כריתות ט ע"ב

והיא שפחה" (ויקרא יט, כ), לשון "והיא שפחה" מלמדת לחלק על כל שפחה ושפחה.

א שנינו במשנה כי נזיר שנטמא טומאות הרבה (פעמים רבות) מביא קרבן אחד. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן?

אמר רב חסדא: שיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שאמר: נזירות חדשה של טהרה — מיום השביעי של טהרתו הוא דחיילא עליה [שחלה עליו]. ומשכחת לה [ולפיכך מוצא אתה אותה] שנטמא טומאות הרבה, כלומר, שחלה עליו נזירות ונטמא, ושוב חלה עליו נזירות ונטמא — כגון שנטמא ביום השביעי לטהרתו, ונטהר שבעה ימים, וחזר ונטמא בשביעי, וכיון שבכל פעם שחזר ונטמא עדיין לא יצא שעה הראויה להקריב בה קרבן, שהוא היום השמיני לטהרתו — אינו חייב אלא קרבן אחד.

דאי [שאם] כשיטת רבי, כיון שאמר רבי: נזירות של טהרה עד שמיני לא חיילא עליה [חלה עליו], לא ייתכן שיביא קרבן אחד על טומאות הרבה, שהרי אי [אם] במקרה שנטמא בשביעי ונטהר וחזר ונטמא בשביעי לטהרתו — כולה טומאה אריכתא [ארוכה] היא, שלא יצא עדיין מטומאתו הראשונה;

אי [אם] במקרה שנטמא בשמיני ונטהר וחזר ונטמא בשמיני לטהרתו השניה, כיון שיצאת שעה שראוייה להקריב בה קרבן — מחייב [חייב] על כל אחת ואחת! אלא שמע מינה [למד מכאן] ששיטת ר' יוסי בר' יהודה היא.

ומאי [ומה היא] שאמר ר' יוסי בר' יהודה? דתניא [ששנויה ברייתא]: מה שנאמר בנזיר שנטמא ונטהר "וקדש את ראשו ביום ההוא" (במדבר ו, יא), שמתחיל למנות נזירותו מחדש — הרי זה ביום הבאת קרבנותיו, היום השמיני, דברי רבי.

ר' יוסי בר' יהודה אומר: ביום תגלחתו, שהוא היום השביעי.

ב משנה ועוד ברשימת המביאים קרבן אחד על עבירות הרבה: המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה, שאם אמר לה שלא תיסתר עם פלוני ועם פלוני, ונסתרה עמהם, כשנבדקת במים המאררים — מביא מנחת סוטה אחת על כולם. וכן מצורע שנתנגע נגעים הרבה, שהיה בו נגע צרעת ונטהר, וקודם שהביא קרבנותיו חזר ונצטרע.

הביא שתי ציפרין ביום הראשון לטהרתו (ויקרא יד, ד—ז), וקודם שהביא קרבנותיו ביום השמיני נתנגע שוב — לא עלו לו הציפורים הללו עד שיביא חטאתו, ר' יהודה אומר: עד שיביא אשמו.

ג גמרא שנינו במשנה שהמקנא לאשתו על יד אנשים הרבה מביא קרבן אחד. ומבררים: מנלן [מנין לנו] דין זה? דכתיב [שנאמר]: "זאת תורת הקנאת" (במדבר ה, כט), בלשון רבים — תורה אחת לקנויין הרבה.

שנינו: מצורע שנתנגע נגעים הרבה מביא קרבן אחד. ומבררים, מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר]: "זאת תהיה תורת המצורע" (ויקרא יד, ב), לומר: תורה אחת למצורעים הרבה, כלומר, גם למי שנצטרע פעמים הרבה.

שנינו: הביא ציפרין ונתנגע — לא עלו לו עד שיביא חטאתו, ר' יהודה אומר: עד שיביא אשמו, והניסוח "לא עלו לו" משמעו שאם חזר ונתנגע קודם שהביא חטאתו, לכשיירפא מצרעתו צריך לחזור ולהביא ציפורים נוספות גם על הפעם הראשונה.

ומקשים, והאמרת [והרי אמרת]: אין מביא אלא קרבן אחד על נגעים הרבה! ומתרצים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: מצורע שנתנגע נגעים הרבה, כגון הביא ציפרין וחזר ונתנגע — אין מביא אלא קרבן אחד. וכן לאקבועי [להיקבע] דינו של המצורע בעניות ובעשירות, האם עליו להביא קרבן עני או קרבן עשיר (ראה ויקרא פרק יד) — לא מיקבע [אינו נקבע], עד שיביא חטאת, ואילו ר' יהודה אומר: אינו נקבע כעני או עשיר עד שיביא אשמו.

תנן התם [שנינו שם] משנה אחרת: מצורע שהביא אשמו והעשיר — הכל הולך אחר זמן הקרבת החטאת, שזהו הזמן שבו נקבעת העניות ועשירות, דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: הכל הולך אחר אשם. תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר ציפרין.

אמר רב יהודה אמר רב: שלשתן מקרא אחד דרשו, שנאמר בענין זה: "וזאת תורת אשר בו נגע צרעת אשר לא תשיג ידו בטהרתו" (ויקרא יד, לב) — ר' שמעון סבר [סבור]: הכוונה היא לדבר המכפרו, והיא החטאת, ר' יהודה סבר [סבור]: הכוונה היא לדבר המכשירו, באכילת קדשים, והוא האשם. ר' אליעזר בן יעקב אומר: דבר הגורם לו טהרה, ומאי נינהו [ומה הם]? ציפרין.

ד משנה בין אלו המביאים קרבן אחד על טומאות הרבה, האשה שילדה ולדות הרבה, וכגון שילדה בת, שצריכה למנות ארבעה עשר ימי טומאה, ושישים וששה ימי טהרה, ובמלאת שמונים הימים צריכה להביא קרבן. והפילה בתוך אותם שמונים יום נקבה, ושוב חזרה והפילה בתוך שמונים להפלה נקבה, שאינה מתחייבת בקרבן עד לאחר מלאת ימי הטהרה של הלידה האחרונה, ובמלאת ימים אלה תביא קרבן אחד על כולן.

וכן המפלת תאומים וכגון שנתעברה שלושה עוברים, והפילה את השני בתוך מלאת של הראשון, ואת השלישי בתוך מלאת של השני — מביאה קרבן אחד על כולם.

ר' יהודה אומר: מביאה קרבן על הוולד הראשון ואינה מביאה על הלידה השניה, שהיתה לפני מלאת ימי הטהרה של הוולד הראשון. מביאה על השלישי, שנולד לאחר מלאת ימי טהרה של הלידה הראשונה, ואינה מביאה על הרביעי, שנולד לפני מלאת ימי הטהרה של הוולד השלישי.

ה גמרא שנינו במשנה כי האשה שילדה ולדות הרבה מביאה קרבן אחד. ומבררים: מנלן [מנין לנו]? דתני תנא קמיה [ששנה חוזר המשניות לפני] רב ששת: "זאת תורת הילדת לזכר ולנקבה" (שם יב, ז) — מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול תביא קרבן אחד אף על הלידה ועל הזיבה? תלמוד לומר: "זאת", למעט.

ותמהים, קתני [הרי הוא שונה]: יכול על הלידה ועל הזיבה אינה מביאה אלא קרבן אחד; אלא מעתה, אכלה דם בשוגג ונתחייבה חטאת, וגם ילדה, הכי נמי [כך גם כן] היינו אומרים שאין מביאה אלא קרבן אחד? הלוא לידה וזיבה שני דברים שונים הם!

ומשיבים, אימא הכי [אמור כך]: יכול תביא קרבן אחד על הלידה שלפני מלאת, כלומר, על לידתה הראשונה, ועל הלידה שלאחר מלאת? תלמוד לומר: "זאת".

ו שנינו במשנה: הפילה בתוך שמונים נקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים נקבה, מביאה קרבן אחד על כולן. ר' יהודה אומר: מביאה על הראשון, ואינה מביאה על השני (שנולד לפני מלאת ימי טהרת הלידה הראשונה), מביאה על השלישי שנולד לאחר מלאת של הראשונה, ואינה מביאה על הרביעי שנולד לפני מלאת של השלישי. ואומרים: כשתמצי לומר, כשתדקדק ותגיע למיצוי הדברים, לדברי ר' יהודה — ולד ראשון גורם לקרבן, ומלידת ולד ראשון היא מונה שמונים יום, והנולד לאחר מכן טעון קרבן נפרד. לדברי חכמים — ולד שני (כלומר, האחרון) גורם לחיוב הקרבן, ומולד שני מונה שמונים יום.

ותוהים: כשתמצי לומר? פשיטא [פשוט הוא], הכי איתא [כך הוא מפורש]! ומשיבים: מפלת תאומים איצטריך ליה [הוצרך לו לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שבמפלת תאומים מודה רבי יהודה לרבנן [לחכמים], שכיון שעיבורם בזמן אחד הוא, יש לראות את הכל כלידה אחת, וללכת אחר לידת האחרון, שהיא נחשבת סוף הלידה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שמונה מן הלידה הראשונה, והנולד לאחר מלאת ימי הראשון מחייב קרבן נוסף.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

גבי שפחה נמי כתיב "אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה" ודרשינן מ"והיא שפחה" - לחלק על כל שפחה ושפחה! ^[13]

שנינו במשנה: נזיר שנטמא טומאות הרבה.

[סוגיא זו נתבארה לעיל ב, ב].

ומבארינן: מאן תנא ששנה משנה זו?

אמר רב חסדא: רבי יוסי ברבי יהודה היא. דאמר: נזירות דטהרה אשר נוהג בה הנזיר הטמא לאחר שנטהר - מהיום השביעי לטהרתו מטומאתו, הוא דחיילא עליה, עוד לפני שהגיע היום השמיני לטהרתו, שבו הוא מביא את הקרבנות של נזיר טמא. ולכן משכחת לה שמביא קרבן אחד על טומאות הרבה.

וכגון: נזיר טמא שספר שבעה ימים, שבהם הוזה עליו אפר פרה אדומה לטהרו מטומאתו, וביום השביעי הוא החל לנהוג בנזירות טהרה, ואירע ששוב נטמא באותו היום שהוא שביעי לטהרתו. ושוב נטהר, וחזר ונטמא בשביעי לטהרתו, דהוי ליה טומאתו בשביעי טומאה חדשה, הואיל וכבר החלה ביום השביעי נזירות דטהרה. וכיון דלא יצא הנזיר לשעה הראויה להקריב בה קרבן בשעה שנטמא, שרק ביום השמיני הוא מביא קרבן, אינו חייב אלא קרבן אחד על כל אותן טומאות.

דאי רבי, כיון דאמר רבי: נזירות דטהרה עד שמיני לא חיילה עליה - לא משכחת לדינא דמתניתין!

דאי דנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי

- כולה טומאה אריכתא היא!

ואי דנטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני, הרי כיון דיצאת שעה שראויה להקריב בה קרבן - מחייב על כל אחת ואחת!

אלא, לאו, שמע מינה - רבי יוסי ברבי יהודה היא!

ומבארינן: ומאי רבי ומאי רבי יוסי ברבי יהודה?

דתניא: נאמר בנזיר טמא שנטהר, שספר שבעה ימים לטהרתו והוזה עליו אפר פרה ביום השלישי וביום השביעי: "וקדש את ראשו ביום ההוא" - ביום הבאת קרבנותיו, דברי רבי. והיינו, דמתחיל למנות את נזירות הטהרה החל מהיום השמיני, שבו הוא מביא את קרבנותיו.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ביום תגלחתו! והיינו, ביום השביעי שבו הוא מתגלח, בו מתחילה נזירות הטהרה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה למנות את המביאין קרבן אחד על עבירות הרבה:

המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה, שמתרה בה שלא תתייחד עם פלוני ועם פלוני, ונתייחדה עם אותם אנשים, הרי כשבעלה מביא אותה לבית המקדש כדי שישקה אותה הכהן מים המרים כדין סוטה, ומביא עליה מנחת סוטה, דיו שיביא מנחה אחת על כל אותן אנשים שהתרה בה שלא תסתר עמהם.

המצורע שנתרפא מצרעתו כך הוא סדר טהרתו: לוקח שתי צפרים ועושה בהם כסדר הכתוב בפרשת מצורע, וטובל, ועדיין אינו טהור אלא צריך לספור שבעה ימים. וביום השביעי טובל והרי הוא טהור לחולין. ולמחרת, ביום השמיני, הוא מביא קרבנותיו, ומאז הוא מותר בקדשים.

קרבנות המצורע הם שלשה: שני כבשים, אחד לעולה ואחד לאשם, וכבשה אחת לחטאת. אך אם הוא עני שאין ידו משגת לקנות שלשה כבשים, מביא שני עופות, אחד לעולה ואחד לחטאת, וכבש לאשם.

ומצורע שנתנגע נגעים הרבה, שלאחר שנתרפא מנגעו הראשון וספר שבעה ימים, ולא הספיק להביא קרבנותיו, נתנגע שוב. וכן הרבה פעמים, מביא קרבן אחד בסוף על כולם. הביא ציפרין בתחילת סדר טהרתו, וחזר ונתנגע - לא עלו לו הציפרים לחובתו על הנגע הראשון. אלא, כשיטהר מנגעו השני יצטרך להביא שוב צפרים על הנגע הראשון, מלבד הצפרים שמביא על הנגע השני ^[14].

ודין זה נוהג - עד שיביא חטאתו! שאם כבר הביא את חטאתו על הנגע הראשון וחזר ונתנגע שוב, אינו צריך להביא עוד הפעם צפרים על הנגע הראשון.

רבי יהודה אומר: אם נתנגע עד שיביא אשמו הרי למרות שהביא חטאתו הרי הוא צריך להביא שוב צפרים אחרות על הנגע הראשון. [ולמסקנת הגמרא ביאור המשנה הוא בדרך אחרת].

גמרא:

ומבארינן: מנלן שמביא הבעל המקנא מנחה אחת על הרבה קינויין שקינא לאשתו? דכתיב בפרשת סוטה "זאת תורת הקנאות". ודרשינן: תורה אחת לקינויין הרבה, שעושים עליהם פעם אחת בלבד את הסדר הכתוב בסוטה, ובכלל זה שמביא רק מנחה אחת.

שנינו במשנה: מצורע שנתנגע נגעים הרבה.

ומבארינן: מנלן שמביא רק קרבן אחד?

דכתיב "זאת תורת המצורע". ודרשינן: תורה אחת למצורעים הרבה, דהיינו לנגעים הרבה ^[15].

שנינו במשנה: הביא ציפרין ונתנגע - לא עלו לא עד שיביא חטאתו. רבי יהודה אומר: עד שיביא אשמו.

ומקשינן: והאמרת ברישא אין מביא אלא קרבן אחד, אלמא שכל הנגעים נחשבים כצרעת אחת אריכתא, ולמה יצטרך להביא צפרים נפרדים לכל נגע? ^[16] ומתרצינן: חסורי מחסרא, והכי קתני במתניתין ^[17]:

א. הביא ציפרין, ונתנגע, ושוב הביא ציפרין ונתנגע, אין מביא אלא קרבן אחד בסוף על כולן - שכל הנגעים נחשבים לצרעת אחת.

ב. ולאקבועי בעניות ובעשירות, לקבוע את מעמד המצורע אם הוא עני או עשיר ביחס לחיוב קרבנותיו - לא מיקבע עד שיביא חטאת! שהכל תלוי במצבו בשעת הקרבת החטאת. שאם היה אז עני והביא את החטאת מהעוף, הרי אע"פ שהעשיר אח"כ מביא גם את העולה מהעוף.

ואם היה עשיר בשעת הקרבת החטאת והקריב בהמה לחטאת יקריב גם את העולה מן הבהמה, ואע"פ שנעשה עני בשעת הקרבת העולה.

וכך ביאור המשנה: "לא עלו לו" הציפרין - ששעת הבאת הציפרין אינה קובעת את מעמדו - "עד שיביא חטאתו". ואם היה עני בשעת הבאת הציפרין והעשיר אח"כ, מביא קרבנות עשיר. וכן להיפך. ורבי יהודה אומר: עד שיביא אשמו! ששעת הקרבת האשם [שהוא הקרבן הקרב ראשון מקרבנות מצורע] קובעת. ואם היה אז עני מביא את העולה והחטאת מהעוף, אע"פ שבשעת הקרבת העולה והחטאת הוא עשיר. וכן להיפך.

תנן התם במסכת נגעים: מצורע עני שהפריש קרבנו, קרבן עני, ואח"כ העשיר - הכל הולך אחר החטאת כפי שהיה מצבו בשעת הקרבת החטאת, דברי רבי שמעון.

רבי יהודה אומר: הכל הולך אחר האשם.

תניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: הכל הולך אחר שעת הבאת הציפרין.

אמר רב יהודה אמר רב: שלשתן מקרא אחד דרשו. דכתיב "אשר לא תשיג ידו בטהרתו", דהיינו שהיה עני בשעת טהרתו.

רבי שמעון סבר: האי "טהרתו" היינו דבר המכפרו, דהיינו החטאת שמצאנו שהיא מכפרת בשאר העבירות.

רבי יהודה סבר: דבר המכשירו דהיינו האשם דמדמו נותנין על בהונות המצורע ועל ידי כן הוא מותר בקדשים ^[18].

רבי אליעזר בן יעקב סבר: "דבר הגורם לו טהרה", ומאי נינהו? ציפרין! שהם תחילת הטהרה, שמזין עליו מדם הצפור השחוטה.

מתניתין:

ועתה מבאר התנא את הענין החמישי שבו יש מי שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה:

האשה שילדה ולדות הרבה.

ומפרשת המשנה, כיצד? כגון שהפילה בתוך שמונים יום ללידה קודמת של נקבה [שהיא עדיין בתוך ימי הטוהר, שלאחריהם מביאה את הקרבנות], ועתה הפילה שוב נקבה [ונקטה המשנה תוך שמונים לנקבה, ולא תוך ארבעים לזכר כיון שאם הנפל פחות מארבעים יום הוא אינו אלא מיא בעלמא ואין עליו חיוב קרבן. ולכן לא יתכן להתחייב קרבן יולדת על ולד שנולד בימי טוהר של זכר. אבל בנקבה יתכן הדבר. כגון: שטבלה לאחר שבועיים ללידתה, וחזרה ונתעברה, והפילה לאחר ארבעים יום, דהיינו, שלאחר חמשים וארבע יום ללידה הראשונה] חזרה והפילה, בתוך שמונים להפלה הראשונה. ואף נפל זה היה נקבה. והרי היא מביאה קרבן אחד על כולן.

והמפלת תאומים שהיתה מעוברת בשלשה עוברים [ואפילו בזכרים] והפילה את הראשון לאחר ארבעים יום מתחילת העיבור, והשני נשתהה, והפילה אותו תוך ארבעים יום, בימי הטוהר מההפלה הראשונה, ואת השלישי הפילה בתוך ארבעים יום מההפלה השניה, הרי היא מביאה קרבן אחד על כולם.

רבי יהודה אומר [פליג בין על דין הולדות ובין על דין תאומים]: מביאה קרבן על הנפל הראשון, ואינה מביאה על השניה שהפילה אותה בתוך מלאת שמונים לראשון בולדות הרבה, או תוך מלאת ימי הטוהר לזכר בילדה תאומים.

אבל, מביאה על השלישי כיון שהוא יצא לאחר ארבעים או שמונים ללידה הראשונה [שהרי כאמור יש לפחות חמשים וארבע יום בין לידה ללידה], והשני אינו נחשב כלל, הואיל והוא יצא תוך מלאת מהראשון, ולכן נחשב רק השלישי כלידה חדשה.

ואינה מביאה על הרביעי שהוא יצא תוך מלאת מהשלישי שהחשבנו אותו כלידה [ובתאומים חולק רבי יהודה באופן שהשלישי יצא לאחר ימי הטוהר של הראשון].

גמרא:

ומבארינן: מנלן שמביאה קרבן אחד על כל הלידות?

דתני תנא קמיה דרב ששת: כתיב "זאת תורת היולדת לזכר ולנקבה" ודרשינן מ"תורת" דמשמע רבים - מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה!

יכול אף על הלידה ועל הזיבה תביא רק קרבן אחד? תלמוד לומר "זאת" בלשון יחיד לומר שמביאה קרבן על הזיבה לחוד ועל הלידה לחוד.

קתני [כמו: אמר מר]: יכול אף על הלידה ועל הזיבה.

ומקשינן: כיצד היה אפשר לומר שתביא על שתיהן קרבן אחד עד שצריך קרא למעט זאת? אלא מעתה, אכלה חלב וילדה ולד, או אכלה דם וילדה, האם הכי נמי תאמר דאין מביאה אלא קרבן אחד על החלב ועל הלידה, או על הדם והלידה!? והכא נמי לידה וזיבה שני ענינים שונים הם!? ^[19]

ומתרצינן: אימא הכי: יכול אף על הלידה שלפני מלאת, כלומר לידה ראשונה [רש"י נדה מ, א], ועל הלידה שלאחר מלאת ימי טהרה תביא קרבן אחד? ^[20]

תלמוד לומר "זאת", דמשמע שעל לידה אחת מביאה קרבן אחד ועל שתי לידות מביאה שני קרבנות! והיינו בכי האי גוונא שהיתה הלידה השניה לאחר מלאת.

שנינו במשנה: הפילה בתוך שמונים.

ואמרינן: כשתמצי לומר [כלומר, כך הוא ביאור הדבר]:

לדברי רבי יהודה - ולד ראשון גורם להבאת הקרבן, ומולד ראשון מונה שמונים יום. והשני, שהוא תוך מלאת לראשון, פטור מקרבן. הלכך אינו נחשב כלל. ואם כן השלישי שנולד לאחר שמונים מהראשון חייב קרבן.

לדברי חכמים: ולד שני [כלומר אחרון] גורם, שעליו חייבים קרבן, והראשון פטור מקרבן. ולכן מולד שני מונה, שהוא העיקר, הלכך פטור על כולם שכל אחד הוא בתוך שמונים לקודמו ^[21].

ומקשינן אהא דאמרינן "כשתמצי לומר". דמאי קמשמע לן והרי פשיטא, דהכי איתא, שזו סברת כל אחד מהם?

ומתרצינן: מפלת תאומים איצטריך ליה לאשמעינן, שאף בה נחלק רבי יהודה. דסלקא דעתך אמינא במפלת תאומים מודה רבי יהודה לרבנן. דהואיל והעיבור שלהם היה בבת אחת נחשבים כל הלידות כלידה אחת ארוכה וכולם יפטרו בקרבן אחד ^[22] - קמשמע לן שגם בתאומים פליג רבי יהודה ומחייב שני קרבנות.

הערות

^[13] התוס' בסנהדרין [נד ב] כתבו, שדין זה דגופים מוחלקים נאמר רק באיסורי עריות של אשה, ולא באיסור זכור ובהמה. ולפי דבריהם מובן גם כן, מדוע צריך לימוד מיוחד לשפחה חרופה, הואיל ואיננה בכלל איסורי עריות. אבל התוס' בקידושין [עז ד"ה הרי] כתבו, שכהן גדול הבא על חמש אלמנות חייב חמש מלקות, משום דגופין מוחלקים, אף על פי שאין איסור זה בכלל איסור דעריות, ולכאורה יקשה, אם כן למה הוצרכנו לימוד מיוחד לשפחה חרופה שגופים מחלקים בה. אולם השער המלך [איסו"ב יז יא] ביאר בדבריהם, שמשפחה חרופה נלמד לכל שאר איסורי ביאה, שאף על פי שאינם בכרת כעריות, מכל מקום הגופים מחלקים בהם. ויעויין במנחת חינוך [קכט בסופו] שכתב, שאיסור דשפחה חרופה איננו בכלל איסור עריות, ונפקא מינה לענין דבר שבערוה שאינו בפחות משנים, דבשפחה חרופה יהיה די בעד אחד, כשאר איסורי ביאה.

^[14] כתב החזו"א, שלכאורה דין זה הוא דוקא כשנתנגע בשנית קודם יום שמיני, שהוא יום הבאת קרבנותיו, [והוא הדין בליל שמיני, לדעת חזקיה לעיל [ח א], אבל נתנגע ביום שמיני, מביא קרבן על כל נגע בפני עצמו, שהרי יצא לשעה הראויה להביא בה קרבן, אבל מדברי הרמב"ם [מחו"כ ה ח] מבואר שאין הדבר כן, אלא שאם נתנגע קודם הבאת אשמו, מביא קרבן אחד על שניהם. אבל כשנתנגע אחר אשמו, אף על פי שעדיין לא הביא חטאתו, כבר נתחלקו לשנים, ומביא לכל נגע קרבנותיו בפני עצמו, שכשם שהאשם קובע בעניות ועשירות לרבי יהודה, כמבואר לקמן בגמרא, כך הוא קובע לענין חילוק הנגעים, [ולרבי שמעון, יהיה החטאת קובע גם לענין זה], ועיי"ש. אך לכאורה יש להוסיף עוד פרט, שאם נתנגע שנית ביום שביעי קודם טבילתו, שעדיין לא יצא מטומאת צרעתו, גם בלא הלימוד מפסוק היינו יודעים שאינו מביא שני קרבנות, שהרי זה טומאה אחת ממש, ורק כשנתנגע אחר טבילתו, שכבר יצא אז מתורת מצורע להיות טבול יום, בזה אנו צריכים ללמוד שמכל מקום מביא קרבן אחד. וכתב המשך חכמה [מצורע], שגם באופן שהוא מחוייב שני קרבנות על שני נגעים, מכל מקום מיד לאחר הבאת קרבן אחד כבר מותר הוא באכילת קדשים, אלא שהשאר עליו חובה, וכמו שלמדנו לעיל לענין אשה שיש עליה חמש לידות או חמש זיבות.

^[15] הקשה השיטמ"ק [א ח], מדוע ביולדת ובמצורע הוצרכנו לדרוש מהפסוק שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה, ואילו בנזיר לא דרשו בגמרא שום פסוק ללמוד דין זה? והערוך לנר כתב ליישב, שבאמת מיולדת אפשר ללמוד לכל שאר המחוייבים קרבן [ונזיר בכללם] שדי להם בקרבן אחד, כל זמן שעדיין לא הגיע זמן הראוי להבאת הקרבן, אלא שבמצורע נתחדש, שאפילו באופן שכבר יצא לשעה הראויה להביא בה קרבן, שכבר הגיע יום שמיני, שמכל מקום מביא קרבן אחד, כל זמן שלא הקריב אשמו עדיין, וכמו שכתב הרמב"ם, וכנ"ל, ומשום כך הוצרכנו פסוק מיוחד במצורע, ומה שכתב הרמב"ם [נזירות ו טו], שאם נטמא הנזיר קודם שהביא קרבן חטאתו הרי הוא מביא קרבן אחד בלבד, אף על פי שכבר הגיע יום השמיני, זהו משום שפסק כדעת חכמים [בנזיר יח], שכל זמן שלא הביא חטאתו אינו מתחיל נזירות טהרה השניה, וכמו שפירש הכסף משנה שם, ואם כן שוב אין כאן אלא טומאת נזירות אחת בלבד.

^[16] הנה לפי הסלקא דעתך דגמרא, היה הדין, שכל זמן שלא הביא חטאתו או אשמו, עדיין לא נשלמה טהרת הצפרים, וכשנתנגע קודם הבאת חטאתו, צריך הוא להביא גם על הנגע הראשון, וממילא יביא שני זוגות, זוג לכל נגע, ועל זה הקשו בגמרא, שהרי למדנו ברישא, שאינו מביא אלא קרבן אחד על כמה נגעים, ואם כן הוא הדין לענין צפרים, שיביא זוג אחד על כולם. והקשה החזו"א, הרי זמן הבאת צפרים הוא ביום הראשון לטהרתו, ואם כן, כשנתנגע אחר כך באחד משאר הימים, ואנו אומרים שלא עלו לו לנגע ראשון, ודאי יהיה צריך להביא זוג בפני עצמו על הראשון, ואינו יכול לצאת ידי חובתו במה שמביא על הנגע השני, שהרי יצא נגע הראשון לשעה הראויה להביא בה צפרים, וכבר נשלם חיוב צפרים על נגע הראשון בפני עצמו. ותירץ, מאחר וגמר טהרתן של הצפרים הוא בשעת הבאת חטאתו, וכנ"ל, אם כן שעת גמר החיוב הוא ביום השמיני כשמביא חטאתו, וכל שעה שעדיין לא הביא חטאתו, לא נשלם חיוב הצפרים, ולא יצא לשעה הראויה להבאתם. וכל זה הוא לפי הסלקא דעתך. אבל לפי מסקנא דגמרא, כתב החזו"א, שגמר טהרתם הוא בשעת טבילה, שאז נטהר הוא מצרעתו, והוא חוזר לדין טבול יום, ואם נתנגע אחר כך, יצא כבר מחיוב צפרים שעל נגע הראשון.

^[17] החזו"א מעיר, שלפי דברי הרמב"ם הנ"ל, שהאשם קובע לענין חילוק הנגעים לשני קרבנות, אם כן היינו יכולים ליישב, שכונת המשנה היא, שלא עלו לו הצפרים לענין חילוק הנגעים לשני קרבנות. כלומר, שאף על פי שהביא צפרים ונתנגע, מאחר שעדיין לא הביא אשמו, יכול הוא להביא קרבן אחד על שני הנגעים, ושלא כדעת רבי אליעזר בן יעקב לקמן בגמרא, שלדבריו הצפרים הם הקובעים גם לענין זה.

^[18] התוס' בערכין [יז ב ד"ה רבי יהודה] מבארים, שאמנם גם החטאת מעכבתו מלאכול בקדשים, מכל מקום האשם קרוי "מכשיר", הואיל ועיקרו בא להכשיר את המצורע, מה שאין כן החטאת, שבאה גם לכפרה. ועיין זבחים [צ ב] במשנה, שמטעם זה האשם של מצורע קודם להקרבת חטאתו, וכמו שביארו שם התוס' [ד"ה חוץ]. ועיין עוד זבחים [לג א, רש"י ד"ה סמיכת אשם מצורע].

^[19] הקשה השיטמ"ק [טז], למה לא נפרש את הברייתא כפי פשוטה, לענין לידה וזיבה, שאף על פי שודאי חייבת היא שני קרבנות, וכמו אכילת דם ולידה, מכל מקום לולא הלימוד מ"זאת", היינו סבורים שלענין אכילת קדשים די לה בקרבן אחד והשאר יהיה עליה חובה, וכמו שהדין באמת לענין שתי לידות. וכן הקשה גם כן במשך חכמה [מצורע]. והשיטמ"ק כתב ליישב, שמפשוטה של ברייתא היה משמע, שמדברים לענין חיוב הקרבן, ולא לענין אכילה בקדשים.

^[20] לעיל [ז ב] במשנה למדנו, שכאשר ילדה לאחר מלאת מביאה שני קרבנות, משום שיצאה לשעה הראויה להביא בה קרבן, [ואף בית הלל מודים בזה מצד הסברא, אלא שדרשו מ"או לבת", לחייב בליל שמונים, כמבואר בגמרא שם]. ומעתה יש להתבונן, לפי מה שכתב הרשב"א בקדושין [יג], שחיוב עולת יולדת אינו חל עליה עד לאחר שהביאה את חטאתה, [ומשום כך אם מתה קודם שהביאה חטאתה, אין היורשים חייבים להביא את עולתה], ועיי"ש, אם כן כשילדה ביום מלאת, קודם שהביאה חטאתה, נאמר שעדיין לא יצאה לשעה הראויה להביא בה עולה, ואמנם תהיה חייבת בשתי חטאות, אבל עולה אחת תעלה לה לשתי הלידות. וצריך לומר, מאחר וכל שעה יכולה היא להביא חטאתה, ואז כבר תתחייב להביא עולתה בפועל, משום כך אין העולה נחשבת מחוסרת זמן לענין זה, שאף על פי שהחיוב הבאה עדיין לא חל עליה בפועל, ולכן אין יורשיה מביאין עולתה, מכל מקום זמן חלות חיוב הקרבן כבר הגיע, [ואפילו בליל שמיני סובר רבי יוחנן לעיל שאינו נחשב כמחוסר זמן, וכאן אפילו חזקיה יודה]. ועיין זבחים [יב] דאין מחוסר זמן לבו ביום.

^[21] בחידושים שבסוף ספר מקור חיים כתב, שמכאן מקור לדברי הרמב"ם [מחו"כ א ה [, שיולדת שהביאה קרבנה על לידה ראשונה, לפני מלאת של לידה שניה, לא יצאה ידי חובתה, שהרי למדנו כאן, שלרבנן, נתבטל מלאת של לידה ראשונה, הואיל וילדה באמצעם לידה שניה, ומשום כך אינה מתחייבת לעולם בקרבן מחמת לידה ראשונה, הואיל וחיוב הקרבן תלוי במלאת, שאז נשלם ונחלט חיובו בפועל, והוסיף לבאר שם, שגם הראב"ד אין כונתו לחלוק בפרט זה. ועיין לעיל [ח הערה 146], מה שכתבנו מזה.

^[22] הקשו התוס', אם כן, לשם מה נקט התנא כלל מפלת תאומים, אם להשמיענו שלרבנן מביאה קרבן אחד בלבד, הלא אפשר ללמוד דין זה מכל שכן מהרישא, ואם כדי להשמיענו שרבי יהודה מודה בזה, הרי דבר זה לא נזכר כלל במשנה, ואדרבה, מפשטות לשון המשנה נראה, שגם בזה נחלק עם תנא קמא, והניחו בקושיא. והסדרי טהרה [חידוד הלכות לדף מ] רצה ליישב, שלפי סלקא דעתך זו [שבמפלת תאומים מודה רבי יהודה], אזי גם אם ילדה את השני אחר מלאת של ראשון, היה הדין שמביאה קרבן אחד בלבד, הואיל ושניהם נתעברו כאחד, והרי הם כלידה אחת אריכתא. ולכן נקט התנא מפלת תאומים, כדי להשמיע שבזה מביאה קרבן אחד [לרבנן] בכל ענין שיהיה, ומאחר שכן הוא הדין לרבנן, הוא הדין גם לרבי יהודה, שהרי בסברא זו לא מצאנו שנחלקו כלל, ועיי"ש בהמשך דבריו שרצה לדחות תירוץ זה.

והיא שפחה" (ויקרא יט, כ), לשון "והיא שפחה" מלמדת לחלק על כל שפחה ושפחה.

א שנינו במשנה כי נזיר שנטמא טומאות הרבה (פעמים רבות) מביא קרבן אחד. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן?

ר' יוסי בר' יהודה אומר: ביום תגלחתו, שהוא היום השביעי.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and she is a maidservant designated to a man” (Leviticus 19:20). This verse likewise serves to require separate offerings for each and every espoused maidservant.

§ The mishna teaches: A nazirite who became ritually impure with several instances of contact with ritual impurity brings one offering for several transgressions. The Gemara asks: Who is the tanna that taught this?

Rav Ḥisda said: It is the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who says: A new naziriteship of purity, which is required of a nazirite who became ritually impure, takes effect from the seventh day of the nazirite’s purification. And therefore, you find that the nazirite brings one offering for several transgressions in a case where he became impure on the seventh day of his purification, was pure for seven days, and again became impure on the seventh day of his purification. And since for each case where he became impure the appropriate time to sacrifice an offering, i.e., the eighth day of his purification, had not yet emerged, he is liable to bring only one offering.

Rav Ḥisda explains: The mishna must be in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, as if it follows the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, then it is not possible for a nazirite to bring one offering for several transgressions, since Rabbi Yehuda HaNasi says: A new naziriteship of purity does not take effect until a nazirite’s eighth day of purification. If there was a case where a nazirite became impure on the seventh day of his purification, was pure for seven days, and then became impure again on the seventh day of his purification, according to Rabbi Yehuda HaNasi, that is all one long period of impurity, as the new term of naziriteship has not yet begun, and therefore the nazirite brings one offering for the entire period.

And if there was a case where a nazirite became impure on the eighth day of his purification, was pure for seven days, and then again became impure on the eighth day of his purification, then since the appropriate time to sacrifice an offering had emerged, he is obligated to bring an offering for each and every time he became impure. Rav Ḥisda concludes: Rather, conclude from it that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda.

The Gemara clarifies: And what is the statement of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? As it is taught in a baraita: The verse states with regard to a nazirite who begins a new naziriteship of purity after having become impure: “And on the eighth day he shall bring two doves or two pigeons…And the priest shall prepare one for a sin offering and the other for a burnt offering, and make atonement for him, for that he sinned by reason of the dead; and he shall sanctify his head on that day” (Numbers 6:10–11). This teaches that the new term of naziriteship begins on the day of the bringing of his offerings, which is the eighth day of his purification. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.

By contrast, Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: The verse means that the new term of naziriteship begins on the day of his shaving, i.e., the seventh day of his purification.

MISHNA: The mishna continues to list the five situations in which one offering is brought to atone for several transgressions: Third, one who issues a warning to his wife declaring himself jealous with regard to several different men with whom he suspects her of committing adultery, and forbidding her to be alone with them. If the wife was then found separately in seclusion with each of the men, he brings her to the Temple with one single meal offering of jealousy. And fourth, a leper who was afflicted with several instances of leprosy, meaning that he was purified from his leprosy, and before he brought his offerings, he suffered a relapse of the leprosy. When he is finally purified, he brings only one set of offerings.

If a leper brought the two requisite birds on the first day of his purification (see Leviticus 14:4–7), and prior to bringing his offerings on the eighth day of his purification he was afflicted with a relapse of leprosy, those birds do not satisfy his obligation until he brings his sin offering. Rabbi Yehuda says: Until he brings his guilt offering.

GEMARA: The mishna teaches that if a man issues a warning to his wife with regard to several different men, and the wife violates the warning and is secluded with each of them, he brings one meal offering of jealousy. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers that it is as it is written: “This is the law of jealousies, when a wife, being under her husband, goes aside, and is defiled” (Numbers 5:29). The plural form of the word “jealousies,” teaches that one law, meaning one sacrificial offering, can suffice for several jealousies, i.e., different warnings.

The mishna teaches that a leper who was afflicted with several instances of leprosy brings one single offering. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers that it is as it is written: “This shall be the law of the leper in the day of his purification” (Leviticus 14:2). The term “the law” teaches that one law, meaning one sacrificial offering, can suffice for several lepers, i.e., for several instances of leprosy in the same individual.

§ The mishna teaches: If a leper brought the two birds on the first day of his purification, and prior to bringing his offerings on the eighth day of his purification he was afflicted with a relapse of leprosy, those birds do not satisfy his obligation until he brings his sin offering. Rabbi Yehuda says: Until he brings his guilt offering. This apparently means that when he is healed from the relapse of his leprosy, he must bring additional birds to fulfill the obligation generated by the first instance of leprosy.

The Gemara challenges this assumption: But didn’t you say in the mishna that he brings only one set of offerings for several instances of leprosy? The Gemara answers: The text of the mishna is incomplete, and this is what it is teaching: In the case of a leper who was afflicted with several instances of leprosy and was subsequently purified from his leprosy, if he brought the two birds, and was then afflicted with a relapse of leprosy, he brings only one set of offerings. But with regard to establishing whether a leper has a status of poverty or of affluence in order to determine whether he brings a poor man’s offering or a rich man’s offering (see Leviticus, chapter 14), that is not established until he brings his sin offering. Rabbi Yehuda says: The leper’s status of poverty or affluence is not established until he brings his guilt offering.

The Gemara cites a dispute that supports this interpretation: We learned in a mishna there (Nega’im 14:11): In a case of a leper who was poor when he brought his guilt offering and then became wealthy before bringing the other offerings, all differences in offerings between a leper with the status of a rich man or a poor man follow his status at the time he brought his sin offering; this is the statement of Rabbi Shimon. Rabbi Yehuda says: It all follows his status at the time he brought his guilt offering. The Gemara cites an additional opinion: It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: It all follows his status at the time he brought the two birds.

Rav Yehuda says that Rav says: All three of them interpreted the same verse to arrive at their respective opinions: “This is the law of he who has the mark of leprosy, whose means do not suffice for that which pertains to his purification” (Leviticus 14:32). Rabbi Shimon holds that the term “his purification” is referring to the matter that atones for his sin, i.e., the sin offering. Rabbi Yehuda holds that it is referring to the matter that renders him fit to consume sacrificial meat, which is the guilt offering. And Rabbi Eliezer ben Ya’akov says that it is referring to the matter that causes him to return to a state of purity. And what are these? The birds.

MISHNA: The mishna continues with the last of the five situations in which one offering is brought to atone for several transgressions: A woman who gave birth to several offspring. This is a case where a woman gave birth to a daughter, after which she is ritually impure for fourteen days and then enters a period of sixty-six days of ritual purity, even if she experiences uterine bleeding. Nevertheless, during this interim period, she is still somewhat impure, and it is therefore prohibited for her to enter the Temple or to partake of consecrated food, and at the end of the period she must bring an offering. And during those days of ritual purity, she became pregnant again and then miscarried a female fetus within the eighty days, and then became pregnant again and miscarried another female fetus within eighty days of the first miscarriage. In this situation, when she ultimately completes her process of purification, she brings one single offering for all the births and miscarriages.

And a similar halakha applies to a woman who miscarries multiple fetuses from a single pregnancy at different points in time, miscarrying each fetus before completing the purification period of forty days for a male or eighty days for a female for the previous fetus. When she finally completes her process of purification, she brings one single offering for all of the miscarriages.

Rabbi Yehuda says: In these cases, a single offering does not suffice for all the births or miscarriages. Rather, she brings an offering for the first birth or miscarriage and does not bring an offering for the second miscarriage, as it took place before the completion of the purification period for the first. She then brings an offering for the third miscarriage and does not bring an offering for the fourth fetus, as it was miscarried before the completion of the purification period for the third fetus.

GEMARA: The mishna teaches that a woman who gave birth to several offspring brings a single offering. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara explains: As the tanna taught a baraita before Rav Sheshet with regard to the verse: “This is the law for the woman who bears a child, whether a male or a female” (Leviticus 12:7). This teaches that she brings one offering for several offspring. One might have thought that she brings one single offering even in a case where she becomes purified simultaneously both for a birth and for an irregular discharge of blood from the uterus [ziva]. Therefore, the verse states: “This,” to exclude such a case.

The Gemara challenges the assumption that was refuted by the textual derivation: The tanna teaches: One might have thought that even in a case where she completes her purification at the same time for a birth and for ziva, she should bring only one offering. If that is so, then in a case where she consumed blood unintentionally, and is therefore liable to bring a sin offering, and she also gave birth, might one also have thought that she should bring only one offering? That is illogical, as these offerings are two completely different obligations. So too, the offerings after childbirth and ziva are two separate obligations.

The Gemara explains: Rather, say that this is what the tanna taught: One might have thought that she should bring only one offering for a birth that occurred before the completion of the term, i.e., the first birth, and for a birth that occurred after the completion of the purification period for the first one. Therefore, the verse states: “This,” to negate that assumption.

§ The mishna teaches that in a case of a woman who miscarried within the eighty-day purification period of a previous miscarriage, and then miscarried a third time within the eighty-day purification period for the second miscarriage, the first tanna says that she brings a single offering for all of them, and Rabbi Yehuda says that she must bring a separate offering for the third miscarriage, as it took place after the completion of the purification period for the first one. The Gemara states: When you analyze the matter you will find that one should say that according to Rabbi Yehuda, the first fetus is the one that causes the obligation of the offering, and she therefore counts the purification period from the birth or miscarriage of the first fetus; and according to the Rabbis, it is the second fetus that causes the obligation of the offering, and she counts the purification period from the birth or miscarriage of the second fetus.

The Gemara asks: Why was it necessary to state that when you analyze the matter you will find that one should say that according to Rabbi Yehuda the first fetus causes the obligation and according to the Rabbis it is the second fetus which causes the obligation? This is obvious, as it is stated explicitly. The Gemara answers: It was necessary for the Gemara to say this with regard to the case of a woman who miscarries multiple fetuses from the same pregnancy. It might enter your mind to say that in a case of a woman who miscarries multiple fetuses from the same pregnancy, Rabbi Yehuda concedes to the Rabbis that as the fetuses were in the womb together, their births are deemed a single event, and therefore the woman counts eighty days from the miscarriage of the second fetus. Consequently, the Gemara teaches us that Rabbi Yehuda disagrees with the Rabbis even in this case.

§ A dilemma was raised before the Sages:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

^א)עד כאן שייך לדף ט ע"א ונזיר שנטמא טומאות הרבה. מאן תנא ר' יוסי בר' יהודה היא כולה הא שמעתא דנזיר פרשינן בריש פירקין קמא:

הביא ציפרין. כשנרפא מצרעתו ולא הספיק להביא חטאתו עד שחזר ונתנגע וחזר ונרפא והביא ציפרין ונתנגע קודם שהביא חטאתו ואשמו כשחזר ונתרפא צריך להביא ציפרין אחרים וחטאת על כל נגע שלא עלו לו הראשונות עד שיביא חטאתו עמהן:

ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו. עמהן:

והא אמרת אינו מביא אלא קרבן אחד. על נגעים הרבה:

חסורי מחסרא והכי קתני הביא ציפרין כו' אין מביא אלא קרבן אחד. והאי דקאמר לא עלו עד הכי קאמר ולאקבועי בעניות ובעשירות לא מיקבע עד שיבא חטאת כלומר אם היה עני והביא חטאתו בעניות אע"ג דקודם שהביא אשמו וציפרין נתעשר הכל הולך אחר חטאת ויביא הכל בעניות:

או אם היה עשיר והפריש חטאת בהמה והעני ימתין עד שיעשיר ויביא הכל בעשירות:

ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו דסבר הכל הולך אחר אשם:

מכפרו. היינו חטאת:

מכשירו בקדשים. היינו אשם:

גורם לו טהרה. ציפרין כדכתיב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות:

האשה שהפילה ולדות הרבה בתוך מלאות וכדפירש במתניתין הפילה בתוך שמונים כו' מביאה קרבן אחד על כולן:

יכול אף הלידה ועל הזיבה. שאם ילדה בזוב וכדתנן במס' נדה המקשה הרי זו נדה קישתה ג' ימים בתוך י"א שבין נדה לנדה ושפת מעת לעת שלא ראת דם הרי זו זבה ואח"כ ילדה הרי זו יולדת בזוב ומביאה ב' קרבנות אחד על הלידה ואחד על הזיבה נפטרת נמי בקרבן אחד:

ת"ל זאת. כלומר דעל הוולדות מביא קרבן אחד אבל לא על הלידה ועל הזיבה [אלא מעתה] אכלה חלב וילדה אכלה דם וילדה הכי נמי דאין מביאה אלא קרבן אחד אלא כשם שמביאה ב' קרבנות על חלב ועל לידה כך מביאה ב' קרבנות על לידה ועל זיבה:

אלא אימא הכין בעי כיון דמביאין קרבן אחד על וולדות הרבה יכול על הלידה שלפני מלאות ועל הלידה שלאחר מלאות תהא מביא קרבן אחד ת"ל זאת כלומר אותן שבתוך מלאות נפטרין בקרבן אחד אבל על לידה שלאחר מלאות מביאה קרבן אחר. לישנא אחרינא יכול כשהיא ילדה תחלה בזוב ואח"כ ילדה לאחר מלאות נמי בזוב יכול שמביאה ב' קרבנות בלבד על הלידה ועל הזיבה שבתחלה ועל הלידה ועל הזיבה של אחר מלאות נפטרין שם לידה אחת היא ושם זיבה אחת היא ת"ל זאת דעל הלידה הראשונה מביאה ב' קרבנות ועל הלידה של אחר מלאות ב' קרבנות:

האשה שהפילה וולדות הרבה מביאה קרבן אחד כו'. כיצד ילדה נקבה תחילה ולאחר י"ד ימי טומאה נתעברה נקבה והפילה לסוף מ"א שהוא בתוך שמונים של נקבה ראשונה קסברי רבנן וולד שני ביטל את הראשון מ"ט כיון דלא יצאת שעה שראויין להביא קרבן על הראשון ביום פ"א אלא בתוך מלאות הפילה אחר ביטל שני את הראשון ומשני מונה שמונים לקרבן ואם חזרה והפילה וולד שלישי בתוך מלאות של שני כיון דלא הגיע שני לקרבן ביטל שלישי את השני וכן אתה מוצא שיכולה להפיל וולדות הרבה בתוך מלאות של ראשון וסברי רבנן לעולם מן אחרון מונה וכן המפלת בתחלה תאומים נקבות הפילה אחת יום ראשון ואחת יום שני שהשניה נולדה בתוך מלאות של ראשונה וביום שמונים של שניה שהוא פ"א לראשון חזרה והפילה ב' תאומים בב' ימים הרביעי בתוך מלאות של שלישי לרב' דתנן שני מבטל ראשון ור' יהודה אמר לעולם מולד ראשון מונה פ' לקרבן וכל מה שהפילה בתוך שמונים שלו הוי כמאן דליתיה הילכך קאמר מביאה על הראשונה ואינה מביאה על השניה שהפילה בתוך מלאות של ראשון ומביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי שהוא תוך מלאות של שלישי לא חשיב כלום ולטעמיה דר' יהודה האשה שהפילה וולדות הרבה. בב' ולדות מיירי בלבד:

ולד ראשון גורם. הוי עיקר לידה:

פשיטא דהכי איתא. דבהכי פליגי ומאי קמ"ל כשתמצא:

משום מפלת תאומים איצטריך ליה לאשמועי' דמספקא לן דסד"א במפלת תאומים דבחד זימנא נתעברו וחדא ליד' היא אימא מודה ר' יהודה לרבנן דהכא מוולד שני מנינן קמ"ל כשתמצא דלעולם קסבר ר' יהודה דמוולד ראשון מנינן:

במשנה ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. עפרש"י. וכ' התוי"ט ואיכא למידק אי ה"נ כשהי' ראוי להביא קרבנותיו אי מתחייב על כל נגע כו'. פשוט דר"ל שנתנגע ביום השמיני להבאת ציפרין שהוא יום הבאת קרבנותיו כדכתיב בפרשה ומבואר במשנה פי"ד דנגעים. ותימה על המחבר נ"ת שהבין דיום הבאת ציפרין קרוי ראוי להבאת קרבנותיו וכן הביא בשם ס' מ"ח ואשר ע"כ תמה על התוי"ט שלא כדת. ושגיאות מי יבין:

גמרא ראבי"א דבר הגורם לו טהרה ומאי ניהו צפרין. נראה משום דכתיב בהבאתן וטהרו. ורש"י קיצר כאן בפי':

שם יכול על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת. פי' דנרבי מתורת בין לידה שלפני מלאת ובין לידה שלאחר מלאת. ומפרש"י בנדה ל"מ כן. ואולי דתיבת כאחת דגרסינן התם דחקתו:

רש"י במשנה ד"ה האשה. דבזכרים ל"ל הכי כו'. והתוי"ט מלא א"ד דאטו ברשיעי עסקינן. ובמחכ"ת הא אפי' ברשיעי לא מ"ל בתוך מלאת דזכר דהא ביום ארבעים גופי' עדיין מיא בעלמא היא. והכ"מ שהביא לקמי' שפיר קאמר דהתם מיירי אחר מ'. וכן בהא דלעיל בפ"ק מ"ל באור למ"א. ומש"כ ע"ד הכ"מ ואני אומר שא"צ לכך כו'. אני אומר שא"צ לכך ולכך דאפשר בתאומים. ואף שכ' ברישא היולדת דמשמע דכלו חדשיו. י"ל שהראשון נגמר צורתו לשבעה והב' ה"ל לגמור לט' והפילתו ביו"ד לתשיעי דקי"ל דהיולדת לט' א"י למקוטעין עי' בנדה (כז) ותבין: אמנם עיקר דינו דהרמב"ם תמוה אצלי דכיון דיש עליה ודאי חיוב מהטומטום והאנדרוגינוס הא אריב"נ לעיל ספ"ק שלספק אם יש ודאי ביניהם תאמר על הודאי ותיפטר וע"ש בפרש"י. ואין לומר דמיירי שכבר הביאה על הראשון אחר פ' מלידתו ובתוך ימי מלאת דהנפל. דהא פסק שם לעיל בהלכות ה' דאם הביאה תוך מלאת של ולד זה אפי' על ולדות הראשונים לא יצאת. (ולפי מה שפרש"י לקמן דלדברי חכמים ולד שני גורם לקרבן וראשון ל"ל קרבן. א"כ בדינו של הרמב"ם על הנפל חיוב ודאי ועל הטומטום והאנדרוגינוס חיוב ספק). ואפשר ליישב דברי הרמב"ם דמיירי שהפרישה על הולד הראשון קודם שהפילה השני. ונאמר דללידה שלאחר הפרשה אינה מטהרה עי' זבחים (ו) דמבעי' אי עולה מכפרת על עשה דלאחר הפרשה ולפירש"י שם (ר"ד ז) לא איפשטא. ועי' שבת (עא ב) בפלוגתת ריו"ח ור"ל ובתוס' שם (ע ב) ד"ה נודע:

רש"י ד"ה והמפלת תאומים. כגון שנתעברה ג' והפילה אחד כו'. לולי פירושו הנל"פ דמיירי כמו בבבא דרישא דהראשון היתה נקבה בת קיימא ואחרי שבועיים עברה שני זכרים תאומים והפילה הראשון בתוך שמונים ללידה ראשונה והשני בתוך מ' לנפל הראשון ואחר פ' ללידה הראשונה. שוב התבוננתי דרש"י אזיל לשיטתי' לקמן בגמרא בד"ה מפלת תאומים איצטריכא ליה ע"ש. אבל משם אין הכרע דיל"פ דסד"א דב' נפלי התאומים חדא לידה אריכתא היא והואיל דהראשון היה בתוך מלאת דלידה הראשונה גם הנפל הב' נמשך אחריו וחשיב גם הוא בתוך מלאת דלידה הראשונה דאזלינן בתר אתחלתא קמ"ל דלא:

רש"י ד"ה יכול על הלידה ועל הזיבה. דבעי שתפסוק מן הזוב כו'. תמוה דהא בנדה (לו ב) מבואר במשנה דלא בעינן רק ששפתה מן הצער ולא מן הדם וע"ש בגמרא כל הסוגיא וצע"ג:

רש"י ד"ה מפלת תאומים אצ"ל. איצטריך ליה לאשמועינן. כצ"ל ומלת תנא נראה למחוק:

רש"י ד"ה (בריש הדף) וקדש את ראשו וכו' חלה עליו יום. צ"ל ביום:

גמ' לחלק על כל שפחה ושפחה. ע' קדושין עז ע"ב תד"ה הרי גופין. ובסנהדרין נד ע"ב תד"ה הנרבע:

(ט ב משנה) הביא צפריו ונתנגע לא עלו לו עד שיביא חטאתו ר' יהודה אומר עד שיביא אשמו.—ענין משנה זו לפי פשוטה, שאם הביא צפריו לנגעו שנרפא, ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שחזר ונתנגע, לא עלו לו צפריו כדי לעשות את הנגע שחזר אחריהן לנגע מיוחד ויהא צריך להביא קרבנות על כל נגע ונגע, אלא שעדיין הם כנגע אחד עד שיביא חטאתו, שאם הביא חטאתו וחזר ונתנגע, צריך להביא אשם על כל נגע ונגע, ורי"א עד שיביא אשמו, שאם הביא אשמו וחזר ונתנגע מביא חטאת על כל נגע ונגע. והכי תניא בתוספתא שם פ"א הי"ד: "הביא צפריו ונתנגע הביא צפריו ונתנגע מביא קרבן על כל אחד ואחד דברי ר"א וחכ"א קרבן א' על הכל עד שיביא אשמו וכו' ר"ש אומר קרבן א' על הכל עד שיביא חטאתו". ולפ"ז אין צורך לומר "חסורי מחסרא" כמו שאמרו עלה בתלמוד. ועי' מ"ש באהלות פי"א מ"ז ופט"ז מ"ג, ערכין כז ב, מנחות קב ב ותמורה יב א.

(ט ב תוספות) ד"ה והיא וכו' תימה וכו' משמע דפשיטא דחייב וכו'.—נראה ליישב דמהכתוב "ואל אשה" ילפינן דגופין מחלקין לחטאת ולמלקיות, דעל כל העריות חייבין חטאת בשוגג, ובמקצת מלקות במזיד, והן מלמדין שבכל מקום גופין מחלקין לחטאות ולמלקיות. ועדיין לא ידענו בשפחה חרופה שהיא באשם, שגופין מחלקין בה, לכך כתוב בה "והיא שפחה" לחלק על כל שפחה ושפחה.

נזירות טהרה משביעי חיילא. הלכך כי נטמא תרי זימני בשביעי הוו להו טומאות הרבה דהא אתחלא נזירות דטהרה ולענין קרבן לא מחייב אלא אחד דלא יצא אדם זה לשעה ראויה לקרבן: וקידש את ראשו. שנזירות טהרה חלה עליו. יום תגלחתו כו': מתני' המקנא לאשתו כו'. מביא מנחת שעורים אחד על כולן כשהוא משקה: שנתנגע נגעים הרבה. כגון שספר שבעה ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שנתנגע וכן שניה וכן שלישית: הביא צפרין. אותן שתי צפרין חיות אחת לשחיטה ואחת לשילוח ולאו קרבן נינהו: לא עלו לו. קס''ד דהאי לא עלו לו משמע שצריך לחזור ולהביא לבסוף שתי צפרין לכל נגע ונגע עד שיביא חטאת אבל הביא צפרין וחטאתו ונתנגע אין צריך להביא לכשיטהר על נגע ראשון: גמ' והאמרת אינו מביא אלא קרבן אחד. על נגעים הרבה אלמא חד צרעת אריכתא היא ואמאי מחייבת ליה לאתויי צפרים אכל נגע: ולאקבועיה בעניות כו'. וה''ק ולא עלו הצפרין ליקבע בעניות ובעשירות דאם היה עני בשעת הבאת צפרין והעשיר צריך להביא קרבן עשיר ואם היה עשיר והעני מביא עני בדלות עד שיביא חטאתו דבתר חטאת אזלינן בין בעניות בין בעשירות: אשר לא תשיג ידו בשעת טהרתו. יביא בעניות אע''פ שהעשיר: ר''ש סבר. האי טהרתו היינו דבר המכפר חטאו דעל ז' דברים נגעים באין במסכת ערכין (דף טז.): דבר המכשירו. אשם שמדמו נותנין על בהונותיו מכשירו בקדשים: צפרין. גורמין לו תחלת טהרתו שמדם הצפור מזין עליו: מתני' האשה שילדה ולדות. וקא מפרש כיצד כגון שהפילה לתוך פ' של נקבה וכו' כגון שטבלה לאחר שבועיים דטומאה ושמשה ונתעברה והפילה נקבה לאחר מ' של יצירת הולד דהיינו נ''ד ללידה ראשונה וחזרה והפילה לסוף נ''ד של זו ולהכי נקט נקבה דבזכרים ליכא למימר הכי דאי הפילה בתוך מ' דזכר מיא בעלמא הוא האי שני דאין הולד נוצר עד יום מ': והמפלת תאומים. אפילו זכרים כגון שנתעברה ג' והפילה אחד לאחר מ' והשני נשתהה ויצא בתוך ימי טוהר הראשון ושלישי בתוך ימי טוהר דשני מביאה קרבן אחד על האחרון ופטורה: ר' יהודה פליג בין אולדות בין אתאומין ואמר מביאה קרבן אחד על הראשון על הולד הראשון ולא על השני מפני שנולד בתוך מלאת של ראשון ומביאה על השלישי משום דהוא לא נולד תוך מלאת דלא חשבינן מלאת לשני דכמאן דליתיה דמי הואיל ונולד תוך מלאת של ראשון ושלישי הוי תחילת לידה ואינה מביאה קרבן על הרביעי הואיל ונולד תוך (מ') מלאת של שלישי אבל שלישי לא נולד תוך מלאת דראשון דהא עברו ימי טומאה דראשון (ויצירת שני וטומאתו ויצירת שלישי) דהוי טפי מפ' לראשון וגבי תאומים נמי דקפליג ר' יהודה כגון שנולד שלישי לאחר מלאת דראשון ועל מלאת דשני לא איכפת לו דכמאן דליתיה דמי: גמ' כל היכא דכתיב תורת משמע רבים: יכול על הלידה ועל הזיבה. קרבן אחד כגון שראתה ג' ימים בימי זיבה והפסיקה רביעי וילדה בחמישי הרי זו יולדת בזוב כדאמרי' בנדה (דף לו:) דבעי שתפסוק מן הזוב סמוך ללידה ואם לא פסקה ודאי דם מחמת הולד ואינה יולדת בזוב: אלא מעתה. מהיכא תיסק דעתיה דעל הלידה ועל הזיבה קרבן אחד דאיצטריך קרא למעוטי הא ודאי אכלה חלב וילדה מי סלקא אדעתין דמביאה קרבן אחד על הלידה ועל החלב וגבי זיבה נמי מה ענינה אצל לידה: זאת. משמע על לידה אחת מביאה [קרבן אחד על ולדות הרבה] הא אחר מלאת חייב על כל אחת ואחת: לדברי ר' יהודה. מדלא חשיב מלאת לשני ש''מ ולד ראשון גורם לקרבן ומולד ראשון מונה פ' יום הילכך שלישי שנולד אחר מלאת דראשון ולד. מעליא הוא לקרבן: לדברי חכמים. דלא מחייבי אלא חד אבתרא מחייבי ליה דסבירא להו ולד שני כלומר אחרון גורם לקרבן וראשון דלא מלו ימי טוהר דיליה לית ליה קרבן ומשני מנינן מלאת עד שלישי ומשלישי עד רביעי ולא מטמא מלאת אלא עד בתרא: פשיטא דהכי איתא. דאי לאו הכי מאי טעמייהו: מפלת תאומים איצטריכא ליה. משום מפלת תאומים איצטריך ליה תנא לאשמועינן דבמפלת תאומים נמי פליג רבי יהודה דמהו דתימא בתאומים מודה דחדא לידה אריכתא היא הואיל ועיבורן כאחת ואית ליה נמי מלאת לשני ושלישי לאו בר קרבן הוא:

והיא שפחה לחלק על כל שפחה ושפחה. תימה דהכא בעינא לחלק אע''ג דגופין מוחלקין והתם פרק אותו ואת בנו (חולין פב:) לא תשחטו ביום אחד משמע דפשיטא דחייב גבי שחטה ואח''כ שחט בניה משום דגופין מוחלקין אע''ג דליכא קרא וכן לקמן בפרק אמרו לו (דף יז.) דאמרי שבתות כי גופין דמיין: תורה אחת למצורעים הרבה. ובתורת כהנים מפיק ליה מדכתיב וכבשה אחת מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה ומוזאת תהיה תורת דריש תורה אחת לכל מצורעין לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם: מפלת תאומים איצטריכא ליה. סד''א במפלת תאומים מודה רבי יהודה לרבנן וקשה דא''כ מפלת תאומי' למאן קתני לה אי רבנן פשיטא ואי לר' יהודה הא מודה לרבנן צ''ע: תורה אחת לקינויין הרבה. תימה דבסוטה אמרינן לרבנן אין אשה שותה ושונה ולר' יהודה באיש אחד ושני בועלים אינה שונה וכיון דאינה שונה למאי איצטריך דלא מייתי אלא קרבן אחד: