין קאמר:

אלא מעתה בהמה נמי נימא ליפלוג בה בין מובדלת לשאינה מובדלת. ולימא הכי האי דקאמרינן דנבלה מטמאה בכזית במובדלת קאמר לבהמה טהורה קרי לה מובדלת שמובדלת ומותרת באכילה בין כל שאר בהמות אבל שאינה מובדלת לאכילה דהיינו בהמה טמאה לא מטמאה אלא עד דאיכא יותר מכזית כגון כביצה:

תוס' ד"ה פתח. בין הבהמה הטהורה לטמאה כו'. כצ"ל:

ד"ה וקלסיה. דמסתבר טעמא דרב כו'. אולי צ"ל דריב"ח:

ד"ה וקלסיה (הב' בסופו). דאברייתא דאברים כו'. בגליון הוגה דצ"ל אמתניתין כו'. ועמש"כ בס"ד בנדרים (כו) בד"ה איתיביה:

רש"י ד"ה אמר רבא וכו' ודאי מיירי "מובדלין ושאינו" מובדלין כצ"ל:

גמ' לוקה עליו בכזית. עיין מסכת ע"ז דף סט ע"א ברש"י ד"ה אמרטוטי וביבמות דף קיד ע"ב תוס' ד"ה משום ובכריתות דף ד ע"ב ברש"י ד"ה לאכילה:

אמר רב יהודה אמר רב אכילת שרצים אינו לוקה עליהן אלא בכזית. ולא בכעדשה: מ''ט אכילה כתיב בהו. לא תאכלום כי שקץ הם (ויקרא יא) ואכילה אינה פחותה מכזית: פתח הכתוב באכילה. דהאי דכתיב (שם כ) ולא תשקצו את נפשותיכם היינו באכילה דכי אכיל להו משקץ נפשיה: וסיים בטומאה. אשר הבדלתי לכם לטמא (שם) אלא לומר לך מה טומאת שרץ בכעדשה אף אכילה לוקה עליהן בכעדשה: וקלסיה ר' יוחנן. להאי דתני רבי יוסי בר ר' חנינא וקשיא לרב יהודה אמר רב דאמר בכזית: לא קשיא כאן בחייהן כאן במיתתן. הא דתני כזית היינו כי אכיל מינייהו בחייהן אבל כי אכיל מינייהו במיתתן אפילו בכעדשה לקי דומיא דטומאה: והא רב נמי אמתני' קאי. ומנא ידעי דהכי הוא משום דקאמר רב לעיל לא שנו אלא לענין אכילה וההיא ודאי אמתני' קאי אכל הנבלות מצטרפין הכא נמי הא דקאמר רב אכילת שרצים לוקה עליהן בכזית קאי אמתני' אכל השרצים מצטרפין זה עם זה ומתני' במיתתן קא מיירי דהא קתני כל הנבלות מצטרפות זו עם זו דהיינו במיתתן וכיון דקאי אמתני' מכלל דהא דקאמר רב נמי בכזית קאי במיתתן והיכי מתרצא לדרב בחייהן: דאיכא פורתא וכו'. לא שמענו פירושו: אמר ליה רב יוסף לאביי ההוא דיוקא דילך היא. כלומר האי דיוקא דקא דייקת דרב אמתני' קאי שלך יהא אותו דקדוק ולא סבירא לי דרב דאמר אכילת שרצים וכו' לא קאי אמתני' אלא שמעתא בעלמא קאמר: וקלסיה רבי יוחנן מיתיבי. על הא דקאמר לעיל דקלסיה רבי יוחנן דמשמע דסבירא ליה דאכילת שרצים בכעדשה מותיב ליה השתא: האברים אין להם שיעור. דאבר כל שהוא אם הוא שלם אפילו הוא פחות מכזית לענין נבלות או אבר שלם מן השרץ שהוא פחות מכעדשה מטמאין דהואיל והן איברין שלמין אע''פ שאין בהן כשיעור מטמאין משום דחשיבי: ואמר ר' יוחנן אין האוכלן לוקה עליהן אלא בכזית. והשתא משמע דר' יוחנן קאי אהאי ברייתא דהאיברין והך ברייתא ודאי במיתתן קמיירי דקתני אפי' פחות מכזית נבלות וא''ר יוחנן אין לוקין אלא בכזית והיכי קלסיה ר' יוחנן להא דר' יוסי בר ר' חנינא דלוקין עליהן בכעדשה דאוקימנא לה נמי דבמיתתן קמיירי וקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן: אמר רבא במובדלין דבר הכתוב. דהא דקלסיה ר' יוחנן לההיא מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה במובדלין דבר הכתוב בהני דכתיב בהן והבדלתם בהנך ח' שרצים שבתורה שמובדלין משאר שרצים וחמורין לענין טומאה יותר מן האחרים דאחרים לא מטמו כלל אלא הני ח' ובהנהו קאמר קרא דמשמע דאכילה נמי בכעדשה והאי דאמר ר' יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית לא קאי אברייתא דברייתא ודאי מיירי בשרצים שאינן מובדלין קאמר ר' יוחנן דאין לוקין עליהן אלא בכזית: אלא מעתה דבמובדלין דבר הכתוב דמשני שיעורא בין מובדלין לשאינן מובדלין בהמה נמי הואיל והקישה רחמנא לשרצים בחד קרא נבלת בהמה טמאה ונבלת בהמה טהורה לשרצים דכתיב והבדלתם וגו' בכל אשר תרמוש האדמה וגו' נימא נמי דלהכי אקשינהו דשני בין מובדלת לשאינה מובדלת ולימא הכי דהא דקאמר דנבלה מטמאה בכזית היינו במובדלת לבהמה טהורה קרי לה מובדלת שמובדלת מבהמות טמאות דמותרת באכילה אבל בהמה טמאה שאינה מובדלת לא מטמאה עד דאיכא טפי מכזית עד דאיכא כביצה:

מאי טעמא אכילה כתיב בהו. וסתם אכילה בכזית: פתח באכילה וסיים בטומאה. דכתיב והבדלתם (אתם) בין הבהמה (הטמאה לטהורה) ולא תשקצו [את] נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה הרי לך פתח הכתוב באכילה דשיקוץ נפש שייך באכילה וכתיב אשר הבדלתי (אותם) [לכם] לטמא דהיינו לטמא אחרים בנגיעה והיינו סיים בטומאה לומר מה טומאה בכעדשה כו' כלומר להכי פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה לומר לך שיעור אכילה כשיעור טומאה מה טומאה בכעדשה כדדרשינן (חגיגה דף יא.) מהם . בהם ושיערו חכמים חומט תחלת ברייתו בכעדשה: וקלסיה ר' יוחנן. לרבי יוסי בר רבי חנינא שסידר הברייתא לפניו וא''כ קשיא לרב דאמר בכזית ולא גברא אגברא דמסתברא טעמא דרב משום דליכא מאן דפליג וגם מפיק מילתא מקראי: כאן במיתתן כאן בחייהם. כלומר במיתתן דאיכא טומאה בכעדשה אמרי איסור אכילה שיעורו כשיעור טומאה אבל בחיים ליכא טומאה אמרי דלוקה על אכילתו בכזית אמר ליה אביי והא רב אמתני' קאי כלומר והלא רב אמרה למילתיה על משנתינו דכל השרצים דמיירי בין במיתתם בין בחייהם . אמר [ליה רב יוסף] ההוא דילך הוא לשון קנטור הוא כלומר דיוק זה שלך יהיה ואין לי עסק בו רב שמעתא בעלמא קאמר כלומר מילתא באפי נפשיה ולא אמתני' קאי ואביי סלקא דעתיה דקאי אמתני' דומיא דההיא דלעיל דלא שנו אלא לענין טומאה: וקלסיה ר' יוחנן. בתמיה מיתיבי האברים וכו' כלומר וכי קילס ר' יוחנן והלא יש תשובה על זה דקשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן האברים אין להם שיעור אע''ג דבעינן בנבלה כזית ובשרץ בכעדשה מ''מ באברים לא בעינן שום שיעור וא''ר יוחנן אין לוקין עליהן אלא בכזית ולעיל קאמר בכעדשה סגי וא''ת לישני כאן במיתתן כאן בחייהן וי''ל (דכולי עלמא) הכא נמי מיירי במיתתן דאברייתא דאברים קאי (הא) דמיירי במיתה מדקאמר מטמאין: אמר רבא במובדלין דבר הכתוב. כלומר הא דאמר ר' יוחנן איסורו כטומאה היינו מובדלים שבפרשה כלומר ח' שרצים דטומאתן בכעדשה והא דקאמר ר' יוחנן אין לוקין עליהם אלא בכזית בשאר שרצים מיירי שהם טהורים מלטמא ולא שייך בהן לומר איסורו כטומאה וא''ת כי שני לעיל כאן בחייהם כאן במיתתן לישני כאן במובדלין כאן בשאינן מובדלין כי הכא י''ל דאי מיירי הא דרב דלעיל באין מובדלין מאי רבותיה דקמ''ל רב פשיטא דבעי כזית מידי דהוה אכל איסורין שבתורה מיהו קשיא דא''כ ר' יוחנן נמי מאי קמ''ל כיון דמיירי בשאר שרצים דלא שייך טומאה ועוד קשיא דא''כ דמיירי הך דר' יוחנן דהכא בשאר שרצים א''כ לא קאי אמאי דמיירי בברייתא בח' שרצים המובדלין מדקתני מטמאין לכך נראה דה''פ במובדלין דבר הכתוב כלומר לא הקיש הכתוב אכילה לטומאה אלא גבי שרצים דשייך בהו הבדלה כגון ח' שרצים שמובדלין מן האחרים אבל בהמה לא הוקשה אכילתה לטומאתה ובבהמה הוא דקאמר ר' יוחנן דבעינן כזית ולא קאי אכל מילי דברייתא לא קאי אפחות מכעדשה מן השרץ אלא אאברים דנבלה וקמ''ל דאע''ג דלענין טומאה מהני אפילו פחות מכזית מ''מ לענין אכילה בעינן כזית ועל זה פריך בהמה נמי לפלוג בין מובדלת לשאינה מובדלת כי היכי דגבי שרצים מפלגין בין מובדלין לאינן מובדלין וגבי מובדלין מקשי אכילה לטומאה הכי נמי גבי בהמה הוה לן לאקושי אכילה לטומאה דהא בהמה איתקש לשרצים בהאי קרא ונפקא מינה לענין אבר נבלת בהמה שיהא איסורה כטומאה דהיינו בכל שהוא כדקתני האברים אין להם שיעור והא דקתני בין מובדלות לשאינן מובדלות לשאינן מובדלות ל''ד אלא כלומר דלגבי בהמה לא תיבעי (אבר) כזית ומשני כי מקיש להו רחמנא לבל תשקצו כלומר הא דמקשינן אכילה לטומאה היינו בשרצים דעלייהו קאי אשר הבדלתי לכם לטמא אבל בהמה לא מיירי קרא דאשר הבדלתי דליכא לפלוגי בין מובדלין לשאינן מובדלין שהרי כל הבהמות בין טהורות בין טמאות מטמאות הלכך כיון דלא שייכא בהו הבדלה לא קאי סיפא דקרא אבהמות ואם כן ליכא לאקשויי אכילה לטומאה גבי בהמה וכי איתקוש בהמה לשרצים היינו דווקא לבל תשקצו ופירוש זה דחוק מאד דמעיקרא מאי סלקא דעתך וכי לא ידע שפיר דליכא לאקושי אכילה לטומאה אלא בשרצים דשייך בהו הבדלה לכך נראה דמעיקרא ה''פ בהמה נמי ליפלוג בין מובדלין לשאינן מובדלין כלומר הא ודאי דליכא לאקושי אכילה לטומאה בהיקשא דנראה דגבי בהמה לא שייך בה הבדלה אלא מ''מ כיון דגבי שרצים איתקש אכילה לטומאה משום דשייך בהו הבדלה גבי בהמה נמי הוה לן למימר דאיסור אכילתה כטומאה וגבי אברים לא תבעי כזית דהא בהמה ושרצים איתקשו להדדי בהאי קרא ומשני כי הקיש להו רחמנא לבהמה ושרצים היינו דווקא לבל תשקצו שיש בשניהם לאו דבל תשקצו אבל לענין לעשות אכילה כטומאה לא הוי בהמה כשרץ:

מעילה טז ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף טז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד