דלג לתוכן

כריתות טז ע"ב - פירוש שטיינזלץ

מסתברא [מסתבר] כי שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה [פשוט היה לו] לר' עקיבא, שימים שבינתיים הויין [הריהם] נחשבים ידיעה לחלק בין שגגת שבת זו לשגגת שבת אחרת, וחייב על כל שבת ושבת. וזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו] האם השבתות כגופין נפרדים דמיין [הן נחשבות] לגבי שגגת המלאכה, או לאו.

ופשיט ליה [ופשט לו] ר' אליעזר לענין זדון שבת ושגגת מלאכות שהשבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו] ר' עקיבא. וחזר ופשט ליה [לו] ר' אליעזר את שאלתו השניה, שולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו].

אמר רבה: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה]? דתנן [שכך שנינו במשנה], כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת, שאינו יודע כלל שיש איסור מלאכה בשבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא חטאת אחת, שאין כאן אלא העלם אחד.

היודע עיקר איסור מלאכה בשבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, מפני שלא ידע שהיום שבת — חייב חטאת על כל שבת ושבת, שהימים שבינתיים נחשבים ידיעה לחלק. היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה, שלא ידע שהן אסורות, ועשאן בשבתות הרבה — חייב על כל אב מלאכה ומלאכה;

ואילו "חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת" לא קתני [אינו שונה] בהלכה זו, שאין רואים את השבתות שחטא בהן כגופים נפרדים.

ויש לשאול: מני הא [כשיטת מי משנה זו]? אילימא [אם תאמר] שיטת ר' אליעזר, אימא סיפא [אמור את סופה]: העושה מלאכות הרבה וכולן מעין מלאכה אחת, כלומר, ולדות — אין חייב אלא אחת, ואי [ואם] לשיטת ר' אליעזר — הרי חייב על כל ולדי מלאכות כמלאכות!

אלא פשיטא [פשוט הדבר] שמשנה זו שיטת ר' עקיבא היא, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה [פשוט היה לו] שימים שבינתיים הויין [נחשבים] ידיעה לחלק בין שבת לשבת, כפי ששנינו בה שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב על כל אחת ואחת.

ולפי זה, לגבי זדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי אי כגופין דמיין [הוא ששאל במשנתנו האם השבתות שחטא בהן כגופים נפרדים נחשבות], ופשט ליה [לו] ר' אליעזר שכגופין נפרדים דמיין [הן נחשבות], וחייב על כל אחת ואחת, וכן פשט לו שולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ותרוייהו לא קביל מיניה [ושניהם לא קיבל ממנו] ר' עקיבא.

אמר ליה [לו] אביי: כיצד מוכח הדבר מן המשנה? לעולם אימא [אומר] לך כי זדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה [פשוט היה לו] לר' עקיבא ששבתות לאו כגופין דמיין [לא כגופים נפרדים הן נחשבות], כפי שדייקנו מסוף משנה זו, שאינו חייב על אב מלאכה של כל שבת, ושגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו] לגבי ימים שבינתיים מי הויין [האם הם] נחשבים ידיעה לחלק או לא.

ופשיט ליה [ופשט לו] ר' אליעזר שימים שבינתיים נחשבים כידיעה לחלק, וקביל מיניה [וקיבל ממנו] ר' עקיבא, כפי ששנינו במשנה זו, שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. ועוד פשט ליה [לו] כי ולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו]!

רב חסדא אמר: לענין זדון שבת ושגגת מלאכות — אפילו ר' עקיבא סבירא ליה [סבור] שכגופין נפרדים דמיין [נחשבות] השבתות, וכי בעי מיניה [וכאשר שאל אותו], על שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו], לגבי ימים שבינתיים אי הויין [האם הם נחשבים] ידיעה לחלק.

ופשט ליה [ופשט לו] ר' אליעזר כי ימים שבינתיים הויין [הריהם] ידיעה לחלק, וקביל מיניה [וקיבל ממנו], כפי ששנינו במשנה במסכת שבת, בענין היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, שחייב על כל שבת ושבת.

ועוד פשט ליה [לו] שולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו], כפי ששנינו בסוף אותה משנה: העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת.

אמר רב חסדא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] שלדעת ר' עקיבא שבתות נחשבות כגופים? דתניא [ששנויה ברייתא] הכותב שתי אותיות בשבת בהעלם אחת — חייב, שכך הוא שיעור מלאכת כתיבה. כתב שתי אותיות בשתי העלמות, שכתב אות בשגגה ונודע לו האיסור, וחזר ושכח וכתב אות נוספת לידה — רבן גמליאל מחייב, כאילו עשאן בהעלם אחד, שידיעה על שגגת חצי שיעור אינה נחשבת ידיעה לחלק בין שגגה לשגגה, וחכמים פוטרין; ומודה רבן גמליאל, שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת — פטור.

ותניא אחריתי [ושנויה ברייתא אחרת]: הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, אחד בשבת זו ואחד בשבת זו — רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרין. ומסבירים: קא סלקא דעתך [עולה על דעתך, מניחים אנו], שרבן גמליאל כר' עקיבא סבירא ליה [סבור הוא].

וכך אומר רב חסדא: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שאני אומר] שלענין זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו ר' עקיבא אומר ששבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], הא דתניא [זו ששנויה] שרבן גמליאל מודה שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת פטור — מדובר בזדון שבת ושגגת מלאכות, שאף שהיה זה בהעלם אחד של מלאכה, שהרי אין ידיעה לחצי שיעור, מכל מקום שבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], והואיל ובכל פעם עשה חצי מלאכה — פטור.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

אמר רבה:  מסתברא: שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה, דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק. ורק זדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי מיניה, אי כגופין דמיין או לאו.

ופשיט ליה רבי אליעזר מקל וחומר מנדה, שאם הבא על חמש נדות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת משום דגופין מוחלקין הן כל שכן דזדון שבת ושגגת מלאכות כגופין דמיין. ולא קביל רבי עקיבא מיניה כדפריך במתניתין "מה לנדה שיש בה שתי אזהרות".

ופשט ליה גם כן דולדי מלאכות כמלאכות דמיין [אלא שאת זה לא פשט מנדה שהרי בנדה אין תולדות, רש"י לעיל ע"א]. ולא קביל מיניה [91].

אמר רבה: מנא אמינא לה שזו היתה שאלת רבי עקיבא ושלא קיבל את התשובה של רבי אליעזר?

דתנן במסכת שבת: כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת שסבור הוא שאין בכלל מצות שבת בתורה ועשה מלאכות הרבה מאבות מלאכה שונים בשבתות הרבה ובסוף נודע לו ענין השבת - אינו חייב אלא חטאת אחת. לפי שאין כאן אלא שגגה אחת שבגללה עבר על כל העבירות והיא העלם מצות השבת מידיעתו.

היודע עיקר שבת, שיש מצות שבת, ומכיר את המלאכות האסורות בה אלא ששכח שהיום שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל שבת ושבת חטאת אחת, לפי שהימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק וכל שבת הוי שגגה אחרת. אבל אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה שעשה חטאת נפרדת כי כולן שגגה אחת הן והיא שכחת השבת.

היודע שהיום הוא שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, שלא ידע שמלאכות אלו אסורות בשבת, ואותן המלאכות עשה בכל השבתות - חייב על כל אב מלאכה ומלאכה שכל מלאכה היא שגגה בפני עצמה שלא ידע שהיא אסורה בשבת.

ומסיק רבה לראיתו: מדקתני בסיפא רק שחייב על כל אב מלאכה, ואילו "חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת" לא קתני, מוכח שאינו חייב על אותה מלאכה שעשאה בשבתות הרבה חטאת נפרדת על כל שבת, משום שהשבתות אינן כגופין נפרדין אלא כל השבתות הן כשבת אחת, והרי הוא כאילו עשה אותה מלאכה כמה פעמים באותה שבת בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת [וכפי שנתבאר לעיל הרי שכאן לא יתכן לומר שהידיעה בינתיים מחלקת, כיון שהשגגה היא במלאכה ולא בשבת, וידיעת המלאכה אינה אלא ע"י שילמד ההלכה].

מני הא מתניתין? אילימא רבי אליעזר, אימא סיפא דמתניתין דשבת: העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת שכולן היו תולדות של אב מלאכה אחד אין חייב אלא אחת.

ואי רבי אליעזר, הא רבי אליעזר מחייב על כל ולדי מלאכות חטאת על כל ולד כמלאכות כאילו עשה אבות מלאכות שונות, שהרי זו היתה שאלתו השניה של רבי עקיבא. ורבי אליעזר השיבו שחייב על כל אחת ואחת.

אלא פשיטא רבי עקיבא היא, ושמע מינה מבבא מציעתא דקתני דחייב על כל שבת ושבת דשגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה לרבי עקיבא דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק, דבהכי מיירי ההיא דיודע עיקר שבת שהיה שגגת שבת וזדון מלאכות.

ומסיפא שדייקנו שאינו חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת לפי שהשבתות אינן כגופין, שמע מינה דזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי רבי עקיבא מיניה דרבי אליעזר אי כגופין דמיין או לא. ופשט ליה רבי אליעזר דכגופין דמיין. וגם על שאלתו השניה פשט ליה דולדי מלאכות כמלאכות דמיין. ותרוייהו לא קביל רבי עקיבא מיניה, אלא הוא סבור דשבתות לאו כגופין דמיין כדדייקינן מסיפא. וגם העושה ולדי מלאכות של אותו אב לא דמי לעושה כמה אבות מלאכות שונות, כדקתני להדיא בסוף המשנה בשבת, דהעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת [והיינו תולדות של אותו אב], אינו חייב אלא אחת.

אמר ליה אביי לרבה: לעולם אימא לך זדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה לרבי עקיבא דשבתות לאו כגופין דמיין, ואינו חייב אלא חטאת אחת על כל השבתות. ומתניתין דכלל גדול אתיא כותיה, ולכן בסיפא ביודע שהוא שבת אינו חייב על כל שבת ושבת.

ושגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה, דימים שבינתיים מי הויין ידיעה לחלק או לא, ופשיט ליה דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק וקביל רבי עקיבא מיניה, ולכן במציעתא קתני חייב על כל שבת ושבת.

ופשט ליה דולדי מלאכות כמלאכות דמיין ולא קביל מיניה, ולכן קתני בסוף המשנה דהעושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת.

[אביי ורבה לא נחלקו אלא מה היה פשוט לרבי עקיבא ומה היתה שאלתו. אבל למסקנא שניהם שוין דרבי עקיבא סבר שבתות לאו כגופין דמיין וימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק וולדי מלאכות לאו כמלאכות דמיין. אלא שלדעת רבי אליעזר נחלקו, דלרבה סבר רבי אליעזר בזדון שבת ושגגת מלאכות דשבתות כגופין דמי ולאביי לא שאל רבי עקיבא על כך ואף רבי אליעזר סבר דלאו כגופין דמי ואינו חייב אלא אחת. רש"י].

רב חסדא אמר: בזדון שבת ושגגת מלאכות אפילו רבי עקיבא סבירא ליה דכגופין דמיין. וסיפא דקתני "חייב על כל אב מלאכה ומלאכה" היינו שהוא חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת כי השבתות הן כגופין נפרדין ולא כפי שדייק רבה.

וכי בעי מיניה: שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה, דימים שבינתיים אי הויין ידיעה לחלק.

ופשט ליה דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק [לקמן מפרש את ההוכחה מנדה, שגם שם שייך ימים שבינתיים]. וקביל רבי עקיבא מיניה, כדקתני במציעתא דחייב על כל שבת ושבת. ופשט ליה דולדי מלאכות דמיין, ולא קביל מיניה כדקתני בסוף המשנה.

אמר רב חסדא: מנא אמינא לה דרבי עקיבא סובר דשבתות כגופין דמיין?

דתניא: הכותב שתי אותיות בשבת [שזה הוא השיעור למלאכת כותב] בהעלם אחת חייב חטאת.

כתבן לשתי האותיות בשתי העלמות, שנודע לו בין אות לאות שחטא - רבן גמליאל מחייב, לפי שהידיעה שבינתיים אינה מחלקת ביניהם כי ידיעת חצי שיעור לאו ידיעה היא, ומצטרפין שתי האותיות יחד לחיוב חטאת. וחכמים פוטרין משום שהידיעה על כתיבת אות אחת מחלקת, ואין כאן שגגה אחת בכתיבת השיעור המחייב, שהוא שתי אותיות יחד [92].

ומודה רבן גמליאל שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת שהוא פטור.

ותניא אחריתי: הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, אחד בשבת זו ואחד בשבת זו. רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרין.

ומסיק רב חסדא לראיתו: קא סלקא דעתך, דרבן גמליאל כרבי עקיבא סבירא ליה וכדמפרש לקמן. בשלמא לדידי דאמינא זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו רבי עקיבא מודה דשבתות כגופין דמיין ניחא דלא תקשי ברייתות אהדדי. שיש לומר דהא דתניא דלרבן גמליאל פטור מיירי שכתב את שתי האותיות בזדון שבת ושגגת מלאכות, דכיון דשבתות כגופין דמיין, דהיינו ששתי שבתות הן כשתי אבות מלאכות, הרי לענינינו כאילו עשה בכל שבת חצי מלאכה אחרת, שאינם מצטרפים חצאי המלאכות יחד, ולכן הוא פטור.


הערות

[91] כתב התוצאות חיים [ה ג], שיש לחקור בדעת רבי אליעזר, המחייב שתים על עשייתאב ותולדה או שתי תולדות, האם גדרו הוא כחילוק שמות, או כחילוק גופים. ויסוד החקירה נעוצה בעצם בנידון זה, שכאשר אסרה תורה אבות מלאכות, וקיבלו חז"ל שגם על תולדות יש חיוב, יש לדון, האם עיקר איסור התולדות הוא מחמת הדמיון שלו עם האב, ולדוגמא, שתולדת זורע אסורה, מפני הצד זריעה שיש בה, שזהו הדמיון שיש לה עם האב מלאכה דזורע [ולפי זה, מה שיש חילוק חטאות ביניהם לדעת רבי אליעזר, אין זה משום חילוק שמות, אלא משום חילוק הגופים, וכמו הבא על חמש נדות, שהכל שם אחד, ומכל מקום חייב כמה חטאות, הוא הדין כאן, החילוק שבין האב והתולדה, או בין התולדות, הרי הוא מחלקן לחיובים שונים], או שאיסור התולדה הוא איסור עצמי לחלוטין [לרבי אליעזר], ורק שעל ידי הדמיון שלו עם האב, אנו יודעים לדרוש מן הפסוק שהוא גם כן נאסר. אבל שורש איסורו נעוץ בעצמו, ואיננו אסור משום הצד זורע שבו, וממילא חייב שתים משום חילוק השמות שביניהם. וכתב התוצאות חיים, שנחלקו בדבר זה הראשונים, שהרשב"א בשבת [צו] כתב, שאם התרו בו על עשיית התולדה משום האב שלה, אינו חייב לרבי אליעזר, הרי שסברת הרשב"א היא, ששני שמות הם, ומשום כך צריך להתרות בשם התולדה, ולא בשם האב שלה. אולם מדברי התוס' בשבת [צו ב ד"ה ולרבי] מבואר, שאפשר להתרות על התולדה בשם האב, לדברי הכל. ובשיעורי רבי שמואל [בבא קמא ב] כתב להוכיח מדעת הרמב"ם הנ"ל, שהעושה שני אבות, אף על פי שהם ממין אחד, הרי הוא חייב שתים לרבי אליעזר. והרי הדבר פשוט שבשני אבות ממין אחד, אין ביניהם חילוק שמות כלל, ששניהם אסורים משום זורע, ועל כרחך שחילוק החטאות לרבי אליעזר, אינו מצד חילוק השמות, אלא ענינו כמו חילוק גופים, וכמו שהתמחויין מחלקים, לדעת רבי יהושע. ובתוצאות חיים כתב, שיש נפקא מינה נוספת בין צדדים אלו, לענין צירוף, שהשיטמ"ק בבא קמא [ב א] כתב בשם מהר"י כץ, שהעושה חצי שיעור מאב וחצי שיעור מתולדה, הרי הם מצטרפין לחייבו חטאת אפילו לרבי אליעזר, ובאמת דבר זה תלוי במה שנתבאר, שאם שני שמות הן, ודאי שלא יהיו מצטרפין. אולם אם החילוק הוא מדין חילוק גופים, יש לומר שיהיו מצטרפין, אף על פי שהם יכולים להתחלק לכמה חטאות, כשעשה מכל אחד כשיעורו. [ונידון זה תלוי במה שלמדנו בשבת [עא], שלדעת רבי זירא, כל דבר המחלק לחטאות, כתמחויין לרבי יהושע, הרי הוא גורם גם כן שלא יהיו מצטרפין יחד לחייב. אולם יש חולקים שם בגמרא על זה].

[92] לקמן בגמרא מבואר, שנחלקו, האם יש ידיעה לחצי שיעור. כלומר, שהידיעה שהיתה לו באמצע עשיית המלאכה, מחלקת אותה לשנים, ואין שני החצאים יכולים להצטרף יחד, או לא. ובתוצאות חיים [י ג] כתב, שנחלקו הראשונים בביאור הדבר, שמדברי רבינו חננאל [שבת] נראה, שמאחר ונודע לו באמצע המלאכה ששבת היום, או שמלאכה זו אסורה, אם כן יש כאן שתי שגגות נפרדות, שחציה הראשון נעשה מחמת שגגה אחת, וחציה השני היה מכח שגגה אחרת, ומשום כך אינם מצטרפין להיות מלאכה אחת. אולם מדברי הר"ן שם נראה, שהיות ויש בכח הידיעה [שהיתה בין שתי מלאכות] לחלק, שעל ידי כן יהיה חייב שתי חטאות, ממילא יש בכוחה גם כן לגרום שלא יהיו מצטרפין יחד שני חצאי המלאכה, שכן הוא הכלל, שכל דבר המחלק לחטאות, הרי הוא גורם גם כן שלא יצטרפו יחד שני חצאי השיעורים. אבל לדעת חכמים, אין ידיעת חצי שיעור מחלקת, שאין חשיבות בידיעה, אלא אם כן נודע לו שחטא, וכמו שכתבו התוס' בשבת [קה]. והביא התוצאות חיים בשם המאירי, שדין ידיעה לחצי שיעור נאמר דוקא באופן שהיתה לו ידיעה באמצע המלאכה ממש, וכמו כתב אות אחת, או טחן חצי גרוגרת וכדומה, שכבר החלה המלאכה, וכבר עשה חצי שיעור מן האיסור, ואחר כך נודע לו. אבל כשלא התחיל במלאכה עצמה, אלא עשה את ההכשר אליה, אין הידיעה מחלקת, והביא המאירי דוגמא לדבר, כגון שעשה עקירה והוצאה מרשות היחיד, ועדיין לא עשה הנחה ברשות הרבים, ואז נודע לו, שמאחר וכל האיסור הוצאה הוא ההנחה ברשות הרבים, לכן הידיעה אינה מחלקת בזה. וכתב התוצאות חיים, שחידוש זה תלוי במחלוקת הראשונים הנ"ל, שהמאירי מפרש הענין כדעת הר"ן, שהידיעה מבטלת את הצטרפותם מפני שהיא גם כן מחלקת לחטאות, ולכן, כמו שידיעה המחלקת לחטאות, אינה חשובה ידיעה אלא אם כן נודע לו שחטא, וכל זמן שלא נודע לו מחטאו, אף על פי שהיתה לו ידיעה בין המעשים, ועל ידי כן נתחלקו לשתי שגגות, מכל מקום אין מועילה ידיעה זאת לחלק לחטאות [וכמו שהוכיחו התוס' בשבת [סז ב], ועיין בתוס' שבועות [יח א], אם כן הוא הדין בידיעת חצי שיעור, שאיננה חשובה ידיעה לחלק ההצטרפות, אלא אם כן נודע לו שעשה על כל פנים חצי שיעור שיש בו חלק מן האיסור [ואפילו לריש לקיש שחצי שיעור מותר מן התורה, מכל מקום כשהשלים לבסוף לכשיעור, הרי ודאי שמעשה האיסור החל כבר מתחילתו]. אבל לדעת רבינו חננאל, שביטול ההצטרפות הוא מצד שהם שתי שגגות נפרדות, אם כן בכל ענין שנעשו לשתי שגגות, יש לפטרו מטעם זה, ואפילו כשלא התחיל עדיין בעצם פעולת האיסור. [ומכל מקום לענין חילוק חטאות, אנו מצריכים ידיעה שחטא, וכנ"ל, והטעם הוא, שאמנם ידיעה כל שהיא שבין המלאכות, מחלקת אותם לשתי שגגות, ואם כן יש כאן שני חיובים שונים, מכל מקום אפשר לפטור את שניהם בקרבן אחד, וכמו יולדת שמביאה קרבן אחד על כמה לידות. אבל כשנודע לו שחטא, הרי כבר נתחייב בפועל בקרבן על ידי הידיעה הזאת, ושוב אינו יכול ליפטר בקרבן זה על שתיהם. ועיין מה שהבאנו בהערה 72 בשם האפיקי ים. אולם בעיקר דברי התוצאות חיים יש מקום לדון ולומר, שדוקא כאשר עצם פעולת האיסור נתחלקה לשתי שגגות, בזה יש לפטרו. אבל כאשר מעשה האיסור עצמו היה בשגגה אחת, אף על פי שההכשר למלאכה והמלאכה נעשו בשתי שגגות, הרי הוא חייב]. ומדברי הרמ"ה [בבא בתרא נה] נראה שפירש, שמאחר והידיעה היא הגורמת לחיוב הקרבן בפועל, לכן, כאשר נודע לו לאחר שעשה חצי שיעור, ונמצא שידיעה זו לא חייבה אותו בקרבן, ממילא שוב אי אפשר שתחייב אותו אחר כך בקרבן.

מסתברא [מסתבר] כי שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה [פשוט היה לו] לר' עקיבא, שימים שבינתיים הויין [הריהם] נחשבים ידיעה לחלק בין שגגת שבת זו לשגגת שבת אחרת, וחייב על כל שבת ושבת. וזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו] האם השבתות כגופין נפרדים דמיין [הן נחשבות] לגבי שגגת המלאכה, או לאו.

ופשיט ליה [ופשט לו] ר' אליעזר לענין זדון שבת ושגגת מלאכות שהשבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו] ר' עקיבא. וחזר ופשט ליה [לו] ר' אליעזר את שאלתו השניה, שולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו].

אמר רבה: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה]? דתנן [שכך שנינו במשנה], כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת, שאינו יודע כלל שיש איסור מלאכה בשבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא חטאת אחת, שאין כאן אלא העלם אחד.

היודע עיקר איסור מלאכה בשבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, מפני שלא ידע שהיום שבת — חייב חטאת על כל שבת ושבת, שהימים שבינתיים נחשבים ידיעה לחלק. היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה, שלא ידע שהן אסורות, ועשאן בשבתות הרבה — חייב על כל אב מלאכה ומלאכה;

ואילו "חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת" לא קתני [אינו שונה] בהלכה זו, שאין רואים את השבתות שחטא בהן כגופים נפרדים.

ויש לשאול: מני הא [כשיטת מי משנה זו]? אילימא [אם תאמר] שיטת ר' אליעזר, אימא סיפא [אמור את סופה]: העושה מלאכות הרבה וכולן מעין מלאכה אחת, כלומר, ולדות — אין חייב אלא אחת, ואי [ואם] לשיטת ר' אליעזר — הרי חייב על כל ולדי מלאכות כמלאכות!

אלא פשיטא [פשוט הדבר] שמשנה זו שיטת ר' עקיבא היא, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה [פשוט היה לו] שימים שבינתיים הויין [נחשבים] ידיעה לחלק בין שבת לשבת, כפי ששנינו בה שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — חייב על כל אחת ואחת.

ולפי זה, לגבי זדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעי אי כגופין דמיין [הוא ששאל במשנתנו האם השבתות שחטא בהן כגופים נפרדים נחשבות], ופשט ליה [לו] ר' אליעזר שכגופין נפרדים דמיין [הן נחשבות], וחייב על כל אחת ואחת, וכן פשט לו שולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ותרוייהו לא קביל מיניה [ושניהם לא קיבל ממנו] ר' עקיבא.

אמר ליה [לו] אביי: כיצד מוכח הדבר מן המשנה? לעולם אימא [אומר] לך כי זדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה [פשוט היה לו] לר' עקיבא ששבתות לאו כגופין דמיין [לא כגופים נפרדים הן נחשבות], כפי שדייקנו מסוף משנה זו, שאינו חייב על אב מלאכה של כל שבת, ושגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו] לגבי ימים שבינתיים מי הויין [האם הם] נחשבים ידיעה לחלק או לא.

ופשיט ליה [ופשט לו] ר' אליעזר שימים שבינתיים נחשבים כידיעה לחלק, וקביל מיניה [וקיבל ממנו] ר' עקיבא, כפי ששנינו במשנה זו, שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. ועוד פשט ליה [לו] כי ולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו]!

רב חסדא אמר: לענין זדון שבת ושגגת מלאכות — אפילו ר' עקיבא סבירא ליה [סבור] שכגופין נפרדים דמיין [נחשבות] השבתות, וכי בעי מיניה [וכאשר שאל אותו], על שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה [ששאל אותו], לגבי ימים שבינתיים אי הויין [האם הם נחשבים] ידיעה לחלק.

ופשט ליה [ופשט לו] ר' אליעזר כי ימים שבינתיים הויין [הריהם] ידיעה לחלק, וקביל מיניה [וקיבל ממנו], כפי ששנינו במשנה במסכת שבת, בענין היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, שחייב על כל שבת ושבת.

ועוד פשט ליה [לו] שולדי מלאכות כמלאכות דמיין [נחשבים], ולא קביל מיניה [ולא קיבל ממנו], כפי ששנינו בסוף אותה משנה: העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת.

אמר רב חסדא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] שלדעת ר' עקיבא שבתות נחשבות כגופים? דתניא [ששנויה ברייתא] הכותב שתי אותיות בשבת בהעלם אחת — חייב, שכך הוא שיעור מלאכת כתיבה. כתב שתי אותיות בשתי העלמות, שכתב אות בשגגה ונודע לו האיסור, וחזר ושכח וכתב אות נוספת לידה — רבן גמליאל מחייב, כאילו עשאן בהעלם אחד, שידיעה על שגגת חצי שיעור אינה נחשבת ידיעה לחלק בין שגגה לשגגה, וחכמים פוטרין; ומודה רבן גמליאל, שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת — פטור.

ותניא אחריתי [ושנויה ברייתא אחרת]: הכותב שתי אותיות בשתי שבתות, אחד בשבת זו ואחד בשבת זו — רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרין. ומסבירים: קא סלקא דעתך [עולה על דעתך, מניחים אנו], שרבן גמליאל כר' עקיבא סבירא ליה [סבור הוא].

וכך אומר רב חסדא: בשלמא לדידי דאמינא [נניח לשיטתי שאני אומר] שלענין זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו ר' עקיבא אומר ששבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], הא דתניא [זו ששנויה] שרבן גמליאל מודה שאם כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת פטור — מדובר בזדון שבת ושגגת מלאכות, שאף שהיה זה בהעלם אחד של מלאכה, שהרי אין ידיעה לחצי שיעור, מכל מקום שבתות כגופין נפרדים דמיין [נחשבות], והואיל ובכל פעם עשה חצי מלאכה — פטור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It stands to reason, based on a proof from a mishna, to say that in a case where he acts unwittingly in that he does not know that it is Shabbat, and intentionally in that he knows that the labors he is performing are prohibited on Shabbat, it is obvious to Rabbi Akiva that the intervening days between the Shabbatot are considered awareness of his sin, which would serve to differentiate between one sin and the next. And it is in reference to a case where he acts intentionally with regard to Shabbat and unwittingly with regard to prohibited labors that Rabbi Akiva raises his dilemma, which is about whether the Shabbatot are comparable to separate entities or not.

And Rabbi Eliezer resolved his dilemma for him by stating that in a case where he acts intentionally with regard to Shabbat and unwittingly with regard to prohibited labors, the Shabbatot are comparable to separate entities. But Rabbi Akiva did not accept this resolution from him. And with regard to Rabbi Akiva’s other dilemma, Rabbi Eliezer resolved it for him by stating that subcategories of labors are comparable to primary categories of labor, and one is liable to bring a separate sin offering for each act. But Rabbi Akiva did not accept this resolution from him either.

Rabba said: From where do I say this? As we learned in a mishna (Shabbat 67b): The Sages stated a significant principle with regard to the halakhot of Shabbat: With regard to anyone who forgets the essence of Shabbat, i.e., one who is entirely ignorant that labor is prohibited on Shabbat, and he performed multiple prohibited labors on multiple Shabbatot, he is liable to bring only one sin offering, as there is only a single, comprehensive lapse of awareness.

With regard to one who knows the essence of the prohibition against labor on Shabbat, and he performed multiple prohibited labors on multiple Shabbatot because he was unaware that those days were Shabbat, he is liable to bring a sin offering for each and every Shabbat, as the intervening days are considered awareness which differentiates between the Shabbatot. One who is aware that the day is Shabbat and performed multiple prohibited labors, which he did not know were prohibited, on multiple Shabbatot, is liable to bring a sin offering for each and every primary category of labor that he performed.

Rabba comments: But in the latter case, the mishna does not teach that he is liable to bring a sin offering for each act of a primary category of labor that he performed on each and every Shabbat. He is liable to bring one sin offering for each primary category of labor, despite the fact that he performed the act on multiple Shabbatot. This indicates that the different Shabbatot are not considered separate entities.

Whose opinion is this? If we say it is the opinion of Rabbi Eliezer, say the last clause of that mishna: One who performs multiple prohibited labors subsumed, as subcategories, under one primary category of prohibited labor is liable to bring only one sin offering. And if this were the opinion of Rabbi Eliezer it should state: He is liable to bring a separate sin offering for each of the different subcategories of labors as though they were separate primary categories of labor.

Rather, it is obvious that this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. And you can learn from the mishna that when one acts unwittingly in that he did not know it was Shabbat and he acts intentionally in that he knows that these labors are prohibited on Shabbat, it is obvious to Rabbi Akiva that the intervening days are considered awareness of his sin, which serves to differentiate between the Shabbatot and render the individual liable to bring separate sin offerings for each Shabbat. It is for this reason that the mishna states that if one performs multiple labors on multiple Shabbatot because he was unaware that it was Shabbat, he is liable to bring a sin offering for each Shabbat.

Consequently, it is clear that it is in a case where one acted intentionally in that he knew it was Shabbat and unwittingly in that he did not know that the acts he was performing were prohibited labor, that Rabbi Akiva raises his dilemma, as he is uncertain about whether the Shabbatot are comparable to separate entities. And Rabbi Eliezer resolved the dilemma for him by stating that the different Shabbatot are comparable to separate entities, and different subcategories of labors are comparable to primary categories of labor, and therefore one is liable for each act. And Rabbi Akiva did not accept either of these resolutions from Rabbi Eliezer.

Abaye said to Rabba: You cannot prove your claim from the mishna. Actually, I could say to you that in a case where one acts intentionally in that he knows it is Shabbat and unwittingly in that he does not know that his actions are prohibited labors, it is obvious to Rabbi Akiva that Shabbatot are not comparable to separate entities, as it can be inferred from the latter clause of this mishna that one is not liable to bring a separate sin offering for each primary category of labor performed on each individual Shabbat. And it is in reference to a case where one acted unwittingly in that he did not know it was Shabbat and intentionally in that he knew his actions are prohibited labors, that Rabbi Akiva raises his dilemma to Rabbi Eliezer. The dilemma is whether the intervening days are considered awareness to differentiate between the Shabbatot or not.

And Rabbi Eliezer resolved the dilemma for him by stating that the intervening days are considered awareness to differentiate between the Shabbatot. And Rabbi Akiva accepted this resolution from him, due the ruling of the mishna that one who knows the essence of the prohibition against labor on Shabbat and performs multiple prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring a sin offering for each and every Shabbat. And Rabbi Eliezer also resolved his other dilemma for him by stating that subcategories of labors are comparable to primary categories of labor and one is liable for each act, but Rabbi Akiva did not accept this resolution from him.

Rav Ḥisda says: In a case where one acts intentionally in that he knows it is Shabbat and unwittingly in that he does not know that his actions are prohibited labors, even Rabbi Akiva holds that the Shabbatot are comparable to separate entities; and when he raises the dilemma to Rabbi Eliezer, it is in reference to a case where one acted unwittingly with regard to Shabbat and intentionally with regard to prohibited labor. And he raises the dilemma in order to clarify whether or not the intervening days are considered awareness to differentiate.

And Rabbi Eliezer resolved the dilemma for him by stating that the intervening days are considered awareness to differentiate the transgressions, and Rabbi Akiva accepted this resolution from him. This is in accordance with the mishna in tractate Shabbat (67b) cited earlier, that one who knows the essence of the prohibition against labor on Shabbat and performed multiple prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring a sin offering for each and every Shabbat.

And Rabbi Eliezer also resolved Rabbi Akiva’s other dilemma for him by stating that different subcategories of prohibited labors are comparable to primary categories of labor and one is liable for each one separately. But Rabbi Akiva did not accept this resolution from him, due to the final clause of that mishna, which states that one who performs multiple prohibited labors that are subsumed as subcategories under one primary category of prohibited labor is liable to bring only one sin offering.

Rav Ḥisda said: From where do I say that according to Rabbi Akiva each Shabbat is considered a separate entity? This is as it is taught in a baraita: One who writes two letters on Shabbat during one lapse of awareness is liable, as writing two letters renders one liable for performing the prohibited labor of writing. If he does so in two separate lapses of awareness, e.g., he wrote one letter without realizing it was Shabbat, then became aware that it was Shabbat, and then again became unaware it was Shabbat and wrote a second letter, Rabban Gamliel deems him liable to bring a sin offering and the Rabbis deem him exempt. And Rabban Gamliel concedes that if he wrote one letter on this Shabbat and one letter on another Shabbat he is exempt.

And it is taught in a different baraita: In the case of one who writes two letters on two Shabbatot, one on this Shabbat and one on that Shabbat, Rabban Gamliel deems him liable and the Rabbis deem him exempt. Rav Ḥisda explains: It enters your mind that Rabban Gamliel holds in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

Granted, according to my opinion, as I say that in a case where one acts intentionally in that he knows it is Shabbat and unwittingly in that he does not know his actions constitute prohibited labors, even Rabbi Akiva says that the Shabbatot are comparable to separate entities. Consequently, that which is taught in the first baraita, that Rabban Gamliel concedes that if one wrote one letter on Shabbat and another letter the following Shabbat he is exempt, can be interpreted as referring to a case where one acts intentionally in that he knows it is Shabbat but unwittingly in that he does not know his actions constitute prohibited labors. Since separate Shabbatot are comparable to separate entities, the two acts do not combine to form the minimal act of writing that would render one liable to bring a sin offering.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ושבת הידא קא מיבעיא ליה. כלומר אי בשגגת שבת וזדון מלאכות או בזדון שבת ושגגת מלאכה. אי שגגת שבת וזדון מלאכות דאינו חייב על כל מלאכות של כל שבת ושבת אלא אחת הואיל וזדון מלאכות:

ופשיטא ליה דימים של חול שבינתים שבין של כל שבת ושבת הויין ידיעה לחלק לחטאות. אע"ג דבהעלם אחד הן:

אבל זדון שבת ושגגת מלאכות. היינו בהעלם אחת:

ובעי מיניה אי שבתות כגופין דמיין. לחלק לחייבו על כל שבת ושבת ועל כל אב מלאכה ומלאכה הואיל והעלם מלאכות בידו אי לא:

או דלמא זדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה לר' עקיבא דשבתות כגופין דמיין הואיל דאיכא חילוק חטאות ומלאכות דבשגגת מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה ה"ה הכי איכא חילוק שבתות וכגופין דמיין וחייב על כל שבת ושבת:

ושגגת שבת וזדון מלאכות כיון דאינו חייב אלא אחת על כל המלאכות הוא דבעי מיניה דימים של בינתים כיון דשגג שבתות הרבה בהעלם אחת מי הוויין ימים שבינתים שבין שבת לשבת ידיעה לחלק אי לא אמר רבא מסתברא דשגגת שבת כו':

אמרא)לפנינו בגמ' הגי' רבה ועי' בתוס' ד"ה אמר רבה ולפי גרסת רבינו רבא ניחא. רבא מנא אמינא לה. דזדון שבת ושגגת מלאכות בעא מיניה אי כגופין דמיין ופשט ליה דכגופין דמיין דחייב על כל שבת ולא קביל מיניה ר' עקיבא. ופשט ליה נמי דוולדי מלאכות כמלאכות דמיין דחייב על כל אחת ואחת ולא קביל מיניה:

דתנן כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת. כגון תינוק שנשבה לבין הגוים דלא ידע בשבת בעולם:

אינו חייב אלא חטאת א' לכשיודע לו דהא העלם זה וזה בידו:

היודע עיקר שבת. שיודע שנצטוה על השבת אבל אינו יודע שהיום שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. שלא היה יודע שהוא שבת אבל היה יודע שאלו מלאכות אסורין בשבת דהיינו שגגת שבת וזדון מלאכות חייב על כל שבת ושבת בלבד ולא על כל מלאכה משום דפשיטא ליה דשגגת שבתות ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק. והיודע שהוא שבת היום דהוה זדון שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בהעלם אחת בשגגת מלאכות חייב על כל אב מלאכה ומלאכה:

ואילו חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת לא קתני:

מני הא מתניתין דכלל גדול. וכי תימא ר' אליעזר היא דאמר במתניתין חייב על כל אחת ואחת:

אימא סיפא דמתניתין דכלל גדול. העושה מלאכה הרבה מעין מלאכה אחת דהיינו תולדה ואב אינו חייב אלא חטאת אחת:

ואי ר' אליעזר היא הא ר' אליעזר מחייב על וולדי מלאכות כמלאכות. כדאמר לעיל אלא פשיטא ר' עקיבא היא. הא מתניתין:

וש"מ שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה. לר' עקיבא דימים של בינתים הוייא ידיעה לחלק ולהכי פסיק ותנא והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת:

וזדון שבת ושגגת מלאכה הוא דבעא מיניה אי כגופין דמיין לחייב על כל שבת ושבת:

ופשט ליה. כדחזינן במתניתין דאמר ליה דחייב על כל אחת ואחת ולא קביל מיניה מדחזינן דלא פסקא במתני' דכלל גדול דהא ואילו חייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת לחייבו על כל שבת ושבת לא קתני אלמא דלא קביל מיניה דשבתות כגופין דמיין ובעא מיניה וולדי מלאכות אי כמלאכות דמיין ופשטא דכי מלאכות דמיין. כדאמרינן לעיל ותרוייהו לא קביל א"ל אביי לרבא אימא איפכא אימא דזדון שבת ושגגת מלאכות פשיטא ליה לר' עקיבא דשבת לאו כגופין דמיין. הואיל ולא תנא דחייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת:

ושגגת שבת וזדון מלאכה הוא דבעא מיניה דימים שבינתים מי הוויין ידיעה לחלק אי לא ופשט ליה. מנדה דשגגת נדה וזדון ביאות ימים שבעה דנדה הויא ידיעה לחלק כדאמר לקמן בסיפא דשמעתין:

וקיבלה מיניה. ר' עקיבא ולהכי פסקה במתניתין דכלל גדול דהיודע עיקר שבת דהיינו שגגת שבת וזדון מלאכה ואמר דחייב על כל שבת ושבת:

ופשט ליה דולדי מלאכה כו'. ולא קביל מיניה כדקאמ' בסיפא במתניתין הבהמה כשבת אלמא לא קביל:

רב חסדא אמר זדון שבת ושגגת מלאכה אפי' ר' עקיבא סבירא ליה דכגופין דמיין. ואי קשיא לך והא ואילו על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת לא תנא הא לא קשיא דכיון דתנא בזדון שבת ושגגת מלאכות דחייב על כל אב מלאכה ומלאכה ה"ה נמי דחייב על כל שבת ושבת ולעולם סבירא ליה דכי גופין דמיין וכי בעא מיניה שגגת שבת וזדון מלאכות דימים שבינתי' מי הוויין ידיעה לחלק ופשט' ליה דהויין וקביל מיניה ופסקה במתניתיה:

אמר רב חסדא מנא אמינא ליה. דאפילו ר' עקיבא סבירא ליה דכי גופין דמיין:

מדתניא הכותב ב' אותיות בהעלם אחת חייב בב' העלמות. דהויא ידיעה בינתים:

רבן גמליאל מחייב. כדפרשינן לעיל בפירקין דרבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור אע"ג דהוי ידיעה בינתים לא מפסקא ידיעה לשיעורא ומצטרפי וחייב:

וחכמים פוטרין. דקסברי יש ידיעה לחצי שיעור ולא מצטרף שיעורא. קא סלקא דעתא רבן גמליאל כר' עקיבא סבירא ליה דשבתות כגופין דמיין:

בשלמא לדידי דאמינא זדון שבת כוליה. מיתרצי מילתא דרבן גמליאל אדרבן גמליאל דהא תניא פטור בזדון שבת ושגגת מלאכות דשבת כי גופין דמיין וכיון דכגופין דמיין ולא עשה אלא חצי שיעור כתיבה בשבת זו וחצי בשבת אחר הילכך לא מיצטרפי ופטורא)ע"כ שייך לדף טז ע"ב:

רש"י ד"ה ותרוייהו ל"ק מיניה. כדקתני סיפא מעין מלאכה אחת כו'. כצ"ל:

בסה"ע שפטור מכלום. כצ"ל וכן בתוס':

תד"ה ר"ח. כדקמייתי ראיה כו'. כצ"ל:

תד"ה אר"ח. מהך לבד ל"ה מייתי דשבתות כגופין. כצ"ל:

מסתברא. מהא מתני' דאמרינן לקמן: השוכח עיקר שבת. דסבור לא נכתבה שבת בתורה דהיינו העלם זה וזה בידו שגגת שבת ושגגת מלאכות: חטאת אחת. על כולן [דחדא] שגגה היא והתם ליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה דהא לא ידע לעולם עיקר שבת עד שילמוד: היודע עיקר שבת. שידע שארבעים אבות מלאכות אסורות בשבת אבל אינו יודע שהיום שבת דהיינו שגגת שבת וזדון מלאכות ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ולא נודע לו בינתיים שחטא: חייב על כל שבת ושבת. חטאת אחת משום דימים שבינתיים הויין ידיעה לענין שגגת שבת ואינו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת דהא שגגת שבת וזדון מלאכות דהיינו הנה שהיא אחת אבל כגופין דמיין ליכא למימר (פשטו מינה) דנימא דמש''ה חייב על כל שבת דעל כרחיך מסיפא קדייק ואזיל דלית ליה להאי תנא שבתות כגופין דמיין וטעמא דרישא משום דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות [הרבה] בשבתות הרבה. ואותן שעשה בזו עשה בזו דשגג במלאכות הרבה כסבור מלאכה זו מותרת חייב על כל מלאכה ומלאכה על שבת ראשון דהיינו אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות: ואילו חייב על כל מלאכה ומלאכה על כל שבת ושבת לא קטני. בהך סיפא גבי זדון שבת ושגגת מלאכות דכיון דאותן עצמן שעשה בזו עשה בזו ובהעלם אחד אלמא שבתות לאו כגופין דמיין וה''ל עושה מלאכה אחת כמה פעמים בהעלם אחד ואינו חייב אלא אחת: מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת. דכיון דאב אחד לכולן: וש''מ. ממציעתא שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה לר''ע דימים שבינתיים הויין ידיעה מדקתני חייב על כל שבת ושבת: ותרוייהו לא קביל מיניה. מדלא קתני חייב על כל אב מלאכה של כל שבת וולדי מלאכות נמי לא קביל מיניה כדקתני סיפא מלאכה אחת כו': א''ל אביי [כו'] לאו כגופין דמיין. מדלא קתני על כל מלאכה של כל שבת: וקביל מיניה. מדתניא מציעתא חייב על כל שבת ושבת וה''ק סיפא דמתני' בהמה כשבת הדין עמך דודאי כזה כן זה: ולא קביל מיניה. מדתניא סיפא מעין מלאכה אחת כו' בין אביי ורבה איכא פלוגתא אליבא דר''א בזדון שבת ושגגת מלאכות דלרבה מחייב ליה ר''א תרתי ולאביי אפילו ר''א לא מחייב אלא חדא ועוד דמאי דקאמר רבה דמיבעיא ליה לר''ע קאמר אביי דפשיטא ליה אבל תרוייהו מודו דלר''ע שבתות לאו כגופין דמיין וגבי שגגת שבת אית ליה ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק: רב חסדא אמר זדון שבת ושגגת מלאכות אפי' ר''ע ס''ל כגופין דמיין. והאי דקתני בכלל גדול גבי שגגת מלאכות היודע שהוא שבת כו' חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת קאמר אע''ג דאותה שעשה בזה עשה בזה ובהעלם אחת אפ''ה חייב דשבתות כגופין דמיין משום הכי קתני בשבתות הרבה: וקביל מיניה. כדקתני (טעמא כו') מציעתא היודע עיקר שבת כו': ולא קביל מיניה. כדקתני סיפא מעין מלאכה אחת כו': מנ''ל. דאית ליה לר''ע שבתות כגופין דמיין: ר''ג מחייב. דאין ידיעה לחצי שיעור ולא מהני ידיעה שבינתיים לחלק שלא יצטרפו: קס''ד ר''ג כר''ע ס''ל. כדמפרש לקמן דליכא למימר דכר''א ס''ל מדקתני ומודה: והא דתני פטור בזדון שבת ושגגת מלאכות. דכיון דשבתות כגופין דמיין גבי זדון שבת ושגגת מלאכות הוה ליה כעושה שני חצאי מלאכות שאינן דומות זו לזו בהעלם אחת שפטור מכולם:
אמר רבה מסתברא כו'. ופשט ליה דשבתות כי גופין דמיין כו'. ואם תאמר קשיא מיניה אדרבה שהרי רבה קאמר לעיל לר''א דקצר וקצר מחייב תרתי אפי' בשבת אחת וא''כ למה צריך שבתות כגופין דמיין וכן בנדה מאי נפקא ליה מיניה מגופין מוחלקין הא ר''א מחייב על כל ביאה וביאה וי''ל דר''א השיב לר''ע לפי דברי רבי עקיבא: דתנן כלל גדול כו' אלא פשיטא ר''ע היא וש''מ ימים שבינתים כו'. וא''ת מאי פשיטא ליה להביא ראיה. מדבריו וי''ל דסבר רבה כיון דמיבעיא ליה בולדי מלאכות דהיינו העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת מיבעיא ליה הסמוכה לה דהיינו יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה כו' דהיינו זדון שבת ושגגת מלאכות אי שבתות כגופין דמיין או לא: רב חסדא אמר כו' ופשט ליה ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק כו'. כי קמייתי ראיה מיניה אבל לא מק''ו דהא אותיב ר''ע על הק''ו אלא מקבלה חייב על כל אחת ואחת. אמר רב חסדא מנא אמינא לה דתניא הכותב כו' ומודה ר''ג שאם כתב כו' פטור. מהך לבד לא היינו מייתינן בשבתות כגופין מדחזינן דפטור דאיכא למימר דמיירי בשגגת שבת וזדון מלאכות ולכך פטור דימים שבנתיים הויא ידיעה לחלק דאף על גב דר' גמליאל קאמר אין ידיעה לחצי שיעור דלמא ידיעה כי ההיא מחלקת דאיכא לחלק בין ידיעה לימים שבינתיים ובימים שבינתיים מודה דאינה מצטרפת לכך צריך להביא טעם אחר שזדון שבת יש חשיבות לשבתות להיות כגופין משגגת שבת: ותניא אחריתי כו'. הא דתניא פטור בזדון שבת ושגגת מלאכות דכיון דשבתות כגופין דמיין גבי זדון שבת ושגגת מלאכות (דכיון דשבתות כגופין דמיין) ה''ל כעושה ב' חצאי מלאכות שאינן דומות זו לזו בהעלם אחת שפטור מכולם:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד