מעילה ו ע"ב

א משנה בשר קרבנות קדשי קדשים שמשעה שנזרק דמם, והותרו לכהנים יצאו מכלל המעילה, נשאלה השאלה ביחס אליו האם יש בו דין מעילה במקרה שיצא אל מחוץ לעזרה לפני זריקת דמים וחזר ונכנס.

ונחלקו בדבר, ר' אליעזר אומר: אין זריקה זו נחשבת כלל, ולכן אינה מועילה להוציאו מדין מעילה, ומועלין בו. וכמו כן אין חייבין עליו משום פיגול. ואף אינו חייב כרת על אכילת בשר אם נותר לאחר זמן אכילתו הראוי. וכן אינו חייב משום טמא, אם אכלו בטומאת הגוף. שמאחר והזריקה לא היתה ראויה, ולא הותר הבשר בזריקה זו לאכילת הכהנים, לא יצא מכלל "קדשי ה' ", ואין לחייב את האוכלו לאחר זמנו או בטומאה.

ואילו ר' עקיבא אומר: זריקה זו נחשבת אף שיצא הבשר אל מחוץ לעזרה ונפסל. ולכן אין מועלין בו וכן מועילה היא שמעתה חלים עליו כל דיני הקרבן שנזרק דמו כראוי, ולכן חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא.

וכראיה לשיטתו זו שהזריקה מועילה אף שיצא הבשר אל מחוץ למקומו, אמר ר' עקיבא: והרי המפריש בהמה לחטאתו, ואבדה, וחזר והפריש אחרת תחתיה (במקומה), ואחר כך נמצאת הראשונה. והרי שתיהן עומדות איפוא להקרבה, ושחט את שתיהן באותו זמן, וזרק את דמה של אחת מהן, ונמצא שהשניה נפסלה להקרבה משום מותר חטאת.

ויש לדון מה דין בשר השניה לענין מעילה, האם לא כשם שדמה של זו שנזרק פוטר את בשרה מדין מעילה, כך הוא פוטר גם את בשר חברתה, שכיון שיכול היה לזרוק את דם כל אחת מהן לפי בחירתו, הרי שתיהן כקרבן אחד, וכדין האחת כך גם דין השניה. ומאחר וכן, נדון בקל וחומר לענין הזריקה בקרבן שיצא בשרו וחזר ונכנס:

אם פטר זריקת דמה של זו את בשר חברתה מן המעילה, דין (קל וחומר) הוא שיפטר את בשר עצמה מדין המעילה אף שיצא אל מחוץ לעזרה!

וכשם שנחלקו ר' אליעזר ור' עקיבא בשאלה אם יש בזריקת הדם של בשר שיצא כדי להפקיע את הבשר מכלל מעילה, כך נחלקו אף בדינם של אימורי (חלקי הקרבן העולים למזבח) של קדשים קלים שיצאו אל מחוץ לעזרה לפני זריקת דמים, האם יש בזריקה זו כדי להחיל עליהם דין מעילה?

ר' אליעזר אומר: אין זריקה זו נחשבת כלל, ומשום כך אין מועלין בהן. ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא. ואילו ר' עקיבא אומר: זריקה זו נחשבת ולכן מועלין בהן, וחייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא.

ב גמרא ושואלים: והני תרתי [ואותן שתים], שתי המחלוקות שהובאו במשנה, גם בבשר קדשי קדשים וגם באימורי קדשים קלים למה לי לשנותן, והרי מחלוקת אחת היא ביסודה!

ומשיבים: צריכי [צריכות שתיהן להישנות], משום דאי איתמר [שאם היתה נאמרת] המחלוקת רק בקדשי קדשים, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא בהא קא אמר [בזה אמר] ר' אליעזר שמועלין בו משום שזריקה כתיקנה מפקא [מוציאה] את בשר קדשי קדשים מידי מעילה ואילו זריקה שלא כתיקנה, כגון זו שנעשתה על בשר שיצא אל מחוץ לעזרה — לא מפקא [אינה מוציאה] אותו מידי מעילה.

אבל בזריקה האמורה לאיתויי [להביא, להחיל] לידי מעילה על קרבנות שעדיין לא היו בגדר זה, וכגון אימורי קדשים קלים, מודי [מודה הוא] לר' עקיבא שאפילו זריקה שלא כתיקנה כגון זו מייתא [מביאה] לידי מעילה. ולהיפך,

אי איתמר [אם היתה נאמרת] המחלוקת רק גבי [אצל] קדשים קלים, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא גבי [אצל] אימורי קדשים קלים הוא שאמר ר' עקיבא שמועלין בהן, משום שאולי לענין זה אפילו זריקה שלא כתיקנה מייתא [מביאה] לידי מעילה,

אבל בבשר קדשי קדשים שדין הזריקה בהם לאפוקי [להוציא] מדין מעילה הוא, יש מקום לומר שזריקה שלא כתיקנה — לא מפקא [לא מוציאה] מידי מעילה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו התנא במשנתנו] שנחלקו בשני המקרים.

ג בהסבר שיטת ר' עקיבא במשנה אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים. אמר ר' יוחנן: כי [כאשר] אמר ר' עקיבא את שיטתו זו שזריקה מועלת (מועילה) לבשר קדשי הקדשים או אימורי קדשים קלים היוצא אל מחוץ לעזרה לענין המעילה — הרי זה דווקא כשיצא מקצתו וחלקו נשאר בעזרה, שמתוך שהועילה הזריקה לחלק שנשאר בעזרה, הריהי מועילה אף לחלק שיצא אל מחוץ לה, אבל אם יוצא כולו אל מחוץ לעזרה — במקרה זה לא אמר ר' עקיבא.

אמר ליה [לו] רב אסי לר' יוחנן: כבר לימדוני חבירי שבגולה (תלמידי חכמים שבבבל) כי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

מתניתין:

מבואר במשנה הקודמת, שקדשי קדשים יוצאים מידי מעילה משעת זריקת הדם ^[158], ואימורי קדשים קלים באים לידי מעילה בזריקת הדם.

משנתנו דנה בבשר קדשי קדשים שיצא [שהוציאו אותם] מן העזרה לפני זריקת הדם, והבשר נפסל [והוא הנקרא "יוצא"] ואחר כן נזרק הדם, האם מועלין בו. ונחלקו בכך תנאים.

וכן נחלקו, האם יש על הבשר חיוב פיגול נותר וטמא.

ובסיפא, נחלקו באימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת הדם.

בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים ^[160], ואחר כך זרק הדם, רבי אליעזר אומר: מועלין בו. משום שסבר "אין זריקה מועילה ליוצא להוציאו מידי מעילה".

ואין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא.

בשר קודש שנתפגל, או שנותר לאחר זמן אכילתו, או שנטמא, האוכלו במזיד חייב כרת ומלקות, ובשוגג חייב חטאת [ובמחשבת חוץ למקומו מלקות בלבד].

והואיל והבשר נפסל ב"יוצא", והזריקה לא מהני ליה, לכן, אם בנוסף על יציאתו, גם נתפגל או שנותר או שנטמא, ואכלו, אינו חייב ^[161].

רבי עקיבא אומר: אין מועלין בו, מפני שהזריקה מועילה ל"יוצא", כמו שיבואר.

וחייבין ^[162] עליו משום פיגול ונותר וטמא. ^[163].

אמר רבי עקיבא: ראיה לדברי שהזריקה מועילה ל"יוצא": והרי המפריש חטאתו ואבדה, והפריש חטאת אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות לפניו, כלומר, ששחט את שתיהן, ודינם הוא, שאם רצה זורק מזו ואם רצה זורק מזו [ומכל מקום, השניה היא חטאת שנתכפרו בעליה בקרבן אחר, והיא פסולה],

האם לא כשם שדמה פוטר את בשרה, מדין מעילה, כך הוא פוטר את בשר חברתה, מדין מעילה, ואף על פי שהיא פסולה ^[164]?!

אם כן, יש ללמוד: אם פטר דמה את בשר חברתה מן המעילה ^[165], דין [קל - וחומר] הוא, שיפטר את בשר עצמה, כאשר נפסל ^[166] ב"יוצא" ^[167].

אימורי קדשים קלים, שיצאו חוץ לעזרה, לפני זריקת דמים, ואחר כך החזירם, וזרק את הדם, רבי אליעזר אומר: אין מועלין בהן, לפי שעדיין לא הובררו האימורין להיות "קדשי ה'", מאחר שהקרבן נפסל ב"יוצא", וזריקת הדם לא מועילה ל"יוצא" להביאם לידי מעילה.

ואין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא, כמבואר ברישא.

רבי עקיבא אומר: מועלין בהן, והזריקה מועילה להביאם לידי מעילה.

וחייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא.

גמרא:

הכלל במשנתו הוא: לדעת רבי אליעזר, אין הזריקה מועלת ליוצא, ולדעת רבי עקיבא, מועלת.

ולמחלוקת זו ישנן השלכות לדין מעילה, ולדין חיוב על פיגול נותר וטמא, בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים.

ומבררת הגמרא: והני תרתי למה לי? למה הוצרכה המשנה להשמיענו מחלוקתם בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים ^[168]?

צריכי! הוצרכה המשנה להשמיענו בשניהם, ואם היתה משמיענו באחד מהם, לא היינו למדים את השני, דאי איתמר, רק בקדשי קדשים, הוה אמינא, היינו אומרים: בהא, בקדשי קדשים בלבד, קא אמר רבי אליעזר: מועלין בו, משום דרק זריקה בקרבן כשר, והיא כתיקנה, מפקא מידי מעילה, ואילו, זריקה בקרבן פסול, והיא שלא כתיקנה, לא מפקא מידי מעילה,

אבל, בסיפא לגבי קדשים קלים, שהזריקה באה, לאיתויי, להביא את האימורין לידי מעילה, היה עולה על הדעת לומר, שרבי אליעזר מודי ליה לרבי עקיבא דאפילו זריקה שהיא שלא כתיקנה, מייתי, יש לה כח להכניס לידי מעילה ^[169],

משמיעה לנו המשנה, שרבי אליעזר חולק גם בקדשים קלים, וסובר שהזריקה אינה מועילה אף להביא לידי מעילה.

ומאידך, אי איתמר, אם היתה המשנה משמיענו, מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא, גבי קדשים קלים בלבד,

הוה אמינא, היינו אומרים: גבי קדשים קלים דוקא, הוא דאמר רבי עקיבא מועלין בהן, כי הוא סובר דאפילו זריקה של "יוצא", שהיא זריקה שלא כתיקנה, מייתא יש לה "כח" להביא את האימורין לידי מעילה, אבל, ברישא לגבי קדשי קדשים, דהזריקה לאפוקי הוא, באה להוציא את הבשר מידי מעילה,

היינו אומרים, שרבי עקיבא מודה לרבי אליעזר, שזריקה זו שהיא שלא כתיקנה, לא מפקא, אין לה "כח" להוציא מידי מעילה,

קמשמע לו, משמיעה לנו המשנה שרבי עקיבא חולק אף בקדשי קדשים.

ומעתה, בין בקדשי קדשים ובין באימורי קדשים קלים, נחלקו. ולכן, נשנית המשנה ב"תרתי".

הגמרא ממשיכה לדון בדברי רבי עקיבא.

אתמר: אמר רבי יוחנן: כי, במה אמר רבי עקיבא "זריקה מועלת ליוצא", דוקא שיצא מקצתו, והזריקה מועילה למקצת שנשאר בעזרה, ומתוך שהזריקה מועילה למקצת שבפנים, מועילה גם למקצת שיצא, לגבי הוצאה מדין מעילה. אבל אם יצא ^[170] כולו ^[171], לא אמר רבי עקיבא, שתועיל לו הזריקה.

והטעם, מפני שרבי עקיבא למד דינו ממפריש חטאת ^[172], ושם הועילה הזריקה, על כל פנים, לחטאת זו עצמה, והואיל וכן, הועילה - לגבי דין מעילה - גם לשניה. הילכך אפשר ללמוד ממנה רק באופן שהזריקה הועילה, על כל פנים, על מקצת.

סוגיא דמחשבין על האבוד ועל השרוף

אמר ^[173] רב אסי לרבי יוחנן: כבר לימדונו חבירי שבגולה:

הערות

^[158] ובהערה [161] תבואר המשנה למאן דאמר בסוגיא הקודמת היתר שחיטה והיתר זריקה.

^[160] מלשון המשנה משמע כמאן דאמר בסוגיא הקודמת היתר אכילה. ומאן דאמר היתר זריקה יפרש, שהבשר יצא אחרי קבלת הדם, לפני ש"נראה לזריקה". ומאן דאמר: היתר שחיטה, יפרשנה, קודם שנראה לקבלת הדם. תוס'. ומוסיף השיטה מקובצת, כגון, שהבהמה היתה קרובה כל כך לחוץ העזרה, שאף מתחלה היה סוף הבהמה לצאת על ידי פירכוס. הילכך, לא בא לעולם לידי היתר קבלה. דברים אלו מקורם בגמרא זבחים [כו א], עיין שם. [ועיין בהערה 107].

^[161] בפירוש המיוחס לרש"י מבאר: הואיל דיצא, אינה קובעת בפיגול נותר וטמא, אלא זריקה כשרה. כלומר, כל אלו: פיגול נותר וטמא, אינם אלא בקרבן שזריקתן כשרה. זה ביאור כללי והראשונים מפרטים יותר: פיגול: רש"י [זבחים צ א] ותוס' כאן מבארים, משום שאמרה התורה "לא ירצה", ודרשינן "כהרצאת כשר כן הרצאת פסול",, כשם שבקרבן כשר- הזריקה היא המרצה, כן בפיגול, הזריקה היא המפגלת, ואינו פיגול עד שיקרבו כל מתיריו [מבואר לעיל דף ב]. ומוסיף התוס' יום טוב: וכיון שיצא הוי כמי שלא נזרק עליו הדם. נותר: כתב רש"י [שם]: משום שאין נותר אלא בבשר הראוי לאכילה בתוך זמנו כדכתיב [ויקרא יז] "ביום זבחתכם יאכל וממחרת וגומר". והתוס' כתבו שנותר נלמד בגזירה שוה מטומאה [זבחים מד א]. טמא: כתב רש"י [שם]: כמו שאמרו במנחות [כה ב]: הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה, ושאין ניתר לטהורים אין חייבים עליו משום טומאה, וכן אימורין דאיתרבו לטומאה מ"אשר לה"', דומיא דבשר איתרבו דלאחר זריקה הוא דמחייב עלייהו ולא לפני זריקה. וכן כתבו התוס' כאן. וראה בתוס' שם טעם אחר. ועיין בתוס' זבחים [מו ב ד"ה אחת]. דברי התוס' מבוארים על פי השיטה מקובצת. ועיין תוס' יום טוב. ועיין בתפארת ישראל הדן בענין אין איסור חל על איסור ובזרע אברהם [חלק ב סימן נט אות יא]. ואכמ"ל. ועיין בשו"ת נודע ביהודה [מהדורא תנינא חלק יורה דעה סימן נ"ג].

^[162] גירסת המשנה במשניות: אבל חייבין.

^[163] ומכל מקום, לא הועילה הזריקה להתירו באכילה. גמרא בסוף הפרק ושם יבואר [ועיין בהערה 219]. תוס' יום טוב.

^[164] רש"י במסכת זבחים [קיא ב] מפרש, שהשניה אין מועלין בה, משום שהיא חטאת המתה, כמבואר לעיל [ג א] שאין מועלין בה אפילו מדרבנן, דכמאן דחנקינון דמי. והקשו שם התוס' [קיב א] על דברי רש"י, שאם כן, למה חילקה הגמרא לקמן [ז א] בין נשחטו בבת אחת לזה אחר זה, הלא בכל האופנים הוי השניה חטאת המתה? והתוס' סוברים, שכיון שהשניה נשחטה קודם זריקת דמה של הראשונה, ושניהם ראויות לכפרה, איננה בגדר של חטאת המתה, אלא, מבארים התוס': הטעם לחלק בין בת אחת לזה אחר זה, הוא, מפני שכיון שנשחטו בבת אחת הרי הן כגוף אחד, ויבואר בגמרא באריכות. [ועיין בהערה 192]. היוצא מכך, שלדעת רש"י הזריקה היא על האחת, והשניה נדחית, ועקב כך אין מועלין בה, ולדעת תוס', כיון שהביא את השניה לצאת ידי חובתו על חטאתו אשר חטא, נעשו שניהם כגוף אחד, וזריקת אחת מהן מועילה על שניהם, לגבי דין מעילה. ודעת רש"י צריכה ביאור, אם כן, איזה ראיה מביא ממנה רבי עקיבא לדין "יוצא", הלא הטעם שהשניה נדחית אינה משום שזריקה פסולה מועילה, ואין בשתי חטאות שום זריקה פסולה, אלא שהשניה נדחית מאליה, והולכת לאיבוד? ועיין בהערה הבאה, בשם השפת אמת והטהרת הקודש וחזון יחזקאל, שהקשו כן. ועיין בהערה 195 דברי הקרן אורה.

^[165] כתב השפת אמת: לא מצאנו שהשיב רבי אליעזר לרבי עקיבא. ומבאר: רבי אליעזר דוחה ראיתו של רבי עקיבא, מפני שחילוק יש בין חטאת שכיפרו בעליה לבין "יוצא". חטאת שכיפרו בעליה, לעולם לא חל איסור מעילה על החטאת השניה [כמבואר לעיל ג א], אלא, שהיה יכול להזות מדם חטאת זו, ואז תהיה חטאת כשרה [ותצא מידי מעילה!] ועתה כשזרק מחטאת השניה, נמצא, שאיגלאי מילתא למפרע שמעולם לא חל עליה שם מעילה, מה שאין כן ב"יוצא", שכבר חל עליו איסור מעילה, לא יצא מידי מעילה בזריקה זו, כיון שהקרבן פסול. ויש לקשר דבריו עם המובא בשמו בהערה 25. "וכי קדושה שבהן להיכן הלכה?". וכדברים אלו הקשו הטהרת הקודש והחזון יחזקאל על ראית רבי עקיבא. ועיין שם.

^[166] כתבו התוס': לימוד זה למד רבי עקיבא לפסול "יוצא" בלבד, ולא לשאר פסולי המוקדשין. ולפי גירסא אחת בתוס', הטעם הוא מפני שפסול יוצא, קל משאר פסולים, הילכך מועילה בו הזריקה. על אף שיצא מכך חומרא, שחייבים עליו משום פיגול נותר וטמא, ועוד, בסיפא גבי קדשים קלים יוצא מכך חומרא, בכל זאת עצם פסול יוצא ניתר בזריקה, מפני קולתו. וכתוצאה מכך יצא חומרות וקולות [וכמו שמבאר הגר"ח בהערה הבאה]. ויתורץ קושית הרש"ש, ועיין שיטה מקובצת. וכוונת התוס', לגמרא מנחות [יב]. שם דנה הגמרא בשיירי מנחה שנחסרו בין הקמיצה להקטרה, שהם אסורים באכילה, האם תהני להם הקטרת הקומץ להוציאם מידי מעילה ולקבוע להם פיגול. [ההקטרה כמו הזריקה קובעת להוצאת מנחה מידי מעילה ולדין פיגול, כמבואר לעיל ג ב]. ודיון זה לכאורה דומה למחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא, החולקים בזריקת "יוצא". ומסקנת הגמרא שם, היא, שעד כאן לא קאמר רבי עקיבא שהזריקה מועילה, אלא ב"יוצא", מפני "דאיתא בעיניה ופסול מחמת דבר אחר הוא", בניגוד לשאר פסולים, שעליהם לא מועילה הזריקה. ולמדו מכך תוס' שהוא הדין בכל הפסולין, ובכולם מודה רבי עקיבא שזריקתם לא מועילה, ולאו דוקא בשיירי מנחה שנחסרו. וכנראה, שפירשו כמו שפירש רש"י [שם]: פסול מחמת דבר אחר "אויר ירושלים [חוץ לעזרה] פוסלו, שיצא חוץ לקלעים". וזו קולתו של "יוצא" מפני שהוא פסול חיצוני.

^[167] מכאן מוכיח הגר"ח בחידושיו [וכבר מובא לעיל בכמה מקומות, וראה בהערה 65, 11 1], שכדי להוציא מידי מעילה, אין צורך בזריקה המתרת את בשר קדשי קדשים לאכילה, ואין עצם מעשה הזריקה הפועל דין מעילה, אלא, שעל ידי הזריקה שהיא גמר העבודות, והקדשי קדשים גמרו יעודם ותכליתם להיותם "קדשי ה"', ממילא מאיליו פקע מהם דין מעילה. וראיתו היא: מדברי רבי עקיבא שלמד הפקעת מעילה ממפריש חטאת וכולי, הרי בזורק דם אחת מהן, ברור שזריקה זו לא התירה את השניה. ויותר מכך, אסור להקטיר אימורי השניה, ואם עלו ירדו! [כמבואר בדף ז ב], ואיך פקעה המעילה מהשניה, ומי התיר אותה? אבל לדבריו מבואר היטב, כיון שתכלית של השניה היתה והופרשה באבדת הראשונה, כדי להוציא ידי חובת בעליה על חטאתו אשר חטא, והיות שהגיעה לתכליתה, מאיליו פקע ממנה היותה "קדשי ה"', ויצאה מדין מעילה. ועוד מוסיף הגר"ח [וכן מעיר החזון איש זבחים סימן מט ס"ק מ"ח], זריקה זו של אחת מהן לא תועיל להשניה לגבי חיוב פיגול נותר וטמא, מפני שלגבי דין פיגול נותר וטמא, ההגדרה היא בזריקה המתירה, וזריקת האחת בודאי אינה מתירה את השניה. ולדבריו ראית רבי עקיבא ממפריש חטאת היא רק לגבי דין מעילה, ואינה ראיה כלל לגבי דין פיגול נותר וטמא. ולכאורה קשה, אם כן מנין הוכיח רבי עקיבא לחיוב פיגול נותר וטמא? ומבאר הגר"ח: אכן, במפריש חטאת, כיון שהם שני קרבנות לא תועיל זריקת האחת על השניה לגבי פיגול נותר וטמא, אלא, בזריקת "יוצא" בלבד שהזריקה היא על הקרבן עצמו. ורבי עקיבא למד דינו, בדימוי מילתא למילתא. זריקה זו מועילה לגבי דין מעילה, וזה למד ממפריש חטאת, היא, חשובה זריקה ואינה כשפיכת מים. והיות וכן, מועילה גם לדין פיגול נותר וטמא, ואילו לא היתה מועילה לגבי דין מעילה, היתה נחשבת כשפיכת מים, ולא היה עליה דין זריקה כלל. הזריקה פועלת שתי פעולות, האחת שהיא מפקיעה מדין מעילה הואיל שהיא גמר העבודות, והשניה, שהיא מתירה לגבי פיגול נותר וטמא. ועתה, בזריקת "יוצא", הדיון הוא: האם יש עליה "שם" זריקה לשתי פעולותיה, אם לאו. ואחרי שלמד רבי עקיבא ממפריש חטאת שיש עליה "שם" זריקה, די לו בכך ללמוד בזריקת "יוצא" שהיא נחשבת לזריקה לכל דיניה. ואף שבמפריש חטאת לא הועילה הזריקה להתיר את האימורין להקטרה, ולא לענין פיגול נותר וטמא, אינה בגלל חסרון ב"שם" הזריקה, אלא, מפני שלא יתכן שהאימורין יותרו בזריקת קרבן אחר. עד כאן תוכן דברי הגר"ח. ועוד ידובר על סברה זו בעזה"י בדף ח א. כל זה לדעת רבי עקיבא. והגרי"ז [זבחים כו ב] מוסיף לבאר, שרבי אליעזר חולק, וסובר, שעל זריקת "יוצא" כיון שהבשר נפסל, אין על זריקה זו "שם" זריקה כלל. דיונו של הגרי"ז שם הוא על המבואר שם שקרבן כשר שדמו נזרק שלא במקומו, נתכפרו בעליו, למרות שהבשר פסול לאכילה, ונדרש שם מדרשות הכתובים. ואמר שם הגרי"ז שבזריקה ההיא שלא במקומה, אף רבי אליעזר מודה שהיא מוציאה מידי מעילה. מפני, שעד כאן לא נחלק רבי אליעזר אלא ב"יוצא" שהבשר נפסל מצד עצמו, לפיכך, אין הזריקה מועילה לו אף להפקיעו ממילא מ"קדשי ה"'. מה שאין כן בזריקה שלא במקומה, שהבשר לא נפסל, אלא שיש גזירת הכתוב האוסרת לאוכלו, מודה רבי אליעזר שהזריקה מועילה לגבי הוצאת מ"קדשי ה"'.

^[168] השפת אמת מעיר, שראיית רבי עקיבא במשנה ממפריש שתי חטאות, עולה יפה רק לגבי קדשי קדשים, ולא בסיפא לגבי קדשים קלים. כי אם היתה אפשרות בקדשים קלים שמפריש קרבן לתשלומי קרבן אחר, ונמצא הראשון, האם תועיל זריקה של אחד מהן להביא את אימורי השני לידי מעילה?! הלא אימורי השני אינם קרבים כל זמן שלא זרקו את דמו שלו בעצמו, ואז יוקרבו מחמת זריקת עצמו, ויותר מכך, הלא גם בקדשי קדשים אין האימורים קרבים, כמבואר בדף ז ב, על אף שהזריקה הועילה לגבי הוצאה ממעילה. וצריך לומר, שבכל זאת השווה רבי עקיבא מידותיו, ולמד קדשים קלים מקדשי קדשים, לעצם הדין שהזריקה מועילה. ואם כן, אין לרבי עקיבא ראיה ברורה לדינו בסיפא שמועלין בקדשים קלים שיצאו האימורין, אלא, אומר כן מסברא. הילכך, מקשה השפת אמת, מה מקשה הגמרא למה הוצרכה המשנה להביא מחלוקתם בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים, הלא התירוץ ברור [הפוך מתירוץ הגמרא!], אם היתה המשנה משמיעה לנו רק בקדשי קדשים, הוה אמינא לומר, רק בהם סובר רבי עקיבא שהזריקה מועילה, כשם שמועילה במפריש שתי חטאות, ואילו בקדשים קלים מודה לרבי אליעזר. ועד כאן לא אמר רבי אליעזר שאין הזריקה מועילה, אלא בקדשים קלים הואיל ואינו דומה למפריש שתי חטאות. ומה הקשתה הגמרא: תרתי למה לי? עוד מקשה השפת אמת. הלא חילוק גדול יש בין קדשי קדשים לקדשים קלים. כי קדשי קדשים יוצאים מידי מעילה כשהבשר יוצא מידי "קדשי ה"' על ידי הזריקה, אם כן, כיון שזריקתם היתה כשרה, על אף שהבשר פסול ביוצא, לכן, יש סברא לומר שיוצאין מידי מעילה [ועיין בהערה הקודמת בשם הגר"ח]. מה שאין כן בקדשים קלים שהזריקה מבררת חלק גבוה [כמבואר לעיל בהערה 9] ומייחדת את האימורין לגבוה, והיא המביאתן לידי מעילה, פשיטא שיש צד לומר שזריקה זו שאינה מתירה את האימורין לגבוה, הואיל ונפסלו ביציאה, אינה מביאתן לידי מעילה. ואם רבי עקיבא סובר, שבכל זאת מביאתן לידי מעילה, מאיזה סיבה שהיא, הלא חידוש גדול יש בסיפא בדברי רבי עקיבא. והנמשך מכך, שחידוש גדול יש ברישא בדברי רבי אליעזר בקדשי קדשים שזריקתם אינה מוציאתם מידי מעילה. ומה הקשתה הגמרא: תרתי למה לי? [גם דרך זו היא בהיפך מתירוץ הגמרא!].

^[169] הטעם לחלק בין הרישא להסיפא בפירוש המיוחס לרש"י מפרש: כיון שלהכניס לידי מעילה הוא חומרא, ומאידך, להוציא הוא קולא, לכן ברישא בקדשי קדשים הוה אמינא שרבי אליעזר מחמיר, וסובר מועלין בו, ובסיפא בקדשים קלים לא יקל לסבור שאין מועלין, וכן לרבי עקיבא, הוה אמינא שבסיפא בקדשים קלים מחמיר, וסובר מועלין, וברישא לא יקל לסבור שאין מועלין. וכן כתב בפירוש המשנה להרמב"ם. והקשה הקרן אורה: דברי רבי אליעזר ברישא אינם חומרא בלבד, הלא בעקבות כך מקיל ואומר שאין חייבין משום פיגול נותר וטמא? וכן בסיפא לרבי עקיבא. ותירץ: אינה קולא, דלא נחייב האוכל בשוגג פיגול נותר וטמא להביא חטאת מפני הספק שהסתפק בו רבי אליעזר, ולא יביא חולין לעזרה. אבל הקרן אורה חוזר בו, שאם כן, למה אמר גבי מעילה שמחומרא מועלין, וכי יביא אשם מעילות אך ורק מפני הספק, הלא חולין בעזרה הוא? וקולא גדולה היא. וכן הקשה השפת אמת. התוס' בשם רבינו פרץ מבארים את ה"צריכותא" של הגמרא בדרך אחרת [ובהמשך יבואר הקושיא שמתורצת בדרך זו]. והיא: ב"יוצא" המדובר במשנתנו, אין פסול במעשה הזריקה, והזריקה מצד עצמה כתיקנה היא. אלא, שהפסול הוא על בשר הקדשי קדשים שיצאו ועל אימורי הקדשים קלים שיצאו, לפיכך, לבשר קדשי הקדשים, אין שום תועלת [לדעת רבי אליעזר] בזריקה, והזריקה לא תתיר את הבשר, שבכל אופן כבר נפסל, ואין הזריקה פועלת שום פעולה, ולא מצאנו שהתורה מכשירה זריקה כזו שאין לה שום תועלת, ואחריה לא ישונה שום דין חדש על הבשר, הילכך לא מהני להוציא מידי מעילה. נוסחת השיטה מקובצת: אם כן לא תועיל לחצאין. איך תועיל על מעילה אם אינה מועילה על הבשר. אבל באימורי קדשים קלים הזריקה מועילה לאימורין, על כל פנים בדיעבד, שאם עלו לא ירדו, הילכך, יש סברא לומר שהיא פועלת להביא את האימורין להיות מ"קדשי ה"' לגבי דין מעילה. נוסחת השיטה מקובצת: הלא הבשר לא נפסל ב"יוצא", ועליו מועילה הזריקה, ואף של"מעשה" לא יותר הבשר בזריקה זו, מכל מקום, אין החסרון בבשר והזריקה ש"על" הבשר, אלא שאסור לאכול הבשר בגלל האימורין שיצאו ולא הוקטרו. וכיון שכן, פעלה הזריקה ונעשית בהכשר "ובקדשים קלים מיד שהזריקה נעשית בהכשר, אז הוברר חלק הגבוה", הילכך יש צד לומר שזריקה זו מביאה לידי מעילה. ובקיצור: הזריקה בקדשי קדשים אינה פועלת הכשר על בשר שנפסל, ואילו בקדשים קלים פועלת על האימורין בדיעבד [או על הבשר שלא יצא]. ולפי שיטת התוס' אינו מטעם חומרא וקולא, אלא החילוק הוא בעצם התועלת שבזריקה. ומסולקת קושית הקרן אורה והשפת אמת. ובדרך זו מתרץ רבינו פרץ קושיא אחרת, שכאן אמרה הגמרא שיותר מסתבר להביא לידי מעילה מאשר להוציא מידי מעילה, ואילו בסוגיא הקודמת [עמוד א] אמרה הגמרא שיותר מסתבר שזריקת פיגול מוציאה מידי מעילה מאשר להביא לידי מעילה, ואי לכך אמרה שם הגמרא "כל לאתויי לידי מעילה, זריקה כתיקנה מייתי לידי מעילה, כל לאפוקי מידי מעילה, אפילו שלא כתיקנה נמי מפקע מידי מעילה? והתירוץ ברור: שם מדובר בזריקת פיגול, שה"שלא כתיקנה" הוא בזריקה עצמה, לפיכך, יש לומר שזריקה גרועה זו אין לה "כח" ו"חשיבות" להביא קדשים קלים לידי מעילה, ולהחיל עליהם להיות "קדשי ה"' [נוסח השיטה מקובצת: דלא הוברר חלק גבוה ולא חלק הדיוט]. ואילו להוציא קדשי קדשים מידי מעילה יש לזריקה פסולה זו "כח", מפני שהיא "מרצה" לענין חיוב כרת [כמבואר בהערה 107]. עד כאן מדובר, כשאנו דנים על זריקה פסולה, ואנו באים להעריך את כחה, וכח פעולתה. אבל בסוגיתנו הדיון הוא על זריקה כשרה, אלא שהבשר או האימורין נפסלו, כמבואר, אז יש סברא לומר שיותר מסתבר להביא קדשי קדשים לידי מעילה מאשר להביא קדשים קלים ליעדי מעילה, מטעם הנ"ל. ועיין בהערה הקודמת דברי השפת אמת.

^[170] גירסת השיטה מקובצת.

^[171] וכתב הקרן אורה, שפשוט הוא שגם האימורין יצאו כולן. מפני שאם נשאר כזית מהאימורים בפנים, נימא "מגו" שמועילה הזריקה לגבי האימורין, מועילה גם לדין מעילה. אבל השפת אמת כתב, שאף אם האימורין לא יצאו, מכל מקום, כיון שכל הבשר יצא, והזריקה לא הועילה על הבשר כלום לגבי אכילת כהנים, לא מועילה גם לגבי הוצאה ממעילה. והתוס' אינם מבארים, האם נשארו האימורים בפנים או שגם הם יצאו. ובפירוש המיוחס לרש"י כתב שהבשר יצא, ומשמע שהאימורין לא יצאו. [אבל השפת אמת מדייק ההיפך מדברי רש"י, עיין שם].

^[172] כתב התוס' יום טוב: לכאורה, הוא הדין בסיפא של המשנה לגבי קדשים קלים, לא אמר רבי עקיבא שמועלין באימורין אלא כשיצאו מקצתן, ואילו אם יצאו כולן מודה רבי עקיבא שאין הזריקה מועלת. אלא, כתב, שמדברי הרמב"ם לא נראה כן. התוס' יום טוב מציין לדברי הרמב"ם בפרק א מהלכות פסולי המוקדשין [הלכה לג] וזה לשונו: וכן אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים ונזרק הדם והם בחוץ, לא נפסל הזבח, ואם החזירן מקטירין אותן. ואינו מחלק בין יצא כולו או מקצתו. ואם הקרבן כשר, פשוט, שכל דיני מעילה עליו. וכתב הקרן אורה: יותר נכון לדייק מלשון הרמב"ם בהלכות מעילה, שלגבי קדשי קדשים כתב [פרק ג הלכה א] "או שיצא מקצת הבשר קודם זריקת דמים:. אין מועלין בשאר בשרן". ואילו לגבי קדשים קלים כתב [פרק ב הלכה א] "הוציא אימוריהן לחוץ קודם זריקה, אין מועלין בהן עד שיזרק הדם. נזרק הדם מועלין בהן, שהזריקה מועלת ליוצא בין להקל בין להחמיר". ולא כתב הרמב"ם יצא מקצתו. וצריך ביאור, הלא אין הזריקה מועילה כלום, הלא לא נשאר מהאימורין בפנים, ולא שייך לומר: מתוך ["מגו"] שהועילה הזריקה לנשאר בפנים? ומבאר התוס' יום טוב: הואיל ונמשך מכך חומרא, שבכל אופן מועלין באימורין בין נשאר בפנים ובין לא נשאר בפנים, על כן, סבר הרמב"ם שאין צורך לסברת "מגו". וכנראה, כוונתו, על פי המבואר ב"צריכותא", שלהביא קדשים קלים לידי מעילה, קל יותר. השפת אמת [לשיטתו בהערה הקודמת שדברי רבי יוחנן "יצא כולו" בקדשי קדשים, היינו הבשר בלי האימורין] מסופק בדבר, וסובר שאפשר לומר שבקדשים קלים אפילו אם יצאו כל האימורין, סובר רבי עקיבא -בניגוד לקדשי קדשים, שהזריקה מועלת. מפני שהדין הוא שאם עלו לא ירדו, אם כן, מהני הזריקה לדין אם עלו לא ירדו [ועיין בהערה 170 שגם תוס' מסבירים שזריקה המועילה לדין "לא ירדו" הוי זריקה המועילה לרבי עקיבא]. אך, כותב השפת אמת, יש לדחות סברא זו, מפני שלא הזריקה פועלת את דין "לא ירדו", ואף אם עלה קודם זריקה, מבואר בגמרא [ז ב] ש"לא ירדו". ועיין במשנת רבי אהרן [עמוד רצ"ט].

^[173] השמטת המלה "ליה" היא גירסת ספרים אחרים מובאת בתוס'. וגירסא זו באה לאפוקי מגירסא שלפנינו "אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן". ולפי הגירסא שלפנינו, בא רב אסי להשיב על דברי רבי יוחנן, האומר שאם יצא כולו מודה רבי עקיבא שהזריקה לא מועילה, ומקשה: למה? אם אפשר לחשב בשעת זריקה מחשבת פיגול על בשר שנאבד או נשרף כולו, למה לא תועיל זריקה אף אם כל הבשר בחוץ? ורב אסי רוצה להוכיח שלא כדברי רבי יוחנן. התוס' שוללים גירסא זו, מפני שלשיטתם [הערה 176] לא אמר רבי עקיבא "זריקה מועלת" אלא ליוצא בלבד, כמבואר [שם] שהוא פסול קל, ואין לדמות אליו שאר פסולי המוקדשין, אם כן מה מקשה רב אסי? השיטה מקובצת, מוסיף עוד לבאר קושית התוס' [הלשון אינו ברור כל כך וכן נראה כוונתו], דמשמע דאם לא כדברי רבי יוחנן, ואכן רבי עקיבא סובר "זריקה מועלת" אפילו ביצא כולו, לא תיקשי קושית רב אסי, ואינו נכון, כי לכל הדעות גרוע הרבה אבוד ושרוף מיוצא, כיון דהרי אף אם מועלת ליוצא, הרי לשאר פסולים לא מהני, ואבוד ושרוף גרוע משאר פסולים. ואיך שלא נסביר, נהיה מוכרחים לחלק בין "יוצא" ל"פיגול", ומה מקשה רב אסי. וכדברים אלו כתב הרש"ש. ולפי גירסת הספרים שאיננה קושיא על רבי יוחנן, צריך לומר, שהגמרא הביאה כאן דברי רב אסי כסוגיא צדדית, בגלל הדמיון לדין יוצא. והמשך גירסא זו יבואר בהערות הבאות, כיון שמדברי תוס' ד"ה אלא, משמע שלא שללו לגמרי גירסא זו.

אמר ליה [לו] רב אסי לר' יוחנן: כבר לימדוני חבירי שבגולה (תלמידי חכמים שבבבל) כי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The mishna presents a dispute with regard to the status of offerings of the most sacred order, which normally are not subject to the halakhot of misuse once their blood has been sprinkled and they have been permitted to the priests. The case of the mishna is the meat of offerings of the most sacred order, whose consumption is permitted from the moment their blood was sprinkled, that left the Temple courtyard before the sprinkling of the blood, and then reentered the courtyard.

Rabbi Eliezer says: The sprinkling of this blood does not permit its consumption by the priests. Consequently, one is liable for misusing it. And he is not liable for eating it due to violation of the prohibitions of piggul, if he partook of it after it was slaughtered with the intent to partake of it or sprinkle its blood beyond its designated time, or of notar, if he partook of the meat after it remained overnight, or of partaking of the meat while ritually impure.

Rabbi Akiva says: The sprinkling is effective despite the fact that the meat left the Temple courtyard and was disqualified, and therefore one is not liable for misusing it. Likewise, other halakhot that apply to offerings whose blood was sprinkled apply to it, and consequently one is liable for eating it due to violation of the prohibitions of partaking of meat that is piggul, or notar, or remained overnight, or of partaking of the meat while ritually impure.

Rabbi Akiva said, in support of his opinion: But there is the case of one who designated an animal as his sin offering and it was lost, and he designated another animal in its stead, and thereafter the first sin offering was found and both of them are standing fit for sacrifice. If he slaughtered both animals at the same time and sprinkled the blood of one of them, which means that the second was disqualified as a leftover sin offering, the question arises as to the status of the meat of the second animal with regard to the halakhot of misuse.

Is it not the case that just as the blood of the animal whose blood was sprinkled exempts its meat from liability for its misuse, so too it exempts the meat of the other animal? Since he could have chosen to sprinkle the blood of either animal, they are considered as though they were one offering.

If so, one may learn from there by an a fortiori inference with regard to the case of sprinkling the blood of meat that left the courtyard and returned: If the sprinkling of its blood exempted the meat of the other animal from the halakhot of misuse, it is only right that it should exempt its own meat that left the courtyard.

The mishna adds that just as Rabbi Eliezer and Rabbi Akiva disagree as to whether the sprinkling of blood exempts meat that left the courtyard from liability for its misuse, so too, they disagree with regard to the sacrificial portions of offerings of lesser sanctity consumed on the altar that left the Temple courtyard before the sprinkling of the blood. The dispute is whether the subsequent sprinkling of the blood generates liability for misuse of those portions.

Rabbi Eliezer says: The sprinkling of the blood is completely ineffective in rendering those portions consecrated to the Lord. Consequently, one is not liable for misusing them. And similarly, one is not liable for their consumption due to violation of the prohibitions of piggul, notar, or of partaking of meat while ritually impure. Rabbi Akiva says: The sprinkling is effective, and therefore one is liable for misusing them. And likewise, one is liable for its consumption due to violation of the prohibitions of piggul, notar, or of partaking of the meat while ritually impure.

GEMARA: The Gemara asks: Why do I need the mishna to cite these two disagreements, i.e., both the case of offerings of the most sacred order and offerings of lesser sanctity? After all, both disagreements are based on the same principle.

The Gemara answers: Both cases are necessary, as, if the disagreement was stated only with regard to offerings of the most sacred order, I would say that it is specifically in that case that Rabbi Eliezer says that one is liable for misusing the meat of the offering, due to the fact that only sprinkling the blood properly removes the offering from being subject to the halakhot of misuse. By contrast, sprinkling the blood improperly, including for meat that left the courtyard, does not remove the offering from the halakhot of misuse.

But with regard to the issue of when the rite of sprinkling brings the offering into being subject to the halakhot of misuse, i.e., in the case of sacrificial portions of offerings of lesser sanctity, Rabbi Eliezer concedes to Rabbi Akiva that even sprinkling the blood improperly, as in this case, brings the offering into being subject to the halakhot of misuse.

And by contrast, if their disagreement was stated only with regard to offerings of lesser sanctity, I would say that it is specifically in the case of offerings of lesser sanctity that Rabbi Akiva said one is liable for misusing them. This is due to the fact that here the act of sprinkling serves to include them in the category of misuse, and therefore even sprinkling the blood improperly, as in this case, brings the offering into being subject to the halakhot of misuse.

But with regard to offerings of the most sacred order, where the sprinkling of the blood serves to remove the offering from being subject to the halakhot of misuse, one might say that Rabbi Akiva agrees that sprinkling the blood improperly does not remove the offering from being subject to the halakhot of misuse. Therefore, the mishna teaches us that the tanna’im disagree in both cases.

§ It was stated that amora’im disagree with regard to the opinion of Rabbi Akiva in the mishna. Rabbi Yoḥanan says: When Rabbi Akiva says that sprinkling is effective to remove the meat of offerings of the most sacred order that left the courtyard from the halakhot of misuse, that applies specifically in a case where only part of it left the courtyard and part remained inside. In such a situation, as the sprinkling is effective for the portion that remained inside the courtyard, it also is effective for the portion that left the courtyard. But if all of it left the courtyard, Rabbi Akiva did not say that the sprinkling is effective to remove the meat from the halakhot of misuse.

Rav Asi said to Rabbi Yoḥanan: My colleagues in the exile, i.e., the Sages of Babylonia, already taught me that

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים. ואח"כ נכנס ואח"כ זרק את הדם:

ר' אליעזר אומר מועלין. דלא כרב גידל והיינו דקאמר במסכת מנחות [הא איתותב רב גידל] ואע"פ שזרק את הדם דסבירא ליה לר' אליעזר דאין זריקה מהניא ליוצא לאפוקיה ממעילה:

ואין חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא. הואיל ויצא דזריקה כשרה קבעה לפיגול ולא פסולה:

ר' עקיבא אומר אין מועלין בו. דקסבר דזריקה מהניא ליוצא אבל חייבין האי אבל הוא כמו (בדם) באמת [אבל אשמים]:

והני תרתי פלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא בבשר קדשי קדשים ובאימורי קדשים קלים למה לי. כיון דתנא חדא ממילא שמעינן אידך דכיון דאית ליה לר' אליעזר דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי בשר קדשי קדשים מידי מעילה אין מועלת נמי ליוצא להביא אימורי קדשים קלים לידי מעילה וכי היכי דאית ליה לר' עקיבא דזריקה מועלת ליוצא לאפוקי בשר קדשי קדשים מידי מעילה מועלת נמי ליוצא להביא אימורי קדשים קלים לידי מעילה למיפלג בתרתי למה לי:

בזריקה כתיקנה בלא פיסול מפקא אבל לאייתוי גבי אימורי קדשים קלים אימא מודי לר' עקיבא קמ"ל דפליג נמי. ואי איתמר כו':

אמר רבי יוחנן כי אמר ר' עקיבא זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו ולא כולו. דמיגו דמהניא לההוא מקצת שבפנים מהניא נמי לההוא מקצת שיצא חוץ:

רש"י ד"ה בשר קק"ד. ואח"כ נכנס. תימה דמאי מעליותא בחזר ונכנס כיון דכבר נפסל ביוצא. דע"כ לא אמרינן בזבחים (צ) מאי לאו דהדר עיילינהו. וכן ר"פ שם דאמר בדהדר עיילינהו כ"ע ל"פ כו' אלא בסיפא דוקא באימורי קק"ל די"ל דלא מיפסלי ביוצא קודם זריקה. וכן במנחות (מז ב) לענין שתי הלחם דאר"פ דבהדר עיילינהו פליגי היינו דנאמר דר"ע ס"ל דשחיטה לא מקדשא ולא איפסלו כלל. וכ"כ קשה בזבחים שם דקס"ד דטעמא דר"ע באימורי קק"ל דס"ל דלא מיפסלי ביוצא. דא"כ מ"ט בבשר קק"ד. ועי' בתוס' שם (כו) ד"ה דלמא. והתוי"ט שהקשה על מה שפרש"י לקמן בסיפא ג"כ דמיירי בחזרו מהא דר"פ שם בזבחים דאמר בדהדר עיילינהו כ"ע ל"פ. זה לק"מ דר"פ ל"ק שם אלא למידחי הכתנאי. אבל באמת לפי דקאמר רבינא ב"ש שם דמיפסלי ביוצא. אפי' בדהדר פליג ר"א. ודלא כהרמב"ם בפ"א מהלכות פהמ"ק הל' ל"ג דמשמע שדחה דברי רבינא ב"ש מהלכה ועצ"ק שנגע במקצת דברי אלה:

רש"י ד"ה וא"ח עליו משום פיגול כו'. אלא זריקה כשרה. והתוס' כתבו ביתר ביאור לענין פיגול דאמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול וכ"כ במנחות (מז ב). (והתוי"ט ל"ד במש"כ בשמם דפיגול יליף בגז"ש כו'. דל"כ הגז"ש אלא לענין נותר). ואף דמוקמינן לקמן ביצא מקצת בשר. דאפי' ר' יהושע מודה דאם נשתייר כזית בשר זורק אה"ד (פסחים עט) וכש"כ לר"א דס"ל שם (עז) דם אע"פ שאין בשר וא"כ זריקה כשרה היא. מ"מ לענין בשר היוצא דלא מהני הזריקה ליה לאשתרויי באכילה כדלקמן בסה"פ ה"ל לדידי' כזריקה פסולה ועי' לשון רש"י במנחות שם:

רש"י ד"ה וזריקה כתיקנה. צ"ל דזריקה:

תד"ה בשר. משום דאית ליה לר' אליעזר דאין זריקה כו'. כצ"ל ביו"ד:

בא"ד רע"א אין מועלין דקסבר זריקה כו'. כצ"ל:

תד"ה שלא כתיקונה. כשנעשית הזריקה עצמה בפסול שפיגל בשחיטה כו'. כצ"ל:

תד"ה א"ל. וקשיא כו' דהא פי' במתניתין שאין לדמות. לכאורה תמוה דהא כתבו שם דשארי פסולים חמירי מיוצא. א"כ איכא למימר דמקשה ליה מק"ו. וי"ל דכוונתם דכיון דבשאר פסולי אף ר"ע מודה וא"כ ע"כ צריך לחלק בין הא דמחשבין על האבוד להא דר"ע וא"כ מאי מקשה ליה ודו"ק:

בא"ד והא דקאמר והא אבוד ושרוף דליתנהו בעולם כו'. כצ"ל:

מתני' בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דמים. ואח''כ נכנס ושוב נזרק הדם: ר' אליעזר אומר אע''פ שנזרק הדם מועלין בו. דס''ל לר''א דזריקה אינה מועלת ליוצא להוציאה מידי מעילה: ואין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא. הואיל דיצא אינה קובעת בפיגול ונותר וטמא אלא זריקה כשירה: ר''ע אומר. אפילו לא חזר והכניסן כיון שזרק אין מועלין בו דזריקה מועלת ליוצא: וחייבין עליו כו'. דהא זריקה דיוצא קובעת בפיגול ונותר כזריקה כשרה ויש ספרים שכתוב בהן אבל חייבין והאי אבל הוא כמו באמת אמרו כמו אבל אשמים אנחנו (בראשית מב): אמר ר''ע. דבעי לאיתויי ראיה למאן דאמר זריקה מועלת ליוצא: והרי שתיהן עומדות. ושחט את שתיהן וזרק של אחת מהן והויא לה אידך חברתה מותר חטאת משעה שנזרקה דמה של אחת: לא כשם שדמה פוטרת. כלומר אי אתה מודה שכשם שאותה שנזרק דמה פוטרת בשרה מן המעילה כך פוטרת חברתה זו שלא נזרק דמה מן המעילה דכזבח אחד הן שהרי יכול לזרוק דמה של איזו מהן שירצה: אם פטר את בשר חברתה מן המעילה. אע''ג דפסולה היא דהא הויא מותר חטאת דין הוא שיפטור זריקת דמה בשר של עצמה מן המעילה אע''פ שיש בהן פסול דיוצא הואיל ואשכחן דפוטר את בשר חברתה אע''פ שיש בה פסול מותר: אימורי קדשים קלים. שיצאו וחזרו וזרק דמן: ר''א אומר אין מועלין בהן. דהוו כמו לפני זריקה דזריקת יציאה אינה מביאה אימורי קדשים קלים לידי מעילה כמו זריקה כשרה: ר''ע אומר מועלין בה. דזריקת יציאה מביאה אימורי קדשים קלים לידי מעילה: גמ' הני תרתי. פלוגתא דפליגי רבי אליעזר ור''ע בבשר קדשי קדשים ובאימורי קדשים קלים: למה לי. כיון דתנא חדא מילתא שמעינן אידך דכיון דאית ליה לרבי אליעזר דזריקה אינה מועלת ליוצא לאפוקי בשר קדשי קדשים מידי מעילה אינה מועלת נמי להביא קדשים קלים שיצאו לידי מעילה וכי היכי דאית ליה לר''ע דזריקה מועלת ליוצא להוציא בשר קדשי קדשים מן המעילה ה''נ מועלת להביא אימורי קדשים קלים לידי מעילה ולמה לי דפליגי בתרתי: וזריקה כתיקנה. בלא פסול מפקא ממעילה: שלא כתיקנה. כגון ליוצא: אבל לאיתויי אימורי קדשים קלים למעילה. דהיינו לחומרא אימא מודה ליה לר''ע קמ''ל דבהא נמי פליגי: איתמר א''ר יוחנן כי אמר ר''ע זריקה מועלת ליוצא. היינו שיצא מקצת הבשר ולא יצא כולו דמגו דמהניא זריקה למקצת שבפנים מהניא נמי לההוא מקצת שיצא: אבל יצא כולו לא אמר רבי עקיבא. דמהניא וכו' דכמו דליתיה לבשר דמי:

בשר קדשי קדשים שיצא לפני זריקת דם רבי אליעזר אומר מועלין. למאן דאמר היתר אכילה שנינו ולמ''ד. היתר זריקה צריך לפרש דמיירי קודם שנראה לזריקה ולמ''ד היתר שחיטה דמיירי קודם שנראה לקבל דם ולכך מועלין משום דאית ליה לרבי אליעזר דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי מידי מעילה ואין חייבין עליו משום פיגול נותר וטמא דבעינן יותר לטהורים והכא כיון דיצא לא נותר לטהורים הוא וגבי נותר ילפינן חילול מטומאה כדאמרינן פרק בית שמאי (זבחים דף מד.) וגבי פיגול נמי אמרינן בזבחים (דף כח:) כהרצאת כשר כך הרצאת פסול דבעינן שיקרבו כל מתיריו וכיון דיצא תו לא מיקרי כל מתיריו ר' עקיבא אומר מועלין דקסבר זריקה מועלת ליוצא א''ר עקיבא המפריש חטאתו וכו' והרי שתיהן עומדות כלומר ששחט את שתיהן בבת אחת כדאמר בגמ' דרצה מזה זורק רצה מזה זורק לא כשם שדמה פוטר את בשרה ממעילה כו' כלומר אי אתה מודה שכשם שדמה פוטר בשרה ממעילה כך לא ימעלו בבשר חבירתה ואע''פ שהיא פסולה ואם כן שכך הוא אף לדבר זה דין הוא שיפטר את של עצמה פירוש כל שכן שיפטר את של עצמה אע''פ שיצא ודוקא פסול יוצא אתה למד דמהניא ליה זריקה כדפירשנו אבל שאר פסולים דחמירי מודה ר''ע שאין דומים כמפריש שהרי כמה פסולין יש בזבחים דמודה בהן ר''ע דלא מהניא בהו זריקה אלא פסול יוצא דוקא מסתברא ליה דמועיל: אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים רבי אליעזר אומר אין מועלין. לפי שעדיין לא הוברר חלק גבוה מאחר שנפסל ביוצא דאין זריקה מועלת ליוצא ואין חייבין עליו משום פיגול ונותר כדפי' לעיל טעמא בכולהו ר''ע אומר מועלין בהם דקסבר זריקה מועלת ליוצא: והני תרתי ל''ל. לאשמועינן פלוגתא דר''ע ור''א בקדשי קדשים ואימורי קדשים קלים: שלא כתיקונה לא מפקא מידי מעילה אבל לאיתויי לידי מעילה. כגון באימורי קדשים קלים אימא מודה ליה לר''ע דמועלין כו' תימה דהכא משמע שיש לו להביא יותר מידי מעילה ולעיל משמע איפכא דקאמר דזריקה שלא כתקונה לא מייתי לידי מעילה ומ''מ מפקע מידי מעילה ואמר מורי רבינו ה''ר פרץ שי' דלעיל איכא טעמא והכא איכא טעמא דלעיל כשנעשית הזריקה עצמה בפסול שפיגל בשחיטה או בקבלה הילכך אינה מביאה לידי מעילה בקדשים קלים דלא קרינא ביה קדשי ה' אבל מוציאה מידי מעילה בקדשי קדשים דאשכחן דאחשביה רחמנא זריקה לענין לאיחיובי כרת באכילה דבעיא הרצאה בפיגול ואפ''ה אמר רחמנא דהאי כל פיגול חייב כרת ואם כן לענין מעילה קרינא בהו ראוי לאכילת אדם ופקע להו קדשי ה' כי זה טעם וזה חילוק פירש מורי למעלה גבי ההיא דרב גידל אבל הכא מיירי שהזריקה נעשית בהכשר אלא נזרק על דבר שאינו ראוי שיצא הבשר הילכך לענין להוציא מידי מעילה לא מהניא הזריקה דאכתי לא אישתרי באכילה דלא אשכחן דחשביה רחמנא זריקה בכי האי גוונא שהזריקה בהכשר על דבר שאין ראוי אבל להביא לידי מעילה אימא מודה ליה לר''ע דמועלין דהא נעשית הזריקה עצמה בהכשרה אלא שהיא נעשית על דבר שאין ראוי ואם כן קרינן בהו קדשי ה' לענין מעילה דהא קאמר עלה לא ירד: כי אמר ר''ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתה. דמגו דמהני זריקה להאי דגואי אהני נמי להאי דבראי ואף על גב דיליף ליה ממפריש היינו מקצתו יצא דדמי ליה: א''ל רב אסי לרבי יוחנן כבר לימדוני חברי מחשבין על האבוד ועל השרוף. אם אבדה חצי הזבח או נשרפה והוא זורק את הדם ע''מ לאכול כזית מאותו חלק שאבד או נשרף [חוץ לזמנו] מחשבתו מועלת לקבוע פיגול בשאר הבשר (שהרי) שהיא בעין והא אבד ושרף דליתנהו סיומא דקושיא היא דהא שאינו כלל בעולם קאמר דמחשבתו מחשבה לפגל וא''כ הכי נמי גבי יצא כולו אמאי לא מהניא זריקה אלא ודאי דר''ע מיירי אף כשיצא כולו ומי אמר רב אסי הכי קושיא דמקשי הש''ס מרב אסי ארב אסי כדמסקינן וקשיא מה היא התשובה שהשיב רב אסי על דברי רבי יוחנן דמדמה שאר פסולין ליוצא דהא פירשתי במתניתין שאין לדמות לכן נראה לי כגירסת הספרים שגורסים א''ר אסי כבר למדוני חבירי כו' ומילתיה באפי נפשיה ולא להשיב על דברי רבי יוחנן והא דקאמר והא אבוד ושרוף דליתא בהו בעולם תחילת דברי המקשן הוא שבא להקשות ומי אמר רב אסי כו' כלומר דאף על גב דליתנהו בעולם אפילו הכי מחשבין: