דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

ברכות כז ע"ב - Steinsaltz

directly next to his rabbi, presumptuously indicating that he is his rabbi’s equal, and behind his rabbi as it creates the impression that he is bowing to him (Tosafot)?

And it was taught in a baraita, in a more extreme manner, as Rabbi Eliezer says: One who prays behind his rabbi and one who greets his rabbi without waiting for his rabbi to greet him first, one who returns his rabbi’s greeting without saying: Greetings to you, rabbi, one who rivals his rabbi’s yeshiva, i.e., establishes a yeshiva of his own and teaches during his rabbi’s lifetime without his consent (Rambam), and one who says something in the name of his rabbi which he did not hear directly from his rabbi, causes the Divine Presence to withdraw from Israel.

With regard to Rabbi Yirmeya’s conduct, the Gemara explains that Rabbi Yirmeya bar Abba is different, as he was not a mere student of Rav. Rather, he was a disciple-colleague and was, therefore, permitted to act that way. And that is why on one occasion, when Rav prayed the Shabbat prayer early, Rabbi Yirmeya bar Abba asked him: Did you distance yourself from labor and accept the sanctity of Shabbat? Rav said to him: Yes, I distanced myself. And Rabbi Yirmeya did not say to him: Did the Master distance himself, as would have been appropriate had he merely been Rav’s student.

Although Rav replied that he distanced himself from labor, did he indeed need to distance himself from labor? Didn’t Rabbi Avin say: Once Rabbi Yehuda HaNasi prayed the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall. He then entered the bathhouse and emerged and taught us our chapters that we had learned, and it was not yet dark. Rava said: That is a case where he had entered the bathhouse to perspire, and it was before the Sages issued a decree prohibiting perspiring in a bathhouse on Shabbat.

The Gemara asks: Is that so, that he was required to refrain from labor? Didn’t Abaye permit Rav Dimi bar Liva’ei to fumigate baskets with sulfur even though he had already recited the Shabbat prayer, indicating that it is permitted to perform labor even after the Shabbat prayer?

The Gemara responds: That was an error, as Rav Dimi did not intend to begin Shabbat early. It was a cloudy day and he mistakenly thought that the sun had set and that was why he prayed. Consequently, even though he prayed, the Shabbat prayer did not obligate him to conduct himself in accordance with the sanctity of Shabbat and he was allowed to perform labor even after his prayer.

The Gemara goes on to ask: Can a mistake be reversed, enabling one to conduct himself as if he had not prayed? Didn’t Avidan, a student of Rabbi Yehuda HaNasi, say: Once the sky became overcast, leading the people to think that it was the dark of night; they entered the synagogue and recited the evening prayer of the conclusion of Shabbat on Shabbat. And later, the clouds cleared and the sun shone, indicating that it was still day.

And they came and asked Rabbi Yehuda HaNasi what they should do, and he said: Since they have prayed, they have prayed, and they need not pray again. Although they prayed erroneously, their mistake is not reversible and what was done remains. The Gemara responds: A community is different in that we do not burden them to pray again.

The Gemara continues to discuss the possibility of reciting the evening prayer early, even on Shabbat. Rabbi Ḥiyya bar Avin said: Rav prayed the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall. Rabbi Yoshiya would pray the evening prayer of the conclusion of Shabbat on Shabbat. With regard to the fact that Rav prayed the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall, the dilemma is raised: In those cases, did he recite kiddush over the cup of wine, or did he not recite kiddush over the cup of wine before the stars emerged? Come and hear a resolution to this, as Rav Naḥman said that Shmuel said: One prays the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall and recites kiddush over the cup of wine. And the halakha is in accordance with his ruling.

A similar dilemma was raised concerning the fact that Rabbi Yoshiya would pray the evening prayer of the conclusion of Shabbat on Shabbat: After praying, while it is still Shabbat, does he recite havdala over the cup of wine or does one not recite havdala over the cup of wine? Come and hear a resolution to this, as Rav Yehuda said that Shmuel said: One prays the evening prayer of the conclusion of Shabbat on Shabbat and recites havdala over the cup of wine.

Rabbi Zeira said that Rabbi Asi said that Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said that Rav said: Alongside this specific pillar before me, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, prayed the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall.

But when Ulla came from the Eretz Yisrael to Babylonia, he related a different version of this story. He said that he had heard: This transpired beside a palm tree, not beside a pillar, and it was not Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, but it was Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, and it was not the Shabbat prayer on Shabbat eve before nightfall, rather it was the prayer of the conclusion of Shabbat on Shabbat.

We learned in the mishna: The evening prayer may be recited throughout the night and is not fixed to a specific hour. The Gemara asks: What is the meaning of is not fixed? If you say that if one wishes, he may pray throughout the night, then let the mishna teach: The evening prayer may be recited throughout the night. Rather, what is the meaning of not fixed?

It is in accordance with the opinion of the one who said: The evening prayer is optional. As Rav Yehuda said that Shmuel said with regard to the evening prayer. Rabban Gamliel says: It is obligatory. Rabbi Yehoshua says: It is optional. Abaye said: The halakha is in accordance with the statement of the one who said: The evening prayer is obligatory. Rava said: The halakha is in accordance with the statement of the one who said: The evening prayer is optional.

The Sages taught: There was an incident involving a student, who came before Rabbi Yehoshua. The student said to him: Is the evening prayer optional or obligatory? Rabbi Yehoshua said to him: Optional.

The same student came before Rabban Gamliel and said to him: Is the evening prayer optional or obligatory? Rabban Gamliel said to him: Obligatory. The student said to Rabban Gamliel: But didn’t Rabbi Yehoshua tell me that the evening prayer is optional? Rabban Gamliel said to the student: Wait until the “masters of the shields,” a reference to the Torah scholars who battle in the war of Torah, enter the study hall, at which point we will discuss this issue.

When the masters of the shields entered, the questioner stood before everyone present and asked: Is the evening prayer optional or obligatory? Rabban Gamliel said to him: Obligatory. In order to ascertain whether or not Rabbi Yehoshua still maintained his opinion, Rabban Gamliel said to the Sages: Is there any person who disputes this matter? Rabbi Yehoshua said to him: No, no one disagrees. In deference to the Nasi, he did not wish to argue with him publicly (Tziyyun LeNefesh Ḥayya). Rabban Gamliel said to Rabbi Yehoshua: But was it not in your name that they told me that the evening prayer is optional?

Rabban Gamliel said to Rabbi Yehoshua: Yehoshua, stand on your feet and they will testify against you. Rabbi Yehoshua stood on his feet and said: If I were alive and the student were dead, the living can contradict the dead, and I could deny issuing that ruling. Now that I am alive and he is alive, how can the living contradict the living? I have no choice but to admit that I said it.

In the meantime, Rabban Gamliel, as the Nasi, was sitting and lecturing, and Rabbi Yehoshua all the while was standing on his feet, because Rabban Gamliel did not instruct him to sit. He remained standing in deference to the Nasi. This continued for some time, until it aroused great resentment against Rabban Gamliel, and all of the people assembled began murmuring and said to Ḥutzpit the disseminator: Stop conveying Rabban Gamliel’s lecture. And he stopped.

The Gemara relates that in their murmuring they said: How long will Rabban Gamliel continue afflicting him? Last year on Rosh HaShana, he afflicted him; Rabban Gamliel ordered Rabbi Yehoshua to come to him carrying his staff and bag, on the day on which Yom Kippur occurred, according to Rabbi Yehoshua’s calculations. Regarding the firstborn, in the incident involving the question of Rabbi Tzadok, he afflicted him just as he did now, and forced him to remain standing as punishment for his failure to defend his differing opinion. Here too, he is afflicting him. Let us remove him from his position as Nasi.

It was so agreed, but the question arose: Whom shall we establish in his place? Shall we establish Rabbi Yehoshua in his place? The Sages rejected that option because Rabbi Yehoshua was party to the incident for which Rabban Gamliel was deposed. Appointing him would be extremely upsetting for Rabban Gamliel. Shall we establish Rabbi Akiva in his place? The Sages rejected that option because Rabbi Akiva, who descended from a family of converts, would be vulnerable. Perhaps due to Rabban Gamliel’s resentment he would cause him to be divinely punished as he lacks the merit of his ancestors to protect him.

Rather, suggested the Sages, let us establish Rabbi Elazar ben Azarya in his place, his outstanding characteristics set him apart from the other candidates. He is wise, rich, and a tenth generation descendant of Ezra. The Gemara explains: He is wise, so if Rabban Gamliel raises a challenge in matters of Torah, he will answer it and not be embarrassed. And he is rich, so if the need arises to pay homage to the Caesar’s court and serve as a representative of Israel to lobby and negotiate, he has sufficient wealth to cover the costs of the long journeys, taxes, and gifts, so he too is able to go and pay homage. And he is a tenth generation descendant of Ezra, so he has the merit of his ancestors, and Rabban Gamliel will be unable to cause him to be punished. They came and said to him: Would the Master consent to being the Head of the Yeshiva? He said to them: I will go and consult with my household. He went and consulted with his wife. She said to him:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יתפלל אדם  לא כנגד [ליד] רבו, משום שמראה בכך כאילו מעמדם שוה, וכן לא יתפלל אחורי רבו [30] כי גם בכך יש יוהרא [31].

וכן תניא: רבי אליעזר אומר: המתפלל אחורי רבו, והנותן שלום לרבו כדרך נתינת שלום לכל אדם [שאומר לו "שלום עליך", ולא אומר "שלום עליך רבי"] [32], והמחזיר שלום לרבו כפי שמחזיר לשאר כל אדם, והחולק על ישיבתו של רבו, [33] והאומר דבר שלא שמע מפי רבו [34] - גורם לשכינה שתסתלק מישראל!

הרי שאסור להתפלל אחורי רבו, ואיך עשה כן רבי ירמיה?

מתרצת הגמרא: שאני רבי ירמיה בר אבא, דלא היה תלמיד גמור של רב, אלא תלמיד חבר [35] דרב הוה, ולכן לא היה חייב לנהוג בו כבוד כתלמיד לרב.

וכך מוכח: שהרי היינו דקאמר ליה רבי ירמיה בר אבא לרב לאחר שרב התפלל של שבת בערב שבת: מי בדלת מן המלאכה מבעוד יום, מאחר שקבלת עליך שבת בתפלתך?! [36]

ואמר ליה רב: אין, בדילנא מן המלאכה, על אף שעדיין ערב שבת הוא.

ומדייקת הגמרא שרבי ירמיה שאל את רב "מי בדלת" בלשון נוכח, ולא אמר "מי בדיל מר", כדרך תלמיד לרבו, ובהכרח שהיה "תלמיד חבר" של רב.

ועל עצם שאלת רבי ירמיה, תמהה הגמרא: וכי מי צריך אדם להיות בדיל ממלאכה לאחר שהתפלל ערבית של שבת בערב שבת מבעוד יום?

והאמר רבי אבין: פעם אחת התפלל רבי ערבית של שבת בערב שבת מעוד יום. ואחר כך נכנס למרחץ ויצא, ושנה לן פרקין, ועדיין לא ירדה חשכה. והרי גזרו על הרחיצה ועל הזיעה בשבת, ובכל זאת רחץ רבי לאחר שהתפלל תפלת שבת, ומוכח שאין צורך לפרוש מאיסורי שבת מבעוד יום, על אף שהתפלל. [37]

מתרצת הגמרא: אמר רבא: באותו מעשה של רבי, מדובר דנכנס למרחץ רק בכדי להזיע, וקודם גזירה שגזרו על הזיעה הוה, ואז אפילו בשבת עצמה היה מותר להכנס להזיע, [38] אך משאר איסורי שבת חייב לפרוש מעת שהתפללל תפלת שבת. [39]

עוד מקשה הגמרא: איני, וכי אסור במלאכה בערב שבת לאחר תפלת השבת? והא אביי שרא ליה לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי [לעשן כלים בגפרית], לאחר שהתפלל של שבת בערב שבת. אף שזו מלאכת שבת גמורה היא.

מתרצת הגמרא: ההוא מעשה - אחר תפילת שבת בטעותא הואי, שלא קיבל עליו מעצמו מדעתו תוספת שבת בתפלה, אלא יום המעונן היה, והתפלל משום שהיה סבור שכבר הגיע ליל שבת, ואחר כך זרחה השמש ונתבררה הטעות, וכיון שקבלתו היתה בטעות, [40] אינה אוסרתו במלאכה. [41]

ותמהה הגמרא: וכי קבלת שבת בטעותא - מי הדרא ובטלה?

והא אמר אבידן: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים בערב שבת, וכסבורים היו העם לומר שחשכה הוא, ונכנסו לבית הכנסת והתפללו ערבית של מוצאי שבת, בעוד שהיה עדיין שבת, ואחר כך נתפזרו העבים וזרחה החמה, ובאו ושאלו את רבי, ואמר: הואיל והתפללו - התפללו, ולא הצריכם להתפלל שוב, על אף שהתפילה של חול שהתפללו בשבת בטעות היתה [שהרי סברו שכבר לילה הוא].

ואף שתפילת החול לא הועילה להיחשב כמוצאי שבת להתירם במלאכה, יצאו בה ידי חובת תפלה של חול, אף שהתפללוה בטעות, ואם כן גם אם התפלל של שבת בערב שבת, אף שהתפלל בטעות, יצא ידי תפילה של שבת, ותחשב כקבלת שבת, כי תפילת שבת נחשבת כקבלת שבת [42]. ולמה התיר אביי לרב דימי לכברויי סלי?

מתרצת הגמרא: לעולם תפילה בטעות אינה חשובה תפילה, ולכן אינה נחשבת כקבלת שבת, ושאני ציבור, דאפילו באופן שהתפללו של מוצאי שבת בשבת בטעות - לא מטרחינן להו [43] להתפלל שוב [44].

אמר רבי חייא בר אבין: רב צלי ערבית של שבת בפלג המנחה של ערב שבת.

ורבי יאשיה מצלי ערבית של מוצאי שבת בפלג המנחה של שבת [45].

דנה הגמרא: לרב - דצלי של שבת בערב שבת:

האם אומר גם קדושה [קידוש] על הכוס קודם הלילה, הואיל וקיבל עליו קדושת שבת? או שמא אינו אומר קדושה על הכוס, כי אין קידוש על הכוס אלא בשבת ממש, ואין די במה שמקבל עליו תוספת שבת.

פושטת הגמרא: תא שמע, דאמר רב נחמן אמר שמואל: מתפלל אדם של שבת בערב שבת, ואף אומר קדושה על הכוס, [46] והלכתא כוותיה.

עוד דנה הגמרא: לרבי יאשיה, דמצלי של מוצאי שבת בשבת - האם אומר גם הבדלה על הכוס מפלג המנחה.

או שמא אינו אומר הבדלה על הכוס, כי עדיין שבת הוא.

פושטת הגמרא: תא שמע, דאמר רבי יהודה אמר שמואל: מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת, ואף אומר הבדלה על הכוס! [47]

אמר רב זירא אמר רבי אסי אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא אמר רב: בצד עמוד זה התפלל רבי ישמעאל בן רבי יוסי ערבית של שבת בערב שבת.

כי אתא עולא, אמר: בצד תמרא הוה עובדא, ולא בצד עמוד.

ולא רבי ישמעאל בן רבי יוסי הוה בעל המעשה, אלא רבי אלעזר בן רבי יוסי.

ולא ערבית של שבת בערב שבת הוה מתפלל, אלא ערבית של מוצאי שבת בשבת הוה מתפלל [48].

שנינו במשנה: תפלת הערב אין לה קבע.

דנה הגמרא: מאי "אין לה קבע"?

אילימא ביחס לזמן התפילה, דאי בעי מצלי כוליה ליליא, אם כן, ליתני "תפלת הערב כל הלילה", ולמה שינה התנא בלשונו?

מסיקה הגמרא: אלא מאי "אין לה קבע" - שאין חיובה קבוע, וכמאן דאמר תפלת ערבית רשות!

וכן מצינו דאמר רבי יהודה אמר שמואל: תפלת ערבית, [49] נחלקו בה התנאים.

רבן גמליאל אומר: חובה היא.

ורבי יהושע אומר: רשות. [50]

אמר אביי: הלכה כדברי האומר "תפלת ערבית חובה".

ורבא אמר: הלכה כדברי האומר: תפלת ערבית רשות!

תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, ואמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה?

אמר ליה רבי יהושע: רשות היא!

בא אותו תלמיד לפני רבן גמליאל ואמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה?

אמר ליה רבן גמליאל: חובה היא! אמר לו אותו תלמיד לרבן גמליאל: והלא רבי יהושע אמר לי שהיא רשות!

אמר לו רבן גמליאל: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין [מגינים, כלומר חכמים המתנצחים זה עם זה בהלכה] לבית המדרש!

כשנכנסו בעלי תריסין, עמד [51] השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה?

אמר לו רבן גמליאל: חובה היא!

אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש בכם אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע: לאו! - כלם מסכימים עמך שחובה היא. [52]

אמר לו רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי שרשות היא!

אמר ליה רבן גמליאל: יהושע, עמוד על רגליך, ויעידו בך [53]

עמד רבי יהושע על רגליו, ואמר: אלמלי אני חי, והוא [אותו תלמיד שאמר כן בשמי] מת, הייתי מכחיש שאמרתי כן, לפי שיכול החי להכחיש את המת.

ועכשיו, שאני חי והוא חי, על כרחי אני צריך להודות שאמרתי לו שתפלת ערבית רשות, שהרי היאך יכול החי להכחיש את החי?

היה רבן גמליאל יושב ודורש, ורבי יהושע נשאר עומד על רגליו בכל זמן הדרשה, עד שרננו כל העם שראו בצערו של רבי יהושע, ואמרו לחוצפית התורגמן [שהיה עומד לפני רבן גמליאל ומשמיע לרבים את הדרשה מפיו]: עמוד [הפסק] מלתרגם! ועמד חוצפית ונשתתק.

אמרי: עד כמה נצעריה לרבי יהושע וניזיל, שנניח לרבן גמליאל לצערו?

והרי בראש השנה אשתקד ציעריה רבן גמליאל לרבי יהושע, כשנחלקו בקידוש החודש, וגזר עליו שיבוא לפניו במקלו ותרמילו ביום שחל בו יום הכיפורים לפי חשבונו של רבי יהושע [ראה ראש השנה כה א].

וכמו כן בבכורות [לו א], במעשה דרבי צדוק, צעריה, כשבא לשאול על מום שנפל בבכור בהמתו, והתיר לו רבי יהושע, ואחר כך אסר לו רבן גמליאל. וגם שם לבסוף התכחש רבי יהושע לדבריו, והעמידו רבן גמליאל על רגליו למשך כל הדרשה.

והכא נמי שוב צעריה.

תא ונעבריה לרבן גמליאל מן הנשיאות!

ומאן נוקים ליה לנשיא במקומו? האם נוקמיה לרבי יהושע לנשיא?

אין ראוי לעשות כן, שהרי רבי יהושע, בעל המעשה הוא, ובכך יגרם לרבן גמליאל יותר מדאי צער [54].

ואם נוקמיה לרבי עקיבא לנשיא?

דילמא יקפיד עליו רבן גמליאל ועניש ליה, דהא לית ליה לרבי עקיבא זכות אבות שתגן עליו מן העונש, שהרי מזרע גרים היה [ראה סנהדרין צו א]

אלא, נוקמיה לרבי אלעזר בן עזריה.

משום דהוא חכם [ראה חגיגה ג א, אמר רבי יהושע: אין לך דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו].

והוא עשיר [ראה שבת נד א, י"ב אלפי עגלים היה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדרו כל שנה].

והוא דור עשירי לעזרא הסופר.

והצורך במעלות אלו,

הוא חכם - דאי מקשי ליה - מפרק ליה.

הוא עשיר - דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר ולהשתדל לפניו לטובת ישראל, אף הוא [רבי אלעזר בן עזריה] אזל ופלח.

והוא עשירי לעזרא - דאית ליה זכות אבות, ומשום כן לא מצי רבן גמליאל עניש ליה. [55]

אתו ואמרו ליה לרבי אלעזר בן עזריה: האם ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא?

אמר להו: איזל ואימליך באינשי ביתי!

אזל ואמליך בדביתהו [באשתו] [56].

אמרה ליה אף שימנוך היום,

הערות

[30] הב"י [צ] הביא שמהר"י אבוהב הוכיח שאדם אינו נחשב חציצה בין המתפלל לכותל, שהרי לא אסרו להתפלל אחר אדם אלא אם הוא רבו, והב"ח דחה, אחר אדם אין איסור, אך ראוי ליזהר, כי מצוה מן המובחר שלא יחצוץ. ואכן, הגר"א [שם ס"ק לב] הביא שההוכחה ממה שרב ירמיה התפלל מאחורי רב, ובישועות יעקב דחה, שבתפלת שבת אין צריך לסמוך לקיר, כי אין בה תחנונים, [אך תלוי בהנ"ל אם התפלל ערבית, או מנחה של חול].

[31] כך פירש רש"י, וכן נקט הטור [צ], ולכן כתב שכל שכן שלא יתפלל ואחוריו לרבו. ותוס' כתבו שנראה כמשתחוה לרבו, וכתב הפרישה [לה] שלטעם זה האיסור רק ביחיד, אך בצבור אין חשש שמקבלו לאלוה. והמאירי כתב, כדי שלא יראה כמדקדק בתפלת רבו. ורבינו יונה ביאר, שהטעם כדי שלא יטריח את רבו כשיסיים את תפלתו, ויצטרך להמתין מלפסוע לאחוריו. עוד כתב שמותר להתפלל אחורי רבו או כנגדו במרחק ד' אמות, כי נחשב ברשות אחרת. ובהגהות דרך תמים העיר שלביאור התוס' גם זה אסור, כי נראה כמשתחוה. ולכאורה תלוי בנידון הפוסקים לגבי מתפלל לפני רבו ואחוריו לרבו, שהב"י [צ] כתב שהמרחק אינו מועיל, ובדרכי משה נקט שרשות אחרת מתירה הכל. והפרי חדש כתב כי אף שלפני רבו די בד' אמות בצמצום, אחורי רבו צריך להוסיף כדי שלש פסיעות, כדי שלא יטריחנו.

[32] כך פירשו רש"י ותוס'. ורבינו יונה כתב שאין שואלין כלל בשלום רבו, אלא רק משיבין לו, וכמבואר בירושלמי. וכן ביאר המהרש"א את התירוץ השני בתוס'.

[33] בסנהדרין [קי א] אמרו, "החולק על רבו כחולק על השכינה". ופירש"י שם שחולק על "ישיבתו" כמובא כאן. וביאר המהרש"א שם, שחולק על שררתו ועל תורתו. אבל הרמב"ם [ת"ת ה ב] כתב: איזהו חולק על רבו, זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים. ואף על פי שרבו במדינה אחרת והביא שם הכסף משנה בשם הרמ"ך שתמה, מאין לו זה? וכתב הדברי חמודות שמקורו מסוגיין, שבכך נקרא חולק על "ישיבתו". וכתב הרא"ש [כלל נה ט] שמותר לחלוק על רבו בפסק או בהוראה, אם יש לו ראיות ברורות לדבריו, וכן פסק הרמ"א [יו"ד רמב ג].

[34] ביאר המהרש"א, דהיינו דוקא בדבר שאינו מסברא, שהרי מצינו בהרבה מקומות שאמרו חכמים דבר סברא מדעתם. ורבינו יונה פירש, שהכוונה על האומר דבר בשם רבו אף שלא שמעו מפיו. וכן כתב הרמב"ם [שם ט]: "לא יאמר דבר שלא שמע מרבו, עד שיזכיר שם אומרו" וביאר הכסף משנה שאם יאמרה בסתם, יתלו זאת ברבו. וראה במג"א [קנו ב] שהעיר מכאן על מה שמצינו בעירובין [נא א] שרבה שמע דין ואמרו בשם רבי יוסי - אף שלא שמעו ממנו- כדי שיקבלוהו ממנו. ובאליהו רבה חילק א. בסוגיין מדובר באופן שיקבלו ממנו. ב. דבר ששמע מותר לומר בשם רבו, אך לא סברת עצמו. ג. כששמע בשם חכם מסוים אסור לאמרו בשם אחר, ורבה שמע סתם. ובדברי חמודות ומחצית השקל חילקו שבסוגיין אין ברור לו שכך ההלכה, אך כשברור לו, מותר לומר בשם רבו. ובמור וקציעה כתב שאם שמע מרבותיו שכך הלכה, יכול לתלות בשם גדול אחר. וראה בתפארת ישראל [אבות ה ז] שרק בשם "רבו" לא יאמר, אך בשם חכם אחר אין לחוש, כי אינו מתכוון להתכבד בקלונו, ואכן במסכת כלה הגירסא "חכם" ובסוגיין נקטה הגמרא "רבו".

[35] הרמב"ם [שם] כתב שכל שלא למד רוב חכמתו הימנו נקרא "תלמיד חבר", ובחיי אדם [כב ו] כתב שכלפי גדול הדור כלם בכלל "תלמיד". והרמ"א [שם] הביא דעת המהרי"ק, שכל שהיה תלמידו ואחר כך נתחכם להיות קרוב לרבו, מיקרי "תלמיד חבר", והב"י [שם] הרחיב בזה.

[36] כך פירש רש"י [ד"ה והיינו], ומשמע שקבלת השבת היא המחייבת לבדול ממלאכה משום תוספת שבת, שזה הטעם להקדמת התפלה [ראה הערה 16], וכן נקט רבינו חננאל. וכבר הבאנו שלדעת הרמב"ם אין תוספת שבת, וראה בפרי יצחק [ח"א ח] שהרמב"ם דחה את סוגיין להלכה, ומה שהקשו בסמוך ממעשי רבי ואביי, היינו משום שהם סברו שתוספת שבת דאורייתא [כמו שהוכיח מכמה ראיות] ולדעתם יכול לקבל שבת מבעוד יום. [ונקט שהקדמת התפלה היא משום שערבית רשות, וכנ"ל. אך יתכן שהרמב"ם מודה בתפלה שמקבל קדושת היום].

[37] הצל"ח תמה מה הקושיא על רב, הרי יתכן שבדל רק ממלאכה דאורייתא, וכמו בביהש"מ שאינו נאסר באיסורי שבות. וכתב, שמשאלת רבי ירמיה מוכח שנמנע אפילו ממלאכה דרבנן, כי על דאורייתא לא היה שואל, שהרי נאסר מחמת הזכרת שבת התפלה אפילו אם אינו רוצה לקבל שבת [ראה שו"ע רסג יא, ולהלן].

[38] במג"א [רסא יב] פסק שאחר גזירה אסור להכנס להזיע, כמסקנת סוגיין, ולכאורה נמצא שדין המקבל שבת חמור מבין השמשות, והמרדכי [סוף במה מדליקין] הביא שנחלקו בזה, והביאו השו"ע [שצג ב], וכבר חילקו האליהו רבה ומחזיק ברכה שלא נחלקו אלא ביחיד שקבל עליו, אך קבלת הציבור ב"ברכו" היא חמורה יותר. ובדגול מרבבה כתב שנחלקו באופן שקבל בפה רק את התוספת לאיסור מלאכה, אך הקבלה ב"ברכו" היא על קדושת היום, והיא חמורה מבין השמשות [וביאור דבריו בהערה 16]. והחכם צבי [יא] תמה מסוגיין על המקילין בקבלת שבת, ובפרי יצחק [שם] ביאר שכאן הנדון לדעת רבי שהחמיר בקבלת שבת יותר מביהש"מ [ראה ראיותיו].

[39] בשו"ע [רסג יא] פסק שאם קדם היחיד והתפלל של שבת מבעוד יום, חל עליו קבלת שבת ואסור במלאכה. והב"י ודרישה ורע"א דנו אם היינו מ"ברכו", או רק אחר שהזכיר קדושת היום בתפלה.

[40] בשמירת שבת כהלכתה [מו הערה עב] כתב שרק טעות מעין זו, ששגו בזמן, מבטלת את הקבלה, אך אילו אחר שקבלו התברר שיזדמן להם שופר וכדו' אין זו "טעות". וראה הערות 44-42 שהנידון בסוגיין רק על טעות בעצם התפלה, אך טעות בקבלה גרידא אינה מבטלתה, והיינו כי בתפלת שבת הוא נוהג בעצמו דיני שבת, ואם התברר שטעה ואינה תפלה, נמצא שעדיין לא נהג דיני שבת.

[41] רבינו חננאל כתב שאם הדליקו נרות שבת, אף שלא התפללו ערבית, אלו שהדליקו אסורים במלאכה, והשאר מותרין, [אך לא יגעו בנר, לדעת הפרישה [רסג ב] משום היכר לאלו שקבלו שבת, ולדעת מג"א וגר"א משום שהוקצה למצוותו ע"י הקבלה בטעות]. ומדברי המרדכי [שבת רצז] משמע שאם הציבור קבלו שבת, המיעוט נמשך אחריהם ואסור במלאכה, אך אם קבלו בטעות, אף שלעצמם נחשבת קבלה, אין המיעוט נמשך אחריהם, וראה רע"א שם, ובהערה 44

[42] רש"י [ד"ה הואיל] נקט שהנידון הוא אם תפלה בטעות נחשבת תפלה או לא, אך אם נחשבת תפלה ודאי שהיא מועילה לקבלת שבת, ולכן הקשו למה התירו מלאכה לרב דימי אחר שהתפלל בטעות, וראה הערה 44. והריטב"א גרס גם במעשה ששאלו את רבי, שהיה בערב שבת, והטעות היתה שהתפללו קודם פלג המנחה. ומשום כך הקשו איך מועילה הקבלה, והרי היתה בטעות? אבל אם יתפללו לאחר פלג המנחה ודאי שתועיל, ואינה נחשבת תפלה בטעות, שהרי לרבי יהודה הוא עיקר זמן ערבית, והיא קושיא בפני עצמה, ואינה נסובה על רב דימי.

[43] כתב הב"י [רסג] שרק אם התפללו בפלג המנחה לא יחזרו, אך קודם לכן גם ציבור חוזרים, כי אינו זמן ערבית כלל. ואף שאמרו שיחיד שעשה כרבי יהודה והתפלל בפלג המנחה, יצא - ביאר בעולת שבת [שם יד] דהיינו רק אם לא התפלל באותו יום מנחה אחר פלג המנחה, ונמצא תרתי דסתרי, אך ציבור גם באופן זה, אין חוזרים. ובמג"א כתב שיחיד אפילו התפלל קודם פלג המנחה, ואפילו בע"ש שמותר להתפלל מנחה ואחריה ערבית קודם הלילה, כיון שנוהג תמיד להתפלל בלילה - כשטעה, חוזר ומתפלל, והטעם שחוזר ראה בזכר יצחק [י].

[44] כתב הרשב"א שאם התפללו הציבור של שבת בערב שבת מתוך טעות, הרי הם מותרים במלאכה, שקבלה בטעות אינה קבלה, ורק לא הטריחום לחזור ולהתפלל. והמאירי ושלטי גבורים הביאו שיטות החולקים, שסברו כי כיון שלא הטריחום לחזור ולהתפלל, החשיבו את תפלתם כמתוקנת, והיא אוסרתם במלאכה [ורק יחיד שהתפלל בטעות אינו נאסר]. ובדעת תוס' [ד"ה שאני] נחלקו מהרש"ל ומהרש"א עי"ש, והגר"א [שם לב] נקט שמתירים. ובאור זרוע [ע"ש טז] הקשה מכאן על רבינו חננאל שאסר במלאכה אחר הדלקת נרות, שהרי מעיקר הדין קבלה בטעות אינה קבלה, ורק לא הטריחום לחזור ולהתפלל. וכתב הב"י [רסג] שהדלקת הנר כיון שהיא במעשה נחשבת קבלה יותר מקבלה בתפלה, ולכן חלה אפילו בטעות. והגר"א [שם לג] כתב שרק תפלה בטעות אינה תפלה אף בציבור, ולכן גם לדעת המעדיפים קבלה בפה מהדלקת הנר [שם סעי' י] לגבי תפלה בטעות מעשה עדיף. ובבה"ל [ד"ה וי"א] כתב נפקא מינה לקבל בפה בטעות, שלהב"י אינה קבלה, ולהגר"א נחשבת קבלה, כי חסרון הטעות רק בתפלה.

[45] תוס' [ד"ה צלי] כתבו שדוקא לצורך מצוה מותר לעשות כן, כגון שצריך ללכת למול תינוק, ולא יהיה לו יין להבדלה אם לא יקדים, אבל בלאו הכי לא יקדים, ואדרבה יש להוסיף מחול על הקודש. וביאר הפמ"ג [משב"ז רצג] כי אף שבין כה וכה אסור במלאכה עד למוצאי שבת, צריך להוסיף מחול על הקודש גם בתפלה, כדי שלא יראה כאילו שבת עליו כמשאוי. אולם אין כוונתם מצד תוספת שבת לקדושת הזמן, שהרי אינה שייכת אלא בפלג המנחה מיום הקודם, וכמבואר [רצט] שלא יתחיל סעודה שלישית בתוספת, וכן נראה מפמ"ג [הקדמת א"א רצו] שכל זמן שלא עשה מלאכה שם שבת עליו, וראה ערוך השלחן [רצט כא], אך בעולת שבת ובאשל אברהם בוטאטש נקטו שנמשכת במקצת קדושת השבת.

[46] בתוס' רא"ש ביאר שסלקא דעתא כי אף שיכול להתפלל תפלת שבת מבעוד יום, היינו משום שתפלה דרבנן, אך קידוש היום הוא מן התורה, ואין לאומרו אלא בשבת, ומסיק, כי מאחר שעל חיוב הקידוש נאמר "זכור את יום השבת לקדשו" ולא "זכור ביום השבת", משמע שמקדשו סמוך לכניסתו. וגם הרמב"ם שסובר שאין תוספת שבת, כתב [שבת כט יא] ש"מקדשו קודם לשעה זו מעט" וראה קובץ שיעורים [ח"ב ל] שהקידוש ב"תוספת" אינו משום שכבר חלה השבת, אלא כי הוא מצוה שלא נקבע לה זמן מסויים, אלא "סמוך" לשבת . אך הריטב"א כתב שיכול לקדש מבעוד יום, משום שגם התוספת מחול על הקודש דאורייתא היא. והרא"ה כתב שבהכרח יכול גם לאכול אחר שקדש מבעוד יום, שהרי אין קידוש בלא סעודה, ונחלקו הב"ח [תעב] והמג"א [רסז א] אם יוצא בכך ידי חובת סעודת שבת, או שצריך לאכול עוד כזית בלילה. ובעמק ברכה [סו] נקט שהנדון הוא אם התוספת נחשבת כשבת לכל דיני היום, [כתוס' פסחים צט ב ד"ה עד] או שמה"ת נחשבת כשבת רק לגבי איסור מלאכה [כתוס' כתובות מז א ד"ה דמסר]. אך יתכן שהנדון הוא, בגדר הקבלה בקידוש, אם נחשבת כקבלת עצומו של יום שמועילה לכל דיני היום, וכדעת הריטב"א [ר"ה ט א] שמקבל "בתפלה או בקדוש". או שהיא רק כקבלת התוספת, וכן משמע מהכתוב במעשה רב [קיז] שמשמעות לשון הגמרא כי ההתר לקדש מבעוד יום הוא רק אחר שהתפלל תפלת שבת, והיינו משום שצריך קבלת עצומו של שבת בתפלה דוקא, כי בה מביא את היום הבא, כמבואר בהערה 16. [ואכן המג"א לשיטתו נקט - רעא ה- שמקדש ואוכל ואח"כ מתפלל, וראה הערה הבאה].

[47] גם כאן יש לדקדק שלא יבדיל אלא אם התפלל קודם [כדברי המעשה רב לעיל לגבי קידוש], ואף המג"א [רצט ט] דקדק כך מלשון השו"ע [רצג ג] "יכול להתפלל של מוצ"ש מפלג המנחה ולמעלה, ולהבדיל מיד" [וראה שעה"צ תרצג ו], והיינו שמודה לסברא שאין תוספת ליום אלא בתפלה, כי בה מביא את היום הבא, אלא שלקדושת היום של שבת די בקידוש.

[48] באור שמח [תפלה ג ז] ביאר על פי דברי התוס' שההתר להקדים הבדלה הוא דוקא לדבר מצוה, וכוונת עולא, שהיה זה רבי אלעזר ברבי יוסי שהתפלל של מוצאי שבת בשבת, בדרך בצד תמרה, כשהלך לדבר מצוה, לבטל גזירה שגזרו על ישראל, כדאיתא במעילה [יז א].

[49] בתיקוני זהר [יח] כתוב שתפלת ערבית של שבת, לכו"ע חובה [שלא כהרמב"ם תפלה ג ז]. ויתכן דהיינו כמבואר לעיל, שצריך את התפילה להביא את היום הבא, או לקדש את השבת בתפלה, וראה סידור יעב"ץ [שמו"ע ליל שבת]. והרא"ה כתב שבמוצאי שבת לכו"ע ערבית חובה, כי צריך להבדיל בה, ואילו הרמב"ם [תפלה ג ז] כתב שגם במוצ"ש היא רשות, ויתכן שנחלקו אם ההבדלה בתפלה היא מדיני הבדלה, וחייב להתפלל לצרכה, או שהיא מנוסח התפלה, וכיון שהתפלה עצמה רשות, אף היא רשות [וראה לעיל כו הערה 28 בשם הגר"ח].

[50] תוס' [כו א ד"ה טעה, עי"ש הערה 12] ביארו שאין הכוונה שמותר לבטלה בחנם, אלא שלגבי מצוה עוברת אחרת נחשבת כרשות, שאם נזדמנה לו בזמן תפילת ערבית מצוה עוברת אחרת, תדחה ערבית מפניה. אבל רבינו יונה הביא בשם הבה"ג שבאמת רשות גמורה היא, ורק אם התחיל להתפלל, שוייה עליו חובה, וסיים שהרי"ף כתב את שני התירוצים, [ונחלקו מי מהם עיקר]. והרמב"ם כתב [תפלה א ו] "אין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף על פי כן, נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפלת חובה". וביאר הגר"ח שהרמב"ם שינה מלשון הרי"ף, ולא כתב "משהתחיל להתפלל" כי אף כשמתפלל, אינה נעשית התפלה בעצמותה חובה, אלא היא חפצא של תפלת רשות, ורק על הגברא חלה חובה להתפלל אותה כתפלת נדבה. ולכן נקט הרמב"ם [שם י ו]: מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל, פוסק אפילו באמצע ברכה. ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק, [לפי] שלא התפלל אותה מתחלה אלא על דעת שאינה חובה, והשיגו הראב"ד "אין כאן נחת רוח", וביאר הכסף משנה כוונת השגתו שכבר קבעוה חובה, אבל דעת הרמב"ם שגם אחר שקבלוה כחובה על עצמם, עצם התפלה היא רשות. ברם, הכס"מ [שם א ה] ושלטי גבורים נקטו שדעת הרמב"ם כהרי"ף, ובהכרח שהבינו כי הטעם שנעשית חובה, הוא משום ש"הרשות" היא בתקנה כנגד אברים ופדרים, אך כאשר התפלל הרי מקיים בכך תפלה שתקן יעקב, [וכן ביאר ביערות דבש יח] ולכן כשטעה חוזר, וכן יכול להתחיל בחובה ולסיים בנדבה, כיון שהחילוק בין חובה לנדבה הוא רק בקרבנות, אך לא כשמתפלל כתקנת האבות. ונמצא שכוונתם שוה, כי נעשית "חובה" רק לגבי החיוב להתפלל, אך בעצם התפלה לא שייך שם חובה כי אינה נגד קרבן.

[51] תוס' [בכורות לו א ד"ה עמד] הביאו ירושלמי שדרש כי תוספת ה"ו" ב"ועמדו שני אנשים", באה ללמד שהשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד, וכן פסק הרמ"א [יו"ד רמו יג], אבל המחבר שם נקט כהרמב"ם, שאין שואלים מעומד ואין משיבין מעומד. ותמה הש"ך על הרמ"א שפסק כן להלכה בזמן הזה, שהרי מדברי תוס' אין הכרח שנחלקו על הרמב"ם, שהרי כתבו כן במעשה דרבי צדוק, שהיה קודם החורבן, וודאי שקודם החורבן היו למדין מעומד, כמו שמצינו [מגילה כא א] "מימות משה רבינו עד ימות רבן גמליאל, לא היו לומדים תורה אלא מעומד, ומשמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם, והיו לומדים מיושב".

[52] רבינו חננאל ביאר שרבי יהושע הבין שהשאלה על מקום שלא נהגו להתפלל ערבית, וסבר שרבן גמליאל מודה שהיא רשות, אך כששמע שדעתו שהיא חובה, חזר בו, וראה תוס' בכורות [שם ד"ה היאך]. והצל"ח כתב ששינה בדבריו מפני כבוד רבו, וראה חזו"א [או"ב ד יג] שמותר לשנות, כי אינו מדת דרך ארץ להתריס בפני חכם, וגם יש לחוש שמא יפגע ויבא לידי הקפדה. וביערות דבש [יח] כתב שבתחילה כששאל השואל את רבי יהושע בביתו, סבר ששואל לברר הלכה אם רשות הוא או חובה, ולכן השיב לו שהיא רשות, והיינו למי שלא התפלל עדיין תפלת ערבית כל ימיו, אך בבית המדרש בראותו שהשואל עומד, הבין רבי יהושע ששואל לעצמו הלכה למעשה, ואצלו היא בודאי חובה, כי ודאי התפלל רשב"י ערבית פעם אחת ונקבעה לו לחובה.

[53] ראה תוס' בבכורות שם שמחקו תיבות "ויעידו בך", שהרי אין כאן כל עדות.

[54] ראה מאירי. והמהרש"א פירש, כדי שלא יאמרו שחלק על רבן גמליאל בכדי שימנוהו במקומו. והרש"ש ביאר, שרבן גמליאל נקרא "בעל המעשה", וכשם שלא העביר על מדותיו וציער את רבי יהושע, כן יתנקם בו ע"י הקיסר, ורבי יהושע לא יוכל לעמוד כנגדו, משום שהיה עני. וכן ביאר בסמוך, שעל רבי אלעזר בן עזריה לא חששו, משום שעשיר היה.

[55] ביערות דבש [יח] ביאר שייחוסו לעזרא יצילנו מעונש על העברת הנשיאות משבט יהודה לשבט אחר, וכמו שמצינו בירושלמי [הובא בתוס' סנהדרין ה א] שרבי היה נשיא כי בא מבית דוד רק מן הנקבות, והרי גם כל הכהנים מתייחסים לשבט יהודה מהנקבות, כי אהרן נשא את אחות נחשון משבט יהודה, ונמצא שיחוסו של ראב"ע מצד עזרא הכהן שוה ליחוסו של רבן גמליאל לשבט יהודה.

[56] ביערות דבש [יח] ביאר שהיה חייב לימלך בה, כי "חמר ונעשה גמל צריך ליטול רשות מאשתו, משום שממעט בעונה". וכיון שעונת תלמיד חכם הוא משבת לשבת. ועונת נשיא היא מחודש לחודש [אבות דרבי נתן] וכיון שנתמעטה עונתו, היה צריך ליטול רשות מאשתו. עוד כתב [ח"א ג] שרצה לבדוק עצמו אולי הוא גאה, כי אין אדם מכיר נגעי עצמו, ואמר שאם הוא מתקבל לאנשי ביתו בהכרח שהוא ענו.

לא כנגד רבו, כלומר, סמוך לרבו, שמראה בכך שהוא כשווה לרבו, ולא אחורי רבו שהוא נראה כאילו היה משתחוה לרבו (תוס').

ותניא [ושנויה הלכה זו בברייתא] ביתר תוקף, שר' אליעזר אומר: המתפלל אחורי רבו, והנותן שלום לרבו ואינו ממתין עד שיקדים רבו לשאול בשלומו, והמחזיר שלום לרבו ואינו אומר "שלום עליך רבי", והחולק על ישיבתו של רבו, שהוא קובע לעצמו ישיבה ומלמד בחיי רבו שלא ברשותו (רמב"ם), והאומר דבר שלא שמע מפי רבו בשם הרב — גורם לשכינה שתסתלק מישראל!

את התנהגותו של ר' ירמיה מסבירים כי שאני [שונה] הוא ר' ירמיה בר אבא מפני שלא היה תלמידו המובהק של רב כי אם אך תלמיד חבר הוה [היה] לו, ולכן יכול היה לנהוג כן. והיינו דקאמר ליה [וזהו שאמר לו] ר' ירמיה בר אבא לרב, ושאל אותו כאשר הקדים רב להתפלל תפילת שבת, בלשון זו: מי [האם] בדלת ממלאכה, וקבלת עליך כבר קדושת השבת? אמר ליה [לו] רב: אין, בדילנא [כן, בדלתי], ולא אמר אליו בלשון "מי בדיל מר" ["האם בדל אדוני"]? כדרך שהיה צריך לומר אם היה תלמידו.

א רב אמנם השיב כי הפסיק ממלאכת החול, ואולם מי בדיל [האם בדל]? האם היה צריך באמת להפסיק מן המלאכה? והאמר [והרי אמר] ר' אבין: פעם אחת התפלל רבי תפילה של שבת בערב שבת, ונכנס אחר כך למרחץ, ויצא ושנה לן פרקין [לנו את פרקנו, מה שלמדנו], ועדיין לא חשכה! אמר רבא: ההוא [אותו] מקרה מדובר שנכנס להזיע, וקודם גזירה שגזרו חכמים לאסור הזעה בשבת הוה [היה] הדבר.

ועוד שואלים: איני [האומנם] היה צריך להפסיק מן המלאכה, והא [והרי] אביי שרא ליה [התיר לו] לרב דימי בר ליואי לכברויי סלי [לעשן סלים בגפרית] אף על פי שכבר התפלל תפילת שבת, והרי שגם אחר תפילת שבת עדיין מותר בעשיית מלאכה!

על כך משיבים: המקרה ההוא טעותא הוי [טעות היה], שלא נתכוון רב דימי במה שהתפלל מוקדם יותר להוסיף על השבת, כי אם סבר בטעות שכבר שקעה השמש, שהיה אותו היום מעונן ולכן התפלל. ואולם אף שהתפלל, אין תפילת השבת מחייבת אותו לנהוג בקדושת שבת, ולכן יכול היה עוד לעשות מלאכה אחרי תפילתו.

על כך מוסיפים ושואלים: וטעותא מי הדרא [וטעות האם היא חוזרת]? וכי אפשר לנהוג כאילו לא התפלל כלל? והא [והרי] אמר אבידן תלמידו של רבי: פעם אחת נתקשרו שמים בעבים, ולכך כסבורים היו העם לומר כי חשכה הוא, ומאחר שכן נכנסו לבית הכנסת והקדימו והתפללו תפילה של מוצאי שבת בשבת. ולאחר זמן, כשנתפזרו העבים וזרחה החמה, התברר שעדיין יום היה,

ובאו ושאלו את רבי מה יעשו. ואמר: הואיל והתפללו — התפללו, ואינם צריכים לחזור ולהתפלל, הרי אף שהתפללו בטעות אין מחזירים טעות זו, ואין מבטלים את המעשה מעיקרו! ומשיבים: שאני [שונה] הצבור, דלא מטרחינן להו [שאין אנו מטריחים אותו] להתפלל שנית תפילה שלמה.

ב וממשיכים לדון באפשרות להקדים תפילת ערבית אף במקרה של שבת מכמה צדדים. אמר ר' חייא בר אבין: רב צלי [התפלל] תפילה של שבת בערב שבת, ור' יאשיה מצלי [היה מתפלל] תפילה של מוצאי שבת בתוך השבת. ביחס למה שרב צלי [התפלל] תפילה של שבת בערב שבת, נשאלת השאלה: האם עוד בערב שבת אומר, כלומר, יכול הוא לומר קדושה על הכוס (קידוש של שבת), או אינו אומר קדושה על הכוס ועליו להמתין עד צאת הכוכבים? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר רב נחמן אמר שמואל: מתפלל אדם תפילה של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. ונפסק שהלכתא כוותיה [הלכה כמותו] בענין זה.

שאלה מעין זו נשאלה גם ביחס למה שר' יאשיה מצלי [היה מתפלל] תפילה של מוצאי שבת בתוך השבת: האם אומר אחר תפילתו עוד מבעוד יום הבדלה על הכוס או אינו אומר הבדלה על הכוס? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר רב יהודה אמר שמואל: מתפלל אדם תפילה של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס.

אמר ר' זירא אמר ר' אסי אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא אמר רב: בצד עמוד זה (עמוד מסויים שהראו עליו) התפלל ר' ישמעאל בר' יוסי תפילה של שבת בערב שבת. ואולם

כי אתא [כאשר בא] עולא מארץ ישראל לבבל היתה בידו גירסה אחרת לגמרי של סיפור זה ואמר כפי המסורת שהיתה בידו: בצד תמרה הוה [היה], מעשה זה ולא בצד העמוד הוה [היה]. ולא בר' ישמעאל בר' יוסי הוה [היה] מעשה זה, אלא בר' אלעזר בר' יוסי הוה [היה], ולא תפילה של שבת בערב שבת היתה זו, אלא תפילה של מוצאי שבת בשבת הוה [היה], זה.

ג שנינו במשנה שתפלת הערב אין לה קבע. ושואלים: מאי (מה פירוש] "אין לה קבע"? אילימא דאי בעי מצלי כוליה ליליא [אם לומר שהפירוש הוא שאם הוא רוצה יכול הוא להתפלל כל הלילה], אם כן ליתני [שישנה במשנה] בלשון "תפלת הערב כל הלילה"! אלא מאי [מה הפירוש] "אין לה קבע" —

כמאן דאמר [כדעת מי שאומר], כאותו חכם שפסק שתפלת ערבית רשות. שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: מסורת היא שבענין תפלת ערבית נחלקו חכמי המשנה: רבן גמליאל אומר שהיא חובה, ור' יהושע אמר שרשות היא. אמר אביי: הלכה כדברי האומר שתפילת ערבית חובה. ורבא אמר: הלכה כדברי האומר שתפילת ערבית רשות.

ד תנו רבנן [שנו חכמים] מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע. אמר לו אותו תלמיד: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה [לו] ר' יהושע: רשות.

שוב בא אותו תלמיד לפני רבן גמליאל, אמר לו אותו תלמיד: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר לו אותו תלמיד לרבן גמליאל: והלא ר' יהושע אמר לי שתפילת ערבית רשות?! אמר לו רבן גמליאל לאותו תלמיד: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין [המגינים], כינוי מליצי לתלמידי החכמים שהם "לוחמים במלחמתה של תורה", לבית המדרש, ואז אפשר יהיה לדון בנושא.

כשנכנסו בעלי תריסין עמד השואל וחזר ושאל במעמד כולם: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? שרצה לברר אם ר' יהושע עדיין מחזיק בדעתו. נענה ואמר ליה [לו] ר' יהושע: לאו [לא], אין מי שחולק על דעה זו. שמשום כבוד הנשיא לא רצה להתוכח עמו בהזדמנות זו (צל"ח). אמר לו רבן גמליאל לר' יהושע: והלא משמך אמרו לי שתפילת ערבית רשות!

אמר ליה [לו] רבן גמליאל לר' יהושע: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד ר' יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא (התלמיד) מת — יכול החי להכחיש את המת. והייתי יכול לומר שלא כך פסקתי, ועכשיו שאני חי והוא חי — היאך יכול החי להכחיש את החי? ובעל כרחי עלי להודות שכך אמרתי.

ובינתיים היה רבן גמליאל ראש הישיבה יושב ודורש, ור' יהושע עומד על רגליו, שכעונש לא הורה לו רבן גמליאל לשבת, ומפני כבוד הנשיא נשאר עומד. דבר זה נמשך זמן רב כל כך עד שהתעוררה בתוך כל קהל השומעים, החכמים ותלמידיהם שהיו במקום, התמרמרות רבה על רבן גמליאל עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד! כלומר הפסק לתרגם את דברי רבן גמליאל. ואז המתורגמן פסק מתרגומו.

ה ומסופר כי בתוך כדי ההתמרמרות אמרי [אמרו]: עד כמה נצעריה וניזיל [יצערנו וילך], הלא בראש השנה אשתקד צעריה [ציערו] כשהורה עליו לבוא בתרמילו ביום בו חל יום הכיפורים לפי חשבונו של ר' יהושע. ובבכורות במעשה שהיה בשאלתו של ר' צדוק צעריה [ציערו], כמו בפעם זו כשאמר לו לעמוד על רגליו כעונש על שהתחמק מלעמוד לויכוח על דעתו השונה. הכא נמי צעריה [כאן גם כן ציערו] ואם כן, תא ונעבריה [בואו ונעבירנו, ממשרתו כנשיא]!

וכך הוסכם אלא שהתעוררה השאלה מאן נוקים ליה [את מי נעמיד לו, במקומו] אם נוקמיה [נעמידו] את ר' יהושע — הלא בעל מעשה זה עצמו הוא, שהרי בגללו מעבירים את רבן גמליאל, ויצטער רבן גמליאל על כך ביותר. ואם נוקמיה [נעמידו] את ר' עקיבא — דילמא עניש ליה [שמא יעניש אותו], רבן גמליאל, ועל ידי ההקפדה עליו יגרום שיענישו אותו משמים, משום דלית ליה [שאין לו] לר' עקיבא זכות אבות שתגן זכותם עליו, שכן היה ר' עקיבא ממשפחת גרים.

אלא נוקמיה [נעמידו] את ר' אלעזר בן עזריה, שיש בו צירוף של מעלות שונות שבאחרים שהוזכרו אינן קיימות. שכן, הוא חכם, והוא עשיר, והוא דור עשירי לעזרא. ומפרטים: הוא חכם — דאי מקשי ליה, מפרק ליה [שאם יקשה לו, יתרץ לו] ולא יוכל רבן גמליאל להביכו בקושיות. והוא עשיר — דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר, אף הוא איזיל ופלח [שאם יש לו לעבוד, להשתדל ולשאת ולתת, בבית הקיסר, כנציג ישראל, אף הוא יכול ללכת ולעבוד], שבידו הרכוש המספיק הן לצרכי הנסיעות הארוכות והן למיסים ולמתנות. והוא עשירי לעזרא — דאית ליה [שיש לו] זכות אבות, ולא מצי עניש ליה [יוכל להעניש אותו]. אתו [באו] ואמרו ליה [לו]: האם ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא [נוח לו לאדוני שיהא ראש ישיבה]? אמר להו [להם]: איזיל ואימליך באינשי [אלך ואתייעץ עם אנשי] ביתי. אזל ואמליך בדביתהו [הלך והתייעץ עם אשתו]. אמרה ליה [לו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

directly next to his rabbi, presumptuously indicating that he is his rabbi’s equal, and behind his rabbi as it creates the impression that he is bowing to him (Tosafot)?

And it was taught in a baraita, in a more extreme manner, as Rabbi Eliezer says: One who prays behind his rabbi and one who greets his rabbi without waiting for his rabbi to greet him first, one who returns his rabbi’s greeting without saying: Greetings to you, rabbi, one who rivals his rabbi’s yeshiva, i.e., establishes a yeshiva of his own and teaches during his rabbi’s lifetime without his consent (Rambam), and one who says something in the name of his rabbi which he did not hear directly from his rabbi, causes the Divine Presence to withdraw from Israel.

With regard to Rabbi Yirmeya’s conduct, the Gemara explains that Rabbi Yirmeya bar Abba is different, as he was not a mere student of Rav. Rather, he was a disciple-colleague and was, therefore, permitted to act that way. And that is why on one occasion, when Rav prayed the Shabbat prayer early, Rabbi Yirmeya bar Abba asked him: Did you distance yourself from labor and accept the sanctity of Shabbat? Rav said to him: Yes, I distanced myself. And Rabbi Yirmeya did not say to him: Did the Master distance himself, as would have been appropriate had he merely been Rav’s student.

Although Rav replied that he distanced himself from labor, did he indeed need to distance himself from labor? Didn’t Rabbi Avin say: Once Rabbi Yehuda HaNasi prayed the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall. He then entered the bathhouse and emerged and taught us our chapters that we had learned, and it was not yet dark. Rava said: That is a case where he had entered the bathhouse to perspire, and it was before the Sages issued a decree prohibiting perspiring in a bathhouse on Shabbat.

The Gemara asks: Is that so, that he was required to refrain from labor? Didn’t Abaye permit Rav Dimi bar Liva’ei to fumigate baskets with sulfur even though he had already recited the Shabbat prayer, indicating that it is permitted to perform labor even after the Shabbat prayer?

The Gemara responds: That was an error, as Rav Dimi did not intend to begin Shabbat early. It was a cloudy day and he mistakenly thought that the sun had set and that was why he prayed. Consequently, even though he prayed, the Shabbat prayer did not obligate him to conduct himself in accordance with the sanctity of Shabbat and he was allowed to perform labor even after his prayer.

The Gemara goes on to ask: Can a mistake be reversed, enabling one to conduct himself as if he had not prayed? Didn’t Avidan, a student of Rabbi Yehuda HaNasi, say: Once the sky became overcast, leading the people to think that it was the dark of night; they entered the synagogue and recited the evening prayer of the conclusion of Shabbat on Shabbat. And later, the clouds cleared and the sun shone, indicating that it was still day.

And they came and asked Rabbi Yehuda HaNasi what they should do, and he said: Since they have prayed, they have prayed, and they need not pray again. Although they prayed erroneously, their mistake is not reversible and what was done remains. The Gemara responds: A community is different in that we do not burden them to pray again.

The Gemara continues to discuss the possibility of reciting the evening prayer early, even on Shabbat. Rabbi Ḥiyya bar Avin said: Rav prayed the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall. Rabbi Yoshiya would pray the evening prayer of the conclusion of Shabbat on Shabbat. With regard to the fact that Rav prayed the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall, the dilemma is raised: In those cases, did he recite kiddush over the cup of wine, or did he not recite kiddush over the cup of wine before the stars emerged? Come and hear a resolution to this, as Rav Naḥman said that Shmuel said: One prays the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall and recites kiddush over the cup of wine. And the halakha is in accordance with his ruling.

A similar dilemma was raised concerning the fact that Rabbi Yoshiya would pray the evening prayer of the conclusion of Shabbat on Shabbat: After praying, while it is still Shabbat, does he recite havdala over the cup of wine or does one not recite havdala over the cup of wine? Come and hear a resolution to this, as Rav Yehuda said that Shmuel said: One prays the evening prayer of the conclusion of Shabbat on Shabbat and recites havdala over the cup of wine.

Rabbi Zeira said that Rabbi Asi said that Rabbi Elazar said that Rabbi Ḥanina said that Rav said: Alongside this specific pillar before me, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, prayed the Shabbat prayer on the eve of Shabbat before nightfall.

But when Ulla came from the Eretz Yisrael to Babylonia, he related a different version of this story. He said that he had heard: This transpired beside a palm tree, not beside a pillar, and it was not Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, but it was Rabbi Elazar, son of Rabbi Yosei, and it was not the Shabbat prayer on Shabbat eve before nightfall, rather it was the prayer of the conclusion of Shabbat on Shabbat.

We learned in the mishna: The evening prayer may be recited throughout the night and is not fixed to a specific hour. The Gemara asks: What is the meaning of is not fixed? If you say that if one wishes, he may pray throughout the night, then let the mishna teach: The evening prayer may be recited throughout the night. Rather, what is the meaning of not fixed?

It is in accordance with the opinion of the one who said: The evening prayer is optional. As Rav Yehuda said that Shmuel said with regard to the evening prayer. Rabban Gamliel says: It is obligatory. Rabbi Yehoshua says: It is optional. Abaye said: The halakha is in accordance with the statement of the one who said: The evening prayer is obligatory. Rava said: The halakha is in accordance with the statement of the one who said: The evening prayer is optional.

The Sages taught: There was an incident involving a student, who came before Rabbi Yehoshua. The student said to him: Is the evening prayer optional or obligatory? Rabbi Yehoshua said to him: Optional.

The same student came before Rabban Gamliel and said to him: Is the evening prayer optional or obligatory? Rabban Gamliel said to him: Obligatory. The student said to Rabban Gamliel: But didn’t Rabbi Yehoshua tell me that the evening prayer is optional? Rabban Gamliel said to the student: Wait until the “masters of the shields,” a reference to the Torah scholars who battle in the war of Torah, enter the study hall, at which point we will discuss this issue.

When the masters of the shields entered, the questioner stood before everyone present and asked: Is the evening prayer optional or obligatory? Rabban Gamliel said to him: Obligatory. In order to ascertain whether or not Rabbi Yehoshua still maintained his opinion, Rabban Gamliel said to the Sages: Is there any person who disputes this matter? Rabbi Yehoshua said to him: No, no one disagrees. In deference to the Nasi, he did not wish to argue with him publicly (Tziyyun LeNefesh Ḥayya). Rabban Gamliel said to Rabbi Yehoshua: But was it not in your name that they told me that the evening prayer is optional?

Rabban Gamliel said to Rabbi Yehoshua: Yehoshua, stand on your feet and they will testify against you. Rabbi Yehoshua stood on his feet and said: If I were alive and the student were dead, the living can contradict the dead, and I could deny issuing that ruling. Now that I am alive and he is alive, how can the living contradict the living? I have no choice but to admit that I said it.

In the meantime, Rabban Gamliel, as the Nasi, was sitting and lecturing, and Rabbi Yehoshua all the while was standing on his feet, because Rabban Gamliel did not instruct him to sit. He remained standing in deference to the Nasi. This continued for some time, until it aroused great resentment against Rabban Gamliel, and all of the people assembled began murmuring and said to Ḥutzpit the disseminator: Stop conveying Rabban Gamliel’s lecture. And he stopped.

The Gemara relates that in their murmuring they said: How long will Rabban Gamliel continue afflicting him? Last year on Rosh HaShana, he afflicted him; Rabban Gamliel ordered Rabbi Yehoshua to come to him carrying his staff and bag, on the day on which Yom Kippur occurred, according to Rabbi Yehoshua’s calculations. Regarding the firstborn, in the incident involving the question of Rabbi Tzadok, he afflicted him just as he did now, and forced him to remain standing as punishment for his failure to defend his differing opinion. Here too, he is afflicting him. Let us remove him from his position as Nasi.

It was so agreed, but the question arose: Whom shall we establish in his place? Shall we establish Rabbi Yehoshua in his place? The Sages rejected that option because Rabbi Yehoshua was party to the incident for which Rabban Gamliel was deposed. Appointing him would be extremely upsetting for Rabban Gamliel. Shall we establish Rabbi Akiva in his place? The Sages rejected that option because Rabbi Akiva, who descended from a family of converts, would be vulnerable. Perhaps due to Rabban Gamliel’s resentment he would cause him to be divinely punished as he lacks the merit of his ancestors to protect him.

Rather, suggested the Sages, let us establish Rabbi Elazar ben Azarya in his place, his outstanding characteristics set him apart from the other candidates. He is wise, rich, and a tenth generation descendant of Ezra. The Gemara explains: He is wise, so if Rabban Gamliel raises a challenge in matters of Torah, he will answer it and not be embarrassed. And he is rich, so if the need arises to pay homage to the Caesar’s court and serve as a representative of Israel to lobby and negotiate, he has sufficient wealth to cover the costs of the long journeys, taxes, and gifts, so he too is able to go and pay homage. And he is a tenth generation descendant of Ezra, so he has the merit of his ancestors, and Rabban Gamliel will be unable to cause him to be punished. They came and said to him: Would the Master consent to being the Head of the Yeshiva? He said to them: I will go and consult with my household. He went and consulted with his wife. She said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא [כו'] להזיע וקודם גזירה. איתה מיפרשה במס' שבת בפ' כירה (שבת דף מ.) אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת כו' ראו שאין הדבר עומד התירו להן חמי טבריא ועדיין זיעה במקומה עומדת הודיענו בכאן כי רבי שהתפלל של שבת בערב שבת כבר קיבלה לשבת עילויה ואיחייב לשבות ונאסרו עליו החמין לרחוץ בהן ולא נכנס במרחץ אלא להזיע בלבד וזה המעשה היה קודם שגזרו חכמים על הזיעה לפי מה שיש בהלכה שהזכרנוה אסרו להן להזיע:

אמרי [עד] כמה נצעריה וניזיל בר"ה צעריה בבכורות צעריה. האי דצעריה בראש השנה שנוי הוא בפרק אם אינן מכירין אותו (דף כה.) דתנן ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו שלח לו רבן גמליאל גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך ובבכורות (עוד) בפרק כל פסולי המוקדשים (בכורות דף לו.) פירשו מעשה (אחר) [אחד] שאירע לר' יהושע עם רבן גמליאל דכסיף ליה קמי רבנן והעמידו על רגליו ברבים עד שנכנסה קנאה בלב כל העם שהיו לשם ושיתקו את המתורגמן וזו היא הגירסא של זו המעשה ר' צדוק הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי בסלי נצרין של ערבה קלופה בהדי דאכיל איבזע שיפותיה אתא לקמיה דר' יהושע אמר ליה כלום חלקנו בין בור לחבר אמר ליה הין בא לפני רבן גמליאל אמר ליה לאו אמר ליה והלא ר' יהושע אמר לי הין אמר לו המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש כיון שנכנסו עמד השואל ושאל כלום חלקנו בין בור לחבר אמר לו ר' יהושע לאו אמר לו רבן גמליאל והלא משמך אמרו לי הין אמר לו עמוד על רגליך ויעידו בך עמד ר' יהושע על רגליו ואמר אלמלי אני (מת) [חי] והוא (חי) [מת] יכול החי להכחיש את (החי) [המת עכשיו שאני חי והוא חי היאך חי יכול להכחיש את החי] היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן העמד:
נוקי לר' עקיבא לית ליה זכות אבות. איתה בסנהדרין בפרק כל ישראל יש להן חלק (דף צו) מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים ומאן אינון ר' עקיבא ואיתה נמי בפ' הניזקין דמסכת גיטין (דף נז):
נוקי לר' אלעזר בן עזריה שהוא חכם ועשיר והוא עשירי לעזרא הסופר. החכמה שלו גלויה היא וידועה הלא תראה היאך אמר ר' יהושע אין דור יתום שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו באותה המעשה האמור במסכת חגיגה בפרק א' (דף ג) והעושר שלו נמי כבר גרסי' בפרק (במה אשה) [צ"ל במה בהמה] (שבת דף נד) י"ב אלפי עגלי הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ובמס' קדושין בפרק האיש מקדש (קידושין דף מט) על מנת שאני עשיר אין אומרים כר' אלעזר בן חרסום וכר' אלעזר בן עזריה וייחוסו לעזרא הסופר נמי איתה במנחות בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נג) אמרו ליה רבנן לר' פרידא (רב עוירא) [ר' עזרא] בריה דרב אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא ובגמרא דפירקין דבני מערבא [הלכה ח] וגם (בפסחים בפרק תמיד) [צ"ל בתענית פ"ד ה"א] גרסינן הלכו ומינו את ר' אלעזר בן עזריה בן י"ז שנה ונתמלא כל ראשו שיבה והיה ר' עקיבא יושב ומצטער ואומר לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר ממני אשרי אדם שזכו לו אבותיו אשרי אדם שיש לו יתד להתלות בה ומה היתה יתידתו של ר' אלעזר בן עזריה שהיה עשירי לעזרא:

שאני התם ומשום טורח צבור. דדוקא לענין תפלה הוא שאין צריך לחזור ולהתפלל משום דאיכא טירחא דציבורא, אבל לענין מלאכה עושין הן כיחיד, דקבלה בטעות הוא ואינה קבלה לא ליחיד ולא לצבור.

הא דאמר שמואל מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קדושה על הכוס. מיד קאמר ואפילו קודם שתחשך, וכן הא דאמר רב תחליפא אמר רב מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, מיד קאמר, ולומר שבהבדלה זו מותר לו לאכול ומותר לו לעשות מלאכה בערב וכן בקדוש של כוס זה מותר לו לאכול בשבת. וכן הסכים רב האי גאון ז"ל וכן הראב"ד ז"ל. ואף על פי שיש מקצת מן הגאונים ז"ל שאומרים שאינו אומר קדוש ולא הבדלה עד הערב, (ו)אין לו טעם, והראשון עיקר.

תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות. אמר שמואל הלכה כדברי האומר חובה ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות. ופסקו הגאונים ז"ל דהלכה כמאן דאמר רשות, דתפלה כאיסורי נינהו וקיימא לן כרב באיסורי, ועוד דתפלה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. וכתב גאון ז"ל דאי צלי לה חדא זימנא שויא עליה כחובה ונוהג בה כל מילי דתפלת חובה, דהא רב דאמר רשות קאמרינן בשלהי פרקין (ל, ב) אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חודש בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום. ואיכא למידק מינה טעמא דאין מקדשין אלא ביום הא לאו הכי מחזירין אותו, ושבתות וימים טובים נמי מחזירין אותו כתפלת חובה. ועוד דהא דאמר רבי יוחנן, טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים ליכא מאן דפליג עליה.
וכתב עוד הגאון ז"ל דאפילו מאן דאמר רשות, לאו רשות גמור קאמר אלא לאפוקי דלאו חובה הוא, אבל מצוה ודאי איכא כיון דתקנוה רבנן, ולרבי יהושע בן לוי תקנוה כנגד איברים ופדרים ולרבי יוסי ברבי חנינא יעקב תקנה וכדאיתא לעיל. ואמרינן נמי בשבת (ט, ב) גמ' לא ישב אדם לפני הספר. אמר זעירי הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא המיניה לא מטרחינן ליה. דאלמא אפילו למאן דאמר רשות אי לא שרי המיניה מטרחינן ליה. ומיהו קשה דאי מצוה עליה לצלויי ומיד שוייה אנפשיה כחובה, אם כן ההיא דשבת לא מתוקמא אלא בזימנא קמייתא דבעי לצלויי, ועוד דאמרינן ביומא בפ' יום הכיפורים (פז, ב) אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית, ופריך והא אמר רב תפלת ערבית רשות ולמה ליה פטורא, ומשני לדברי האומר חובה קאמר. ואם איתא למה ליה לדחוקה ולאוקומא כמאן דאמר חובה הא מצי לאוקומה כדעתיה דרב גופיה דאי צלי לה חדא זימנא הא שוי אנפשיה כחובה ולוקמה בהכי, ואפילו בגברא דלא צלי ליה מכל מקום מצוה איכא והשתא תפלת נעילה פטר ליה מההיא מצוה. ויש לי לומר דאין הכי נמי ואדרבה למאן דאמר תפלת ערבית רשות שייכא הא דרב טפי דאי למאן דאמר חובה אמאי פטר ליה תפלת נעילה, אבל השתא דתפלת ערבית רשות כעין מצוה אתיא תפלת נעילה ופטר לה, והכי נמי איתא בירושלמי בפירקין דגרסינן התם (ה"א) אמר רבי יעקב בר אחא תני תמן תפלת הערב מהו, רבן גמליאל אומר חובה רבי יהושע אומר רשות, אמר ר"ח אתיאן אילין פלוגתא כאילין פלוגתא מה דמר חובא אין נעילה פוטרת של ערב מה דמר רשות נעילה פוטרת של ערב, והא דלא מתרץ לה התם הכי, משום דבעי לתרוצה במאי דסליק אדעתיה דמקשה דלמאן דאמר רשות לא בעי פטורא דרשות גמור הוא ואוקמה כמאן דאמר חובה ודלא כסברא דירושלמי דהכא. ואלא מיהו אכתי קשיא דאי איתא דכי צלי לה חדא זימנא שויא אנפשיה כחובה, מאי קא קשיא ליה דהא נהוג עלמא לצלויי והוי ליה כחובה. ואיכא למימר דבהא נמי טעי בדרב, דרב חובה משוי ליה מכי צלי לה חדא זימנא והוו מצי לשנויי הכי אלא דלרווחא דמילתא קא משני ליה כדסברא דקא סלקא דעתך.
ובתוס' אמרו דאפילו למאן דאמר רשות בכדי לא מבטלינן ליה והיינו דרב דאמר אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום דמשמע הא לאו הכי מחזירין אותו. והיינו נמי דר' יוחנן דאמר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים. וההיא דיומא (שם) דפריך והאמר רב תפלת ערבית רשות ול"ל פטורא דמשמע דלמאן דאמר רשות פטור לגמרי, איכא למימר דהתם נמי לאו בחנם מבטל ליה אלא משום טריחא דאריכות תענית, והשתא אתי שפיר ההיא דפרק קמא דשבת.

ההיא להזיע וקודם גזרה הוי. דקודם לכן היה מותר לרחוץ משרבו עוברי עבירה אסרו לרחוץ והתירו זיעה. ואח"כ אסרו הכל:

והא אביי שרי ליה לרב דימי וכו'. פירוש אחר שקבל שבת בתפלה אחר שקיעת החמה, ההוא טעותא הואי פירוש שהיה סבור שחשיכה והתפלל בטעות ומשום הכי התירו לו אבל ידי תפלה ודאי יצא כיון שהתפלל כראוי אחר שקיעה אבל קודם לכן לא:

וטעותא מי הדרא והאמר אבידן פעם אחת נתקשרו שמים וכסבורים העם שחשכה והתפללו של שבת בע"ש *) הגה"ה לפנינו הגירס' של מוצאי שבת ואח"כ נתפזרו העבים וזרחה חמה ובאו ושאלו את רבי ואמר הואיל והתפללו התפללו ואין לך טעות גדולה מזו שאחר כך זרחה החמה ואפי' הכי אמר שתפלתם תפלה (אבל ודאי מותרים היו במלאכה):

שאני צבור דלא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל [אבל ודאי מותרים היו במלאכה]. וא"ת ולמקשה מי ניח' והיכי הוה ס"ד שיהא תפלתם תפלה כיון שזרחה החמה דכל מאי דאמרינן לעיל אינו אלא לאחר שקיעת החמה אבל מקמי הכי לא מהניא קבלה ואמאי לא קשיא ליה נמי האי. י"ל דאין הכי נמי דקשיא לי' האי אלא דתלמודא לא דייק בהכי והתירוץ שתירץ עולה לשניהם דצבור שאני ועבדינן בהו רבותא יתירא:

אומר קדושה על הכוס כלומר תיכף שהתפלל מבעוד יום או לא. ת"ש מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס מיד, ודוקא משקיעת החמה כדכתיבנא ואם תשאל וקידוש דאורייתא היכי מצי למימר מבעוד יום הא אמרן דתוספת מחול על הקדש משקיעת החמה ולהלן דאורייתא הוא:

רבי יאשיה צלי של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס מיד. ודוקא כשהוא טרוד לדבר מצוה הוא דשרי אבל כשאינו טרוד לדבר מצוה לא וכן הלכת'. והבדלה זו מהניא לעשות מלאכה בערב אבל לעשות מיד אסור בודאי דאי אפשר להוסיף מקדש על חול:

דתניא תפלת ערבית. ר"ג אומר חובה ור' יהושע אומר רשות אמר שמואל הלכה כדברי האומר חובה ורב * הגה"ה לפנינו איתא אביי ורבא. אמר הל' כדבר האומר רשות. והגאונים ז"ל פסקו כמ"ד רשות דתפלה כאיסורי והלכה כרב באיסורי ועוד דתפלה דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ואמרו בתוספת דאפילו למ"ד רשות לא מבטלינן לה בכדי והיינו דרב דאמר טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החודש אלא ביום, דמשמע דהא לאו הכי מחזירין אותו והיינו נמי דר' יוחנן דאמר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים וההיא דאמרינן ביומא פ' יום הכפורים אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית ופריך והאמר רב ת"ע רשות ולמה לי פטור, דמשמע דלמאן דאמר רשות פטור לגמרי, י"ל דהתם אינו מבטל אותה בחנם אלא מפני שהוא עיף ויגע מהתפלות ומאריכת התענית ומש"ה אמרו שתפלת נעילה פוטרת אותה, ויש לפסוק דת"ע חובה דהכי משמע מההיא עובדא דההוא תלמיד שעמד בבית המדרש באותו מעמד ושאל ת"ע רשות או חובה ואמר לו ר"ג חובה וא"ל ר"ג לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה ולא השיב אחד מהם דבר כנגד דעתו אלא דענה ר' יהושע דליכא מאן דפליג עליו בדבר זה. והא דקאמר בגמ' לעיל אלא מאי אין לה קבע כמ"ד ת"ע רשות דמשמע דמתניתין פוסק כמ"ד רשות לא תפסינן עיקר להך תירוצא דהא לעיל בברייתא דמסייע לריב"ל תניא ומפני מה אמרו תפלת הערב אין לה קבע שהרי אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב קרבים והולכים כל הלילה אלמא ש"מ דמה אין לה קבע דקאמרינן היינו דאין לה זמן קבוע כמו תפלת השחר דיש לה זמן קבוע אבל ת"ע אין לה זמן קבוע דזמנה כל הלילה וא"כ לא מוכח מידי מהא דת"ע רשות, ועוד דשמואל פסק כמ"ד ת"ע חובה ועל כל אלו הראיות נראה לפענ"ד דהלכה כשמואל דת"ע חובה:

עד שיכנסו בעלי תריסין. פירוש ת"ח המנצחים זה את זה בהלכה כגבורים אוחזי מגן וצנה:

כל שאפשר לאדם להרחיק מן המחלוקת ראוי לו להרחיק וכל שכן הגדולים בוני המעלה וכל שכן הצבור ואף כשהכרח מביאם לחלוק ולהעביר הנכבד משררתו אין ראוי להם ליתנה לאותו שבשבילו אירע לו דבר זה אע"פ שהוא ראוי לכך מפני שבזו יש למועבר חלישות הדעת יתרה והוא שאמרו כאן מאן נוקים נוקמיה לר' יהושע הוה ליה בעל דבר וכן מצינו במחלוקת של קרח אמור אל אלעזר בן אהרן וירם את המחתות ולא רצה הקב"ה לומר כן לאהרן עצמו, כדי ללמד דרך ארץ בכך אלא בוררים להם אחר גדול והגון בכל דבר וממנין אותו ומשמנוהו אין מורידים אותו בלא טענה אלא אם כן יסכימו להחזיר את הראשון ואף בזו מניחים לו מקום להיותו חולק עמו בכבודו ולהיותו אצלו כעין שותף וחבר:

בסוף שני של ראש השנה התבאר שאם באו שנים והעידו שראו את הירח בזמנו בליל ל' מקדשים על פיהם ואין ממתינים אם יראה בליל ל"א שאפילו לא נראה בליל ל"א הרי הוא מקודש, ואע"פ שר' דוסא חלק בה לומר עדי שקר הם שאי אפשר לנראה בזמנו שלא יראה בליל עבורו ושר' יהושע נסכם עמו ושר"ג צערו לר' יהושע על כך עד שכעסו חכמי ישראל עליו, מכל מקום הלכה כר"ג כמו שביארנו שם:

במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשים התבאר שהכהנים אף הם חייבים להפריש בכור בהמה טהורה ומקריב דמו ואימוריו ואוכל הבשר בקדושת בכור וכל הכהנים חשודים על בכורות שלהם להטיל בהם מום כדי שיותרו לאכלן בחוץ או שיהא חולין בידם לכל דבר וכל שעשו מעשה שעל ידו אירע בו מום חושדים אותו שבכונה עשה ולא ישחוט ע"י אותו המום ולא חלקנו בזה בין חבר לעם הארץ שאף החבר דנין בו כן, מעשה בר' אליעזר בר' צדוק שהיה לו בכור ונתן שעורים בסל של ערבה קלופה במקום רחוק ואכל הבכור לשם ונקרעה שפתו והלך אצל ר' יהושע והורה לו שמחלקים אנו בזה בין חבר לעם הארץ כלומר שאין החבר חשוד בכך, ורבן גמליאל כעס עליו וצערו על כך ומכל מקום הלכה כר"ג:

ולא אחורי רבו משום יוהרא. יש מפרשים משום שנראה כמשתחוה לרבו:

הנותן שלום לרבו. פרש"י כמו לשאר אדם שאומר שלום עליך ואינו אומר שלום עליך רבי, בירושלמי משמע שתלמיד אינו נותן שלום לרבו דגרסי' נהוגי גבייהו דלא שאיל זעירא בשלמא דרבא ומקיימי בנפשייהו ראוני נערים ונחבאו:

שאני צבור דלא טרחינן להו. פי' להתפלל אבל יחיד צריך לחזור ולהתפלל אבל לענין מלאכה אלו ואלו מותרין:

אומר קדושה על הכוס או אינו אומר וכו'. קס"ד משום דקדושה מן התורה הוא אין לו לאומרו מבעוד יום ומסיק שהיה אומר גם קדושה על הכוס משום דכתיב זכור את יום השבת דמשמע סמוך לכניסתו מדלא כתיב זכור ביום השבת:

רב אמר תפלת ערבית רשות. פסק ר"ח דהלכתא כרב באיסורי ותפלה איסורא הוא ולהכי תקנו פסוקים ויראו עינינו וקדיש בין השכיבנו לתפלת ערבית להודיענו שהיא רשות, ומ"מ בחנם אין לבטלה כדפי' לעיל וגם אין להפסיק בין גאולה לתפלה אלא מה א שתקנו לומר:

בעלי תריסין ת"ח הממונים על הדור:

ה"ג אמרה ליה דילמא מעבירין לך אמר לה גמירי מעלין בקודש ולא מורידין. שאם יעלוני לא יורידוני אם לא בפשיעתי, והכא נמי הות ליה שלא העבירוהו אלא גם הוא היה נשיא עמו ודילמ' עניש לך אמר לה יומא חדא לשתמש בכסא דמוקרא ולמחר לתבר, ואין צריך למחקו כמו שמחקו רש"י:

בד"ה והנותן שלום כו' א"נ ההוא לכתחלה קאמר כו' עכ"ל מלת לכתחלה אינו מובן לכאורה דלא הל"ל אלא א"נ דהתם איירי בתלמיד חבר דשרי טפי ועוד לכאורה לפי תירוץ שני דאיירי ההוא בתלמיד חבר לא בעי למימר הכי אלא שלום עליך וא"כ למה נקט כדי שאילת תלמיד לרב דהיינו תלמיד חבר הא שאר כל אינשי נמי הכי קאמרי ויש לכוין דבריהם בתירוץ הראשון שכתבו ע"פ מ"ש תר"י דודאי אסור להקדים שלום לרבו כלל כדאיתא בירושלמי ולא אמרו כדי שאילת תלמיד לרב אלא להחזיר לו שלום שרי שאומר לו שלום עליך רבי ועוד כתבו א"נ אפילו לכתחלה דהיינו להקדים נמי שרי לומר שלום עליך רבי ובתלמיד חבר דשרי בכל הני כדלקמן ובההוא מצי איירי הך דכדי שאילת תלמיד לרב ודו"ק:

בד"ה הואיל והתפללו כו' ה"נ לימא לעיל לחומרא ואמאי כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דכמו דנימא הכא במ"ש דאין צריך להתפלל שנית ויצא ידי תפלת מ"ש אע"ג דאסור במלאכתו דהוי ד"ת ה"נ נימא לעיל בע"ש דאין צריך להתפלל שנית והוי התפלה קבלת שבת לחומרא לאסור במלאכה ע"י התפלה כמ"ש התוס' לעיל שכתבו ובקונט' פי' בפנים אחרות היינו שכתב רש"י דיאסור במלאכה משום תוספת שבת ע"י התפלה וזה כבר דחו התוספות לעיל דאין צריך שיעור לתוספת כל כך אלא הוי הקדמת קבלת שבת ע"י התפלה ואליבא דר"י כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה שאני צבור כו' אע"ג דלא מטי זמן אין איסורן איסור בעשיית כו' עכ"ל כתב מהרש"ל נ"ל דטעות הוא והכי ראוי להיות ואע"ג דלא מטא זמן איסור אסורים בעשיית מלאכה כו' פי' כדי שלא להטריחם עוד בתפלה משום הכי אוקמא באיסורייהו משא"כ ביחיד ודו"ק אבל מ"מ הרא"ש עכ"ל ע"ש הגם שמצאתי כדעה זו בשלטי הגבורים בשם ריא"ז לאסור מלאכה בצבור בקבלת תפלה בע"ש מ"מ אין נראה להגיה ולמחוק מלת אין שבדברי התוס' שלפנינו וע"כ נראה לקיים דבריהם ע"פ דברי הרא"ש וקצת טעות באותיות נפל בדבריהם כצ"ל שאני צבור אע"ג דלא מטא זמן איסור דאין אסורים בעשיית מלאכה ואע"ג דטעותא הוא כצ"ל ור"ל דבצבור לא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל אף בע"ש אע"ג דלא מטא עדיין זמן איסור מלאכה בע"ש כמ"ש הרא"ש דלענין היתר מלאכה אין חילוק בין יחיד לצבור ואמרו אע"ג דטעותא הוא שבטעות התפלל מ"מ לא מטרחינן להו לחזור ולהתפלל ודו"ק:

והנותן שלום לרבו כו'. פירש"י ותוס' דהיינו דלא א"ל שלום עליך רבי והיינו דאמרי' כדי שאילת תלמיד לרב כו' עכ"ל וק"ק מההיא דפ' ר"ע (שבת פט.) דאמרי' כלום יש עבד שנותן שלום לרבו כו' ולמה לא אמר בכה"ג כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך אדוני ויש לחלק בין תלמיד לעבד שהוא ודאי אינו נותן שלום כלל לרבו ועי"ל דיש לחלק בין נותן שלום לשאלת שלום והיינו דשאלת שלום כדאמר התם היה לך לעזרני ודו"ק:

והאומר דבר שלא שמע מפי רבו כו'. וכה"ג אמרי' בפרק ב' שעירים (סו:) בר"א שלא אמר דבר שלא שמע מרבו אבל מצינו בכמה דוכתין דגם דבר שלא שמעו מרבם אמרו חכמים מסברא ואפשר לומר דדבר שאינו מסברא לא אמרה ר"א בשם רבו כיון שלא שמע מפיו וק"ל:

שיכנסו בעלי תריסין כו'. מפורש בשם הערוך במסכת בכורות ע"ש:

היאך יכול החי להכחיש וכו'. בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות לו.) פירש"י וחוזרני בי וכתבו התוס' שם דהכא א"א לפרש שהרי פסקו הלכה כמותו עכ"ל עוד כתבו שם עמוד על רגליך ויעידו בך ל"ג ליה הכא ע"ש:

נוקמיה לרבי יהושע בעל מעשה כו'. פירש"י וה"ל צערא טפי עכ"ל ועי"ל שלא יאמרו שלא חלק על ר"ג אלא משום כבודו שימנוהו במקומו:

תוס' בד"ה שאני צבור כו' זמן אין אסורים כו' נ"ב נ"ל טעות והכי ראוי להיות ואע"ג דלא מטא זמן איסור אסורים בעשיית מלאכה כו' פי' כדי שלא להטריחם עוד בתפלה מש"ה אוקמינהו באיסורייהו משא"כ ביחיד ודו"ק אבל מ"מ הרא"ש והרשב"א כתבו דדוקא לענין תפלה אבל לא למלאכה כו' (עיין במהרש"א):

גמרא ההוא טעותא הואי. פי' ומעשה דרב הוה במתכוון. ולכן צ"ע על מש"כ רש"י בעירובין מ' ב' על הא דקאמר ר' ירמי' ב"א לרב מי בדלת וז"ל פעם אחת נתקשרו כו':

שם [ת"ש דאר"נ א"ש מתפלל כו' והלכתא כוותיה. ב' תיבות אחרונות ליתא ברי"ף ורא"ש] :

שם ת"ע רשות. לשון הרע"ב לפי שהוא כנגד הקרבת או"פ כו' והנך רשות נינהו כו'. ל"ד במחכ"ת כלל לקרוא להקרבת או"פ רשות. כי מ"ע דאורייתא היא והכי הל"ל דרבנן לא תיקנו תפלה כנגדן כיון שאינן עקר כפרה ואין מעכבין אותה. ועי' שבת (ט' ב') תד"ה למ"ד וביומא פ"ז ב' בד"ה והאמר:

שם בעל מעשה הוא. עפירש"י. וק"ל דהא ר"י הוה עני כדלקמן ות"ל דילמא אזיל ופלח לבי קיסר ולולי פירושו הנל"פ דבע"מ הוא קאי על ר"ג ור"ל דאינו מעביר ע"מ אלא רודף ומתנקם למאן דמצער לי' והיינו ע"י קיסר ור"י לא יוכל לעמוד כנגדו משום דהוה עני:

רש"י ד"ה אחורי רבו. יוהרא הוא. ועי' תוס' ונ"ל ראי' לפירש"י מיומא (ל"ז א') אחורי רבו ה"ז מגסי הרוח:

תוס' ד"ה והלכתא. נ"ל דהוא דבור אחד עם דבור דלעיל וכן משמע להדיא מדבריהם לעיל דף ב' ד"ה אמר ובריש פרקין ד"ה טעה:

מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לוֹ: רַבִּי, תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת אוֹ חוֹבָה? הנה הדקדוקים רבו במאמר זה ואין צורך לפרטן. ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבו התוספות ז"ל, דלכך נקרא רְשׁוּת, לבטלה עבור מצוה אחרת, ולעולם חוֹבָה היא, ולפי זה, אם אדם דעלמא היה שואל לר' יהושע היה אומר לו חובה, פן תהיה ערבית קלה בעיניו, וכן לפי סברה אחרת שיש בזה שכתבו, אף על גב דתפלת ערבית רשות היתה מעיקרא, מכל מקום אחר שהרגיל האדם להתפלל ערבית נעשית עליו חובה, ולפי סברה זו נמי, אם אדם דעלמא היה שואל לר' יהושע היה משיב לו חובה, כי מסתמא כל אדם הורגל להתפלל ערבית ונעשית עליו חובה, ומה שהשיב ר' יהושע לאותו תלמיד רשות, היינו כי אותו תלמיד היה ר' שמעון בר יוחאי דהוה חכים מילדותו, וידע והכיר ר' יהושע בו שהוא שואל על עיקר התפילה של ערבית, ויודע הוא אשר עתה היא חובה על כל אדם מאחר שכבר נהג בה. או לאידך סברה, יודע בו שהוא שואל לענין לבטלה משום מצוה אחרת, ומכיר האיש ואת שיחו מה כונתו בשאלה זו, לכך השיב לו רשות, אך כששאל השואל שאלה זו בבית המדרש לא ידע ר' יהושע מי הוא השואל העקרי, כמו שכתב הרב פתח עינים ז"ל, דהיה מנהגם שאין אדם עומד לשאול בבית המדרש, אלא כל אדם יגיד שאלתו לאחד שהוא ממונה על דבר זה שהוא יעמוד וישאל, וכיון דר' שמעון בר יוחאי לא עמד הוא ושאל בעצמו, אלא הגיד השאלה להממונה ושאל בסתם, חשב ר' יהושע שאלה זו מאיניש דעלמא, לכך הסכים על תשובת רבן גמליאל שאמר חובה, ואם היה ר' שמעון בר יוחאי עומד ושואל לא היה ר' יהושע מסכים לתשובת רבן גמליאל, כי הוא יודע מה היתה כונת ר' שמעון בר יוחאי בשאלה זו, אך רבן גמליאל לא הרגיש בכונת ר' יהושע וחשב שחזר בו והכחיש חס וחלילה, ולכן רצה לעשות עתה ב' דברים, הא' לפרסם לפני העולם שר' יהושע חזר בו, ולא יבואו אחרי זה התלמידים לומר בשם ר' יהושע תפילת ערבית רשות, והב' רצה לפרסם שהודאת ר' יהושע על תפילת ערבית חובה היא היתה באחרונה, ולא יחשבו להפך ויקיימו שמועה של רשות, לכך אמר ליה שיעמוד על רגליו, שהוא ענין זלזול לר' יהושע בפני כל החכמים, ואוושא מלתא, ולכן לא תשתכח החזרה שהיתה ביום ההוא, והכל יעידון ויגידון שהשמועה של הוראה דרשות היתה בראשונה, ומה שהורה תפילת ערבית חובה היתה באחרונה, ולזה אמר עמוד על רגליך, כדי שמחמת כן יעידו בך התלמידים אחרי זה שהוראה של חובה היא היתה באחרונה, ולא יתהפך הדבר אחרי זה מחמת שכחה. וזו היתה כונת רבן גמליאל באומרו עמוד על רגליך, אך לזה די שיעמוד מעט ואחר כך יאמר לו שב, אמנם רבן גמליאל בחשבו שהוא הכחיש חס וחלילה, רצה להענישו על זאת, וצער אותו לעמוד כל משך הדרשה שלו, ובעבור זאת הקפידו על רבן גמליאל שזלזל בר' יהושע לצערו בכך שלא כדין, שהוא טעה לחשוב עליו שהכחיש ואינו כן, אך ר' יהושע אף על פי שזלזל בו רבן גמליאל ואמר לו עמוד על רגליך, לימד עליו זכות, ואומר לו יפה אתה עושה בכך כדי לפרסם הדבר, יען שאם התלמיד מת היה די בדברי שאמרתי עתה להכחיש דבריו, ואז לא יבא אחר לומר בשמי שהיא רשות, אמנם מאחר שאני חי והוא חי, שמא התלמיד ההוא יחזור לומר בשמי הדבר של רשות שאמרתי לו, ואז השומע יחשוב שאני אמרתי רשות אחר זמן יום זה שאמרתי חובה, לכך יפה אתה עושה להעמידני כדי לפרסם הדבר על דברי שאמרתי חובה הם היו באחרונה, וכל זה אמר לו ר' יהושע בתחלת הענין שאמר לו עמוד על רגליך, אך על מה שהוסיף רבן גמליאל לזלזל בו להעמידו משך רב, שדן אותו כמכחיש חס וחלילה, לא הודה לו ר' יהושע בזה שיפה עשה, וגם החכמים הקפידו על רבן גמליאל מחמת כן, ונתקנאו לכבוד תורתו של ר' יהושע, והעבירו את רבן גמליאל מנשיאות.

נוּקְמֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הַוָה לֵיה בַּעַל דָּבָר. עיין רש"י ומהרש"א, ונראה לי בס"ד הכונה, כיון שהוא בעל דבר יאמרו לעולם רבן גמליאל בקש ממנו מחילה כראוי בפני הכל תכף ומיד, והוא לא רצה למחול בשביל שנתן עיניו בנשיאות של רבן גמליאל שימנוהו במקומו, ומה שאמר דאי מפלח לבי קיסר וכו', הדבר יפלא איך חשדו לרבן גמליאל בכך? ונראה לי בס"ד אין הכונה שיתן לבי קיסר שוחד ממון שיעבירו את ר' אלעזר בן עזריה ויחזירו אותו למקומו, אלא הכונה לומר, אם היה דרכו של רבן גמליאל בהיותו נשיא להביא תמיד דורונות לבי קיסר, כדי שיכבדוהו ויעזרוהו למשול בנשיאות, הא ודאי אם ישמעו בבית קיסר שהעבירו את רבן גמליאל והניחו נשיא אחר במקומו, יעכבו בדבר בשביל הנאתם, כי זה החדש אינו עשיר שיביא להם דורונות תמיד כמו רבן גמליאל, אבל עתה שמינו את ר' אלעזר בן עזריה שהוא ידוע ומפורסם אצל המלכות, גם כן שהוא עשיר גדול יותר מן רבן גמליאל, לא יעכבו בדבר זה כי ידעו שר' אלעזר בן עזריה גם כן יביא להם דרונות, כי עשיר גדול הוא, ובזה יתורץ עוד דקדוק אחר, דקשא, למה לא אמרו סיבה זו גבי ר' יהושע, דאי אפשר להניחו משום דר' יהושע אינו עשיר, ולא מצי למפלח בבי קיסר, ובזה ניחא כי הסיבה היא מפני שהם יעכבו בזה בשביל הנאתם שלא תפסק, אך ר' יהושע היה אהוב גדול לבי קיסר, ואוהבים אותו הרבה כידוע, ולכך אם ישמעו שנתמנה לנשיא לא יעכבו בדבר זה, ואף על פי שאין להם ממנו הנאת ממון.

גמ' והמחזיר שלום לרבו. ברי"ף וברא"ש ליתא להא והמחזיר שלום לרבו:

שם דתלמיד חבר הוה. עיין קדושין ד' מ"ו ע"א תוס' ד"ה נראין:

שם וקודם גזרה הוה. ע' שבת ד' מ' ע"ב ברש"י ד"ה דהא מעשה. וברשב"א בחדושיו שם:

בתוספות בד"ה והנותן שלום לרבו כו' פירוש כשאר ב"א שאינו אומר שלום עליך רבי כו' א"נ האי לכתחלה עד סוף הדבור לשון לכתחלה מגומגם קצת ועיין במהרש"א. ולענ"ד נראה משום דודאי דמסברא י"ל כתירוץ הראשון של התוס' דהא דאמרין בברייתא דהנותן שלום לרבו כו' גורם לשכינה שתסתלק מישראל היינו דוקא כשאין אומר שלום עליך רבי דנמצא שמזלזל בכבוד רבו וכיון דמורא רבך כמורא שמים הוי כמזלזל בכבוד המקום מה שאין כן כשאומר שלום עליך רבי אין כאן זלזול שהרי אדרבה חולק לו כבוד ואין בו איסור כ"כ. אלא דאפ"ה נראה מצד הסברא דלכתחלה אין לעשות כן לפי ששלום שמו של הקב"ה ואין להזכיר ש"ש בחנם אלא שבקושי התירו לשאול בשלום חבירו בשם כדאיתא לקמן בפרק הרואה שנמצא כן בקראי דדברי קבלה ומשמע שם להדיא דעיקר שאילת שלום היינו כענין תפלה שמתפלל על חבירו שיהא בשלום וא"כ לפ"ז משמע דלא שייך כן אלא באדם לחבירו משא"כ לרבו זילא מלתא שיתפלל התלמיד על רבו דנהי דאמרינן לעיל לעולם לא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך כדאשכחן נמי בדניאל דברכיה דריוש היינו דבדיעבד יש תועלת בברכה זו. משא"כ לכתחלה ודאי מחזי כיוהרא וחוצפא. והיינו דתנן דהתקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו ולא אמר שיהא שואל בשלום רבו אע"כ כדפרישית וכדאיתא נמי להדיא בירושלמי דתמן הוו נהיגי דזעירא לא שאל בשלמא דרבה. נמצא דלפ"ז לתירוץ הראשון של תוס' כאן ע"כ הא דאמרינן כדי שאילת שלום תלמיד לרב לאו משום דאורחא דמלתא הכי הוא אלא לענין שיעורא דתוך כדי דיבור איירי ולאפוקי מתכ"ד דכדי שאילת שלום לחבירו דהוי שיעורא זוטא שאומר שלום עליך. נמצא דלפ"ז א"ש דתוס' דהכא בתירוצם השני לא ניחא להו לפרש הך דכדי שאילת שלום תלמיד לרב דאיירי לענין דיעבד כיון דאורחא דמלתא לאו הכי הוא. ומש"ה ניחא להו לפרש בע"א דאפילו לכתחלה מותר לשאול בשלום רבו כשהוא תלמיד מובהק ולא מחזי כיוהרא דמסתמא ניחא ליה לרביה בברכתיה וע"ז כתבו שפיר דשרי ככל הני דלקמן והיינו משום דמסתמא תלמיד חבר רשאי לחלוק על רבו כדאשכחן כה"ג טובא בר"ה ור"ח בס"פ אלו מציאות וברב כהנא ורב בפ"ק דביצה כן נ"ל בכוונת התוס':

בגמ' אמר רבא ההוא דנכנס להזיע וקודם גזירה. יש מקשים מהא דאמרי' בפ' כירה (שבת דף מ' ע"ב) גבי המבשל בחמי טבריא אמר רבינא דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוי כו' א"כ משמע דגזירת מרחצאות הוי קודם ימי רבי. אלא דבאמת לק"מ שהרי כמה גזירות ותקנות היו באותו הדבר כדאיתא התם בברייתא דאף לאחר שגזרו על רחיצת האמבטי התירו את הזיעה. ולפי שראו שעדיין היו רוחצין בחמין ואמרין מזיעין אנחנו אסרו ג"כ את הזיעה. והשתא א"ש הסוגיא דהכא ודהתם דמעשה דרבי היה לאחר גזירת מרחצאות וקודם שגזרו על הזיעה וזה ברור וק"ל:

שם וטעותא מי הדרי והאמר אבידן פעם אחת כו' ולכאורה לשון וטעותא מי הדרי אינו מדוקדק דהא בלאו האי שינוייא דטעות הוי כ"ש דהוי קשה טפי דרבי אדרבי. ונראה ליישב דמעיקרא הוי סבר איפכא דדוקא במי שהתפלל של שבת בע"ש במתכוין כדי להתפלל עם הצבור כדפרישית ואפ"ה לא נאסר בעשיית מלאכה כיון שלא התכוון לקבל עליו שבת מיד כמ"ש התוס' לעיל בד"ה דרב צלי וא"כ היינו מעשה דרבי שנכנס למרחץ לאחר תפלתו משא"כ במעשה דאבידן שהתפללו הצבור בטעות א"כ כה"ג בע"ש מסתמא היה בדעתם להבדל מן המלאכה משום הכי איכא למימר דאע"ג דטעותא הוי אפ"ה אסור כיון שגמרו בלבם לאסור עצמם במלאכה. אלא דאפילו הכי מקשה מעיקרא שפיר אהא דקאמר רב ירמיה לרב מי בדלת מההיא עובדא דרבי דכיון דאשכחן מיהו ברבי דכיון שלא קיבל עליו שבת מיד מותר במלאכה א"כ מאי קס"ד דריב"א למימר לרב מי בדלת דמסתמא רב ג"כ לא קיבל עליו שבת מיד מהא דתניא ובלבד שלא יקדים ואהא משני רבא דאדרבה מסתמא מי שמתפלל של שבת בע"ש מקבל שבת עליו מיד. אלא דהא דרבי נכנס למרחץ היינו להזיע ובתר הכי מקשה שפיר וטעותא מי הדרי היינו כדפרישית דס"ד דבטעות יש להחמיר יותר כנ"ל לפי הסוגיא. (ולפ"ז יש לפרש דברי התוס' בד"ה שאני צבור כפי' מהרש"ל ודלא כמהרש"א):

מיהו לפ"ז ע"כ דהא דמשני הש"ס שאני צבור משמע שבא לקיים דבריו הראשונים דרב שמצלי של שבת בע"ש ע"כ היה צריך לבדול מן המלאכה דלא מהני שום תנאי כיון שהזכיר של שבת בתפלתו ועשאו קודש ועפ"ז יש ליישב לשון הב"י בסימן רס"ג דכתב וז"ל מיהו אם אינו רוצה לקבל שבת עדיין בתפלתו נראה לכאורה דהיינו פלוגתא כו'. ויותר נראה לומר דכיון שהזכיר קדושת היום בתפלה א"א לעשותו חול לד"ה עכ"ל הב"י וכן סתם הש"ס והלכה פסוקה. ולא ידעתי מהיכן הוציא כן דאי מסברא דנפשיה אמרה כמו שנראה מלשונו בב"י שחושב כן לסברא פשוטה דכיון שהזכיר קדושת היום בתפלה א"א לעשותו חול לד"ה הא ודאי ליתא דמי לנו גדול מרבי ירמיה ב"א דתלמיד חבר דרב הוי ומדאמר ליה מי בדלת משמע דקס"ד שאין חיוב ליבדל ממלאכה אף ע"פ שכבר התפלל של שבת מבע"י וא"כ נהי דמהדר ליה רב אין בדילנא היינו שהיה בדעתו ליבדל. אבל אם התנה שאין רוצה לקבל שבת עדיין אפשר דמודה לרבי ירמיה ב"א דאפושי פלוגתא לא מפשינן לעשות פלוגתא רחוקה ועוד דהא בתר הכי מקשה סתמא דתלמודא מי בדיל והאמר רבי אבין פ"א התפלל רבי כו' ונכנס למרחץ א"כ ע"כ הוי בעי למימר דמותר לעשות מלאכה גמורה לאחר שהתפלל של שבת וא"כ אכתי מנלן דלמסקנא אפילו תנאי לא מהני א"כ לפ"ז אזלא לה סברת הב"י שחשבה לסברא פשוטה והא קמן דרבי ירמיה ב"א וסתמא דתלמודא מספקא להו הא מלתא. ולפום ריהטא דשמעתין משמע דאפילו בלא תנאי בעינן למימר דשרי ובלשון הרא"ש בס"פ במה מדליקין שהביא הב"י נמי אין ראיה דנהי דמתחלת דברי הרא"ש שכתב דקבלת שבת תלויה בתפלת ערבית ולא בהדלקת הנר והביא ראיה מסוגיא דשמעתין ע"ש א"כ משמע דאפילו ביחיד המתפלל של שבת בע"ש אסור בעשיית מלאכה וכדמשמע בלשון הטור סימן הנ"ל מ"מ מה שסיים בדבריו וכן עמא דבר כשהחזן אומר ברכו הכל פורשין ממלאכה עכ"ל משמע דהכל תלוי בתפלת הצבור ולא ביחיד וא"כ נראה לכאורה שדברי הרא"ש סותרים זא"ז ועכ"פ היה ראוי לנו לומר דלצדדים קאמר דביחיד שהתפלל של שבת מסתמא אסור בעשיית מלאכה אבל היכא שהתנה שאין רוצה לקבל שבת עדיין מותר משא"כ כשהחזן אומר ברכו בצבור המיעוט נמשכים אחר הרבים בעל כרחם ותו לא מהני תנאי. ומלשון תוס' בשמעתין נמי אינו ראיה דלא מהני תנאי. ומלבד מה שנתבאר לעיל שדברי התוס' בד"ה דרב צלי מגומגמין קצת וצריכין תיקון וכמו שאבאר עוד בדבריהם בסמוך שהן מגומגמים:

אמנם למאי דפרישית דכל השקלא וטריא דשמעתין בהא דקאמר ריב"א מי בדלת. וכן הא דמקשה סתמא דתלמודא ומי בדיל ומקשה נמי וטעותא מי הדרא כל דבריהם בזה היינו דבעו למימר דמהני תנאי דא"כ לפי המסקנא דמשני שאני צבור משמע שרוצה לקיים דבריו הראשונים דלא מהני תנאי והיינו כפסק הש"ע ולפ"ז מ"ש הב"י דאסור לד"ה לאו אסוגיא דגמרא קאי אלא האי לד"ה היינו לכל הפוסקים. כן נ"ל ליישב ולקיים פסק הש"ע אמנם עדיין לא נתיישב דעתי בזה לפ' כן לשון הב"י. ועדיין צ"ע ויבואר בק"א ובס"פ במה מדליקין אי"ה ודוק היטב:

בתוס' בד"ה שאני צבור וכו' עד סוף הדיבור. ודבריהם מגומגמין מאד עיין במהרש"ל ומהרש"א והמעיין בדבריהם יראה שגירסת שניהם דחוקים וכן במ"ש התוס' בדבור שאחר זה אינן מיושרין על סדרן שהרי מ"ש בסוף הדבור דגם במלאכה אסור עם חשכה אין לו מובן כלל דאיפכא מיבעיא ליה דגם עם חשכה אסור במלאכה. ואף גם בזה דבריהם אינן מתוקנים כל צרכן כדפרישית שדבר זה אפילו תינוקות של בית רבן יודעין. ועוד דהא לשון עם חשכה היינו קודם בה"ש כדאיתא במשנה סוף פרק במה מדליקין ובגמרא שם וא"כ היאך כתבו עם חשכה הרי אפילו לאחר שחשכה צריך להוסיף מחול על הקדש כמ"ש בא"ד עצמו קודם זה. ולולי דמסתפינא היה נ"ל שכל זה אינו מדברי התוס' אלא גליון. וכן מ"ש לעיל בסה"ד דרב צלי וכדפרישית. וראיה לדברי ממה שלא הביא הב"י בסימן רס"ג דברי התוס' לדינא בצבור שהתפללו בטעות וכן לענין יחיד שהתפלל של ע"ש בשבת ע"ש:

בגמרא רב מצלי כו' אומר קדושה על הכוס כו'. נראה דהא דמספקא ליה לבעל האיבעיא משום דאיכא למימר דנהי דמתפלל של שבת בערב שבת היינו משום דתפלה דרבנן וכ"ש בת"ע דקיי"ל רשות ומש"ה הקילו להתפלל מבע"י כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם ז"ל ומכ"ש למאי דפרישית לעיל דמל' הירושלמי שהביא הרא"ש בריש מכילתין מבואר להדיא שהיו רגילין להתפלל ת"ע מבע"י אפילו בחול. וכן מצאתי בתוספתא שר"א בן יוסי העיד על אביו שהיה מתפלל בעת נעילת שערים וא"כ היינו מבע"י ולפי דמפלג המנחה לילה הוא לענין תפלה מש"ה יש להתפלל תפלה של שבת בע"ש ולא של חול משא"כ לענין קידוש היום שהיא מדאורייתא ממש או עכ"פ אסמכתא דזכור את יום השבת משום הכי יש סברא לומר שצריך לקדש על הכוס משחשכה דוקא וקפשיט ליה ממימרא דרב נחמן דאומר קדושה על הכוס והיינו נמי מבע"י כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו. ולפ"ז יש ליישב ג"כ שיטת הגאונים שהביא הרשב"א ז"ל שם שכתבו דבאמת צריך לקדש על הכוס משתחשך דוקא וע"ז קשה שאין לזה טעם ולפמ"ש מבואר שיש לסברא זו טעם. ואפשר שהם מפרשים הסוגיא בע"א משום דסברי דזכרהו על היין לא הוי אלא מדרבנן וא"כ אפשר לומר דלאחר שכבר הזכיר קדושת היום בתפלתו מבע"י משום תוספת קדושה שוב אין צריך לקדש שנית על הכוס כדאשכחן נמי כה"ג לקמן לענין הבדלה שהיו כמה תקנות בדבר ובהא פשטינן ממימרא דרב נחמן שאומר קדושה על הכוס ולעולם דהיינו משתחשך כן נ"ל ליישב שיטת הגאונים:

פיסקא תפילת הערב אין לו קבע מאי אין לו קבע אילימא כו' ליתני תפילת הערב כל הלילה. לכאורה יש לדקדק לשיטת רש"י ותוס' לעיל דלר"י תפילת הערב מתחיל מפלג המנחה א"כ לא הוי מקשה הכא מידי דליתני כל הלילה דהא מצ"ל דרבי סתם למתני' כר"י כדאשכחן כה"ג טובא אלא דאפ"ה מקשה שפיר דא"כ אכתי אפילו למאי דתני אין לה קבע נמי לא ידעינן מאימת התחלת הזמן דת"ע אע"כ דמתני' לא איירי כלל לענין התחלת הזמן דומיא דתפילת השחר ומנחה דלא קתני אלא סוף הזמן וא"כ מקשה שפיר דליתני כל הלילה כנ"ל:

בתוס' בד"ה הלכה כדברי האומר רשות לאו דוקא רשות אלא כדפרישית לעיל כו' עד סוף הדיבור. כוונתם מבואר' דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה וה"נ אשכחן להדיא בגמרא ס"פ משוח מלחמה ומסיק התם נ"מ לעוסק במצוה כו' ע"ש. ומה שהוצרכו כאן לפרש כן היינו משום הנך קושיות שהקשו בר"פ. מיהו רב אלפס ז"ל כתב שיטה אחרת דהאידנא קבעוה לחובה כוונתו ג"כ ליישב קושיית התוס' דר"פ ועיין בלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן שהביא עוד שיטה אחרת דאפילו כל יחיד ויחיד שרגיל להתפלל נעשה חובה אצלו והאריך בזה ליישב הסוגיא דסוף מסכת יומא וע"ש בלשון התוספות ומה שיש לדקדק בדבריהם יבואר בק"א ועיין עוד בסמוך:

שם עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי כו' ובבכורות דף ל"ו איתא כה"ג ופרש"י שם ודאי כך אמרתי וחוזרני בי וכתבו שם התוס' דא"א לפרש כן דהא כאן נמי אמר בהאי לישנא ופסק הכי בגמרא הלכה כמותו עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהכא נמי מצ"ל דלאחר ששמע ר"י שאמר רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה ומדשתקו רבנן ש"מ שאין חולק בדבר משום הכי הדר ביה ר"י כיון דרבים פליגו עליה כדאשכחן כה"ג טובא ואפ"ה בימי האמוראים קבעו הלכה כר"י אף על גב דרבים פליגי עליה כדאיתא בדוכתי טובא דאפילו היכי שמפורש במשנה הלכה כרבים או כפלוני אפ"ה קיי"ל דאין למידין הלכה מן המשנה ויש יכולת לאמוראים לקבוע הלכה כמו שנראה בעיניהם ועי"ל דשפיר חזר בו ר"י ממה שהורה לאותו תלמיד הלכה למעשה ואמר בלשון רשות ובאמת לשון רשות לאו דוקא אלא מצוה כמו שכתבו התוס' ונהי דבפלוגתא דתנאי ואמוראי אשכחן האי לישנא גופא שאמרם בלשון רשות היינו משום דלדברי החולק עליהם שאמר בלשון חובה אמרי אינהו רשות וכדפרישית מסוגיא דסוטה דהוי כה"ג ממש דמצוה כלפי חובה רשות קרי ליה מה שא"כ לר"י שהורה הלכה למעשה לא היה לו לומר רשות אלא מצוה כדי שלא יבטלנה בחנם כמ"ש התוס' בר"פ ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך שיטת הפוסקים שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דמי שרגיל להתפלל קיבל עליה לחובה וכן לשיטת רב אלפס דהאידנא קבעוה לחובה א"כ מצ"ל שפיר דבתחילה כיון שראה ר"י שאותו התלמיד שאל ממנו הלכה למעשה הוי סבר דמסתמא אכתי לא קיבל עליה לחובה ומש"ה אמור ליה רשות משא"כ לאח"כ ששמע שאמר ר"ג לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר ולא נמצא שום חולק וממילא נשמע שכולם היו רגילין להתפלל תפילת ערבית והו"ל כאילו קבעוה לחובה מש"ה חזר ביה ממה שהורה לאותו תלמיד רשות דאע"ג דלא קיבל עליה לחובה מ"מ לעולם היחיד נמשך אחר הרבים אלא דאח"כ בימי האמוראים לא השגיחו במה שקיבלו עליהם בימי ר"ג לחובה כיון שעשה כן ע"פ הוראות ר"ג וחביריו ובאמת אין הדין כמותם אלא כר"י כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

אמר רבא וכו' וקודם גזירה הוה והא דמוקי להזיע ולא מוקי בחמין שהוחמו מבע"י קודם שקיבל שבת וקודם שגזרו על החמין ועיין במסכת שבת דף מ' ע"א אפשר שהי' ידוע להם שעל החמין נגזר קודם רבי ועיין במס' שבת דף מ"ב ע"ב דקאמר והא מעשה דרבי אחר גזירה הוה ועיין בבעה"מ ובחידושי רשב"א שם שמבואר שם בדבריהם שגזירת חמין קדמה לרבי וגזירת זיעה היתה אחר רבי או באמצע ימיו. ואולי לזה כיון רש"י בשמעתין בד"ה וקודם גזירה עד שלא גזרו על הזיעה ובכל דוכתא דאמרינן כדאמר רבא להזיע מהכא אמרינן דלכאורה הוא שפת יתר בדברי רש"י. ולפמ"ש ניחא דהי' קשה לרש"י דתינח כאן דרצה לתרץ עובדא דרבי ה' מוכרח לאוקמי להזיע דגזירת חמין הי' יודע שקדמה לרבי אבל במס' ביצה דף ל"ב דקאי לתרץ המשנה דאין עושין פחמין והמשנה הי' יכול לאוקמי אף קודם גזירת חמין להכי פירש"י דרבא לא אמרה רק כאן והגמ' הביאו דבריו בכל שאר מקומות בלשונו שאמר כאן. ואמנם במס' ביצה בלא"ה ניחא דאיך יכול לאוקמי לצורך חמין וקודם גזירה ואטו להחם ביו"ט עצמו מי הי' מותר לבלנין וכמו"ש רשיי שם בביצה בד"ה מי שרי וכו' וכ"ש להחם חמין לא הותר מעולם וא"כ ע"כ הוצרך לאוקמי שם להזיע ואולי לשאר דוכתא דקאמר בש"ס כדאמר רבא להזיע כיון רש"י אלא שכעת אינו עולה על זכרוני שום מקום בש"ס שיובא דברי רבא זולת כאן ובמס' ביצה ודברי רש"י כאן שכתב ובכל דוכתא משמע שיש עוד מקומות בש"ס שהובאו דברי רבא:

ואמנם הא קשיא לי מדוע לא מוקי מעשה דרבי בחמי טבריא שהוא מותר באמת וכדמוקי מעשה דרבי בשבת דף מ' ע"ב דאמר טול בכלי שני וכו' בחמי טבריא ולכן כראה דרבא רצה לתרץ תירוץ שיהי' מועיל לתרץ כאן וגם במס ביצה שם ובמס' ביצה ליכא לאוקמי בחמי טבריא דפחמין מה שייכות להו בחמי טבריא:

וקודם גזירה הוה. ובמס' שבת דף מ' ע"ב אמרו והא מעשה דרבי אחר גזירה הוה עיין בחידושי רשב"א שם ובבעה"מ דשם היינו גזירת חמין וכאן היינו גזירת זיעה. ואמנם רש"י שפירש שם בהדי' והא מעשה דרבי אחר גזירה וכו' דהינו גזירת זיעה ע"ש ברש"י ודאי קשה. ונלע"ד דהי' ידוע לחכמי הש"ס דר' יצחק בר אבדימי לא שימש את רבי רק בסוף שנותיו והי' בודאי אחר ריב"ל וריב"ל אמר שגזר על הזיעה וכמו"ש רש"י שם דר' יהושע אמר גזירת זיעה וכוונת רש"י על ריב"ל שאמר שם בדף מ' ע"א גזירת הזיעה. ובמחילה מכבוד הגאון בעל פ"י שם שה' סבור שכונת רש"י על ריב"ח. ולכן על מעשה דר"י ב"א שפיר קאמר הש"ס שהי' אחר גזירה אבל ר' אבין אפשר שהי' לומד אצל רבי קודם גזירת הזיעה:

וקודם גזירה וכו'. המג"א בסי' רס"א ס"ק י"ב אחר עניית ברכו אסור לכנס למרחץ להזיע ש"ס פ"ד דברכות. והנה בודאי שכן מוכח מדברי התרצן דמוקי להזיע וקודם גזירה וא"כ מוכח דאחר גזירה גם להזיע אסור אף בעוד יום כיון שקיבל שבת בתפלה. אבל על המקשן קשה מנ"ל להקשות ודלמא רב דקאמר אין בדילנא היינו ממלאכה שהיא איסור תורה ודי אם נהג ע"י קבלתו מבע"י כדין בה"ש שלא גזרו על השבותין בה"ש ורבי שרחץ והזיע היינו דבר שאינו רק משום שבות. ונראה דעל מלאכה דאורייתא ודאי לא הי' מסתפק ר' ירמי' ב"א שזה בודאי כיון שהזכיר שבת בתפלתו אפי' לא כיון לקבל עליו ע"י כן איסור מלאכות אפ"ה ממילא חל עליו קדושת היום וכ"כ הב"י בסי' רס"ג שע"י התפלה אפי' אם אינו רוצה לקבל עליו איסור מלאכה אפ"ה ע"כ חל עליו קדושת השבת וכן פסק בשלחן ערוך שם סעיף י"א וא"כ על כרחך ר' ירמי' ששאל מי בדלת על השבות שאלו וע"ז השיבו אין בדילנא ושפיר הקשה ממעשה דרבי שנככס למרחץ. והא דהקשה אח"כ מאביי דשרי לכברויי סלי אינו רוצה לומר שהתיר להניח הגפרית על הגחלים שזה מלאכה דאורייתא אלא שכבר הי' הגפרית על הגחלים והתיר להניח הסל שיקבל עשן הגפרית ואין כאן רק משום שבות שמוליד ריח בסל ולמסקנא דטעותא שאני אפי' מלאכה גמורה מותרת:

ועקר הקושי' מרבי על רב. לכאורה קשה ודלמא רבי לשטתו שלא גזרו על השבות בה"ש והה"ד מבע"י אף שהתפלל תפלת שבת ובפרט לדיעה קמייתא בסי' שצ"ו סעיף ב' דמה שקיבל שבת אינו חמור מבה"ש ורב ס"ל כרבנן דפליגי על רבי וסברי שגזרו על השבות בה"ש כמבואר בעירובין דף ל"ג. ומזה יש להוכיח דברי הרמב"ם בפ' ך"ד מהל' שבת שאף רבי אינו מיקל אלא לצורך מצוה:

מאי אין לה קבע וכו' לתני תפלת הערב כל הלילה. מכאן מוכח דתפלת ערבית אינה אלא בלילה אלא לכל מר כדאית לי' לר' יהודה מתחיל מדת הלילה לענין תפלה מפלג המנחה ולרבנן מלילה ממש ולהני תנאי דריש מכילתין משעה שקידש היום או משעה שנכנסים להסב ועיין בתוס' בדבור הראשון במכילתין ועכ"פ אי אפשר שיהי' שום שעה שיהי' ראוי למנחה ולמעריב ודלא כהגאון בעל פ"י וגם אי אפשר לחלק בין שבת לחול כדעת המג"א בסי' רס"ז ס"ק א' דאל"כ נסתר קושיית הגמרא דאיך נתני כל הלילה הלא זמנה אף קודם הלילה ולהכי תני אין לה קבע א"ו כמו"ש דתלוי בשעה שנקרא ערבית שהוא לילה:

עמד השואל ושאל בבכורות במעשה דר' צדוק אמרו ג"כ האי לישנא דעמד השואל. וכתבו התוס' שם בשם הירושלמי דדרשי מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי"ו דשואל הלכות והגדות צריך לעמוד וכאן לא הזכירו התוס' מזה כלום. ונראה ע"פי שאמרו במסכת מגילה ר"פ הקורא עומד שמימות משה עד ר"ג לא היו לומדין תורה אלא מעומד משמת ר"ג ירד חולי לעולם והיו למדים מיושב והיינו דתנן בשלהי סוטה משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה. והנה ר"ג הזקן הוא ניהו ר"ג שהי' בימי ר' יהושע ור"א הגדול תלמידי ריב"ז והוא ר"ג הזה שהוזכר כאן וקשה לי מה דאמר כאן שהי' ר' יהושע עומד מכלל שהיו שאר החכמים יושבים. ואמנם האמת הוא שמה שאמרו שעד שמת ר"ג היו לומדים מעומד היינו התלמידים וכן הוא מפורש בדברי הרמב"ם פ"ד מהל' ת"ת הל' ב' וכו' כיצד מלמדים וכו' ובראשונה הי' הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים ועיין בלח"מ שם ועיין בש"ך י"ד סי' רמ"ו ס"ק י"א. וא"כ ר' יהושע לא מתלמידים הי' וכן שאר החבורה ולכן היו יושבים כלם רק עתה שרצה ר"ג לצערו לר"י הניחו עומד. ואמנם השואל הזה כאן תלמיד הי' כמבואר בשמעתין לא הוצרכו התוס' ליתן טעם למה עמד ושאל שהתלמידים אפי' שלא שאלו היו צריכים לעמוד. אבל בבכורות ר' צדוק הי' השואל והוא לא מן התלמידים הי' שהרי בימי ריב"ז הי' והוא התענה ארבעים שנה קודם חורבן הבית כמבואר בגיטין באגדות החורבן ואעפי"כ עמד ושאל הוצרכו התוס' ליתן טעם של הירושלמי דילפי' מקרא שהשואל צריך לעמוד. ובזה נלע"ד דמה שאמר ר"ג לר"י עמוד על רגליך וכתבו התוס' בבכורות דלא גרסינן ויעידו בך ע"ש והיא גופה קשיא דלמה צוהו לעמוד וכן מה שהניחו עומד כל זמן שדרש לא בשביל צער הרגלים כיון א רמז לו כאלו ח"ו עדיין לא הגיע להוראה ושאיננו עדיף מכל שאר התלמידים שלומדים מעומד בימי רבן גמליאל:

אחר שכתבתי זה נתיישבתי ששגיתי ור"ג דשמעתין שעשה מחלוקת עם ר"י אינו ר"ג הזקן רק נכדו של ר"ג הזקן וכן מפורש ברש"י במס' שבת דף ט"ו ע"א ור"ג הזקן הי' בן בנו של הלל. ואמנם אעפי"כ מ"ש לתרץ דברי התוס' הוא נכון כי אע"פי שכבר אחר מיתת ר"ג הזקן התחילו גם התלמידי' ללמוד מיושב היינו שהי' רשות להם לעשות כן מחמת חולי שירד לעולם מחלו הרבנים על כבודם בזה אבל אעפי"כ התלמידים אשר היו בריאים היו מעצמם עושים כבוד לתורה ולמדו מעומד ולא עוד אלא שלא לכל התלמידים הי רשות לישב רק אותן שהגיעו לכלל תלמיד חבר. וראי' לדבר העירני הרב מוהר"ר יודא אויש ממה שאמר ר' יוחנן בחולץ דף נ"ד ע"א שכל אותן שנים ששימש רב בישיבה שימש הוא בעמידה וא"כ רשב"י אז אפשר שהי' מצעירי התלמידים:

עמד ר"י וכו' ואמר אלמלא אני חי וכו'. ובבכורות הנוסח עמד ר"י וכו' ואמר האיך אעשה אלמלא אני חי וכאן לא אמר האיך אעשה. ונראה דשם נתחרט ר"י באמת על עקר ההוראה וכמו שפירש"י שם בד"ה האיך יכול החי וכו' ודאי כך אמרתי וחוזרני בי ולכן אמר האיך אעשה. אבל כאן לא נתחרט על הוראתו כי אדרבה כיון את ההלכה שהרי קיי"ל כן רק מפני כבודו של ר"ג הי' רצונו להכחישו. ובזה ניחא שכאן באמת לא כתב רש"י לשון וחוזרני בי ומתורץ קושיית התוס' על רש"י שם בבכורות בד"ה האיך החי וכו':

תוס' ד"ה והנותן וכו' והיינו דאמרינן וכו' פירוש דמצינו שתלמיד נותן שלום לרבו וא"כ ע"כ הא דאמר כאן והנותן וכו' היינו שאינו אומר שלום עליך רבי:

בא"ד א"נ וכו'. רצונם בזה דתלמיד גמור בכל ענין אסור ליתן שלום לרבו ומה שאמרו כדי שאילת תלמיד לרב היינו בתלמיד חבר ומה שמשמע בשמעתין דתלמיד חבר אין צריך לומר רבי שהרי ר' ירמי' לא אמר מר ושם אמרינן כדי שאילת תלמיד לרב וע"כ שאומר שלום עליך רבי דאל"כ למה תלה בכדי שאילת תלמיד לרב אם הוא שוה כשאילת כל אדם ההוא דהתם לכתחלה קאמר דודאי גם תלמיד חבר אף שאינו אפקרותא אם אינו אומר רבי מ"מ לכתחלה דרך ארץ הוא שיאמר ש"ע רבי ור' ירמי' שלא אמר מר היינו משום שרצה לידע אם קיבל רב שבת בתפלתו והי' רצונו לקבל גם הוא תיכף שבת שזריזין מקדימין למצות להוסיף מחול על הקודש ולכן קיצר בלשונו בתכלית הקיצור האפשר ואמר מי בדלת ולא האריך לומר מר ופ"ז בתלמיד חבר אבל בתלמיד גמור הוא אפקרותא ממש אם אומר לנוכח מי בדלת ושפיר הוכיח דר' ירמי' תלמיד חבר הוה:

ד"ה הואיל והתפללו וכו' ה"נ וכו'. נלע"ד דכוונתם דודאי הני דצלו של מ"ש בשבת ע"י שחשבו שחשיכה ודאי שאמרו הבדלה בח"ה והורה להם רבי הואיל והתפללו התפללו ועלתה להם הבדלה שאמרו בחיה שהיו מותרים תכף משחשיכה במלאכה קודם שיבדילו ועיין במס' שבת דף ק"נ ובש"ע ס"ס רצ"ט וא"כ עלתה להם תפלה של מ"ש בשבת לקולא ה"נ תועיל תפלת שבת בע"ש להיות קבלה אפי' בטעות. וזהו כוונת התוס' בדבור שאח"ז שכתבו אע"ג דלא מטא זמן אין איסורם איסור בעשיית מלאכה וכו' היינו קודם שיבדילו מחדש אע"ג דטעותא היא היינו שההבדלה שבאותה התפלה היתה בטעות:

והנותן שלום לרבו וכו' עמ"ש רבינו יונה והרא"ש ומ"ש אנא זעירא בספר הקטן ראש דוד דף קכ"ב ועמ"ש לעיל דף ג' ממכילתין בס"ד:

והאומר דבר שלא שמע מפי רבו וכו'. מהרש"א בחידושי אגדות כתב וכי האי גונא אמרי' פ' שני שעירי בר' אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו אבל מצינו בכמה דוכתי דגם דבר שלא שמעו מפי רבו אמרו חכמים מסברא ואפשר דדבר שאינו של סברא לא אמרה ר' אליעזר משם רבו כיון דלא שמעו מפיו עכ"ל. ומאי דקשיתיה דאמור רבנן מילי טובא מסברתם דלא שמעי מרבוואתייהו. לק"מ דהכא בתלמיד גמור עסיקינן אבל מי שהוא תלמיד חבר או חכם ודאי מצי לומר מסברתו ולחדש כמה הלכות. ולהורות לעם מיבעו תנאי דצריכי. ומה גם אם הוא לאחר מיתת רבם ואינהו משפירי חכימי דרא זה פשוט דשרי להורות וללמד דעת את העם. ור' אליעזר הגדול מחמיר על עצמו היה. ומה שנראה מדברי הרב הנז' דר' אליעזר דבר שהוא מסברא היה אומר מדעתו אף דלא שמעיה מרביה. אין נראה כן מסוגית פ' הישן (סוכה דף כ"ח) ששאלו לו שלשים הלכות וי"ב אמר להם שמעתי וי"ח אמר להם לא שמעתי ועל הרוב שהיו כמה דינין מסברא ולא רצה לומר דבר שלא שמע מפי רבו. ועמ"ש אני הדל בספרי מחזיק ברכה סי' קנ"ו אות ז' בס"ד ומ"ש לעיל על דף ג' דמכילתין ע"ש:

אמר אביי הלכה כדברי האומר רשות וכו' גירסת הגאון בעל הלכות גדולות שמואל אמר הלכה כדברי האומר חובה ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות והיא גיר' התוס' והרשב"א. ומ"ש בש"ס דפוס פפד"מ ס"א והלכתא כדברי האומר חובה ליתא והיא נסחא מוטעית. ומ"ש התו' סוף דף זה ד"ה והלכתא כותיה דרב הוא ט"ס ואין כאן התחלת דבור רק הוא סיום דבור הקודם. וכן נראה ממ"ש התוס' לעיל דף כ"ו ע"א. וכן מוכח בהדיא מתוס' ישנים כתיבת יד:
וכל זה נעלם מהגאון הרב פני יהושע בשיטתו דלעי' דף ד' במה שהק' התוס' על רב עמרם דאמאי פסקו כרב הלא רב ור"י הלכה כר"י תמה הרב הנזכר דאין כלל זה אלא כי ליכא אמוראי בתראי אבל הכא רבא סבר הפך ר"י כדאמרינן בסוגיין ואסיק בקשיא וצ"ע ע"ש ונעל' ממנו דגירסת הגאון והתוס' והרשב"א רב ושמואל במקום אביי ורבא. ותו לא ראה שהעיר בזה הרב מעד"מ וכבר השיג לה' מעדני מלך הרב שבות יעקב בקונטרס פאר יעקב ועיין מ"ש אנכי ההדיוט בס' הקטן מחזיק ברכה סי' רל"ו בס"ד:

ת״ר מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע א״ל תפלת ערבית רשות או חובה וכו'. הנה ארש״י והיד כותב״ת דמיתבא דעתא במה שפיר' הגאון החסיד מהר״ר אלעזר מקראקא זלה״ה בספרו מעשה רקח רמזי משניות ויען אינו מענין הס' וגם כי אינו מצוי. לכן לכבוד הגאון ז״ל אכתוב דברי קדשו כי הוא ענין מתוק בדרך דרש והלא כה דברו. יש לדקדק על ר' יהושע היאך הכחיש דבריו הראשונים שאמר רשות ובבית המדרש אמר לר״ג שאין מי שחולק עליו שאמר חובה גם למה אמר עמד השואל ושאל ולא אמר עמד התלמיד ושאל וגם מה שסיים הש״ס ואותו תלמיד רשב״י הוה מאי נ״מ ואבאר בהקדים גמ' דשבת דף י״א מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה היינו חברים העוסקים בתורה א״ר יוחנן לא שנו אלא כגון רשב״י וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק״ש ולתפלה וכתבו התוס' והא דאמרי' פ״ב דרשב״י כי מטי זמן תפלה לביש ומכסי ומצלי ההוא מצלי היינו ק״ש ולכאורה דברי רבותינו בעלי התוס' אינן מספיקין דהא בכל מקום מצלי הוא תפל' ולא ק״ש ובפרט דקאמר כי מטא זמן תפלה ונראה ליישב קושית התוס' ותחילה נישב פסוקים פ' ויצא ויפגע במקום ואז״ל אין פגיעה אלא תפלה שתקן תפלת ערבית וישכב במקום ההוא כאן שכב אבל כל י״ד שנה שחיה בבית שם ועבר לא שכב שהיה עוסק בתורה יום ולילה ואמרתי שמכאן אמרו רז״ל דמי שתורתו אומנותו אינו מפסיק לתפל' והפסוק אומר מילתא בטעמא ויפגע במקום שתקן כאן תפלת ערבית וכי יקשה לך מה היום מימים שתקנה אז ולא מקוד' לז״א וישכב במקום ההוא כאן שכב אבל כל י״ד שנה לא שכב אלא היה עוסק בתורה יום ולילה וכן קודם לכן שהיה בבית אביו היה תורתו אומנותו ולכך לא היה מפסיק לתפלה לתקן ת״ע אבל עתה שהיה בדרך ולא עסק בתורה כראוי תקן אז ת״ע. ואם ת״ע חובה כתפלת שחרית ומנחה דון מינה כמו שאין מפסיקין מן התורה לת״ע ה״נ אין מפסיקין לתפלת שחרית ומנחה דכלן שוים לחובה. אבל אי ת״ע רשות הסברא דדוקא לת״ע אין מפסיקין אבל לשחרית ומנחה מפסיקין גם מן התורה ומיושב קושית התוספות דפסקי' ת״ע רשות והא דתנן מפסיקין לק״ש ואין מפסיקין לתפלה קאי דוקא לת״ע ומדוקדק לשון המשנה דלפני זה מיירי בתפל' המנח' ואמר אח״ך בק״ש ותפלה אחר מנחה והיינו ערבית מפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה מי שתורתו אומנותו כרשב״י וחביריו והיינו דוקא לת״ע שהיא רשות אבל לתפלת מנחה שהיא חובה מפסיקין אף מי שתורתו אומנותו וא״ש כד מטי עידן צלותא היינו שחרית ומנחה לביש ומיכסי ומצלי. וז״ש מעשה בתלמיד אחד והוא רשב״י דשאל לר' יהושע ת״ע רשו' או חובה ומאז ומקדם היה תורתו אומנותו והי״ל ראיה מיעקב אבינו שא״צ להפסיק אך רצה לדעת כי חייב להפסיק מתור' לשחרית ומנחה ולזה שאל ת״ע רשות וא״כ לשחרית ומנחה מפסיקין. או״ד גם ת״ע חובה ואין מפסיקין גם לשחרית ומנחה דהכל חובה וא״ל ר״י רשות שמכירו שתורתו אומנותו ולכך אמר לו דייקא לו ודכוותיה שתורתן אומנותן רשות ואין מפסיקין לת״ע דוקא אבל שחרית ומנחה אף לגבר' דכוותי' מפסיק מתורתו. ושאר ת״ח שאין תורתן אומנותן אפילו לת״ע מפסיקין. ובבית המדרש היה מנהגם דמי שהי״ל שאלה לשאול לא היה שואל בעצמו דשמא יכשל באיזה דיבור ויתבייש לפני הכל אלא היה להם שואל אחד שכל מי שהי״ל שאלה אומר לאותו שואל. ועמד השואל ושאל ברבים ולכן כששאל השואל ואמר ר״ג חובה ולא ידע ר' יהושע ששאלתו מגעת לרשב״י ודכותיה שתורתן אומנותן רק סבר ששאלתו מגיע לסתם ת״ח שאין תורתן אומנותן ולכך אמר לר״ג שאין חולק דמי שאין תורתו אומנותו גם ת״ע חובה שמפסי' לת״ע ומכ״ש לשאר תפלות. ואמר ר״י אלמלא אני חי והוא מת יכול להכחישו אבל עתה שאני חי והוא חי כלומר דאינו ישן בלילה דשינה א' מס' במיתה ותמיד הוא חי ולכן אמרתי לו רשות ולכך מסיי' ואותו תלמיד רשב״י לגלות כל זה וממילא מבואר זהר פ' חיי שרה סוף דף קל״ב שדוד לא התפל' ערבי' שלא ישן ס' נשמי וחי אקרי לכן לא התפלל ת״ע אלא שחרית ומנחה עכ״ל הגאון הנז' בקצור קצת. ואע״ג דאי' בבכורות דף ל״ו כעין סוגיין היכא דאיכא למדרש דרשינן:
ואני ברגליו אעבורה ליישב מאי דאיכא למידק מאי דעתיה דרשב״י דאחר דר' יהושע אמר לו רשות אתא לקמיה דר״ג ושאל עוד הפעם אטו ר' יהושע שהי' אב בית דין כמ״ש בקמא סוף דף ע״ד לאו בר סמכא הוא ח״ו ואי תימא דלא ח״ו אמאי שאלו ברישא והי״ל לשאול תיכף מר״ג אמנם אפשר דרך דרש דרשב״י גם בו בפרק דהיה תלמי' שיח ושיג לו והוא היה סובר דמי שתורתו אומנותו פטור גם מק״ש דהאי שינון והאי שינון כמ״ש בירושלמי וסמוכות שלו אפשר דהיינו שהיה סובר דתפלת ערבית חובה משום דמאי דאמרו בירושלמי דהאי שינון והאי שינון החילוק מבואר דק״ש היא קבלת עול מלכות שמים (הגם דעד״ה יש ליישב) ברם רשב״י היה סומך דתפלת ערבית חובה ואשכחן דיעקב אע״ה לא התפלל מקמי הכי רק בדרך ש״מ דמי שתורתו אומנותו אין להפסיק לת״ע וה״ה לשחרית ומנחה. וסבר דכיון דתפלה מדאורייתא לדעת הרמב״ם ממ״ש בספרי ולעובדו זו תפלה וידוע דסתם ספרי ר״ש ואפ״ה אין מפסיק תורתו כדילפינן מיעקב אע״ה וה״ה ק״ש דלאמצינו דיעקב אע״ה אמר ק״ש אלא בדרך כאשר בא יוסף לקראתו כמשז״ל ע״פ וירא אליו ויפול על צואריו. ומשו״ה רצה לדעת אם האמת אתו ושאל לר' יהושע וכשא״ל ת״ע רשות והיינו לומר דשאר תפלות מפסיק כמו שביאר הרב הנז' וה״ה לק״ש. דחק ונכנס לשאול לר״ג לדעת אם דברי ר' יהושע מוסכמי' או יש חולק ויעשה כדעתו שלא להפסיק אפי' לק״ש וכאשר דאח״ך נתגלה דהלכה כר' יהושע בההיא דגר עמוני שחלק על ר״ג ממילא דה״ה להא דת״ע רשות וכך היה עושה להפסיק לק״ש ולתפלת שחרית ומנחה כדעת ר' יהושע דרשב״י לא עביד כשמעתיה כמ״ש בירושלמי ריש ברכות והיינו דאמרינן כי מטא זמן צלותא לביש ומיכסי ומצלי. ומה גם דדייק דדוד הע״ה הוה מצלי תרוויהו ות״ע לא מצלי וכדאמר רשב״י גופיה פ' חיי שרה סוף דף קל״ב שהביא הגאון הנז'. ורבי דאתי מדוד כמ״ש בשבת דף נ״ו ושאר דוכתי סתם תפלת ערבית רשות כמ״ש בש״ס דהיינו דתנן תפלת הערב אין לה קבע שהיא רשות:
ועדיין יש לחקור מאי טעמא דר״ג דצעריה לר' יהושע כל כך. וראיתי בתוס' ישנים כ״י בסוגיין שכתבו וז״ל עמוד על רגליך שהיה מקפיד עליו על שהורה הלכה לחלוק על דבריו אבל אם לא הורה לא הקפיד עליו עכ״ל וק״ק דמפשטא דסוגיין נראה דכשר' יהושע אמר לרשב״י תפלת ערבית רשות עדיין לא ידע שר״ג סבר חובה. ואפי' מאי דאמר רב יהודה אמר שמואל רג״א חובה ור' יהושע אומר רשות נראה דהיינו מהך עובדא דמשם באר״ה דר״ג סבר חובה. אלא שראיתי בירושלמי דאמרו תניא תמן תפלת הערב מהו ר״ג אומר חובה וכו' ופירשו המפרשים ברייתא היא בפרקין דבבלי. ומהא משמע דהא דאמר רב יהודה אמר שמואל רג״א חובה ברייתא היא ששנה רב יהודה ועיין בהרא״ש פ' שבועת הדיינין סי' כ״ח. ויש לחלק. ומ״מ אין מופת חותך דכבר ר' יהושע ידע סברת ר״ג והורה נגדו:
ודרך דרש אפשר לומר דהך פלוגתא דת״ע אם היא רשות או חובה מיוסדת על שני תירוצי תוספות ישנים שהבאתי לעיל שהקשו דהכא אמרינן דיצחק תקן תפלת מנחה ופ״ג דיומא אמרינן צלותיה דמנחה דאברהם מכי משחרי כותלי ור״ת תירץ דבתר שתקן יצחק תפלת מנחה היה מתפלל אותה אברהם ועוד תירצו דאברהם היה אומרה מתחילה אלא שלא עשאה קבע לבני ביתו וכו' והשתא לפי הנגלה אפשר דמ״ד רשות סובר כתירוץ ר״ת דאברהם אחר שתקנה יצחק היה אומרה. ולפ״ז אברהם אע״ה לא התפלל ערבית דבימיו לא תקנה יעקב אע״ה. ומשו״ה יעקב אע״ה כשתקן תפלת ערבית לא תקנה לחובה אלא רשות משום כבודו של אברהם אע״ה שלא התפלל אותה לומר שאינה חובה ואין מחסור לאברהם אע״ה שלא התפלל אותה. ובהכי ניחא קרא דקאמר ויפגע במקום דכאן רמז שתקן תפלת ערבית וי״ל דאמאי אפיקיה בלשון פגיעה אמנם רצה לרמוז דאינה חובה אלא רשות כמקרה ופגע ונתן טעם במקום כלומר דהוא תקנה במקום שהתפללו אבותיו כמשז״ל אפשר עברתי מקום שהתפללו אבותי וכו' והיינו דאמר ויפגע שתקן תפלת ערבית ואפיקיה בלשון פגיעה לומר שהיא רשות כמקרה ופגע וכי תימא אמאי לא תקנה חובה לז״א במקום שתקנה מקום שהתפללו אבותיו ואם היה מתקנה לחובה לא היה כבוד לאברהם אע״ה שלא התפלל אותה ובשלמא יצחק יתפלל אותה מכאן ולהבא ע״ד שעשה אברהם אע״ה אחר שתקן יצחק אע״ה מנחה. אך אברהם אע״ה כבר נח נפשיה ומשום כבודו של אאע״ה לא שוייה חובה ומה גם שתקנה במקום שהתפללו אבותיו. ומ״ד חובה סבר כתרוץ שני של התוס' דאברהם אע״ה היה מתפלל מנחה מראש מקדם אלא שלא קבעה לבני ביתו עד שתקנה יצחק אע״ה ואף אנו נאמר שאברהם אע״ה היה מתפלל ערבית אלא שלא קבעה עד שבא יעקב אע״ה. וקרא הכי קאמר ויפגע לשון תפלה ואפיקיה בלשון פגיעה ללמד שקפצה לו הארץ כמשז״ל ואמר במקום דהיינו מקום שהתפללו אבותיו ומסתמא כי היכי דאבותיו שויוה חובה לתפלתם ה״נ יעקב אע״ה תקן תפלת ערבית לחובה על דרך תפלות אבותיו וזו היתה סברת ר״ג. ומשו״ה הטב חרה לו לר״ג על ר' יהושע דלסברתו הוי זלזול לאברהם אע״ה שלא התפלל ערבית ומשו״ה צעריה לר' יהושע דתהוי ליה כפרה על אשר זלזל בכבוד אברהם אע״ה דמסורת היא דאברהם אע״ה קיים אפי' עירובי תבשילין. וקרא דדוד הע״ה דכתיב ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה דמשמע דלא היה מתפלל ערבית כמ״ש בזהר הא הכריע לרבי לסתום כמ״ד תפלת ערבית רשות דממעשה דוד הע״ה שמעינן דתפלת ערבית רשות ולהכי לא היה מתפלל דהע״ה ת״ע שהיא רשות. ור״ג לא דריש קרא דאשיחה ואהמה כדדריש בזהר אלא סבר דדוד הע״ה התפלל ערבית וכמ״ש ערב ובקר וצהרים. ואשיחה ואהמה בכל התפלות שמ״ע קאמר:
א״נ אפשר לצדד דגם רבן גמליאל אזיל ומודה דיעקב אע״ה תקן תפלת ערבית רשות לכבוד אברהם אע״ה שלא התפלל אותה וכך נאה לו לחוש לכבודו של זקן אור עולם. אמנם אנן בדידן תפלת ערבית חובה ככל אינך משום דאנו נצטוינו בתורה ומצוות על יד משה רבינו ע״ה. והאבות היו עושים מעצמם ולא נצטוו. ואין עניננו דומה לאבות. ותו דאפי' שיחה קלה של האבות משוינן לה חובה וכ״ש תפלת ערבית שתקן יעקב אבינו ע״ה ומה גם דידענו כי היה רוצה לקבעה חובה לולי כבוד אאע״ה. ולדידן ת״ע חובה. זהו סברת רבן גמליאל. ולפ״ז פלוגתייהו דרבן גמליאל ור' יהושע הוא לדידן אבל כ״ע מודו דכי תקין לה יעקב אע״ה לרשות תקין לה. ולדרך זה יתישב קצת על דרך האמת דגם לרבן גמליאל עיקרה תפלת רשות היא. ורבינו הקדוש סתם באומרו תפלת הערב אין לה קבע דתפלת ערבית רשות כמה דתרגמא הש״ס:
וקצת יש לדקדק דלפ״ז דסתם מתניתין היא דתפלת ערבית רשות אמאי אצטריכו התו' לעיל ריש פרקין (ברכות דף כ״ו) ד״ה טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים וא״ת והאמר רב לקמן תפלת ערבית רשות וק״ל כותיה באסורי וכו' ע״ש וכן כתבו בתוס' ישנים כ״י בסוגיין וז״ל ורב אמר תפלת ערבית רשות ופסק בפירוש רבינו חננאל דכרב ק״ל באסורי ותפלה אסורי הויא וכן הוא ודאי ממה שתקנו פסוקים בין השכיבנו לתפלת ערבית ובין קדיש שלא תקנו בתפלת שחרית ש״מ דק״ל תפלת ערבית רשות עכ״ל ויש להעיר דאפי' אי לאו טעמא דהלכתא כרב באסורי יש לפסוק דת״ע רשות דר' יוחנן סבר הלכה כסתם משנה והכא סתם משנה הוא דתפלת ערבית רשות והלכה כר' יוחנן אפי' נגד רב ושמואל כ״ש הכא דרב ור' יוחנן שוים דת״ע רשות. ואפשר לומר דידוע דר' יוחנן סבר דהלכה כסתם משנה בכל התורה כולה ומשו״ה הש״ס פריך על אמורא דקאמר משם ר' יוחנן הפך סתם משנה והאר״י הלכה כסתם משנה כידוע דהכי ארחיה דהש״ס. אמנם לא קי״ל כר' יוחנן הכי וכמה זמני פסקינן דלא כסתם משנה כל שהאמוראים פסקו להפך וכמ״ש הראשונים ז״ל. ומשו״ה לדידן הן נגרע כח כלל הלכה כסתם משנה הגם דר' יוחנן סבר הכי ולא אתינן עלה אלא מצד האמוראים דאיירו בסוגיא. ומכאן תשובה למ״ש מהרש״ל בים של שלמה פ״ק דביצה סי' ט״ל וכמ״ש בעניותנו שם ואמטו להכי בסוגיין אתו עלה התו' מכח הכלל דהלכתא כרב באיסורי:
ואע״ג דההיא דריש פרקין טעה ולא התפלל ערבית וכו' ר' יוחנן קאמר לה. אין כונת התוס' שם להקשות עליה מדרב דאימור דר״י פליג ארב ואדרבא הלכה כר' יוחנן. אמנם כונתם להקשות לדידן דקי״ל הא דר' יוחנן וקיימא לן דתפלת ערבית רשות דהלכתא כרב באיסורי ונראין הדברים כסותרין וזה פשוט. ומיהו אכתי יש להעיר דהו״ל להתוס' למירמא ר' יוחנן דידיה אדידיה דהכא קאמר טעה ולא התפלל ערבית וכו' והאר״י הלכה כסתם משנה ותנן תפלת הערב אין לה קבע דהיא רשות. ואפשר דגירסת התוס' כמ״ש הרא״ש בפסקיו אמר ר' יצחק טעה ולא התפלל וכו' ולא גרסי ר' יוחנן כגירסא שלפנינו. א״נ אפי' גרסי ר' יוחנן כנסחתין וכגירסת בה״ג והרי״ף מ״מ כיון דאיכא גירסא דגריס ר' יצחק לחוד לא מקשו מדר' יוחנן. ולגירסת ר' יצחק מקשו עליה מדרב והלכתא כותיה:
אך אוסיף להביט מ״ש התוס' לעיל פ״ק דף ד' ע״ב ד״ה אמר ר' יוחנן וז״ל ואנו שאומרים יראו עינינו וכו' נראה הואיל ותקינו ליה רבנן ה״ל כגאולה אריכתא וכו' ומיהו בסדר רב עמרם פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמועינן דלא בעינן מסמך וכו' משום דתפלת ערבית רשות ולא נהירא דא״כ ר' יוחנן ס״ל תפלת ערבית חובה וכו' ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכו' ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקי״ל ת״ע רשות והכא פסקינן כר' יוחנן צ״ל דאפילו אי סובר ר' יוחנן כרב דאמר רשות מ״מ מתחייב לסמוך וכו' עכ״ל וק״ק דאמאי לא הכריחו דר' יוחנן מוכרח דסבר ת״ע רשות כרב דהרי סתם משנה היא דת״ע רשות כמבואר בגמ' ואר״י הלכה כסתם משנה והא הו״ל להקשות על רב עמרם וכן מ״ש דק' הלכתא וכו' צ״ל דאפילו אי סובר ר' יוחנן כרב וכו' על הכל ק״ק דודאי ר' יוחנן כרב מכח סתם משנה. וכן ק״ק על הרא״ש שם בפסקיו פ״ק שכתב קרוב לדברי התוס' שם הנז'. והנך רואה דברי התוס' דפ״ק הם הפך דברי תוס' ישנים כ״י שהעתקתי בסמוך. ובפ״ק ראיתי בתוס' ישנים שכתבו כפי שיטתם דהכא וז״ל א״ר יוחנן זה הסומך ותימא לר״י כמאן קי״ל שאין סומכין גאולה של ערבית שהרי אנו מפסיקין ביראו עינינו וקדיש ושמא ס״ל כרב דרשות היא ואע״ג. דקי״ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן או שמא סובר ר״י כרב ומחוייב לסמוך וא״כ גם לנו יש לסמוך עכ״ל וק״ק גם על דבריהם במ״ש ואע״ג דרב ור״י וכו' או שמא וכו' כקושין דר״י ודאי ס״ל כרב מכח סתם משנה:
ודע דהתוס' דידן במגילה דף כ״ג ע״א ד״ה כיון מחלפא שטתייהו ממ״ש פ״ק דברכו' [דף] ד' שם במגילה כתבו דתקנו יראו עינינו להודיע דת״ע רשות ואתי כסדר רב עמרם שדחו פ״ק דמכילתין והיינו כמ״ש תוס' ישנים כ״י הנז'. וגם הרא״ש בפסקיו שם כתב הפך מ״ש פ״ק דמכילתין כמו שהעיר על זה הרב תפארת שמואל ע״ש. ועתה ראיתי בתוספי הרא״ש דמגילה שכתב דיראו עינינו כיון שהוצרכו לתקנו הוי כמו השכיבנו ואתי גם לר' יוחנן כאשר יראה המעיין וזהו כונתו וכמ״ש בתשו' כלל ד' סי' ו' והוא על דרך מ״ש בפסקיו ריש מכילתין הפך מ״ש בפסקיו במגילה כאשר יראה הרואה ועמ״ש בחי' הרשב״א ובתשו' סי' י״ד ובמיוחסות סי' קפ״ח ודוק היטב:
ולישב כל ההערות הנזכרים אולי יש לומר דסברי התוס' ודעמיהו דאין מופת חותך לומר דסתם משנה כמאן דאמר רשות ור' יוחנן יפרש פירוש אחר במאי דתנן תפלת הערב אין לה קבע ודוחק ואחר זמן רב בא לידי ס' עמק ברכה דפוס אמשטרדם וראיתי דרך העברה דף קכ״ו שהקשה דאיך הבין רבן גמליאל מתני' דקתני אין לה קבע ומתרץ לה ע״ש באורך ודבריו יגהו מזור למ״ש דר' יוחנן יפרש פי' אחר וכו'. אמנם קושית הרב הנזכר איני מכיר דר״ג דיבנה זקנו של רבינו הקדוש דסתמיה למתניתין כדאמרי' בעלמא מכדי מאן סתמיה למתני' רבי. ומאי ק״ל מסתמא דסתים בן בנו. ותו דבהך משנה מזכיר ר' יהודה והיה חבירו של רשב״י שהיה תלמיד בו בפרק ור' יהודה היה בימי רשב״ג בנו כמ״ש בנדרים ושאר דוכתי וא״כ משנה זו נשנית בתריה דר״ג ותו דאפילו היא שנויה מתנאי דקדמי ליה אטו ר״ג חייש למפלג עלה:

בעלי תריסין לבית המדרש. פירשו תוספות ישנים כ"י בעלי תריסין הם ת"ח המגינים על הדור. א"נ ת"ח שהם מנצחים זה לזה בהלכה כדפירש"י עכ"ל ולשון בעלי תריסין נוח יותר לפירש"י ודוק:

עמד השואל ושאל תפלת ערבית רשות וכו' התוס' בבכורות דף ל"ו ע"א גבי מאי דאמרו התם עמד השואל ושאל כלום חלקנו וכו' מעין דוגמא דקאמר הכא. כתבו וז"ל עמד השואל ושאל בפ' נערה בנדרים בירושלמי דריש מדכתיב ועמדו שני האנשים בוי"ו דשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד עכ"ל והרמב"ם פ"ד דת"ת כתב אין שואלין מעומד ואין משיבין מעומד וכדברי הרמב"ם פסק מרן בש"ע סי' רמ"ו ומור"ם בהגהה כתב עליו וי"א כששואלים דבר הלכה צריך לעמוד והיא סברת התוס' מהירושלמי הנז'. והרב שפתי כהן תמה עליו דהתוס' קיימי אעובדא דרבן גמליאל דהיה קודם החרבן ובהא אף הרמב"ם מודה וכמ"ש בריש פ"ד דת"ת בראשונה היה הרב יושב ותלמידים עומדים ומקודם חרבן בית שני נהגו ללמד לתלמידים והם יושבים והיינו דתנן כשמת ר"ג בטל כבוד וכו' והרמב"ם איירי בזה"ז זהו תורף דבריו בקצור:
ואני בעניי תמהתי על דבריו בס' הקטן ברכי יוסף שם בי"ד סי' רמ"ו אות י"א דמה שתפס דר"ג דצעריה לרבי יהושע היה קודם החרבן זה אינו דכשנתחרב הבית היה נשיא ריב"ז ואחריו היה נשיא ר"ג דיבנה וכו' ומה שאמרו משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה הוא רבן גמליאל הזקן וכו' ע"ש באורך. ואוסיף קצת והיתה לבא"ר דמה שכתבתי דר"ג דצעריה לרבי יהושע לא היה קודם החרבן כוונתי מבוארת דמה שחשב הרב ש"ך דר"ג היה נשיא קודם החרבן כמו שכתב דטעם שאמרו בעובדא דר"ג עמד השואל וכתבו התוס' דשואלין מעומד היינו קודם החרבן שהתלמידים עומדים. אלמא דר"ג היה נשיא קודם החרבן והני עובדי דבכורות ופ' אם אינם מכירין והך דקמן היו קודם החרבן. בודאי זה תימה על גאון שכמותו דר"ג לא היה נשיא קודם החרבן אלא רבן יוחנן בן זכאי והתקין תקנות אחר החורבן כדתנן משחרב בית המקדש התקין ריב"ז וחיה אחר החרבן שנה או שנתים כמו שפירש"י בשילהי ראש השנה ועל זה כתבתי דר"ג דצעריה לרבי יהושע לא היה קודם החרבן רצוני שלא היה נשיא ומה גם האי עובדא דצעריה לר' יהושע דודאי אחר החרבן הוה והוא תימה על הרב ש"ך. ומה גם דהרמב"ם כתב דקודם החרבן נהגו לישב התלמידים. והוא האמת דמשמת ר"ג הזקן היה רבן שמעון בנו נשיא ונהרג ואח"כ ריב"ז ונמצא דקודם החרבן נהגו לישב התלמידים דעד ר"ג הזקן היו עומדין והתחילו לישב מזמן רבן שמעון בנו. והוא פלא על הרב ש"ך איך רצה להעמיד האי עובדא דר"ג דאמרינן עמד השואל דבכורות דהיה בזמן שהתלמידים על עמדם יעמודו והרי האי לישנא אית' בסוגיין נמי באידך דצעריה ר"ג לרבי יהושע ומינו לראב"ע וקתני דאתוספו כמה ספסלי לישב התלמידים:
אמנם רבן גמליאל דיבנה הלזה היה קודם החרבן ולא היה נשיא והרשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' קל"ו ובפירושו לאבות דף י"ב כתב דזה ר"ג היה קטן בימי החרבן ולכך נתמנה ריב"ז לנשיא. אמנם לי ההדיוט קשה על זה שהרמב"ם בהקדמתו לחיבור כתב שר"ג זה קבל מרבן שמעון אביו הנהרג. גם בשילהי יבמות אמרו דרבן גמליאל דיבנה נזכר שר"ג הזקן השיא נשים ע"פ עד אחד וא"כ מוכרח שבזמן החרבן הי"ל יותר מך' שנה ומוכח דמה שלא נתמנה נשיא במקום רבן שמעון אביו הנהרג היה מפחד הקיסר ומאי דבעי ריב"ז על שושילתא דבי נשיאה פ' הנזיקין היינו שלא יהרגם דוקא ולכן נתמנה ריב"ז לנשיא עד יעבור זעם. ועוד אודיע לקורא נעים דבס' ברכי יוסף שם בסוף הלשון דף ך' ע"ד שורה י"ח יש ט"ס וצ"ל ויש לדחות דמצי למימר דהעיקר כנסחת הש"ס דמגילה דלא גריס ר"ג הזקן אך הו"ל כצ"ל:
והן בעודני בעיר אמשטרדם יע"א בשליחות מצוה ראיתי קונטריס תפלת ישרים להגאון מהר"ר יעב"ץ רובו ככלו על הך עובדא דשמעתין והוא דרוש אחד מחלק הדרושים שלו ושם ראיתי שהשיג על הרב ש"ך כקושין דר"ג זה נכד ר"ג הזקן דמשמת בטל כבוד תורה. ושם בתב דר"ג זה היה ילד בלתי ראוי לנשיאות ולזה הוקם ריב"ז. ודבריו הם כדברי הרשב"ץ וכבר כתבנו בעניותנו שאינו נראה כן. ואחר זמן רב ראיתי מ"ש הרב הנזכר בתשובותיו ספר שאלת יעבץ ח"א סי' צ"ט וכבר כתבתי בעניותי קצת על דבריו בקונטריס שם הגדולים ח"ב דף צ"ה ע"ב יע"ש. ובדרוש תפלת ישרים הנזכר ראיתי שכתב דלא פליגי הרמב"ם והתוספות דהרמב"ם מיירי כששואל הלכה וכיוצא והירושלמי והתוספות מיירי כששואל דין ע"ש ואינו מחוור דבירושלמי פ' נערה ששם מקור דברי התוספות אמרו דשואל הלכות והגדות צריך לעמוד והוא הלשון שהביאו התוספות ומוכח דלירושלמי ולתוס' בין שואל דין בין שואל הלכה מעומד:
וראיתי בס' קרבן העדה פירוש ירושלמי סדר נשים דעל הירושלמי הנזכר מייתי דברי הרב ש"ך סי' רכ"ח ס"ק ט' שכתב דהירושלמי דקאמר התם דהמתיר מיושב איירי בפתח והקשה עליו דסותר דברי עצמו שהוא כתב בסי' רמ"ו דאיירי בזמן הבית ותו קשה דריב"ל ודכוותיה דמייתי התם היו אחר החרבן ומסיק בצ"ע. ולי ההדיוט לק"מ דדוקא בשואל הלכות מעומד סבר הרב ש"ך דמיירי כשהיו לומדין מעומד אבל השתא דלומדין מיושב א"צ לשאול מעומד והיינו דכתב הרמב"ם אין שואלין מעומד. וא"כ דוקא בהא דשואל הלכות אמר הרב ש"ך דהטעם מבורר דהיה להם כח ללמוד מעומד. ומה ענין זה להתר נדרים דצריך מיושב דאין טעם לחלק בין זמן הבית לאח"כ ואדרבא אמרינן אם בזמן הבית אמרו דמתירין מיושב מכ"ש האידנא:
וחזה הוית בס' לב שלם הנדפס מחדש שכתב דמקור דברי הרמב"ם הוא מהתוספתא פ"ז דסנהדרין ודחה הירושלמי ופסק כתוספתא ע"ש וק' דהרי בגמרין בשמעתין ובכורות אמרו עמד השואל ושאל וזה מסכים לירושלמי והו"ל לפסוק כבבלי וירושלמי ולדחות התוספתא. ואין לדחות דלאו דוקא מ"ש בש"ס עמד השואל כמ"ש במרכבת המשנה למהר"א אלפאנדארי דאי דינא הוא דאין שואלין מעומד כמ"ש בתוספתא לא הוה קאמר הש"ס עמד השואל באשגרת לישן אלא ודאי דהש"ס אתי כירושלמי:
ועלה בדעתי לומר לשים שלום בין הירושלמי והתוספתא במה שראיתי להגאון החסיד מהר"א מקראקא בספר מעשה רקח רמזי משניות שכתב שהיה מנהגם שהיה אדם ממונה על השאלות שהוא היה שואלם כדי שהשואל אמיתי לא יתערבב ויכשל בלשונו וז"ש עמד השואל שהיה מוכן לכך עכ"ד והבאתים לעיל ואפשר דבכי האי גוונא מיירי הירושלמי דשואלין הלכות ואגדות מעומד כלומר דהיה ממונה לשאול כל ספק בהלכה ובאגדה דכל שהי"ל שאלה היה אומרה לממונה והוא רגיל בזה ומסדר השאלה בלשון צח ונקי בזה אמרו שואלין מעומד כיון שזהו מינויו כי שיח וכי שיג לו ועמד טעמו בו שלא היה מתערבב ועל זה אמרו שישאל מעומד ואסמכוה אקרא ועמדו שני אנשים. והתוספתא מיירי באתרא דלית תמן גבר הממונה על זה רק מאן דבעי למשאל איהו ניהו שואל שלו מדעת וצריך לישב כדי שלא יתערבב וכן פסק הרמב"ם. ויען דברי הירושלמי הוא תלוי במנהג כדאמרן להכי השמיטו הרמב"ם. ודוחק ועיין בע"מ מח"ד ח"ב פי"ט ומ"ש המפרש יד יהודה ובס' סדר הדורות ע"ש ואין להאריך. ואחר זמן ראיתי בירושלמי פ' תפלת השחר במעשה עצמו דר"ג ור"י דבגמרין אמרו עמד השואל ועל זה כתב הרב הנז' שהיה ממונה על השאלות כנז'. הנה בירושלמי אמרו בזה עמד אותו תלמיד ושאל ע"ש:

נוקמיה לרבי יהושע בעל מעשה הוא. עמ"ש הרב שבות יעקב בסוף ח"א בקונטריס פאר יעקב ומה שכתבתי אני בעוניי בס' הקטן שער יוסף דף צ"ג בס"ד:

איזיל אמליך בדביתאי. שמעתי משם רבני אשכנז שפירשו דיש שני פירושים בכתוב ויבן ה' את הצלע ברז"ל אחד שקלעה שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא ויש פירוש אחר שניתנה בינה יתירה לאשה יותר מהאיש. ויש שני פירושים בפ' אנכי ה' אלהיך. אחד. שכ"י נראה על הים כבחור ובמעמד ה"ס כזקן דלמלחמה נאה בחור. ונאה לישיבה זקן וז"ש אנכי הוא שנראיתי על הים כבחור כ"י. ויש פירוש אחר אנכי לשון מצרי. ועתה ראב"ע סבר דהתורה אינה מדברת לשון אחר אלא בלשון הקדש וא"כ פירוש ויבן הוא שניתנה לאשה בינה יתירה ומשו"ה אמר איזיל ואמליך בדביתאי. ודביתהו אתיא עליה מטוניה ואמרה לית לך חיורתי כלומר מאחר שאתה נמלך בי מוכרח שאתה סובר שהתורה אינה מדברת לשון אחר וכפ"ז ויבן לשון בינה. וא"כ גם מ"ש אנכי אינו ר"ל שהוא לשון מצרי אלא אנכי הנראיתי על ים כבחור ועתה זקן דנאה לישיבה ואתה לית לך חיורתי ע"כ שמעתי. ואפשר להרחיב הדברים דרבנן דבעו למנוייה מוכרח דסברי דאנכי הוא לשון מצרי והשיב להם אימליך בדביתאי רמז להם דהוא סבר דהתורה אינה מדברת אלא בלשון הקדש וא"כ אנכי ר"ל שנראה על הים כבחור כ"י וזקן לישיבה וכפ"ז פי' ויבן הוא בינה יתירה וא"כ איזיל אמליך בדביתאי אם נאה זקן לישיבה אך בחור אינו גרוע או"ד דבחור בישיבה יוצא בגרעון. ודביתהו ברב חכמתה בתחילה אמרה דילמא מעבירין לך כי זו טענה ודאית יותר מלית לך חיורת' דההיא תליא בפלוגת' בין שני פירושי אנכי וכאשר השיב לשתמיש וכו' אמרה לית לך חיורתי כלומר לפי דעתך דאנכי ר"ל הנראה בים כבחור כ"י א"כ גרעון יש בישיבה שיהיה בחור. ועיין בעין יעקב שיש גירסא אחרת. אך בעיקר דרך רבני אשכנז הנז' יש להשיב הרבה:
עוד שמעתי באומרים לי מ"ש לית לך חיורתי ע"פ מ"ש מורינו הרב מהרי"ך זלה"ה בדרוש שבס' קול בן לוי במאמר תעניות שאמרו על שמואל הנביא ע"ה אי שכיב אדזוטר מרננו אבתריה שגזרת עלי היתה שלא יהיה זקן בביתו אפילו שער לבן שלא ימצא זקן לבן ויש חשש ששמואל הנביא ע"ה העלים איזה דבר ממה שא"ל ה' על בית עלי וא"ל כה יעשה לך אם תעלים ממני ולכן שכיב אדזוטר ולהורות כי נקי וצדיק הוא קפצה עליו זקנה מה שלא יתכן בבית עלי זהו תורף דבריו בקיצור נמרץ ע"ש באורך. ורבינו האר"י זצ"ל הגיד כי ראב"ע היה גלגול שמואל הנביא ע"ה ולכן א"ל דילמא עניש לך לפי גירסת העין יעקב. וכשהשיב לשתמיש וכו' אמרה לית לך חיורתי דעתה יאמרו דנתקיימה בצד מה קללת עלי דלא יהיה זקן אפילו שער לבן ולזה משמיא עטרוהו בשיבה לרווחא דמילתא הגם שלא יענש להורות דמשמיא אוקמוהו ודוק:

כנגד רבו אצל רבו ומראה כאילו הם שוים: אחורי רבו. נמי יוהרא הוא: שלום לרבו. כשאר כל אדם שלום עליך ולא אמר לו שלום עליך רבי: והיינו דקאמר ליה. אותו היום שהתפלל רב של שבת בערב שבת אמר ליה רבי. ירמיה מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך: ולא אמר ליה מי בדיל מר. שמע מינה תלמיד חבר הוי ליה: לבית המרחץ. סלקא דעתך לאחר שגזרו על הזיעה ועל הרחיצה בשבת כדאמרי' במסכת שבת בפרק כירה שהסיקוה (ד' מ.) אלמא אע''ג דצלי לא בדיל מאיסורי שבת: אמר רבא להזיע. נכנס להזיע מחמת חום בית המרחץ ולא נתן עליו מים: וקודם גזרה. עד שלא גזרו על הזיעה ובכל דוכתא דאמרינן כדאמר רבא להזיע כו' מהכא אמרינן: לכברויי סלי. לעשן אותן בגפרית לאחר שהתפלל של שבת בערב שבת: טעותא הואי. לא קבל עליו תוספת שבת משעת תפלה מדעת אלא יום המעונן היה וכסבור חשכה ואחר כך זרחה חמה: הואיל והתפללו התפללו. ולא הצריכם להתפלל משתחשך אלמא תפלה היא ואע''פ שלא הותרו במלאכה התם הוא דלא לעבור על ד''ת אבל לענין תוספת אע''ג דבטעות הוה תוספת הוא ע''י תפלה הואיל ואמר תפלה קבלה היא: בעלי תריסין. חכמים המנצחים זה את זה בהלכה: היאך יכול החי להכחיש את החי. על כרחי אני צריך להודות שאמרתי לו רשות: התורגמן. שהיה עומד לפני רבן גמליאל ומשמיע לרבים את הדרשה מפי רבן גמליאל: עמוד. שתוק: אשתקד. שנה שעברה: בראש השנה. במסכת ראש השנה (דף כה.) שאמר לו גוזר אני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך: בבכורות. במסכת בכורות (דף לו.): במעשה דרבי צדוק. בבכורות הוא ר' צדוק הוה ליה בוכרא ואמר ליה רבן גמליאל לר' יהושע עמוד על רגליך כו' כי הכא: תא ונעבריה. בואו ונעביר אותו מן הנשיאות: בעל מעשה הוא. והוה ליה לרבן גמליאל צערא טפי: לית ליה זכות אבות. ודילמא עניש ליה רבן גמליאל: מעברין לך. יורידוך מן הנשיאות בשביל אחר:
ולא אחורי רבו. פירש רש''י משום יוהרא ויש מפרש שנראה כמשתחוה לרבו: והנותן שלום לרבו והמחזיר שלום. פירוש כשאר בני אדם שאינו אומר שלום עליך רבי והיינו דאמרינן (ב''ק דף עג:) כדי שאילת. תלמיד לרב אי נמי ההוא לכתחלה קאמר ובתלמיד חבר דשרי ככל הני דלקמן: הואיל והתפללו וכו'. הכא נמי נימא לענין חומרא ואמאי שרי ליה ובקונטרס פי'בפנים אחר: שאני צבור. אע''ג דלא מטא זמן אין איסורה איסור בעשיית מלאכה אף על גב דטעותא הוא: צלי של מוצאי שבת וכו'. יש לומר דהכא מיירי שיש לו צורך מצוה לעשות במוצאי שבת כגון ללכת למול תינוק ולא יהיה לו יין להבדלה אם לא יקדים דודאי צריך להוסיף מחול על הקדש דאורייתא אבל בחנם לא ופשיטא שלא היו ממהרים להבדיל ולהתפלל של מוצאי שבת בשבת דגם במלאכה אסור עם חשיכה: הלכה כדברי האומר רשות. לאו דוקא רשות אלא כדפרישית לעיל (ד' כו.) ולכך נקרא רשות לבטלה עבור מצוה אחרת העוברת: והלכתא כוותיה דרב. ונראה דלכך תקנו פסוקים וקדיש בין גאולה לתפלה דרשות היא:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד