כריתות כב ע"ב

כריתות כב ע"ב - Steinsaltz

GEMARA: With regard to the issue of whether one brings a provisional guilt offering for an uncertain misuse of consecrated property, the Sages taught in a baraita: Immediately following the passage in the Torah discussing a guilt offering for misuse of consecrated property the Torah introduces the halakhot of a provisional guilt offering by stating: “And if anyone sin” (Leviticus 5:17). The term “and” serves to render one liable to bring a provisional guilt offering for uncertain misuse of consecrated property; this is the statement of Rabbi Akiva. And the Rabbis deem him exempt in such a case.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this following method of halakhic derivation: That Rabbi Akiva holds that when the Torah connects two topics with the term “and” one learns the halakhot of the earlier passage from those in the later passage. Consequently, it can be derived that one who is uncertain about whether he misused consecrated property must bring a provisional guilt offering. And the Rabbis hold that one does not learn the halakhot in the earlier passage from those of the later passage.

Rav Pappa said: In fact, everyone agrees that one learns the halakhot of the earlier passage from those of the later passage, as if one does not say so, you will not find a source for the requirement that a young bull brought as a burnt offering must be slaughtered in the north section of the Temple courtyard. This is derived from the fact that the Torah states the halakhot of a young bull brought as a burnt offering (Leviticus 1:3–9) and then states: “And if his offering is of the flock, from the sheep or from the goats, as a burnt offering, an unblemished male he shall present it, and he shall slaughter it on the side of the altar northward” (Leviticus 1:10–11).

Rather, here, in the case of one who is uncertain whether he misused consecrated property, this is the reason that the Rabbis deem him exempt from bringing a provisional guilt offering: It is because they derive the details of the halakha with regard to the provisional guilt offering written in the verse: “And if anyone sin, and perform one of all the commandments of the Lord that are not to be performed” (Leviticus 5:17), by means of a verbal analogy from the verse stated with regard to a sin offering: “And if any one of the common people sin through error, in his performance of any of the commandments of the Lord that may not be performed” (Leviticus 4:27).

The verbal analogy indicates that just as there, the sin offering is brought only for an act that renders one liable to be punished with karet for its intentional violation and liable to bring a sin offering for its unwitting violation, and to bring a provisional guilt offering for its uncertain violation, so too, for every transgression for which one is liable to be punished with karet for its intentional violation and one is liable to bring a sin offering for its unwitting violation, one is also liable to bring a provisional guilt offering for its uncertain violation.

This verbal analogy serves to exclude misuse of consecrated property from the transgressions for which one would bring a provisional guilt offering in a case of uncertainty, as one is not liable to receive karet for its intentional violation. As it is taught in a baraita: With regard to one who intentionally misused a consecrated item, Rabbi Yehuda HaNasi says that he is liable to the punishment of death at the hand of Heaven. And the Rabbis say: He has violated a standard prohibition, and is flogged. Everyone agrees that he is not liable to receive karet.

The Gemara comments: And with regard to the verbal analogy cited above as the source of the opinion of the Rabbis, Rabbi Akiva holds the following: When we derive the halakhot of provisional guilt offerings based upon the term “the commandments of” used in that context (Leviticus 5:17) and the identical expression “the commandments of” stated with regard to a sin offering brought for the consumption of forbidden fat (Leviticus 4:27), i.e., a standard sin offering, it is for this purpose that we derive it: Just as there, the verse is referring to a fixed sin offering, so too here, with regard to the provisional guilt offering, one brings it only for the uncertain transgression of a sin for which one would be liable to bring a fixed offering.

This serves to exclude transgressions for which one brings a sliding-scale sin offering, i.e., the defiling of the Temple or its sacrificial foods, taking a false oath of testimony, and violating an oath (see Leviticus 5:1–13). Since one who unwittingly violated these prohibitions brings an animal, bird, or meal offering depending on his financial status, if he is uncertain whether he violated one of these prohibitions he does not bring a provisional guilt offering.

And the Rabbis disagree with Rabbi Akiva and hold that there is no verbal analogy for half of a matter. Once a verbal analogy is accepted, the two cases are treated as entirely similar, which in this case means that the provisional guilt offering is brought only for a sin punishable by karet for its intentional violation. The Gemara asks: Should one conclude by inference that Rabbi Akiva holds that there is a verbal analogy for half of a matter? There is no record of any tanna maintaining this opinion. Rather, everyone agrees that there is no verbal analogy for half of a matter.

Rather, this is the reason for the opinion of Rabbi Akiva, as the verse states with regard to the provisional guilt offering: “And if anyone sin” (Leviticus 5:17). The term “and” in the form of the letter vav, adds to the previous matter. When a sentence begins with the conjunction vav, it is a continuation of the previous discussion, and therefore the halakhot of the earlier passage, in this case misuse of consecrated property, are learned from the later passage. Consequently, one brings a provisional guilt offering even for uncertain misuse of consecrated property.

And the Rabbis maintain that it is the halakhot of the later passage that are derived from the earlier passage. Consequently, the ram brought for a provisional guilt offering must be worth at least two silver shekels, just like the ram brought as a guilt offering in a case where one is certain that he misused consecrated property (see Leviticus 5:15).

And how would Rabbi Akiva respond to this opinion? He holds that there is no juxtaposition for half of a matter. Consequently, one must also derive the halakhot of the earlier passage from the later passage, and one is liable to bring a provisional guilt offering for uncertain misuse of consecrated property. The Gemara raises a difficulty: Should one conclude by inference that the Rabbis hold that there is a juxtaposition for half of a matter? But this is difficult, because we maintain as a principle that there is no juxtaposition for half of a matter.

Rather, everyone agrees that there is no juxtaposition for half of a matter. And here, this is the reason for the opinion of the Rabbis, as they derive from the verbal analogy of the expression “the commandments of the Lord” (Leviticus 5:17) stated with regard to the provisional guilt offering and the identical expression “the commandments of the Lord” (Leviticus 4:27) stated with regard to the sin offering that one is not liable to bring a provisional guilt offering for uncertain misuse of consecrated property. One does not derive the halakhot of the earlier passage based upon the later passage, as this aspect of the comparison has been explicitly excluded from the comparison of these two passages based upon their juxtaposition.

And Rabbi Akiva derives the halakha that the provisional guilt offering must be worth at least two silver shekels from the verse: “This is the law of the guilt offering” (Leviticus 7:1). This teaches that there is one law for all of the guilt offerings, and therefore each guilt offering must be worth at least two silver shekels. Since it is not necessary for him to derive this halakha from the juxtaposition of the passages concerning misuse of consecrated property and the provisional guilt offering, and the verbal analogy cannot entirely negate the comparison indicated by this juxtaposition, Rabbi Akiva derives from the juxtaposition that one is liable to bring a provisional guilt offering for uncertain misuse of consecrated property.

And the Rabbis would reply that even though it is written: “This is the law of the guilt offering,” nevertheless it was necessary for the verse to write: “And if anyone sin,” in which the letter vav adds to the previous matter and indicates that the halakhot of the later passage are learned from the earlier passage. This teaches that a provisional guilt offering must be worth at least two silver shekels.

And if you would say that this could be derived from the verse: “This is the law of the guilt offering,” that is impossible, as I would say: When I say that there is one law for all of the guilt offerings, that statement applies only to other definite guilt offerings. In other words, just as the guilt offering for definite misuse of consecrated property must be worth at least two silver shekels, the same applies to all definite guilt offerings.

But with regard to the provisional guilt offering, since it comes for an uncertain violation, e.g., in a case where one is uncertain whether he ate forbidden fat, one might say that the offering one brings for its uncertain violation should not be more stringent than the offering one brings for its definite violation: Just as for its definite violation one may bring a sin offering worth even one-sixth [danka] of a dinar, so too, for its uncertain violation one may bring a guilt offering worth even one-sixth of a dinar. It is for this reason that the Merciful One wrote: “And if anyone sin,” in which the letter vav adds to the previous matter. By contrast, since Rabbi Akiva does not derive the requirement for a provisional guilt offering to be worth at least two silver shekels from this verse, he derives from it that one brings a provisional guilt offering in a case of uncertain misuse of consecrated property.

The Gemara asks: This works out well according to the one who expounds the verse: “This is the law of the guilt offering,” as Rabbi Akiva derives from here that a provisional guilt offering must be worth at least two silver shekels. But according to the one who does not expound the verse: “This is the law of the guilt offering,” what is there to say? From where does he derive that all guilt offerings must have the same minimum value? The Gemara answers that he derives it from a verbal analogy between the term “your valuation” stated with regard to other guilt offerings (see Leviticus 5:18, 5:25), and the identical term “your valuation” (Leviticus 5:15) from the case of a guilt offering for misuse of consecrated property, which the verse indicates must be worth at least two silver shekels.

The Gemara asks: What is the source of this halakha with regard to the guilt offering for engaging in intercourse with an espoused maidservant, about which the term “your valuation” is not written in the Torah? The Gemara answers: We derive it from a verbal analogy between the word “ram” (Leviticus 5:15) in the verse about a guilt offering for misuse of consecrated property and the word “ram” (Leviticus 19:21) in a verse concerning the espoused maidservant.

§ The mishna teaches that Rabbi Akiva concedes that one does not bring payment for his misuse of consecrated property until it becomes known to him that he is guilty of misuse, as then he brings a definite guilt offering with his payment. Rabbi Tarfon said: One brings payment for misuse and its additional payment of one-fifth, and a guilt offering worth two sela, and says: If it is certain that I misused consecrated property, this is payment for my misuse and this is my definite guilt offering. And if it is uncertain whether I misused consecrated property, the money is a contribution to the Temple fund for the purchase of communal offerings and the guilt offering is provisional.

The Gemara asks: According to Rabbi Tarfon, what is this individual saying? How can he say: If it is uncertain, when he clearly is uncertain about whether he misused consecrated property? Rava said that one should teach the mishna as follows: If its uncertainty persists forever, this offering should be a provisional guilt offering, whereas if it becomes known that I misused consecrated property, this should be a regular guilt offering. This is an effective stipulation, as the offering one brings in a case where it is known to him that he misused consecrated property is from the same species as the offering he brings in a case where it is unknown to him whether he misused consecrated property.

The Gemara objects: Ultimately, even according to Rabbi Tarfon one cannot necessarily avoid bringing two guilt offerings. Since at the time when he brought his first offering he was uncertain whether he had misused consecrated property, when it becomes known to him that he misused consecrated property he is required to bring a definite guilt offering.

In response to this question Rava said: From the statement of both of the tanna’im, i.e., Rabbi Tarfon and Rabbi Akiva, it can be learned that a definite guilt offering does not require knowledge that the individual definitely sinned ab initio. Consequently, as long as it eventually becomes known that he sinned, he has fulfilled his obligation to bring a definite guilt offering.

MISHNA: Apropos the previous case in which one brings the same type of animal when liability is certain as when liability is uncertain, this mishna teaches: With regard to a woman who brought a bird sin offering in a case of uncertainty whether she miscarried a fetus that would have rendered her liable to bring a sin offering or whether what she expelled would not render her liable to bring an offering, in which case this sin offering may not be eaten by priests, the halakha is as follows: If before the nape of the neck of the bird was pinched it became known to her that she certainly gave birth, i.e., miscarried, in a manner that obligates her to bring a sin offering, she should render the offering a definite sin offering, as from the same type of animal that she brings a sin offering for a case where it is known to her that she miscarried, she brings a sin offering for a case where it is unknown to her.

The mishna resumes discussion of the provisional guilt offering. If one had a piece of non-sacred meat and a piece of sacrificial meat, and he ate one of them and does not know which of them he ate, he is exempt from the obligation to bring a guilt offering for misuse of consecrated property. Rabbi Akiva deems him liable to bring a provisional guilt offering, in accordance with his opinion in the previous mishna that one brings a provisional guilt offering even in a case of uncertainty with regard to misuse. If he then ate the second piece, he brings a definite guilt offering, as it is certain that he ate the sacrificial meat.

If one person ate the first piece and another person came and ate the second piece, this first person brings a provisional guilt offering and that second person brings a provisional guilt offering; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Shimon says: Both of them bring one definite guilt offering as partners, and they stipulate that the one who ate the non-sacred meat grants his share of the animal to the one who ate the sacrificial meat, and the guilt offering is sacrificed on his behalf. Rabbi Yosei says:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - ב

גמרא:

תנו רבנן: נאמר בתחלת פרשת אשם תלוי "ואם נפש תחטא". ולפני אותה פרשה נכתבה פרשת אשם מעילות. ללמדך: לחייב על ספק מעילות אשם תלוי [כדמפרש ואזיל], דברי רבי עקיבא. וחכמים פוטרים בספק מעילה מאשם תלוי. והוינן בה: לימא בהא קא מיפלגי רבי עקיבא וחכמים: דרבי עקיבא סבר למדין עליון, הכתוב למעלה, דהיינו מעילה, מתחתון, מאשם תלוי שכתוב למטה, שגם בספק מעילה חייבין אשם תלוי. ורבנן סברי אין למדין עליון מתחתון?

אמר רב פפא: לא נחלקו רבי עקיבא וחכמים בכך. אלא דכולי עלמא סבירא להו דלמדין עליון מתחתון.

וראיה לדבר, דאם כן שתאמר שנחלקו בכך.

שחיטת עולה, דבעי שתהא בצפון אפילו בבן בקר. דלא כתיבא צפון אלא בבן צאן, ובן בקר הכתוב למעלה ממנו יליף לה מכח למדין עליון מתחתון. לרבנן, דלא סבירא להו דלמדין עליון מתחתון לא משכחת לה מהיכן למילף?!

אלא ודאי, גם רבנן מודו דלמדין עליון מתחתון. והכא היינו טעמא דרבנן דפטרי בספק מעילה מאשם תלוי: דגמרי אשם תלוי בגזירה שוה "מצות" - "מצות" מחטאת חלב [כנוי לחטאת רגילה לפי שפרשת חטאת סמוכה בתורה לאיסור חלב] שבשניהם נאמרה תיבת "מצות" - הלכך ילפינן: מה להלן, חטאת, היא רק דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חייבין חטאת, אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת מביא על ספקו אשם תלוי, לאפוקי מעילה דאין חייבין על זדונו כרת ולא על שגגתו חטאת. הלכך אינו מביא על ספקו אשם תלוי.

דתניא שאין כרת במעילה: הזיד במעילה. רבי אומר: עונשו במיתה בידי שמים. וחכמים אומרים: באזהרה בלבד דהיינו מלקות אבל כרת לכולי עלמא אין חייבין.

ורבי עקיבא סבר: כי ילפינן "מצות - מצות" מחטאת חלב, להכי הוא דילפינן: מה להלן בחטאת דיבר הכתוב בחטאת קבועה, שעני ועשיר שוין בה, אף כאן באשם תלוי אינו חייב אלא כשהוא מסתפק על חטא שחייבין עליו במקרה של ידיעת ודאי, בקרבן קבועה, לאפוקי מי שמתחייב על חטאו כשנודע לו בודאי, קרבן עולה ויורד, כמו טומאת מקדש וקדשיו, דלא חייב על ספיקו אשם תלוי.

ומעתה דאיצטריך את הגזירה שוה להכי. שוב אית לן למילף עליון מתחתון לחייב אשם תלוי בספק מעילה.

ורבנן סברי: אין גזירה שוה למחצה! אלא אית לן למילף את הגזירה שוה של אשם תלוי לחטאת לגמרי, שאין מביאין אשם תלוי אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ולא במעילה שאין חייבין על זדונה כרת ולא על שגגתה חטאת.

והוינן בה: אלא, מכלל דרבי עקיבא סבר יש גזירה שוה למחצה? ! והא קיימא לן דאין גזירה שוה למחצה?!

ומשנינן: אלא, דכולי עלמא סברי אין גזירה שוה למחצה. והכא היינו טעמא דרבי עקיבא משום דאמר קרא בתחילת פרשת אשם תלוי "ואם נפש". ודרשינן: וי"ו ד"ואם נפש" הרי הוא מוסיף על ענין ראשון, שהוא מעילה דכתיב לעיל מיניה, וילמד עליון מתחתון. דהיינו, שההיקש של עליון מתחתון [האמור לעיל] בא לגלות שכאן אין לדרוש הגזירה שוה מחטאת לאשם תלוי לגמרי, ואפילו כדי לפטור מעילה מאשם תלוי, אלא יש להקיש מעילה לאשם תלוי ולחייבו, ואת הגזירה שוה בעל כרחך נדרוש רק למחצה, לפטור בחטא של עולה ויורד מאשם תלוי ^[33].

ורבנן סברי: האי היקישא של וי"ו מוסיף על ענין ראשון לא בא ללמד עליון מתחתון, אלא אדרבה, תחתון [אשם תלוי] הוא דגמר מעליון [מאשם מעילות]. לומר לך, דיש לקנותו לאשם תלוי שיהיה ערך מחירו בכסף שני שקלים, כדין אשם מעילות דכתיב בו בהדיא "בערכך כסף שקלים" ^[34].

ומכיון שההיקש לא בא ללמוד מעילה מאשם תלוי, מעתה שוב יש לדרוש את הגזירה שוה לגמרי, לפטור מעילה מאשם תלוי.

ורבי עקיבא סבר: אין היקש למחצה! אלא יש להקיש לגמרי, גם עליון לתחתון, ולחייב בספק מעילה אשם תלוי.

והוינן בה: מכלל, דרבנן סברי יש היקש למחצה. והא קיימא לן דאין היקש למחצה?! ומשנינן: לא! אלא דכולי עלמא סברי אין היקש למחצה. והכא היינו טעמא דרבנן: דאתיא גזירה שוה "מצות - מצות" לפטור מעילה מאשם תלוי, ואפקיה מהיקישא של עליון מתחתון שבא לחייב מעילה באשם תלוי [שהגזירה שוה עדיפא מהיקש. שכיון שיש לקיים את ההיקש לענין תחתון מעליון הרי שעדיף לומר אין גזירה שוה למחצה מאשר לומר אין היקש למחצה. ערוך לנר].

והוינן בה: ורבי עקיבא, האי דינא דאשם תלוי צריך לקנות בכסף שקלים מנא ליה? [שהרי כאמור אילו היה רבי עקיבא לומד דין זה על ידי תחתון מעליון [כחכמים], לא היה לו ללמוד עליון מתחתון לענין אשם תלוי במעילה, כדי שהגזירה שוה לא תהא למחצה. שיטמ"ק זבחים מח, א, אות ח'] ^[35].

ומשנינן: נפקא ליה מ"זאת תורת האשם" - תורה אחת לכל האשמות! לענין אשם דבכסף שקלים. דכשם שאשם מעילות דינו בכסף שקלים כך כל האשמות.

ומכיון שאין צורך ללמוד בהיקש את התחתון מהעליון לענין כסף שקלים בהכרח שההיקש בא ללמוד עליון מתחתון לחייב אשם תלוי על ספק מעילה. והגזירה שוה תהיה רק למחצה, לענין עולה ויורד, [שכדי שלא יתבטל ההיקש לגמרי ילפינן גזירה שוה למחצה. והדרינן השתא ממה דאמרינן לעיל דטעמא דרבי עקיבא משום דאין היקש למחצה].

ורבנן סברי: אף על גב דכתיב "זאת תורת האשם", מכל מקום איצטריך למכתב "ואם נפש" ולדרוש "וי"ו מוסיף על ענין ראשון" וילמד תחתון מעליון שאשם תלוי אף הוא צריך להיות שוה כסף שקלים.

דאי מ"זאת תורת האשם", הוה אמינא: כי אמינא "תורה אחת לכל אשמות" לענין כסף שקלים, הני מילי בשאר אשמות ודאין, אבל אשם תלוי, כיון דעל ספק אכילת חלב [והוא הדין על כל עבירות שיש בהם חטאת] קאתי, אימא לא יהא ספיקו חמור מודאו, מה ודאו של חטא מביא עליו חטאת בת דנקא [בשיווי "דנקא" שהוא ערך נמוך של מעה כסף, שהיא ששית הדינר ולאו דוקא בשווי דנקא, אלא בכל שווי שהוא, אלא נקט "דנקא" לדוגמא לשווי נמוך. רש"י זבחים מח, א ד"ה דנקא] אף ספיקו, דהיינו אשם תלוי, לא יהיה חייב אלא אשם בר דנקא.

אהכי כתב רחמנא "ואם נפש". ודרשינן: "וי"ו מוסיף על ענין ראשון" שאכן אשם תלוי חמור מחטאת ודאי, וחייב לקנות בשיווי שני שקלים כסף ^[36].

והוינן בה: הניחא למאן דדריש "זאת תורת האשם", הרי אפשר לומר שרבי עקיבא סובר כן. אלא למאן דלא דריש "זאת תורת האשם" [דפלוגתא דאמוראי היא במנחות ג, ב אי דרשינן כי האי דרשא לגבי מנחה מ"וזאת תורת המנחה" - תורה אחת לכל המנחות] מאי איכא למימר דמהיכן יליף לה רבי עקיבא לאשם תלוי בכסף שקלים?

ומשנינן: יליף גזירה שוה "בערכך - בערכך" מאשם מעילה, דבאשם תלוי [וכן באשם גזילות] כתיב "בערכך" וכן באשם מעילות.

ואשם שפחה חרופה דלא כתב בה בערכך ילפינן לדינא דכסף שקלים בגזירה שוה "באיל - באיל" ממעילה שבשניהם נאמר "באיל האשם". [אשם נזיר ואשם מצורע הרי הם באים כבש ואמרינן לעיל י, ב דמדאיל שהוא בן שתי שנים נקנה בשני סלעים, כבש שהוא בן שנתו נקנה בסלע אחד].

שנינו במשנה: ואם ספק מעלתי המעות נדבה, והאשם אשם תלוי.

והוינן אהא דקתני "ואם ספק":

מאי קאמר? שהרי ודאי כך הוא, שעתה הוא בספק אם מעל או לא, דבהכי איירי מתניתין.

ומשנינן אמר רבא: תני: שכך הוא מתנה ואומר: אם בספיקו עומד לעולם, שלא יודע לו לעולם אם מעל או לא, יהא הקרבן אשם תלוי.

שנינו במשנה: שממין שהביא על "הודע" מביא על "שלא הודע".

והוינן בה: סוף סוף, לא הרויח כלום מהתנאי שעשה. שהרי כי מתידע ליה לאחר מכן שמעל בודאי בעי לאיתויי אשם מעילות ודאי? דסלקא דעתין שאשם ודאי דינו כחטאת וצריך ידיעה ודאית שחטא בשעת הבאת הקרבן, ואינו יוצא בקרבן שהביא קודם ידיעתו.

ומתרצינן: אמר רבא: מדברי שניהם, של רבי טרפון ורבי עקיבא [שמודה לרבי טרפון במעילה מעוטה], נלמד: דאשם ודאי שונה מחטאת, ולא בעי ידיעה בתחלה קודם הבאת הקרבן, ולכן גם אחר שיודע לו שודאי מעל, יצא באשם זה אעפ"י שהקריבו קודם הידיעה ^[37].

מתניתין:

האשה שהביאה חטאת העוף על ספק, כגון שהפילה ואינה יודעת מה הפילה, אם הוא דבר שחייבין עליו קרבן לידה או לא [עיין לעיל ז, ב במשנה "יש מביאות קרבן"], שהדין הוא שמביאה את עולתה [כבש בעשירה ועוף בעניה] ומתנה, שאם היא חייבת בקרבן לידה יהא זה לחובתה ואם לאו יהא עולת נדבה, והחטאת [שהיא עוף בין בעשירה בין בעניה] שאינה יכולה להתנות שיהא נדבה, הרי היא מביאה אותה על ספק, ואותה חטאת אינה נאכלת לכהנים כי שמא אינה חייבת בו ונמצא שאינה חטאת אלא סתם עוף חולין והרי היא נבלה בגלל המליקה שנעשתה בו.

אם עד שלא נמלקה החטאת נודע לה שמה שילדה הוא דבר שודאי חייבת עליו קרבן, תעשינה בתור חטאת ודאי! ותאכל לכהנים. שהרי מאותו מין שהיא מביאה על "הודע" מביאה גם על "לא הודע", שבין יולדת ודאי ובין יולדת ספק מביאה אותו קרבן, דהיינו תור או בן יונה לחטאת ^[38].

א. היו לפניו שתי חתיכות בשר. חתיכה אחת של חולין וחתיכה אחת של קודש. אכל אחת מהן ואין הוא יודע איזה מהן אכל - פטור מאשם תלוי! וכדעת חכמים במשנה הקודמת שפוטרים בספק מעילה מאשם תלוי. רבי עקיבא מחייב באשם תלוי, וכשיטתו במשנה הקודמת שמחייב אשם תלוי בספק מעילה. אכל גם את השניה אחר כך, מביא אשם מעילות ודאי, שהרי עתה ודאי הוא שאכל את החתיכה של קדש.

אכל אדם אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה - זה מביא אשם תלוי, וזה מביא אשם תלוי, שהרי כל אחד הוא בספק שמא מעל, דברי רבי עקיבא ^[39].

רבי שמעון אומר: שניהן מביאין אשם מעילות אחד בשותפות ^[40]. וכל אחד יאמר לחברו: אם אתה מעלת הרי חלקי בקרבן מחול לך, והאשם כולו יקרב עבורך ^[41].

הערות

^[33] ביאור הדבר, שאמנם גם בלא וי"ו מוסיף, היינו יכולים לדרוש היקש מכח סמיכות עליון לתחתון [וכמו שביארה הגמרא לעיל, שלדעת הכל למדים עליון מתחתון]. אולם מאחר ונאמרה גזירה שוה ד"מצות מצות", ללמוד אשם תלוי מחטאת, לכן, כדי להעמיד גזירה שוה זו לחצאין [וללמוד ממנה, שאין אשם תלוי אלא בדבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה], אין די בהיקש לבד, אלא אנו נצרכים לדרוש הוי"ו מוסיף לזה.

^[34] לפי מה שנתבאר בהערה הקודמת, יהיה הביאור כאן באופן זה, שכדי לחייב אשם תלוי בכסף שקלים, אין די בהיקש לבד, אלא אנו נצרכים לדרשה של וי"ו מוסיף על ענין ראשון. והטעם לזה יש לומר, על פי מה שמבואר לקמן בגמרא, שמצד הסברא אין נראה לחייבו להביא אשם תלוי בכסף שקלים, משום שלא יהיה ספק איסור חמור מן הודאי. שהרי כאשר נודע לו שחטא ודאי, אינו חייב להביא חטאת בכסף שקלים, ומשום כך הוצרכנו לדרוש מן הוי"ו.

^[35] הגירסא בספרים ישנים היא, שלרבי עקיבא, אף על פי שדורשים מהוי"ו מוסיף לענין אשם בכסף שקלים, מכל מקום דורשים ממנו גם כן עליון מתחתון, לחייב בספק מעילות אשם תלוי, הואיל ואין היקש למחצה. ורש"י כתב שאין גירסא זו נכונה. וביארו האחרונים כונתו, שהכלל ד"אין היקש למחצה" נאמר רק כאשר ישנו למד ומלמד, שהוקשו זה לזה, שבזה אנו אומרים, שדיניהם שוים לכל דבר, הואיל ואין היקש למחצה, מה שאין כן בנידון שלנו, שאנו מעמידים ההיקש, ללמוד תחתון מעליון, ולא עליון מתחתון, בזה לא יתכן הכלל הנ"ל. ועיין ערוך לנר.

^[36] הרמ"א באו"ח [תרג] כתב, שהעושה ספק עבירה, צריך יותר לשוב בתשובה, מהעושה ודאי עבירה, מפני שהעושה ודאי עבירה יותר מתחרט מהעושה ספק עבירה, ולכן, קרבן אשם תלוי בא יותר ביוקר מחטאת.

^[37] בשבת [עא] למדנו, שישנם תנאים הסוברים, שאשם ודאי צריך ידיעה בתחילה. ורש"י שם פירש, שכונת הגמרא היא, לרבי עקיבא, הסובר במשנתנו, שבמעילה מרובה אינו מתנה. והתוס' שם תמהו על פירושו. שהרי מפורש כאן בדברי רבא, שגם רבי עקיבא מודה, שאשם ודאי אינו צריך ידיעה בתחילה, ולכן במעילה מועטת יכול הוא להתנות, שאם יודע לו שמעל, יהיה אשם ודאי. ועיי"ש בראש יוסף. ועיין הערה 39 עוד מזה. ולענין אשם תלוי, אם צריך ידיעת ספק בתחילה, האבני נזר [אהע"ז ב רעט י] הוכיח מדברי הרמב"ם [שגגות ח ח], שצריך ידיעה, ולכן כתב הרמב"ם שם, שידיעת ספק שלאחר המעשים, הרי היא מחלקת לאשמות תלויין, וכמו שלמדנו בשבת [עב] לענין חטאות.

^[38] כתבו התוס', שכאשר נודע לה לאחר המליקה, שילדה ודאי, אזי מעיקר הדין גומרים כל מעשיה כחטת העוף ודאי, וכן כשנודע לה לאחר ההזאה, מעיקר דין תורה הרי היא נאכלת כחטאת ודאי. אולם מדרבנן החמירו בזה, ואמרו, שבאופנים אלו הרי היא נקברת, כדי שלא יאמרו, חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת, וכדלקמן [כו]. והוסיפו התוס' ליתן טעם לדין זה, שמאחר וחטאת יולדת אינה באה על חטא, אין זה כמו שאר חטאות ואשמות, שצריך בהם ידיעת החטא, ועל כן, כשנתברר לבסוף שילדה ונתחייבה בשעת לידתה בקרבן, עולה לה חטאת העוף זו לחובתה, אף על פי שבשעת עבודותיה היה לה רק ידיעת ספק. ועיקר חילוק זה [שבין החטאות], מפורש הוא לעיל [ז ב] בגמרא, ולמדנו שם, שמטעם זה אמר רבי יוסי שם במשנה, שיכולות שתי נשים להביא חטאת אחת, ולהתנות ביניהם, שזו שילדה תעלה החטאת לחובתה, מה שאין כן בחטאות הבאים על חטא, שאי אפשר להתנות כן, כמבואר לקמן במשנה [לדעת רבי יוסי], הואיל וצריך ידיעת החטא. אבל הרמב"ם בפירוש המשנה [לעיל שם] כתב, שאין ההלכה כן, ואין שתי נשים יכולות להביא יחד חטאת יולדת ולהתנות כנ"ל, וכן דקדקו האחרונים, ממה שלא הביא הרמב"ם דין זה בחיבורו, ולכאורה סברתו היא, שגם בחטאת יולדת צריך ידיעה בתחילה, כמו בשאר חטאות הבאים על חטא. ולפי זה, כשנודע לה לאחר מליקה שילדה ודאי, מעיקר דין תורה אי אפשר להזות דמה על המזבח. שהרי המליקה נעשית מתוך ידיעת ספק, ואי אפשר שתועיל מליקה זו אלא לחטאת העוף דספק, ולא לחטאת העוף של ודאי. שהרי ידיעת ספק אינה חשובה ידיעה [וכמו כן אי אפשר להזות דמה לשם חטאת העוף דספק, שהרי כבר נתברר ספיקה, ואין מקום וצורך כלל בקרבן זה]. והקשה הערוך לנר, אם כן, מדוע הוצרכה הגמרא לקמן [כו] ליתן טעם לשריפתה [באופן שנודע לה לאחר מליקה, שילדה], כדי שלא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת, ומבואר מזה, שעל כל פנים יש בה מצות הזאה כדינה, והלא מעיקר הדין אי אפשר להזות דמה מעתה, וכנ"ל. ורצה הערוך לנר לתרץ, שכל דברי הגמרא לקמן, אינם אלא לדעת רבי יוסי, שאינו מצריך ידיעה בחטאת יולדת. אבל לדעת התנאים המצריכים גם בקרבן זה ידיעה [וכמבואר בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם], אין צורך באמת לטעם זה, ורק כשנודע לה קודם מליקה, בזה למדנו במשנתנו, שיכולה לעשותה בתורת ודאי, ואף על פי שבשעת ההפרשה עדיין לא היה לה ידיעה שילדה, לא איכפת לנו בזה, והעיקר הוא שבשעת עבודות הקרבן יהיה לה ידיעה. ובפסקי תוס' כאן כתב, שאם נודע לה לאחר כל המעשים, שילדה ודאי, אינה צריכה להביא קרבן נוסף בתורת ודאי. ולפי דברי הערוך לנר נמצא, שדין זה תלוי במחלוקת התנאים, שאמנם לדעת רבי יוסי ודאי הדין כן הוא, הואיל ובחטאת יולדת אין צורך בידיעה תחילה, אבל לדעת רבנן הסוברים, שחטאת יולדת צריכה ידיעה, לכאורה תהיה חייבת בקרבן נוסף, שאמנם היה לה ידיעת ספק הנצרכת לחטאת העוף דספק, אבל אין די בידיעה זו לחטאת של ודאי. [אלא אם כן נרצה לחדש ולומר, שכאשר יודע לה שילדה ודאי, לא יחול עליה חיוב של ודאי, הואיל וכבר הביאה על ספיקה]. וכן כתב הרש"ש [כו ב] בנידון זה, שהוא תלוי במחלוקת רבי יוסי ורבנן. ובשיטמ"ק [שם יא] כתב, שגם לדעת רבי יוסי, צריכה היא להביא אחר כך קרבן על הודאי. אולם בעיקר קושית הערוך לנר יש להוסיף, שלפי מה שהבאנו לעיל [ז הערה 130] בשם הגר"ח, שבאמת הרמב"ם מודה, שאין דין ידיעה כלל בחטאת יולדת [אלא שנתחדש בספק יולדת חובת הבאה בתורת ודאי, ועל כן אי אפשר להביא בין שניהם ולהתנות, עיי"ש], ודאי אין מקום לקושיא זו. ועל כל פנים, מדברי כולם נמצאנו למדים, שחטאת העוף הבאה על הספק, אינה חלוקה בעצם שמה מחטאת העוף של ודאי, ועל כן, אף על פי שהקדישתה בתורת ספק, כשנודע לה אחר כך שילדה, יכולה היא לעשות כל עבודותיה בה לשם קרבן ודאי. ועיין לעיל [ח א הערה 147] מה שהבאנו בפרט זה, וצ"ע.

^[39] כתב השיטמ"ק [כה], שבאמת גם רבי עקיבא מודה, שיכולים הם לעשות כדברי רבי שמעון, שיביאו שניהם יחד ויתנו ביניהם, שהרי למדנו לעיל, שלדעת רבי עקיבא, אשם ודאי אינו צריך ידיעה, ועל כן, גם אם יסבור רבי עקיבא בעיקר הדין כרבי יוסי, שאינם יכולים להביא חטאת בין שניהם ולהתנות, הואיל ולכל אחד מהם אין ידיעה שחטא, מכל מקום באשם, שאין צורך בידיעת החטא, ודאי יכולים להביא ולהתנות, ומה שאמר רבי עקיבא, "זה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי", נקט כן כדי להשמיענו, שיכולים הם להביא אשם תלוי, אף על פי שיש להם ידיעת ודאי, שאחד מהם חטא, שמכל מקום, מאחר וכל אחד מהם עומד בספק חטא, הרי זה מביא אשם תלוי. אולם המאירי בשבת [עא] נקט בפשיטות, שלרבי עקיבא אינם יכולים להביא אשם ודאי בשותפות, ואף על פי שלרבי עקיבא, אין צריך ידיעה בתחילה באשם ודאי, מכל מקום מאחר שאיננו יודעים כלל מי הוא המתכפר בקרבן, אי אפשר להקריב האשם באופן זה, אבל כשמתנה בינו לבין עצמו, וכמו שאמר רבי עקיבא במשנתנו, אם יודע שמעלתי יהיה אשם ודאי וכו', שידוע לנו שהוא המתכפר בקרבן זה, ורק שאיננו יודעים איזה קרבן הוא זה, מאחר שאין צורך לידיעה בתחילה באשם, אפשר לעשות כן. וכדבריו כתב המהרש"ל בשבת שם.

^[40] התוס' לעיל [ז ב] הקשו, היאך התירו לעשות כן, והלא על ידי כן תתבטל מצות הסמיכה בקרבן זה, שאי אפשר ששניהם יסמכו, שהרי נמצא אחד מהם משתמש בקדשים, הואיל והסמיכה צריכה שתהיה נעשית בכל כוחו. ועיין תוס' זבחים [עה א ד"ה והא] ומנחות [סב ב ד"ה וכן].

^[41] לכאורה היה נראה, שמדעת רבי שמעון, אין כל הכרע, האם סובר הוא כרבי עקיבא בדין ספק מעילות, שהוא חייב באשם תלוי, או כחכמים שאינו חייב, שמכל מקום, מאחר שעל כל אחד מהם יש ספק חיוב קרבן של אשם ודאי, מוטל עליהם לצאת ידי חובתם, ועל כן הם מביאים ומתנים. וכן מבואר בשיטמ"ק [כג]. אולם התוס' בסוכה [ד ב] נקטו בפשיטות, שלדעת רבי שמעון, יש חיוב אשם תלוי בספק מעילות, וכדעת רבי עקיבא, ועיי"ש מה שהקשו לפי זה.

א גמרא בענין ששנינו במשנתנו, האם מביאים על ספק מעילה אשם תלוי, תנו רבנן [שנו חכמים] במדרש ההלכה: מה שנאמר בתחילת דין אשם תלוי, מיד לאחר פרשת המעילה: "ואם נפש" (ויקרא ה, יז) בוי"ו החיבור, בא לחייב על ספק מעילות אשם תלוי, אלו דברי ר' עקיבא, וחכמים פוטרים.

ומציעים: לימא בהא קא מיפלגי [האם נאמר שבכך הם חלוקים], בדרכי מדרש ההלכה, שר' עקיבא סבר [סבור]: כאשר התורה מצרפת שני עניינים בוי"ו החיבור, למדין דין עליון מדין תחתון שכתוב אחריו, ולכן גם בספק מעילה מביא אשם תלוי, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: אין למדין עליון מתחתון?

אמר רב פפא: דכולי עלמא [לדעת הכל] למדין עליון מתחתון, שאם כן, אם אין אתה אומר כך, צפון בבן בקר, מה שצריך לשחוט עולה מן הבקר בצד צפון של המזבח, לא משכחת להו [אין אתה מוצא להם, לשיטת חכמים], שהרי לא למדנוהו אלא ממה שנאמר אחריו: "ואם מן הצאן... ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" (שם א, י—יא).

אלא הכא היינו טעמא דרבנן דפטרי [כאן זהו טעמם של חכמים שפוטרים] ספק מעילות מאשם תלוי — מפני דגמירי [שהם לומדים] בגזירה שווה "מצות" "מצות" מחטאת:

מה להלן, בחטאת שנאמר בה: "בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשנה" (שם ד, כז) הרי זה בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, וחייבים על ספקו אשם תלוי, אף כל שחייבין על זדונו כרת ועל (ספקו) [שגגתו] חטאת — ועל (שגגתו) [ספקו] חייבים אשם

תלוי; לאפוקי [להוציא] מעילה שאין חייבין על זדונו כרת, דתניא [ששנויה ברייתא]: הזיד במעילה כלומר, מעל בקודש במזיד — רבי אומר: עונשו במיתה בידי שמים, וחכמים אומרים: באזהרה, ככל מצות לא תעשה. הרי שהכל מודים שאין בכך כרת, ולכן אין מביאים על ספקו אשם תלוי.

ור' עקיבא סבר [סבור]: כי ילפינן [כאשר אנו למדים] בגזירה שווה "מצות" "מצות" מחטאת חלב לאשם תלוי — להכי הוא דילפינן [לענין זה אנו למדים]: מה להלן, בחטאת שנאמר בה "מצוות", מדובר בחטאת קבועה שקרבנה קבוע, שמביא כבשה או שעירה — אף כאן, באשם תלוי, מדובר במי שיש לו ספק בחטאת קבועה,

לאפוקי [להוציא] עבירות כגון על טומאת מקדש וקדשיו ושבועת העדות, שמביא עליהן קרבן עולה ויורד, מן הצאן, מן העוף, או מן המנחה, בהתאם למצבו הכלכלי (ראה ויקרא ה, א—יד), שעל עבירות אלו לא מביאים עליהן אשם תלוי.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים] לעומתו: אין גזירה שוה למחצה, ואם יש גזירה שווה הרי למדים ממנה את כל הפרטים, ובכלל זה, שאין אשם תלוי בא אלא על דבר שזדונו כרת. ותוהים: מכלל הדברים אתה למד שר' עקיבא סבר [סבור] שיש גזירה שוה למחצה? והלוא לא שמענו מי שסבור כן! אלא כך צריך לומר, דכולי עלמא [לדעת הכל] אין גזירה שוה למחצה.

אלא היינו טעמא [זהו טעמו] של ר' עקיבא, דאמר קרא [שאמר הכתוב] בתחילת דינו של אשם תלוי: "ואם נפש" — וי"ו של "ואם" מוסיף את האמור בפרשה זו על ענין ראשון של מעילה, וכך ילמד עליון מתחתון, שמביא אשם תלוי גם בספק מעילה, והיקש זה מוציא פרט זה מן הגזירה שווה לחטאת.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: בהיקש זה, דווקא תחתון (אשם תלוי) הוא דגמר [שלומד] מעליון (אשם מעילות) לענין זה שיביא אשם בכסף שקלים, כלומר, בשווי שני שקלים לפחות, שנאמר באשם מעילות: "והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים" (שם טו), אבל אין למדים עליון מתחתון.

ולעומתם ר' עקיבא סבר [סבור]: כיון שהתורה הסמיכה את שני הדינים זה לזה — אין היקש למחצה, ויש ללמוד גם עליון מתחתון, ולחייב גם בספק מעילה אשם תלוי. ותוהים: מכלל הדברים אתה למד דרבנן סברי [שחכמים סבורים] שיש היקש למחצה? והא קיימא לן [והרי מוחזק לנו] שאין היקש למחצה!

אלא יש להסביר אחרת: דכולי עלמא [לדעת הכל] בדרך כלל אין היקש למחצה, והכא היינו טעמא דרבנן [וכאן זהו טעמם של חכמים] — דגמירי [שמה שלומדים] גזירה שווה "מצות" "מצות" מחטאת, אפקיה מהקישא [הוציא דין זה מן ההיקש], שאין למדים בהיקש זה עליון מתחתון, לחייב ספק מעילה באשם תלוי, אלא רק תחתון מעליון — שיביא אשם תלוי בכסף שקלים.

ור' עקיבא, אשם שהוא בכסף שקלים נפקא ליה [יוצא, נלמד לו] מ"זאת תורת האשם" (שם ז, א) — תורה אחת לכל האשמות, להביא כל אשם בכסף שקלים, והואיל ואין גזירה שווה יכולה לעקור היקש לגמרי הריהו למד ממנו לחייב ספק מעילות באשם תלוי.

ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? אף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר]: "זאת תורת האשם", מכל מקום איצטריך למכתב [הוצרך להיכתב] "ואם נפש" באשם תלוי, לומר: וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון, שיביא אשם תלוי בכסף שקלים כמו אשם מעילות.

וטעם הדבר, כי אי [אם] רק מ"זאת תורת האשם", הוה אמינא [הייתי אומר]: כי אמינא [כאשר אני אומר] תורה אחת לכל אשמות — הני מילי [דברים אלה אמורים] בשאר אשמות ודאין, כגון אשם גזילות,

אבל אשם תלוי, כיון שעל ספק חטאת חלב קאתי [הוא בא], אימא [אמור]: לא יהא ספיקו חמור מודאו, מה ודאו, אם ברור לו שחטא — מביא חטאת בת דנקא [שישית הדינר], אף ספיקו — די שיביא אשם בר דנקא [בן שישית דינר], אהכי כתב רחמנא [משום כך כתבה תורה] "ואם נפש", וי"ו מוסיף על ענין ראשון, ללמוד מאשם מעילה שצריך להביא בכסף שקלים. וכאמור, לדעת ר' עקיבא אין למדים דין זה מ"ואם נפש", ולכן למד מכאן לחייב ספק מעילה באשם תלוי.

ושואלים: הא ניחא למאן דדריש [זה נוח למי שדורש] "זאת תורת האשם", ומכאן למד ר' עקיבא לאשם בכסף שקלים. אלא למאן דלא דריש [לדעת מי שלא דורש] "זאת תורת האשם", מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מהיכן הוא למד שכל אשמות באים בכסף שקלים? ומשיבים: יליף [נלמד] הוא בגזירה שווה "בערכך" "בערכך" מאשם מעילה (ויקרא ה, טז) לשאר אשמות שנאמר בהם ביטוי זה (שם ה, יח. שם כז).

ושואלים: אשם שפחה חרופה שלא כתב בה "בערכך" מהיכן למדים? ומשיבים: ילפינן [למדים אנו] בגזירה שווה אחרת "איל" "איל" (ראה ויקרא ה, טו. שם יט, כא).

ב שנינו במשנה: מודה ר' עקיבא כו' שמי שיש בידו ספק מעילה מביא אשם תלוי. ואם ייוודע לו שמעל יביא אשם ודאי יחד עם דמי המעילה וחומשה. אמר ר' טרפון: יביא מתחילה מעילה וחומשה ואשם, ויאמר: אם ודאי מעילתי — זו מעילתי וזו אשמי, ואם ספק — המעות נדבה ואשם תלוי.

ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] לשם מה יאמר "ואם ספק"? והרי ברור שספק בידו! אמר רבא, תני [שנה כך]: אם בספיקו עומד לעולם — יהא אשם זה תלוי. ויכול להביא אשם כזה ולהתנות עליו, מפני שממין שהביא על הודע (איל בשני שקלים) מביאו על שלא הודע.

ושואלים: סוף סוף, גם לשיטת ר' טרפון אינו נפטר משני אשמות, שהרי הביא אשם רק על הספק, ואם כן כי מתידע ליה [כאשר יתוודע לו] שמעל בעי לאיתויי [צריך להביא] אשם ודאי!

אמר רבא, מדברי שניהם, ר' טרפון, וגם ר' עקיבא שמודה לו במעילה מועטת, נלמד שאשם ודאי לא בעי [צריך] ידיעה לכתחלה, שאין צורך שידע בוודאות שחטא כדי לצאת ידי חובת קרבנו.

ג משנה בהמשך למה ששנינו במשנה הקודמת בענין אשם, שממין שמביא על הודאי מביא על הספק, מוסיפים, האשה שהביאה חטאת העוף מספק, שלא ברור לה אם ילדה וולד שחייבים להביא עליו קרבן לידה או לא, וחטאת זו אינה נאכלת לכהנים, אם עד שלא נמלקה החטאת נודע לה שילדה ודאי — תעשינה את החטאת הזו לחטאת ודאי, ותיאכל לכהנים, למרות שהביאה אותה על הספק, מפני שממין שהיא מביאה על הודע על לידה ודאית (תור או בן יונה), מביאה על לא הודע.

ד ושבים לדון בדיני אשם תלוי. היו לפניו חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש, אכל אחת מהן ואין יודע איזה מהן אכל — הרי זה פטור, ר' עקיבא מחייב אשם תלוי, לשיטתו במשנה הקודמת, שמביאים על ספק מעילה אשם תלוי. אם אכל את השניה משתי החתיכות הללו — מביא אשם ודאי, שהרי ודאי אכל משל הקדש.

אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השניה — זה מביא אשם תלוי שמא מעל, וזה מביא אשם תלוי שמא הוא מעל, אלו דברי ר' עקיבא. ר' שמעון אומר: שניהן מביאין אשם אחד בשותפות, ומתנים שמי שאכל את ההקדש — השני מוחל לו על חלקו והאשם הקרב עבורו. ר' יוסי אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת וגו'. דכתיב בפרשת אשם תלוי לחייב על ספק מעילה אשם תלוי בא דברי ר' עקיבא כדמפרש טעם דוי"ו מוסיף על ענין ראשון דלמעלה מפרשה זו כתיבה פרשת מעילות דמביא אשם ודאי וילמד עליון מתחתון מה בפרשת תחתון אשם תלוי אף עליון נמי מביא על ספיקו אשם תלוי:

דאם כן. דאין למדין עליון מתחתון צפון שחיטה בצפון בבן בקר לא משכחת לה דאם עולה קרבנו מן הבקר היינו עליון ולא כתיב ביה צפון ובאם מן הצאן עולה קרבנו כתיב ביה צפונה וילמד עליון מתחתון:

דגמרי מצות מצות מחטאת חלב כתיב גבי חלב בעשותה אחת ממצות וכתיב באשם תלוי בעשותה אחת מכל מצות מה להלן בחלב דהיינו דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כו'. ור' עקיבא מחייב על ספק מעילות אשם תלוי סבר להכי ילפינן מצות מצות מחטאת חלב להכי ילפינן מה להלן גבי חלב בקבועה דחטאתו קבועה ומביאה על ספיקה אשם תלוי אף כל שקרבנו בקבועה מביא על ספיקן אשם תלוי לאפוקי היכא דבעולה ויורד הוא דאין ודאי קבוע אין מביא על ספיקו אשם תלוי:

ורבנן סברי אין גזירה שוה למחצה. אלא כי היכי דילפת גזרה שוה דמה להלן בקבועה אף כאן בקבועה יליף נמי מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת אף כל שחייבין הילכך פטרי:

וילמד עליון מתחתון כדאמרן:

ורבנן סברי לא תחתון הוא דגמר מעליון לאשם בכסף שקלים. מה שבעליון באשם ודאי מביא אשם בכסף שקלים אף תחתון אשם תלוי צריך אשם בכסף שקלים:

ור' עקיבא סבר אין היקש למחצה. אלא כי היכי דילפי אשם בכסף שקלים לילפו נמי עליון מתחתון:

אלא טעמא דרבנן דפטרי דקא סברי אתא מצות מצות. כדמפרשי ליה רבנן ואפקיה מהקישא דלא ילפינן עליון מתחתון ולהכי כתב רחמנא ואם נפש דוי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון דמה עליון בכסף שקלים אף תחתון בכסף שקלים. הניחא. לר' עקיבא למאן דדריש זאת תורת מצי יליף מזאת תורת אלא למאן דלא יליף מזאת תורת כדאמר בפרק קמא דמנחות מאי איכא למימר יליף בערכך בערכך מאשם מעילות מה ערכך דאשם מעילות כסף שקלים אף ערכך דאשם תלוי נמי כסף שקלים ואשם גזילות נמי כתיב ביה בערכך לאשם שפחה חרופה דלא כתיב ביה בערכך כתיב ביה באיל וכתיב באשם מעילות באיל אבל אשם נזיר ומצורע כיון דאינו קבוע ועוד כתב בהו כבש ולא איל לא בעי למיהוי בכסף שקלים:

לישנא אחרינא כו' לא דכולי עלמא היקש עדיף דאין משיבין על ההיקש. ואמרי לך רבנן היינו היקש דתחתון היקש לעליון לכסף שקלים [דלא] נפיק מזאת תורת וכי אתאי היקשא דתחתון הוקש לעליון לכסף שקלים ור' עקיבא סבר אשם לכסף שקלים נפיק מזאת תורת וכי אתאי היקש (דתחתון היקש) לילמד עליון מתחתון:

אם ספק מעלתי המעות יהו נדבה והאשם תלוי:

ואם ספק מאי קאמר. הא ודאי בספק מיירי ר' עקיבא ורבנן ור' טרפון דבספק [מייתי] אשם תלוי:

אמר רבא תני הכי אם בספקו עומד לעולם שלא יודע לעולם יהא אשם תלוי ויפטר:

קס"ד דסוף סוף בין לר' טרפון בין לר' עקיבא כי מתיידע ליה דודאי מעל בעי מייתי אשם ודאי ומאי קמ"ל ר' טרפון ור' עקיבא:

אמר רבא הא קמ"ל דמדברי שניהם נלמד. דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה^א)אולי צ"ל שגם אם לא נודע המעשה בתחילה כשמביא האשם אלא לבסוף ג"כ יוצא מדקא אמרי וכו': שם לא נודע לו תחילת המעשה אלא סוף המעשה מביא נמי אשם ודאי מדקא אמרי אם בודאי מעלתי זו מעילתי וזה אשמי ודאי שאם יודע לי שאיפטר בזה ואף על גב דבתחלת הבאתו לא היתה לו בו ידיעה ודאי אלמא דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה:

האשה שהביאה חטאת העוף. ספק שאינה יודעת אם נפל הפילה או רוח הפילה אם עד שלא נמלקה נודע שודאי ילדה תעשה חטאת זו ודאי ותעלה לה אף על גב דמתחלה הביאה בספק מ"מ תיעשה ודאי הואיל וממין שהיא מביאה על לא הודע ספק חטאת מביאה על (לא) הודע חטאתה דהא נמי^ב)צ"ל מייתה חטאת העוף ולא זבח. משאר זבח:

ואין ידוע איזו מהן אכל פטור היינו אליבא דרבנן דפטרי בספק מעילות:

אכל את השניה מביא אשם ודאי. דממה נפשך אכל קודש:

ר' שמעון אומר שניהם מביאין. אשם ודאי אחד ומתנין כל אחד אומר אם חברי אכל את הקדש יהא חלקי של אשם נתון לו ויתכפר בכולן:

גמרא יליף בערכך בערכך. וכ' התוי"ט ומסקי שם (ר"ל בזבחים) דלרבנן איצטרך כו'. ע"ש בגמרא דל"א סברא זו אלא קודם שהביא דרשה דזאת תורת וג"ש דבערכך. ובגמרא שלפנינו איתא לסברא זו לאפוקי מדרשה דזאת תורת. אבל לא לענין לאפוקי מגז"ש דבערכך. ונראה דחסר בדבריו וכצ"ל ומסקי שם בתוס' ותמצא:

במשנה אם עד שלא נמלקה כו'. עי' בתוס' כה"ד ועמש"כ בס"ד לקמן (כו ב) ולעיל (ז ב) ע"ד דכאן:

גמ' אמר רבא מדברי וכו' לא בעי ידיעה "בתחילה" כצ"ל:

רש"י ד"ה ור"ע סבר אשם וכו' והכי פירש רחמנא. נ"ב ר"ל אהובני. אחד מחברי כותב הגליון:

גמ' ואם נפש אדם. באשם תלוי כתיב ולעיל מיניה באשם מעילות קמיירי בויקרא: לחייב על ספק מעילות אשם תלוי. קס''ד מדכתבינהו גבי הדדי: עליון. מעילות: מתחתון. אשת תלוי: גליון. ה''ג אלא הכא היינו טעמא דר' עקיבא דכתיב ואם נפש: לימא בהא קא מיפלגי. דמר סבר הקישא עדיף ומר סבר ג''ש עדיף: לא דכולי עלמא הקישא עדיף. שהרי אין משיבין על ההיקש ואמרי לך רבנן היינו היקש דתחתון למד מעליון לכסף שקלים: ור' עקיבא סבר אשם לכסף שקלים נפקא ליה מזאת תורת. אלא היקש להכי אתא ללמוד עליון מתחתון והכי פירש רחמנא והוא הוא שבקונטרס אלא ע''כ מבואר היטב עכה''ג: אם כן. דלרבנן אין למדין לא אשכחן צפון בבן בקר דחטאת ועולה יהו טעונין שחיטה בצפון דצפון כתיב בבן צאן בויקרא ובמסכת זבחים (דף מא.) יליף בן בקר בהאי דינא בעליון מתחתון: באשם תלוי כתיב מצות ובחטאת כתיב מצות: חטאת חלב. היינו סתם חטאת ולהכי נקט חלב משום דסמוכה לחלב דכתיב בויקרא כל חלב וכל דם לא תאכלו וסמיך ליה נפש כי תחטא וגו': במיתה. בידי שמים: לאפוקי עולה ויורד. כגון שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו דלא מייתי על ספיקו אשם תלוי: וי''ו מוסיף על ענין ראשון כו'. הילכך אתא היקש ואפקיה מגזירה שוה להא מילתא ועל כרחין גזרה שוה זו למחצה: בעליון כתיב כסף שקלים. והקישא לתחתון מעליון הוא דאתא ולא למילף עליון מתחתון (לשווייה גזרה שוה למחצה): ורבי עקיבא אין היקש למחצה לא גרסינן לה דלאו היינו היקש למחצה ובשחיטת קדשים בפרק איזהו מקומן (דף מח.) איתא לכולה הא שמעתא ולא גרסינן להא אלא הכי גרסינן ורבי עקיבא אשם בכסף שקלים מנא ליה כו' הילכך על כרחיך הקישא לאפוקי מגזירה שוה אתא למיהוי גזירה שוה למחצה דאי לאו להכי אתא היקישא למאי תדרוש ליה: הניחא למאן דדריש תורת. בשמעתא קמייתא דמנחות (דף ג:) וזאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות: הניחא למאן דדריש. מצי ר''ע למימר הכי לא איצטריך היקישא לאשם בכסף שקלים ומהכא נפקא וכי איצטריך היקישא לספק מעילות לאשם תלוי: בערכך בערכך. אשם תלוי מאשם מעילות: אשם שפחה חרופה יליף מאיל איל. אשם נזיר דכתיב בספרים שבוש הוא דהא באשם נזיר (במדבר ו) כבש בן שנתו כתיב ואמרינן בפרק ד' מחוסרי כפרה (לעיל י:) מדאיל בן שתי שנים בשני סלעים כבש בן שנתו בסלע: מאי קאמר. ואם ספק הא פשיטא דספק הוא לו: סוף סוף. כי הביא במעילה מועטת מעילתו ואשמו בתנאי אכתי לא נפיק מידי שני אשמות דכי מתידע ליה דודאי מעל בעי איתויי אשם ודאי דקא סלקא דעתין אשם דומיא דחטאת וחטאת שהביא על ספיקה אשם תלוי כי מתידע ליה ודאי בעי איתויי חטאת: מדברי שניהם. דר' עקיבא ור' טרפון דמודו במעילה מועטת: לא בעי ידיעה בתחלה. הילכך כי אתייה מספק על תנאי עולה לו לאשם ודאי כי מתיידע ליה: מתני' חטאת העוף. ספק ילדה מין פטור או מין חיוב מביאה קינה העולה מביאה ומתנה אם מין חיוב הוא זו עולתה ואם לאו תהא נדבה אבל חטאת מביאה מספק ואינה נאכלת: תיעשה ודאי. ויאכל לכהנים: ר' עקיבא מחייב. ר' עקיבא לטעמיה דמחייב אשם תלוי בספק מעילות: שניהן מביאין אשם אחד. בשותפות ויאמר זה לזה אם אכלת חתיכה של קדש יהא חלקי מחול ויהא אשם כולו עליך:

אם עד שלא נמלקה הודע כו' ועושה ודאי. פירוש ותאכל כשאר חטאת ואם תאמר מאי איריא שנודע לה קודם שנמלקה אפילו לאחר שנמלקה נמי תאכל לכהנים דאי משום דלא הויא ידיעה בשעת מליקה הא אמרינן בפרק קמא דמכילתין (דף ז.) מודה ר' יוסי במחוסר כפרה דכיון דאינו מביא רק לאישתרויי בקדשים דלא בעי ידיעה בתחלה ואי טעמא הוי גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבא על הספק נאכלת הניחא לר' יוחנן דאמר לקמן בפרק המביא (דף כו:) דאם משנמלקה נודע לו שילדה ודאי אסור גזירה כו' אלא לרב דאמר לקמן דאפילו נודע לו משנמלקה כיון שנודע לו קודם הזאה מותר באכילה אם כן אמאי לא נקט משנמלקה ויש לומר דהוא הדין לאחר מליקה ולא אתא לאפוקי רק אחר הזאה דאז ודאי אתו למימר חטאת העוף הבא על הספק נאכלת:

כריתות כב ע"ב