מעילה טו ע"ב

א משנה חמשה דברים יש בקרבן העולה ובמנחה ובנסכים הבאים עמו שהם מצטרפין זה עם זה לשיעור מעילה, שאם נהנה מהם בשוה פרוטה — הרי זו מעילה. וכן לאיסור אכילת פיגול, נותר וטמא, שאם אכל כזית מכמה מהם — הריהו חייב. וכן אם העלה מכמה מהם שיעור כזית מחוץ למקדש — הריהו חייב משום מעלה בחוץ. ואלו הם: הבשר והחלב של קרבן העולה, הקרבים על המזבח; והסולת של המנחה הבאה עם קרבן העולה; והיין של הנסכים הבאים עם העולה; והשמן של מנחת העולה. וששה דברים מצטרפים בקרבן תודה לשיעור המחייב בפיגול נותר וטמא, ואלו הם: הבשר, והחלב, והסולת, והיין, והשמן, וכן הלחם הבא עם קרבן התודה.

ב גמרא מתני ליה [היה שונה לו] רב הונא לרבא את משנתנו בלשון זו: "חמשה דברים בעולם (בכלל) מצטרפין זה עם זה". אמר ליה [לו] רבא: "בעולם" קא אמרת [אתה אומר], והעולה מכך שאין אלא חמישה דברים המצטרפים זה עם זה, והא קתני [והרי שנה] התנא בהמשך המשנה בענין התודה כי יש ששה דברים שבתודה המצטרפים זה עם זה, והם הבשר והחלב והסולת והיין והשמן ולחמי תודה! אמר ליה [לו] רב הונא לרבא: תני [שנה] במשנתנו "חמשה דברים בעולה" ולא "חמשה דברים בעולם".

ג שנינו במשנתנו כי הבשר והחלב מצטרפים זה עם זה. ומעירים: תנינא [שנינו] איפוא במשנה להא דתנו רבנן [את זו ששנו חכמים] בברייתא: בשר עולות ואימורים מצטרפין לשיעור כזית לאיסור להעלותן בחוץ למקדש, ולחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

ויש לדייק בדברים: קתני [שונה] החכם בברייתא זו "עולה ואימורים", ללמדנו כי בעולה — אין [כן] נוהג דין צירוף בשר ואימורים, ואולם בשלמים — לא. ונדון בדבר: בשלמא [נניח] לחייב משום להעלותן בחוץ, יש מקום להבדיל בין העולה והשלמים, ולומר כי רק בעולה שכליל היא, שכולה, בשרה ואימוריה, קרבה על המזבח — מצטרפין בשרה ואימוריה. ואולם שלמים שרק האימורים קרבים — לא מצטרפין הבשר והאימורים. אלא לחייב עליהן את האוכל משניהם כדי שיעור שלם משום פיגול ונותר וטמא, בשלמים אמאי לא מחייב [מדוע אינו מתחייב]?

והתנן [והרי שנינו] במשנה הבאה כי כל הפיגולים מכל סוגי הקרבנות מצטרפין זה עם זה, וכל הנותרות מכל הקרבנות מצטרפות זו עם זו, ובכלל זה אף הבשר והאימורים של שאר הקרבנות, ולא רק של עולה. ומעתה תיקשה הברייתא המחייבת בצירוף הבשר והאימורים רק בקרבן העולה!

ומשיבים: אלא יש לגרוס באופן שונה את דברי הברייתא, וכך אימא [אמור] בה: עולה ואימוריה מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית לענין ליזרק עליהן את הדם. שאם לאחר שנשחטה העולה אבד בשרה, ולא נשאר ממנו שיעור כזית אלא בצירוף האימורים, מצטרפים הם להתיר את זריקת דם עולה זו.

וכיון שמצטרפין הבשר והאימורים של העולה לענין ליזרק את הדם — חייב האוכל בצירוף לכדי שיעור המחייב גם משום פיגול נותר וטמא. ואולם בשלמים, שאין מצטרפים הבשר והאימורים — לא נפסלו בפיגול נותר וטמא, ואין האוכלם חייב אף שיש באכילתו משניהם כדי שיעור.

ומאן קתני לה [ומי התנא ששונה אותה ברייתא]? — ר' יהושע היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה (פרט לקרבן עולה) שאבדו ונשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב — זורק הכהן את הדם עליהם. ואולם אם נשאר מהקרבן שאבד כחצי זית בשר וכחצי זית חלב — אינו זורק עליהם את הדם, שאין הבשר והאימורים מצטרפים לכדי שיעור להתיר את הזריקה, לפי שאין דינם שווה, שהבשר נאכל ואילו האימורים קרבים.

ואילו בעולה שאבדה, אפילו נשתייר ממנה כחצי זית בשר וכחצי זית חלב — זורק עליהם את הדם. וטעם הדבר: מפני שכולה עולה כליל למזבח. ובמנחה, אפילו כולה קיימת — לא יזרוק את הדם.

ותוהים: מנחה מאי עבידתיה [מה מעשיה כאן], הרי אין המנחה טעונה זריקת דם! אמר רב פפא: הכוונה היא למנחת נסכים, כלומר, למנחה הבאה עם הקרבן, וללמדנו שאם הקרבן כולו אבד ונשארו רק הדם ומנחת נסכים שלו — אין זורקים עליה את הדם, ואפילו כולה קיימת, שכן אין היא עצם הקרבן.

ד משנה ועוד בענין צירוף לכדי שיעור אחד: התרומה (תרומה גדולה הניתנת לכהן), ותרומת מעשר הניתנת לכהן מתוך המעשר הראשון שקיבל הלוי (מעשר מן המעשר), וכן תרומת מעשר של תבואה שהיא דמאי (ספק מעושרת), והחלה המופרשת מן העיסה, והביכורים (הפירות הראשונים שבשבעת המינים שהשתבחה בהם הארץ, המובאים לבית המקדש וניתנים לכהן) — כל אלה מצטרפין זה עם זה לכלל השיעור שיש בו כדי לאסור את החולין שנתערבו בו. וכן מצטרפים הם לכלל שיעור כזית, לחייב עליהן אם אכלם זר בשגגה את תשלום החומש (חמישית), בנוסף על תשלום הקרן. ועוד בדין הצירוף: כל הפיגולים (הקרבנות שחשב הכהן בשעת עבודתם לאוכלם לאחר זמנם הראוי), אף שהם קרבנות שונים, הריהם מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית לחייב את האוכל מהם בעונש כרת (אם אכל במזיד) או בהבאת קרבן חטאת (אם אכל בשוגג). וכל הנותרים (בשר הקרבנות שנותר לאחר הזמן הראוי לאכילתו) מכל מיני קרבנות מצטרפין זה עם זה לאיסור אכילה ולענוש את האוכל.

ה גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] מצטרפים כל אלה ששנינו בתחילת המשנה? ומשיבים: שכן יש דבר משותף לכולם, שכן כולהו איקרו [כולם נקראים] בכתוב בשם "תרומה". ומפרטים: גבי [אצל] חלה כתיב [נאמר] "ראשית ערסתכם חלה תרימו תרומה" (במדבר טו, כ).

גבי [אצל] ביכורים נמי איקרו [גם כן נקראים] הם בכתוב "תרומה", דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מה שנאמר בכתוב "ותרומת ידך" (דברים יב, יז) — אלו ביכורים. אבל אינך לא צריכא [האחרים, תרומה גדולה ותרומת מעשר, אינם צריכים] שיוסבר מדוע מצטרפים הם, ואין צורך להביא כתוב המלמדנו שנקראים הם "תרומה", שהרי זהו עצם שמם.

ו משנה ועוד בענין צירוף: כל הנבילות (הבהמות המתות, שדינן שהן אסורות באכילה ומטמאות במגע ובמשא), הריהן מצטרפין זו עם זו לשיעור כזית. וכל השקצים (השרצים) שאינם מנויים בתורה מצטרפין זה עם זה לכזית לחייב את האוכלם מלקות. ושמונת השרצים המנויים בתורה מצטרפים זה עם זה לשיעור כעדשה לטמא במגע ובמשא ולחייב את האוכלם מלקות.

ז גמרא שנינו במשנתנו כי כל הנבילות מצטרפות זו עם זו, ובענין זה אמר רב:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

מתניתין:

המשנה ממשיכה לבאר דין צירוף מעילה. במשנה הקודמת למדנו רק צירוף הבשר בשני קרבנות, ובאה המשנה לחדש, שגם שאר חלקי הקרבן מצטרפין, ואפילו המנחות והנסכים ^[549].

חמשה דברים בקרבן עולה ^[550] , מצטרפין זה עם זה, להתחייב משום המעלה בחוץ ^[551], וכן לענין להתחייב על אכילת ^[552] פיגול נותר וטמא, וכן להתחייב על מעילה ^[553].

ואלו הן: הבשר, והחלב [אימורין], והסולת של המנחה הבאה עמה, והיין נסכי היין, והשמן של המנחה. אם הקטיר בחוץ חצי כזית ממין אחד וחצי כזית ממין אחר, חייב. וכן אם אכל חצי כזית פיגול נותר וטמא ממין אחד עם חצי כזית פיגול נותר וטמא ממין אחר, מצטרפין להתחייב עליהן כרת. וכן אם מעל בחצי פרוטה מאחד מחמשת הדברים וחצי פרוטה משאר הדברים, חייב משום מעילה ^[554].

וששה דברים מצטרפין בקרבן תודה, להתחייב עליהן משום פגול נותר וטמא.

ואלו הן: הבשר, והחלב, והסולת מנחה הבאה עמו [מנחת נסכים ^[555]], והיין, והשמן של מנחת נסכים, והלחם, ארבעים לחמי תודה הבאים עמו.

אבל מעילה אין בתודה, מפני שהוא קדשים קלים.

גמרא:

מתני ליה רב הונא לרבה בריה ^[556], שנה רב הונא לבנו, רבה: חמשה דברים שבעולם [עם מם סופית] מצטרפין זה עם זה.

אמר ליה רבה לרב הונא: בעולם קא אמרת ^[557]?! וכי אין בעולם אלא חמש דברים?!

והא קתני, הרי שנינו בסיפא: בתודה, ששה דברים שבתודה: הבשר והחלב והסולת והיין והשמן ולחמי תודה, הרי שיש "בעולם" יותר מחמשה דברים?

אמר ליה, חזור בך! ותני ושנה: בעולה.

הגמרא מבארת שמשנתנו האומרת שהבשר מצטרף לאימורין, היא סיוע למה שאמרה הברייתא ^[558].

תנינא, משנתנו שנתה להא דתנו רבנן, לברייתא זו:

עולה ואימורים [ואימוריה ^[559]] מצטרפין לכזית ^[560], בשר פחות משיעור מצטרף לאימורין להשלים שיעור כזית, להעלותן בחוץ, להתחייב עליהם אם העלה אותם בחוץ, ולחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא.

הגמרא סברה, שמדובר באוכל פיגול נותר וטמא שיעור כזית, חציו מהבשר וחציו מהאימורין,

על כן מדייקת הגמרא: קתני שנינו: עולה ואימוריה, משמע בעולה, אין אכן, מצטרפים, ואילו בשלמים, לא מצטרפים,

וקשה: בשלמא, להעלותן בחוץ, מובן החילוק בין עולה לשלמים, כי עולה דכליל הוא, בשרה נקטר על אש המזבח כשם שהאימורין נקטרים, והכל נחשב כמו אימורין ^[561], הלכך מצטרפין,

ואילו שלמים, שבשרו אינו נקטר, ואם העלה את בשרו בחוץ, פטור, מפני שאינו מתקבל בפנים [כמבואר ^[562], שאין חייבים על המעלה בחוץ אלא על דבר הראוי להתקבל בפנים], וכיון שכך, לא מצטרפין, ואם אין שיעור שלם באימורין בלבד, אינו חייב.

אלא, קשה, לגבי לחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא, אמאי לא מחייב, ולמה לא יצטרף חצי כזית בשר פגול נותר וטמא עם חצי כזית אימורין של פגול נותר וטמא להתחייב האוכלו, הרי פיגול נותר וטמא שייך בין בבשר ובין באימורין [כמבואר בזבחים מג א], ופיגול נותר וטמא שייך בכל הקרבנות, ולאו דוקא בעולה,

והתנן, והרי שנינו [במשנה הבאה]: כל ^[563] הפיגולים מצטרפין זה עם זה, וכל הנותרות מצטרפות זו עם זו, ואפילו אימורין עם בשר,

ולמה שנתה הברייתא דין צירוף בשר ואימורי פיגול נותר וטמא, לגבי עולה בלבד ^[564]? ומתרצינן: אלא, אימא, כך תתבאר הברייתא: עולה ואימוריה מצטרפין זה עם זה לכזית ליזרק עליהן את הדם, כגון: אם נאבד הבשר והאימורין קודם זריקת הדם, ונשתייר מהם חצי כזית בשר וחצי כזית אימורין,

וכיון דמצטרפין ליזרק את הדם חייב וכו'. ועתה, בעולה, מצטרף הבשר עם האימורין לכזית, הואיל וכולה כליל והכל נקטר, הלכך יש כאן "אכילת מזבח", וזריקת הדם הויא זריקה. וכיון שהיא זריקה כשרה, והקרבן כשר, לפיכך, אם נתפגל או ניתותר, ואכל כזית ממנה, או שאכל כזית ממנה בטומאת הגוף, חייב.

מה שאין כן בשלמים, לא מצטרפין חצי כזית בשר וחצי כזית אימורין, הילכך, לא נשאר לא שיעור בשר [אכילת אדם] ולא שיעור אימורין [אכילת מזבח], ואין "שיור" כדי לזרוק עליו את הדם, וכמו שיבואר, הלכך, אפילו אם זרק, לא נחשב הזריקה, ואין חייבין עליו משום אכילת פיגול נותר וטמא. כמו שקיימא לן [מנחות כה ב]: כל הניתר לטהורים חייבים עליו משום טמא, וכן לענין פיגול ונותר. כלומר, רק על קרבן שנעשה בו זריקה, חייבים עליו משום פגול נותר וטמא.

נמצא, שבעולה הצטרפות הבשר לאימורין, גורמת לזריקה כשרה, וממילא לחיוב על אכילת פגול נותר וטמא. ואילו בשלמים, לא מצטרפים והזריקה אינה כשרה, ועל כן, אין חיוב על אכילת פגול נותר וטמא.

וממשיכה הגמרא: ומאן קתני לה, כדברי מי נשנתה הברייתא?

רבי יהושע היא, הסובר [זבחים קד א], שאין זורקין את הדם, אלא אם נשאר או כזית בשר לאכילת אדם, או כזית אימורין להקטרה לאכילת מזבח, לפיכך, בשלמים אינו זורק את הדם,

[אבל רבי אליעזר הסובר שזורקין את הדם, והקרבן כשר, אף אם לא נשאר כזית בשר, יסבור, שגם בשלמים, על אף שלא מצטרף הבשר לאימורין, חייב על פגול נותר וטמא, כי הזריקה כשרה בכל אופן],

דתניא, כמו ששנינו: רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר וכזית [או כזית ^[565]] חלב, זורק את הדם.

אבל אם נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב, אינו זורק את הדם.

ובעולה, אפילו נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב, זורק את הדם, מפני שכולה כליל.

וממשיכה הברייתא:

ובמנחה, אפילו כולה קיימת, לא יזרוק את הדם.

ותמהינן: מנחה? ! מאי עבידתיה, כלומר, מה זריקת דם שייך במנחה?

ומתרצינן: אמר רב פפא: הברייתא מדברת במנחת נסכים הבאה עם הזבח, ואבד בשר הזבח והמנחה קיימת, ועל כך אומרת הברייתא: לא יזרוק את הדם בשביל המנחה שנשתיירה, ואיננה כנשתייר כזית בשר או כזית אימורים, כיון שאין המנחה מגוף הזבח.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בדיני צירוף איסורים זה עם זה.

התרומה, תרומה גדולה הניתנת לכהן שתים ממאה, ותרומת מעשר ^[566], שהלוי נותן לכהן אחד מעשרה מהמעשר שהוא קיבל, ותרומת מעשר ^[567] של דמאי ^[568] [פירות שקנו אותם מעם הארץ החשוד שאינו מעשר את פירותיו נקרא "דמאי". וחכמים תיקנו שהקונה יעשרם, והלוי יפריש תרומת מעשר מהמעשר] והחלה, והביכורים, כל אלו מצטרפין זה עם זה, מפני שכולם נקראים "תרומה" והם כולם איסור אחד, כמו שיבואר בגמרא.

ולאיזה דין מצטרפים?

לאסור, אם נפלו פירות ממינים אלו לתוך חולין, ואין בחולין מאה נגד כולן, למרות שיש מאה חולין נגד כל מין ומין שבתערובת, מצטרפים כולם לאסור את החולין, כדין תרומה שאינה בטילה, אלא אם יש מאה בחולין נגד התרומה ^[569] וכן אם נפל בתבשיל של חולין, ואין בחולין ששים נגד כל המינים יחד ^[570].

וכן אם נפל שאור ממינים אלו לתוך עיסה של חולין, ויש בכולן כדי לחמץ את העיסה, למרות שאין באחד מהם בלבד כדי לחמץ, מצטרפים כולם לאסור את העיסה, כדין תרומה האוסר את החולין [אף אם יש בחולין יותר ממאה נגד התרומה] כשהתרומה מחמצת את החולין ^[571].

וכן מצטרפים לשיעור כזית ^[572] לחייב עליהן את החומש, כדין האוכל תרומה בשגגה, שמשלם קרן וחומש.

המשנה ממשיכה בדין צירוף.

כל הפיגולים, מכל הקרבנות, מצטרפים זה עם זה. כגון: האוכל חצי זית פיגול מעולה וחצי זית פיגול משלמים, חייב כרת, כדין אוכל כזית פיגול.

וכן כל הנותרים ^[573], מצטרפין זה עם זה.

ולקמן בגמרא [יז ב] יבואר, שפיגול נותר וטמא מצטרפין זה עם זה.

גמרא:

הגמרא מבארת הטעם שחלה וביכורים מצטרפין לתרומה.

מאי טעמא?

כולהו, כל אלו, איקרו, נקראים "תרומה".

גבי חלה, כתיב [במדבר טו] "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה".

ביכורים ^[574] נמי איקרו תרומה. דתניא, שנינו ברייתא: אמרה התורה [דברים יב] "לא תוכל לאכול בשעריך ... ותרומת ידך", ודרשו חכמים: אלו ביכורים, שאסור לאוכלם אכילת שערים, דהיינו חוץ לירושלים. ו"ידך", היינו ביכורים, שנאמר בפרשת ביכורים [דברים כו] "ולקח הכהן הטנא מידך".

הרי שהתורה קראתו לביכורים "תרומה".

אבל אינך, שאר אלו שנשתנו במשנה: תרומה, תרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי, לא צריכא, לא צריך לפרש מדוע מצטרפין, שהרי דבר פשוט הוא, שהם נקראים תרומה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה בענין צירוף איסורים.

האוכל כזית נבילה, לוקה.

ועוד הלכה יש בנבלה, שהיא אב הטומאה, ומטמאת כלים אוכלין ומשקין במגע, ומטמאת אדם אף במשא.

טומאת נבילה, היא גם בנבלת בהמה או חיה טמאה [אפילו נשחטה כראוי].

כל הנבלות, מצטרפין זו עם זו, לשיעור כזית. והיינו, חצי כזית נבילה מבהמה זו וחצי כזית מבהמה אחרת, מצטרפין. ובגמרא יבואר, אם מצטרפין לגבי טומאת נבילות בלבד, או שמצטרפין גם לחיוב מלקות כל אכילת נבילה.

האוכל כזית מן השרץ, לוקה, ואינו מטמא. במה דברים אמורים? בשאר השרצים, כגון הצפרדע הנחש והעקרב. אבל שמונה שרצים האמורין בתורה [ויקרא יא] כמו החולד והעכבר והצב, נוסף על איסור אכילה הם גם מטמאים [אדם וכלים, אוכלים ומשקין] במגע ולא במשא. ושיעורם לטמא, הוא בכעדשה.

וכל השרצים ^[575], מצטרפין זה עם זה. כלומר, שאר השרצים מצטרפין לשיעור כזית להתחייב מלקות על אכילתן. ושמונת השרצים מצטרפין לשיעור כעדשה לטמא טומאת שרצים. וכן להתחייב מלקות להאוכלן.

גמרא:

שנינו במשנה: כל הנבלות מצטרפין זה עם זה.

הגמרא דנה, אם מצטרפין לענין טומאת נבלות בלבד, או שמצטרפין גם לענין אכילה.

כלומר, לגבי טומאת נבלות אמרה התורה [שם] "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב". ודרשו חכמים [חולין ע ב עא א] שגם נבלת בהמה טמאה, מטמאה.

הילכך, לגבי דין טומאת נבלות, אין הבדל בין נבלת בהמה טהורה לנבלת בהמה טמאה, וכולם מטמאים. וכיון שכולם מטמאים וכולם שיעורם בכזית, כולם מצטרפין.

אבל, לגבי איסור אכילה, יש מקום לומר שעל נבלת בהמה טמאה, לא לוקין משום איסור נבלה, אלא משום איסור אכילת בהמה טמאה בלבד.

והטעם, מפני שכיון שהבהמה אסורה מכבר באיסור אכילת "בהמה טמאה", לא חל עליה במיתתה איסור "נבלה". לפי ש"אין איסור חל על איסור".

ורק בהמות טהורות נאסרים במיתתם משום איסור נבלה.

נמצא, שלפי דעה זו, מה שאמרה המשנה שהנבלות מצטרפות, היינו כל הנבלות, מבהמות טמאות ומבהמות טהורות, מצטרפות לשיעור כזית לגבי טומאת נבלות.

ואילו לגבי חיוב מלקות על איסור אכילת נבלה, מצטרפות הטהורות בפני עצמן. ואם אכל חצי כזית נבלה מבהמה וחיה טהורה זו עם חצי כזית מבהמה וחיה טהורה אחרת, לוקה על איסור אכילת נבילה.

וטמאות בפני עצמן. ואם אכל חצי כזית מבהמה וחיה טמאה אחת עם חצי כזית מבהמה וחיה טמאה אחרת, לוקה על איסור אכילת בהמה טמאה.

אבל אם אכל חצי כזית בהמה טהורה עם חצי כזית מבהמה טמאה, אינו לוקה. ואין חצי כזית הטמאה מצטרף, כי אינה אסורה כלל באיסור נבלות.

ופשוט, שאין איסור אכילת נבלה מצטרף עם איסור אכילת בהמה טמאה, מפני שדין צירוף הוא בשני חלקי איסור ["שם"] אחד, ולא בשני איסורים שונים.

גמרא:

אמר רב:

הערות

^[549] תוס' זבחים קט א.

^[550] המשנה נקטה עולה, משום שרק בעולה מועלין בבשרה אחר זריקת דמה, ולא בשאר קדשי קדשים.

^[551] רש"י [כריתות טז ב] וכן כתבו המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, וכן משמע בתוס' בהמשך הסוגיא. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה אינו מפרש לענין המעלה בחוץ, אלא מפרש, הצירוף של משנתנו לענין מעילה ולענין פגול נותר וטמא. וכתבו התוס' [זבחים קט, מובא בתוס' יום טוב ומצויין בשיטה מקובצת]: ודאי שמשנתנו אינה מדברת לענין צירוף של המעלה בחוץ. וכתבו כמה טעמים לדבר. האחד, הלא בברייתא המובאת בגמרא, לא נאמר אלא בשר ואימורין מצטרפין לגבי המעלה בחוץ, משמע ששאר הדברים הסלת יין ושמן, אינם מצטרפין. ומוסיפים: אף על גב, שבלי ספק חייבים על הסלת יין ושמן משום מעלה בחוץ, שהרי הם ראויים לבוא בפנים, היינו דוקא אם העלם בפני עצמם. ומכל מקום, אינם מצטרפין. [התוס' אינם מבארים מדוע. והקרן אורה מבאר: מפני שכל חצי כזית מהם אינו ראוי להקטיר בפנים, לאו הקטרה הוא]. ועוד, שהרי בסיפא של המשנה נאמר גם לחמי תודה, ועליהם ודאי שלא חייבים אם העלם בחוץ. [מפני שאינם ראויים להקטרה בפנים]. ועוד, איך מצטרפים חלב ויין, הלא אין שיעורם שוה, שחלב שיעורו בכזית, ויין שיעורו שלשת לוגין לגבי המעלה בחוץ. על כן, כתבו התוס' שם, שמשנה אינה מדברת לענין צירוף לגבי המעלה בחוץ. אבל, בכל זאת, כאן משמע שהמשנה מדברת לענין המעלה בחוץ. שהרי אמרה: תנינא להא דתנו רבנן, העולה וכולהו. כלומר, שמשנתנו היא סיוע להברייתא שאמרה שהעולה עם אמוריה מצטרפין לגבי המעלה בחוץ, משמע, שגם משנתנו עוסקת בענין המעלה בחוץ. שם במסכת זבחים מובאת הסוגיא בנוסח אחר. אבל לפי סוגיתנו, ודאי שמוכח כן. ועיין בהגהות מצפה שמואל על התוספתא שכתב שהן סוגיות הפוכות.

^[552] כתבו התוס' [שם]: כלומר, כשפיגל בקרבן, והקרבן עם מנחתו ונסכיו נפסל ונתפגל, אם אכל חצי כזית מזה וחצי כזית מזה, חייב משום פיגול. ועיין לקמן [הערה 564]. ואין לפרש המשנה, כגון שחשב בשעת שחיטה לאכול חצי כזית לאחר זמנו ולהקטיר חצי כזית לאחר זמנו, מפני שאין מחשבת אכילה מצטרף עם מחשבת הקטרה, כמו ששנינו בסוף פרק שני דזבחים וסוף פרק שני דמנחות. ומוסיף התוס' יום טוב: כלומר, אי אפשר לפרש כן את הסיפא של המשנה, מפני שהבשר והלחם נאכלין, ואילו החלב והסולת והיין נקטרים. אבל הרישא בעולה שהכל נקטר, שפיר אפשר לפרש במחשבת פיגול, מפני שהכל עולה כליל ונקטר על גבי המזבח. [ומבואר בהמשך הגמרא]. ועוד כתבו התוס', שמה שמצטרפין חלב ויין, אף על גב ששיעור חלב הוא בכזית ושיעור יין הוא ברביעית, הוא, מפני, ששיעור רביעית במשקה הוא דוקא כששותה אותו, אבל בדרך אכילה, כגון: השורה פתו ביין, שיעור המשקה הוא בכזית. ובענין זה עיין במגן אברהם [סימן ר"י ס"ק א] ובמנחת חינוך [מצוה קמח] וברש"ש וקרן אורה ושפת אמת.

^[553] המיוחס לרש"י ורבינו גרשום ורבינו עובדיה מפרשים, בין לענין המעלה בחוץ ובין לענין פגול נותר וטמא ובין לענין מעילה. ואילו התוס' במסקנתם והרמב"ם בפירוש המשנה [מובא בהערה 551] מפרשים לענין פגול נותר וטמא ולענין מעילה [בעולה ולא בתודה]. ומשמע מדברי התוס' יום טוב שהרמב"ם בספרו יד החזקה מפרש את המשנה בפירוש אחר לגמרי. וזה לשונו [פרק יא מהלכות מעשה הקרבנות הלכה א-ב]: כל האוכל כזית מבשר העולה, בין לפני זריקת דמה בין לאחר זריקת דמה, לוקה, שנאמר: לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגומר וכל נדריך אשר תדור. מפי השמועה למדו, שזו אזהרה לאוכל בשר העולה. וחלבה ובשרה וסלתה ושמנה ויין של נסכיה מצטרפין לכזית. וכתב שם הכסף משנה, שמקורו ממשנתנו. וכתב הברכת הזבח [בזבחים שם], שהרמב"ם מפרש משנתנו, לא לענין מעילה ולא לענין מעלה בחוץ ולא לענין פגול נותר וטמא, אלא להתחייב עליו בלאו של "לא תוכל לאכול". וגם על דרך זו יוקשה ממשמעות הגמרא לקמן בגמרא שהמשנה מדברת לגבי המעלה בחוץ. ונצטרך לתרץ, שהם סוגיות הפוכות [כמבואר בהערה 551 בשם המצפה שמואל], והרמב"ם דחה סוגיתנו מפני הסוגיא שם בזבחים.

^[554] כתבו התוס' [שם], המשנה באה לחדש כמה חידושים. האחד, כמבואר, שאף כמה מינים מצטרפין. [וכן חייבים על חצי כזית פיגול וחצי כזית נותר, כמבואר במשנה הבאה]. ועוד, למעט דם שאין חייבים עליו משום פיגול נותר וטמא. [עיין רש"ש בסוגיתנו ברש"י ד"ה א"ל]. ומוסיף התוס' יום טוב: אף על פי שהיא משנה מפורשת בפרק ד דזבחים וסוף פרק ח דחולין, מכל מקום, כן היא דרך המשנה. ועוד, הא גופא אשמעינן, שחייבים על אכילת פיגול [נותר וטמא] על כל החמשה דברים שבעולה, וששה דברים שבתודה.

^[555] המיוחס לרש"י. כמו שאמרה הגמרא [מנחות צ ב], שמלבד לחמי התודה, מובאת עמו מנחה [מנחת נסכים], כמו בשאר הקרבנות.

^[556] גירסת השיטה מקובצת.

^[557] המלאכת שלמה מעדיף לפרש שרב הונא אמר בעולה, אלא שרבה לא הבין.

^[558] הסוגיא מופיעה במסכת זבחים [שם] בשינויים, ותפורש כאן על פי רש"י שם. שם אמרה המשנה "המעלה כזית מן העולה ומן האימורין [גירסת השיטה מקובצת: ומאימוריה] בחוץ, חייב". ומדייקת שם הגמרא, שרק בשר עולה מצטרף לאימורין, משום שהבשר נקטר כשם שהאימורין נקטרין, אבל שלמים, שבשרו אינו בר הקטרה ואינו ראוי לבוא בפנים, אינו מצטרף לאימורין. ומשנה ההיא היא סיוע לאותה ברייתא המובאת בס וגיתנו.

^[559] גירסת הגמרא שם.

^[560] שיעור הקטרה הוא כזית, כמבואר במסכת מנחות [יז ב]. פירוש המיוחס לרש"י [המציין ציין זבחים כח ב, ואינו מדוייק]. ועיין סוגית הגמרא מנחות [כו ב] ובתוס' שם. ובתוס' מנחות [נח ב] ובתוס' שם ד"ה אביי. ורש"י כריתות [יד א] וברש"ש שם.

^[561] תוס'.

^[562] זבחים [קיא ב].

^[563] וכתבו שם התוס', שהגמרא דייקא לשון המשנה "כל הפיגולים", שבא לרבות צירוף בשר ואימורין בכל הקרבנות, ולא דוקא עולה.

^[564] על הסתירה בין פיגול לפיגול, כלומר, שמהברייתא משמע שבשלמים לא מצטרף הבשר עם האימורים, ואילו במשנה משמע שכל הפיגולים מצטרפין, תירצה שם הגמרא: "כאן בפיגול כאן במחשבת פיגול". פירוש: המשנה שאמרה שמצטרפין, מדברת באוכל חצי שיעור בשר שלמים עם חצי שיעור אימורי שלמים, מקרבן שנתפגל. לפיכך, מצטרפין, ואילו הברייתא מדברת, בחישב מחשבת פיגול, כלומר, בשלמים, אם חישב בשעת שחיטה או בשעת זריקה, על מנת לאכול חצי כזית בשר וחצי כזית אימורין, לא פיגל. והטעם: משום שלא חישב על אכילת כזית מהבשר, והאימורין אינם מצטרפין למחשבת אכילה, מפני ש"אין מחשבת אכילה באימורין", שאינם נאכלים, אלא נקטרים. או, אם חישב בשעת שחיטה או בשעת זריקה, על מנת להקטיר חצי כזית בשר וחצי כזית אימורין, לא פיגל. מאותו הטעם, מפני ש"אין מחשבת הקטרה בבשר" שהוא מהנאכלים. וחילוק זה נאמר בשלמים ובכל הקרבנות. אבל בעולה, אם חשב להקטיר חצי כזית אימורין וחצי כזית בשר, פיגל, כיון שגם הבשר הוא מהנקטרין. וכתבו שם התוס', שלפי התירוץ שהגמרא שם מתרצת בהמשך, והוא התירוץ הכתוב בסוגיתנו, שוב לא צריך לחלק בין פיגול למחשבת פיגול.

^[565] כן הגירסא בכמה מקומות בש"ס.

^[566] תרומת מעשר נקראת תרומה, כמו שאמרה התורה [במדבר יז] "והרימותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר".

^[567] בתרומה גדולה לא שייך דמאי, מפני שחכמים לא חייבו להפריש תרומה גדולה מפירות הנקנין מעם הארץ, לפי שעמי הארץ הקפידו לתרום תרומה גדולה. כמבואר במסכת סוטה [מח א].

^[568] התוס' יום טוב במסכת ערלה [פרק ב משנה א] ובמסכת בבא מציעא [פרק דמשנה ה] מאריך לבאר, על פי הגמרא, שמשנתנו היא בשיטת רבי מאיר הסובר ש"חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה", לפיכך מצטרף תרומת מעשר של דמאי לשאר התרומות. ועיין שם שמקשה על פסקי הרמב"ם, שבהלכות מאכלות אסורות [פרק טו הלכה יז] השמיט הרמב"ם לתרומת מעשר של דמאי, מפני שלא פסק כרבי מאיר. ואילו בהלכות תרומות [פרק י] פסק כרבי מאיר. ועיין באור חדש [בבא מציעא] ובתוס' אנשי שם [ערלה] המביאים שהרמב"ם עצמו במקום שלישי [פרק ט"ו מהלכות תרומות הלכה כ-כא] ביאר היטב את דרכו. ועיין. ועיין בקרן אורה.

^[569] רבינו עובדיה ערלה [פרק ב משנה א].

^[570] תפארת ישראל.

^[571] פירוש המיוחס לרש"י.

^[572] כן כתבו רבינו עובדיה והתפארת ישראל. אבל המיוחס לרש"י כתב שמצטרפין לשיעור פרוטה. וכתב הרש"ש שהוא תלוי במחלוקת אבא שאול וחכמים במסכת פסחים [לב ב]. ועיין מנחת חינוך [מצוה רפא].

^[573] כתבו התוס' [זבחים קט א], שלכן לא אמרה המשנה "כל הטמאים מצטרפין זה עם זה", אף שהדין הוא שמצטרפין, מפני שאז היה במשמע שגם "כל הטמאים" דהיינו: שרץ נבילה ובשר המת מצטרפין לטמאות, והאמת שאינם מצטרפין, כיון שאין שיעורן וטומאתן שוה, כמבואר לקמן [יז ב].

^[574] גירסת הב"ח.

^[575] גירסת המשנה והשיטה מקובצת.

ז גמרא שנינו במשנתנו כי כל הנבילות מצטרפות זו עם זו, ובענין זה אמר רב:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: Five items in the burnt offering and the accompanying meal offering and libation join together to constitute the one peruta measure with regard to liability for misuse, and the olive-bulk measure with regard to liability for piggul, notar, and partaking of sacrificial foods while ritually impure. They are: The flesh; the fat of the burnt offering that is sacrificed on the altar; the fine flour of the accompanying meal offering; the wine of the accompanying libation; and the oil of the accompanying meal offering. And there are six items in the thanks offering that join together: The flesh, the fat, the fine flour, the wine, the oil, and the loaves accompanying the thanks offering.

GEMARA: The mishna teaches that five items in the burnt offering [ba’ola] join together. Rav Huna taught Rava the mishna as follows: Five items in the world [ba’olam] join together. Rava said to Rav Huna: Did you say: In the world, i.e., that there are only five items in the world of offerings that join together? But isn’t it taught in the mishna with regard to a thanks offering that there are six items in the thanks offering that join together: The flesh, the fat, the fine flour, the wine, the oil, and the loaves accompanying the thanks offering? Rav Huna said to Rava: One should teach in the mishna: Five items in the burnt offering [ba’ola] join together, not: Five items in the world.

§ The mishna teaches that the flesh and the fat join together. The Gemara notes that we already learned this, as the Sages taught explicitly in a baraita (Tosefta 1:28): The meat of burnt offerings and their sacrificial portions join together to constitute the amount of an olive-bulk that renders one liable for sacrificing them outside the courtyard, and to render one liable for eating them due to piggul, notar, and partaking of them while ritually impure.

The Gemara notes that the baraita teaches that with regard to a burnt offering, yes, this halakha applies, whereas with regard to a peace offering, it does not apply. The Gemara raises a difficulty: Granted, with regard to sacrificing them outside the courtyard, it stands to reason that in the case of a burnt offering, which is entirely consumed upon the altar, everything joins together, whereas with regard to peace offerings, whose meat is not burned on the altar, the meat and sacrificial portions do not join together. But with regard to rendering one liable for piggul, and notar, and partaking of them while ritually impure, in the case of a peace offering as well, why is he not rendered liable?

The Gemara elaborates: But didn’t we learn in the mishna below: All the pieces of sacrificial meat that are piggul join together with one another to constitute the olive-bulk measure for liability, and all pieces of sacrificial meat that are notar join together with one another to constitute the olive-bulk measure for liability? The mishna indicates that this is the halakha with regard to all types of offerings.

The Gemara answers: Rather, say that the baraita should read as follows: The meat of a burnt offering and its sacrificial portions join together to constitute an olive-bulk in order to permit one to sprinkle the blood for them. If the meat of the burnt offering was lost after it was slaughtered and only an olive-bulk of the meat and sacrificial portions remain, they combine to permit the sprinkling of the blood.

The Gemara further explains: And since they join together to constitute an olive-bulk with regard to sprinkling the blood, once that blood has been sprinkled they join together to constitute the minimum amount of an olive-bulk to render one liable for eating them due to piggul, notar, and partaking of them while ritually impure. By contrast, in the case of a peace offering, the meat and the sacrificial portions do not join together for sprinkling, and as the sprinkling is not valid, they do not subsequently join together to constitute an olive-bulk to render one liable for eating them due to piggul, notar, and partaking of them while ritually impure.

The Gemara adds: And who is the tanna who teaches this baraita? It is Rabbi Yehoshua, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehoshua says: With regard to all the offerings in the Torah from which there remains an olive-bulk of meat that is fit to be eaten, or an olive-bulk of fat that is fit to be sacrificed on the altar, one sprinkles the blood. If all that remains is half an olive-bulk of meat and half an olive-bulk of fat, one may not sprinkle the blood. Since the meat and fat serve different functions, as the fat is burned on the altar while the meat is eaten by the priests, they do not combine to form the minimum amount that must remain in order to sprinkle the blood.

But with regard to a burnt offering, even if all that was left was half an olive-bulk of meat and half an olive-bulk of fat, one sprinkles the blood, because it is all consumed upon the altar. Since both the meat and the fat are sacrificed on the altar, they combine. And in the case of a meal offering, even if all of it remains, one may not sprinkle the blood.

With regard to the last statement, the Gemara asks: What is the relevance of a meal offering to this baraita? A meal offering does not require blood to be sprinkled on the altar. Rav Pappa said: The meal offering under discussion is the meal offering brought with the libations that accompany animal offerings. The baraita is teaching that if none of the meat of the animal remains, even if all of the accompanying meal offering is intact, the blood of the animal may not be sprinkled.

MISHNA: Teruma, and teruma of the tithe, and teruma of the tithe of doubtfully tithed produce [demai], and ḥalla, and first fruits all join together with one another to constitute the requisite measure to prohibit a mixture with non-sacred produce, and to form the requisite measure of an olive-bulk that serves to render one obligated for their consumption in payment of an additional one-fifth over and above the principal. All the pieces of sacrificial meat that are piggul join together with one another to constitute the olive-bulk measure for liability, and all sacrificial meat that is notar joins together with one another to constitute the olive-bulk measure for liability.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that all of the foods listed in the mishna join together? The Gemara answers: The reason is that all of them are called teruma in the Torah. The Gemara elaborates: With regard to ḥalla it is written: “Of the first of your dough you shall set apart ḥalla for a teruma; like teruma of the threshing floor, so shall you set it apart” (Numbers 15:20).

With regard to first fruits, they are also called teruma, as it is taught in a baraita that discusses foods that may not be eaten outside Jerusalem: The verse states: “You cannot eat within your gates the tithe of your grain or of your wine or of your oil or the firstlings of your herd or of your flock, or any of your vows that you vow, or your freewill offerings, or the offering of your hand” (Deuteronomy 12:17). “And the offering of your hand”; these are first fruits. But with regard to the other items listed in the mishna, i.e., teruma, teruma of the tithe, and teruma of the tithe of demai, it is not necessary to explain why they join together or to cite a verse, as it is clear that they are called teruma.

MISHNA: All animal carcasses, whose consumption is prohibited and which transmit impurity through contact with them and through carrying, join together with one another to constitute the requisite olive-bulk measure. And all repugnant creatures join together with one another to constitute the requisite olive-bulk measure to render one who consumes it liable to receive lashes. The eight creeping animals enumerated in the Torah join together to constitute the measure of a lentil-bulk, which transmits impurity through contact, and to render one who consumes it liable to receive lashes.

GEMARA: The mishna teaches that all animal carcasses, whose consumption is prohibited and which transmit impurity through contact and through carrying, join together to constitute the requisite olive-bulk measure. Rav says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חמשה דכתיב בעולה מצטרפין זה עם זה:

חמשה דברים יש בעולה הבשר החלב והסולת המנחה הבאה עמה והיין והשמן מצטרפין זה עם זה לכזית לחייב משום מעלה בחוץ וליחייב משום פיגול נותר וטמא ומשום מעילה:

ששה בתודה הבשר והחלב והסלת והיין והשמן והלחם מצטרפין לפיגול נותר וטמא:

בעולם קאמרת. דמשמע דכל זבחים שבעולם יש בהן חמשה דברים להצטרף זה עם זה ולא יותר והרי תודה שיש בה ששה דברים הבשר והחלב והסלת והיין והשמן הסולת ויין ושמן של נסכי תודה (מייתר) ולחמי תודה מצטרפין ודם לא קחשיב דליתיה לא בפיגול ולא בטמא כדאמרינן בפרק כל הבשר ואית דאמרי הסולת זו מצה שבתודה והלחם זה חמץ שבה:

אלא תני בעולה. הוו חמשה דברים ולא במקום אחר:

תנינא להא דת"ר. בברייתא תנינן לה במתניתין אלמא דעיקר הויא עולה ואימורין מצטרפין לכזית:

(לה על) [להעלותן] בחוץ. כלומר דאי מקטיר חצי זית חלב וחצי זית בשר בחוץ חייב עליהן משום מקטיר חוץ והקטרה בעינן בכזית דכתיב ואם האכל יאכל ואמרינן בב' אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח מה אכילת אדם בכזית אף אכילת מזבח בכזית:

עולה דכליל היא מצטרפין. הבשר והחלב לחיוב הקטרת חוץ אבל שלמים דאין כולן כליל לא מצטרפין ועוד כיון דבשר שלמים נאכל אין בו משום מעילה בחוץ ולא מצטרפי:

אלא לחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא. בשלמים אמאי לא מצטרפין והתנן כל הפיגולין מצטרפין זה עם זה לכזית בין בשר וחלב בין פיגולין דשנים או שלשה זבחים מצטרפין:

אלא אימא. האי דקתני עולה ואימוריה מצטרפין לכזית לאו להעלאת חוץ וליחייב משום פיגול ונותר קתני דא"כ קשיא שלמים אלא אימא מצטרפין לכזית לזרוק עליהם את הדם:

ור' יהושע היא דתניא כו'. משא"כ בשאר זבחים וטעמא דר' יהושע משום דכתיב ואם האכל יאכל בב' אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח מה אכילת אדם בכזית אף אכילת מזבח בכזית משום הכי אין זורק עליהן את הדם עד שישתייר מהן בכזית:

ובעולה אפילו חצי זית כו'. ובמנחה אפילו כולה קיימא ואין מן הבשר כלום קיים לא יזרוק את הדם:

מנחה מאי עבידתיה. כלומר והלא אין אחת מחמש מנחות באות עם הזבח. אמר רב פפא במנחת נסכים. קא מיירי האי דקאמר ובמנחה אפילו באותה מנחה דכתיב בנסכים ומנחתם סלת וגו' דסד"א הואיל ובהדי זבח קא אתיא כי גופיה דזבח דמיא ויזרוק עליה את הדם קמ"ל דלא:

תרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי שהוא אחד ממאה. והחלה והבכורים מצטרפין זה עם זה לאסור שאם נפל מכולן שאור כדי לחמץ בתוך עיסה של חולין נאסרת:

ומצטרפין נמי לאוכל מכולן כזית בשגגה לחייב עליהן את החומש. אבל אינך לא צריכי קרא^ב)נראה דצ"ל דהא כולהו הוי תרומה: דתרומת שתיהן:

כל הנבילות מצטרפין זה עם זה. לאוכל מהן לכזית ואפילו נבלת בהמה טמאה עם נבלת בהמה טהורה:

וכל השרצים מצטרפין זה עם זה. לאוכל מהן כזית:

כל שטומאתו ושיעורו שוין כגון נבלה ונבלה או כגון שרץ ושרץ:

טומאתו ולא שיעורו. כגון נבלה ושרץ דטומאתו שוה דתרוייהו הוי טומאתן עד הערב. ולא שיעורן. דנבלה שיעור טומאתה בכזית ושרץ שיעורו בכעדשה:

שיעורן ולא טומאתן. כגון נבלה ומת דתרוייהו מטמאין בכזית ולא טומאתן דאילו טומאת מת הויא טומאה שבעה וטומאת נבלה לא הויא אלא עד הערב:

לא טומאתו ולא שיעורו. כגון מת ושרץ דטומאת מת עד שבעה וטומאת שרץ עד ערב ובשיעורן נמי אינן שוין דשיעור מת בכזית ושרץ בכעדשה:

רש"י ד"ה וא"ל והרי תודה. ודם כו' וליתיה לא בפיגול ולא בטמא כו'. שייר נותר דג"כ ליתי' בי'. והתוס' בזבחים (קט) בד"ה עולה לא נקטי אלא פיגול והביאם התוי"ט כאן ולא הרגיש:

רש"י ד"ה אלא תני. ע"א אמר לי רבי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ומצטרפין (במשנה). לאכול מכולן בש"פ כו'. סתם כא"ש בפסחים (לב ב) דאילו לת"ק דשם הוא בכזית. ולשון הרב האוכל כזית כו':

תד"ה בשלמא (בסופי'). לזרוק עליו אה"ד לכתחלה וחייבים עליו בבשר משום פיגול כו'. כצ"ל:

תד"ה כל הפיגולים. כבר כו'. עי' בדבריהם בזבחים (קט). ול"נ דהכא אשמעינן דמצטרפות ג"כ לענין טומאת ידים. דומה לבבא דכל הנבלות כו' הסמוכה דלד"ה מיירי לענין טומאה. וראיה לזה דהא לקמן (יז ב) על המשנה דהפיגול והנותר אין מצטרפין אר"י א"ש ל"ש אלא לטומאת הידים כו'. מכלל דכאו"א דשנוי כאן דמצטרף בפני עצמו מיירי ג"כ בזה:

תד"ה אמר רב. ואיסור טמאה משום טמאה כו'. כצ"ל:

בא"ד (בד' טז) וא"ת ומ"ט כו' והא טומאת טהורה וטמאה משום נבלה. כ"נ דצ"ל:

בא"ד וא"ת והא כו' וכל הנבלות בין של טמאה כו'. כצ"ל:

בסה"ד כגון טהורה וטמאה כו'. כצ"ל:

גמ' מתני ליה רב הונא לרבא. נ"ב נ"ל לרבה בה"א וכ"ה בתוס':

שם וכל הנותרים מצטרפים זה עם זה כצ"ל:

שם מנחה מאי "עבידתה" כצ"ל וכן צ"ל ברש"י ובתוס':

רש"י ד"ה אלא תני וכו' ענין אחר אמר לו "רבה" בעולם כצ"ל:

תד"ה בשלמא וכו' (בסה"ד) וקרי ביה קרבו מתיריו כצ"ל:

תד"ה כל הפיגולים וכו' וכל השרצים מצטרפין כצ"ל:

מתני' ה' דברים בעולה מצטרפין זה עם זה הבשר והחלב והסלת. היינו מנחה הבאה עמה והיין והשמן מצטרפין זה עם זה בכזית לחייב משום מעלה בחוץ ולחייב משום פגול ונותר וטמא ומשום מעילה נמי ואע''ג דתנא רישא נמי קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה איצטריך למיתני הא לאשמועינן רבותא דבשר וסלת ויין מצטרפין אע''ג דמינא אחרינא נינהו: ששה דברים שבתודה. מצטרפין זה עם זה לפיגול ונותר וטמא והאי סלת נמי דקתני גבי תודה היינו נמי מנחת נסכים הבאה עם התודה כדאמרינן במסכת מנחות בפרק שתי מדות (דף צ:) דתודה נמי טעונה מנחת נסכים דמפיק ליה מאו זבח: גמ' בעולם קאמרת. דמשמע בכל הזבחים שבעולם חמשה דברים שמצטרפין זה עם זה ותו לא: וא''ל והרי תודה שיש בה ו' דברים שמצטרפין זה עם זה. ודם לא קא חשיב לפי שאין מועלין בדמים וליתיה לא בפגול ולא בטמא כדאמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קיז:): אלא תני בעולה איכא חמשה דברים המצטרפין ולא במקום אחר. ענין אחר אמר לו רבי בעולם קאמרת דבכל דבר שבעולם מצטרפין אלו חמשה דברים והא קתני בתודה דמשמע דבזבחים מיירי ולא בחולין: עולה ואימוריה מצטרפין לכזית להעלותו בחוץ. דאי מקטיר כחצי זית בשר וכחצי זית אימורין בחוץ חייב עליהם משום מקטיר בחוץ והקטרה בעינן בכזית כדכתיב ואם האכל יאכל ואמרינן (זבחים דף כח:) בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח מה אכילת אדם בכזית אף אכילת מזבח בכזית: עולה דכליל היא מצטרפין. הבשר והחלב לחייב הקטרה בחוץ אבל שלמים דאינן כליל לא מצטרפי לאימורין: אלא לחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא. בשלמים אמאי לא מצטרפין בכזית לחייב משום פיגול ונותר וטמא: אלא אימא עולה ואימוריה מצטרפין לכזית לזרוק עליהן את הדם ור' יהושע היא דתניא וכו': שכולה כליל. משא''כ בשאר הזבחים וטעמיה דר' יהושע בשאר זבחים משום דכתיב ואם האכל יאכל כדאמרינן לעיל דבשתי אכילות הכתוב מדבר מש''ה ס''ל דאין זורקין עליהן את הדם עד שישתייר מהן כזית בשר דהיינו אכילת אדם [או כזית חלב דהיינו אכילת מזבח] אבל [חצי זית בשר דהיא אכילת אדם] וחצי זית חלב דלאו אכילת אדם הוא אינו זורק עליו דאין מצטרפין. אבל עולה דלית בה אכילת אדם אפילו כחצי זית בשר וכחצי זית חלב מצטרפין: ובמנחה אפילו כולה קיימא. ואין שם כלום מן הבשר לא יזרוק: מנחה מאי עבידתיה. מאי זריקה טעונה מנחה: אמר רב פפא מנחת נסכים. כלומר האי דקאמר ובמנחה אפילו כולה קיימא וכו' באותה מנחה הבאה בנסכים קאמר כדכתיב ומנחתם סלת וגו' דקא ס''ד הואיל ובהדי זבח קאתייא כגופא דזבח דמיא ואע''ג דלא נשתייר מן הבשר כלום יזרוק עליה את הדם קמ''ל דלא: מתני' התרומה. היינו תרומה גדולה תרי ממאה: ותרומת מעשר. היינו מעשר מן המעשר: ותרומת מעשר של דמאי. שהוא אחד ממאה: והחלה והבכורים מצטרפין זה עם זה לאסור. שאם נפל מכולן לתוך עיסה של חולין ויש בו כדי לחמץ אסורה: ומצטרפין לאוכל מכולן בשוה פרוטה בשגגה לחייב עליהן את החומש: גמ' מאי טעמא. מצטרפין חלה ובכורים עם התרומה: אבל אינך. כלומר שאר הנך לא צריכי קרא לאיתויי דמצטרפין זה עם זה דהא מיקרו תרומה: מתני' כל הנבילות מצטרפות זו עם זו. לכזית משמע השתא אפילו נבלת בהמה טמאה עם נבלת בהמה טהורה וכל השרצים מצטרפין זה עם זה לאוכל מהן כזית: גמ'

חמשה דברים בעולה כו'. מפרש להו ואזיל: מתני ליה רב הונא לרבה ה' דברים בעולם. היה טועה בגירסת המשנה דגרס בעולה והוא אמר בעולם א''ל בעולם קאמרת כלומר וכי אין בעולם אלא ה' דברים והא קתני ו' דברים שבתודה ומסיק אלא תני שבעולה כלומר חזור בך וגריס בעולה: בשלמא להעלותו בחוץ עולה דכליל הויא מצטרפין. פירוש אם העלה בחוץ כזית בין בשר בין אימורים חייב מפני שכולה כליל והכל חשוב כמו אימורים שלמים לא פירוש העלה בחוץ כזית משלמים בין בשר ואימורים פטור שהרי אינו חייב על העלאת חוץ אלא על דבר שמתקבל בפנים כדאיתא התם פ' השוחט והמעלה (זבחים דף קיא:) ובשר שלמים אינו למזבח והתנן כל הפיגולין מצטרפין זה עם זה ואפילו אימורין ובשר אלא אימא עולה ואימוריה מצטרפין לזרוק עליה את הדם כלומר שאם אבד ונשאר חצי זית מאימורים וחצי זית מן בשר העולה זורק הדם כאילו נשאר כזית מאחד מהם שהרי הכל אכילת מזבח ויש להם להצטרף זה עם זה אבל בשלמים לא שהאימורים אכילת מזבח ובשר אכילת אדם ואכילת אדם ואכילת מזבח לא מצטרפים ומני ר' יהושע היא דתניא כל הזבחים כו' ולאפוקי מדר''א דאמר יש דם אע''פ שאין בשר לדידיה לא בעינן והא דקתני לחייב עליה משום פיגול ונותר וטמא היינו לזרוק עליו את הדם לכתחלה בבשר חייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא שהזריקה קובעתו בפיגול וקרי ביה קרבו מתירין: כזית בשר וכזית חלב. או כזית חלב קאמר: מנחה מאי עבידתיה. כלומר מאי זריקת דם שייכא הכא אמר רב פפא מנחת נסכים פירוש שיש זבח עם המנחה ואבד כל הזבח וס''ד אמינא דכיון דהמנחה קיימא והרי היא תחת הבשר או תחת האימורים ויזרוק קמ''ל דלא: התרומה ותרומת מעשר כו'. בגמרא מפרש טעמא משום דכל הני איקרו תרומה: כל הפיגולים וכו' וכל הנותרים כו'. כבר תנא ליה ברישא ואיידי דבעי למיתני כל הנבילות מצטרפות וכל השרצים מצטרפות תנא נמי כל הפיגולים: אבל הנך לא צריכא. פירוש תרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי לא צריך לפרושי מ''ט דמצטרפי כלומר שהרי דבר פשוט הוא שהם עצמן נקראים תרומה: כל הנבילות. בגמרא מפרש לענין מאי קאמר: כל הנבילות מצטרפות זו עם זו. כלומר בשר נבלה זו עם בשר נבלה [אחרת]: אמר רב לא שנו אלא לענין טומאה. וה''ק במתני' כל הנבילות מצטרפות לטומאה אבל לענין אכילה לא מצטרפין אלא טהורים לעצמן וטמאים לעצמן דאיסור דטהורה משום נבלה ואיסור טמאה משום טומאה אבל משום נבילה ליכא דקסבר אין איסור חל על איסור ולוי אמר לאכילה נמי מצטרפין ואם תאמר וכי פליגי רב ולוי בפלוגתא דתנאי בעלמא דאמרינן דפליגי באיסור חל על איסור הא מדפריך בסמוך לרב אסי וקא משני קסבר האי תנא איסור חל על איסור אלמא אית להו לכולהו אמוראי דפליגי הכא דאין