מעילה יא ע"ב

והרי תרומת הדשן, (אפר הקרבנות שנשרפו כבר על המזבח), שהרי זה דבר שנעשה מצותו, ובכל זאת יש בו עדיין דין מעילה!

ומשיבים: אין ללמוד מדין תרומת הדשן לענין מעילה בדבר שנעשתה מצוותו, משום דהוה ליה [שהריהם] דין זה של תרומת הדשן ודין איברי השעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים, (לאחר שנזרק השעיר מן ההר ונעשה גופו אברים אברים) שני כתובין הבאין כאחד, שיש בהם דין מיוחד, שאסורים בהנאה, אף שכבר נעשתה מצוותם, וכלל הוא כי כל שני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין לשאר הלכות שבתורה.

ושואלים על תירוץ זה: הניחא למאן דאמר [תירוץ זה נוח לשיטת מי שאומר] כי איברי שעיר המשתלח — אין נהנין מהן, והרי זה איפוא דבר שנעשתה מצוותו ויש בו דין מעילה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי נהנין מהן, ואין בהם דין מעילה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע לא נלמד מתרומת הדשן?!

ומשיבים: משום דהוה ליה [שהריהם] דין זה של תרומת הדשן ודינם של בגדי כהונה (בגדי הלבן שלובש הכהן הגדול בעבודת המקדש ביום הכיפורים), שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם מועלים בהם אף לאחר שנעשתה מצוותם, וכלל הוא כי כל שני כתובין הבאין כאחד — אין מלמדין.

וחוזרים ושואלים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לשיטת חכמים שאומרים] כי מה שנאמר בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (ויקרא טז, כג) — מלמד שהן, הבגדים, טעונין (חייבים) גניזה ואינם ראויים עוד לשימוש אחר, לפי זה שפיר [יפה] הוא התירוץ שאמרנו.

אלא לר' דוסא שאמר שמותר להשתמש בהן בבגדי כהונה אלה כהן הדיוט, שהרי בגדי הלבן שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים הם בגדי הכהן ההדיוט במשך השנה, ואינם טעונים גניזה, ואין בהם דין מעילה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי לפי זה אין דין תרומת הדשן אלא כתוב אחד בלבד, המלמד!

ומשיבים: משום דהוה [שהריהם] דין זה של תרומת הדשן ודין עגלה ערופה (שאסורה בהנאה גם לאחר שהתקיימה מצוותה) שני כתובין הבאין כאחד, ואינם מלמדים.

ושואלים מצד אחר: הניחא למאן דאמר [תירוץ זה נוח לדעת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאף שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני לשונות מיעוט כתובים בשני דינים אלו], ללמדנו שהלכה זו נוהגת רק בהם. כתיב התם [כתוב שם] בעגלה ערופה "העגלה הערופה" (דברים כא, ו), ובאה ה_ה' היתירה שבראש המלה "העגלה" לומר: בזו נוהג דין זה ולא בדבר אחר.

וכתיב התם [וכתוב שם] בתרומת הדשן "ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), להורות: שישים אותו ולא אחר. ומכאן כי דווקא הני [אלה] — אין [כן], נוהג בהם דין מעילה אף שנעשתה מצוותם, ואילו במידי אחרינא [דבר אחר] — לא.

א שנינו במשנתנו בדין הנסכים כי בתחילה (משהוקדשו) מועלין בהן, ואולם משירדו לשיתין — אין מועלין בהם. ומציעים: לימא מתניתין [האם יש מקום לומר שמשנתנו] היא שלא כדעת ר' אלעזר בר ר' צדוק,

דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' אלעזר בר ר' צדוק אומר: לול (חלל) קטן היה במקדש בין הכבש למזבח, במערבו של כבש. ואחת לשבעים שנה היו פרחי כהונה (צעירי הכהנים) יורדין בו בתוך הלול הזה אל השיתים, ומביאין משם יין קרוש שהצטבר שם משאריות הנסכים, שהוא דומה בצורתו לעגולי דבילה (תאנה יבישה), והיו שורפין אותה בקדושה, בעזרה. שכן נאמר: "בקדש הסך נסך שכר לה' "(במדבר כח, ז), לומר: כשם שניסוכה בקדושה — כך שריפתה בקדושה.

ותחילה שואלים על ראיה זו: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד למדים מכתוב זה ענין שריפה שלא נאמר בו? ואמר רבינא: אתיא [באה] נלמד הדבר בגזירה שווה, מהמילים "קדש" "קדש". שכן כתיב הכא [נאמר כאן], בענין הנסכים "בקדש הסך נסך שכר" (במדבר כח, ז)", וכתיב התם [ונאמר שם] בענין הנותר מן הקרבנות לאחר זמן אכילתם הראוי "ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא" (שמות כט, לד), ללמד:

מה נותר — שריפתו בקדושה, אף האי נמי [זה, נסכים, גם כן] שריפתו בקדושה! מכל מקום רואים כי לשיטת ר' אלעזר בר' צדוק בנסכים אף משירדו לשיתים נוהגים בהם מנהג קדושה ושורפים אותם, ושלא כשיטת משנתנו!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר' אלעזר בר ר' צדוק היא, ואולם יש לומר שכוונת משנתנו למקרה דאי [שאם] קלט חלל הלול חלק מן הנסכים, ולא הגיעו אל ריצפת השיתים — באלה אין מועלים, ואין מצוותם בשריפה אף לשיטת ר' אלעזר בר' צדוק. אבל בנסכים שירדו אל השיתים — נוהג דין שריפה, ומועלים בהם, שכן קרקע השיתים מקדשת אותם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] באופן זה את מהלך הסוגיה, שבתחילה מציעים: לימא מתניתין [האם יש מקום לומר שמשנתנו] היא כדעת ר' אלעזר בר ר' צדוק, ומדובר בה דווקא באופן דאי [שאם] קלט הלול את הנסכים לפני ירידתם לשיתים, ובאופן זה הוא שאין בנסכים דין מעילה, אבל אם ירדו לשיתים ונתקדשו כתוצאה מכך — דינם בשריפה, ומועלים בהם?

אמרי [אומרים] בדחיית ההצעה: לא, אין לומר כן, שכן אפשר לומר שאף אם לא נקלטו בלול, אלא ירדו ישר לשיתים, סבור ר' אלעזר בר' צדוק שאין בהם דין מעילה, לפי שמן התורה אכן אין בהם עוד קדושה, ומה שאמר ר' אלעזר בר' צדוק את דינו לענין שריפתם, זה אינו אלא דין מדרבנן [מדברי סופרים] בלבד. ושואלים על כך: והא קרא קנסיב לה [והרי מקרא הוא ר' אלעזר בר' צדוק מביא לה] כראיה שיש לשרפם? ומשיבים: מקרא זה מובא כאסמכתא בלבד ואין בכך כדי להוכיח שדין זה מן התורה.

ב משנה דישון מזבח הפנימי, כלומר, האפר שנשאר על גבי המזבח הפנימי (מזבח הקטורת) ומוצא למקום הנחת תרומת הדשן שבמזבח החיצון, וכיוצא בו הדישון של פתילות המנורה — לא נהנין מהם לכתחילה, ואולם אם עברו ונהנו מהם לא מועלין בהם. המקדיש את הדישון מהמזבח הפנימי בתחלה, שחזר והקדישו במקום הנחתו אצל המזבח החיצון — מועלין בה. אם הקדיש תורין שעדיין לא הגיע זמנן משום שהם צעירים מדי, או בני יונה שכבר עבר זמנן שהם מבוגרים מידי — לא נהנין מהם ולא מועלין בהם.

ג גמרא שנינו במשנתנו בדין הדשן של המזבח הפנימי, שאין מועלים בו לאחר שניתן במקום הדשן ליד המזבח החיצון. הרי איפוא שלפני שנותן אצל מזבח החיצון יש בדשן המזבח הפנימי דין מעילה. ודנים בדבר: בשלמא [נניח]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - ב

הרי תרומת הדשן, שבכל יום חותה במחתה, ותורם את הדשן מעל המזבח, ונותנו במזרחו של כבש, שנעשית ^[378] מצותו, ויש בו מעילה ^[379], שנאמר בפרשת תרומת הדשן [ויקרא ו] "ושמו אצל המזבח", משמע ששם הוא מקום גניזתו, ושם נבלע במקומו, מוכח שהדשן עצמו התרום אסור בהנאה, וכיון שמחמת קדושתו אסור בהנאה, יש בו גם דין מעילה.

הרי לך דבר שנעשית מצותו, ומועלין בו ^[380]?

ומתרצינן: אכן, מועלין בתרומת הדשן אחרי שנעשית מצותו, אבל אין למדים ממנו, משום דהוה ליה תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח לעזאזל, האסורים בהנאה אף אחרי שנעשית מצותן, כמו שיבואר, ^[381] שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד, אין מלמדין, אין למדים ממנו. כי אם רצתה התורה שנלמד מהם, למה כתבה את שניהם, לכתוב אחד מהם, ונלמד השני ממנו.

אבל בשאר קדשים, אכן, לא מצאנו דבר שנעשית מצותו ומועלין בו.

במסכת יומא [סז א] נחלקו חכמים באותן איברים של שעיר המשתלח ביום כפורים אחרי שילוחו בעזאזל, אם הם מותרין בהנאה או אסורין. מאן דאמר מותרין, דורש ממה שאמרה התורה בפרשת יום כפורים [ויקרא הטז] "ושלח את השעיר במדבר", ומה שנאמר "במדבר" מיותר לדרוש ממנו: הרי הוא הפקר כמדבר, דהיינו: מותרין בהנאה. ומאן דאמר אסורין, דורש ממה שאמרה [שם] התורה "אל ארץ גזירה", ודורשה מלשון "חומר ואיסור", כלומר, אסורין בהנאה.

על כן, מקשינן: הניחא, תירוץ שתירצנו "הוה ליה תרומת הדשן ושעיר המשתלח שני כתובין הבאין כאחד, ואין מלמדין", ניחא, למאן דאמר: איברי שעיר המשתלח אין נהנין מהן,

אלא, למאן דאמר: איברי שעיר המשתלח נהנין מהן, מאי איכא למימר?, חוזרת הקושיא: איך תירצנו "וכי יש לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו", הרי תרומת הדשן נעשית מצותו, ומועלין בו?

ומתרצינן: משום דהוה ליה תרומת הדשן ובגדי כהונה, ארבעת בגדי לבן שבהן נכנס הכהן לקודש הקדשים ביום הכפורים, וטעונין גניזה עולמית, ואין הדיוט עובד בהן כל השנה, ולא כהן גדול ביום כפורים אחר. שנאמר [שם] "ופשט את בגדי הבד והניחם שם", ודרשינן: מלמד שהיו טעונין גניזה,

והם, שני כתובין הבאין כאחד. וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

אלא, שגם בבגדי כהונה נחלקו האם מותרין בהנאה. חכמים סוברים כנ"ל שהם טעונין גניזה, וממילא אסורין בהנאה. ואילו רבי דוסא סובר שמה שאמרה התורה "והניחם שם" בא רק ללמד "שלא ישתמש בהן כהן גדול ליום כפורים אחר", ואילו לשימוש כהן הדיוט בשאר ימות השנה, והן הן ארבעת בגדי כהן הדיוט, מותרין. וכיון שהם מותרין לשימוש כהן הדיוט, אין בהם מעילה, מפני ש"לא ניתנה התורה למלאכי השרת", כלומר, לא אמרה התורה שכהן הדיוט חייב לפושטן מיד בגמר עבודתו [יומא סא].

על כן, מקשינן: הניחא, תירוץ שתירצנו "הוה ליה תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאים כאחד, ואין מלמדין", ניחא, לרבנן, דאמרי: מה שאמרה התורה "והניחם שם", מלמד, שהן טעונין גניזה, שפיר, הוי בגדי כהונה דבר שנעשית מצותו ומועלין בו,

אלא, לרבי דוסא דאמר: מותרין הם לכהן הדיוט ^[382], קשה, מאי איכא למימר? וחוזרת הקושיא: אם כן, מצאנו תרומת הדשן בלבד, שהוא דבר שנעשית מצותו, ומועלין בו ^[383]? ומתרצינן: משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה, שגם היא אסורה בהנאה ^[384] אחרי עריפתה בנחל, אף על פי שנעשית מצותה. משום שנאמר בפרשת עגלה ערופה [דברים כא] "וערפו שם", וממה שאמרה התורה "שם", דרשינן: "שם תהא קבורתה" ["שם תהא גניזתה"], לומר שאסורה בהנאה,

והם, שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין ^[385].

ומקשינן: הניחא, תירוצים אלו ניחא, למאן דאמר: כל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין, אלא, למאן דאמר [סנהדרין סז ב]: שני כתובין הבאים כאחד מלמדין, קשה, מאי איכא למימר, למה לא נלמד מהם דין מעילה אף בדבר שנעשית מצותו. וחוזרת הקושיה לגבי דם, למה לא נדרוש "מה לפני כפרה יש בו מעילה, אף לאחר כפרה ישבו מעילה", למרות שכבר נעשית מצותו, כשם שתרומת הדשן ועגלה ערופה מועלין בהן אף לאחר שנעשית מצותן?

ומתרצינן: אפילו למאן דאמר: מלמדין, כאן אין מלמדים, מפני שתרי מיעוטי כתיבי, בשני מיעוטי, אחד בפרשת עגלה ערופה, והשני בפרשת תרומת הדשן, ממעטת התורה לומר לנו שלא נלמד מהן. ^[386] כתיב התם, לגבי עגלה ערופה: "הערופה", בה"א מיותרת, ללמדנו: זו, אסורה בהנאה אחר שנעשית מצותה ולא אחרת. וכתיב התם בפרשת תרומת הדשן "ושמו אצל המזבח", והיתה יכולה לכתוב "ושם אצל המזבח", ובא ללמדנו: לזה אסור בהנאה ומועלין בו אחר שנעשית מצותו, ולא לאחר.

הילכך: הני, שני אלו, תרומת הדשן ועגלה ערופה, אין, אכן אסורין בהנאה אף אחרי גמר מצותן, ואילו מידי אחרינא, כגון: דם אחר שנעשית מצותו, לא, אינו אסור בהנאה מן התורה. וכיון שכן, דרשינן "הוא", "מה לאחר כפרה אין בו מעילה, אף לפני כפרה אין בו מעילה".

שנינו במשנתינו: נסכים בתחלתן מועלין בהן, ירדו לשיתין אין מועלין בהן ^[387].

הגמרא מבררת: לימא האם נאמר, שמתניתין, דלא, שמשנתנו איננה כרבי אליעזר בר רבי צדוק?

דתניא, שנינו ברייתא: רבי אליעזר בר רבי צדוק אומר: לול קטן [כמין ארובה מלמעלה למטה] היה בין כבש למזבח ^[388] במערבו של כבש. וכדי שלא יתמלאו השיתין מן הנסכין, לכן אחת לשבעים שנה, היו פרחי [ילדים] כהונה יורדין בו עד שהגיעו לשיתין, ומביאין ^[389] יין קרוש, שנעפש ונקרש, שהוא דומה לעיגולי דבילה [כלומר, נהפכו לגושים מרוב יושנן] ושורפין אותו בקדושה, במקום קדוש בעזרה, מפני שהן אסורין בהנאה. מפני שנאמר [במדבר כח] בפרשת עולת תמיד "ונסכו רביעית ההין לכבש האחד בקודש הסך נסך שכר לה"', ודרשינן "בקודש" שחייב שריפה, כמבואר בהמשך. על כן דרשינן: כשם שניסוכו בקדושה, דהיינו בעזרה, כך שריפתו בקדושה.

והוינן בה: מאי משמע, איך משמע "בקודש" לחיוב שריפה?

ואמר רבינא: אתיא, למדין גזירה שוה "קודש קודש", כתיב הכא בנסכים: ב"קודש", וכתיב התם [שמות כט] "ושרפת את הנותר באש, ולא יאכל כי קודש הוא", ודרשינן: מה נותר שריפתו בקדושה, אף האי, נסכים, נמי שריפתו ^[390] בקדושה ^[391].

הרי שרבי אליעזר בר רבי צדוק סובר, שאחרי ירידתו לשיתין טעון שריפה. ואם כן, עד שריפתו לא נעשית מצותו. ולדעתו, אכן, מועלין בו עד לשריפתו. ואילו במשנתינו שנינו שאין מועלין בו משעת ירידתו לשיתין. על כן, מבררת הגמרא: לימא מתניתין דלא כרבי אליעזר בר רבי צדוק?

ומתרצינן: לא, אפילו תימא, שמשנתנו היא כרבי אליעזר בר רבי צדוק, אלא, שהמשנה מדברת בדאי קלט, כלומר, שקלט את הנסכים כשהם עדיין באויר, ועדיין לא ירדו אל הרצפה.

ובאופן זה אין מצותו בשריפה, אפילו לרבי אליעזר בר רבי צדוק, הילכך אמרה המשנה שאין מועלין בו ^[392].

[התוס' מביאים גירסא אחרת בקושית ותירוץ הגמרא, והיא גירסת הגמרא במסכת סוכה. ולפי גירסא זו ^[393], קושית הלישנא קמא, אינה קושיא, מפני שעל אף שרבי אליעזר ברבי צדוק סובר שחייב שריפה, מכל מקום, יכול לסבור שאין בו מעילה, מפני שאין איסור מעילה תלוי בחיוב שריפה].

גירסת התוס' היא:

הגמרא מקשה: וכי לימא, שמתניתין רבי אליעזר בר רבי צדוק היא, ולא כרבנן?!

דאי רבנן, קשה, הא נחית לתהום ^[394].

כי לרבנן נבלע היין באדמה ^[395], ולא שייך ב"מציאות" למעול בו. אלא לרבי אליעזר בר רבי צדוק, מאחר שהיין מתאסף בשיתין, שייך למעול בו.

ומתרצינן: אפילו תימא, שמשנתנו רבנן היא, אלא היא מדברת באופן של דאי קלט, שקלט את היין לפני שנבלע באדמה, וישנה "מציאות" ליהנות ממנו, ומשמיעה לנו המשנה שאין מועלים בו.

[בגירסת המיוחס לרש"י והשיטה מקובצת יש כאן "לישנא אחרינא", והיא ה"איכא דאמרי" במסכת סוכה ^[396]].

ולפי גירסא זו מבררת הגמרא: האם לימא, שמשנתנו רבנן היא, ומדברת באופן של דאי קלט, לפני ירידתו בלול, והואיל ואין בו מעתה צורך גבוה, לפיכך: אין מועלין בו,

דאי, דאם נוקים המשנה, כרבי אליעזר בר רבי צדוק, קשה, למה אמרה שאין מועלים בו, הלא אכתי בקדושתייהו קיימי, היין עדיין עומד בקדושתו, כי יש עליו חיוב שריפה, ועד שישרף, קדושתו עליו?

ומתרצינן: אפילו תימא, שמשנתנו רבי אליעזר בר רבי צדוק היא, ומודה, שעל אף שחייב שריפה, מכל מקום, אין בו מעילה. והטעם, מפני שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו, והניסוך הוא הרי עיקר מצותו.

בגירסתנו יש נוסח אחר: איכא דאמרי: הגמרא מבררת: האם לימא, שמתניתין כרבי אליעזר בר רבי צדוק, ומדברת דוקא דאי קלט את היין קודם שירד לרצפה [לשיתין המרוצף], לפיכך: אין בו מעילה. דאם כבר ירד לרצפה, הרצפה מקדשתו, ^[397] וצריך לשרפו, ואם כן עדיין לא נעשית מצותו, ומועלין בו.

ומתרצינן: לא! לעולם משנתנו כרבי אליעזר בר רבי צדוק, אלא, ואפילו לא איקלט ונהנה מן המכונסין ברצפה, גם כן אין מועלין. והא דאמר לעיל בברייתא דצריך שריפה, היינו: מדרבנן ^[398], והיות שמן התורה אינו בר שריפה, הילכך אין מועלין בו, אף אחרי ירידתו לשיתין.

ומקשינן: איך תירצת שהוא רק מדרבנן, והא קרא קנסיב לה, הרי בברייתא דרשה רבי אליעזר בר רבי צדוק מדרשות המקראות? ומתרצינן: אמנם, מדרבנן הוא, והדרשה אסמכתא בעלמא היא ^[399]. רבנן הסמיכו לחיוב שריפה על דרשת המקראות, ואינו מן התורה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה לדון בדברים שאין מועלין בהם.

דישון, הנשאר מהקטורת שהורידוהו מעל מזבח הפנימי. וכן דישון פתילות ושמנים, הנשאר והורידוהו מעל המנורה,

לא נהנין, אסור להנות מהן, ולא מועלין, מפני שכבר נעשית מצותן ^[400].

המקדיש דישון בתחלה ^[401], מי שנטל את הדשן אחר שהוציאו, והקדישו, חלה עליו

קדושה, ומועלין בו ^[402] מן התורה.

שנינו במסכת חולין [כב א] "כשר בתורין, פסול בבני יונה, כשר בבני יונה, פסול בתורין. תחילת הציהוב, בזה ובזה פסול". כלומר, בני יונים כשרים רק כשהם קטנים, ואילו תורין כשרים רק כשהן גדולין.

הילכך: תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, לא נהנין, אסור ליהנות מהן מדרבנן, ולא מועלין בהן כלל ^[403].

ובמשנה הבאה חולק רבי שמעון, וסובר שתורין שלא הגיע זמנן, מועלין בהן. ושם יבואר.

גמרא:

שנינו במשנה [תמיד כח ב] "ירד [התורם תרומת הדשן מן המזבח] הגיע לרצפה [רצפת העזרה] הפך פניו לצפון, הולך במזרחו של כבש כעשר אמות, צבר את הגחלים על גבי הרצפה רחוק מן הכבש שלשה טפחים, מקום שנותנים מוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה".

נמצאנו למדים, שהיה מקום מסויים בעזרה, המיועד לשלשה דברים, ואלו הן: מקום השלכת מוראת העוף, מקום הנחת דישון מזבח הפנימי והמנורה, מקום צבירת והנחת תרומת הדשן של מזבח החיצון.

אמרה התורה בפרשת עולת העוף [ויקרא א] "והסיר את מראתו [הזפק] בנוצתה [עם בני מעיה] והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן". למדנו כמה דברים, שהזפק [מוראתה] נשלך בצד מזרח המזבח, רחוק מן המזבח עשרים אמה, מפני שאין "השלכה" פחותה מעשרים אמה [ואמרו חכמים שהוא שלשה טפחים בצד הכבש, והוא כעשר אמות מקרקעית הכבש], וששם מקום הדשן.

על איזה דשן דברה התורה, שהושם שם במקום ההוא?

בפשטות, על תרומת הדשן של מזבח החיצון, שהרי נאמר בפרשת תרומת הדשן [ויקרא ו] "ושמו אצל המזבח".

ממשנתינו שאמרה "דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין", משמע, שגם דשן הפנימי והמנורה, שמו באותו מקום. והרי כך אמרה, שדישון מזבח הפנימי אין מועלין, הא של מזבח החיצון המונח יחד אתו, מועלין, כי אם מקום הנחתו הוא מחוץ למחנה, מקום שפך "שאר הדשן" של מזבח החיצון, למה ימעלו בו, הלא גם בשאר הדשן של מזבח החיצון אין מועלין ^[404] כמבואר לעיל [ט א].

לכן, מבררת הגמרא ^[405]: מנין לנו [ולמשנה במסכת תמיד, הנ"ל] שגם דשן מזבח הפנימי והמנורה שמו שם, באותו "מקום הדשן".

בשלמא

הערות

^[378] גירסת הגאון יעב"ץ.

^[379] מפשטות הגמרא משמע שיש מעילה בתרומת הדשן, אף אחרי הנחתה. אבל שיטת הריצב"א [יומא שם] שאין בה מעילה, אלא איסור הנאה בעלמא. ועיין לעיל [הערה 274] שלדעת הצאן קדשים והקרן אורה והגר"ח והגרי"ז, סובר הרמב"ם כן, שאינו אלא איסור הנאה. [אלא שהרמב"ם סובר כן אף בשאר הדשן].

^[380] הקשה הקרן אורה, לדעת הרמב"ם [הערה 274] והשיטות שבהערה הקודמת שבתרומת הדשן אין "מועלים", אלא שיש עליה "איסור הנאה" בלבד, צריך לבאר קושית הגמרא בהתאם לכך, שהגמרא רוצה להוכיח שעל כל פנים יש איסור הנאה אחרי שנעשית מצותו. ולשון הגמרא לא משמע כן? ועוד מקשה, שאף אם נניח כן, מה הקושיא לגבי דם, הלא לא רצינו להוכיח שאין איסור הנאה בדם, ובהחלט יתכן שיש איסור הנאה מדאורייתא [ועיין בהערה 372 בשם הצל"ח]. אלא שרצינו להוכיח שאין איסור מעילה, ומה ההוכחה מתרומת הדשן? ומבאר ביאור חדש בכל הסוגיא. השקלא וטריא של הגמרא, באמת, אינו דוקא לדין מעילה, אלא, להוכיח שכל דבר שנעשית מצותו לא נשאר בקדושתו הראשונה, דבר דבר לפי ענינו. בדם לגבי איסור מעילה. בתרומת הדשן לגבי איסור הנאה. בעגלה ערופה לגבי איסור הנאה [וראה בהערה 384] וכן בגדי כהונה ויבואר בהערה 383. והקובץ שיעורים [חלק ב סימן כא] דן בסברא זו אם שייך לומר "נעשית מצותן" באיסורי הנאה גרידא, ומביא הרבה ראיות וחלקי הבונה והסותר. ומצד הסברא, טוען, שבשלמא בקדשים המיועדים לגבוה, ואיסורם אינו איסור עולמי שחל משעת הקדשו, אלא, איסור המתחדש בכל שעה ושעה כל זמן שהוא מיוחד לגבוה, וכיון שבטל ממנו צורך גבוה, ממילא פקע איסורו, [ודבריו הובאו בהערה 23] - אבל, בשארי איסורי הנאה, מה שייך לומר בהם "נעשית מצותן" הרי דין נעשית מצוותן נאמר באיסורי הנאה שדינן בשריפה, כמבואר בסוף מסכת תמורה?

^[381] שם בגמרא יומא, לא אמרה הגמרא דבר זה. אלא תיכף אחרי הקושיא: ולא?! והרי תרומת הדשן, היא מתרצת: משום דהוה להו תרומת הדשן ובגדי כהונה וכולהו. ועיין שם בתוס' המעירים על כך. וסוגיא זו מופיעה כמה פעמים בש"ס [עיין מסורת הש"ס] ובכולם לא מוזכר שעיר המשתלח. השפת אמת טוען שגירסתנו היא גירסא משובשת. מפני כמה טעמים. האחד. למה לא מנתה המשנה לשעיר לעזאזל בפרק שני בין כל המנויים שם שמועלים בהם. ועוד, הרמב"ם אינו מונה שעיר לעזאזל בין איסורי מעילה, כשם שהוא מונה [פרק שני מהלכות מעילה] פרה אדומה שיש בו מעילה הואיל והיא נקראת חטאת. ועוד, למה יהיה בו מעילה, הלא אינו מ"קדשי ה"', אחר ההגרלה ונתברר שדרכו לעזאזל. ועוד, ממחלוקת רב ושמואל ומלשונם, משמע, שלא משום מעילה נחלקו. וגם הקרן אורה מרגיש בקושי שבדבר. ועיין שם דבריו. וראה בחידושי הגרי"ז יומא שם [כא מדפי הספר] המוכיח מדברי התוס' [זבחים עב] שאיסור איברי שעיר המשתלח אינו איסור קודש כלל, אלא איסור בפני עצמו, הנלמד מקרא "גזירה". ועיין בקובץ שיעורים [חלק ב סימן כ"א].

^[382] גירסת השיטה מקובצת.

^[383] היינו, שהגמרא סוברת שלדעת רבי דוסא, הוי בגדי כהונה דבר שנעשית מצותו ואין מועלין בו. והקשה הקרן אורה, וכי רבי דוסא סובר שאין מועלין בבגדי כהונה? הלא אם ילבשם להשתמש בהם שימוש שאינו של קודש, ודאי שמועלין בהם? ומה שמותר לכהן הדיוט ללבשם בגמר עבודתו, אינו משום שאין מועלין בהם, אלא משום שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, כמבואר בשם רש"י. אבל לפי ביאורו הנ"ל [הערה380] מבואר היטב. הדיון בגמרא הוא, רק, אם דבר שנעשית מצותו נשאר בקדושתו הראשונה או שירד מקדושתו. על כן, לדעת חכמים, כיון שהוקדשו לכהן גדול, ונעשית מצותן לא ירדו מקדושתן, ולא ילבשם כהן הדיוט, שירידה היא זו. ועתה הוי להו תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובים הבאין כאחד, ושניהם לא ירדו מקדושתן הראשונה, ובאים למעט דם לאחר כפרה, שירד מקדושתו הראשונה לענין מעילה ! אבל לרבי דוסא, אין להוכיח מבגדי כהונה, מאחר שאכן יורדים מקדושתן, ומותרים לכהן הדיוט ומה שמועלין בהם בלובשו אותם שלא בשעת עבודה אין זה מחמת קדושה הראשונה. ועיין שם שלפי ביאור זה מתורצים הרבה קושיות.

^[384] כתב הרש"ש: בעגלה ערופה אין איסור מעילה, אלא איסור הנאה בלבד. ואישתמיטיה להגאון הרש"ש, שהוא מחלוקת ראשונים, ויש סוברים שהיא אסורה בהנאה. ועיין באריכות בספר כנסת הראשונים ובספר נחל איתן להגר"ח קנייבסקי [יג. ח. א] וכן סובר כאן המיוחס לרש"י.

^[385] גירסת השיטה מקובצת.

^[386] הקשו התוס': למה לנו שני מיעוטים בכדי למעט, הלא במיעוט אחד די? ואין לומר שאם היתה התורה ממעטת רק באחד מהם, לדוגמה: בעגלה ערופה, היינו למדים מתרומת הדשן, שמועלין בדבר שנעשית מצותה, זה אינו נכון, כי אם רצתה התורה שנלמד מן השני, אין צורך בשום מיעוט, כי הרי עתה אנו דנים לפי המאן דאמר: שני כתובין הבאים כאחד מלמדין, ואי לכך, לא היינו למדים מן השני, וחוזרת הקושיא: למה לנו שני מיעוטים. ומתרצים בשם רבינו פרץ, שמה שאמרה הגמרא שני מיעוטים, הוא לאו דוקא [עיין שיטה מקובצת], ועיקר המיעוט הוא מ"ושמו", ומה שכתבה התורה "הערופה", בא לדרשה אחרת, כמו שדרשה הגמרא במסכת חולין [כד א]. ועיין בתוס' יומא שם באריכות. ועיין עוד תוס' פסחים [כו א], זבחים [מו א], חולין [קיג ב קיז ב].

^[387] סוגיא זו הובאה במסכת סוכה [מט א] בגירסא אחרת. וכתבו שם התוס' שגירסא ההיא עיקרית. ומתפרשת כאן לפי גירסתנו, על פי פירוש התוס' כאן. ועד "איכא דאמרי" מתפרשת על פי רש"י שם.

^[388] הכבש שבו עלו למזבח, היה באורך שלשים ושתים אמה ורחבו שש עשרה אמה ומשפע ועולה לגובה תשע אמות גובה המזבח. ובראשו לא היה מחובר למזבח אלא אויר מעט מפסיק ביניהם. [והטעם מבואר במסכת זבחים קד א], ובאותו מקום פנוי הקרוי "אויר בין כבש למזבח" היה ה"לול" [כעין תעלה] בחלק המערבי של הכבש, ובו היו הנסכים יורדים, שהרי מקום ניסוך הנסכים הוא בצד דרום המזבח סמוך לכבש, בצד מערבו. נמצא שהנסכים שתתו מהמזבח לתוך הלול. לאן הוביל אותו הלול? לדעת חכמים שתתו עד לתהום. כלומר נבלעו באדמה שמתחת למזבח. ואילו לדעת רבי אליעזר בריבי צדוק, ירדו לשיתין, חלל עמוק מתחת למזבח מרוצף בשיש, והיין של כל השנה מצטבר שם ואינו נבלע בתהום.

^[389] בגמרא סוכה: ומלקטין.

^[390] גירסת השיטה מקובצת.

^[391] מדברי רש"י שם משמע [וכן כתב כאן הפירוש ב], שהוא מעין שתי לשונות. ללשון ראשון, חיוב הליקוט מן השיתין הוא, כפשוטו, כדי שלא יתמלא. וללשון שני, החיוב הוא מחמת מצות שריפה הנלמד מנותר. וכנראה, שדבר זה תלוי בלשונות הגמרא. והאריך בכך בספר שולי המעיל. על דברי גירסא זו מקשה הנזר הקודש [ועיין בהערה לז בשם הקרן אורה], ומה בכך שחייב שריפה בקודש, וכי משום כך תהיה בו מעילה? הלא אמר רבא [י א] שבשר קודש שנטמא, אף על פי שחייב שריפה, אין בו מעילה? ומתרץ, על פי דברי הרמב"ם [מובא בהערה 315] ששריפת בשר קודש שנטמא כשרה בזר, הילכך אינה "עבודה". אבל לרבי אליעזר ברבי צדוק הדורש "כשם שניסוכו בקדושה כן שריפתו בקדושה" ודאי ששריפתו בכהן דוקא, כשם שהניסוך הוא בכהן, הילכך, הוי "עבודה", ויש בו מעילה.

^[392] אלא נתקדשו כשירדו לשיתין. המיוחס לרש"י ותוס'. ועיין בפירוש א שמדמה דין זה לדין דם אחר שיצאו לנחל קדרון. ובפירוש רבינו אליקים [מובא בשיטה מקובצת]: משום "דאי קלט" לקדושה, כלומר, דלול קלטן לקדושה. והקרן אורה הקשה: מנלן דהרצפה מקדשו, הרי לא נלמד אלא מנותר, משמע שהוא קדושה בעצם היין?

^[393] מבואר לפי החק נתן והרש"ש, וכדבריהם מפורש בפירוש ב. ועיין ברכת הזבח וצאן ק דשים. ויש להוסיף ביאור על דברי החק נתן: הרי נלמד מנותר בגזירה שוה, ובנותר עצמו שנינו בתחילת המסכת שאין בו מעילה, על אף שחייב שריפה. וכבר העיר כן הקרן אורה.

^[394] גירסת השיטה מקובצת והיא גירסת הגמרא סוכה שם.

^[395] כן כתבו המיוחס לרש"י ותוס' כאן, ורש"י במסכת סוכה, וכן כתבו כל המפרשים והוא פשטות לשון הגמרא. אבל השפת אמת מפקפק בכך. וטענתו היא: מי אמר שלדעת חכמים ירדו לתהום ונבלע באדמה, הלא יש לומר, שחכמים רק סוברים שאין חיוב ללקטו ולשורפו, אבל אינם סוברים שאין אפשרות במציאות ללקטו. ומי אמר שלחכמים לא היה שיתין, הלא משנה מפורשת היא, סתם משנה במסכת מדות [פרק ד משנה ג], ואין חולק עליה, והביאה הרמב"ם [פרק ב מהלכות בית הבחירה] אף על פי שפוסק כחכמים? ומבאר, שאין הכוונה שאי אפשר לירד לשם, אלא שלדעת רבי אליעזר בר רבי יצחק, פרחי כהונה היו מלקטין אותו, הילכך, שייך בו דין מעילה, אבל אליבא דחכמים שאין מלקטין אותו ונשאר בעומק הבור, והוא השיתין, מי יבא לשם למעול? ומתרצת הגמרא, אף על גב שאינו שכיח, מכל מקום, אם אירע שנקלט, מועלין בו.

^[396] ולפי גירסא זו יבואר המשך הגמרא, על כן הבאנוה.

^[397] עיין הערה 382.

^[398] גירסת התוס' והשיטה מקובצת.

^[399] גירסת התוס'.

^[400] יבואר לקמן הערה 405.

^[401] המקדיש דישון בתחלה בפירוש דברי המשנה כתבו רבותינו הראשונים והאחרונים הרבה פירושים. וכתב הרש"ש שכולם דחוקים. והקרן אורה, אחרי שהביא כמה פירושים, כתב "השי"ת יודיע לנו תעלומות חכמה". א. פירוש התוס' [על פי גירסת החק נתן]: לפי גירסא זו, עוסקת המשנה, בדישון מזבח הפנימי והמנורה, ששנינו עליהם ברישא שאין מועלין בהם. והחידוש הוא, שאם הקדישם, מועלין בהם. כלומר, אילו היו אסורין בהנאה מן התורה, אין אדם יכול להקדישן, ולא נתפס עליהם הקדש. אלא, היות ואינם קדושים, והקדושה שבהם הלכה לה, לפיכך יכול להקדישן, ומועלין בהן מן התורה. ומבואר, לשון "בתחלה", כלומר, עתה, מתחילה בהן קדושה חדשה, כאשר הקדישה, כי הקדושה הקודמת הלכה לה. ב. פירוש התוס' [בלי גירסת החק נתן]: בתוס' משמע שמדובר בדשן שנתרם ממזבח החיצון. וכתב הלקוטי הלכות [והאריכו בכך ה"בועז" ובטל תורה להגר"מ אריק] שלא יתכן לומר כן. מאחר שהוא קדוש מכבר ואסור בהנאה, ומועלין בו, ואיך יכול להקדישו, ומה יועיל הקדשו? אבל הברכת הזבח, אכן מפרש, שאין הכוונה שהקדישו בפיו, אלא שעצם ההרמה הוא הקדשו. ג. פירוש התוס' במסכת יומא: הקדמה: שם סובר הריצב"א, דדשן מזבח הפנימי אסור בהנאה מן התורה, ומה שאמרה המשנה "לא נהנין", היינו איסור הנאה מן התורה, שלא כשאר מקומות שאמרה המשנה "לא נהנין" ופירושם: מדרבנן, ואם אכן יש עליהם איסור הנאה מן התורה, אינו יכול להקדישן. על כן, פירש שם הריצב"א את משנתנו, שמדובר, באדם שהקדיש את אפר כירתו, כלומר, אפר שיש לו בבית. [אגב: שם כתבו התוס' "וכן פירש"י". לאיזה רש"י כוונתם? האם היה באוצרותיהם פירש"י למסכת מעילה? וודאי אין כוונתם לפירוש המיוחס לרש"י כאן המפרש פירוש אחר לגמרי], ולפי פירוש זה, באה המשנה להשמיענו, שהדשן קדוש, אף על גב שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית [כבמשנה יג א]. ולשון "בתחלה", היינו: הקדש חדש. התוס' [כאן] מקשים על פירוש זה: פשיטא? ומה הצורך להשמיענו, הלא ודאי שכל דבר יכול אדם להקדיש לבדק הבית? וביומא מקשים התוס', שלא משמע כן מלשון "דישון". וכתבו התוס' יום טוב והברכת הזבח שהרמב"ם [פרק ה' מהלכות מעילה הלכה א] פירש כן המשנה. ומבואר היטיב, כי הרמב"ם לשיטתו [הערה 274]. וכתב בתקנת עזרא, שלפירוש זה הסכים הגר"א בהגהותיו למשנה. ועיין שם שמיישב הלשון "בתחילה". וכן מבאר בחידושי הגר"ח [תמורה לד א]. ד. פירוש התוס' ביומא: מדובר בדשן מזבח החיצון לאחר שהוציאוהו מחוץ לירושלים, ואז אינו אסור בהנאה [ולדעת הרמב"ם הריהו אסור בהנאה, עיין שם בהערה 274], הילכך, שייך להקדישו. והחידוש הוא, שאפשר להקדישו, ואינו כשאר דשן [תרומת הדשן] האסור בהנאה. וגם לפירוש זה לא מבואר הלשון "בתחלה". ה. פירוש המיוחס לרש"י: הנהנה מדשן מזבח הפנימי והמנורה לאחר שהניחו במקום הנחת תרומת הדשן [כמו שיבואר]. והטעם שמועלין בו, הוא, משום שלא אפשר שלא ידבק [לדעת הצאן קדשים] בו מדשן התרום ממזבח החיצון האסור בהנאה, לפיכך מועלין בכולו. והקשה הקרן אורה על פירוש זה. אם כן, למה צריך להקדישו? ועוד, וכי בשל כך ימעלו בכולו?! וכן לא מבואר הלשון "בתחלה" ו. פירוש רבינו גרשום ורבינו עובדיה: אדם שהקדיש דמי אותו דישון, כגון: אמר הרי עלי דמי דישון בתחילה קודם שהוציאו לעזרה שיש בו מעילה, ואחר כך הוציאו לחוץ. ובא אחר ונהנה מן הדישון, אף על גב דכבר נעשית מצותו, אפילו הכי מועלין בו. כיון דנהנה ממנו וחיסר מן הדשן, שוב אי אפשר לשער כמה היו דמיו כשנתנה ונמצא מפסיד להקדש, משום הכי מועלין בו לאלתר כשנהנה ממנו. [ראה בתוס' יום טוב ובתוספות חדשים על ההדגשה "לאלתר"]. גם על פירוש זה הקשו האחרונים. הקרן אורה מקשה: מעולם לא שמענו מעילה באופן זה, כשהדשן עצמו אינו בר מעילה, ומוכיח כן ממסכת ערכין [כ]. וה"בועז" מוסיף להקשות, שאם כן, היה לו לומר "המקדיש דמי דישון. נמצא שעיקר חסר מן הספר. וכן, לא אמרה המשנה שהנהנה החסיר, ושעשה כן קודם ששמוהו, ושלא ידוע כמה היה שוה, כל זה לא אמרה המשנה? ועוד, דין דמים שייך בכל דבר, ולאו דוקא בדישון? ועוד, למה הוי כמפסיד את ההקדש משום שעתה אי אפשר לשער דמיו, הלא אינו יותר מדבר הגורם לממון, שקיימא לן שאינו ממון? עיין שם שהאריך. והמלאכת שלמה מקשה יותר, הלא לא גרע ממזיק את ההקדש דפטור לגמרי? וכן הקשה המנחת פתים להגר"מ אריק. ועוד הקשו המלאכת שלמה והבועז, מה החילוק בין קודם שהוציאוהו לאחריו? ומה החילוק בינו לבין אדם אחר? ועיין רש"ש. ולפי דרכו יתורצו מקצת קושיות אלו. ז. פירוש א: גרס במשנה: המקדש [ולא "המקדיש"] דישון, כתחלה [ולא "בתחילה"] מועלין בו. ולדעתו, מה שאמרה המשנה ברישא, שדשן מזבח הפנימי והמנורה, לא מועלין, היינו דוקא עד שמניחן בבית הדשן [מקום המוראה והנוצה, כמבואר לקמן]. אבל אחרי שמניחן שם, מועלין בו, מאחר שמתערב עם תרומת הדשן, ומתוך שאינו יודע איזה תרומת הדשן ואיזה דשן מזבח הפנימי, מועלין בו. ולכן כתבה המשנה "דישון" ולא "דשן", כלומר, הדשנים המעורבים זה עם זה. ועל כך מסיימת המשנה: המקדש דישון, כלומר, בעצם מעשה הנחתו, אחרי שמניחן שם בבית הדשן, "כתחלה" מועלין בו, כלומר, מועלין בו כשם שמועלין בתרומת הדשן מן מזבח החיצון שהיה מונח שם בתחילה, כלומר, שהרי תרומת הדשן היתה העבודה הראשונה כל יום. פירוש זה, הוא כנראה פירוש המיוחס לרש"י, ובשינויים מסויימים. ועיין בכנסת הראשונים בשם ספר יחוסי תנאים ואמוראים. ח. פירוש הקרן אורה: בשעת הקדישו את הקרבן, הקדיש גם את דשנו. הילכך, מועלין בו בדשן, אף על פי שנעשית מצותו. ט. פירוש השפת אמת: גירסת המשנה היא: דישון בתחלה מועלין. כלומר, עד כאן לא שנינו [לעיל ט א] שאין מועלין בשאר הדשן של מזבח החיצון, אלא אחר תרומת הדשן לדעת רב, או אחר הוצאתו מחוץ למחנה לדעת רבי יוחנן. אבל, בתחלה, כלומר, קודם תרומת הדשן, או קודם הוצאתו מחוץ למחנה, מועלין בו. י. פירוש הבועז: המקדיש דישון מזבח הפנימי והמנורה בתחילה, כלומר, קודם שהוציאו מהיכל, מועלין בו. ולכאורה, איך יכול להקדישו, הלא אינו שלו? ומבאר, על פי דברי התוס' והרא"ש [נדרים לד ב], הסוברים, שאף על גב שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, אפילו הכי, אם מונח דבר של הפקר, ואין אדם סמוך לו אלא הוא, כבר יכול להקדישו, אף קודם שזכה בו מן ההפקר. והמשנה מחדשת שני חידושים. אחד: אף שגם אחר שיוציאו יהיה אסור להנות ממנו, מכל מקום, הואיל ומן התורה מותר ליהנות ממנו אחרי שנעשית מצוותו, ורק מדרבנן אסור, משום הכי יכול להקדישו. ועוד חידוש: אפילו שעכשיו שהדשן עדיין בהיכל ודאי אינו ברשותו ואיך יקדישו? על כל פנים, כיון שבידו להוציאו וגם כשיוציאנו יהיה כל אדם אסור להנות מהאפר, על כל פנים מדרבנן, ולפיכך כל אדם מרוחק ממנו מלזכות בו, ורק אותו המקדיש רוצה לזכות בו בסוברו שהוא עושה מצוה, הלכך אף שאינו ברשות, הוה ליה כאילו בא ברשותו, וכדברי התוס' והרא"ש. יא. פירוש העולת שלמה: על פי דברי התוס' [זבחים מו א] דבתרומת הדשן של מזבח החיצון, יש מועל אחר מועל, מפני שהם קדושים קדושת הגוף. על כן, באה המשנה לחדש, שדישון מזבח הפנימי והמנורה, אינו קדוש אלא קדושת דמים, ואחרי שמעלו בו יצא לחולין. לפיכך, המקדיש אותו בתחילה, מועל, ולא המועל אחר מועל.

^[402] גירסת המשנה.

^[403] כתבו התוס': אף מדרבנן אין מועלין, ואינו צריך לשלם אפילו קרן, אלא, חכמים אסרום בהנאה. וכן כל מקום שאמרה כן המשנה, הכי פירושו: אין מועלין אפילו מדרבנן. [וכבר מבואר לעיל]. והוכחתם, ממשנה הקודמת לגבי דם, שאמרה המשנה "אין מועלין", וברור שפירושו: אין מועלין אפילו מדרבנן, כי הרי מה שאמרה שם המשנה בסיפא יצא לנחל קדרון, מועלין, היינו מדרבנן בלבד [כמבואר שם הערה 371].

^[404] שיטה מקובצת.

^[405] פירוש זה בגמרא הוא מסקנת התוס'. ולפי מסקנא זו, אין ספק שבתרומת הדשן של מזבח החיצון, מועלין מן התורה. וכן אין ספק שבדשן מזבח הפנימי והמנורה, אין מועלין. וכל הדיון בגמרא, הוא, על קביעות מקום דשן מזבח הפנימי והמנורה. ובתחלה רצו התוס' לפרש, שדיון הגמרא הוא על עצם דין המשנה שאין מועלין בדשן מזבח הפנימי והמנורה. ולפי פירוש זה, מבררת הגמרא: בשלמא דשן מזבח החיצון, אין! מועלין משום שנאמר ושמו, וכבר נגמרה מצותו, אלא [על פי שיטה מקובצת] מנלן שבהנחת דשן מזבח הפנימי כבר נגמר מצותו, שהילכך אין מועלין? והתוס' אינם מקבלים פירוש זה כלל, משום דאדרבה, ממה שנאמר "ושמו" דרשינן [בתחילת העמוד] שכן! מועלין. עוד פירשו התוס', והוא פירוש המיוחס לרש"י ורבינו גרשום, ושיטת הר"י [יומא שם וזבחים מו א], שהגמרא מדייקת ממה שאמרה המשנה "לא נהנין ולא מועלין", שהיינו דוקא אחרי השמתו במקום הדשן, משום שכבר נעשית מצותו והוא הדישון. משמע, שעד שלא נדשן, מועלין בו, כי הוא עדיין קודם שנעשית מצותו, ומשמע שמצוה לדשנו. ועל כך, מקשה הגמרא, בשלמא בתרומת הדשן של מזבח החיצון, שייך לומר נעשית מצותו כי יש מצוה לדשנו [ובכל זאת מועלין בו אחרי עשיית מצותו, כמבואר לעיל מפני שנאמר "ושמו"], אלא, דשן הפנימי, מנלן שיש בכלל מצוה לדשן, שייאמר עליו "קודם שנעשית מצותו" ו"אחר שנעשית מצותו". ובתחלה רצו התוס' לפרש פירוש זה, שדיון הגמרא הוא, לענין מעילה התלוי בנעשית מצותו, והתוס' חוזרים בהם, מפני שזה אינו נכון. ולדעתם אין מועלין בדשן מזבח הפנימי, אפילו לפני דישונו והוצאתו, כמו שאמרה הגמרא [פסחים כו א] שאין מועלין בקטרת [והוא דשן מזבח הפנימי] משעה שתעלה תמרתו. על קושיא זו מתרץ הטהרת הקודש [זבחים מו א], שאינה קושיא. שמה שאמרה הגמרא שם, הוא, רק שאין מועלין בריח, ואינו סותר למה שנאמר כאן שמועלין בעצם הדשן. והאמת, שחילוק זה וסברא זו כבר כתבו התוס' ישנים [יומא ס א], וזה לשונם "ויש לומר שבריח אין בו מעילה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, שאי אפשר שלא יהנו ממנו בחפינה ובפיטום ובהולכה ובהקטרה, ורבנן הוא דגזרו ביה. אבל אחר שנעשית מצותו לא גזרו ביה מידי; אי נמי: ריח אין בו ממש כמו קול ומראה. אבל דישון מזבח הפנימי והמנורה יש בו ממש". ונחזור לדברי התוס': על כן, מפרשים התוס' לפירוש זה, שדיון הגמרא איננו לענין מעילה, אלא דיון סתמי, מנלן שמצוה לדשן. ועל כך מביאה הגמרא דרשות הכתובים. התוס' אינם מקבלים פירוש זה, משום שהגמרא מבררת [בהמשך] "מנורה מנלן"? ואם נאמר שכל הדיון הוא, מנלן שיש מצוה לדשן, קשה, הלא ברור שיש מצוה לדשן את המנורה, והרי מקרא מלא אמר הכתוב [שמות ל] "בהיטיבו את הנרות"? על קושיא זו מתרץ הגרי"ז בספרו על הרמב"ם [הלכות תמידין ומוספין]. ומחדש, שבהטבת המנורה יש שני דינים. האחד, על נרות המנורה, וכלשון הגמרא [מנחות נ א] "אי לאו דעביד הדלקה מאורתא, הטבה בצפרא מהיכא", וזה נלמד ממה שאמרה התורה "בהיטיבו את הנרות". והנה, מדין הטבת הנרות, עדיין לא שמענו דין מעילה על הדשן, שכל הדין הוא, שהנרות תהיינה נקיות ומוכנות להדלקת יום הבא, ואין כאן שום חלות קדושה על הדשן. הלכך, מחדשת כאן הגמרא [לפי פירוש זה], שיש חלות דין על הדשן עצמו לדשנו ולהניחו אצל המזבח. ודין זה של דשן מביא דיני מעילה על הדשן. עוד שיטה מובאת שם בתוס' [יומא] בשם הריצב" א. ולדעתו מה שאמרה המשנה על דישון מזבח הפנימי והמנורה, "לא נהנין ולא מועלין", פירושו: לא נהנין, מן התורה, ובכל זאת אין מועלין, מפני שכבר נעשית מצותו. ועיין שם שמוכיח כן מתלמוד הירושלמי. ולשיטתו [וכבר הובאה לעיל בהערה 401] גם בתרומת הדשן אין מועלין, אלא אסור באיסור הנאה בעלמא. ועתה, מבררת הגמרא, בשלמא תרומת הדשן של מזבח החיצון אסור בהנאה [בלי מעילה] משום שנאמר "ושמו", אלא הפנימי מנלן שיהא אסור בהנאה לאחר שנדשן. וביותר, אפילו קודם שנדשן, מנלן שיהא אסור בהנאה, ומכל שכן לאחר שנעשית מצותו [גם על איסור הנאה בלבד שייך לומר נעשית מצותו, כמבואר בהערה 380 בשם הקרן אורה]. ומתרצת הגמרא, שנלמד ממה שאמרה התורה "דשן", וזה מוסב על דשן הפנימי, כמבואר בהמשך הגמרא, ובאה התורה ללמדנו שכל הדשנים שווים זה לזה, ובכולם אסור ליהנות מן התורה, למרות שאין בהם מעילה. והילכך, מפרש דברי המשנה "המקדיש דישון בתחילה" באפר כירה, מפני שלשיטתו, אין מועלים כלל בדשן. כמבואר בהערה 380, בפירוש השלישי, קחנו משם. השלמת שיטת הריצב"א: הקשו שם התוס', מדוע דשן מזבח הפנימי, אין מועלין בו, אפילו קודם דישון, משעה שתעלה תמרתו, ואילו בתרומת הדשן של מזבח החיצון, מועלין קודם תרומת הדשן. [ביאור יתר: הלא לשיטה זו "כל הדשנים שוין"] ? ומבארים התוס': תרומת הדשן הוא מעשה "עבודה", והא ראיה: היא צריכה בגדי כהונה, [וסברא זו כבר הוזכרה לעיל הערה 273] כמו שאמרה התורה [שם] "ולבש הכהן מדו בד וגומר", ואילו דישון מזבח הפנימי, אף על פי שיש חיוב ומצוה לדשן, מכל מקום, אינו "עבודה", ואינו צריך בגדי כהונה. הגרי"ז דייק לשון התוס', שהם לא ביארו בדישון המנורה, אם הוי עבודה. וברור, בלי שום ספק שהוא עבודה, שהרי נאמר [שם] "והקטיר עליו אהרן:. בהיטיבו את הנרות". והנה, המשנה למלך [פרק שלישי מהלכות תמידין ומוספין הלכה ב] כתב, שגם דישון המנורה, אינו עבודה. ולכאורה, דבר זה קשה להולמו. ומאידך גיסא, הרי הריצב"א פירש כן את המשנה, המשווה דישון המנורה לדישון מזבח הפנימי, ובשניהם אין מועלין, לפי שאינם עבודה. והדברים לכאורה סותרים. ומבאר הגרי"ז על פי דרכו בקודש, כנ"ל. אכן, דישון הדשן של המנורה אינו עבודה, ואילו הטבת הנרות, הוי עבודה. הילכך, לגבי דין המנורה, נקיונה והטבתה, צריך בגדי כהונה והוי עבודה, ואילו לגבי החלת דין מעילה על הדשן עצמו, אינו עבודה, ואף על פי שודאי עושהו בבגדי כהונה, לא חל דין מעילה על הדשן. נמצא שאין הדברים סותרים. ועיין שם בחידושי הגרי"ז המאריך עוד. ובשלהי הדברים חשוב מאוד להזכיר שיטת הרמב"ן, וזה לשונו [בתחילת מסכת יומא] "אבל דישון מזבח הפנימי:. שעיקר דישון נראה שהוא מדבריהם שאין לו עיקר מן התורה ". וצריך לבאר, שהוא סובר, כי מה שדרשו כאן ובירושלמי מדרשות המקראות, היא אסמכתא בעלמא, וכל עצם דין דישון מזבח הפנימי הוא מדרבנן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But there is the instance of the removal of the ashes of offerings burned on the altar, whose mitzva has been performed and nevertheless it is still subject to misuse of consecrated property.

The Gemara answers: The removal of the ashes cannot serve as a model for other halakhot whose mitzva has been performed, because the mitzva of the removal of the ashes and the limbs of the scapegoat of Yom Kippur after it was pushed off the cliff are both subject to the prohibition of misuse even after their mitzva has been performed. Consequently, they are two verses that come as one, i.e., they are two cases that share a unique halakha not found elsewhere. And there is a principle: Any two verses that come as one do not teach their common aspect to apply to other cases.

The Gemara objects: This works out well according to the one who said that one may not derive benefit from the limbs of the scapegoat, as this is a second verse indicating that an item can be subject to the halakha of misuse even after its mitzva has been performed. But according to the one who said that one may derive benefit from the limbs of the scapegoat, and they are not subject to the halakha of misuse, what can be said to explain why it is not possible to derive this halakha from the removal of the ashes? According to that opinion, this is not a case of two verses that come as one.

The Gemara explains: Even according to that opinion, the removal of the ashes cannot serve as a model for other halakhot whose mitzva has been performed, because the mitzva of the removal of the ashes and the priestly vestments, the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur, are both subject to the halakha of misuse of consecrated property even after their mitzva has been performed. Consequently, they are two verses that come as one, and any two verses that come as one do not teach their common aspect.

The Gemara raises a further difficulty: This works out well according to the opinion of the Rabbis, who say that the verse: “And he shall take off the linen garments, which he wore when he went into the sacred place, and shall leave them there” (Leviticus 16:23), teaches that the four white garments worn by the High Priest on Yom Kippur are unfit for further use, and they require interment. According to their opinion, the answer given by the Gemara works out well.

But according to the opinion of Rabbi Dosa, who said that these priestly vestments, which are the same as those required by an ordinary priest throughout the year, are permitted for use by an ordinary priest and do not require interment, which means that misuse of consecrated property does not apply to them, what can be said to explain why it is not possible to derive the halakha from the removal of the ashes, since it is a lone instance and therefore should serve as a general source for other cases?

The Gemara responds: Even so, the removal of the ashes cannot serve as a model for other halakhot whose mitzva has been performed, because the cases of the removal of the ashes and the heifer whose neck is broken, a ritual performed in certain cases of murder where the perpetrator is not identified, are two verses that come as one that do not teach their common aspect, as they are both subject to the halakha of misuse of consecrated property even after their mitzva has been performed.

The Gemara challenges this reply: This answer works out well according to the one who says that two verses that come as one do not teach their common aspect to other cases, but according to the one who said that two verses that come as one do teach their common aspect to other cases, what is there to say?

The Gemara explains: Two exclusions are written in these two cases, which indicate that this halakha applies only to them. There, with regard to the heifer whose neck is broken, it is written: “The one whose neck was broken” (Deuteronomy 21:6), and the definite article indicates that this halakha should not be extended to other cases.

And there, with regard to the removal of ashes, it is written: “And he shall put it next to the altar” (Leviticus 6:3), indicating that it alone is subject to the prohibition of misuse despite the fact that this is after the fulfillment of its mitzva. The verse emphasizes that this halakha applies to “it,” the ashes, but not to anything else. It is derived from these exclusions that specifically in the case of these, yes, there is misuse after the fulfillment of the mitzva, but with regard to other matters there is no misuse after fulfillment of the mitzva.

§ The mishna teaches: With regard to libations, at their outset, from the moment they were consecrated, one is liable for misusing them, but once they have descended to the drainpipes built into the altar one is no longer liable for their misuse. The Gemara suggests: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Elazar bar Rabbi Tzadok.

As it is taught in a baraita that Rabbi Elazar bar Rabbi Tzadok says: There was a small gap between the ramp and the altar west of the ramp. Once in seventy years young priests would descend there to the drainpipes built into the altar and bring out from there the congealed wine left over from the libations that had accumulated over time, which resembled round cakes of dried and pressed figs. And they would burn it in sanctity in the Temple courtyard, as it is stated: “In sanctity shall you pour a libation of strong drink to the Lord” (Numbers 28:7). This teaches that just as its pouring is in sanctity, so too, its burning must be in sanctity.

Before addressing the issue of whether or not the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar bar Rabbi Tzadok, the Gemara first analyzes the derivation stated at the end of the baraita: From where is this halakha of burning inferred? After all, the verse it cites is referring to pouring, not burning. Ravina said: It is derived by means of a verbal analogy between an expression of sanctity written with regard to libations and sanctity written with regard to leftover offerings. It is written here, with regard to libations: “In sanctity shall you pour a libation” (Numbers 28:7), and it is written there, with regard to leftover offerings: “You shall burn the leftovers in fire; they are not to be eaten, because it is sanctified” (Exodus 29:34).

This teaches that just as the burning of leftover offerings must be in sanctity, so too, the burning of these congealed libations must also be in sanctity. After the Gemara has clarified the baraita itself, it returns to the issue of whether or not the mishna here is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar bar Rabbi Tzadok. It is clear from the baraita that he maintains that even after the libations descend into the drainpipes that are built into the altar, they retain their sanctity and are therefore burned, which apparently contradicts the opinion of the mishna.

The Gemara rejects this claim: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar bar Rabbi Tzadok, as it can be claimed that the mishna is referring to the specific case where some of the libations were collected in the space between the ramp and the altar and did not reach the bottom of the drainpipes. In such a situation, the libations are not subject to misuse and there is no requirement of burning, even according to the opinion of Rabbi Elazar bar Rabbi Tzadok. By contrast, the tanna of the mishna agrees that libations that reached the bottom of the drainpipes are thereby consecrated, and therefore they are subject to misuse and there is a requirement of burning.

There are those who say a different version of this discussion. Let us say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar bar Rabbi Tzadok, and it is referring to the specific case where some of the libations were collected in the space between the ramp and the altar and did not reach the bottom of the drainpipes. In such an instance the libations are not subject to misuse and there is no requirement of burning. One can infer that libations that reached the bottom of the drainpipes are thereby consecrated, and are subject to misuse and must be burned.

The Gemara rejects this claim. The Sages say in response: No; this is not the correct explanation. Rather, Rabbi Elazar bar Rabbi Tzadok concedes that even libations that reached the bottom of the drainpipes are not subject to misuse, as by Torah law they are not consecrated. And his ruling that they must be burned applies by rabbinic law. The Gemara raises a difficulty: But Rabbi Elazar bar Tzadok cites a verse in support of this halakha that the libations are burned, which indicates that it applies by Torah law. The Gemara answers: The verse is a mere support, not an actual source for the halakha, and therefore its citation does not prove that this prohibition applies by Torah law.

MISHNA: With regard to the removal of ash from the inner altar to the place where the ashes lifted from the outer altar are deposited, and similarly with regard to the wicks of the Candelabrum, one may not derive benefit from them ab initio; but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse. In the case of one who consecrates anew the ash that has been removed, he is liable for misusing it. With regard to doves whose time of fitness for sacrifice has not arrived, as they are too young, and pigeons whose time of fitness for sacrifice has passed, as they are too old, one may not derive benefit from them ab initio; but if one derived benefit from them he is not liable for their misuse.

GEMARA: The mishna teaches that the ashes of the inner altar are not subject to misuse once they have been moved to the place where the ashes lifted from the outer altar are deposited. The Gemara asks: Granted

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והרי תרומת הדשן דנעשת מצותו ויש בו מעילה. מתרומת הדשן עצמו מיירי דהוי אצל המזבח כדאמר בפירקין דלעיל הנהנה מאפר תפוח ר' יוחנן אמר מועלין בו אימא הכא נמי:

ליכא למימר הכי משום דהוה ליה תרומת הדשן ואיברי שעיר המשתלח שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין:

הניחא למאן דאמר. במסכת יומא בפ' שני שעירי יוה"כ אין נהנין אף על גב דנעשת מצותן משום דכתיב גזרה שפיר הוו ב' כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין:

מלמד שהן טעונין גניזה. דאית בהו מעילה הנהנה מהן שפיר:

אלא לר' דוסא דאמר מותר לישתמש בהו כהן הדיוט. אלמא לית בהו מעילה. אפילו למאן דאמר מלמדין הני אין מלמדין דתרי מעוטי אית בהו:

כתיב הכא הערופה. דה"א יתירא הוא:

וכתיב התם ושמו. וי"ו בתראה מיותר לומר לך הני (אין) אית בהו מעילה לאחר שנעשת מצותו מידי אחרינא לא:

לימא מתני'. דקתני דנסכין שירדו לשיתין אין מועלין בהן דלא כר' אלעזר בר צדוק דאית ליה דנסכין שריפתן בקדושתן וכיון דמצריך להו שריפה אלמא אית ליה דמועלין בהן:

מה נותר דשריפתו בקדושה. דכל פסולי דקדשים שריפתן בקדש דגמ' מחטאת דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' בקדש באש תשרף שרפתו תהא בקדושה:

אפילו תימא ר' אלעזר בר' צדוק היא. והאי דקתני מתני' ירדו לשית אין מועלין בהן דאי קלט קתני כגון שלא ירדו ממש לארץ אלא קודם שירדו פשט ידו למטה וקלטן מן הדפנות אין מועלין בהן הא ירדו לשית מועלין בהן ואי' דמפרשי הכי אפילו תימא מתניתא רבי אלעזר בר' צדוק הוא והאי דקתני הכא ושורפין אותו בקדושה משום דאי קלט לקדושה כלומר דלול קלטן לקדושה:

ל"א והאי לישנא הוי דעיקר דהכי כתיב במסכת סוכה לימא מתניתא רבי אלעזר בר' צדוק היא מדאצטריך לתנא למתנא ירדו לשיתין אין מועלין בהן אלמא דסבירא ליה כר' אלעזר דלול קטן היה שם דיכול להביאן דרך לול דאי רבנן דקסברי דשיתין מחוללין ויורדין עד התהום היאך יכול ללוקטן ולמעול בהן הא נחיתו להו לתהום:

אפילו תימא רבנן דאי קלט. שאם הכניס ידו בשיתין וקלטן וקבל הנסך קודם שירד לתהום אפילו הכי קמ"ל דאין בו מעילה:

דאי ר' אלעזר בר' צדוק. כיון דאמר ושורפין אותו בקדושה אכתי בקדושה קיימי אפילו תימא רבי אלעזר בר' צדוק ואין לך דבר כו'. אמאי קאמר ושורפין אותו בקדושה הכי קאמר אם בא לשורפו שורפו בקדושה אבל אין בו מעילה:

דישון מזבח הפנימי והמנורה. הדשן שלהן היה מוציאו ומניחו אצל מזבח החיצון מקום שהיה מניח את תרומת דשן של מזבח החיצון ואחר שהוציאו שם לא נהנין ולא מועלין דהכא לא כתיב ביה ושמו כמו בדישון מזבח העולה:

המקדיש דישון מזבח בתחילה מועלין בו. הכי קאמר אם הקדיש אחד מעות דמי אותו דישון כגון דאמר הרי עלי דמי דישון בתחילה קודם שהוציאו לעזרה דיש בו מעילה ואח"כ הוציאו לחוץ ובא אחד ונהנה מן הדישון אף על גב דכבר נעשת מצותו אפילו הכי מועלין בו דכיון דנהנה ממנו וחיסר מן הדשן שוב ליכא לשער כמה היו דמיו כשנתנדבה ונמצא מפסיד להקדש משום הכי מועלין בו לאלתר כשנהנה ממנו:

בשלמא מזבח החיצון. בהדיא כתיב ביה דדשן שלו היה מניח אצלו דכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש וגו' משום הכי מצינו למימר דאותו דישון הוי קודש:

רש"י ד"ה אלא לר"ד. ביוה"כ אחר מא"ל. כאן צ"ל סה"ד:

רש"י ד"ה וכתיב התם ושמו. הני הוא דמועלין בהן. ל"ד דעגלה ערופה לא שמענו דיש בה מעילה ועי' לקמן (יג) תד"ה אתיא:

רש"י ד"ה א"ד לימא כו'. דאי רבנן כו' היאך יכול לקלטן. כצ"ל:

תד"ה מה. לא חשיב האי דיוקא דלישנא קמא לראב"צ ויש גורסין איכא דאמרי כו'. כצ"ל:

במשנה המקדיש דישון בתחלה כו'. פירושי המפרשים בזה דחוקים מאד. ולעד"נ דר"ל דקדושה שהיה בהן קודם כבר אזלא לה כדקתני רישא. אבל אם הקדישו אדם עתה מחדש (וזהו שכוון במלת בתחלה) מועלין בו. ועי' בפי' הרע"ב דלכאורה כוונתו נעלמה. ואולי יכוון דדוקא אם הקדיש דמיו בעוד היותו בפנים ר"ל בהיכל דאז לא היה ראוי לשערו ולשומו משום דכ"א אסור ליכנס שמה שלל"צ עבודה והוא באזהרת אל יבוא דר"פ אחרי. ותיכף כשהוציאוהו לעזרה דאז הי' ראוי לשומו נהנה ממנו מעל. משא"כ אם היה שהות לשומו קודם שנהנה ממנו. או שהקדישו לאחר שהוציאוהו לעזרה דהיה שהות לשומו קודם שהקדישו לא מעל. ובזה ינצל מכל גמגומי התוי"ט עליו:

תד"ה המקדיש. דהא ודאי דכל דבר יכול כו'. כצ"ל:

גמ' הרי תרומת הדשן "שנעשית" מצותו וכו' דהוה "להו" תרומת כצ"ל:

שם דהוה "להו" תרומת כצ"ל:

שם מאי איכא למימר משום "דהוו" תרומת כצ"ל:

שם דתניא רבי "אליעזר" בר רבי צדוק כצ"ל ביו"ד וכן בסמוך:

שם ושורפין "אותו" בקדושה וכו' כשם "שנסוכו" בקדושה כך "שרפתו" בקדושה כצ"ל:

מתני' המקדיש דישון בתחלה מועלין "בו" וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה המקדיש דישון וכו' דאי אפשר דלא "לידבק" ביה פורתא. ונ"ב נראה שכצ"ל ותמיהני מה צריך לכך דהא לפירושו מקרא נפיק גם צ"ע לפי פירושו במשנתינו מאי המקדיש ומאי בתחלה אף שודאי י"ל בדוחק עצום. ובאמת גם בכל הפרושים שנאמרו בה יש דוחקים וצריכא רבה:

תוס' ד"ה תורים וכו' כל היכא דקתני אין מועלין. עי' ע"ז מב ע"ב וצ"ע:

(יא ב תוספות) ד"ה המקדיש וכו' דמיירי באדם שנטל מתרומת הדשן וכו'.—אין לשונם מדוקדק, דמאחר שמיירי כאן בדשן של מזבח הפנימי לא שייך "תרומת הדשן", שלא מצינו בשום מקום "תרומת הדשן" במזבח הפנימי אלא במזבח החיצון בלבד, וה"ל למימר 'שנטל מדישון המזבח לאחר הוצאתו'.

והרי תרומת הדשן. דהוי אצל המזבח דנעשית מצותו ומועלין בו דכתיב ושמו וגו' ונגמר מיניה הכא: משום הכי. לא גמרינן מיניה דהוי תרומת הדשן כו': הניחא למאן דאמר. התם (יומא דף סז.) איברי שעיר של יום הכפורים מועלין בהן אע''פ שנעשית מצותן משום דכתיב אל ארץ גזירה שפיר להכי לא גמיר מתרומת הדשן דהוי תרומת הדשן ושעיר המשתלח שני כתובין הבאין כאחד: אלא למ''ד נהנין. דמפיק ליה ממדבר: מאי איכא למימר. נגמר מתרומת הדשן דלא הוו שני כתובין וכו': אלא לרבי דוסא דאמר וכו'. דלית בהו מעילה ומאי והניחם שם שלא ישתמש בהן ביום הכפורים אחר: מאי איכא למימר. אפילו למ''ד מלמדין מהן הכא אין מלמדין משום דתרי מיעוטי כתיבי בהו: הערופה. דה''א קמייתא יתירא היא: וכתיב התם ושמו. דוי''ו בתראה מייתרא לומר לך הני הוא דמועלין בהן לאחר שנעשית מצותם אבל אחריני לא: לימא מתניתין. דקתני ירדו לשיתין אין מועלין בהן דלא כרבי אלעזר בר רבי צדוק דהוא אית ליה דאע''ג דירדו לשיתין שריפתם בקדושה וכיון דמצריך להו שריפה בקדושה אית ליה נמי דמועלין בהן: מה נותר שריפתו בקדושה. דכל שפסולו בקדש שריפתו בקודש דגמר לה (פסחים דף פב:) מחטאת דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' באש תשרף שריפתו תהא בקדושה: אפילו תימא ר' אלעזר בר ר' צדוק היא. והא דקתני ירדו לשיתין אין מועלין בהן: דאי קלט קתני. שלא ירדו לקרקע השית אלא קודם שיגיעו לשית פשט ידו למטה וקלטה מן האויר דהתם אין מועלין בהן הא ירדו לשית מועלין בהן דקרקע השית מקדש להו: איכא דאמרי לימא מתניתין ר' אלעזר בר' צדוק. כלומר מדאיצטריך ליה לתנא למיתנא ירדו לשיתין אין מועלין בהן אלמא סבירא ליה כרבי אלעזר דאמר לול קטן היה שם שיכול להביאו דרך לול דאי רבנן סברי שיתין חלולין ויורדין עד התהום היאך יכול ללקטן ולמעול בהן הא נחיתו להו לתהום: אפילו תימא רבנן ואי קלט. שאם הכניס ידו לאויר השיתין וקלטן קודם שירדו לתהום אפילו הכי קמ''ל דאין מועלין בהן. לישנא אחרינא דאי רבי אלעזר בר ר' צדוק כיון דאמר ושורפין אותן בקדושה אכתי בקדושתייהו קיימי וסבירא ליה דמועלין אפילו תימא רבי אלעזר בר רבי צדוק דאין לך כו' והא דקאמר ושורפין אותו בקדושה הכי קאמר אם בא לשורפו שורפו בקדושה אבל מעילה אין בו מאחר שירד לשיתין: מתני' דישון מזבח הפנימי והמנורה. הדשן שעליהם היה מוציאו ומניחו אצל מזבח החיצון מקום שהוא מניח תרומת הדשן של מזבח החיצון וקודם שהניחו שם לא נהנין ולא מועלין דהכא לא כתיב ושמו כמו שכתוב בדישון מזבח החיצון: המקדיש דישון בתחלה מועלין בו. כלומר לאחר שהניח דישון מזבח הפנימי והמנורה במקום שמניח תרומת הדשן של מזבח החיצון דאי אפשר דלא לידחו ביה פורתא ולהכי מועלין בכולו: גמ' בשלמא תרומת מזבח החיצון כתיב בהדיא דמועלין בו. דכתיב (ויקרא ו) ושמו לפיכך טעון גניזה שהיה נבלע במקומו כדי שלא ימעלו בו:

מה נותר שריפתו בקודש אף זו שריפתו בקדש. והיינו דלא כר''א ברבי צדוק דכיון דלאחר שירד טעון שריפה אם כן לא נעשית מצותו ואמאי אמרינן במתני' [ירדו] לשיתין אין מועלין ומשני אפילו תימא ר' אלעזר ברבי צדוק הוא דאי קלט כלומר שקלט מאויר ולא ירדו ממש על הריצפה ובכי האי גוונא אין מצותה בשריפה ולהכי קאמר במתני' דאין מועלין איכא דאמרי לימא מתני' ר''א בר רבי צדוק ולא רבנן דאי רבנן אמאי קאמר במתני' ירדו לשיתין אין מועלין בהם מאי מעילה שייכא בהו והלא הם יורדין לתהום והיאך יכול למעול בהם ומשני דאי קלט ועתה לגירסא זו לא חשיב האי דיוקא (ללישנא קמא) לרבי אלעזר ברבי צדוק איכא דאמר לימא דמתני' אתא כרבי אלעזר בר צדוק וכגון דאיקלט שקלט את היין קודם שירד לריצפה דאם ירד לריצפה הריצפה מקדשת וצריך לשורפו ואם כן לא נעשית מצותה ומשני לא לעולם כר''א ואפילו לא איקלט ומדרבנן ופריך והא קרא קנסיב ליה פירוש והא ר''א בר צדוק דריש לה מקרא ומשני אסמכתא בעלמא היא: דישון מזבח הפנימי. שהיו מקטירין את הקטרת על מזבח הפנימי והיה דשן עליו והיו נושאין אותו במקום שזורקין בו המוראה והנוצה רחוק י' אמות מרגלי הכבש כדמפרש בתמיד (דף כח:) משום דכתיב והשליך ואין השלכה פחות [מעשרים] אמה: המקדיש דישון בתחלה. יש מפרשים במקדיש אפר כירתו ואין נראה דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דקאמר בסמוך דמועלין ואם כן מאי קא משמע לן הכא דהא ודאי דכל אדם יכול להקדיש לבדק הבית לכך נראה לפרש דמיירי באדם שנטל מתרומת הדשן לאחר שהורמה והקדישה מועלין בה מן התורה: תורים שלא הגיע זמנן. דבעינן בתורים שיהו גדולים ובני יונה שעבר זמנן דביונים גדולים פסולים כדאמרינן בסוף פ' קמא דחולין (דף כב.) לא נהנין ולא מועלין פירוש לא מועלין כלל ואפילו מדרבנן אמרינן דלא מועלין כלל דאין לפרש דאין מועלין מן התורה קאמר אבל מדרבנן איכא מעילה דהא לעיל גבי דם דקאמר אין מועלין על כרחך רוצה לומר אין מועלין כלל דאי מן התורה דווקא קאמר מאי קאמר יצא לנחל קדרון מועלין וכי נמי יצא לנחל קדרון אין מועלין אלא מדרבנן כדפי' לעיל וכן גבי חטאות המתות דקאמר אין מועלין ר''ל אף מדרבנן כדמשמע לעיל בריש פ''ק (דף ב.) וא''כ ש''מ כל היכא דקתני אין מועלין ר''ל אפילו מדרבנן: רבי שמעון אומר תורים שלא הגיע זמנן מועלין בהן. כדמפרש בגמ' ובני יונה שעבר זמנן לא נהנין ולא מועלין ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל דמועלין בה קודם כפרה דהתם משום דאזיל לרעיה ואית לה פדיון אבל הכא אין לעופות פדיון ולא איקרו קדשי ה': בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו אצל המזבח. לכאורה משמע דהכי קאמר בשלמא דישון מזבח החיצון אין מועלין משום דכתיב ושמו מיהו אין לפרש כך דהא בדישון מזבח החיצון יש בו מעילה כדמשמע לעיל דפריך והרי תרומת הדשן וכו' ואדרבה ושמו משמע שיש בו מעילה כדקאמר לעיל וכתיב התם ושמו אצל לכך נראה לפרש דדייק ממתני' דקתני דישון מזבח הפנימי לא נהנין ולא מועלין משום דנעשה מצותו דהיינו דישון אבל עד שלא נדשן מועלין בו דאכתי לא נעשית מצותו דמצוה לדשנו ודוקא במזבח הפנימי אבל במזבח החיצון מועלין בו אף לאחר הדישון ועלה קאמר בגמרא בשלמא מזבח החיצון מועלין בו אף לאחר הדישון משום דכתיב ושמו לומר דאף כי נעשית מצותו מועלין בו כדנפקא לן לעיל מדכתיב ושמו אלא מזבח פנימי מנלן דמצוה לדשנו דנימא דאין מועלין משעת דישון ואילך משום דנעשית מצותו ולא נראה דא''כ משמע דקודם דישון יש מעילה בדשן מזבח הפנימי וזה אינו כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף כו.) דקטרת משתעלה תמרתו אין בו מעילה אלא נראה לפרש כך בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו נפקא לן מיניה דהוי מצוה לדשנו אלא מזבח הפנימי מנלן דמצוה לדשנו ולאו דמעילה קא צריך כלל וזה דוחק דהוה ליה לאיתויי גבי מזבח החיצון והרים הדשן ועוד בסמוך דקבעי