כריתות כד ע"ב

מאי לאו [האם אין] כוונת דבריו קיימין כשאומר "אי אפשי בה" — דהדרא למרה [שהיא חוזרת לבעליה], שלא כדברי ריש לקיש, שאמר שכל המחזיק בה זכה בה? ודוחים: לא, דבריו קיימין כוונתו — והוא נמי לא קני לה [והוא גם כן, נותן המתנה, לא קונה אותה], וכל המחזיק בה זכה בה, שאינה שייכת לא לנותן ולא למקבל.

מיתיבי [מקשים] על ריש לקיש ממה ששנינו: האומר לחבירו, שהיה שותף עמו בשדה: "דין ודברים אין לי על שדה זו", או "אין לי עסק בה", או "ידי מסולקת הימנה" — לא אמר כלום, לא איבד את זכותו בשדה. והא [והרי] הביטוי "ידי מסולקת הימנה" כ"אי אפשי" דמי [נחשב], וקתני [והוא שונה]: לא אמר כלום, שלא כדברי ריש לקיש שאמר שכשאומר "אי אפשי בה" — כל שהחזיק בה זכה בה!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דאמר [שאומרים אנו]: כי סליק נפשיה [כאשר סילק עצמו] הרי זה מדין ודברים, שאומר שאינו רוצה להתדיין על שדה זו, אבל מגופה דשדה לא סליק נפשיה [מגוף השדה לא סילק את עצמו].

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: שכיב מרע הכותב נכסיו לאחרים במתנה והיו בהן בתוך הנכסים עבדים, ואמר הלה המקבל: "אי אפשי בהן" בעבדים אלה, אם היה רבו שני של העבד, כלומר, מקבל המתנה כהן — אוכלין אותם עבדים בתרומה, כדין עבדי כהן, שאמירתו "אי אפשי" אינה מועילה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר "אי אפשי בהן" — כבר זכו בהן יורשין של הראשון, ולכן אינם נחשבים כעבדי הכהן אלא כעבדיו של ראשון.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רבן שמעון בן גמליאל, צריכים לומר כך: קסבר [סבור הוא]: כי יהיב איניש [כאשר נותן אדם] מתנה הרי זה אדעתא דמקבלין לה מיניה [על דעת שיקבלו אותה ממנו], ולפיכך כי לא מקבלין לה מיניה הדרא למרה [כאשר אין מקבלים אותה ממנו היא חוזרת לבעליה], שלא על דעת כן נתנה.

אלא לשיטת תנא קמא [התנא הראשון], אי [אם] נאמר כדברי ריש לקיש, כי אמר [שכאשר אדם אומר] "אי אפשי בהן" כל המחזיק בהן זכה בהן, מפני שהם הפקר, אם כן הכא [כאן] שאמר שני "אי אפשי בהן" — נמצא שהעבדים הוו להו [הם] זרים, וקאכלי [ונמצא שאוכלים] זרים תרומה! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] התנא הראשון שהמפקיר עבדו — יצא לחירות, ואולם עדיין צריך גט (שטר) שחרור מרבו, וקסבר [וסבור גם כן] שמעוכב לגט שחרור כלומר, עבד שמשתחרר אבל עדיין אין בידו שטר שחרור, אם עבד כהן הוא — אוכל בתרומה.

א שנינו במשנה בענין המביא אשם תלוי, וקודם שנשחט נודע לו שלא חטא, ר' אליעזר אומר: יקרב, שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר. ושואלים: לר' אליעזר למה לי חטא אחר? הא [הרי] אמר ר' אליעזר: אשם תלוי בנדבה אתי [בא], דתנן [ששנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום!

אמר רב אשי: ר' אליעזר לשיטת אלו שאמרו לו לבבא בן בוטא הוא ששונה כאן, דתנן [ששנינו בהמשך אותה משנה]: שסיפר ר' אליעזר שבבא בן בוטא היה מביא אשם תלוי בכל יום, ורצה להביא גם מיד לאחר יום הכיפורים. אלא שהיו אומרים לו: המתן עד שתכנס לבית הספק, שעל כל פנים צריך שיהיה איזה ספק חטא בדבר, ואינו יכול להקריב אותו כנדבה גמורה.

ב בענין המביא אשם תלוי, אם משנשחט נודע לו שלא חטא, קתני [שונה] התנא במשנתנו כי הבשר יצא לבית השרפה. ומדייקים: אלמא [מכאן] שלדעת התנא חולין שנשחטו בעזרה, כאשם תלוי זה, שנתברר שהוקדש בטעות — דינם בשריפה.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בהמשך המשנה: אשם ודאי אינו כן, אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא — יצא וירעה בעדר, אם משנשחט נודע לו — הרי זה יקבר, משמע שחולין שנשחטו בעזרה דינם בקבורה! אמר ר' אלעזר: תברא [שבורה] המשנה, שאינה כשיטת חכם אחד, מי ששנה זו לא שנה זו.

אמר רבה בתמיהה: אשם ודאי על אשם תלוי קרמית [משליך אתה]? אשם ודאי, הרי הקדיש אותו על דעת שהוא חייב, כיון שלא צריך ליה [אותו] — לא מקדיש ליה [אותו], כלומר, הקדש טעות היה, והוא חולין. אבל אשם תלוי, מתוך שלבו נוקפו שמא חטא — גומר בלבו ומקדשו, ואם כן, גם אם התברר שלא חטא — עדיין שם קרבן עליו, אלא שנפסל, ולכן דינו בשריפה.

אלא אי קשיא [אם קשה] במשנתנו, מאשם ודאי על אשם ודאי קשיא [קשה], דקתני [שהוא שונה] בתחילה: אם משנשחט נודע שלא חטא — הרי זה יקבר, ואולם אימא סיפא [אמור את סופה] של הלכה זו: נזרק הדם — והבשר יצא לבית השריפה! ועל כך יש לומר הא ודאי תברא [זו ודאי שבורה], מי ששנה זו לא שנה זו.

רב אשי אמר: רישא דקתני [בתחילה שהוא שונה] באשם תלוי: והבשר יצא לבית השריפה — לא קשיא [קשה] מדוע אין נוהגים בו כחולין שנשחטו בעזרה, שייקברו — משום דמיתחזי [שהוא נראה] כזבח פסול, שדינו בשריפה.

ג שנינו במשנה, כי המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא לאחר שנזרק הדם — הבשר יאכל לכהנים. ומקשים: ואמאי [ומדוע]? הא הויא ליה [הרי כבר היתה לו] ידיעה, ואין אשם תלוי בא אלא למי שלא נודע חטאו! אמר רבא, אמר קרא [המקרא]: "והוא לא ידע ונסלח לו" (ויקרא ה, יח), והא לא הויא ליה [וזה לא היתה לו] ידיעה בשעת סליחה, כלומר בשעת זריקת הדם, שהיא עיקר הכפרה.

ועוד שנינו, ר' יוסי אומר: אפילו היה הדם של האשם התלוי בכוס ולא נזרק עדיין, ונודע לו — ייזרק הדם, והבשר ייאכל. ושואלים: לר' יוסי אמאי [מדוע] יזרק? הא הויא ליה [הרי היתה לו] ידיעה בשעת סליחה! אמר רבא: ר' יוסי סבר לה [סבור] כדעת ר' שמעון, שאמר: כל דם העומד ליזרק, שנתקבל בכלי — כזרוק דמי [נחשב].

ומקשים: אימר דאמר [אמור שאמר] ר' שמעון דבר זה במידי [בדבר] שעומד בוודאות ליזרק, אבל האי [זה] שבא על הספק, מתחילתו אין עומד ליזרק! אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל], קסבר [סבור] ר' יוסי: כלי שרת מקדשין בו את הפסול בתחלה ליקרב כלומר, דבר שהוכנס לכלי שרת, אפילו הוא פסול — הרי הוא מתקדש עד כדי הקרבה.

ד שנינו במשנה: אשם ודאי אינו כן כו'. וכן עגלה ערופה אינה כן, אם עד שלא נערפה נודע הרוצח — תצא ותרעה בעדר, כבהמת חולין, ואם משנערפה נודע הרוצח — תיקבר במקומה. איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בשאלה: עגלה ערופה אימתי נאסרת מתי חל עליה איסור הנאה? רב המנונא אמר: מחיים היא נאסרת, רבא אמר: לאחר עריפה.

ושואלים: בשלמא [נניח, מובן הדבר] לשיטת רבא, שהיא נאסרת מעידנא דאיתעביד [מהזמן שנעשה] בה מעשה, משנערפה, אלא לשיטת רב המנונא, שאמר שמחיים היא נאסרת, מאימתי בדיוק היא נאסרת?

What, is it not that when the baraita states: His statement is effective, this means that the gift returns to its previous owner? This ruling contradicts the opinion of Reish Lakish, who holds that in such a case anyone who takes possession of the item acquires it. The Gemara answers: No, the phrase: His statement is effective, means that the previous owner also does not acquire the item; and as the item is not in the possession of either the giver or receiver of the gift, anyone who takes possession of it acquires it.

The Gemara raises an objection to the statement of Reish Lakish from a baraita: With regard to one who says to another person with whom he shares property: I have no legal dealings or involvement with this field, or: I have no business with it, or: My hand is removed from it, he has not said anything of consequence, i.e., he does not relinquish his ownership of the property. But the phrase: My hand is removed from it, is like the phrase: I do not want it, and yet it is taught in the baraita that he has not said anything. This ruling apparently contradicts the opinion of Reish Lakish, who holds that in such a case anyone who takes possession of the item acquires it.

The Gemara responds: That case in the baraita there is different, as when he says that he is removing himself, he is referring to removal from legal dealings or involvement. He is not removing himself from the field itself.

The Gemara raises another objection to the opinion of Reish Lakish from a baraita: In the case of a person on his deathbed who wrote a document granting his property as a gift to another, and there were slaves among his property, and the other person said: I do not want them, his objection is disregarded. Consequently, if their second master, the recipient, was a priest, his slaves may partake of teruma, as they are now slaves of a priest. Rabban Shimon ben Gamliel says: Once the other person said: I do not want them, the previous owner’s heirs have already acquired them.

Granted there is no difficulty according to Rabban Shimon ben Gamliel, as he holds that when a person gives a gift, it is with the intention that the other person will accept the gift from him. Therefore, when the other individual does not accept it from him, the gift returns to its previous owner.

But according to the opinion of the first tanna, if Reish Lakish is correct that when one says: I do not want it, anyone who takes possession of the item acquires it, as the item becomes ownerless, then here, where the second master said: I do not want them, the slaves are non-priests, and this would mean that non-priests are partaking of teruma. The Gemara answers: The first tanna holds that with regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission from his master. And he further holds that a slave detained in his master’s possession only due to not having received a bill of manumission may partake of teruma if he is the slave of a priest.

§ The mishna teaches: In the case of one who brings a provisional guilt offering and it became known to him that he did not sin, if he made that discovery before the ram was slaughtered, Rabbi Eliezer says: It shall be sacrificed as a provisional guilt offering, as if it does not come to atone for that sin that he thought, it comes to atone for another sin. The Gemara asks: According to the opinion of Rabbi Eliezer, why do I need another sin? Doesn’t Rabbi Eliezer say that a provisional guilt offering may come as a gift offering? As we learned in a mishna (25a) that Rabbi Eliezer says: A person may volunteer to bring a provisional guilt offering every day.

Rav Ashi said: The opinion of Rabbi Eliezer that is taught in the mishna here is in accordance with the opinion of those who spoke to Bava ben Buta in the mishna below, as we learned in the continuation of that mishna (25a): Rabbi Eliezer said that Bava ben Buta would bring a provisional guilt offering every day, and he wanted to bring one even immediately after Yom Kippur. But they said to him: Wait until you enter into a situation of potential uncertainty, so that the provisional guilt offering is brought for some sort of uncertain sin, and do not sacrifice it purely as a gift offering.

§ With regard to one who brought a provisional guilt offering and after the ram was slaughtered it became known to him that he did not sin, the mishna teaches: The flesh shall go out to the place of burning. Evidently, according to the opinion of the tanna of the mishna, non-sacred animals that were slaughtered in the Temple courtyard, such as this provisional guilt offering that was mistakenly consecrated, are to be burned.

But one may raise a contradiction from a ruling later in the mishna: In the case of a definite guilt offering, that is not so; if he made that discovery before the ram was slaughtered, it shall go out and graze among the flock. If it became known to him after the ram was slaughtered that he did not sin, it shall be buried. This indicates that non-sacred animals slaughtered in the Temple courtyard are buried. Rabbi Elazar said: This mishna is disjointed, i.e., it cites the opinions of two different Sages. He who taught this halakha did not teach that halakha.

Rabba said: Are you raising a contradiction from the halakha of a definite guilt offering with regard to the halakha of a provisional guilt offering? In the case of a definite guilt offering, he consecrated it under the assumption that he was obligated to sacrifice it. Since it later became clear to him that he does not need to sacrifice the animal, it is considered as though he did not consecrate it, and the animal is non-sacred. But with regard to a provisional guilt offering, since initially his heart struck him with pangs of conscience over a sin that he might have committed, he wholeheartedly resolves to consecrate the animal. Therefore, the animal remains consecrated, and its status is that of a guilt offering disqualified for sacrifice.

Rather, if the mishna poses a difficulty, then the apparent contradiction between this halakha of a definite guilt offering and another halakha of a definite guilt offering is difficult. As it is taught in the mishna: If after the ram was slaughtered it became known to him that he did not sin, it shall be buried. Now say the latter clause of that section of the mishna: If after the blood was sprinkled he discovered that he did not sin, the flesh shall go out to the place of burning. Accordingly, this mishna is certainly disjointed, and he who taught this halakha did not teach that halakha.

Rav Ashi said: The first clause, which teaches with regard to a provisional guilt offering: The flesh shall go out to the place of burning, is not difficult. Its flesh is not treated like that of a non-sacred animal that was slaughtered in the courtyard, which must be buried. It is burned because it has the appearance of a disqualified offering, which must be burned. This reason applies equally in the case of a definite guilt offering where it became known to him that he did not sin only after the blood was sprinkled, which is why it too must be burned. But if he discovered that he was not obligated to bring the definite guilt offering after the ram was slaughtered but before its blood was sprinkled, it shall be buried, as this does not appear like a disqualified offering, since it is no longer a definite guilt offering and its blood was not sprinkled.

The mishna teaches: With regard to one who brought a provisional guilt offering, if the blood was sprinkled and then he discovered that he did not sin and the meat is intact, the meat may be eaten by the priests. The Gemara asks: But why is the meat eaten? After all, he now has certain knowledge of his sin, and a provisional guilt offering is brought only by one who is uncertain about his sin. Rava said that the verse states: “And he knew it not, and he shall be forgiven” (Leviticus 5:18), and this person did not have knowledge of his sin at the time of forgiveness, i.e., when he achieved atonement, which is the moment of the sprinkling of the blood.

§ The mishna further teaches that Rabbi Yosei says: Even if the blood of the provisional guilt offering was still in the cup but had not yet been sprinkled when he discovered that he did not sin, the blood shall be sprinkled and the meat may be eaten. The Gemara asks: According to Rabbi Yosei, why is the blood sprinkled? This person had knowledge of his sin at the moment of forgiveness. Rava said that Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: The halakhic status of any blood that is received in a vessel and is ready to be sprinkled is like that of blood that has already been sprinkled.

The Gemara raises a difficulty: Say that Rabbi Shimon said this principle only with regard to an item that is ready to be sprinkled with certainty, but not with regard to the blood of this provisional guilt offering, with regard to which it will be discovered before the sprinkling that he did not sin. In this case, from the outset it was not ready to be sprinkled. They say in the West, Eretz Yisrael, that Rabbi Yosei holds: The service vessel consecrates disqualified offerings to be sacrificed on the altar ab initio.

§ The mishna teaches: In the case of a definite guilt offering, that is not so, and likewise in the case of a heifer whose neck is broken that is not so. If the identity of the murderer is discovered before the heifer’s neck was broken, it shall go out and graze among the flock as a non-sacred animal. But if the identity of the murderer was discovered after the heifer’s neck was broken, it shall be buried in its place. It was stated that there is a related dispute between amora’im: From when is it prohibited to derive benefit from a heifer whose neck is broken? Rav Hamnuna says: The prohibition takes effect from when the animal is still alive. Rava says: The prohibition goes into effect after the breaking of the neck of the animal.

The Gemara raises a difficulty: Granted, according to Rava the prohibition takes effect from the moment that an action, i.e., breaking of the neck, was performed on the heifer. But according to Rav Hamnuna, from when exactly does the prohibition take effect?