מעילה יג ע"ב

א משנה שרשי אילן של הדיוט (חולין) הבאין (המתפשטים) בקרקע של הקדש, וכן של אילן הקדש שבאין בקרקע של הדיוט — לא נהנין מהם לכתחילה, ואולם אם עברו ונהנו — לא מועלין בכך. מעין מים שנובע בשדה חולין והוא נמשך ויצא ועובר מתוך השדה של הקדש, כל זמן שהוא בשדה ההקדש — לא נהנין ממנו לכתחילה, ואם עברו ונהנו — לא מועלין. ובזמן שהמעין יצא חוץ לשדה ההקדש ונמשך לתוך שדה חולין — נהנין ממנו לכתחילה ממקום יציאתו והלאה.

המים שניתנו בכד של זהב, שהיו ממלאים בכד מים מן השילוח למצות ניסוך המים על המזבח בחג הסוכות, ולא היה כד זה מקודש ככלי שרת — לא נהנין מאותם מים לכתחילה, שכן נתמלאו לצורך הקדש, ואולם העוברים ונהנים מהם לא מועלין בכך, בהיותם בכלי שאיננו כלי שרת. ומשעה שנתנו למים אלו מן החבית בצלוחית (שהיא מכלי השרת) על מנת לנסכם, והמים שבתוכה התקדשו בכך — מועלין בהן.

ענפי הערבה שהיו מעמידים אותם בצידי המזבח בחג הסוכות — לא נהנין מהם לכתחילה קודם שהעמידום בצידי המזבח, שזוהי מצוותם, ואולם העוברים ונהנים מהם לא מועלין בכך. ומשעה שהעמידום וכבר נעשתה מצוותם — אף מותרים לכתחילה בהנאה. ר' אלעזר בר' צדוק אומר: נוהגין היו הזקנים שנהנים ממנו מענפי עץ ערבה זה, אף קודם שהועמדו הענפים בצד המזבח, בלולביהן, שהיו קוטפים מעצי ערבה אלה ענפים למצות ארבעת המינים שלהם.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי המים המיועדים לניסוך, כל עוד הם בתוך הכד של זהב אין מועלים בהם.

ובענין זה אמר ריש לקיש: אין מועלין בכולן, בכל המים שבכד, אם היו בו יותר משלושה לוגים אבל מועלין בשלש לוגין שבכד, אם היו המים שבכד בדיוק כשיעור זה שהוא הנחוץ למצות ניסוך המים.

ומקשים עליו: והקתני סיפא [והרי שנה בסוף המשנה] כי רק כאשר נתנו את המים מן הכד לצלוחית — מועלין בהן, מכלל דרישא [מכאן נסיק שבמקרה המדובר בתחילת המשנה, כשהמים נתונים בכד] בכל מקרה, ואפילו בזמן ששיעור המים הוא רק שלשה לוגין נמי [גם כן] לא מועלים בהם. ונדחו אם כן דברי ריש לקיש!

ומסבירים: אלא אי איתמר אסיפא איתמר [אם נאמר דין זה של ריש לקיש, לא על תחילת המשנה נאמר, אלא על סוף המשנה נאמר]. שכן שנינו שמשעה שניתנו המים בצלוחית דינם שמועלין בהן, ועל כך אמר ריש לקיש: אין מועלין אלא בזמן שניתנו בצלוחית מים בשיעור שלשה לוגין, כשיעור הנצרך למצוה, שבכגון זה מתקיימת מצוותם. ואולם אם ניתנו לצלוחית מים יותר מכדי שיעור זה — אין מועלים בהם, שכאשר שיעורם מרובה משלושה לוגים לא התקדשו כלל.

וחלוק עליו בכך ר' יוחנן שאמר כי אף אם ניתנו לצלוחית מים בשיעור המרובה משלושה לוגים — מועלין בכולן, שכן לדעתו אין שיעור למים, והתקדשו למצוותם אף אם שיעורם מרובה. ושואלים: למימרא דקסבר [האם אכן יש מקום לומר שסבור] ריש לקיש שיש שיעור קבוע לכמות המים שאין להוסיף עליו? והתנן [והרי שנינו במשנה] בעניין המקריבים מחוץ לבית המקדש, אמר ר' אליעזר (ר' אלעזר. ראה גרסות): המנסך ממי חג (הסוכות), מהמים שנשאבו לצורך ניסוכם על המזבח, בחג הסוכות בחוץ למקדש — חייב כרת, כשאר המקריבים מחוץ למקדש.

ואמר על כך ר' יוחנן משום (בשם) החכם מנחם יודאפה: דין זה ששנה ר' אלעזר, בשיטת ר' עקיבא רבו אמר. דדריש [שכך דרש] ר' עקיבא את הנאמר בקרבנות חג הסוכות "נסכיהם" (במדבר כט, לא), בלשון רבים, ללמדנו כי בשני ניסוכים הכתוב מדבר: האחד הוא ניסוך המים, שהיא מצוה המיוחדת לחג הסוכות, ואחד הוא ניסוך היין הנלווה לקרבן התמיד בכל יום.

ואמר ריש לקיש לר' יוחנן: אי [אם] על כך מסתמך ר' אלעזר לחייב את המנסך מים מחוץ למקדש, יש להשוות בין מים ליין לשיטתו של ר' אלעזר ולומר: מה בניסוך היין שיעור המצוה הוא שלש לוגין, אף מצות ניסוך המים יהיה שיעורה שלש לוגין! ומכלל דבריו שאמר ריש לקיש לר' יוחנן נלמד כי סבר [סבור] ריש לקיש עצמו שאין שיעור למים! ומשיבים: ריש לקיש עצמו סבור שיש שיעור למים, ואולם לטעמא [לטעמו] של מנחם יודאפה כפי שמסר ר' יוחנן, קאמר [הוא אמר] את קושייתו זו.

ג משנה הקן של ציפור שנמצא בראש האילן של הקדש — לא נהנין ממנו לכתחילה, ואולם העוברים ונהנים לא מועלין בכך. הקן שנמצא בראש אילן של אשירה (עץ המשמש לעבודה זרה), והריהו אסור בהנאה, ואף לטפס עליו אסור, ומה יעשה כדי להוריד את הקן שמעליו? — יתיז (ינתק בהכאה) את הקן ממקומו באמצעות קנה (מקל). האדם המקדיש את החורש (יער) השייך לו — מועלין בכולו, בכל מה שיש בחורש.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - ב

מתניתין:

המשנה ממשיכה לדון בקדשים שאין מועלין בהם, והם אסורים בהנאה.

שרשי אילן של הדיוט, הבאין בשל הקדש, וכן שרשי אילן של הקדש שבאין בשל הדיוט, לא נהנין ולא מועלין.

הגמרא בבבא בתרא [כו ב] מעמידה את המשנה, כדי שלא יסתרו הרישא והסיפא, ששרשי האילן נגררים [שייכים] להאילן עד מרחק של שש עשרה אמה. וביותר מכך אינם נגררים אחר האילן.

הילכך, ברישא מדובר ששרשי הדיוט באו לתוך של הקדש, והם בתוך שש עשרה אמות להאילן, לפיכך: אין מועלים, כי הם שייכים להדיוט. ועם כל זה, אסרום חכמים בהנאה. אבל מה שמרוחק משש עשרה אמות, מועלין בהם.

ובסיפא, מדובר ששרשי הקדש באו לתוך הדיוט, והם במרחק של יותר משש עשרה אמות, לפיכך: אין מועלים, כי כבר אינם שייכים להקדש. ועם כל זה, לא נהנין. אבל מה שבתוך שש עשרה אמת, מועלין בהם ^[472].

מעין שהוא יוצא מתוך שדה ^[473] של הקדש, כלומר, המעין נובע משדה של הדיוט, ועובר בתוך שדה של הקדש, לא נהנין אסור להנות ממימיו, בתוך שדה הקדש, ולא מועלין ממימיו, מפני שהוא נובע משדה הדיוט.

יצא חוץ לשדה של הקדש, נהנין ממנו ^[474].

שנינו במסכת סוכה [מח ב] בענין שמחת בית השואבה, וניסוך המים על גבי המזבח: "כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת" כלומר, הניסוך והשמחה עשו בשבת כמו שעשו בשאר ימי סוכות. אלא, שבשבת, מפני שאסור להביא את המים מהשילוח משום איסור העברה מרשות הרבים לרשות היחיד, מילאו חבית מים מערב שבת, והביאוה לבית המקדש.

חבית זו [הנקראת במשנתנו: כד של זהב] לא התקדשה בקדושת "כלי שרת", הואיל ואם תהיה עליה דין כלי שרת, נתקדשו המים שבתוכה, ויפסלו ב"לינה" עד למחרת ^[475]. ובשבת נתנו את המים לצלוחית המקודשת בקדושת כלי שרת, וממנה נסכו את המים על המזבח.

הילכך: המים שבכד של זהב, לא נהנין, משום שנתמלאו לצורך הקדש ^[476], ולא מועלין, הואיל ועדיין לא נתקדשו לצורך גבוה.

וכאשר נתנו כבר, בצלוחית, מועלין בהן, מפני שנתקדשו.

עוד שנינו שם [מה א], שהיו זוקפין בחג הסוכות את הערבה סביב המזבח. המשנה דנה על דין מעילה באותה ערבה ^[477] קודם שזקפוה, דאילו לאחר הזקיפה, כבר נעשית מצותה, ומותרת בהנאה ^[478].

ערבה, לא נהנין, אסור להנות ממנה, ולא מועלין, מפני שאינה קדושה ^[479].

רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: נוהגין ^[480] היו הזקנים ^[481] שנהנים מהם בלולביהן, מפני ש"מצות לאו ליהנות ניתנו" ^[482].

גמרא:

שנינו במשנתנו: המים שבכד של זהב, לא נהנין ולא מועלין.

אמר ריש לקיש: אין מועלין בכולן, בכל המים שבכד, אבל מועלין בשלשה לוגין, כמו שיבואר.

ומקשינן: והקתני, והרי ששנינו בסיפא: נתנו לצלוחית, מועלין בהן, מפני שהצלוחית נתקדש בקדושת כלי שרת והיא מקדשת את המים. מכלל, ואפשר להבין מכך, דרישא, כשהמים הם בחבית שלא נתקדשה בקדושת כלי שרת, אפילו בשלשת לוגין נמי לא מועלין, וקשה על ריש לקיש? ומתרצינן: אלא, לא כך אמר ריש לקיש, אי איתמר, אם אכן אמר כן, אסיפא איתמר, אמר כן על הסיפא,

שנינו בסיפא: נתנן לצלוחית, מועלין בהן. ועל כך אמר ריש לקיש: אין מועלין אלא באם נתן לצלוחית שלשת לוגין, שהם שיעור המים לקיים בהם מצות ניסוך המים, וכמו שיבואר, ואם נתן בצלוחית יותר משלשה לוגין, אין מועלין כלל! משום שסובר "יש שיעור למים", ואין הכלי מקדש אלא הראוי להם ולא ^[483] כשנתן יותר מכך.

ורבי יוחנן אומר: מועלין בכולן. מפני שסובר "אין שיעור למים" ואף אם נתנו בה יותר, מפני שיש בכלל מאתיים, מנה, לפיכך כל המים שבצלוחית, אף יותר משלשה לוגין נתקדשו בקדושת כלי שרת.

ומקשינן: למימרא, האם נאמר, דקסבר ריש לקיש "יש שיעור למים"?!

הגמרא מביאה סוגית הגמרא במסכת זבחים [קי ב], ומשמע ממנה שריש לקיש סובר "אין שיעור למים".

שם דנה המשנה בהלכות "שחוטי חוץ", והוא, השוחט והמעלה חוץ לבית המקדש זבחים וכל הראוים להיקרב בפנים. והעושה כן, חייב כרת.

והתנן, הרי שנינו: רבי אלעזר אומר ^[484]: אף המנסך מי חג, שנתמלאו לשם ניסוך המים, בחג הסוכות, בחוץ, חייב, משום המעלה בחוץ.

ושם בגמרא, אמר רבי יוחנן משום מנחם יודפאה [מן העיר יודפת ^[485]]: רבי אלעזר בשיטת רבי עקיבא רבו, אמרה, לחיוב על ניסוך המים בחוץ,

בפרשת קרבנות המועדים [במדבר כט] נאמר בכל ימי החג "מלבד עולת התמיד ומנחה ונסכה" או "ונסכיהם". ואילו ביום הששי נאמר "מנחתה ונסכיה". דדריש רבי עקיבא [תענית ב ב], שיש כאן משמעות של שני ניסוכין: אחד ניסוך היין ואחד ניסוך המים ^[486],

וכיון שרבי אלעזר סובר כרבי עקיבא, הדורש ניסוך המים מניסוך המים, הילכך ^[487] הקישם הכתוב זה לזה. וכשם שאם ניסך יין בחוץ, חייב [לכולי עלמא], כן אם ניסך מים בחוץ חייב. וזה טעמו של רבי אלעזר.

אלו הם דברי רבי יוחנן בשם מנחם יודפאה.

ושם בגמרא, אמר ריש לקיש: לדבריך, שרבי אלעזר מקיש מים ליין, אי, אם כן, גם נקישם ונאמר: מה יין, שיעורם לניסוך הוא שלשה לוגין, כמו שאמרה התורה "רביעית ההין", אף מים, האם הנך סובר שלדעת רבי אלעזר שיעורם לניסוך בחג הוא שלשה לוגין? [ועיין שם בגמרא, מדוע קשה לומר כן].

מכלל, מוכח מסוגיא ההייא דסבר ריש לקיש "אין שיעור למים", כי אם היה סובר "יש שיעור למים", כמו שאמרה הגמרא כאן, מהי קושיתו, הלא הוא עצמו סובר כן.

וקשה על מה שאמרה כאן הגמרא שריש לקיש סובר "יש שיעור למים"?

ומתרצת הגמרא: אמנם, ריש לקיש עצמו סובר "יש שיעור למים",

ומה שהקשה שם, לטעמא דמנחם יודפאה קאמר, כלומר, אם כדברי מנחם יודפאה שרבי אלעזר מקיש מים ליין, אם כן, יצא שרבי אלעזר גם כן סובר "יש שיעור למים",

ועל כך מקשה ריש לקיש, שמדברי רבי אלעזר עצמו שאמר "מי החג" בלשון סתמי, לא משמע כן.

וקושית ריש לקיש היא על מנחם יודפאה, ואילו הוא עצמו סובר "יש שיעור למים" ^[488].

מתניתין:

המשנה ממשיכה בדין "לא נהנין ולא מועלין". ודרך אגב, שונה דין אשירה, והיא עץ של עבודה זרה, שהתורה ציוותה לגדעה ולשורפה והיא אסורה בהנאה ^[489].

הקן, שקננו צפורים בראש האילן של הקדש, לא נהנין ולא מועלין.

הקן שבראש אשירה, לא יעלה על העץ ויטול בידיו את הקן, אלא יתיז בקנה, מנענע אותו על ידי מקל ויפול, ויקחנו. ובגמרא יבואר.

המקדיש את החורש [יער], מועלין בכולו, בעציו ^[490] ובשיפוי ובנביה ^[491], כיון שהכל כלול ב"חורש", והכל קדוש ^[492].

הערות

^[472] וכתבו שם התוס': אף שאין הסיפא דומה לרישא, מכל מקום, נקט התנא בדרך זו, כי בשניהם "לא נהנין ולא מועלין". והתפארת ישראל מבאר: ברישא יש חידוש, שאף על פי שהאילן הוא של הדיוט, והשרשים הם בתוך שש עשרה אמה, בכל זאת, אסור להנות. ובסיפא יש חידוש, שאף על פי שהאילן הוא של הקדש, מכל מקום, אין מועלין בשרשים שהם מרוחקים יותר משש עשרה אמה. זו היא דעת רבינא שם בגמרא. וכן מפרשים כאן הרמב"ם ורבינו עובדיה והתוס' יום טוב. ולפי אוקימנתא זו, צריך לומר: או, ששרשים אלו נתקדשו בקדושת פה, או, שגדלו אחר כך, והמשנה סוברת כרבי יוסי [במשנה הקודמת] ש"יש מעילה בגידולין". ואילו אם נסבור "אין מעילה בגידולין", אין מועלין בגידולין כלל, לא של הדיוט הבאין בשל הקדש ביותר משש עשרה אמה, ולא של הקדש הבאין בשל הדיוט בתוך שש עשרה אמה. אבל, יש שם בגמרא עוד אוקימתא, ולפיה, מדברת המשנה בגידולין שגדלו לאחר ההקדש, והתנא של משנתנו סובר "אין מעילה בגידולין", הילכך, בכל אופן, אין מועלין בשרשים. ועם כל זה, אסור מדרבנן ליהנות מהם. והשיטה מקובצת, מפרש המשנה לפי אוקימתא זו. וכל זה תירצה שם הגמרא, עיין שם, ברצונה לתרץ בין הדיוט והקדש, לבין שני בעלי שדות הדיוטים, ושרשי אילן של האחד נכנס לשני. ולכאורה קשה, מה השייכות זה לזה, הלא בהקדש הדיון הוא לגבי עצם הקדושה ואילו בשני הדיוטות, הדיון הוא בקניני ממון? ומבארים התקנת עזרא [בספרו על הרמב"ם] והמנחת ברוך [סימן כ"ט ענף ד], לפי המבואר [בהערה 453] שבקדושת דמים, תלויה הקדושה בקנין הממוני והיא חלה כתוצאה מקנין ממוני. וכמו שהובאה שם ראית הרשב"א והריטב"א מתרנגולת שמרדה. ומוסיפים המנחת ברוך [שם ענף ב] והתקנת עזרא, שהטעם שלא נהנין, למרות שלפי סברא הנ"ל אינם קדושים כלל, על פי המשנה במסכת תרומות, [פרק ט משנה ד] שאמרה שאם זרע הקדש, כגון: סאה של הקדש, וצמח מהם, מה שצמח הרי הוא חולין, אלא שחייב לפדות ולתת להקדש דמי הסאה, והטעם, משום שנהנה מההקדש בשיעור סאה. וכל זמן שאינו משלם, אסור להנות מכל מה שצמח. מוכח, שעל עצם ההנאה יש חיוב. אלא, שבהדיוט, כששרשי האחד נכנס בשדה חבירו, ונהנה משדה חבירו, פטור לשלם על הנאה זו, הואיל והשני אינו חסר, וכבר נפסקה ההלכה [בבא קמא כא] "זה נהנה וזה לא חסר, פטור". אבל, בהקדש, אמרה שם הגמרא שחייב לשלם על ההנאה אפילו כשהקדש אינו חסר, משום שהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת, עיין שם, לפיכך, אסרה משנתנו להנות. אף שלא חלה עליהם קדושה כלל, כנ"ל.

^[473] גירסת השיטה מקובצת.

^[474] כן פירשו המיוחס לרש"י ורבינו גרשום ורבינו עובדיה. והטעם, מפני שאם נפרש המשנה כפשוטה, שמקור נביעתו הוא מהקדש, יוקשה, למה אין מועלין בו, ובמה שונה ממה ששנינו לעיל [במשנה הקודמת] "הקדיש בור מלא מים:. מועלין בהם ובמה שבתוכן". תפארת ישראל. אבל הרמב"ם [פרק ה מהלכות מעילה הלכה ו] מפרש המשנה כפשוטה [וכן כתב הגר"א], שהמעין נובע משדה הקדש, אלא, שמדובר שהמעין נבקע אחרי שהשדה הוקדש, ואז אינו אפילו כגידולי הקדש. כמבואר שם. ובין מפירוש המיוחס לרש"י ובין מפירוש הרמב"ם, יוצא, שאם המעין נובע משדה הקדש, והמעין אכן הוקדש, מועלין במים. אבל השיטה מקובצת [אות כ] גורס בשיטת התוס' שאפילו אם המעין הוקדש ונובע משדה הקדש, אין מועלין. והטעם, מאחר שהמים נובעים מן התהום, אינם בכלל הקדש. והטעם שאסור להנות, הוא רק כשהם בתוך שדה הקדש, משום "מראית העין". לפיכך, כשיצאו משדה הקדש, מותר אפילו להנות. וכתב הלקוטי הלכות שכן היא דעת הרמב"ם בספרו יד החזקה. והאמת, שהקרן אורה תמה על שיטת המיוחס לרש"י והרמב"ם, למה ימעלו במים, ומה שונה מבור של הקדש שנתמלא מים, ששנינו [במשנה הקודמת] שלדעת הכל, אין מועלים? ובתחלה רצה לומר שדין מים נובעים אלו הם כדין גידולין לרבי יוסי, שמועלים בהם. ודמיונם לגידולין הוא, מפני שדרכם בכך ונובעים תמיד. ושוב חזר בו מהגדרת גידולין מפני שדרכם בכך, עיין שם. והשאיר בצריך עיון. ויש להוסיף על קושית הקרן אורה, ראשית, שאם כן, נצטרך להעמיד את המשנה כדעת רבי יוסי. ועוד, דאם אכן יש למים דין גידולין, למה אסורים בהנאה אחרי שיצאו לשדה הדיוט?

^[475] זו היא מסקנת הגמרא במסכת סוכה [שם]. והקשה המקדש דוד [סוף סימן לה]: למה הוצרכו לכך, הלא אף אם הכלי הוקדש בקדושת כלי שרת, גם כן אינו מקדש את המים, כל זמן שהמים הם חולין, ולא הקדישו את המים? ומוכיח כן מדברי התוס' במסכת מנחות [עט ב] שכתבו לגבי שמן שהופרש לשם מנחה זו, שמועיל תנאי בית דין להביאם למנחה אחרת, אף על פי שכבר הוכנסה לכלי שרת. ולא קידשם כלי שרת. [אפילו למאן דאמר ש"כלי שרת מקדש שלא מדעת"], הואיל והיא עדיין חולין ואין כלי שרת מקדש חולין. ואם כן, קשה, למה הוצרכו למלאות בערב שבת בחבית שלא נתקדשה דוקא? ובהגהות הגרא"ז מלצר מתרץ, משום שהוא גנאי למלאות את המים בכלי חול. אבל הקהלות יעקב [סימן ה] מבאר, שלפי שיטת הרמב"ן [הערה 453] הסובר שיש קנין חצר להקדש, ומכל מקום, אין מעילה במה שלא נתקדש קדושת פה, יבואר על נכון, מפני שמים אלו, אף כשלא נתקדשו הם עצמם, ואף אם הכלי לא נתקדש בקדושת כלי שרת, מכל מקום, כיון שהכלי שייך להקדש, הריהו קונה את המים שהם הפקר בקנין חצר, והמים נהיים של הקדש, ועתה אם הכלי יהיה קדוש בקדושת כלי שרת, יוקדשו המים, אף אם המים הם חולין, הואיל והמים הם של הפקר, ויפסלו בלינה. [על אף שלגבי דין מעילה לא תועיל קדושה זו הבאה מאיליה בלי קדושת פה], מה שאין כן, שם לגבי מנחה, שהשמן אינו הפקר, לא יוכל הכלי שרת לקדש כל זמן שהוא חולין, אם יש עיכוב וחוסר הסכמה של הבעלים.

^[476] המיוחס לרש"י.

^[477] כן פירשו התוס' ופירוש המיוחס לרש"י. אבל הרמב"ם מפרש, שמדובר בערבה הגדילה בשדה הקדש [ובכל ימות השנה, ולאו דוקא בחג הסוכות]. וזה לשונו: וכשצומח ערבה בשדה הקדש, הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר לא נהנין ולא מועלין לדברי הכל. ומה שכתב "לדברי הכל", נראה כוונתו, שאף רבי יוסי [במשנה הקודמת] יודה שלא מועלין, אף על פי שהיא גידולי הקדש, הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר. ותמה הטורי אבן [ראש השנה כח א] למה אינה נמכרת, ולמה אינה ראוי לשום דבר, הלא מצינו בחז"ל בכמה מקומות שהיו עושין צריפים וכלים מעצי ערבה? ועוד, הלא לצורך הלולב עצמו היא ראויה? והחפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות, וכן האבן האזל [הלכות מעילה פרק ה הלכה ו], הבינו הדברים כפשוטם, מפני שאין בה שוה פרוטה. ולא משמע כן מלשון הרמב"ם, מפני שהיה לו לומר בפשטות "מפני שאין בה שוה פרוטה". ומחדש הדבר אברהם [חלק א סימן לח אות ד], שמלשון הרמב"ם אפשר להסיק דין חדש. שכל דבר שאינו ראוי להקדש, אף על פי ששוה פרוטה אם ימכרנו, אלא שאין דרך למוכרו, אין בו מעילה. עיין שם שמבאר טעמו של דבר. זה לשון הרמב"ם בספרו יד החזקה [שם]: ערבה הגדילה בשדה הקדש לא נהנין ולא מועלין. והשיג עליו הראב"ד: לא נאמר במשנה, אלא על אותה ערבה של אותו מקום למטה מירושלים [מוצא] שייחדוה לשם מצוה. ועיין שם בכסף משנה. והברכת הזבח ביאר כוונת הראב"ד בהשגתו: כיון שהרמב"ם [שם] פוסק כרבי יוסי שמועלין בגידולין, אם כן, למה לא ימעלו בערבה, וכי גרע משדה ונתמלאה עשבים שמועלין בגידולין. והצאן קדשים מתרץ: מפני שאין מעילה במחובר. ותמה עליו הקרן אורה, האם לכך יקרא מעילה במחובר, כשתולשה ונהנה ממנה, ומאי שנא מאילן מלא פירות ושדה מלאה עשבים? ולפי דברי המפרשים הנ"ל, שהטעם שאין מועלים משום שאינה שווה פרוטה, גם כן קשה, אם כן מה הדין המחודש בערבה? בשלמא על המשנה [לפי פירוש הרמב"ם] לא קשה, כי עיקר החידוש הוא בדברי רבי אלעזר ברבי צדוק, אבל על דברי הרמב"ם ביד החזקה קשה, פשיטא! מה משמיענו? אבל לדברי הדבר אברהם, יש כאן דין מחודש.

^[478] כן כתב המיוחס לרש"י. אבל הקרן אורה טוען, שיש לומר, שלא שייך כאן "נעשית מצותה", כי אינו הקדש ממש [עיין הערה הבאה]. ואדרבה! קודם המצוה בלאו הכי אסור משום "הוקצה למצותה". ועיין בחידושי חתם סופר [סוכה לה] ובחשק שלמה [סוכה שם] ותקנת עזרא וזרע אברהם [חלק ב סימן מא] הדנים מצד "לכם", ואכמ"ל.

^[479] כן כתבו התוס'. והטורי אבן [ראש השנה כח א] כתב: אף על פי שאין כאן צד הקדש, מכל מקום, הרחיקו כל אדם ממנה, שאם היו נהנין היו מכלין את הכל, ולא היה מצוי לערבה של מקדש בחג. ומכל מקום, בלולביהם היו נהנין הזקנים לרבי אלעזר ברבי צדוק, דדבר מועט הוא ויש לו קצבה. וכוונתו לפרש שלא כדעת התוס' [עיין הערה 482] שמחלוקת תנאי המשנה הוא מטעם "מצות לאו ליהנות ניתנו", אלא, שלכולי עלמא אינה הקדש ואיסורה הוא רק גזירה מדרבנן, ונחלקו אם גזרו גם על הזקנים. ועיין בקרן אורה, הסובר גם כן, שאינו אלא איסור דרבנן.

^[480] גירסת התוס': נהנין היו מהם זקנים בלו לביה ם. וגירסת השיטה מקובצת: נותנין היו ממנה זקנים בלולביהם.

^[481] והטעם שדוקא זקנים כתב התוס' יום טוב, מפני שלא יכלו לטרוח אחר ערבה. אי נמי, מפני חשיבותם הורשו ליקח. ועיין בהערה 479 בשם הטורי אבן.

^[482] פירש רש"י [ראש השנה כח א]: מצות לא ליהנות ניתנו: לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו. וכתב התוס' יום טוב, שלכאורה לא חולק התנא קמא, שהרי קיימא לן מצות לאו ליהנות ניתנו, בלי חולק. אלא שהרמב"ם כתב בפירוש המשנה, שאף על פי שהוא "הדבר האמיתי", בכל זאת, אינה הלכה. וכן בחיבורו יד החזקה [פרק ה הלכה ו] אינו מביא דעת רבי אלעזר ברבי צדוק. וצריך עיון, למה דחאו מהלכה? והרש"ש מיישב, ומדייק מלשון הרמב"ם, שפירושו במשנה הוא, שרבי אלעזר ברבי צדוק חולק וסובר שמותר ליהנות אף שלא לצורך מצוה, ועל כך מביא ראיה מהזקנים. ועל כך, סובר הרמב"ם, חולקים חכמים. הילכך, פסק הרמב"ם שאסור להנות שלא לצורך מצוה. ואין הכי נמי לצורך מצוה, מותר. וכבר פסק הרמב"ם בכמה מקומות שמצות לאו ליהנות ניתנו. ועיין בחק נתן. ולפי דרך זו של הרש"ש, תתורץ קושית השער המלך [פרק ח מהלכות לולב] והטורי אבן [ראש השנה שם] המקשים, דאם כן, יוצא שנחלקו חכמים, אם מותר להנות מאיסורי הנאה לצורך מצוה, או לא, ואילו שם בגמרא משמע שהיתר הנאה מטעם "מצות לאו ליהנות ניתנו" הוא דבר הפשוט, עיין שם. ולפי הרש"ש, יבואר על נכון. לא נחלקו תנאי משנתנו בהנאה לצורך מצוה כלל, ולכולי עלמא מותר להנות לצורך מצוה, אלא שרבי אלעזר ברבי צדוק רצה ללמוד מכך דין כללי, שמותר להנות אף לא לצורך מצוה. ומוסיף הרש"ש, שבכל זאת אינו דומה לדין שופר המבואר שם במסכת ראש השנה. ואכן לגבי שופר, אין בטעם "מצות לאו ליהנות ניתנו" משום היתר לכתחילה, כמו שפסק הרמב"ם [פרק א מהלכות שופר הלכה ג], ואילו כאן, הואיל וכל איסורו הוא מדרבנן, מותר אפילו לכתחילה להנות לצורך מצוה. ועיין קרן אורה. אמנם, עצם דברי הרש"ש תמוהים, איך מביא רבי אלעזר ברבי צדוק ראיה להיתר הנאה שלא לצורך מצוה מהיתר לצורך מצוה?

^[483] סוגית יש שיעור למים במחלוקת "יש שיעור למים" ו"אין שיעור למים", ישנן כמה דעות בראשונים ואחרונים, ונפרטם אחד לאחד. א. שיטת רש"י: שם בזבחים פירש רש"י [כמבואר בפנים] "אין שיעור למים", באם נתנו בצלוחית יותר משלשת לוגין, מפני ש"יש בכלל מאתיים, מנה", כלומר, שאין חסרון במה שיש בה יותר. ולפי פירוש זה, מודה המאן דאמר "אין שיעור", שאם יש פחות, לא נתקדשו. וכן סוברים כאן התוס', לפי גירסת השיטה מק ובצת. ב. שיטת התוס' בזבחים, והמיוחס לרש"י ורבינו גרשום [כאן]: "אין שיעור למים", כלל, ובכל דהו נתקדשו, בין פחות ובין יותר. ומאן דאמר "יש שיעור" סובר, שלא נתקדשו אלא בשלשה לוגין לא פחות ולא יותר. מפני שאין המים מתקדשים אלא בשיעור הראוי לניסוך. ג. שיטת התוס' [כאן]: שהמים נתקדשו, ואין חסרון במה שיש יותר משלשה לוגין, אלא שמאן דאמר "יש שיעור" סובר שעד שלשת לוגין נתקדשו, והמים שנתנו בה יותר משלשת לוגין לא נתקדשו. הילכך, אם נהנה מן המים שיש בה יותר משלשת לוגין, לא מעל. ואם נהנה משלשת לוגין שנותרו בצלוחית, מעל. ומאן דאמר "אין שיעור" סובר שכל המים נתקדשו, ובכל מה שנהנה מהם, מעל. האחרונים הקשו שמהסוגיא במסכת סוכה [מט] משמע דאם "יש שיעור למים" ונתן יותר מהשיעור, לא מתקדש כלל. עיין שער המלך ומכתב האור שמח בספר זרע אברהם. ד. שיטת "יש מפרשים" בתוס': שכל המים נתקדשו, אלא, שמאן דאמר "יש שיעור" סובר, שלא מעל, עד שיהנה משלשה לוגין מתוכם. ה. שיטת הקרן אורה: מאן דאמר "יש שיעור" סובר, שאם יש בצלוחית יותר משלשה לוגין, מעל בשלשה לוגין הראשונים [היפך משיטת תוס', השיטה השלישית הנ"ל!], ובמה שנותר, לא מעל. הקרן אורה עצמו מקשה על פירוש זה: למה לא מעל במים בנותר בכלי, הלא עתה ראויים המים לניסוך, כי לא נפסלו במה שהשתמשו במים הראשונים שהיו בצלוחית? וחוזר ומעמיד את פירושו, שמדובר, שנהנה בכל המים בבת אחת. הלכך סובר מאן דאמר "יש שיעור", שלא מעל מתוכם אלא בשלשת לוגין הראשונים, ורק עליהם משלם קרן וחומש. והנה, הקרן אורה הקשה סתירת פסקי הרמב" ם. הרמב"ם [פרק ב מהלכות מעילה הלכה ט] פוסק כרבי יוחנן שמועלין בכל המים. משמע שסובר "אין שיעור למים". ואילו לגבי שחוטי חוץ פסק [הלכות מעשה הקרבנות פרק יט הלכה ד] שהמנסך יין פחות משלשה לוגין, פטור. משמע, שסובר ש"יש שיעור". ותירץ, שהרמב"ם סובר, שלא כדברי תוס', אלא "יש שיעור למטה", כלומר, אם נתנו פחות משלשה לוגין לא נתקדשו, ו"אין שיעור למעלה", כלומר, שאם יש יותר משלשה לוגין נתקדש. וכן כתב השפת אמת. ועיין שם בקרן אורה, שאינו מבין החילוק בין פחות לבין יותר, דאם איתקיש, מנלן דאפשר לקדש יותר, ואם לא איתקיש ליין, נימא דאף פחות. על שיטת המיוחס לרש"י [שיטה השניה], מקשה השפת אמת: ומה בכך שיש יותר מים מהשיעור, ולמה יגרע מקדושתם? ועיין במקדש דוד, המוכיח מכמה ראיות שהוא דין בהפרשת קרבן שאי אפשר להפריש יותר מהצורך, ואם הפריש יותר, לא חלה הקדושה כלל. וראה בתוס' שבועות [יא א ד"ה הואיל] שמבואר מדבריהם שלמאן דאמר "יש שיעור", אם מילא יותר משיעור לא יפסל בלינה, מפני שאינם קדושים כלל. [וכתב הצאן קדשים [שם] בזבחים, ששיטה זו סוברת כן לגבי ניסוך בחוץ ולענין ליפסל בלינה, אבל לגבי מעילה, ודאי מועלין בהם]. ועתה, קשה לשיטת התוס' [שיטה השלישית], למה, באמת, מועלין בשלשת לוגין הראשונים, הלא לפי ראיות המקדש דוד לא נתקדשו המים כלל? ותירץ התקנת עזרא, שמדובר שלא מלאו את הצלוחית בבת אחת ביותר משלשה לוגין, אלא ששפכו לתוכן מים מעט מעט, לפיכך נתקדשו שלשת לוגין הראשונים, ומה שהוסיפו עליהם אינו מגרע מקדושתן. עוד מתרץ: שיטה זו אכן סוברת שאם יש יותר משלשת לוגין לא נתקדשו, אלא, שכאשר הנהנה מהם הוציא ממנה מים, אז, בהשאירו שלשה לוגין, שהם שיעור קידוש, נתקדשו המים מאיליהם, מפני היותם בכלי שרת. אלא, שדבר זה תלוי באם "כלי שרת מקדש שלא מדעת", עיין שם.

^[484] גירסת המשנה שם.

^[485] רש"י שם.

^[486] גירסת הגמרא שם.

^[487] כן פירשו כאן התוס'. ושם הגירסא: בשיטת רבו רבי עקיבא אמרה, דאמר ניסוך המים דאורייתא.

^[488] והתוס' פירשו עוד בשם "יש מפרשים" [ולפי עדותו של הצאן קדשים, הוא פירושו של רש"י שם] שהגמרא מתרצת בהיפך: ריש לקיש עצמו סובר "אין שיעור למים", ומה שאמר כאן, הוא לדעת מנחם יודפאה הסובר "יש שיעור למים". והתוס' מקשים על פירוש זה. ראשית, הלא לא נאמר כאן שאמר כן ריש לקיש אליבא דמנחם יודפאה, אלא "אמר ריש לקיש". ועוד מקשים [שם בתוס'], אם ריש לקיש אומר דין לדעת מנחם יודפאה [אף על פי שהוא עצמו אינו סובר כן], היינו, שמקבל את הסברו שרבי אלעזר בשיטת רבו אמרה, אם כן, היה צריך לומר: אליבא דרבי אלעזר או אליבא דרבי עקיבא אין מועלין אלא בשלשת לוגין, כי רבי עקיבא ורבי אלעזר הם בעלי הדין, ולא מנחם יודפאה, שאינו אלא מפרש דבריהם. ועוד מקשים, מפני ששם בגמרא משמע שמנחם יודפאה עצמו סובר "אין שיעור למים", ומסיקה שם הגמרא שקושית ריש לקיש איננה קושיא. עיין שם עוד בתוס".

^[489] סוגיא זו מופיעה במסכת עבודה זרה [מב ב] בשינויים, ומתפרשת כאן על פי התוס' בשם רבינו פרץ. ועל פי המשנה למלך [פרק ז מהלכות עבודת כוכבים הלכה יב]. והשיטה מקובצת גורס בגירסתנו כפי הגירסא שם, וכן פירשוה הפירוש המיוחס לרש"י, והרוצה לעמוד על טיבה, יעיין שם, ובמשנה למלך המאריך לבאר ולסכם את הבדלי הדינים בין שתי הסוגיות. כמו כן, לא הובאו כאן דברי המפרשים הנותנים ונושאים על פי הגירסא ההיא, אלא השייך לגירסתנו.

^[490] כן כתב המיוחס לרש"י. והרמב"ם כתב [בפירושו על המשנה ובידו החזקה] "ובין בקנים שבראשי האילנות". ובהערה [דף יד] מובאת שיטת הרמב"ם.

^[491] אם הגירסא היא נבייה, פירושה: העלין, מלשון "עוד ינובון בשיבה". ואם הגירסא נכייה [בכ'], פירושה: הנסורת הדקה הנופל מן המגירה [מלשון "נכה"]. שיטה מק ובצת. והרמב"ם [פרק ה מהלכות מעילה הלכה ט] גרס: "נמיה", ומפרש: והוא הגוף הקשה העגול שבתוך העץ הדומה ליבלת שלא יצלח למלאכה. ועיין שם בהשגות הראב"ד.

^[492] יבואר במשנה הבאה.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי המים המיועדים לניסוך, כל עוד הם בתוך הכד של זהב אין מועלים בהם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to the roots of the non-sacred tree of an ordinary person that enter into consecrated land, and the roots of a consecrated tree that enter into the non-sacred land of an ordinary person, one may not derive benefit from them ab initio, but if he derived benefit from them he is not liable for their misuse. With regard to water of a spring that flows in a non-sacred field but which emerges from that field and flows into a consecrated field, when it is in the consecrated field one may not derive benefit from it ab initio, but if one derived benefit from it he is not liable for its misuse. Once the spring emerges outside the consecrated field one may derive benefit from the water.

With regard to the water that was drawn from the Siloam pool into the golden jug, which was not consecrated as a service vessel, to bring it to the altar for libation on the festival of Sukkot, one may not derive benefit from the water ab initio, as it was drawn for use in the Temple service. But if one derived benefit from it he is not liable for its misuse, since it was not consecrated in a service vessel. Once one places the water from the jug for libation into the flask, which is a service vessel, the water is consecrated and he is liable for misusing the water.

With regard to the willow branches that are placed on the sides of the altar on the festival of Sukkot, before their placement one may not derive benefit from them ab initio, but if he derived benefit from them he is not liable for their misuse. After their placement their mitzva has been fulfilled, and therefore at that time one may derive benefit from the willow branches ab initio. Rabbi Elazar, son of Rabbi Tzadok, says: The elders were accustomed to derive benefit from the willow branches even before their placement on the sides of the altar, by cutting small branches for use in their lulav, in fulfillment of the mitzva of the four species.

GEMARA: Reish Lakish says: When the mishna teaches that one is not liable for misusing the water in the golden jug awaiting use as a libation, it means that one is not liable for misuse of all of the water in the jug, if it contained more than three log. But one is liable for misusing the three log required for the libation.

The Gemara raises a difficulty: But the latter clause of the mishna teaches that once one placed the water from the jug into the flask he is liable for misusing the water. One can conclude by inference that in the case addressed in the first clause of the mishna, where the water is still in the jug, one is not liable for misuse in all circumstances, even if the jug contains only the requisite three log. This apparently contradicts the statement of Reish Lakish.

The Gemara answers: Rather, if a qualification was stated in this matter it was stated with regard to the latter clause of the mishna, which teaches that once the water is placed in the flask one is liable for misusing the water. The qualification is as follows: Reish Lakish says one is liable for its misuse only if the flask contains exactly three log of water, which is the requisite amount for the mitzva. But if there is more than three log one is not liable for misusing any of the water, as it is not consecrated at all.

And Rabbi Yoḥanan disagrees and says: Even if the flask contained more than three log of water, one is liable for misusing any of the water. He maintains there is no fixed measure for water used in the libation, and therefore all the water is consecrated for the mitzva. The Gemara asks: Is this to say that Reish Lakish holds there is a maximum measure for the water used in the libation? But didn’t we learn in a mishna (Zevaḥim 110b) that deals with liability for sacrificing outside the Temple that Rabbi Eliezer, or Rabbi Elazar, says: One who pours, as a libation, water consecrated for the libation of the festival of Sukkot, during the Festival, outside the courtyard, is liable to receive karet just as though he sacrificed outside the Temple.

The Gemara continues: And Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Menaḥem Yodafa: Rabbi Elazar says that halakha in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, his teacher, who interprets a verse dealing with the offerings of the festival of Sukkot: “Beside the daily burnt offering, its meal offering, and its libations” (Numbers 29:31), as follows: The plural form indicates that the verse is speaking of two types of libations: One is the water libation, unique to the festival of Sukkot, and the other one is the wine libation, which always accompanies the daily offering.

And Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: If Rabbi Elazar derives the obligation for the water libation through the derivation taught by Rabbi Akiva, and that is why he rules that one who pours it as a libation outside the courtyard is liable, then he should equate the libations of wine and water, as follows: Just as with regard to wine the measure for the mitzva is three log, so too here, in the case of water, the measure for the mitzva should be three log. One may conclude by inference from this statement that Reish Lakish himself holds there is no measure for the water used in the libation. The Gemara answers: Actually, Reish Lakish maintains that there is a measure for the water, but he stated his question according to the explanation of Rabbi Menaḥem Yodafa, cited by Rabbi Yoḥanan.

MISHNA: With regard to a bird’s nest that is atop the consecrated tree, one may not derive benefit from it ab initio, but if one derived benefit from it he is not liable for its misuse. In order to acquire a bird’s nest that is atop a tree worshipped as idolatry, from which one may not derive benefit even by climbing it, one should dislodge the nest from its place by striking it with a pole. In the case of one who consecrates his forest, one is liable for misusing everything in the entire forest.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שרשי אילן של הדיוט הבאין בשדה של הקדש לא נהנין ולא מועלין הואיל ואמרינן בתר אילן אזלינן ואילן בשל הדיוט קאי:

ושל הקדש הבאין בשל הדיוט נמי. אע"ג דמצינן למימר הא אזלינן בתר אילן ושרשי אילן דקאי בשל הקדש וליהוי ביה מעילה אפ"ה אין בו מעילה דבגידולין הבאין לאחר מכאן עסקינן וקסבר האי תנא אין מועלין בשבח הקדש מדאורייתא מעין שהוא יוצא כו'. הכי הוא דמעין של הדיוט הוא ונובע משדה חולין ויוצא ומושך בתוך שדה של הקדש לא נהנין ממנו בתוך שדה של הקדש ולא מועלין:

יצאו המים. מתוך שדה של הקדש נהנין ממנו לכתחלה:

המים שבכד של זהב. אותו כד של זהב שבו ממלאין הניסוך כדתנן בפרק לולב וערבה כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהוא ממלא מע"ש חבית של זהב שאינה מקודשת מן השילוח כו':

ובאותן מים לא נהנין ולא מועלין. משום דלא איקדשו לניסוך המים למעילה עד שניתנו בצלוחית דהיינו כלי מקודש:

ערבה. שהיו סודרין אותה אצל המזבח לא נהנין כו':

נותנין היו ממנה בלולב. לכתחלה:

אמר ריש לקיש אין מועלין בכולן. הכי קאמר אם יש באותה כד של זהב יותר משלשת לוגין או פחות מג' לוגין אין בהן מעילה בכולן כלל:

אבל. אם יש בכד ג' לוגין לא פחות ולא יותר מועלין באותן ג' לוגין משום דבכך הוא שיעור ניסוך:

והא קתני סיפא נתנן בצלוחית מועלין. מכלל דרישא בכד של זהב אפי' בג' לוגין גמורין אין מועלין:

יש שיעור למים. הכי משמע שאין מועלין במים עד שיהא בהן כשיעור מצותן לנסך והיינו ג' לוגין:

והתנן ר' אלעזר אומר המנסך מי חג בחוץ. במס' זבחים היא:

לטעמא דמנחם יודפאה קאמר. איהו ודאי ריש לקיש בעי שיעור אלא לטעמא דמנחם קא בעי אי מה כו':

הקן שבראש אילן. עצים שעשוי מהן הקן:

יתיז בקנה. יתיז בקנה ויפיל הקן לארץ ויהנה ממנו:

המקדיש את החורש כל היער מועלין בכולו. בעצים ובענפים ובעלים:

במשנה ראבצ"א נוהגין כו'. התוי"ט העלה בצ"ע על הרמב"ם בחבורו שהשמיט ד"ז ע"ש. ול"נ דהרי הרמב"ם מפרש בפיה"מ דראב"צ אתא לאפלוגי ולומר דמותר ליהנות ממנה והביא ראיה מהא דנוהגין כו'. ות"ק סבר דאין זה ראיה דהתם טעמא משום דמצות ללה"נ (ויש ט"ס בפירושו וצ"ל תחת אינה מודה. אינו ראיה ובהגהת התוי"ט ג"כ ט"ס וצ"ל לא שמעינן) ולכן לא הביאו הרמב"ם להלכה דלענין לתתה בלולב הוא פשוט דשרי מטעם דמללה"נ וזה הביא בד"ט. ולשאר הנאות פסק דאסור כת"ק. אלא דלכאורה קשה מ"ש זה מהא דפסק הרמב"ם בפ"א מהלכות שופר ה"ג דבשופר של עולה לא יתקע לכתחלה. וי"ל דשאני הכא דאפילו הנאה גמורה אינה אסורה אלא מדרבנן מדקתני ולא מועלין לכן בהנאה דמצוה ל"ג אפי' לכתחלה:

רש"י ד"ה וא"ל ר"ל. דדריש נסכיה. כצ"ל וכן בדבור שאח"ז:

תד"ה ר"א. מה נסכי יין המנסכו בחוץ חייב אף ניסוך המים יהא חייב. כצ"ל:

מתני' נוהגין היו וכו' "ממנה" בלולביהן כצ"ל:

גמ' לטעמא דמנחם "יודפאה" כצ"ל:

רש"י ד"ה ערבה שהיה "סידורה" בהר הבית כצ"ל:

תד"ה רבי אליעזר וכו' (ומקשין) ניסוך המים צ"ל ומקיש:

ד"ה יתיז בקנה ולא "יקחנו" בידו כצ"ל:

מתני' שרשי אילן של הדיוט הבאין לשל הקדש לא נהנין ולא מועלין. דאזלינן בתר אילן ואילן בשל הדיוט קאי: ושל הקדש הבאין בשל הדיוט. נמי לא מועלין ולא נהנין הואיל ועיקרו קאי בשל הקדש: מעין היוצא בתוך שדה הקדש. שהמעין מתוך שדה של חולין הוא נובע אלא שיוצא ומושך בתוך שדה של הקדש לא נהנין ממנו כל זמן שהוא בתוך שדה של הקדש (הוו מועלין) ולא מועלין בו כל מי שהוא שותה ממנו בתוך שדה של הקדש: המים שבתוך הכד של זהב. באותו כד שהיו ממלאים לצורך ניסוך כדתנן בפ' לולב וערבה (סוכה דף מח:) כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אלא שהיה ממלא מע''ש מן השילוח בחבית של זהב שאינה מקודשת כדי שלא יפסל בלינה ובאותם מים שבחבית של זהב שאינה מקודשת לא נהנין משום דנתמלאו לצורך הקדש: ולא מועלין. משום דלא נתקדשו לניסוך המים למעילה עד שינתנו בצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש לכך: ערבה. שהיה סידורן בהר הבית לא נהנין ממנה קודם שזקפוה אצל המזבח הואיל ולכך עומדת אבל משזקפוה דנעשית מצוותה נהנין ממנה: נהנין היו ממנה זקנים בלולביהן. אפי' קודם שנזקפה אצל המזבח: גמ' אין מועלין בכולן. שאם יש באותו כד של זהב יותר מג' לוגין אין מועלין בהן אבל אם יש בכד ג' לוגין לא פחות ולא יותר דאין ביה שיעור ניסוך מועלין בו: והקתני סיפא נתנן בצלוחית מועלין בהן מכלל דרישא. בכד של זהב אפי' בג' לוגין גרידי אין מועלין: דיש שיעור למים. של ניסוך דהיינו ג' לוגין להכי אין מועלין בהו אלא בג' לוגין כשיעור הראוי לניסוך ור' יוחנן סבר אין שיעור למים להכי קאמר מועלין בכולן: והתנן ר''א אומר המנסך מי החג בחג בחוץ חייב. משום מעלה בחוץ דכל דבר שהוא מתקבל בפנים חייבין עליו משום שחוטי חוץ כדאמרינן במסכת זבחים: וא''ר יוחנן משום ר' מנחם יודפאה. התם בפרק השוחט והמעלה בחוץ: ואחד ניסוך המים. וכיון דניסוך המים נפקא ליה מדאורייתא מש''ה קאמר דחייב עליו משום מעלה בחוץ: וא''ל ר''ל לר' יוחנן. כיון דאמרת דר''א בשיטת ר''ע אמרה דדריש נסכיהם ואמרת דניסוך המים הוי דאורייתא כמו ניסוך היין א''כ נימא הכי אי מה יין ג' לוגין ומדקאמר ליה ר''ל הכי מכלל דסבירא ליה דאין שיעור לניסוך המים: לטעמיה דרבי מנחם יודפאה קאמר. וקא''ל ר''ל לטעמיה דר' מנחם דאמר אין שיעור למים וקדריש נסכיהם אי מה יין ג' לוגין אף מים ג' לוגין והא שמעינן ליה לרבי יוחנן דאמר משום מנחם יודפאה מועלין בכולן דמשמע דאין שיעור למים אבל ר''ל לעולם סבירא ליה דיש שיעור למים כדאמרינן לעיל: מתני' הקן שבראש האילן. בגמרא מפרש מאיזה עצים הוא עשוי: יתיז בקנה. שאם אינו יכול להגיע בידו לקן יפיל בקנה הקן לארץ אבל לא יעלה לאילן ויקחנו שלא יהנה מן האילן בעלייתו כשעולה עליו ובגמרא מפרש מאי יתיז: המקדיש את החורש מועלין בכולו. בעצים בענפים ובנבייה: גמ'

שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים למאי אי לבכורה יליף העברה העברה ממעשר ומעשר תחת תחת מקדשים ל''ל למילף בכור ממעשר ומעשר מקדשים לילף בכור מקדשים בגזרה שוה דאמו אמו וי''ל דלא דריש לה אלא לענין דבר התלוי באם כגון הנקה דהכא וכגון לענין לידה בריש פ' יוצא דופן (נדה דף מ.) אבל לענין דבר אחר לא ניתנה לידרש ובהאי תירוצא מיתרצא קושיא אחריתא שיש להקשות היאך יליף מבכור שהוא אסור להניק והא אין דנין אפשר משאי אפשר מבכור דליתיה בהנקה דזכר הוא ולפי מאי דפרי' ניחא דע''כ צריך ללמוד מבכור (לענין מ''מ ואף) לענין דילפינן מגזירה שוה דהעברה העברה מ''מ כיון דלא ניתן ללמוד מוקדשים מבכור לענין הנקה אע''ג דאפשר מאי אפשר הוי כמו כן לענין מעשר (אלא) ילפינן שפיר מבכור כך דקדק וטרי לישב שיטת התוס' על בוריה וכל זה דוחק מאד ועוד קשיא דמילתא דפשיטא הוא דולד המעושרת לא ינק מן המעושרת כיון שהוא חולין דהא כבר תנא לעיל חלב המוקדשין לא נהנין ועוד דקאמר ואחרים מתנדבין כן ובמתני' פירשתי שהיו עשירים מתנדבים להניק את הולדות מבהמות שלהם ומה נדבה היא זאת כיון דלית שום ריוח להקדש לכך נראה למורי ר' הרב ר' פרץ שיחי' דמתני' מיירי בוולד מעושרת וולד מוקדשים שילדו משהיו מוקדשין והיינו רבותא דאפ''ה אסור להניק מהם והיינו הא דקאמר ואחרים מתנדבין כן שבשביל שהיו הולדות להקדש היו מתנדבין להניק אותם וקבעי בגמרא מנה''מ דלא ינוק מאמו והכתיב תחת אמו דמשמע אפילו היתה אמו קדושה מ''מ יונק ממנה וקאתיא העברה העברה מבכור מה בכור מועלין בו פירוש שאסור להניק את הבכור מבהמת מעשר וקדשים דהא לא מצינו בכור של בהמת מעשר וקדשים שהרי הם פטורים מן הבכורות אף מעשר כלומר אף ולד שהוא קדוש קדושת המעשר שנולד מבהמת מעשר אסור להניק מאמו שהוא מעשר וחלב המוקדשין נמי אתיא אמו אמו מבכור דמה אמו האמור בבכור אינה של הקדש דבהמה של הקדש פטורה מן הבכורה אף אמו האמור בקדשים דכתיב שבעת ימים (יהיה) תחת אמו דמשמע לפי הפשט שמותר להניק לולדות של בהמת קדשים מאמו שהיא קדושה אינו כן דודאי אותה אם דחולין ולכך מותר להניק מאמו אבל אם היא קדושה אסור להניק לו והשתא ניחא דשפיר איצטריך ג''ש להכי דאף כשהולד של הקדש אסור להביא מן האם וגם ניחא דלא ילפינן התם מהך ג''ש דאמו אמו דהא לא דרשינן הך ג''ש אלא ללמוד דאמו דגבי קדשים ר''ל שהאם חולין כמו אמו דגבי בכור כדפירשנו: שרשי אילן של הדיוט. בב''ב פרק לא יחפור (דף כו:) מפרש לה שפיר: מים שבכד של זהב. בשמחת בית השואבה מיירי שהיו ממלאים מאתמול ממי השלוח ונותנין אותה לחבית שאינה מקודשת שלא יהיו נפסלין [בלינה] כדאמר פרק לולב וערבה (סוכה דף מח:) ואין תימא דכד היינו חבית (ב''ק דף כז.): נתנו לצלוחית. אותה צלוחית היתה כלי שרת ולכך מועלין בהם: ערבה היו מקיפין המזבח. ולא נהנין ולא מועלין לפי שלא קדשו: נהנין היו מהם זקנים בלולביהם קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו: אבל מועלין בג' לוגין. וקס''ד דקאי ארישא דמתני' דקאמר מים שבכד לא נהנין ולא מועלין וקאמר דבג' לוגין מועלין ולהכי פריך והא קתני סיפא נתנו בצלוחית מועלין בהן דמשמע אבל ארישא ליכא מעילה שבכד לא נקדש אלא [אי] איתמר כו' אמר ר''ש בן לקיש ל''ש הא דקאמר גבי צלוחית דמועל בהן אלא בג' לוגין דקסבר יש שיעור למים בג' לוגין ואם יש יותר מג' לוגין אין מועלין אלא בג' לוגין דאין המים מקודש כ''א כשיעור הצריך לנסכי המים אבל אם ישתה מג' לוגין האחרונים יהיה מועל וי''מ שהיה בו בכלי הרבה מים וקאמר דאין מועלין עד שישתה שלשה לוגין דזהו שיעור: רבי אליעזר בשיטת ר''ע רבו אמר. ונסכיה אינו אומר נסכה אלא ונסכיה דמשמע ב' ניסוכין ומקיש ניסוך המים לנסכי יין הואיל ומחד קרא נפקי מה נסכי יין המנסכו בחוץ יהא חייב ואר''ל אי מה יין ג' לוגין אף מים ג' לוגין ובזבחים פרק השוחט והמעלה (דף קי:) מסיק בתר הכי והא מי החג קאמר דאין שיעור למים וסיומא דקושיא הוא כלומר וכ''ת דאין ה''נ והא מי החג קאמר דמשמע דאין שיעור למים אלמא קסבר רשב''ל אין שיעור למים ואי קסבר יש שיעור א''כ מאי פריך אי מה יין ג' לוגין אף מים ג' לוגין והא איהו גופיה אית ליה הכי ומשני לטעמא דמנחם יודפאה קאמר כלומר ר''ל גופיה סבר דיש שיעור למים והא דקפריך התם אי מה נסכי יין כלומר לטעמא דמכח הך קפריך דפירש טעמא דר''א ואית ליה לר''א דאין שיעור למים ולהכי פריך הואיל ור' אלעזר מקיש מים ליין א''כ אמאי קאמר אין שיעור למים וי''מ דההיא דלעיל דמועלין בג' לוגין אליבא דמנחם דמפיק ליה מקרא דאיתקש נסכי מים לנסכי יין וא''כ יש שיעור למים ול''נ דהכא מנחם יודפאה מאן דכר שמיה ועוד דבפרק השוחט והמעלה (ג''ז שם) משמע דמנחם לא בעי שיעור וקושיא דר''ל דמקשה ליה לאו מילתא היא: הקן שבראש האילן. בגמ' מפרש לה שפיר: יתיז בקנה. ולא יקחם בידו אלא מנענעו ע''י מקל ויפול: המקדיש החורש. יער בל' תרגום: