כריתות כ ע"ב

כריתות כ ע"ב - Steinsaltz

This is referring to a case where he intended both to extinguish and to kindle. The Torah singles out the labor of kindling on Shabbat, as it is written: “You shall not kindle fire in all your dwelling places on the day of Shabbat” (Exodus 35:3). The Sages disagree with regard to the interpretation of this verse. As the first tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who says: Kindling was singled out from the general category of prohibited labors in order to teach that it is unlike other labors, teaching that it is a regular prohibition, i.e., it is punishable only with lashes and does not entail karet or stoning for an intentional transgression, or a sin offering for an unwitting transgression. Consequently, he is not liable to bring a sin offering for the kindling.

And Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, holds in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who says: Kindling was singled out in the Torah to divide the various primary categories of labor and to establish liability for the performance of each of them. According to this opinion, the prescribed punishments for kindling are the same as for the rest of the prohibited labors.

Rava said yet another explanation of the disagreement in the baraita: The difference between them involves a case where one intended to ignite the lower coals and subsequently extinguish the upper coals, and instead he extinguished the upper ones and ignited the lower ones simultaneously. Since he performed the extinguishing first and did not perform it after he ignited as he had intended, the first tanna rules he is liable to bring only one sin offering. By contrast, Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, maintains there is no exemption for performing the prohibited labors in a different sequence than intended.

Rav Ashi said another explanation: The baraita is referring to a case where he intended to extinguish a flame and he was not aware that the bottom coals would be kindled. Rather, they ignited by themselves, as he moved aside and extinguished the upper coals. And the first tanna holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: If one commits an unintentional act, an action from which an unintended prohibited result ensues on Shabbat, as he did not intend to perform a prohibited labor, he is exempt. And Rabbi Eliezer, son of Rabbi Tzadok, holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: One who commits an unintentional act from which a prohibited labor inadvertently results is liable.

The Sages taught in a baraita: Concerning one who stokes coals on Shabbat with the intention to move them in order to be warmed by them, and they ignited by themselves; it is taught in one baraita that he is liable and it is taught in another baraita that he is exempt. The Gemara explains: The reason for that which is taught in the first baraita, i.e., that he is liable, is that this tanna holds that one who performs a labor on Shabbat that is not necessary for its own sake, i.e., he performs the labor for a purpose other than the direct result of the action, is held liable for it. And the reason for that which is taught in the second baraita, i.e., that he is exempt, is that he holds that one who performs a labor that is not necessary for its own sake is exempt from liability for it.

MISHNA: If one consumed an olive-bulk of blood that spurted during the slaughter of a domesticated animal, an undomesticated animal, or a bird, whether it is a kosher or non-kosher species; or if one consumed blood that flowed after stabbing an animal or killing it in a manner other than by ritual slaughter, or blood that spurted after ripping the animal’s windpipe or gullet, or blood that spurted during bloodletting with which the soul departs, one is liable to receive karet for consuming it intentionally or to bring a sin offering for consuming it unwittingly.

But with regard to blood of the spleen, blood of the heart, blood of eggs, blood of grasshoppers, or blood of exudate [tamtzit], i.e., that oozes from the neck of the animal after the initial spurt of its slaughter concludes,one is not liable for consuming it. Rabbi Yehuda deems one liable in the case of blood of exudate.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: The verse states: “And you shall consume no manner of blood” (Leviticus 7:26). I would derive from here that even with regard to the blood of bipeds, i.e., human beings, and the blood of eggs, the blood of grasshoppers, and the blood of fish, all these are included in the prohibition against consuming blood. Therefore, the verse states: “Whether it is of bird or of animal” (Leviticus 7:26).

The baraita explains the derivation from the verse: Just as birds and animals are unique in that they have the capacity for both a light form of ritual impurity, if they become impure after they are slaughtered, in which case they are considered impure food, and a severe form of impurity, if they die without valid ritual slaughter, and they have the possibility of being forbidden or permitted, and they are a type of meat, so too, everything that has the capacity for both a light form of impurity and a severe form of ritual impurity, and has the possibility of being forbidden or permitted, and is a type of meat, is included in the prohibition.

I will therefore exclude the blood of bipeds, as they have the capacity for a severe form of ritual impurity, i.e., the impurity of a corpse, but they do not have the capacity for a light form of ritual impurity, since the halakhot of the impurity of food do not apply to the human body.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין דאמרי תרווייהו: לעולם מיירי כגון שנתכוון לכבות ולהבעיר, ואפילו הכי לתנא קמא אינו חייב אלא חטאת אחת.

דתנא קמא סבר לה כרבי יוסי דאמר: הבערה - ללאו יצאת! מה שנאמר בתורה "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" לכאורה הוא מיותר. שהרי ההבערה אסורה משום שהיא בכלל שאר מלאכות שבת. אלא, לכך בא הכתוב - להוציאה מכלל כל המלאכות, שלא יהיה עונשה בסקילה ובכרת [ושלא יתחייב על שגגתה חטאת] אלא תהיה אסורה באיסור לאו בלבד. וכיון שאין בהבערה קרבן חטאת, אינו חייב אלא על הכבוי.

ורבי אליעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי נתן, דאמר: הבערה - לחלק יצאת! שחייב עליה הכתוב חטאת בפני עצמה אם עשאה בהעלם אחד עם שאר מלאכות. וממנה למדין לכל אבות המלאכות, שחייב על עשיית כל אחד בפני עצמו. הלכך חייב שתים על הכבוי ועל ההבערה. רבא אמר: להקדים - איכא בינייהו! דמיירי שנתכוון להדליק תחלה את התחתונות ואח"כ לכבות העליונות, ובטעות הדליק וכיבה בבת אחת. דתנא קמא אינו מחייב שתים שהרי לא נעשתה מחשבתו [ומכל מקום חייב אחת כי אמרינן שהוא מקפיד רק על אחד מהשנים או על ההקדמה של ההדלקה או על האיחור של הכיבוי, ונמצא שרק באחד משניהם לא נעשתה מחשבתו, שיטמ"ק אות י']. ורבי אליעזר ברבי צדוק סובר דבבת אחת הוא, וכאילו נעשתה מחשבתו לגמרי, וחייב שתים.

רב אשי אמר: הכא מיירי כגון שנתכוון לכבות העליונות, והובערו התחתונות מאליהן, שלא ידע מראש שכך יהיה [בערוך לנר הקשה דא"כ מתעסק הוא]. ותנא קמא סבר לה כרבי שמעון דאמר: דבר שאין מתכוון פטור הלכך אינו חייב על ההבערה. ורבי אליעזר ברבי צדוק סבר לה כרבי יהודה דאמר: דבר שאינו מתכוון חייב ^[44] . תנו רבנן: החותה גחלים בשבת, שהיפך בהם כדי להתחמם בהם, והובערו מאליהן, וידע שהן יובערו אלא שאין לו צורך בהבערתן, כי די לו בחום הגחלים. ולכן, לא הוי בגדר "אינו מתכוון" אלא "מלאכה שאינה צריכה לגופה".

תני חדא: חייב. ותני אידך: פטור. ומבארינן: הא דתניא חייב. קסבר: מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. והא דתנא פטור. קסבר: מלאכה שאינה לגופה פטור עליה ^[45].

הדרן עלך פרק ספק אכל חלב

הערות

^[44] מדברי רש"י נראה, שהוא מפרש דברי הגמרא כפשוטן, שלא כיון לכבות התחתונות, וגם כן לא היה מוכרח שיבערו על ידי כיבוי העליונות, ומכל מקום חייב לרבי יהודה, הסובר, דבר שאין מתכוון חייב. אולם התוס' כתבו, שאמנם רבי יהודה אוסר דבר שאינו מתכוון בשבת, מכל מקום אין איסור זה אלא מדרבנן, ואין זה כמו שאר איסורים שהוא אוסר מן התורה בדבר שאינו מתכוון, הואיל ו"מלאכת מחשבת" אסרה תורה, וכמו שמבואר ביומא [לד], ואם כן אין לפרש דברי הגמרא כפשוטם, שרבי אליעזר ברבי צדוק מחייב חטאת בכיבוי זה, באופן שהוא דבר שאינו מתכוון, ולכן פירשו התוס', שכונת הגמרא דוקא כאשר היה מוכרח שיבערו התחתונות, שבזה אינו נחשב כדבר שאינו מתכוון, הואיל ופסיק רישיה הוא, ומחלוקת התנאים היא בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובאמת שגם דעת רש"י בפרט זה כהתוס', [כלומר, שרבי יהודה אוסר דבר שאינו מתכוון לענין שבת, רק מדרבנן], וכמו שכתב בשבת [קכא ב ד"ה דילמא לפי], ואם כן יקשה עליו קושית התוס'. ובאחיעזר [ג נז] כתב ליישב דעת רש"י, שבאמת הדבר תלוי במחלוקת התנאים בדין מקלקל בחבורה, כלומר, שבשאר מלאכות שנאמר בהם "מלאכת מחשבת", הדבר פשוט, שדבר שאינו מתכוון אינו אסור מן התורה, אבל בחבורה, לדעת הסוברים שמקלקל חייב בו, משום שלא נאמר במלאכה זו "מלאכת מחשבת", אם כן גם בדבר שאינו מתכוון יתחייב בו חטאת, [על כל פנים לרבי יהודה, האוסר אינו מתכוון מן התורה, בשאר איסורים], ואם כן סוגית הגמרא כאן תתפרש, לדעת האומר מקלקל בחבורה חייב, ולכן תלינו נידון זה של אינו מתכוון, במחלוקת הכללית של רבי יהודה ורבי שמעון שבכל התורה, בדין דבר שאינו מתכוון. וכדבריו כתב בקהלות יעקב, והוסיף, שאמנם רבי יהודה עצמו, סובר בשבת [קו] שמקלקל בהבערה פטור, מכל מקום רבי אליעזר ברבי צדוק יכול לסבור כמותו רק בדבר שאין מתכוון, שהוא חייב בכל התורה, ובמקלקל בהבערה סובר כרבי שמעון המחייב. ובחידושי רבינו חיים הלוי [שבת י יז] ביאר הסוגיא לפי דעת הרמב"ם, שאמנם כונת הגמרא להעמיד הברייתא באופן של פסיק רישיה, מכל מקום אין הפטור לפי דעת תנא קמא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכמו שכתבו התוס', אלא הפטור הוא מצד דבר שאינו מתכוון. וביאור הדבר הוא, שהנה התוס' [שבת קג א] הביאו דעת ספר הערוך, שכל פסיק רישיה שאין לעושה שום ענין בעשיתו, הרי הוא כאינו מתכוון, ואינו קרוי פסיק רישיה, אלא אם כן יש לו איזה תועלת ממנו. וכבר נתבאר, שישנם שני דינים בדבר שאינו מתכוון, דהיינו, אינו מתכוון של כל התורה, שנחלקו בו רבי יהודה ורבי שמעון, ואינו מתכוון של שבת, שהוא לדברי הכל, וכנ"ל, ובאמת חלוקים הם בגדרם, שאינו מתכוון של כל התורה, הרי הוא תלוי ברצונו ובכונתו, כלומר, שכאשר עושה המעשה, צריך שיעשהו מתוך רצון וכונה תחילה על תוצאה זו שתהיה מפעולתו, וכל שאינו עושה לכונת תוצאה זו, הרי הוא בדין אינו מתכוון ופטור [לרבי שמעון], מה שאין כן בדין אינו מתכוון של שבת, שיסודו הוא משום הידיעה, שכאשר עושה פעולה ואינו יודע מה יהיו תוצאותיו, אין זה "מלאכת מחשבת", שהרי לא חשב על תוצאות המעשה. והנפקא מינה בין שני הגדרות אלו, לענין "פסיק רישיה דלא ניחא ליה", שבאמת מאחר והדבר מוכרח, שיארע תוצאה זו מתוך מעשהו, יש כאן ודאי ידיעה על כך, ולכן אין לפטרו משום "מלאכת מחשבת", אולם, מפני שאין לו כל ענין בתוצאה זו, אם כן כשעשה פעולה זו, ודאי לא כיון לעשותה עבור התוצאה ההיא, ולכן יש לפטרו משום דין אינו מתכוון של כל התורה. ומעתה יתבארו דברי הגמרא יפה, שהנידון בבריתא הוא, באופן שלא כיון על כיבוי הגחלים, אולם היה כאן פסיק רישיה דלא ניחא ליה, וממילא אין לפטרו מחטאת משום "מלאכת מחשבת", אולם דינו יהיה תלוי במחלוקת התנאים בדין אינו מתכוון של כל התורה. ע"כ תוכן דברי הגר"ח.

^[45] רש"י מפרש ברייתא זו, שהיה מוכרח שיבערו הגחלים על ידי פעולת החיתוי, ולכן אינו נחשב כאינו מתכוון, שהרי יודע היה שיבערו. ומבואר מדבריו, שפסיק רישיה דלא ניחא ליה, חייב, שהרי גם כאשר אין לו ענין כלל בהבערת הגחלים, מכל מקום יש כאן ידיעה שיבערו על ידי פעולתו, וכמו שמבואר בדברי הגר"ח הנ"ל. והקובץ שיעורים [כתובות יח] כתב לבאר באופן נוסף שיטה זו, [הסוברת, שפסיק רישיה דלא ניחא ליה, דינו כמתכוון], שמאחר ועל ידי פעולה זו, מוכרח שיארע גם התוצאה, אם כן בזה שהוא מתכוון על עצם הפעולה, הרי יש כאן גם דין כונה על התוצאה, וכמו בנידון שלנו, שמאחר ומונח בעצם פעולת החיתוי, שיבערו הגחלים, אם כן בזה שמתכוון לחיתוי, מונח גם כן דין כונה על כל המסתעף מכך, דהיינו, הבערת הגחלים. ועיין מה שכתב רש"י בזבחים [צא ב ד"ה הא רבי שמעון].

פרק חמישי - דם שחיטה

מתניתין:

דם היוצא בשעת שחיטה, בין בבהמה בין בחיה ובין בעוף, בין שהם טמאין בין שהם טהורין.

וכן דם נחירה שלא שחט את הבעל חי אלא הרג אותו ויצא ממנו דם [ונקט התנא לשון "נחירה" - לפי שהדרך להרוג את הבהמה על ידי שקורע אותה מהנחיריים עד החזה. רש"י חולין יז, א].

וכן דם עיקור, שעקר את הסימנים, דהיינו הקנה או הושט, ויצא מהם דם ^[1].

וכן דם הקזה, שהוציא דם מגוף בעל חי, שהנשמה יוצאה בו. ובגמרא מפרש איזהו דם זה [ונחלקו ראשונים אם זה שאמרה המשנה "שהנשמה יוצאה בו" מתייחס לגבי כל סוגי הדמים השנויים לעיל, שבכולם אינו חייב אלא על דם שהנשמה יוצאה בו, או שנאמר רק ביחס ל"דם הקזה", אבל בכל הני דלעיל חייב בכל אופן הואיל ויצא הדם מהסימנים, שהם מקום שהנשמה יוצאה בו. עיין תוד"ה דם הקזה ורמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ו ה"ג ובלח"מ שם] ^[2].

על כל דם שכזה - חייבין עליו, על אכילתו, כרת.

דם הטחול ^[3] , דם הלב של בעלי חיים דלעיל, דם ביצים של שור או איל [פירוש אחר, ביצי תרנגולת], דם חגבים, דם התמצית שמתמצה ושותת בשעת שחיטה או לאחר מכן ואינו דם הנפש - אין חייבין עליו כרת [דם הטחול והלב והביצים משום שאינם דם הנפש, וכן דם התמצית. ודם חגבים נתמעט בגמרא מהכתוב].

רבי יהודה מחייב כרת בדם התמצית.

גמרא:

תנו רבנן: נאמר "כל דם לא תאכלו". שומע אני: שאפילו דם מהלכי שתים [אנשים]. דם ביצים, דם שרצים, דם חגבים, דם דגים - הכל נכללו בכלל האיסור? תלמוד לומר בהמשך הכתוב "לעוף ולבהמה". ודרשינן: מה עוף ובהמה מיוחדין בכך:

שגם כאשר הן נבילה יש בהן אפשרות שלא יטמאו אלא טומאה קלה, בתורת טומאת אוכלין [כדמפרש לקמן], שהיא טומאה קלה [שאוכל טמא אינו מטמא אדם וכלים אלא רק אוכל אחר],

ויש בהן אפשרות שיטמאו טומאה חמורה בתורת נבלה, שהיא טומאה חמורה [שמטמאה את האדם, ואפילו כשאינו נוגע בה אלא נושאה בלבד הרי הוא ובגדיו טמאים] ^[4],

וכמו כן יש בהן איסור קודם שחיטה והיתר לאחר שחיטה.

והן מין בשר. אף כל שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה, ויש בהן איסור והיתר, והן מין בשר הרי הם בכלל איסור אכילת דם.

אוציא מכלל האיסור דם מהלכי שתים, שאין בהן טומאה קלה, שלא יתכן שבשר אדם יטמא רק בתורת אוכל אלא לעולם הוא מטמא בתורת טומאת מת.

הערות

^[1] בחולין [ט א] נחלקו הראשונים בפירוש תיבת "עיקור". רש"י מפרש, שפסק וקרע את הסימן [קנה או ושט] שלא על ידי סכין, אלא בידו וכדומה. והתוס' נחלקו עליו, ופירשו, שהכונה לשחיטה בסכין פגומה. עוד הביאו התוס' שם בשם הלכות גדולות, שנשמט הסימן ויצא ממקום חיבורו בצואר [עיין חולין כח א], והלכה למשה מסיני הוא, שאף על פי שאין הבהמה נטרפת בכך, מכל מקום אין השחיטה מועילה כלל באופן זה. ומעתה, לפי דעת רש"י ותוס', תתפרש המשנה כפשוטה, שעל ידי עיקור הסימנים יצא דם, ואותו דם, קרוי גם כן דם הנפש, שהרי על ידי העיקור ויציאת הדם, סופה למות, וכמו על ידי שחיטה כשירה. וכן נראה מלשון רש"י כאן. אבל לדעת ההלכות גדולות, אי אפשר לפרש כן, שהרי על ידי שנשמטו הסימנים אינה נעשית אפילו טריפה, וכל שכן שאינה מתה, ובהכרח לפרש כמו שכתבו התוס', שלאחר שנשמטו הסימנים, שחט אותה ויצא דם, ולמדנו ממשנתנו שהוא קרוי גם כן דם הנפש. אולם המנחת חינוך [קמח] העיר על פירוש זה, שאם כן, לשם מה הוצרכנו לשנות כלל במשנתנו "דם עיקור", והרי הוא ממש כמו דם שחיטה, ומה איכפת לנו, לענין חיוב כרת שיש בדם הנפש, בהכשר השחיטה ובפסולה.

^[2] כתב הערוך לנר [לקמן כב], שאפילו כשהקיז ממנה מעט דם, שלא יצאה נפשה בכך, מכל מקום הוא קרוי דם הנפש, שהרי חיות הבהמה תלוי ברביעית דם. כלומר, שכדי להתקיים ולעמוד בחיים, די לה ברביעית דם, וכמו שכתב רש"י בסנהדרין [ד א ד"ה רביעית] לענין אדם. ומשום כך כל רביעית ורביעית דם שיוצאת מן הבהמה, הרי הוא נחשב לדם הנפש, הואיל ויכולה לחיות על ידו. ועיין עוד בתוס' כאן [ד"ה דם הקזה].

^[3] השיטמ"ק [ד] כתב בשם הרא"ש, שאף על פי שדין זה נאמר גם כן בדם של כל האברים, מכל מקום נקט התנא דוגמאות אלו, כדי לחדש לנו, שאף על פי שיש באברים אלו ריבוי דם, והנשמה תלויה באותם האברים, מכל מקום אין בהם כרת, שאינם חשובים כדם הנפש. והתוס' בחולין [קי ב ד"ה כבדא] כתבו בשם רבינו תם לדקדק ממה שלא הזכיר התנא כאן את דם הכבד, שדם הכבד אינו אסור מן התורה כלל. והטעם הוא, שהרי הכבד עצמו כולו דם הוא, ומכל מקום התירתו תורה, ואם כן, גם דם שפירש ממנו, הרי הוא מותר. וכנראה שפירשו גם כן כהרא"ש הנ"ל, ומשום כך הוקשה להם, שאם כן היה צריך לשנות דם הכבד גם כן, שגם בו יש ריבוי דם, והנשמה תלויה בו. ועיין עוד בתוס' שם [קיא א ד"ה דם]. אולם הרמב"ם [מאכ"א ו ד] מנה דם הכבד עם דם הלב ודם הטחול, וכתב הפמ"ג [פתיחה להלכות מליחה], שכנראה כן היתה גירסת הרמב"ם במשנתנו. והלחם משנה [מאכ"א ו ו] כתב בשם הרלב"ח, שאמנם דם הנפש ודם האברים, חלוקים הם בדינם זה מזה, מכל מקום הרי הם מצטרפין לכזית כדי לחייב מלקות.

^[4] התוס' מבארים, שאמנם בעוף טמא אין טומאה חמורה כלל, מכל מקום, במין עוף נאמר טומאה חמורה, דהיינו בעוף טהור. מה שאין כן בשרצים, שאין במינם כלל טומאה חמורה, וכמו שמבואר לקמן בברייתא. וכמו כן כתבו התוס' לבאר את המשך הברייתא, האומרת שעוף ובהמה יש בהם איסור והיתר, והגמרא לקמן מפרשת, שהכונה היא לדין זה שאסורים קודם השחיטה ומותרים לאחריה, ומבארים התוס', שאמנם בהמה ועוף טמאים אסורים גם אחר השחיטה, מכל מקום, במין בהמה ועוף, דהיינו, בבהמה ועוף טהורים, יש היתר לאחר השחיטה, וקושיא זו [השניה] תירצו התוס' באופן אחר, שאמנם איסור בהמה ועוף טמאים נוהג גם לאחר שחיטה, מכל מקום, איסור אבר מן החי [שהיה נוהג בהם בחייהם, על כל פנים לדעת רבי יהודה ורבי אלעזר, עיין חולין קא ב] אינו קיים לאחר שחיטה. מה שאין כן בדגים וחגבים, שאין בהם כלל איסור אבר מן החי. ועיין בחידושי הגרע"ק איגר שכתב, מאחר ובאיסור דם לא נזכר אלא "לעוף ולבהמה", יש בכלל זה גם בהמה ועוף הטמאים, ועיי"ש שהעיר בזה על התוס'.

כגון שנתכוין גם לכבות וגם להבעיר, דתנא קמא סבר לה [שהתנא הראשון סבור] כדעת ר' יוסי, שאמר: הבערה, שיצאה מכלל שאר מלאכות שבת, נאמר בה איסור מפורש בתורה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג), ללאו יצאת, לומר שאינו חייב עליה סקילה או כרת, אלא רק משום לאו שעונשו מלקות, ואינו חייב על שגגתה חטאת, ולכן לדעתו חייב רק על הכיבוי.

ור' אליעזר בר' צדוק סבר לה [סבור] כדעת ר' נתן, שאמר: הבערה לחלק יצאת כלומר, ללמד שעל כל מלאכה ומלאכה יש חיוב לעצמו, ולכן לדעתו חייב גם על ההבערה.

רבא אמר: להקדים איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, כשנתכוון להדליק ואחר כך לכבות, והדליק וכיבה בחתייה אחת, לדעת התנא הראשון אינו חייב אלא חטאת אחת, וכדין מתעסק, שלא נתקיימה כוונתו, ואילו לדעת ר' אליעזר בר' צדוק אין משמעות לשינוי בסדר הדברים, וכל שנעשתה כוונתו חייב שתיים.

רב אשי אמר: נחלקו כגון שנתכוין לכבות והובערו הגחלים התחתונות מאיליהן בלא שנתכוון לכך, ותנא קמא סבר לה [והתנא הראשון סבור] כדעת ר' שמעון, שאמר: דבר שאין מתכוין פטור עליו, ואילו ר' אליעזר בר' צדוק סבר לה [סבור] בר' יהודה, שאמר: דבר שאין מתכוין — חייב.

בענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: החותה גחלים בשבת כדי להתחמם בהם, והובערו הגחלים מאיליהן — תני חדא [שנויה בברייתא אחת]: חייב, ותני אידך [ושנויה אחרת]: פטור. ומסבירים, הדתניא [זו ששנויה]: חייב, קסבר [סבור]: העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו צריך למלאכה עצמה, כגון זה שהוצרך להתחמם ולא להבערה — חייב עליה. והא דתנא [וזה ששונה]: פטור, קסבר [סבור הוא]: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

א משנה אכל כזית מדם שחיטה (דם שיצא בשחיטה), בבהמה בחיה ובעוף, בין טמאין בין טהורין, וכן אכל דם נחירה, שיצא כשהמית את הבהמה שלא בשחיטה, אלא בדקירה או באופן אחר, או דם עיקור, שעקר את הסימנים (הקנה והוושט) וניתז הדם, וכן דם הקזה, היוצא כשמקיזים דם מגוף הבהמה, שהנשמה יוצאה בו (שעניינו יבואר בגמרא) — כל אחד מאלה חייבין עליו כרת — אם אכלם במזיד, או חטאת — אם אכלם בשוגג.

אבל דם הטחול, או דם הלב, וכן דם ביצים, או דם חגבים, או דם התמצית, שמתמצה ושותת לאחר שיצאה נפשה של הבהמה — אין חייבין עליו כרת, ר' יהודה מחייב בדם התמצית.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "כל דם לא תאכלו" (ויקרא ז, כו), שומע אני מכאן כי אפילו דם של מהלכי שתים כלומר, בני אדם, או דם ביצים, דם חגבים, דם דגים, הכל בכלל איסור דם? תלמוד לומר: "לעוף ולבהמה" (שם),

מה עוף ובהמה מיוחדין, שיש בהן גם טומאה קלה (טומאת אוכלים) וגם טומאה חמורה, שהם נעשים אב הטומאה, כגון נבילה (אם לא נשחטו כראוי), ויש בהן איסור והיתר, והן מין בשר — אף כל שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה, ויש בהם איסור והיתר, והם מין בשר, הריהם בכלל זה;

אוציא דם מהלכי שתים (בני אדם) — שיש בהן טומאה חמורה, טומאת מת, אבל אין בהם טומאה קלה, שאין לבשרם דין טומאת אוכלים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור' אליעזר בר' צדוק סבר לה כר' נתן דאמר לחלק יצאת. וחייב עליה חטאת. ואית דאמרי ע"כ לא נתגלה טעמא של הלכה זו עד שפירשוה אביי בר אבין ורב חנינא בר אבין:

רבא אמר להקדים איכא בינייהו. בין ר' שמעון לר' אליעזר בר' צדוק כגון שנתכוון להקדים לכבות תחלה וכיבה והבעיר בבת אחת דר' שמעון בן אלעזר סבר כיון דלא איתעבידא מחשבתיה דלא כיבה תחלה פטור מן הכיבוי וחייב על הבערה ור' אליעזר בר' צדוק סבר דחייב שתים דנהי נמי דכיבוי אקדומי לא מקדים אחורי נמי לא מאחר:

כגון שנתכוון לכבות וכיבו והובערו מאיליהן. ת"ק סבר לה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין פטור. כדתנן ר' שמעון אומר גורר אדם מטה וכו':

ור' אלעזר סבר לה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. כדקאמר גבי בכור אפילו מת אין מקיזין לו את הדם משום דקסבר אפילו דבר שאין מתכוין אסור:

הא דתניא חייב קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. שדרכו של גחלים אינו אלא לצלות בשר וזה אע"פ שחתאן לצורך חימום ולא לצורך צלייה והובערו חייב ואידך תנא סבר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ועוד שמעצמו הובערו:

סליק פירקין

דם נחירה. דרסה או עיקור:

ודם היקז של בהמה שהנשמה יוצאה בו. היינו דם קילוח חייב כרת עליו פרט לאותו דם ששותת תחלה ובסוף:

דם (הבכור) [הטחול]. שפירש ממנו ודם הלב שפירש ממנו דם ביצים של בהמה אין חייבין עליהן כרת אלא לאו בעלמא ודם דגים וחגבים ושרצים אין חייבין עליהן וכו'. כדמפרש בגמרא:

אף דם מהלכי שתים. כמו אדם ודם ביצים דברייתא מיירי בביצים דעוף דמוזרות ומעורות בדם:

מה עוף ובהמה מיוחד שיש בהן טומאה קלה. היינו טומאת אוכלין בכביצה וטומאה חמורה שמטמאין אדם במשא דכתב בהו והנושא את נבלתם:

ויש בהן איסורא קודם שחיטה. אכילה. והיתר לאחר שחיטה:

אוציא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה דאדם אין מטמא טומאת אוכלין:

רש"י ד"ה להקדים א"ב. עי' כה"ד. ק"ל להבין החילוק בין חיובא דחדא לחיובא דתרתי:

תד"ה כגון. ומסיר הפחמין גדולים כו' וזהו קלקול דאינן ראויות לשום דבר. כצ"ל. מש"כ דא"ר לשום דבר ל"ד דהרי ראויין לכיבוס בגדים. ולנגב בהן את הכלים כדאיתא בשילהי ע"ז. ולהניחן ע"ג מכה מנחות (ר"ד נב):

תד"ה אכל. וי"ל דלמסקנא כו' דאיתנהו במינייהו כו' לאפוקי דגים כו'. יש להגיה לאפוקי שרצים כדאיתא בגמרא:

בסה"ד וה"נ המ"ל אף עוף כו'. ר"ל דהל"ל תרוייהו שמטמאה ט"ח ואינה באם עה"ב ונמעט עוף טמא וגם שאינו מזומן בטהור:

תד"ה דם הקזה. שאין רגילות כו' עד שיצא לה דם הנפש. כ"ה בתוי"ט:

מתני' (אכל) דם שחיטה. נמחק תיבת אכל:

שם דם ביצים "דם דגים" דם חגבים וכו' כצ"ל:

רש"י ד"ה להקדים וכו' אחורי נמי לא אחר. צ"ל מאחר:

ד"ה (אכל) דם שחיטה. נמחק תי' אכל:

תד"ה (אכל) דם שחיטה. תי' אכל נמחק:

ד"ה דם הקזה וכו' עד "שיצא לה" דם הנפש כצ"ל:

להקדים איכא בינייהו. שנתכוין להדליק תחלה ואחר כך לכבות והדליק וכבה בחתייה אחת תנא קמא חייש למוקדם ומאוחר הילכך לתרתי ליכא לחיוביה דשמא כבה תחילה ולמפטריה בולא כלום נמי לא דנהי דאקדומי לא אקדמיה אחורי נמי לא אחר הילכך מחייב חדא ורבי אליעזר לא חייש למוקדם ולמאוחר הילכך מחייב תרתי: רב אשי אמר שנתכוין לכבות. ולא להבעיר שלא היה יודע שסוף תחתונות להבעיר: שאינה צריכה לגופה. כגון זה שאינו צריך להבעירן אלא להתחמם בחתייתן ומכל מקום יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה וה''ל מתכוון מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא הך הבערה: מתני' אכל דם שחיטה בבהמה. בין בבהמה בין בחיה בין בעופות: בין דם נחירה ובין דם עיקור. שעקר סימניהם: ובין דם ההקזה שהנשמה יוצאה בו חייבין עליו. כרת דדם הנפש הן ובגמ' מפרש איזהו דם היקז שהנפש יוצאה בו: דם ביצים. ביצי איל ושור לשון אחר דם ביצים המוזרות שנתאדמו מחמת חמימות שישבה עליהן התרנגולת: אין חייבין עליהן. כרת שאין כרת אלא בדם הנפש דכתיב (ויקרא יז) כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת: גמ' טומאה קלה. טומאת אוכלין בכביצה: טומאה חמורה. כשהיא נבלה מטמאה במשא ויש בהן איסור קודם שחיטה והיתר לאחר שחיטה:

כגון שנתכוון לכבות העליונות כדי להבעיר התחתונות. כדמפרש רבי יוחנן בנפח שנו ולאו נופח אלא רוצה לומר אותו שעושה הפחמין ביער קרבוני''ר בלע''ז שנבערו העצים ונעשו פחמין ומסיר הפחמין גבוה מן האש ורוצה שיכבו לעשות מהם מלאכתם לעשות מהם ברזל ומשאין הפחמין דקין כי אינו חפץ בהן להתחמם רק שיעשו אפר וזהו קלקול ואינן ראויות לשום דבר והיה רוצה שיתאכלו לגמרי ויהיו אפר וזהו נתכוין לכבות העליונות כדי להבעיר התחתונות ואותה הבערה של תחתונות אינו חפץ בהם כי אם שיעשו אפר וזהו קלקול לר''א ברבי (יצחק) [צדוק] מיחייב שתים משום כיבוי ומשום הבערה ואף על גב דמקלקל הוא ואף על גב דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה בהא סבירא ליה כר' יהודה דמחייב אף על גב דסבר כרבי שמעון במקלקל דהבערה ולרבנן אינו חייב משום הבערה דמקלקל בהבערה פטור: סבירא ליה כרבי יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין חייב. ואם תאמר לפי מה שפירש הר''י פרק קמא דכתובות (דף ה) הא דאמר ר' יהודה דבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן דוקא ולא מן התורה קשה דהכא משמע דמדאורייתא קאמר דמחייב חטאת ויש לומר דהכא היינו טעמא דמחייב רבי יהודה משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות ואם תאמר אם. כן אפילו רבי שמעון מודה ומאי קאמר תנא קמא סבירא ליה כרבי שמעון כו' ויש לומר דהכא הוי טעמא דמלאכה שאינו צריך לגופה ורבי יהודה ורבי שמעון לטעמייהו והאי דנקט טעמא דדבר שאינו מתכוין לא נצרכה דהא מלאכה שאינו צריך לגופו הוא ועוד דסבר שאינו מתכוין הוא דאינו חפץ בהבערתן של הגחלים שאינו נהנה מהם אבל בההיא דקתני החותה גחלים להתחמם בהם לא נקט מתכוין ושאינו מתכוין שהרי להתחמם הוא עושה אבל מלאכה שאינו צריך לגופה היא ולכך פטר ר''ש דאע''ג דפסיק רישיה היא כיון דמלאכה שאינו צריך לגופה היא ופטור ואם תאמר ההיא דפרק הבונה (שבת קג.) דקאמר אפילו תימא בארעא שאינו אגם דלא מתכוין פי' ופוטר כר''ש ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר''ש בפסיק רישיה ולא ימות פירוש אי אפשר שלא יפה הקרקע ומאי פריך מכל מקום מלאכה שאין צריך לגופה היא ויש לומר דהתם ס''ד דהוה פסיק רישיה ולא ימות דניחא ליה ולכך משני דעביד בארעא דחבריה דהוה פסיק רישיה דלא ניחא ליה וכן מביא הערוך דפסיק רישיה דלא ניחא ליה שרי מההיא (סוכה דף לג:) דממעטין בלולב בי''ט ופריך והא מתקן לא צריכא דאית ליה הושענא אחריתי אי נמי דאין צריך לגופה אף על גב שמתקנה שרי: [ועי' עוד תוס' שבת מא: ד''ה מיחם ומ''ש שם על צדו]: מתני' אכל דם שחיטה (נוהג) כו'. והקשה הר''י דבגמרא דריש מה בהמה חיה ועוף שמטמאין טומאה חמורה וטומאה קלה ועוף טמא אינו מטמא בגדים אבית הבליעה וא''כ אינו מטמא טומאה חמורה ומנלן דדמו אסור וי''ל דלמסקנא ניחא דמפיק ליה בכלל ובפרט וה''ק לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין דאיתנהו במינייהו טומאה חמורה וטומאה קלה כגון בטהורין לאפוקי דגים וחגבים דאין במינם שום טומאה חמורה כו' וכן צריך לומר דקאמר מה בהמה ועוף כו' ויש בהן איסור והיתר ומפרש לקמן (דף כא:) איסור קמי שחיטה והיתר לאחר שחיטה א''כ עוף טמא ובהמה טמאה שאין להן היתר לאחר שחיטה מנא ליה אלא שמע מינה הכי קאמר במין בהמה ועוף איכא איסור והיתר ואפי' למ''ד אין שחיטה לעוף מן התורה נחירה מיהא בעי ואיכא איסור והיתר ומכל מקום נוכל לפרש איסור והיתר קודם מיתה איסור מן החי משום בשר מן החי ולאחר מיתה איכא היתר משום חי אבל גבי טומאה חמורה צ''ל כדפירשנו ובגמרא דקאמר אי מה בהמה שאינה באם על בנים אף עוף שאינו כו' ה''נ מצי למימר אי מה בהמה שמטמאה טומאה חמורה אף עוף כו' לאפוקי דם עוף טמא שאינו מטמא טומאה חמורה וה''נ הוה מצי לפרש אף עוף שאינו באם על הבנים כגון מזומן אבל שאינו מזומן לא: דם עיקור. איכא דמפרש דם עיקור שנעקרו סימנין ממקום חיבורן אבל קשה כיון שאינה מתה על ידי כך והלכה למשה מסיני שיהא פסולה אבל טרפה אינה אם כן דמה אינו בכרת שאין הנשמה יוצאה בה לכן צריך לומר דם משחיטה שהיתה לאחר עיקור: דם הקזה שהנשמה יוצאה בו. והוא הדין דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנשמה יוצאה בו אלא לא איצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגילות שיקיז דם לבהמתו עד שיבא להם דם הנפש: דם ביצים. פירש בקונטרס ביצת תרנגולת לשון אחר ביצי זכר וקשיא דבגמרא קאמר אוציא דם ביצים שאין מין בשר: דם דגים אין חייבין עליו. משמע הא איסורא איכא וקשיא דבגמרא קאמר אמר רב דם דגים שכינסו אסור ומותיב ליה מברייתא ואמאי ליסייעיה ממתניתין ויש לומר אין הכי נמי הוה מצי למימר וליטעמיך תיקשי ליה ממתניתין: שיש בהן טומאה חמורה וטומאה קלה ויש בהן איסור והיתר והן מין בשר. וקשיא לרבינו ברוך למה צריך לכל הני צדדין דבחד מינייהו סגי דאוציא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה וכן בצד של היתר ואיסור סגי:

כריתות כ ע"ב