מעילה יד ע"ב

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה במסכת שקלים: מותר הקטרת שנשארה מהשנה שעברה, ואין היא ראויה להקטרה, מה היו עושין בו במותר זה, על מנת שיוכשר לשנה הבאה? — היו מפרישין ממנה ממותר הקטורת כערך שכר האומנין העובדים במקדש, ומזכים אותה להם (באמצעות אחד הגזברים שזוכה אותה עבורם).

ולאחר שזכו בה האומנים, מחללין אותה, את הקדושה שבמותר הקטורת, על מעות חולין כערך שכר האומנין. ואז, לאחר שהתחללה הקטורת במעות הללו, והריהי איפוא מעתה חולין, נותנין אותה לאומנין בשכרם, וחוזרין ונוטלין (קונים) אותה מהאומנים מכספי תרומה חדשה של השנה החדשה, ונמצא שקטורת זו באה מהתרומה החדשה.

ומקשים: ואמאי [ומדוע] נהגו כן? שהרי לשיטת שמואל שבונים בחול ואחר כך מקדישים, אף כאן יפרישו ממותר זה כשכר הראוי להם, וליחליה [שיחלל] את מותר הקטורת על הבנין בעודו של חול, ותחול קדושת הקטורת עליו, ויחזרו ויחללו קדושה זו של הקטורת על כספי התרומה החדשה ויקנו בה בחזרה אותו מותר הקטורת?

ומשיבים: מדובר במשנה זו באופן שלא איכא [לא נמצא] עתה עבודה של בנין בבית המקדש, ואין איפה במה לחלל את מותר הקטורת. ומקשים על תירוץ זה: והא [והרי] במשנה זו "מעות האומנין" קתני [שנינו], הרי שאנו עוסקים בפועלים הבונים במקדש. ומתרצים: אכן מדובר במשנה זו בזמן שבונים במקדש, ואולם מדובר באופן דליכא [שאין] שוויה של מלאכת הבנין כשיעור מעות מותר הקטורת, ולכן אין אפשרות לחלל את מותר הקטורת על בנין זה.

ומקשים על תירוץ זה: והאמר [והרי אמר] שמואל בדין חילול ההקדש, שאף הקדש השוה מנה שעמד הגזבר וחיללו על הדבר השוה פרוטה בלבד — הרי הקדש זה מחולל בכך, ואין צורך שיהיה דווקא בשוויו! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאמר שמואל נאמרו באופן דאי עבד [שאם עבר הגזבר ועשה] — הריהו חל בדיעבד, ואולם לכתחלה — לא נכון לעשות כן. רב

פפא אמר תירוץ אחר: היינו טעמא [זהו הטעם] לשיטתו של שמואל שבונין בחול ואחר כך מקדישים, לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת שאין בהם עייפות וצורכי הגוף, אלא לבני אדם, ומשום כך אמרי [אמרו] חכמים שיש לחשוש דלמא בעי למיזגא [שמא רוצה הפועל לנוח מעט, ולשבת] על אבני הבנין הנבנים על ידו, ואכן זגא עלייהו [ישב עליהם]. ואי בנא בקודשא [ואם הוא בונה בקודש] — אישתכח דקמעיל בקודשא [נמצא שבכך הוא מועל בקדשים]. ולכן, מוטב שיבנו הפועלים בחול, ורק אחר כך יקדישו את הבנין.

ושואלים על סברה זו, תנן [שנינו במשנתנו]: הגזברין שלקחו את העצים של חולין לצורך בנין המקדש — מועלין בהן, ואין מועלין לא בשיפויי ולא בנבייה. ומעתה יש לשאול:

אמאי [מדוע] מועלין בהן בעצים? הכא נמי ליעבד [כאן גם כן שיעשה] בחול, כלומר, שלא יקדישם הגזבר מיד, אלא לאחר שייקבעו בבנין, שאף כאן נאמר כי אמרי [אמרו] חכמים דדלמא בעי למיזגא, וזגא [כי שמא ירצה לשבת, וישב] עליהן, ואישתכח דקא [ונמצא שהוא] מועל בקדשים!

אמר רב פפא: אי [אם] המדובר בעצים שקנו הגזברים לצורך בנין המקדש דמכאן ואילך [שמכאן והלאה], שמייעדים את העצים לבנייה בעתיד — הכי נמי [כך גם כן] לא יקדישו אותם אלא לאחר שייקבעו בבנין. אלא כי תנן במתניתין [כאשר שנינו במשנתנו] שמועלים בעצים, מדובר בעצים שנקנו לבנייה דיומיה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

מיתיבי מהמשנה במסכת שקלים [פרק ד משנה ה] על דינו של שמואל.

המשנה שם דנה במותר הקטורת, שהוא מה שנשאר מן הקטורת ^[511] שנעשתה מתרומת שנה שעברה. כי בכל שנה היו מכינים קטורת לכל השנה, ומקטורת זו היו מקטירין עד לראש חודש ניסן. ומראש חדש ניסן ואילך היו מקטירין קטורת שנקנתה מן השקלים החדשים [תרומה חדשה] שנגבו בחודש אדר. כמו שדרשו חכמים במסכת ראש השנה [ז א]. וכך שנינו:

מותר הקטרת - מה היו עושין בה?

היו מפרישין ^[512] ממעות הלשכה, דהיינו, מהשקלים שנגבו בכל שנה, שכר האומנין, בוני ומתקני הבנין, שזיכו להם את המעות מהלשכה על ידי אחרים, ^[513] ונמצא שהמעות בידי האומנים הן מעות חולין. ^[514] וכיון שהמעות הן חולין, היו מחללין אותה, את מותר הקטורת, על מעות האומנין, היינו המעות הנ"ל שהן חולין, ועדיין לא ניתנו לידי האומנין.

ועתה ירדה הקדושה ממותר הקטורת, והמעות חזרו ונתקדשו תחתיהן. ונותנין אותה, את מותר הקטורת לאומנין בשכרן ^[515], וחוזרין ונוטלין, הגזבר קונה אותה, את הקטורת מן האומנין מתרומה חדשה, משקלים חדשים שנתרמו לקראת שנה זו.

ועשו כן כדי שהקטורת תהיה קדושה בקדושת תרומה החדשה ^[516], כמבואר.

המקשן הבין כי האומנין המוזכרין במשנה זו, הם אומנין בוני ומתקני הבית ^[517]. על כן, מקשה: ואמאי, למה הוצרכו לדרך זו? בשלמא אם אין בונין בחול, אי אפשר לחלל את הקטורת בשכר האומנין, כמבואר ש"אין מחללין הקדש על המלאכה" ^[518]. אבל, אם כדברי שמואל, שבונין בחול, קשה: ליחליה אבנין, הלא אפשר לחלל את מותר הקטורת על הבנין, כשהוא עדיין חול, וקדושת הקטורת תחול על הבנין, ויחזרו ויחללו את הקטורת מתרומה חדשה ^[519]? ומתרצינן: דלא איכא בנין, עתה אין עסוקים בבנין ^[520].

ומקשינן: והא "מעות האומנין", קתני? הרי אמרה המשנה "מעות האומנין", משמע שעסוקים בבנין?

ומתרצינן: אכן, עתה בונין, אבל דליכא בנין כשיעור מעות של הקטורת. כלומר, שמותר הקטורת שווה יותר מהבנין, הילכך אין עצה לחלל את הקטורת על הבנין. ^[521] או שהקטורת שווה כדמי הבנין ושכר האומנין יחד ^[522].

ומקשינן: ומה בכך אם אין בנין כשיעור מעות מותר הקטורת,

והאמר שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה, מחולל ^[523], וחוזרת הקושיא, למה הוצרכו לחלל הקטורת על מעות האומנין, ולחזור ולקנותה מתרומה חדשה, הלא יכלו לחללה על הבנין, למרות שאינה שווה כל דמי הקטורת?

ומתרצינן: הני מילי, דברי שמואל "הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל", אמורים רק דאי עבד, אבל לעשות כן לכתחלה, לא. הילכך לא יכלו לחלל את מותר הקטורת על בנין השווה פחות משווי מותר הקטורת ^[524]. וזה הוא טעמו של שמואל שאמר "בונין בחול ואחר כך מקדישין", כדי שבאופן זה תהיה אפשרות לתת לאומנין את שכרן, כמבואר.

הגמרא מביאה בשם רב פפא ביאור אחר בטעמו של שמואל.

רב פפא אמר: היינו טעמא ד"בונין בחול". מפני ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת",

כלומר, אמרי, יש לחשוש ולומר, דלמא בעי למיזגא, פעמים שהפועלים צריכים לסמוך על האבנים ^[525], וזגא עלייהו, והם סומכין על האבנים והם אינם מלאכי השרת להיזהר שלא להנות מן האבנים, ואי בנא בקודשא, ואם יבנוהו כשכבר הוקדש, אישתכח דקמעל בקודשא, נמצא שהם מועלין בהקדש.

לפיכך, אמר שמואל שלא יקדישום עד אחרי גמר הבנייה.

הגמרא מביאה את משנתנו להקשות על ביאורו של רב פפא ^[526].

תנן: הגזברין שלקחו את העצים, מועלין בהן, ואין מועלין לא בשיפויי ולא בנבייה. וקשה: אמאי מועלין בהן? הכא נמי ליעבד בחול, ולא יקדישו את העצים, מאותה הסיבה, דדלמא ^[527] בעי למיזגא וזגא עליהן ואישתכח דקא מועל בקדשים?

ומתרצינן: אמר רב פפא: אי בעצים דמכאן ואילך, כאשר הגזברין קונים הרבה עצים לזמן מרובה, הכי נמי, אכן עושין כדברי שמואל, ואין מקדישין אותן, שמא יסמכו עליהם ויהנו מהם ויבואו לידי מעילה,

אלא, כי תנן במתניתין, משנתנו מדברת, בעצים דיומיה, בעצים שקנו אותם לבנותם היום, תיכף ביום קנייתם, ובזמן מועט יכולים להיזהר מלסמוך עליהם.

הדרן עלך פרק ולד חטאת

הערות

^[511] רש"י במסכת כריתות [ו א] ובמסכת שבועות [י ב] מפרש: כל שנה היו מכינים שלש מאות וששים ושמונה מנים של קטורת, מנה לכל יום, הרי שלש מאות וששים וחמש כמנין ימות החמה, ועוד שלשה מנים שמהן ממלא כהן גדול מלא חפניו ומקטירן בקודש הקדשים. [ומספר המנים הוא הלכה למשה מסיני, כן כתב הרמב"ם בתחילת מסכת כריתות]. ואי אפשר שיכנס שלשה מנים במלא חפניו אף באדם גדול, ונשארו מהם. וכן פירשו כאן התוס'. ובשנה פשוטה נשארו עוד אחד עשר מנים, מפני שבשנה פשוטה יש רק שלש מאות וחמישים וארבעה ימים. ועיין בתוס' שבועות חשבון מדוייק.

^[512] גירסת השיטה מקובצת על פי פירוש תוס', ועיין תוס' שבועות [שם]. ולפי פירוש המיוחס לרש"י גורסים ממנה. והוא פירוש אחר לגמרי.

^[513] כלומר, בתחילה לא נתנו לידיהם המעות, אלא זיכו להם, דהיינו, שמישהו קיבל אותן עבורן, והרי הן שלהן, מדין "זכין לאדם שלא בפניו". כן פירש רש"י במסכת שבועות, וכן פירשו התוס' כאן. ובהערה הבאה יבואר איך הותר לעשות כן, הלא "אין הקדש מתחלל על המלאכה". אבל התוס' שם הקשו, שהלשון "מפרישין" ו"נותנין" לא משמע כן, אלא הפרשה בעלמא, כלומר, ששמים המעות בצד עבורן. על כן, מבארים תוס', שלא צריך לזכות להם, ואפשר להפרישן ולהוציאן לחולין משום ש"לב בית דין מתנה עליהם". דהיינו, שיש ברשות הגזברין להוציא ממעות הלשכה לכל צורכי המקדש. ומקשים שם התוס', למה הוצרכו לכל הטורח הזה לחלל הקטורת וכולהו, הלא יכלו לתת הקטורת לאומנין ויתחלל בכך. ולחזור ולקנות אותה מתרומה החדשה? [זו איננה קושית התוס' בהערה 516 ושם הובהר]. וכתבו התוס' שלדעת בן עזאי, ניחא, וקושייתם היא אליבא דרבי עקיבא. ובהקדם: שנינו שם במשנה הבאה אחרי המשנה של מותר הקטורת: המקדיש נכסיו והיו בהם דברים ראויין לקרבנות הציבור [כגון קטורת או סממנים שעושין מהם קטורת, גמרא כריתות ו א], ינתנו לאומנין בשכרן דברי רבי עקיבא, ואחר כך יחזרו ויקנו את הקטורת מהם מתרומה חדשה. אמר לו בן עזאי: אינה מן המדה [אין טעם לחלק בין אופן זה למה ששנינו לגבי מותר הקטורת], אלא, מפרישין מהן שכר האומנין, ומחללין אותן על מעות האומנין ונותנין אותן לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין אותן מתרומה חדשה [כשם שעושין במותר הקטורת]. ועתה, מקשים התוס', בשלמא לבן עזאי, ניחא, אלא לרבי עקיבא, קשה. למה לא יתנו את הקטורת להאומנין. [ובקיצור: התוס' מקשים, מה שונה מותר הקטורת מהמקדיש נכסיו]. ותירצו: החילוק הוא, משום דבמקדיש נכסיו, והוא קטורת יחיד, יש להקל, מה שאין כן במותר קטורת, שהוא של צבור, החמירו יותר. וכתב שם הר"ב, שטעמו של בן עזאי הוא משום "דאין הקדש מתחלל על המלאכה". וכתב החזון איש [מנחות סימן כח אות טז] כי מה שאמרו "אין הקדש מתחלל על המלאכה", אינו אלא הידור לכתחילה, אם יש אפשרות להחליפו עבור בנין וכדומה, כדברי המשנה אליבא דבן עזאי, אבל מעיקר הדין, מתחלל הקדש על המלאכה. ולקמן [הערה 520] תובא הוכחתו. וכן כתב בקרית ספר. ובטעמו של רבי עקיבא, כתב הר"ב, משום שאמרה התורה "ויקחו לי", ודרשו חכמים "משלי", דהיינו שגם הלקיחה תהיה ממעות השקלים. וכוונתו לגמרא תמורה [לא ב]. ועיין שם בתוס' [ד"ה ה], ועיין שם בחידושי הגרי"ז המקשה כמה קושיות, והשאירם בצ"ע.

^[514] כתב הר"ב, שהיה מותר לתת ממעות הלשכה לאומנין, משום ש"לב בית דין מתנה עליהן". והוא בעצם תירוץ התוס' [מובא בהערה 510], וכן כתבו עוד ראשונים, המובאים בכנסת הראשונים. [להבהרת הדברים: בן עזאי ורבי עקיבא חולקים בנתינת הקטורת עצמה לאומנין, ועל כך כתבו התוס' [הערה הקודמת] שלדעת רבי עקיבא, מותר לתת במקדיש נכסיו והיה בהן קטורת משום ד"לב בית דין מתנה עליהן", ואסור במותר הקטורת, ואילו הר"ב, מבאר, אפילו לדעת בן עזאי שבמותר הקטורת לא הותר נתינת הקטורת לאומנין, כאן התירה המשנה נתינת מעות הלשכה לאומנין מטעם "לב בית דין מתנה עליהן"]. וכתב עליו התוס' יום טוב, שלא הוצרך לטעם זה, מפני ש"צורך קרבן כקרבן דמו". ורבינו הברטנורא עצמו אמר טעם זה בפרק ההוא במשנה הראשונה לגבי שומרי ספיחים. ועיין לעיל [הערה 510] שלא בכל ההוצאות שייך לומר "צורך קרבן כקרבן", ובכולן שייך לומר "לב בית דין מתנה עליהן". ולסיכום: יש להבדיל בין המקדיש חפץ או מעות, לבין מותר קטורת, ולבין מעות תרומת הלשכה, אם מותר לחלל על המלאכה. א. המקדיש חפץ: נחלקו בן עזאי ורבי עקיבא. ב. מקדיש מעות לצורך בנין: לפי סוגיתנו והירושלמי, אסור. ולפי התוספתא והרמב"ם, מותר. ג. מותר הקטורת: אסור ליתנה לאומנין, אלא אחרי חילול, אף לדעת רבי עקיבא. ד. תרומת הלשכה: מותר לתת, או מטעם "צורך קרבן כקרבן", או מטעם "לב בית דין מתנה עליהן".

^[515] גירסת המשנה.

^[516] ולסיכום: יש כאן לקטורת שתי החלפות, הקטורת למעות, והמעות לקטורת. והחלפה זו מובנת מאליה, כי מקודם הורידו ממנה קדושת השנה שעברה, ואחר כך הכניסו אותה לקדושת שנה החדשה. ואילו לגבי המעות יש כאן שלש החלפות, מהלשכה בזיכוי או בהפרשה לאומנין, מאומנין ללשכה ומלשכה לאומנין. והקשו התוס': למה הוצרכו לכך, הלא יכלו לעשות בדרך פשוטה. לחלל את הקטורת על מעות האומנין, ולחזור ולקדשה מדמי תרומה החדשה? [על פי השיטה מקובצת והרש"ש]. [להבהרת הדברים: זו איננה קושית התוס' במסכת שבועות מובאת בהערה 513. שם הקשו התוס' על עיקר ההלכה, למה לא יחללו את הקטורת על שכר מלאכה, ויתנו את הקטורת עצמה לאומנין, ובנתינה זו תתחלל. ועל כך תירצו מה שתירצו, עיין שם. ואילו כאן מקשים תוס', אחרי הבירור ש"אין הקדש מתחלל על המלאכה", והוצרכו לחלל את הקטורת על מעות, למה נתנוה להאומנין אחרי שנתחללה, הלא יכלו תיכף לקנותה מתרומה חדשה]. תירצו התוס': כשנותנים אותה וחוזרין וקונים אותה דרך מקח וממכר, עדיף, כי הוא צנוע יותר. [וכנראה כוונתם: כשסתם מחללים אותה, אינו נראה אלא כהערמה בעלמא, החלפת הקדש בהקדש, מה שאין כן כשמוכרין אותה לאומנין, מכירה אמיתית, וחוזרין וקונין אותה קנייה גמורה, הוי צניע טפי]. עוד תירצו התוס': אם לא היו עושין כן, יבואו להתרשל ויקנוהו תיכף מתרומה חדשה לפני שיורידו ממנה הקדושה על ידי חילול במעות שכר האומנין, שהם עתה חולין בידי האומנין. ואי אפשר לקנות קטורת קדושה מתרומה חדשה. לכן תיקנו באופן זה, שבכך בודאי יחללוה לפני שיקנו אותה מתרומה חדשה. הצאן קדשים הבין בהבנה אחרת את קושית ותירוץ התוס'. עיין שם.

^[517] וכן כתב רש"י במסכת כריתות. ואילו במסכת שבועות כתב, לאומני מפטמי הקטורת [בית אבטינס]. ומסוגיתנו משמע שמדובר באומני הבנין. ועיין בקרן אורה, המבאר את הכרח הגמרא לפרש על אומני הבנין.

^[518] וכן אי אפשר לחלל הקטורת על בנין שנבנה בקודש, מפני ש"אין מחללין קודש בקודש". פירוש א.

^[519] כלומר, המקשן סובר שכל הדין שחידש שמואל: בונין בחול, איננו נכון, ואי אפשר לעשות כן, לפיכך רצה להוכיח ממשנה זו, שחכמים לא הסכימו לכך. ויתכן שסבר שיש גנאי בדבר לבנות בחול. ודרך אגב, יש להעיר מדברי הרמב"ם [פרק א מהלכות בית הבחירה הלכה כ]: אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש, ואם נעשו מתחילתן להדיוט, אין עושין אותן לגבוה. והרמב"ן על התורה [תחילת פרשת תרומה]. וצריך לחלק בין "לשמה" לבין "הקדש". ועיין בספר מעשה למלך על הרמב"ם [שם הלכה ג] הדן מטעם איסור בניית בית תבנית היכל, המבואר במסכת ראש השנה [כד א]. וראה גם בשו"ת בית אפרים [סימן י].

^[520] מכאן מוכיח החזון איש ש"אין הקדש מתחלל על המלאכה" הוא הידור בלבד, ולכתחילה. כי אם היה איסור גמור, למה חשב התרצן שמפני שאין בנין, הותר לחלל את ההקדש.

^[521] וכתבו התוס': כגון באומנות ציור ששכר האומנין שווה יותר משכר הבנין. ותמה העולת שלמה, הרי אמרו לעיל שגם שכר האומנין כלול בשבח שהשביח הבנין? ובשיטה מקובצת מביא בשם רבינו אליקים, שאבני הבנין היו קונים דבר יום ביומו, ואילו שכר האומנין מצטבר לחשבון גדול, כיון ש"אין שכירות משתלמת אלא לבסוף".

^[522] עוד פירשו התוס' בשם "יש מפרשים" שחייבים מעות להאומנין עבור בנין שעדיין לא נבנה, אך כבר התחילו לבנותו, ודמי הקטורת שווים יותר מהמקצת שכבר נבנה. ועתה, אילו לא נבנה כלום, יש גנאי להפריש מעות אלו על העתיד להיבנות, אבל עתה, כיון שבין כך הוצרכו להפריש להאומנין עבור עבודתם שהתחילו, או [בשם רבינו פרץ] כיון שכבר התחילו במלאכה ואי אפשר לחזור בהם, אין גנאי בדבר אם יפרישו להם על העתיד להיבנות. בהגהות מהרש"ם מביא משו"ת שואל ומשיב [מהדורא ג חלק ב סימן סד] להקשות, הרי פועל יכול לחזור בו [בבא מציעא עו], ואיך כתבו התוס' שאין יכולים לחזור? ומבאר, מפני שאמרה שם הגמרא, שהטעם שפועל יכול לחזור בו הוא משום שנאמר "כי לי בני ישראל עבדים", ודרשינן "ולא עבדים לעבדים", ובהקדש לא שייך לומר כן. וכדברים אלו כתב הקצות החושן [סימן שלג סעיף ז] בשם החות יאיר לגבי חזן. ועל אף שהקצות חולק עליו, היינו רק לגבי חזן, משום שיש טעם אחר למה יכול לחזור בו, משום גנאי, ואילו בהקדש, לא שייך לומר שגנאי לו להשכיר עצמו להקדש. וככל דברים אלו כתב התקנת עזרא. ובספר מקור ברוך, חולק על כל המהלך הזה, כי היות והאומנין מקבלים שכר, אינם עבדי גבוה. אלא, מבאר, שהתוס' מדברים באופן שפועל אינו יכול לחזור בו, כגון: אומן קבלן.

^[523] משום שאין אונאה להקדש, דכתיב: לא תנו איש את אחיו. וכיון שאין להקדש אונאה, לכן אין דין ביטול מקח. רש"י קידושין [יא א]. וגם לא שייך "טעות", כי מי טעה. רש"י בבא מציעא [נז א]. והנה המפרשים מאריכים כאן מסתירת הסוגיא לדברי התוס' תמורה [כז ב]. ועיין.

^[524] כתבו התוס': הגמרא אמרה במסכת ערכין [כט א] ששמואל מתיר אפילו לכתחילה לחלל הקדש שוה מנה בשוה פרוטה. והיינו דוקא בזמן שאין בית המקדש קיים, ואדם הקדיש נכסיו, כיון שאין להקדש הפסד אם יפדוהו בפחות משוויו, אבל בזמן שבית המקדש קיים, אסור לעשות כן לכתחילה לפי שיש הפסד להקדש. ואי לכך, מקשים התוס', הלא גם במותר הקטורת אין הפסד להקדש, שהרי הקטורת תוחזר להקדש במלואה, ולמה אמרה הגמרא שאסור לעשות כן לכתחילה? ומתרצים: בזמן שבית המקדש קיים, אין לעשות כן, על אף שבמקרה זה אין הפסד להקדש, משום גזירה שמא יעשו כן ויחללו הקדש בפחות משוויו, ויהיה הפסד להקדש. אלא, שבדיעבד הרי הוא מחולל, ואילו בזמן שאין בית המקדש קיים, ואין שום אפשרות של הפסד להקדש, מותר לחלל הקדש בפחות משוויו אפילו לכתחילה.

^[525] כן פירשו התוס'. אבל בפירוש המיוחס לרש"י, וכן ברמב"ם [שם הלכה ד] הוסיפו "שמא יהנו האומנין בצל". ועיין בקרן אורה, ועוד מפרשים, שתוס' לא רצו לפרש כן, מפני שאיסור ההנאה מצל הוא איסור דרבנן, כמבואר במסכת פסחים [כו א].

^[526] מסדר הגמרא משמע שקושיא זו היא רק על רב פפא, ולא על ביאור הקודם. ומבאר השפת אמת: על הביאור הקודם לא קשה ממשנתנו, כי אפשר להעמידה שהגזברים קנו את העצים ממעות חולין, ולא ממעות שכבר הוקדשו, הילכך, אפשר להקדיש אותם ואין כאן בעיה של "אין הקדש מתחלל על המלאכה", אבל לדברי רב פפא קשה, כמו שיבואר. והקרן אורה מבאר בדרך אחרת: על הביאור הקודם לא קשה ממשנתנו, כי כל האיסור לחלל הקדש על המלאכה, הוא הידור לכתחילה, ואין איסור בדבר אם קנו עצים ואבנים מדמי הקדש, והמשנה באה רק לבאר את דין השפויי והנבייה.

^[527] גירסת השיטה מקובצת.

פרק רביעי - קדשי מזבח

פרק זה עוסק בדברי איסור המצטרפין זה עם זה [על אף השוני שביניהם], כדי להשלים שיעור שלם של איסור.

המשנה הראשונה עוסקת בצירוף דברים שונים המשלימים זה את זה לשיעור של איסור מעילה, שהוא בפרוטה, וממנו ממשיכה המשנה לצירוף איסורים אחרים שבתורה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises an objection from a mishna (Shekalim 4:5): With regard to the incense left over from the previous year, which could no longer be used, what would they do with it in order to render it usable again? The Temple treasurers would set aside an amount of it equal to the value of the wages of the artisans who worked in the Temple.

And they would then desacralize that incense by transferring its sanctity to non-sacred money in the amount owed to the artisans. And they would subsequently give the incense to the artisans as their wages. And finally, they would return and buy back the incense from the artisans with funds from the new collection of shekels, so that the incense would now be considered to have been acquired from the shekels of the current year.

The Gemara explains its objection: But why was this procedure necessary according to Shmuel, who maintains that one builds the structures in the Temple with non-sacred materials? Let them desacralize the leftover incense by transferring its sanctity to the completed, non-sacred structure, thereby consecrating it with the sanctity of the incense. After the leftover incense is desacralized, it can be given to the artisans as wages and the Temple treasurers can buy it back with funds from the new collection.

The Gemara explains: The mishna is referring to a situation where there is currently no ongoing construction in the Temple, and therefore there is no structure to which they can transfer the sanctity of the leftover incense. The Gemara raises a difficulty: But the mishna teaches: The wages of the artisans, which indicates that construction is taking place in the Temple. The Gemara responds: Although there is indeed ongoing construction, the mishna in Shekalim is referring to a case where there is no construction equaling the amount of the value of the leftover incense. Therefore, it is not possible to transfer the sanctity of the leftover incense to the construction.

The Gemara raises a further difficulty: But doesn’t Shmuel say with regard to consecrated property worth one hundred dinars that if the Temple treasurer redeemed it for an object worth only one peruta, it is redeemed, despite the fact that the redemption was performed with an item that was not worth the full value of the consecrated property? The Gemara answers: This statement of Shmuel applies to a case where one did so, i.e., it applies only after the fact, but the Temple treasurer should not act in this manner ab initio.

Rav Pappa said: This is the reason that one builds the structures in the Temple with non-sacred materials and afterward consecrates those materials upon completion: It is because the Torah was not given to the ministering angels, who do not tire and do not have physical needs, but rather to human beings. Therefore, the Sages said that perhaps an artisan will want to rest and sit on the stones being used in the construction, and he might in fact sit on them. And if he builds with consecrated materials, it will be found that he misused consecrated property. Consequently, it is preferable for one to build with non-sacred materials, and the structure should be consecrated only upon completion.

The Gemara raises an objection to this reasoning from that which we learned in the mishna: In the case of the Temple treasurers who purchased non-sacred logs to use for repairs in the Temple, one is liable for misusing the wood itself, but he is not liable for misusing the sawdust, nor is he liable for misusing the leaves that fall from the log.

But why should this be a situation where one could be liable for misusing the wood? Here too, let him work with non-sacred logs and consecrate them only after they have been fixed in the structure. After all, in this case too one can apply the above reasoning that the Sages said that perhaps he will want to rest and sit on the logs he is working with, and he might sit on them, and it will be found that he misused consecrated items.

Rav Pappa said that if the mishna were referring to logs that the Temple treasurers acquired for use in construction from this point forward, then indeed they should not be consecrated until they are fixed in the structure. But when we learned in the mishna that one is liable for misuse of the wood, the tanna was referring to logs acquired for use on that same day. Since they are meant to be used immediately, there is no concern that one might sit on them.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מותר הקטרת. מה שהיה יותר על שס"ה מנה:

מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנין כו'. קס"ד השתא דלאלתר כשבנו צורכי הבנין לאלתר היו מחללין מעות הקדש בשעת קניה על העצים ועל האבנים על כל מה שקונים ופורעין אבל לא על שכר האומנין שבונין הבנין אלא לאחר שנבנה כל הבנין היו מביאין מותר הקטרת:

ומחללין אותה על מעות האומנין. כלומר על אותן מעות הקדש שנתנו לאומנין בשכרן ויצאת הקטרת לחולין ומעות האומנין בשוה הקטרת חזרו והיו קודש וחוזרין ולוקחין אותה מותר קטורת מן האומנין ממעות תרומת הלשכה ומערבין אותה קטורת עם קטורת חדשה והויא כולה חדשה:

ואמאי ליחלה אבנין. הכי קא קשיא ליה אי ס"ד כדאמר שמואל דבונין בחול ואחר כך מקדיש' ליחלה לקטרת אבנין עצמו:

דלא איכא בנין. כלומר דלא בנו אותה שנה כלום:

והא על מעות האומנין קתני. אלמא דבנו בנין:

אין ודאי הוי בנין אלא דליכא בנין כשיעור מעות. ששוה זה הקטרת משום דלאלתר כשקונין צורכי הבנין היו פורעין ממעות הקדש מידי יום ביום והאי דקאמר דליכא בנין כשיעור מעות דבונין שנבנה באותו יום קאמר דדבר מועט היו קונין ביום אחד אבל מעות הא ומנין כיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לכשנגמר כל הבנין יש שם שכירות הרבה הלכך מחללין אותה על מעות האומנין ולא על הבנין:

ואכתי אם איתא לדשמואל ליחלה אההיא פורתא בנין דבנו באותו יום דהא אמר שמואל הקדש שוה מנה כו':

הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא. הלכך מחללין אותה על מעות האומנין בלבד דהי' (להם) מקבלין מעות הרבה אבל אם היה בבנין כשיעור מעות ששוה הקטרת הכי נמי דמחללין אותה אבנין:

רב פפא אמר היינו טעמא דבונין בחול:

לא ניתנה תורה למלאכי השרת דאי אפשר דזימנין דלא יתיב בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מעיל:

דדלמא בעי למיזגא וזגא עליהן. כלומר הוצרך לו לישב וישב עליהן ונמצא נהנה מהן:

אי בעצים דמכאן ואילך הכי נמי אלא כו'. הכי קאמר אי בעצים דלא קיימי לבנותן בבנין עד זמן מרובה הכי נמי דלא מקדשינן להו עד שיהו בנויין בבנין הואיל ואיכא למיחש דלמא אתי למיזגא וזגא עליהון וקא מעיל בקדשים:

אלא כי תנן מתניתין בעצים דיומיה. שבונה אותן באותו יום עצמו שהקדישו דהשתא ליכא למיחש דליתי למיזגא עלייהו הואיל ובני להו בבנין לאלתר:

הדרן עלך ולד חטאת

רש"י (ברה"ע). על שס"ח מנה. כצ"ל:

רש"י ד"ה רב פפא. ונמצא מועל. הס"ד ומה"ד דדלמא. וקאי על הקושיא ומלת אמרי שבגמרא נראה למחוק. ועלייהו שבדר"פ מפרש אצלם כמו ועליו מטה מנשה:

רש"י ד"ה אלא. שדעתו לבנותן בו ביום. כצ"ל:

תד"ה מותר. וא"ת ולמה הוזקקו לעשות כן מיד שחיללו כו'. כצ"ל. ור"ל למה הוצרכו לתת אותה לאומנין שהרי מיד שחיללוה על מעות האומנין ויצאה לחולין היו יכולין לחלל מעות תרומה החדשה עליה. והנה תירוצם הראשון פשוט. ובתירוץ הב' ר"ל דחיישינן דלמא אתי לאחולי הקטורת תיכף על מעות תרומה החדשה טרם שיוציאה לחולין ע"י חילול על המעות שיפריש לשכר האומנין. ואין הקדש מתחלל על הקדש. אבל עתה שהוא מפריש ליד האומנין (כהגהת הצ"ק) לא אתי לאיתרשולי. והצ"ק לא ירד לכוונתם במחכ"ת:

בא"ד א"נ ה"פ דליכא בנין כשיעור מעות הקטורת לולי כו'. כצ"ל:

גמ' מותר וכו' מפרישין "ממנו" שכר וכו' ומחללין "אותו" על כצ"ל:

שם ואין מועלין לא "בשפוין" כצ"ל:

שם הכא נמי ליעביד בחול אמרי. נרשם על תיבת אמרי. ונ"ב אינו מדויק ושמא צ"ל נימא:

שם דדלמא בעי למזגא. צ"ל דלמא:

רש"י ד"ה מפרישין "ממנו" ממותר וכו' כצ"ל:

ד"ה ומשני דלא וכו' שלא בנו "אותו היום" כלום כצ"ל:

ד"ה רב פפא וכו' ונמצא מועל "ותו" דדלמא כצ"ל:

ד"ה אי בעצים וכו' דאין דעתו "לבנותן" בבנין כצ"ל:

תד"ה מותר וכו' וחוזרין ולוקחין "אותה" מיד וכו' צריך "לעשות" כן כצ"ל:

בסה"ד לפי שמכאן התחילו. צ"ל שמכיון:

(יד ב תוספות) ד"ה מותר וכו' מפרישין שכר האומנין ממעות הלשכה וכו'.—לפי מה שפירשו התוס' למטה (וכן פירש רש"י כאן, וכדמוכח בסוגיא כאן), דאומנין אלה הם הבונים בעזרה. - אין לשונם מדוקדק, דהכי ה"ל למימר 'מפרישין שכר האומנין מקדשי בדק הבית', שהרי לאומנים העוסקים בבנין משלמים שכרם מקדשי בדק הבית, כדאיתא בכתובות (קו א). אבל בירושלמי שקלים פ"ד ה"ה ביארו, שמפטמי הקטורת ואומנין אלו היו נוטלים שכרם מתרומת הלשכה, וכדאיתא בכתובות שם, וכפי' הירושלמי עיקר. (ועי' חדושי רשב"א לשבועות יו"ד ע"ב).

מותר הקטרת. מה שהיה נשאר על שס''ה מנה מה היו עושין בה דלאחר שנכנס ניסן אין ראוייה להקטרה דבעינן חדש והבא קרב מתרומה חדשה: מפרישין ממנה. ממותר הקטרת כנגד שכר האומנין דקס''ד דלאלתר כשקנו צרכי הבנין מיד היו מחללין מעות הקדש בשעת קניה על העצים ועל האבנים ועל כל צרכי הבנין שקנו ופורעין אבל לא שכר האומנין שבונין בבנין שהכל היה קדש חוץ מן השבח שהיו האומנים משביחין בבנין בכל יום ובכל יום היה הגזבר מביא מעות הקדש כשיעור השבח שהשביחו האומנין בבנין באותו יום ומחלל אותן על השבח שהשביחו האומנין בבנין באותו יום והיינו טעמא דעושין כן בכל יום משום דאמרן לעיל דמאן דמתנדב מעות וכו' והיו המעות חולין והבנין קדש אבל לא היה הגזבר נותן להן המעות לאלתר דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כשיגמר הבנין וכן היו עושין כל השבח ועדיין לא היה שם מותר הקטרת על המעות אבל כשמגיע ניסן שיש שם מותר הקטרת דצריכין ללוקחו מתרומה חדשה מחללין אותו מותר הקטרת על אותן מעות חולין שיש ביד הגזבר שחילל על השבח שהשביחו האומנין והוי הקטרת חול ומעות חזרו לקדושתן כבתחלה וחוזרין ולוקחין הקטרת מן האומנין מתרומה חדשה ואי קשיא לך מה צורך לחללה על מעות האומנים ליתבה לקטרת לאומנין לאלתר הא לא קשיא דליכא בהאי מותר כשיעור כל שכר האומנין להכי עבדי הכי: ואי ס''ד כדאמר שמואל דבונין בחול ואח''כ מקדישים ליחלה לקטרת אבנין עצמו ואמאי מפרישים וכו': ומשני דלא איכא בנין. שלא בנו אותה כלום: והא על מעות האומנין קתני. אלמא דבנו בנין: אין ודאי בנו בנין אלא דליכא בנין שיעור מעות: ואכתי אם איתא לדשמואל ליחלה אההוא פורתא בנין על אותו מיעוט שהשביחו האומנין בבנין לאחר שיחללו על מה שהשביחו אע''ג דלא הוי כשיעור דמי הקטרת דאמר שמואל הקדש וכו': אבל לכתחלה לא. הלכך מחללין אותה על מעות האומנין בלבד: רב פפא אמר היינו טעמא דבונין בחול דלא נתנה תורה למלאכי השרת. דאי אפשר דלא יתבי זמנין בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מועל דדלמא בעי למיזגא עליהון כלומר שאם הוצרך וישב עליהן נמצא נהנה מהן: אי בעצים דמכאן ואילך הכי נמי. כלומר אי בעצים דאין דעתו לבנותן בבנין עד זמן מרובה הכי נמי דלא מקדשינן להו עד שיבנו בבנין דאיכא למיחש דלמא יתיב עליהון וקא מעיל: אלא כי תנן במתניתין דמועלין בעצים דיומיה. שדעתו לבנותן בו ביום שלקחום דהשתא ליכא למיחש דלמא אתי למזגא עליהון הואיל ובנו להו לאלתר בו ביום בבנין:

מותר הקטרת. היו מפטמין כאחת ג' מאות וששים וחמשה מנין כמנין ימות החמה להקטיר קטרת בכל יום חציו בבקר וחציו בערב ועוד שלשה מנין לצורך יוה''כ והיה נותר מן הקטרת כדאמר התם (כריתות דף ו:) פעם לששים שנה או לשבעים שנה היו (בא) [מפטמין] חצאים כלומר היו עולין השירים לחצי הקטרת ועלה קאי הך דשמעתין מה היו עושין מאותו מותר מפרישין שכר האומנין ממעות הלשכה ומזכה אותן ע''י אחרים בשביל האומנין ומחללים הקטרת על אותם המעות שזכה בהם בשביל האומנין ונכנסין המעות בקדושת הקטרת בקדושת תרומה ישנה והקטרת יוצא לחולין ונותנין אותו הקטרת לאומנין בשכרם וחוזרים ולוקחין אותן מיד האומנין מתרומת הלשכה ולכך היה צריך לעשות כן לפי שא''א להקטיר קטורת מתרומה ישנה לשנה הבאה וא''ת ולמה הוזקקו לעשות כן שחיללו הקטרת על מעות האומנין היה להם לחלל מעות של תרומה חדשה על הקטרת שיצא כבר לחולין יש לומר דבהכי עדיף טפי לפי שהוא דרך מקח וממכר ממש והוי צניע טפי א''נ אם לא היו עושין כן אתי לאיתרשולי שיש כאן לחזור לחלל קדושת מעות של תרומה חדשה על הקטרת אבל עתה שהוא מפריש ליד ליד לא אתי לאיתרשולי: ואמאי ליחליה אבנין. כלומר אי אית ליה לדשמואל דאמר בונין בחול למה להן לעשות כל אלה יחללו אותם הקטרת על הבנין ויצא לחולין ויחזרו ויחללו מעות של תרומה חדשה על אותה קטרת ולמה היו צריכין להפריש שכרם ולחלל כו' ומשני דליכא בנין ופריך והא מעות האומנין קתני משמע שעסוקים בבנין ומשני דליכא בנין כשיעור מעות של קטרת פי' אין הכי נמי דודאי יש בנין חול מדקתני האומנים אך אין בנין כשיעור מעות (שמן) של קטרת ולכך צריך להפריש מעות מתרומת הלשכה כשיעור הקטרת לשכר האומנים וא''ת וכי אפשר להיות כך ששכר הבנין הוא מרובה על הבנין יש לומר באומנות ציור שיש שכר לאומנין יותר ממעות בנין אי נמי הכי פירושו דליכא בנין כשיעור מעות הבנין לולי שכר האומנין שעם הבנין וצ''ע וי''מ דמיירי בשכר שחייבים לאומנין בשביל מלאכה שעדיין לא נעשית אך קצת יש בנין הלכך כיון דליכא בנין עדיין בנוי כשיעור הקטרת בסוף השנה שרוצים לקדש הקטרת א''א לחלל עליו אבל מפרישים כל שכר האומנין שעתיד ליתן להם לעשות המלאכה אשר התחילו כבר ולהכי נקט מילתא דאיכא בנין קצת דאי ליכא בנין כלל היה גנאי להפריש מעות מתרומת הלשכה על שכר האומנין העתיד אלא מתוך שהוצרכו להפריש לצורך האומנין בשביל שכרן המועט אינו גנאי להפריש הרבה על העתיד ועוד אמר רש''י לפי שמכאן התחילו במלאכה כמי שגמרו דמי שהרי אין יכולין לחזור בהם: והאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל. כלומר ומה בכך אי ליכא בנין כשיעור מעות ומשני הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא משום פסידא דהקדש ודוקא בזמן שבהמ''ק קיים דאיכא פסידא להקדש אבל בזמן שאין בית המקדש קיים דליכא פסידא להקדש לא ואפשר לחלל לכתחלה על שוה פרוטה וא''ת הכא נמי ליכא שום פסידא להקדש שהרי שירי הקטרת הללו חוזרים להקדש וי''ל דמ''מ כיון דבית המקדש קיים ואם היו מחללים על שוה פרוטה בעלמא דאיכא פסידא להקדש אע''ג דהכא ליכא פסידא מ''מ אינו מחולל דגזרינן (דלמא) אטו רוב מקומות דאיכא פסידא להקדש בכה''ג ולא דמי לההיא דהתם דקאמר בזמן שאין בית המקדש קיים אפשר לחלל דהתם לא שייך בשום ענין פסידא להקדש: לא ניתנה תורה למלאכי השרת. ואי אפשר ליזהר שלא יהנו מן החומה כי עבד בחול דלמא אתי למיזגא עלייהו שפעמים שצריכים הפועלים לסמוך על האבנים ונמצא שמועלין: אי בעצים דמכאן ואילך ה''נ הב''ע בעצים דיומיה. כלומר עצים שלקחו לבנותם ביום הלקיחה ובזמן מועט יכולים ליזהר מלסמוך עליהם: