כריתות ז ע"ב

כריתות ז ע"ב - Steinsaltz

The Gemara answers that this is what Rabbi Akiva is saying: One who unwittingly blasphemes brings an offering, since its punishment of karet comes, i.e., is written, in a place where the Torah discusses an offering, i.e., karet is mentioned in a passage that discusses a sin offering (see Numbers 15:27–31). This is the statement of Rabbi Akiva, as he maintains: Since the verse should have written karet in general, i.e., without connecting it to bringing an offering, and yet this karet is written in a place where the Torah discusses an offering, conclude from it that the unwitting blasphemer brings an offering for his transgression.

The Gemara analyzes the next clause of the baraita: And the verse states: “Whoever curses his God shall bear his sin” (Leviticus 24:15). The Gemara explains: Here we arrive at the opinion of the Rabbis, and this is what Rabbi Akiva is saying to the Rabbis: You say that the transgression of one who blasphemes does not involve an action, as what is the case of one who blasphemes? It is one who blesses, i.e., curses, the Name, i.e., God. But if so, then concerning the punishment of karet that is written: “That person blasphemes the Lord; and that soul shall be cut off [venikhreta] from among his people” (Numbers 15:30), for what purpose does it come, if not to render him liable to bring an offering?

The Rabbis say to him: It comes to give the punishment of karet to one who curses God, in order to teach that the phrase: “Shall bear his sin,” written in the verse: “Whoever curses his God shall bear his sin” (Leviticus 24:15), is referring to karet, so that one can derive by verbal analogy that an individual who was obligated to bring a Paschal offering for the second Pesaḥ and did not do so is likewise liable to receive karet. As it is written with regard to one who curses God: “Whoever curses his God shall bear his sin,” and it is written with regard to one who was obligated to bring a Paschal offering for the second Pesaḥ and did not do so: “That man shall bear his sin” (Numbers 9:13). Just as there, with regard to one who curses God it is referring to the punishment of karet, so too here, with regard to the Paschal offering it is referring to the punishment of karet.

With regard to one who blasphemes, the Sages taught in a baraita: The verse states: “That person blasphemes [megaddef ] the Lord” (Numbers 15:30). Isi ben Yehuda says: This is like a person who says to another: You cleaned [geirafta] the bowl and rendered it lacking, i.e., the transgression of blasphemy is so severe that it is compared to one who does actual damage to God. Isi ben Yehuda maintains that the case of the blasphemer is identical to that of one who blesses, i.e., curses, the Name, i.e., God, which is a particularly severe transgression.

Rabbi Elazar ben Azarya says that this is like a person who says to another: You cleaned the bowl and removed its contents, but did not render it lacking, i.e., the transgression of blasphemy is not compared to one who does actual damage to God. Rabbi Elazar ben Azarya maintains that the case of the blasphemer is the same as that of an idol worshipper, which is a less severe transgression.

This dispute as to the nature of the transgression of the blasphemer is taught in another baraita: “That person blasphemes the Lord” (Numbers 15:30), and Rabbi Elazar ben Azarya says: The verse is speaking of an idol worshipper. And the Rabbis say: The verse comes only to give the punishment of karet to one who blesses, i.e., curses, the Name, i.e., God.

MISHNA: There are some women who bring a sin offering of a woman after childbirth and the offering is eaten by the priests. And there are some women who bring a sin offering but it is not eaten. And there are some women who do not bring a sin offering at all.

The mishna elaborates: The following women bring a sin offering and it is eaten by the priests: One who miscarries a fetus with a form similar to a domesticated animal, one who miscarries a fetus with a form similar to an undomesticated animal, or one who miscarries a fetus with a form similar to a bird; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: She does not bring a sin offering unless the fetus has the form of a person.

With regard to a woman who miscarries a sandal fetus, i.e., one that has the form of a flat fish; or if she miscarries the placenta; or an amniotic sac in which tissue developed; or a fetus that emerged cut, i.e., in pieces; and likewise a Canaanite maidservant, owned by a Jew, who miscarried; in all these cases she brings a sin offering and it is eaten by the priests.

And these women bring sin offerings but their sin offerings are not eaten: One who miscarries and does not know the nature of what she miscarried; and two women who miscarried, in a case where one miscarried a fetus of a type for which a woman is exempt from bringing an offering and the other one miscarried a fetus of a type for which a woman is liable to bring an offering, and they do not know which miscarried which type. Rabbi Yosei said: When is their sin offering not eaten? It is when both women went to different places within the Temple to bring their offerings, e.g., this woman went to the east and that woman went to the west. But if both of them were standing together, both of them together bring one sin offering, and it is eaten.

These women do not bring a sin offering: A woman who miscarries an amniotic sac full of water, or one full of blood, or one full of different colors; and likewise a woman who miscarries a fetus with a form similar to fish, or grasshoppers, or repugnant creatures, or creeping animals; and a woman who miscarries on the fortieth day of her pregnancy; and a woman who gives birth by caesarean section. Rabbi Shimon deems a woman liable to bring a sin offering in the case where she gives birth by caesarean section.

GEMARA: From where do we derive that in the case of a Canaanite maidservant, owned by a Jew, who miscarried, she brings a sin offering and it is eaten? As the Sages taught in a baraita: The passage discussing the halakhot of a woman following childbirth begins with the verse: “Speak to the children of Israel, saying: If a woman conceives and gives birth to a male” (Leviticus 12:2). From this verse I have derived only that the full-fledged children of Israel are included in these halakhot; from where do I derive that a convert and a Canaanite maidservant are also included in these halakhot? The verse states “a woman,” which includes other women.

The Gemara asks: What is the meaning of the special emphasis in the mishna: And likewise a Canaanite maidservant? Why does the mishna deem it necessary to write this halakha? The Gemara answers: It might enter your mind to say that when we say: With regard to any mitzva in which a woman is obligated a Canaanite slave is also obligated in that mitzva, this statement applies with regard to a matter that is the same for a man and for a woman. But with regard to the offerings of a woman after childbirth, which is a category that applies to women but does not apply to men, one might say a Canaanite maidservant is not obligated to bring these offerings. It is for this reason the mishna taught the case of a Canaanite maidservant.

§ The mishna teaches: These women bring a sin offering but their sin offerings are not eaten. It then teaches that in a case where one miscarried a fetus of a type for which a woman is exempt from bringing an offering and the other one miscarried a fetus of a type for which a woman is obligated to bring an offering, Rabbi Yosei maintains that if both are standing together they bring one offering together. The Gemara asks: What exactly do they do? The two of them bring one definite burnt offering, and a sin offering of a bird due to uncertainty, and they each stipulate that if she is obligated to bring the sin offering the animal is hers, and if not then it belongs to the other woman.

The Gemara asks: And is Rabbi Yosei of the opinion that a stipulation is effective in the case of a sin offering? But didn’t we learn in a mishna (23a): With regard to a situation where one of two women unwittingly ate a piece of forbidden fat and is obligated to bring a sin offering, but it is unknown which woman, Rabbi Shimon says: They both bring one sin offering together, and Rabbi Yosei says: They do not both bring one sin offering together. Evidently, Rabbi Yosei is not of the opinion that a stipulation is effective with regard to a sin offering.

Rava said: Rabbi Yosei concedes that a stipulation is effective with regard to one who has not yet brought an atonement offering to complete the purification process, as is the case concerning a woman after childbirth. And likewise, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yosei concedes with regard to one who has not yet brought an atonement offering that a stipulation is effective.

The Gemara asks: What is the reason for this difference between the sin offering of one who has not yet brought an atonement offering and standard sin offerings? The Gemara answers: There, with regard to a sin offering brought for a transgression, the man requires definite awareness of his transgression for him to be obligated to bring a sin offering, as it is written: “If his sin, which he has sinned, be known to him” (Leviticus 4:28). Therefore, in the case where one of two women ate forbidden fat, they do not bring a sin offering together and stipulate that it should be for whichever of them ate the forbidden fat. But here, with regard to a woman after a miscarriage, when these women bring their sin offering they do so only in order to become permitted in the consumption of sacrificial food, and therefore the stipulation is effective.

The Gemara cites a proof that this distinction is in fact the opinion of Rabbi Yosei: As it is taught in the latter clause of that mishna that Rabbi Yosei says: With regard to any sin offering that comes as atonement for a sin, two people do not bring it together. This indicates that if a sin offering does not atone for a sin, two people can bring it together.

§ The mishna teaches: And these women do not bring a sin offering, and among them are a woman who gives birth by caesarean section. Rabbi Shimon deems a woman liable to bring an offering in a case where she gives birth by caesarean section. The Gemara asks: What is the reason of Rabbi Shimon? Reish Lakish said that the verse states: “But if she bears a girl” (Leviticus 12:5). The term “she bears” is superfluous in the context of the passage, and it serves to include another type of birth, and what is it? This is a birth by caesarean section.

The Gemara asks: And as for the Rabbis, what is their reasoning? Rabbi Mani bar Pattish said that their ruling is derived from the verse: “If a woman conceives [tazria] and gives birth to a male” (Leviticus 12:2). The word tazria literally means to receive seed, indicating that all the halakhot mentioned in that passage do not apply unless she gives birth through the place where she receives seed, not through any other place, such as in the case of a caesarean section.

MISHNA: A woman who gives birth to a daughter counts fourteen days during which she is ritually impure. That is followed by sixty-six days during which she remains ritually pure even if she experiences a flow of blood. The Torah obligates a woman to bring her offering on the eighty-first day (see Leviticus 12:1–6). If the woman miscarries another fetus before that day, she is not required to bring an additional offering. In the case of a woman who miscarries a fetus on the night of, i.e., preceding, the eighty-first day, Beit Shammai deem her exempt from bringing a second offering and Beit Hillel deem her liable to bring a second offering.

Beit Hillel said to Beit Shammai: What is different between the night of the eighty-first and the day of the eighty-first? If they are equal with regard to the halakhot of ritual impurity, i.e., the blood flow of this woman on the eighty-first night renders her ritually impure and all the standard strictures of ritual impurity apply to her, will the two time periods not be equal with regard to liability to bring an additional offering as well?

Beit Shammai said to Beit Hillel: No, there is a difference between that night and the following day. If you said with regard to a woman who miscarries on the eighty-first day that she is obligated to bring an additional offering, this is logical, as she emerged into a period that is fit for her to bring her offering. Would you say the same with regard to a woman who miscarries on the night of the eighty-first day, where she did not emerge into a period that is fit for her to bring her offering, as offerings are not sacrificed at night?

Beit Hillel said to Beit Shammai: But let the case of a woman who miscarries on the eighty-first day that occurs on Shabbat prove that this distinction is incorrect, as she did not emerge into a period that is fit for her to bring her offering because individual offerings are not sacrificed on Shabbat, and nevertheless she is obligated to bring an additional offering.

Beit Shammai said to Beit Hillel: No, there is a difference between these cases. If you said this ruling with regard to a woman who miscarries on the eighty-first day that occurs on Shabbat, the reason is that although Shabbat is unfit for the sacrifice of an individual offering, it is fit for the sacrifice of a communal offering whose time is fixed, e.g., the daily offering. Would you say the same with regard to a woman who miscarries on the night of the eighty-first day, as the night is completely unfit, since neither an individual offering nor a communal offering is sacrificed at night?

Beit Shammai add: And as for the ritual impurity status of the blood, i.e., Beit Hillel’s opinion that the two time periods are equal with regard to the halakhot of ritual impurity, this does not prove what the halakha should be with regard to offerings, as with regard to a woman who miscarries before the completion of the term of eighty days, her blood is impure like the blood of a woman after childbirth, and nevertheless she is exempt from bringing the offering.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

ומתרצינן: הכי קאמר רבי עקיבא: מגדף מביא קרבן, על אף שאין בו מעשה הואיל ונאמר בו דין כרת - במקום שנכתב בו דין קרבן חטאת. שהכרת של מגדף נאמר בפרשת קרבן חטאת על עבודת כוכבים [בפרשת שלח], דברי רבי עקיבא ^[125].

ומבארינן: קסבר רבי עקיבא: מדבעי למכתב כרת דידיה של מגדף בעלמא. וכתיב כרת דמגדף במקום קרבן - שמע מינה דמגדף מייתי קרבן! [לכאורה יקשה מכאן על רבי יוחנן וריש לקיש שאמרו לעיל ג, ב טעמים אחרים לרבי עקיבא, ועיין תו' כאן].

והא דקתני בברייתא: ואומר "חטאו ישא" - אתא לרבנן, דרבנן אמרוהו לרבי עקיבא ^[126].

והכי קאמרי ליה רבנן לרבי עקיבא: אתה אומר שלכך מביא מגדף קרבן הואיל וכרת שלו נאמר במקום קרבן, וכי מי סברת כי מגדף האמור בפרשת קרבן חטאת על עבודה זרה [שנאמר שם "את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא"] היינו מברך את השם [מגדף]!? לא כן הוא! אלא ההוא מגדף - היינו עובד עבודה זרה [שמשורר ומזמר לעבודה זרה]. אבל מגדף שאתה מדבר, דהיינו מברך את השם, לא נזכר שם. ואם כן, לא נאמר כרת שלו במקום קרבן, הלכך אין לחייב עליו חטאת, משום שאין בו מעשה ^[127].

אמר להם רבי עקיבא: אלא לשיטתכם כרת במברך את השם - מנא לכו?

אמרו לו רבנן: ילפינן לה בגזירה שוה מקרבן פסח. דכתיב במברך את השם בפרשת אמור "איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו". וכתיב בקרבן פסח "וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ... חטאו ישא האיש ההוא" - מה להלן כרת, אף כאן כרת. [כל הסוגיא עפ"י גירסת רש"י כמבואר בשיטמ"ק אות ד'].

תנו רבנן: כתיב "את ה' הוא מגדף". איסי בן יהודה אומר: לשון מגדף הוא כאדם האומר לחבירו: גירפת, דהיינו, קינחת [שהרי"ש מתחלפת בדלי"ת] הקערה מהתבשיל וחיסרתה בקינוחך גם את גוף הקערה! כלומר, עשית מעשה חמור. קסבר איסי בן יהודה כי מגדף דקרא מברך את השם הוא, שהוא עון חמור.

רבי אלעזר בן עזריה אומר: כאדם האומר לחבירו: גירפת הקערה ולא חיסרת ממנה. קסבר: מגדף היינו עובד עבודה זרה, שהוא עון פחות חמור ממגדף.

תניא אידך: "את ה' הוא מגדף" - רבי אלעזר בן עזריה אומר: בעובד עבודה זרה הכתוב מדבר.

וחכמים אומרים: לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך את השם. דהאי מגדף מברך את השם הוא, ונאמר שם כרת. וחכמים אלו סבורים כר' עקיבא, ואינם ה"חכמים" שנזכרו בברייתא למעלה.

מתניתין:

יש יולדות שמביאות קרבן יולדת [כבש לעולה ותור או בן יונה לחטאת], וקרבן החטאת נאכל.

ויש יולדות שמביאות קרבן חטאת, ואינו נא כל.

ויש יולדות שאינן מביאות קרבן כלל!

אלו הן היולדות המביאות קרבן ונאכל: [מלבד אשה ישראלית היולדת כרגיל, שאין בה חידוש].

המפלת עובר שצורתו כמין בהמה חיה ועוף, מביאה קרבן יולדת. הואיל ונאמר בהן בתורה לשון "יצירה" כמו שנאמר באדם, והרי זו לידה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: אינה מביאה קרבן עד שיהא בו בנפל מצורת אדם.

המפלת סנדל, עובר שצורתו מעוכה ונראה כסנדל, או שיליא שהיא השק שהוולד מונח בו במעי אמו [ואע"פ שעתה אין בו וולד אמרינן שהיה בו ונימוח], או שפיר מרוקם עור שהוולד התחיל להתרקם בו ויש בתוכו צורת איברים קטנים, והיוצא כשהוא מחותך איברים איברים.

וכן שפחה כנענית שהפילה, מביאה קרבן, ונאכל.

ואלו מביאות קרבן יולדת, ואינו נאכל:

המפלת ואין ידוע מה הפילה, אם נפל שחייבת עליו קרבן או לא ^[128], הרי היא מביאה קרבן מספק ועושה תנאי על העולה שאם אינה חייבת בה תהא קרבן נדבה. ועל החטאת אינה יכולה להתנות שהרי אין חטאת באה בנדבה, אלא מביאה את העוף לחטאת בלא תנאי, וקרבן זה נקרא "חטאת העוף הבאה על הספק". ואין החטאת הבאה על הספק נאכלת, כי שמא חולין היא, ונעשתה נבילה על ידי המליקה ^[129].

וכן שתי נשים שהיו יחד, שהפילו. אחת הפילה נפל ממין הנפלים שפטור מקרבן יולדת, ואחת ממין שהוא חובה בקרבן, ואין ידוע מי היא זאת שהפילה ממין החייב, הרי כל אחת מהן מביאה קרבן מספק, ואינו נאכל.

אמר רבי יוסי: אימתי אינו נאכל - בזמן שהביאו שתיהן את קרבנותיהן למקדש ומסרו אותם לכהן והלכו לדרכן, זו למזרח וזו למערב. אבל אם היו שתיהן עומדות לפנינו הרי שתיהן מביאות קרבן חטאת אחד במשותף, ומתנות ביניהן שהקרבן יהיה עבור זו החייבת. ולכן הוא נאכל על ידי הכהנים שהרי הוא קרבן חטאת ודאי, ממה נפשך. אף על פי שאיננו יודעים לשם מי הוקרב הקרבן ^[130].

אלו שאין מביאות קרבן כלל:

המפלת שפיר מלא מים, או מלא דם או מלא גנינים, גוונים.

המפלת כמין דגים, וחגבים, ושקצים, ורמשים כל אלו אינם בכלל וולד, לפי שלא נאמר בהן לשון יצירה כבאדם.

המפלת לפני יום הארבעים להריונה, שאין זה נחשב וולד אלא מים בעלמא ^[131].

ויוצא דופן, שלא יצא הוולד דרך הרחם אלא דרך חתך בדופן האם שאין זו "לידה", ופטורה מקרבן.

רבי שמעון מחייב קרבן יולדת ביוצא דופן.

גמרא:

והוינן בה: שפחה - מנלן דחייבת בקרבן יולדת?

ומשנינן: דתנו רבנן: נאמר "דבר אל בני ישראל לאמר: אשה כי תזריע", ובהמשך נכתבה פרשת קרבן יולדת.

אין לי שתתחייב קרבן אלא אשה מבני ישראל. גיורת ושפחה - מנין?

תלמוד לומר "אשה" - לרבות את אלו!

ותו הוינן בה: מאי "וכן שפחה" דקתני במתניתין? והא פשיטא שחייבת השפחה בקרבן יולדת שהרי העבדים חייבים בכל מצוות שהאשה חייבת בהן. [ואי להשמיענו שלא נמעט מ"בני ישראל" אם כן ליתני נמי גיורת, ומשמע שיש יותר חידוש בשפחה, שיטמ"ק אות י"ז].

ומתרצינן: איצטריך לאשמעינן שפחה כי סלקא דעתך אמינא: כי אמרינן דכל מצות שהאשה חייבת בה עבד נמי חייב בה הני מילי דוקא בדבר ששוה בין באיש ובין באשה, שנוהג בשניהם. אבל דיני יולדת, דבנשים איתא ובאנשים ליתא, אימא לא תחייב שפחה. אהכי, לפיכך תנא מתניתין - "וכן בשפחה" ^[132].

שנינו במשנה: אלו מביאות קרבן ואינו נאכל ... אמר רבי יוסי אימתי ... אבל אם היו שתיהן עומדות שתיהן מביאות קרבן ונאכל.

ומבארינן: מאי עבדין כיצד יעשו? מייתין תרוייהו, מביאה כל אחת מהן, חד קרבן עולה ודאי, וכל אחת מהן מתנה תנאי על קרבנה שאם אינה חייבת בו יהא עולת נדבה [ונקרא "ודאי" לפי שודאי הוא שלה ולא של חברתה]. וחטאת עוף מביאות עוף אחד ביחד בתורת ספק, שקונות אותו בשותפות ומתני וכל אחת מהן מתנה שאם אני חייבת הרי את מוחלת לי את חלקך ויהא כולו שלי ויקרב עבורי, ולכן הוא נאכל, שהרי ממה נפשך הוא חטאת כשרה.

[בעולה גם היה אפשר להביא רק כבש אחד במשותף ולהתנות שיעלה לחובת החייבת בו אלא מכיון שאפשר להתנות בנדבה עדיף שכל אחת תביא בנפרד. אבל חטאת שאינה באה בנדבה עדיף שיביאו רק קרבן אחד, ויתנו עליו.

ומקשינן: ומי אית ליה לרבי יוסי ששני אנשים אשר יש ספק מי מהם חייב חטאת מביאים קרבן אחד ביחד בתנאה, שמתנים שהוא יקרב עבור החייב.

והתנן: רבי שמעון אומר: אם היו שתי חתיכות, אחת של חלב ואחת של שומן, ובא אדם אחד ואכל אחת מהחתיכות ובא שני ואכל את השניה - מביאין שניהם חטאת אחת, ומתנים עליה שתעלה לחובת מי שצריך כפרה.

רבי יוסי אומר: אין שניהם מביאין חטאת אחת, אלא כל אחד מביא אשם תלוי.

אלמא, לרבי יוסי - ליה תנאה! והכא נמי תביא כל אחת מספק חטאת בפני עצמה!?

ומתרצינן: אמר רבא: מודה רבי יוסי בקרבנות של מחוסר כפרה, שאינם מביאים את הקרבן כדי לכפר על חטאם אלא על מנת להכשיר את עצמם לאכול בקדשים, כגון קרבן יולדת, שאותם כן אפשר להביא בשותפות, ולהתנות שיעלה הקרבן עבור מי שחייב בו.

וכן כי אתא רבין אמר בשם רבי יוחנן: מודה רבי יוסי במחוסר כפרה.

מאי טעמא? כי דוקא התם בחטאת שבאה על עבירה, כגון אכילת חלב, גברא בעי ידיעה שידע שחטא דכתיב "או הודע אליו חטאתו" ורק אז מביא חטאת, הלכך לא מתיין תרי גברי חטאת אחת בשותפות ומתני, שהרי אין ידוע לאף אחד מהם שחטא ^[133].

אבל הכא, כי מתיין הני תרי נשים שהפילו, קרבן, הרי לא בשביל שחטאו הן מביאות אלא כדי לאישתרויי באכילת קדשים. הלכך, אינן צריכות לידע שאכן חייבות הן, אלא יכולות להביא על הספק ובתנאי.

וראיה לדבר שרבי יוסי מודה במחוסרי כפרה: כדתני סיפא דההיא משנה: רבי יוסי אומר: כל חטאת שהיא באה על חטא - אין שנים מביאים אותה! אלמא, דוקא בחטאת שבאה על חטא נחלק רבי יוסי.

שנינו במשנה: אלו שאין מביאות כו' רבי שמעון מחייב ביוצא דופן.

ומבארינן: מאי טעמא דרבי שמעון?

אמר ריש לקיש: אמר קרא "ואם נקבה תלד" ומדלא כתיב "ואם נקבה היא" דרשינן מ"תלד" - לרבות לידה אחרת, שאף בה ינהגו דיני יולדת. ומאי היא? יוצא דופן.

ורבנן דפטרי ביוצא דופן - מאי טעמייהו?

אמר רבי מני בר פטיש: דכתיב "אשה כי תזריע וילדה" משמע עד שתלד ממקום שמזרעת!

נאמר בתורה שהיולדת [או המפילה] נקבה, טמאה שבועיים ימים ולאחר מכן טובלת והיא טהורה לבעלה, ואז מתחילים ששים וששה ימי טוהר, שאפילו תראה בהם דם היא טהורה.

וביולדת זכר היא טמאה שבוע, וימי הטוהר הם שלשים ושלש ימים.

בימי הטוהר היא אסורה עדיין לאכול בתרומה ובקדשים ולהכנס למקדש, עד שיסתיימו ימי הטוהר. ולמחרת, דהיינו ביום ארבעים ואחד לזכר ושמונים ואחד לנקבה היא מביאה את קרבנה, ונהיית מותרת לאכול בקדשים ולהכנס למקדש.

ואם בתוך ימי טהרה חזרה ונתעברה, והפילה, הרי אם הלידה השניה [של הנפל] היתה בתוך ימי הטוהר של הלידה הראשונה, שעדיין לא הגיע זמן הקרבן על אותה לידה, אינה צריכה להביא שני קרבנות, אלא מביאה קרבן אחד בלבד על שתי הלידות, כאילו הן לידה אחת שילדה תאומים.

ואם הלידה השניה היתה לאחר מלאת ימי הטוהר של הלידה הראשונה והגיע זמן הקרבן, הרי אע"פ שלא הביאה עדיין קרבן על אותה לידה היא חייבת להביא שני קרבנות, קרבן נפרד לכל לידה.

מתניתין:

המפלת לאור, בלילה שלפני יום השמונים ואחד למנין שהיא סופרת בעקבות לידה [קודמת] של נקבה - [בלידת זכר לא יתכן דין המשנה לומר שהפילה לאור ארבעים ואחד ללידת זכר. כיון שאז הנפל הוא פחות מארבעים יום [שהרי שבעה ימים ראשונים אסורה לבעלה] ואין חייבין קרבן עליו. פהמ"ש להרמב"ם].

בית שמאי פוטרין מן הקרבן על לידת הנפל בפני עצמו. שאע"פ שכבר הגיע יום הבאת הקרבנות מהלידה הראשונה, מכל מקום הואיל ובלילה אי אפשר להקריב הרי זה כאילו עדיין לא הגיע זמן הקרבן, ולכן היא מביאה קרבן אחד בלבד על שתי הלידות.

ובית הלל מחייבין להביא קרבן בפני עצמו עבור הלידה השניה, הואיל וכבר הגיע היום שבו היא מביאה את הקרבן על הלידה הראשונה. למרות שבפועל אינה יכולה להקריב אותן, משום שהלילה אינו ראוי להקרבה.

אמרו בית הלל לבית שמאי: מאי שנא אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד!? שהרי אתם מודים שאם הפילה ביום השמונים ואחד שחייבת להביא שני קרבנות, והרי דין הלילה הוא כדין היום שאחריו, שאם שוה לו הלילה ליום לענין טומאה שאם ראתה דם בליל שמונים ואחד היא טמאה כאילו היא רואה למחרת, שמשקיעת החמה של יום השמונים כלו ימי הטוהר, ואם כן למה לא ישוה לו לענין קרבן?!

אמרו להם בית שמאי: לא! אין הלילה שוה ליום שאחריו לענין קרבן. לפי שאם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד שהיא חייבת קרבן נפרד על לידת הנפל, שכן יצאה מידי הלידה הראשונה, והפילה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן על הלידה הראשונה. תאמר במפלת לאור שמונים ואחד, שמאחר שלא יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, שהרי בלילה אין מקריבין, הרי היא כאילו הפילה בתוך השמונים יום, שנחשב הכל ללידה אחת, ואינה מביאה אלא קרבן אחד.

אמרו להם בית הלל: והלא המפלת ביום שמונים ואחד שחל להיות בשבת - תוכיח, שלא יצאה בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, ובכל זאת חייבת קרבן נוסף על לידת הנפל.

אמרו להם בית שמאי: לא! אין זו הוכחה. אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת שחייבת קרבן על הנפל הוא משום שאף על פי שאינו ראוי להקריב בו קרבן יחיד, מכל מקום ראוי להקריב בו קרבן ציבור של חובות היום, ונמצא שהשעה היא שעה הראויה לקרבן. תאמר במפלת לאור שמונים ואחד, שאין הלילה ראוי לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור, הלכך אין לחייבה בקרבן על הנפל ^[134].

וממשיכים בית שמאי: והדמים שהאשה רואה בליל שמונים ואחד שהיא טמאה אינן מוכיחים לענין קרבן כפי שאתם ביקשתם להוכיח. כי אינם תלויין זה בזה, שהרי המפלת בתוך מלאת, בתוך השמונים, דמיה טמאים מחמת הלידה, ופטורה מן הקרבן, והוא הדין במפלת אור לשמונים ואחד, שאע"פ שדמיה טמאים הרי היא פטורה מהקרבן.

הערות

^[125] התוס' מבארים, שמכאן למד רבי עקיבא לכל שאר חייבי כריתות, שאין צריך לעשות מעשה כדי להתחייב קרבן.

^[126] לפי גירסת רש"י, נחלקו רבי עקיבא ורבנן, שלרבי עקיבא, מגדף שנזכר בתורה, הוא מברך ה', ואם כן, נזכר חיוב הכרת שבו בפרשת קרבנות, ומזה למד רבי עקיבא לחייבו בקרבן [והגזירה שוה של "ונשא חטאו מלמדנו לחייב כרת בפסח שני, וכמו שנדרש לרבי בפסחים [צג], ורבנן סוברים, שמגדף הוא עובד עבודה זרה, ולמדנו חיוב כרת מפסח למברך ה', בגזירה שוה של "ונשא חטאו" [ובפסח שני לא נאמר חיוב כרת, וכמו שנדרש לרבי נתן בפסחים שם], ואם כן, אין לנו מקור לחייבו בקרבן, שהרי אין בו מעשה, ולא נזכר חיוב הכרת שבו בפרשת קרבן, ולפי גירסת השיטמ"ק, וכנראה שכן היתה גם כן גירסת התוס', לדברי הכל, מגדף, הוא מברך ה', אלא, שלרבי עקיבא, אפשר ללמוד חיוב כרת במגדף מפסח, בגזירה שוה הנ"ל, ואם כן, חיוב הכרת שנזכר במגדף בפרשת קרבנות, הוא מיותר, ובא ללמדנו שיש בו חיוב קרבן, ולרבנן, למדנו מהגזירה שוה של "ונשא חטאו" לחייב כרת בפסח שני, שלא נזכר בפירוש בפסוק שהוא חייב כרת, ואם כן, חיוב הכרת שנאמר בפירוש במגדף, נצרך הוא לגופו, לומר שמברך ה' חייב כרת, ושוב אין לנו מקור לחייבו בקרבן, דאף על פי שהכרת במקלל נאמר בפרשת קרבן, מכל מקום אין ללמוד מזה שהוא חייב קרבן, אלא אם כן הוא מיותר, ע"כ תוכן הסוגיא. והרמב"ם פסק [שגגות א ב] שמקלל פטור מקרבן וכרבנן, ובהלכות קרבן פסח [ה ב] כתב שאין חיוב כרת בפסח שני. וכתב בנר תמיד, שכנראה גירסת הרמב"ם כגירסת רש"י, שלרבנן נלמד מהגזירה שוה לחייב כרת במקלל, ואין מקור לחייב כרת בפסח שני [ומגדף שבתורה הוא עובד עבודה זרה], אבל לגירסת השיטמ"ק, מאחר שהכרת האמור במגדף נצרך לגופו [שהרי מפני זה הם סוברים שאין חיוב קרבן במקלל], אם כן, בהכרח שהגזירה שוה של "ונשא חטאו" מלמדנו לחייב כרת בפסח שני, ועיי"ש בכסף משנה.

^[127] רש"י מבאר, שהיה משורר ומזמר לעבודה זרה. וכונתו, שעשה כן לפני עבודה זרה שהיה דרך עבודתה בכך, וכמו שכתב בסנהדרין [סד ב], ומה שפירש כן, ולא פירש כפשוטו, שעבדה באחת מארבע עבודות, או שעבדה כדרכה בכל עבודה שהיא, משום שמשמעות לשון "מגדף" הוא, שחטאו היה על ידי דיבור, אולם יש לתמוה, שאם כן, גם לרבנן מצאנו שחייב קרבן על דיבורו, ולמה נחלקו על רבי עקיבא במגדף, וסוברים שפטור מקרבן משום שאין בו מעשה, וכן הקשה השיטמ"ק לעיל [ב א ד] בשם הרא"ש, ועיי"ש שביאר דברי רש"י, שהיה משורר בפיו ומנגן בכלי לפני עבודה זרה, שבזה יש מעשה, ולכן חייב בקרבן לרבנן. ובכתבי הגרי"מ פיינשטיין תירץ על פי מה שכתב המגיד משנה [שכירות יג ב], שהחוסם פרתו בקול, חייב מלקות, אף על פי שעקימת שפתיו אינו חשוב מעשה, שהואיל ואפשר לעשות החסימה על ידי מעשה, משום כך אפילו במעשה כזה דעקימת שפתיו די כדי לחייבו, והוא הדין כאן, מאחר שמצאנו עבודת כוכבים שעל ידי מעשה, משום כך די בעקימת שפתיו דמשורר לחייבו. מה שאין כן במגדף, שלעולם הוא בדיבור. אולם הרא"ש מפרש, ש"מגדף" זהו העובד עבודה זרה באחד מארבע עבודות, או בכדרכה.

^[128] הנה למדנו בנדה [כט], שאשה שעברה בנהר והפילה ואינה יודעת אם ולד הוא, מביאה קרבן ונאכל, משום שהולכים אחר רוב נשים שיולדות ולד גמור, ומבואר שם עוד, שכל זה הוא רק כשהוחזקה למעוברת, אבל אם לא הוחזקה, הרי היא ספק יולדת ספק נדה, ואין קרבנה נאכל. וכתב בכתר ישועה, שלפי זה נצטרך להעמיד משנתנו באופן שלא הוחזקה במעוברת, ולכן אין קרבנה נאכל. אולם בשתי נשים שהפילו וכו', שמבואר לפנינו במשנה שמביאות קרבן ואינו נאכל, בזה אין צורך להעמיד שלא הוחזקו מעוברות, שהרי ודאי הוא אצלנו שאחת מהם יצאה מכלל רוב הנשים, שהרי אחת מהם הפילה ולד שאינו גמור, ולכן כאשר דנים על כל אחת מהם האם הפילה ולד גמור או לאו, אי אפשר לדון כלל מכח הרוב שילדה ולד גמור, שהרי על זה עצמו אנו דנים, האם היא זאת שיצאה מהרוב נשים, או חבירתה.

^[129] הנה בנזיר [כט] למדנו עיקר דין חטאת העוף הבא על הספק מהיקש [אבל בלא לימוד זה, היה נאסר להקריבה, הואיל וספק חולין היא, ונמצא שעבר מספק על איסור דשחיטת חולין בעזרה, ועיין לקמן כו ב ברש"י ד"ה ובדין], ומכל מקום אינו נאכל, הואיל והוא ספק מליקת חולין, שהוא נבילה, שהרי אם באמת לא היה זה ולד גמור, נמצא שאין זה קרבן כלל, וחולין הוא. ומבואר שם עוד, שזהו רק לדברי האומר יש שחיטה לעוף מן התורה, אבל להסובר אין שחיטה לעוף מן התורה, נאכלת היא מן התורה, ורק מדרבנן אסורה באכילה. [והגבורת ארי [יומא סט] חידש, שיש נפקא מינה במחלוקת זו לעניו הדין, שהרי בפסחים [נט] למדנו, שכאשר בשר הקרבן עדיין לא נאכל לכהנים, לא נשלמה לגמרי כפרת הבעלים, ולכן, בקרבנות הבאים להכשיר מחוסרי כפורים באכילת קדשים, הרי הוא אסור לאכול בקדשים, עד שיהיה הבשר נאכל, וכל זה כאשר הבשר קיים ומותר באכילה, אבל כשנאבד או נטמא, אין האכילה מעכבת, ומעתה נמצאנו למדים, שאם מן התורה, מותרת חטאת העוף הבא על הספק, באכילה, אם כן, לאחר שגזרו חז"ל ואסרוה באכילה, הרי היולדת אסורה עדיין בקדשים, שהרי מן התורה היתר גמור הוא, ורק למחרת, כשיהיה נעשה בשר הקרבן נותר, ולא יהיה ראוי לאכילה, אז תהיה היא מותרת באכילת קדשים, וכנ"ל, אבל אם מן התורה אסורה חטאת העוף זו באכילה, משום ספק נבילה, אם כן, מיד לאחר הזאה ומיצוי הרי היא ניתרת בקדשים]. וכתב רש"י שם, שמכל מקום אין כאן איסור מצד שמקריב ספק חולין למזבח, הואיל ובחטאת העוף, אין למזבח אלא דמה, ואם כן, אין כאן אכילת מזבח כלל. ודבריו צריכים ביאור לכאורה, שהרי בזבחים [יג א ד"ה לא קשיא] כתב רש"י, דזריקת דם על המזבח נחשבת גם היא לאכילת מזבח. ובקהלות יעקב [זבחים כא] מבאר בדעת רש"י דזבחים הנ"ל, שכל שם ודין אכילת מזבח שיש בזריקה, הוא רק מצד שהזריקה היא עבודה הנעשית על המזבח, אבל אין הזריקה מצד עצמה חשובה אכילת מזבח כהקטרה. ולפי זה דברי רש"י בסוגיין מתבארים כהוגן, שהרי אם באמת אינה בדין יולדת, ועוף זה חולין הוא, נמצא שאין כאן אכילת מזבח כלל, שהרי דם חולין הוא, ואין זה זריקה כלל. ועיין עוד בתוס' [זבחים עז ב ד"ה בדם], שמבואר גם כן כעין דברי רש"י בסוגיין. והשאגת אריה [כט] העיר, שיש לדון בקרבן זה גם משום איסור לבישת כלאים, שהרי עבודות הנעשות בחטאת העוף זו, אנו צריכים שיהיו נעשים על ידי כהן ובבגדי כהונה, ובאבנטו של כהן הדיוט היה כלאים, ונמצא, שאילו עוף זה, חולין הוא, הרי כהן זה לובש כלאים שלא בשעת עבודה, ועיי"ש.

^[130] הרמב"ם בפירוש המשנה כתב, שדברי רבי יוסי אינם הלכה. ומבואר בגמרא, שסברת רבי יוסי היא, שחטאת יולדת, מאחר שאינה באה על חטא, אינה צריכה ידיעה כדי להתחייב בקרבן [כלומר, שאין צריך שתדע האשה שילדה ודאי ונתחייבה בקרבן], אלא מאחר שילדה כבר נתחייבה בו, ולכן יכולות שתי נשים להביא ולהתנות ביניהם, שהרי ודאי הוא שעל כל פנים אחת מהם חייבת בו, ואם כן, צריך ביאור באיזה סברא נחלקו רבנן עם רבי יוסי. והגרי"ז [מחו"כ א ה] הביא לבאר בשם הגר"ח, מאחר ועיקר דין חטאת העוף הבא על הספק נלמד מקרבן אשם תלוי [שהוא בא גם כן על ספק חטא], וכמו שנדרש בנזיר [כט] מהיקש, אם כן, נמצא שעל כל אחת מהם בפני עצמה יש חיוב גמור וודאי של הבאת קרבן שלה, שאמנם היא ספק יולדת, אבל מפני כך נתחייבה בהבאת קרבן, בתורת ודאי, ומשום כך אינה יכולה להביא עם חבירתה ולהתנות ביניהם, שהרי כל אחת מהם מחויבת בהבאת קרבנה שלה, ואף על פי שבאמת הקרבן עצמו הוא מסופק ואינו ודאי, שהרי מבואר בנזיר שם שחטאת העוף זו אינה נאכלת משום ספק נבילה, עיי"ש [ובזה אינו דומה לגמרי לאשם תלוי, שהאשם הוא קרבן ודאי], מכל מקום החיוב הבאה של הקרבן הוא דין ודאי ולא ספק. ולפי זה, אם לא באו לימלך בבית דין, והביאו בין שניהם והתנו, יהיה הקרבן נאכל, שהרי לא נאמר דין ידיעה בחטאת זו, ואם כן, חטאת ודאי היא, וממילא יהיו נפטרות גם כן מלהביא עוד חטאת העוף הבא על הספק, שהרי נמצא שזו שילדה ולד גמור, נפטרה כבר על ידי חטאת זו, ואם כן, המצב של הספק, שהוא היה הגורם לחייב כל אחת מהם בחטאת העוף הבא על הספק, כבר הלך לו. ועיין ברש"ש, שבתחילת דבריו רצה לדון, שלרבנן צריך ידיעה כדי להתחייב בקרבן זה. וכן כתב באמת הערוך לנר לקמן [כב ב]. אבל השיטמ"ק [יד] כתב בשם הרא"ש, שרבי יוסי מפרש דברי תנא קמא. וכן הוכיח הערוך לנר לקמן, מדברי התוס' שם [ד"ה אם].

^[131] לקמן [י] מביאה הגמרא, שדעת רבי ישמעאל היא, שיצירת נקבה היא לשמונים יום, ולפי זה נמצא, שכאשר הפילה אחר יום ארבעים, שפיר מרוקם וכדומה, שאינה יודעת אם זכר אם נקבה הוא, הרי היא מביאה קרבן ואינו נאכל, שהרי אם נקבה היא, עדיין אין שם ולד עליה עד יום שמונים.

^[132] השיטמ"ק [יז] מבאר, שמהריבוי "אשה" נלמד לגיורת ומשוחררת, ולכן אי אפשר ללמוד משם לשפחה שאינה משוחררת, וחיובה נלמד באמת מגזירה שוה "לה לה" מישראלית גמורה, וכונת הגמרא לבאר, מדוע נקט התנא דברייתא בדבריו "שפחה שאינה משוחררת" [כמו שמבואר בתורת כהנים שכן היא הגירסא], שהרי דבר פשוט הוא שנלמדים כל דיני עבד ושפחה מאשה ישראלית. וכן מתבאר מדברי התוס' נדה [טו ב ד"ה בשפחתו].

^[133] כתב המגן אברהם [א יא], מאחר ובחטאת הבא לכפרת עון, צריך ידיעת החטא, משום כך, כשאומר בתפלת שחרית פרשת החטאת, אין לו לומר "יהי רצון וכו' כאילו הקרבתי חטאת", שהרי לא נודע לו כלל שחטא [ועיי"ש בפמ"ג], והעיר שם על דברי רש"י בשבת [עא ב ד"ה למ"ד]. ועיין לקמן [כב א הערה 31] מה שהבאנו ליישב בזה.

^[134] השפת אמת מבאר, מאחר ובשבת מקריבים קרבנות צבור, אם כן, ראינו מכך שהוא זמן הראוי בעצמותו לכל הקרבנות, אלא שנאסר להקריב בו קרבן יחיד מפני איסור מלאכה, ולכן אם עבר והקריב, כשר הקרבן בדיעבד, ומשום כך נחשב שיצאה כבר לשעה הראויה להביא בה קרבן, וכעין מה שכתבו התוס' בחולין [מ א ד"ה חייב], שהשוחט בשבת קדשים בחוץ חייב משום שחוטי חוץ, ואינו חשוב כמחוסר זמן שעדיין אינו ראוי לפתח אהל מועד, מאחר שאין זה אלא מפני איסור מלאכה דשבת [שאין עשה דוחה לאו שיש בו כרת], אבל אין שום חסרון זמן מצד הקרבן עצמו.

ומשיבים, הכי קאמר [כך הוא אומר]: מגדף מביא קרבן הואיל ובא בו דין כרת במקום קרבן, שאותה פרשה עוסקת בדין החטאת (ראה במדבר טו, כז—לא), דברי ר' עקיבא; קסבר [סבור הוא]: מיגו דבעי מכתב כרת בעלמא [מתוך שהיה צריך לכתוב כרת בסתם], וכתיב [וכתוב] בו כרת במקום קרבן, שמע מינה [למד מכאן] כי הוא מייתי [מביא] קרבן על שגגתו.

ומה שנאמר, ואומר: "חטאו ישא" (במדבר ט, יג) — אתא לרבנן [בא לדברי חכמים] הסבורים שאינו מביא קרבן, והכי קאמר [וכך אומר] ר' עקיבא לרבנן [לחכמים]: אמריתו [אומרים אתם] מגדף לית ביה [אין בו] מעשה, שהרי מהו מגדף — מברך (מקלל) את השם. אלא כרת דכתיב [שנאמר בו] "את ה' הוא מגדף ונכרתה" (שם טו, ל) למאי אתא [למה בא] אם לא כדי לחייבו בקרבן?

אמרי ליה [אמרו לו]: ליתן כרת למקלל, ללמד שמה שנאמר בספר ויקרא (כד, טו): "איש כי יקלל ונשא חטאו", עניינו כרת, והוצרכנו לכך כדי ללמוד ממנו בגזירה שווה כרת למי שהיה צריך לעשות פסח שני ולא עשאו, דכתיב [שנאמר] במקלל: ("חטאו ישא האיש ההוא") [" ונשא חטאו"], וכתיב [ונאמר] במי שלא עשה גם פסח שני: "חטאו ישא" (במדבר ט, יג), מה להלן במקלל, "ונשא חטאו" הוא כרת — אף כאן בפסח שני, "חטאו ישא" — כרת.

ובענין מגדף תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "את ה' הוא מגדף" (שם טו, ל), יש להבינו כאילו נאמר "מגרף", איסי בן יהודה אומר, כאדם האומר לחבירו: גירפתה (קינחת) הקערה וחיסרתה, פגעת בקערה עצמה; קסבר [סבור הוא]: מגדף מברך את השם הוא.

ר' אלעזר בן עזריה אומר, כאדם האומר לחבירו גירפתה הקערה הוצאתה ממנה הכל, ולא חיסרתה; קסבר [סבור הוא]: מגדף היינו [הריהו] עובד עבודה זרה, אבל אינו פושט ידו בשם ה'.

וכן תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "את ה' הוא מגדף", רבי אלעזר בן עזריה אומר: בעובד עבודה זרה הכתוב מדבר, וחכמים אומרים: לא בא הכתוב אלא ליתן כרת למברך השם.

א משנה יש נשים מביאות קרבן יולדת, וחטאת העוף שבו נאכל על ידי הכהנים, ויש מביאות קרבן ואינו נאכל, ויש שאינם מביאות כלל.

ומפרטים, אלו מביאות קרבן ונאכל: המפלת ולד שצורתו כמין בהמה, חיה או עוף, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אינה מביאה קרבן עד שיהא בו מצורת אדם.

המפלת כמין סנדל, שאין לו צורה, או שיליא שהעובר מצוי בה, או שפיר (עובר) מרוקם, שניכרת בו צורת ולד, וכן ולד היוצא מחותך, וכן שפחה כנענית של ישראל שהפילה, מביאה קרבן ונאכל.

ואלו מביאות קרבן ואינן נאכלות: המפלת ואין איש יודע מה הפילה, ושתי נשים שהפילו באותו מקום, אחת הפילה ולד ממין פטור מקרבן, ואחת ממין חובה, ואין ידוע מה הפילה כל אחת — צריכה כל אחת מהן להביא קרבן יולדת, שמא היא החייבת, והחטאת אינה נאכלת. אמר ר' יוסי: אימתי? בזמן שהלכו זה למזרח וזה למערב, וכל אחת מהן באה בנפרד להקריב את קרבנה. אבל אם היו שתיהן עומדות יחד — שתיהן מביאות קרבן חטאת אחד עבור שתיהן, והוא נאכל.

אלו שאין מביאות קרבן, מפני שמה שהפילו אינו קרוי ולד: המפלת שפיר שהיה מלא מים, או מלא דם מלא גנינים (גוונים שונים), וכן המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים, וכן המפלת יום ארבעים להריונה, וכן יוצא דופן, שנולד על ידי ניתוח ולא בלידה רגילה. ר' שמעון היה מחייב ביוצא דופן קרבן לידה.

ב גמרא ומבררים: שפחה שילדה מנלן [מנין לנו] שהיא מביאה קרבן יולדת? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בפרשת היולדת "דבר אל בני ישראל" (ויקרא יב, ב), אין לי אלא בני ישראל, גיורת ושפחה כנענית מנין? תלמוד לומר: "אשה כי תזריע" (שם), כל אשה.

ושואלים: מאי [מה הוא] "וכן שפחה"? לשם מה הדגשה זו? ומסבירים, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] כל מצו‍ת שהאשה חייבת בה עבד כנעני חייב בה, וכן שפחה — הני מילי [דברים אלה אמורים] בדבר ששוה בין איש ובין אשה. אבל קרבן יולדת, כיון שבנשים איתא [ישנו] באנשים ליתא [איננו], אימא [אמור] שלא תחייב [תתחייב] בו שפחה, אהכי תנא [משום כך שנה] במשנתנו: "וכן שפחה".

ג שנינו במשנה אלו מביאין קרבן, ובהמשך שנינו כי לדעת ר' יוסי שתי נשים שהפילו, אחת ממין פטור ואחת ממין חובה, אם היו שתיהן לפנינו — מביאות קרבן ונאכל. ושואלים: מאי עבדין [מה הן עושות]? מייתין תרוייהו חד [מביאות שתיהן כאחד] קרבן ודאי לעולה, וחטאת עוף מספק, ומתני [ומתנות] שאם זו חייבת בחטאת הרי היא שלה, ואם לא הריהי של האחרת.

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו] לר' יוסי תנאה [פתרון של תנאי] בחטאת? והתנן [והרי שנינו במשנה] שתי נשים שאחת מהן אכלה בשוגג חתיכת חלב, וחייבת חטאת, ואינן יודעות מי מהן, ר' שמעון אומר: מביאות שניהן חטאת אחת, ר' יוסי אומר: אין שניהן מביאות חטאת אחת. אלמא [מכאן] שלר' יוסי לית ליה תנאה [אין לו תנאי]!

אמר רבא: מודה ר' יוסי במחוסר כפרה, כגון בקרבן יולדת, שעושים בו תנאי. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: מודה ר' יוסי במחוסר כפרה.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? התם בעי גברא [שם, בחטאת הבאה על חטא, צריך האיש] ידיעה ודאית שחטא כדי להביא קרבן, דכתיב [שנאמר]: "או הודע אליו חטאתו" (שם ד, כח), הילכך לא מתיין ומתני [משום כך אינן מביאות ומתנות], אבל הכא כי מתיין [כאן כאשר מביאות] הנשים קרבן — הרי זה רק כדי לאישתרויי [להיות מותרות] באכילת קדשים.

ודבר זה מפורש בדברי ר' יוסי כדתני סיפא דההיא [כמו ששנה בסופה של אותה משנה]: ר' יוסי אומר: כל חטאת שהיא באה על חטא — אין שתים מביאות אותה, משמע שחטאת שאינה באה על חטא — מביאות.

ד שנינו במשנה: אלו שאין מביאות וכו', ר' שמעון מחייב ביוצא דופן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' שמעון? אמר ריש לקיש, אמר קרא [המקרא]: "ואם נקבה תלד" (ויקרא יב, ה), ויכול היה לכתוב "ואם נקבה", שהרי ביולדת מדובר שם, אלא לרבות לידה אחרת, מאי [מה] היא — יוצא דופן.

ושואלים: ורבנן מאי טעמא [וחכמים, הפוטרים ביוצא דופן, מה טעמם]? אמר ר' מני בר פטיש: נאמר "אשה כי תזריע וילדה" (שם כ) — עד שתלד ממקום שמזרעת (מתעברת), ואם הלידה היא ממקום אחר, כגון מדופן הרחם — אין זו נחשבת לידה.

ה משנה אשה שילדה בת, מונה ארבעה עשר ימי טומאה, וששים וששה ימי טהרה (שדם שהיא רואה אז אינו מטמא כדם הנדה), וביום השמונים ואחד מביאה קרבנה (שם יב, א—ח), וכל נפל שתפיל בתוך שמונים הימים אינו מחייב אותה בקרבן נוסף. ונחלקו בדין המפלת לאור (ליל) היום השמונים ואחד לאחר לידתה, שבית שמאי פוטרין מן הקרבן, ובית הלל מחייבין.

אמרו בית הלל לבית שמאי: מאי שנא [במה שונה] אור שמונים ואחד מיום שמונים ואחד, שאם הפילה בו חייבת קרבן נפרד? אם שיוה לו לטומאה, שדמה טמא בליל שמונים ואחד כמו ביומו, לא ישוה לו לקרבן?

אמרו להם בית שמאי: לא, אם אמרתם במפלת יום שמונים ואחד, שחייבת בקרבן נוסף, שכן כבר יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, תאמר במפלת לאור שמונים ואחד, שבשעה שהפילה עדיין לא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן? שהרי אין מקריבים קרבן בלילה.

אמרו להן בית הלל: והלא המפלת יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת תוכיח, שלא יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, שאין מקריבים קרבנות יחיד בשבת, וגם אתם מודים שחייבת קרבן נוסף אם הפילה בשבת זו!

אמרו להן בית שמאי: לא, אם אמרתם יום שמונים ואחד שחל להיות בשבת, שאף על פי שאינו ראוי לקרבן יחיד, מכל מקום ראוי לקרבן ציבור, שמקריבים בשבת קרבנות ציבור שזמנם קבוע, תאמר במפלת לאור שמונים יום ואחד, שאין הלילה ראוי כלל להקרבה, לא לקרבן יחיד ולא לקרבן ציבור?

והדמים שמטמאים בליל שמונים ואחד אינן מוכיחים לחייב קרבן אם תפיל אז, שהרי המפלת בתוך מלאת שמונים הימים — דמיה טמאים כדין יולדת, ומכל מקום פטורה מן הקרבן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

^ד)ע"כ שייך לדף ז ע"א כרת במקום קרבן. בפרשת כי תשגו דמיירי בה בקרבנות:

ואומר חטאו ישא. דכתיב גבי פסח דכתיב כרת והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וגו' אתאן לרבנן דלרבנן פסח שני יליף חטאו חטאו ממברך את השם לכרת כדאמר לקמן:

והכין אמר להון ר' עקיבא לרבנן אמריתו מגדף (ליה) [לית] ביה מעשה ולא אתא כרת דיהא לקרבן מיהו מודיתו לי דמגדף היינו מברך את השם ומשום הכי לית ביה קרבן דסבריתו (דעקיצת) [דעקימת] שפתיו לא הוי מעשה כלל ולדידי אפי' הכי חייב קרבן ואלא לדידכו אמאי כתיב כרת במגדף:

אמרין ליתו כרת למברך את השם דהיינו מגדף ולמילף מינה כרת לפסח שני דהא כתיב הכא במברך ונשא חטאו ואית ביה כרת וכתיב בפסח שני חטאו ישא מה להלן כרת במברך אף כאן בפסח שני בכרת ואע"ג דכתיב גבי פסח כרת דכתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה:

רבנן כר' סבירא להו כפלוגתא דר' ור' נתן דאמר במסכת פסחים בפרק מי שהיה טמא חייב על הראשון וחייב על השני דברי ר' ר' נתן אומר חייב על הראשון ופטור על השני ותרוויהו ילפי מהאי קרא והאיש אשר הוא טמא ר' סבר וחדל לעשות הפסח ראשון ונכרת אי נמי כי את קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא היינו כרת דיליף מונשא חטאו דמברך דהיינו מגדף ור' נתן סבר וחדל לעשות הפסח ונכרתה דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו בראשון והאי חטאו ישא מאי עביד ליה קסבר מגדף לאו היינו מברך את השם אלא מזמר לפני ע"ז וגמר ונשא חטאו דמברך מחטאו ישא דפסח מה חטאו דפסח כרת אף חטאו דמברך כרת ור' עקיבא גמר כרת למברך מחטאו דפסח כר' נתן אייתר ליה כרת דמגדף לקרבן. לישנא אחרינא בשלמא לדידי להכי כתב כרת במגדף במקום קרבן לחייבו קרבן אע"ג דאין בו מעשה ומגדף דהיינו מומר לעבודת כוכבים אלא לדידכו דאמריתו מגדף לית ביה מעשה ופטור מקרבן אמאי כתב כרת במגדף אמרו ליה ליתן כרת למברך את השם אמר להן א"כ לדידכו לית (להו) [לכו] מגדף היינו מומר ומהו מגדף עצמו אמרו היינו מברך את השם וילפינן מיניה נמי כרת לפסח שני כדאמר לעיל ור' עקיבא יליף כרת למברך מפסח כר' נתן:

מגדף קא מפרש כגון גורף קערה וחיסר מן הקערה עצמה קסבר מגדף היינו מברך את השם כלומר שפושט יד וכופר בעיקר. גורף קערה ולא חיסרה קסבר מגדף היינו עובד עבודת כוכבים משורר לע"ז גירף קערה שכפר בעיקר ולא חיסרה שלא פשט ידו בשם הקדש:

המפלת כמין בהמה חיה ועוף. שנאמר בהן יצירה כמו באדם:

המפלת סנדל. ולד שנתקלקלה צורתו ושפיר מרוקם כדאמר במס' נדה תחלת ברייתו מראשו ב' עיניו כב' טיפי זבוב:

או שליא. דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח:

והיוצא מחותך. שהוציא החיה אברים אברים:

מאי וכן שפחה פשיטא דהא איתרבי:

הני מילי בדבר ששוה בין באיש בין באשה. כגון עשה שלא הזמן גרמא:

ואין ידוע מה הפילה. אם נפל הפילה או רוח הפילה:

אחת ממין פטור. כהללו דאמר לקמיה שפיר מלא מים וכו' ואין ידוע איזו ילדה מין פטור:

מביאות. אינו נאכל אלא ישרף או יקבר:

א"ר יוסי אימתי אינו נאכל בזמן שהלכו זו למזרח או למערב דאינן יכול להתנות אבל אם היו שתיהן עומדות כאן מביאות קרבן ונאכל דמתנו כל אחת אומרת לחברתה אם אני הפלתי מין פטור ואת מין חיוב יהא חלקי נתון לך הלכך מביאין ונאכל:

חד קרבן קנין וודאי חד קרבן דלעולה מייתי ודאי בלא תנאי משום דעולה דורון בעלמא הוא:

וחטאת העוף שנאכל לכהנים מייתו בספק ומתנין:

ומי אית ליה לר' יוסי תנאיה. והא תנן בהא מסכת בפרק דם שחיטה בחתיכה של חלב וחתיכה של חולין ר' שמעון אומר שניהן מביאין חטאת כו':

מודה ר' יוסי במחוסר כפרה. כגון מתניתי' דיולדת דהיינו מחוסר כפרה דמתיין ומתנין:

מ"ט התם. בחתיכה של חלב וחתיכה שומן של חולין מ"ט דר' יוסי דאין מביאין חטאת אחת דהתם בעי ידיעה כו':

כדקתני סיפא בההיא מתני' דדם שחיטה ר' יוסי אומר כל חטאת כו':

מלא גננים. גוונים בלא צורה:

המפלת ליום ארבעים. לעיבורה שאין הוולד נוצר אלא לסוף מ"א יום:

ויוצא דופן. כגון שנגממו כותלי בית הרחם ואח"כ יצא:

תלד יתירא הוא לרבות לידה אחרת:

ממקום שמזרעת. דרך רחם ממש:

לאור ליל שמונים ואחד. בימי טהרה דיולדת נקבה מיירי:

בית שמאי פוטרין אותה מקרבן שני דקסברי הואיל ולא הפילה בשעה שראויה להביא קרבן על הלידה הראשונה נפטרת בקרבן ראשון:

וב"ה מחייבין. כדמפרשי טעמא אם שוה לו ליל פ"א ליום פ"א לטומאה דלדברי הכל צריכה למנות ימי טומאה וימי טהרה אחרים לא ישוה לו לילה ליום נמי לחייבו קרבן שני:

שחל להיות בשבת יוכיח. שלא יצא בשעה שראויה להביא בה קרבן דאין קרבן יחיד דוחה שבת וחייב בקרבן:

הדמים שאתם אומרים אם שוה לו לטומאה אינן מוכיחין שהמפלת בתוך מלאות דמיה טמאין דצריכה להשלים ימי טומאה של מפלת לאחר פ' ופטור מן הקרבן הואיל ותוך מלאות הפילה:

וחסרת וכו'. פירש"י רי"ש מתחלפת בד' קנחת כו' עכ"ל. ויהיה מלשון נחל קישון גרפם גם פי' רש"י שם כמגריפה זו שמגרפת האפר מן הכירה עכ"ל וכהאי לישנא בכמה דוכתי בלשון הגמ' דהיינו ע"י הגירוף שמחסר קצת מן הקערה שהיא העיקר ומאן דדריש ולא חסרת היינו עובד ע"ז פירש"י כגון משורר ומזמר לע"ז כו' עכ"ל ואין צורך אלא עובד ע"ז בשיתוף להקב"ה ואינו כופר בעיקר וק"ל:

במשנה אר"י אימתי כו' אבל כו' ונאכל. ואמרינן בגמרא משום דמודה ר"י במחו"כ (ר"ל דלא בעי ידיעה). ומשמע לי מדברי התוספות לקמן (כב ב) דגם ת"ק לא פליג עלי' בהא. אבל מפירוש הרמב"ם כאן ולקמן ספ"ה (והרע"ב אחריו) ובחבורו פ"א מהלכות מחוכ"פ ה"ז מוכח להדיא דס"ל דת"ק פליג דאף מחו"כ צריכין ידיעה. ולכאורה נראה דע"כ ל"פ עלי' אלא בהא דקאמר ונאכל. משום דבעו ידיעה אבל להתכפר לאכול בקדשים מודה לר"י דמייתו ומתנו. דהא גם אם כל אחת תביא לעצמה הוה בלא ידיעה. לכן טפי ניחא שלא להרבות בחטאות ספיקות עיין לקמן (ח) ברש"י במשנה ד"ה ואין השאר עליה חובה. ונראה דיש עוד נ"מ בפלוגתייהו אם נודעה אח"כ האשה שילדה מין חובה לר"י פטורה כמו באשם מעילות לקמן (כב ב) דאמר רבא מדברי שניהם נלמד אשם ודאי ל"ב ידיעה לכתחלה ע"ש. וכן באשה אחת שהביאה על הספק ואח"כ נודע שהפילה מין חובה לר"י פטורה. ולת"ק חייבת. ועוד נ"מ באשה אחת שנודע שהיא חייבת אחר הזאה דחטאת ספק לר"י נאכלת דהרי פטורה להביא אחרת ולת"ק אינה נאכלת דהא צריכה להביא חטאת אחרת ועמש"כ לקמן (כו ב) בזה בס"ד. אבל מפירוש הרמב"ם לקמן בספ"ה וכן בחבורו שם משמע דלת"ק אין מביאין כלל בשותפות וצריך טעמא. ושמא משום דזה שמביאה על הספק ומתירתה לאכול בקדשים אף בלא ידיעה ילפינן בנזיר (כט) מקרא. אבל שיביאו שתיהם ויתנו אין לנו וצ"ע:

בתוי"ט ד"ה אר"י. וכן נמי באשם תלוי שם במ"ה פ"ה כו'. נראה למחוק תיבת תלוי וצ"ל במ"ד וע"ש בדבריו בד"ה רי"א (דבמ"ד) וגם שם נראה למחוק תיבת תלוי. ומתחלה הייתי רוצה להעמיס בכוונתו כגון שהיו מונחים במקום אחד כזית חלב וכזית שומן. ובמק"א שני זיתי שומן. ואכל אדם אחד כזית מאלו. והשני מהשניים שלא יביאו שניהם א"ת א' ויתנו. ושוב חזרתי מזה מפני כמה טעמים. א) דאין ד"ז מבואר שם פ"ה. ב) מדוע לא יביאו ויתנו בכזה דהרי בא"ת לא כתיב הודע. ג) דנראה דכ"א לעצמו אינו מחויב להביא א"ת דלכאו"א ה"ל ס"ס:

גמרא והתנן רש"א מביאין שניהן חטאת אחת רי"א אין שניהן מביאין כו'. כצ"ל:

שם רי"א כ"ח שהיא באה ע"ח אין שנים מביאין אותה. כצ"ל:

רש"י (במשנה א')

ד"ה כמין בהמה כו'. הואיל ונאמרה בהו כו'. כצ"ל:

רש"י (במשנה ב')

ד"ה לאור פ"א. שילדה נקבה ולאור פ"א כו'. כצ"ל:

מתני' ואלו מביאות ואינן נאכלות. צ"ל נאכל:

גמ' מאי עבדין וכו' ספק ומתני. צ"ל ומתנין:

רש"י ד"ה (במשנה) כמין בהמה וכו' הואיל ונאמרו בו. צ"ל בהם:

ד"ה מביאה קרבן וכו' דאין חטאת נדבה "ומתייה" בספק כצ"ל:

ד"ה ואחת מין חובה וכו' "מביאה" כל וכו' כצ"ל:

ד"ה מאי עבדן וכו' חטאת העוף חדא ודאי עולת וכו'. וכתוב על זה בגליון. צ"ל חדא ספק ועולת העוף. נ"ב אין צריך להגיה דהך חטאת שפיר קרי לה ודאי דאחת מהן חייבת ודאי. וכנראה שכן היתה גירסת רש"י. והגירסא שלפנינו דחוקה דהא לאו ספק היא אלא שאינו ידוע של אי זו היא. מ"מ חטאת ודאי הוא שהרי נאכל לר"י:

גמ' בעובד ע"ז הכתוב מדבר. ע' שבועות ז ע"ב תד"ה בעא:

והכי קאמר רבי עקיבא לרבנן אמריתו מגדף לית ביה מעשה כו'. על גירסא זו נתכוון רש"י במה שפירש הגירסא הכתובה בספרים אינה כפי שיטת הגמרא כו' ואין בידי לתקן ולהגיה מלבי הגירסא על מכונה:

איסי בן יהודה אומר כאדם האומר לחבירו כו'. בספרי פרשת שלח לך איתא להפך עיין שם:

יש מביאות קרבן ונאכל כו'. זה הכלל כל מקום שהיא טמאה לידה הרי זו מביאה קרבן וחטאתה נאכלת וכל מקום שאינה טמאה לידה הרי זו פטורה מן הקרבן וכל מקום שהוא ספק אם היא טמאה לידה הרי זו מביאה קרבן מספק ואין חטאתה נאכלת שחטאת העוף הבאה על הספק נשרפה כדתנן בסוף תמורה:

ויש מביאות קרבן ואינו נאכל מביאות קרבן כו'. חסרון הניכר יש כאן וצריך להגיה ויש שאינן מביאות מביאות קרבן ונאכל כו':

וחכמים אומרים עד שיהא בו צורת אדם. ברוב ספרים המדוייקים גרסינן מצורת אדם וכן עיקר דהכי מוכח בהדיא בפרק המפלת דחכמים ס"ל דלא בעינן כל צורת אדם ולזה אמרו מצורת אדם ולא אמרו צורת אדם וכן פי' בהדיא הרמב"ם ור"ע מברטנורה ז"ל בפירוש המשניות ומסיק שם הגמרא איזוהי צורת פני האדם שיהיה המצח והגבינין והעינים והסלתות וגבות הזקן כצורת האדם אבל הפה והאזנים והאף אע"פ שהן כשל בהמה וחיה הרי זה ולד:

המפלת סנדל כו'. בפרק המפלת פריך הגמרא סנדל דתנן הכא למאי הלכתא כלומר והלא אין סנדל שאין עמו ולד אם כן תיפוק ליה דמשום ולד שעמו תביא קרבן ומשני שאם תלד ולד דרך דופן וסנדל דרך רחם דמייתי קרבן אסנדל ולרבי שמעון דאמר יוצא דרך דופן ולד מעליא הוא מאי איכא למימר אמר רבי ירמיה שאם תלד ולד קודם שנתגיירה וסנדל לאחר שנתגיירה דמייתי קרבן אסנדל:

או שפיר מרוקם. בפרק המפלת מפרש הגמרא איזהו שפיר מרוקם תחלת ברייתו של אדם גופו כעדשה שתי עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקות זו מזו שני חוטמיו כשני טיפי זבוב מקורבין זה לזה פיו פתוח כחוט השערה וחתוך ידים ורגלים אין לו:

והיוצא מחותך. תימה למה לא קתני הכא משיצא רובו כדקתני בפרק המפלת דהא דין אחד הוא לקרבן ולטומאת לידה דהא בהא תליא:

מלא גבינים כו'. הרמב"ם ז"ל ור"ע מברטנורה ז"ל פירשו גבינים הם תולעים וקשה לי היאך אפשר לפרש כן שהרי בפרק המפלת פריך הגמרא בשלמא דם ומים לאו כלום הוא אלא גנינים ניחוש שמא ולד הוה ונימוח ומשני רב אדא גוונים תנן ואם איתא דאתמוחי אתמח כולה בחד גוונא הוה קאי ש"מ בהדיא דגנינים פירושו גוונים כדפירש רש"י:

אין לי אלא בני ישראל גיורת כו'. תימה דבפרק הנחנקין גבי גונב נפש אמרינן בני ישראל למעוטי למי שחציו עבד וחציו בן חורין אבל כולו משוחרר וגר לא ממעט מבני ישראל וכן בפרק בנות כותים בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העכו"ם מטמאין בזיבה אבל גרים ומשוחררים לא ממעט וכן במנחות בפרק שתי מדות בני ישראל סומכין ואין העכו"ם סומכין אבל גרים ומשוחררים סומכין וכהנה רבות בגמרא ושמא בכל הני יש שום רבוי דמרבינן גרים ומשוחררים וכן איכא דוכתי טובא דסבר דנשים בכלל בני ישראל הם ואיכא דוכתי טובא דממעט נשים מבני ישראל והכל לפי הענין והמקום כדפירשו התוספות בדוכתי טובא:

גיורת ושפחה מנין כו'. בפרק הערל מייתי הך ברייתא בלשון זה גיורת ושפחה משוחררת מנין כו'. וכתבו התוספות שם וז"ל ושפחה מנין אית ספרים דגרסי משוחררת וכן נראה מדפריך גיורת ושפחה בנות מיכל תרומה נינהו ואי כשאין משוחררת בת מיכל תרומה היא אם היא של כהן ומיהו שאינה משוחררת נמי טמאה לידה דאמר בפרק רבי אליעזר דמילה לקח שפחה מעוברת וילדה אצלו זהו יליד בית שנמול לשמונה והתם משמע שאין נמול לשמונה אלא אותו שאמו טמאה לידה ובפ"ק דכריתות נמי תנן וכן שפחה דמביאה קרבן ונאכל ובת"כ בהדיא גרסינן גיורת ושפחה בין משוחררת בין אינה משוחררת מנין ת"ל אשה מיהו תימה היכי אתרבי שפחה מקרא דאשה כיון דאיצטריך לגיורת ומשוחררת ונראה דשאינה משוחררת אתיא לה לה מאשה כדמשמע בכריתות:

מאי וכן שפחה. קצת קשה דמעיקרא פריך שפחה מנלן והשתא פריך מאי וכן שפחה פשיטא ואין זה שיטת הגמרא וכ"ת דפריך מאי וכן הואיל דילפינן לה מן אשה דא"כ לא משני כלום:

המפלת לאור שמונים ואחד כו'. הטעם שחולקין דוקא בהמפלת לאור פ"א לנקבה ואינן חולקין במפלת לאור מ"א לזכר אע"פ שדין שניהם שוים פי' הרמב"ם שהוא לפי שאי אפשר זה בשום פנים מפני שהיולדת זכר אסורה לבעלה שבעה ימים ואם בא עליה אחר כן והפילה יום מ"א דרך משל יהיה הנפל בן שלשים ושלשה יום ובתוך זמן זה לא יתבונן בו מצורת האדם ומה שתהא חייבת עליו קרבן מחמתו אבל היולדת נקבה ישאר לה מימי מלאת אחר שהיא מותרת לבעלה ששים וששה ימים ואפשר בכגון זמן זה שתתעבר ותפיל נפל שיהיה לו יותר על ארבעים ולפי שהדבר באפשר ביולדת נקבה חולקין בה במשנה זו ובאחרות:

אם שיוה לו לטומאה כו'. נראה דשתי ראיות הביאו ב"ה חדא מאי שנא אור פ"א מיום פ"א כלומר הלא אתם מודים לנו שאם לא הפילה בלילה והפילה ביום שחייבת אף כשהפילה לאור פ"א תתחייב שהרי לכל דבר זמן היום והלילה שוים. ועוד ראיה אחרת אם שיוה לו לטומאה לא ישוה לו לקרבן בתמיה שעד שקיעת החמה של פ"א דמיה טהורים ואם תראה לאחר שקיעת החמה דמיה טמאים כאלו היא רואה למחר ולמה לא ישוה לו אף לקרבן שכשם שאם תפיל למחר תתחייב אף לדידכו כך תתחייב על הולד של לילו ותשובת ב"ש היא על ראשון ראשון כו' לא אם אמרתם במפלת יום פ"א שכן יצאה לשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן לפיכך כבר נתחייבה בקרבן על ולד הראשון ושוב אין לידה השניה נפטרת בו תאמר במפלת כו' וראיה השנית שהבאתם אם שיוה לו לטומאה כו' הדמים אינם מוכיחים כו' ונראה שחזרו בית הלל מהני טעמים מתשובתם של בית שמאי וטעמייהו כדתניא בסמוך או לבת לרבות אור פ"א:

אין לי אלא בני ישראל גיורת וכו'. עמ"ש הרב באר שבע בתוספות והם דברי התוס' וכמו שרמז הרב הנזכר בסוף הל' ועמ"ש אנכי עפר דל על דברי התוס' בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תר"ם בס"ד:

מאי וכן שפחה וכו'. הקשה הרב באר שבע בתוספותיו דמעיקרא פריך שפחה מנ"ל והשתא פריך מאי וכן שפחה פשיטא ואין זה שיטת הגמרא וכו' ע"ש והרב ברכת הזבח כתב וז"ל שפחה מנ"ל דת"ר וכו' הוא מלשון התרצן ואינו מקשן וכמ"ש התוספות ריש פ"ב דמציעא ופרק יה"כ דאם לא כן מאי פריך תו מאי וכן שפחה והלא כבר מצריך קרא דפריך מנ"ל וכצ"ל פ"ק דחגיגה דף ד' דפריך אלא עבדים מנ"ל ומשני רב הונא אמר קרא אל פני האדון ופריך הא למה לי קרא. ומ"מ כאן משמע דקאי אשפחה שאינה משוחררת מדמה לה לעבד ויליף לה לה מאשה ופרק הערל גרסינן שפחה משוחררת והאריכו שם בתוספות עכ"ל:
ומאי דפירש בההיא דפרק קמא דחגיגה עבדים מנ"ל וכו' בכלל התוס' ריש פ"ב דמציעא. כבר קדמו מרן הקדוש בכללי הגמרא דף ח"י שפירש אותה דחגיגה ע"פ כלל התוספות כמו שכתבתי אני בעניי לעיל שם ריש פ"ב דמציעא בקונטריס זה ע"ש. ועתה אמת אגיד דמצאתי שכ"כ הרמב"ן בחידושיו למציעא והביאו במקובצת שם שהזכיר בדבריו דכן מתפרשת ההיא דחגיגה ע"ש:
אמנם בהא דקמן שפיר קאמר הרב בה"ז דקאי אשפחה גמורה וכו'. ומ"מ סוגיין לפום ריהטא לא מתיישבא דמתניתין קתני וכן שפחה ומסתמא שפחה גמורה שאינה משוחררת היא ככל עבדים דתנן במשנתינו דהם עבדים שאינם משוחררים ועלה פריך מנ"ל ומייתי ברייתא גיורת שפחה מנין ת"ל אשה ולפי האמת שפחה גמורה לא נפקא מאשה וכמ"ש התוס' בנדה דף ט"ו ע"ב ד"ה בשפחתו של מסיק דמאי דשנינו בת"כ שפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת מנין ת"ל אשה אסמכתא בעלמא ואגב אחריני נקטה. וכן כתבו ביבמות דף ע"ד דשפחה גמורה לא נפקא מאשה ע"ש א"כ המקשה דפריך מנ"ל על שפחה מאי מייתי ליה הברייתא דקתני גיורת ושפחה ת"ל אשה ואיך נתפייס המקשן בזה והו"ל להקשות על הברייתא דאיך נפיק מאשה ולא עוד אלא במקום שיקשה על הברייתא דמהיכא יליף פריך מאי וכן שפחה ויש להרחיב ולצדד ולקצר אני צריך. ותו דג"ש דלה לה מאשה היא מפורסמת וכן המקשן ידע לה כנראה ממאי דפריך מאי וכן שפחה דפשיטא ליה וכן התרצן הוצרך לתרץ דהוה ס"ד דבמילתא דליתא באנשים לא אתמר וא"כ מאי פריך ברישא שפחה מנ"ל הרי לימוד לה לה ידוע:
ואפשר דכונת המקשן שפחה מנ"ל הכי הוי דאיברא דידע דגמיר לה לה מאשה אמנם כי כתיב בני ישראל דמעיט אפילו גרים פשיטא דעבדים גמורים שאינן משוחררין אימעיטו דאפילו משוחררים וגרים פשוטים מעיט ק"ו לעבדים גמורים והיינו דקאמר שפחה מנ"ל ומהדר ליה דיש ריבויא לגרים וא"כ הדרינן ללימוד לה לה מאשה. וע"ז פריך מאי וכן שפחה כלומר דהול"ל וכן גיורת דהוא רבותא דאצטריך ריבויא משום דכתיב בני ישראל ומשם נודע דכן שפחה דגמרי לה לה ואי בעי ליתני תרתי וכן גיורת ושפחה אבל הא דתני שפחה לחוד אינו מיושב דמשמע דהא פשיטא ליה גיורת מריבויא ולהכי לא תני גיורת וא"כ מאי וכן שפחה דכיון דגיורת פשיטא ליה ממילא ידעינן שפחה דגמרינן לה לה כמדובר. ומשני דהתנא פשיטא ליה גיורת מריבויא אלא דס"ד דילמא ל"ש לה לה ביולדת דליתא בגברי ולהכי תני וכן שפחה דאיתיה ללימוד לה לה וכן בדין דעיקר הלימוד בשפחה חרופה כתיב דילפה מאשה וכיון דעיקר הדברים בנשים הוא דכתיב לה לה אין סברא דדוקא במידי דאנשים שייכי. ובהכי נתישבה קושית התוס' אשר נדפסו בפפד"מ שהקשו וז"ל אימא לא תחייב שפחה תימא אה"נ ואיצטריך קרא לגיורת וכו' עכ"ל דכיון דלה לה בנשי כתיבי זו אינה סברא ישרה לומר דמילתא דבאנשים ליתא ליכא לימוד לה לה אלא דמשום דיש צד וס"ד להכי אתא תנא להוציא מלב מאן דס"ד ולהעמידו על האמת:
ודע שיש להצטער על אותו צדיק הרב מהר"א הלוי בספר גן המלך שכתב בסימן ק"א וז"ל כתבו התוס' פרק כל היד (נדה דף ט"ו) דשפחה שאינה משוחררת אינה מטמאה בנדה אלא מאסמכתא דקרא בעלמא עכ"ל וכמו הצער עלה דהתוס' סיימו דנפיק מג"ש דלה לה כמבואר בסוגיין ונמצא שהוא דאוריתא וחייב כרת אלא דמ"ש בת"כ דמרבה מאשה זהו אסמכתא וכמו שמבואר בדיבור עצמו דהרב מייתי וכמ"ש ביבמות דף ע"ד וכמבואר בסוגיין וכ"כ הרמב"ם. וכבר צדדתי ליישב דבריו ולא שוה לי דבהיותו אחרון הו"ל לפרש ואולי יש חסרון דכונת הרב ז"ל היתה ללמוד איזה כלל מדבריהם וזה דבר השמי"טה וכבר הושג הרב הנזכר בריש ספר סדרי טהרה הנדפס עתה מחדש ואגב אומר שכיוצא יש תימא בדברי הגאון בעל מנחת יעקב שרצה לומר בביאורו להלכות נדה דבפנויה ליכא טומאת ז' וכבר צווח ככרוכיא בספר כרתי ופלתי דאפילו שפחה טמאה ואיתיה בכרת כמבואר. ועמ"ש אני בעניי בספרי הקטן מחב"ר א"ח סימן ל"א וה' ברחמיו יצילנו משגיאות כי"ר:

(ז רע"ב) איסי בן יהודה וכו' גירפת את הקערה וחיסרת וכו'.—פי' רש"י: "וחסרת גם את העץ", וכעין זה בפי' ר"ג. אבל בתוס' ישנים פירשו: "וחיסרת שלא כילה לגמרי", וכפירוש זה מבואר בספרי שלח פיס' קיב, אלא דשם הפכו את דברי ראב"ע כאן לאיסי. ועי' עוד בירושלמי סנה' פ"ז הי"א.

(שם) מייתין תרוייהו חד קרבן ודאי וחטאת העוף ספק ומתני.—צ"ל: "מייתי תרוייהו חד קרבן ודאי ומתני", ומה שבינתיים יש למחוק, וכן משמע בפירש"י ופי' הרא"ש, שהעתיק בשמ"ק כאן. ובפי' ר"ג משמע כנוסח שלפנינו (ע"ש).

והכי קאמרי ליה רבנן לר''ע אמרת מגדף מביא קרבן הואיל ונאמר בו כרת במקום קרבן מי סברת מגדף דקרא היינו מברך את השם מגדף היינו עובד ע''ז והאי דקתני במתני' וחכ''א אף המגדף כו' הכי קאמרי אף המגדף דידך אף מברך את השם שאתה קורא אותו מגדף: אלא כרת במברך את השם מנא להו. במברך את השם כתיב איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו (ויקרא כד) ונאמר בפסח (במדבר ט) חטאו ישא האיש ההוא מה להלן כרת אף כאן כרת והכי נמי איכא דדריש ליה בפסחים בפרק מי שהיה טמא (דף צג:) ודרשי הכי וחדל לעשות הפסח ראשון דהא קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא ולא נאמר כרת דמגדף במקום קרבן ולא גמרינן ליה אלא מכרת דפסח שאינה בת חטאת דמצות עשה היא. ור''ע אית ליה כרת בשני ומוקי לחטאו ישא בפסח שני וגמר לה ממגדף וסבר מגדף היינו מברך את השם ובפסחים (שם) נמי איכא דדריש ליה הכי: גירפת. ר' מתחלפת בד' הנחת את הקערה מן התבשיל וחסרת גם את העץ קסבר מגדף היינו מברך את השם ומילתא רבה עבד דפשט ידו בעיקר: ולא חסרת. קסבר היינו עובד עבודת כוכבים כגון משורר ומזמר לעבודת כוכבים דלאו מילתא רבה היא כולי האי: מתני' כמין בהמה חיה ועוף. מפרש טעמא במסכת נדה בפרק המפלת (ד' כב:) הואיל ונאמרה בו יצירה כאדם: סנדל. ולד הוא אלא שנפחתה צורתו: שיליא. נמי אמרינן במסכת נדה בהמפלת (דף כו.) אין שיליא בלא ולד ושפיר היינו עור הולד מרוקם שיש בתוך השפיר צורת איברים קטנים ובמס' נדה מפרש לה בהמפלת: וכן שפחה. כנענית ובגמ' פריך למה לי למתניי': ואין ידוע מה הפילה. אם צורת אדם וחייבת או דגים וחגבים ופטורה: מביאה קרבן. שתי תורים [א' לעולה וא' לחטאת ועל של] עולה מתנה עלה אם מין חובה ילדה תהא לחובתה ואם לאו תהא עולת נדבה אבל חטאת לא מצי לאתנויי דאין חטאת נדבה ומחייב בספק ואינו נאכל דשמא לאו בת קרבן היא ומליקתה כנבילה בעלמא ומשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה ובמסכת נזיר (דף כט.) ילפינן דחטאת העוף באה על הספק: וכן שתי נשים שהפילו. במחבואה: אחת מין פטור. דגים וחגבים: ואחת מין חובה. סנדל או שיליא ואין ידוע אי זו הפילה פטור ואי זו הפילה חובה מביאות כל אחת שתי תורים כמו שפירשתי ואינו נאכל: אימתי. אינו נאכל בזמן שהלכה כו' שאינן יכולות להתנות שהביאו קיניהן לכהן והלכו לדרכן: אבל אם שתיהן עומדות כו'. בגמ' מפרש מאי עבדן: גנינין. גוונים: (כמין : המפלת יום ארבעים. במסכת נדה בפ' המפלת (דף ל.) עד שיעברו מ' יום להריון הוי מיא בעלמא: גמ' ושפחה מנלן דת''ר דבר אל בני ישראל אשה כי תזריע: מאי וכן שפחה. הא פשיטא לן דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמרי לה לה כתיב באשה (דברים כד) וכתב לה ספר כריתות וכתיב בשפחה או חפשה לא נתן לה: מאי עבדן. לרבי יוסי מתיין תרוייהו חד קרבן בין שתיהן יקנו חטאת העוף חדא ודאי עולת העוף תביא כל אחת ודאי ובתנאי שאם אינה חייבת תהא נדבה אבל חטאת העוף לא מצי למימר תהא נדבה דאין חטאת נדבה ולהכי מייתו חטאת העוף ויקנוהו בין שתיהן ומתנין אם אני חייבת יהא חלקך מחול לי ואם את חייבת יהא חלקי מחול לך וממ''נ הויא מליקתה כשרה: ר''ש אומר כו'. בפרק דם שחיטה לקמן (דף כג.): מודה רבי יוסי. דמתני' בארבעה מחוסרי כפרה דלא מייתי קרבן לשום חטאת אלא לאשתרויי בקדשים: התם. גבי חטאת חלב בפרק דם שחיטה גברא בעי ידיעה שידע שחטא ואי לא מייתי כל חד אשם תלוי ולא חטאת בשותפות: דקתני סיפא דההיא. בפ' דם שחיטה (שם) כל חטאת שהיא באה על חטא אלמא באה על חטא דוקא נקט: ואם נקבה תלד. הוה ליה למכתב ואם נקבה היא: מתני' לאור פ''א. שילדה נקבה לאור פ''א שהיתה ראויה למחר להביא כפרתה הפילה: ב''ש פוטרין מן הקרבן. מלידה ב' אע''ג דלאחר מלאת הוא הואיל ולילה הוא ולא יצאה שעה ראויה לקרבן דלילה מחוסר זמן קרבן הוא דכתיב (ויקרא ז) ביום צותו הילכך לענין קרבן כתוך מלאת דמי: מ''ש אור פ''א מיום פ''א. דודאי חייבת כדמפרש לקמן בפ' ארבעה מחוסרי כפרה (דף ט.): אם שיוה לו לטומאה. שהרי אתם מודים שמשקיעת החמה של יום פ' כלו ימי טוהר שלה ואם ראתה בליל פ''א טמאה: והדמים. שאתה אומר אם שוה לו לטומאה כו' אינן מוכיחין לקרבן שהרי המפלת תוך מלאת דמיה טמאין מפני הלידה ואינה חייבת קרבן שני:

הואיל ונאמרה כרת במקום קרבן. ותימה תיפוק ליה דמביא מידי דהוי אשאר כריתות שבתורה דהא ר''ע לא בעי מעשה וכ''ש לר''ל דמעשה זוטא אית ליה ואו''ר ר' יוחנן מתרץ לטעמיה דמהכא יליף ליה ר''ע בכל התורה דלא בעינן מעשה כמו מגדף דמחייב. ור''ל מתרץ לטעמיה דמהכא יליף דסגי במעשה זוטא: אתאן לרבנן. כלומר השיב ר''ע לרבנן כדמפרש ואזיל דלכרת גרידא לא איצטריך דבג''ש אתיא מפסח: מגדף היינו עובד עבודת כוכבים. פירש''י מזמר ומשורר לעבודת כוכבים וקשה אמאי פירש כן אי משום דלית ביה מעשה לימא כגון שקיבלו באלוה שאמר לו אלי אתה אלא נראה דמגדף היינו עובד עבודת כוכבים בזיבוח וקיטור והיינו כרת דכתיב בעבודת כוכבים ולא פליגי אלא במברך את השם: גירפתה וחיסרת. פי' שלא כילה לגמרי. לא חיסרת. פי' לא חיסרת דבר אלא כילה לגמרי כלומר פשט ידו בעיקר שעבד עבודת כוכבים: אימא לא תחייב שפחה. תימה אה''נ ואיצטריך קרא לגיורת דאמרי' בספרי גבי ברכת כהנים כל מקום שמדבר בישראל צריך להביא הגרים: שניהן מביאין חטאת א'. תימה דהא בעי סמיכה ושניהן א''א לסמוך דאחד מהן יעשה עבודה בקדשים: יוצא דופן. פי' ע''י סם פתחו לכריסה והוציאו הולד. ור''י לוי פי' דיצא דרך בית הרעי ואין נראה מדקאמר בפ''ק דבכורות גבי דג טמא שבלע דג טהור כגון שנמצא דרך בית הרעי ש''מ שא''א לצאת דרך בית הרעי אא''כ בלע שנכנס דרך הוושט אבל מה שמשריץ בתוך מיעיו לא יצא דרך בית הרעי: תלד לרבות. דהוי מיעוט אחר מיעוט דוילדה ותלד משמע ולא יוצא דופן:

כריתות ז ע"ב