דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

כריתות ג ע"ב - Steinsaltz

Rather, it is referring to a case where one says to himself that this is permitted. He is under the impression that idol worship is permitted, and his unwitting act was the result of ignorance, not forgetfulness. As, Rava raised a dilemma before Rav Naḥman with regard to Shabbat only so it could be determined whether to deem one who is unaware of both the essence of Shabbat and the specific prohibited labors liable to bring one sin offering, or whether to deem him liable to bring two sin offerings. But as for the possibility to exempt him completely, he did not raise such a dilemma before him.

Rav Pappa says: You find an act performed unwittingly with regard to idol worship in the case of a child who was taken captive among the gentiles and never taught about the Torah, as he knows that idol worship in general is prohibited, but with regard to these particular objects of idol worship that he is worshipping, he does not know that they are prohibited.

And if you wish, say instead: You may even say this ruling is stated with regard to an adult, i.e., one who was not captured by gentiles as a child, and it is speaking of a case where he erred with regard to this verse: “You shall not make with Me gods of silver and gods of gold, you shall not make for yourselves” (Exodus 20:20). This person thinks that when bowing to an idol is prohibited it applies only to an object of idol worship fashioned of silver or gold; but with regard to objects fashioned of other substances, such as wood or stone, it is permitted. And that is a case of an action that is unwitting with regard to idol worship but intentional with regard to the prohibited rites.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, said a different interpretation of the mishna in the name of Rav Beivai: The tanna teaches the general category of Shabbat and the general category of idol worship, without mentioning the details of how many sin offerings one would be liable to bring for transgressing each prohibition. The Gemara asks: From where can one infer this is the case? From the fact that the mishna teaches: One who engages in intercourse with a woman and her daughter, or with a married woman. But there is the case of one’s daughter from the woman he raped, which the mishna does not teach. The case of a daughter from the woman one raped is included in the category of intercourse with a woman and her daughter, yet it is not taught explicitly. Evidently, it is included in the general category of intercourse with a woman and her daughter.

The Sages say in response to this inference: The tanna of the mishna teaches those prohibitions that are written explicitly in the Torah; he does not teach those prohibitions that are not written explicitly but are derived from the verses. That is the reason he does not teach the case of intercourse with a daughter from the woman one raped; it is not because he is teaching only general categories.

The Gemara challenges this explanation: But there is the case of one’s wife’s daughter, and the daughter of her daughter, and the daughter of her son, which are written explicitly, and yet the tanna does not teach them. Rather, you must say that he teaches the general category of intercourse with a woman and her daughter, which includes those cases. So too, he teaches the general category of Shabbat and the general category of idol worship.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, raises a contradiction between one statement of Rav Beivai bar Abaye and another statement of his: Did Rav Beivai bar Abaye actually say this, that the tanna teaches the general category of Shabbat and teaches the general category of idol worship? But wasn’t it stated: One who offers up the limbs of an offering slaughtered inside the Temple outside the Temple, i.e., he slaughtered the animal within the Sanctuary in accordance with halakha but sacrificed its limbs on an altar outside the Temple, he is liable to bring a sin offering if he did so unwittingly. Likewise, if he sacrifices limbs of an offering slaughtered outside the Temple outside the Temple, he is liable.

And Rav Beivai bar Abaye raised a difficulty: If so, consider that which we learned in the mishna: There are thirty-six cases in the Torah with regard to which one who performs the action intentionally is liable to receive karet. They are actually thirty-seven, as there is the case of one who offers up the limbs of an offering slaughtered inside the Temple outside the Temple, and one who offers up limbs of an offering slaughtered outside the Temple outside the Temple. Rav Aḥa, son of Rav Ika, explains the contradiction: If Rav Beivai bar Abaye maintains that the tanna of the mishna does not tally all the relevant prohibitions but states general categories, what is difficult to him? Let him answer that he teaches the category of offering up in the clause: One who slaughters offerings and who sacrifices them outside the Temple. The tanna would not then need to list these individual transgressions.

The Gemara responds: Are these cases comparable? In the cases of Shabbat and idol worship the tanna taught their details in their places [abeinekheihon], on Shabbat 73a and Sanhedrin 60b, respectively. Consequently, with regard to karet, where it is necessary to mention them as part of a list of prohibitions that are punishable by karet, Rav Beivai bar Abaye answers that the tanna teaches the category of Shabbat and teaches the category of idol worship, but he did not need to specify the details in this manner. By contrast, with regard to bringing up an offering, does the tanna teach them in their place, so that Rav Beivai bar Abaye can answer in this manner?

§ It was stated earlier that Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: Anywhere you find two different prohibitions but only one punishment of karet is stated for both of them you should divide the sin offering between them, i.e., if one transgressed both prohibitions unwittingly he is liable to bring a sin offering for each. In a similar vein, Rabbi Yirmeya raised a dilemma before Rabbi Zeira: If there are two punishments of karet and only one prohibition written with regard to a certain act, what is the halakha? Is one liable to bring a separate sin offering for each act? Rabbi Zeira said to him: Are you saying this in reference to one who slaughters offerings outside the Temple and one who offered up the limbs of offerings outside the Temple? These do not match your description, as these are two separate prohibitions.

Rabbi Zeira elaborates: If one considers the matter according to the one who derives the prohibition from a verbal analogy, it is as though both prohibitions are written explicitly. As it is stated here an expression of bringing: “Or who slaughters it outside the camp, and to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it” (Leviticus 17:3–4), and it is stated there an expression of bringing: “Who sacrifices a burnt offering or sacrifice, and to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it” (Leviticus 17:8–9).

Since there is a verbal analogy linking slaughtering an offering outside the Temple to sacrificing one outside the Temple, it follows that just as there, with regard to sacrificing, the Torah did not prescribe punishment unless it explicitly prohibited the act, as it is written: “Take heed to yourself, lest you sacrifice your burnt offerings in every place that you see” (Deuteronomy 12:13), so too here, with regard to slaughtering, the Torah did not prescribe punishment unless it explicitly prohibited the act as a separate prohibition.

If one considers the matter according to the one who derives the prohibition from a juxtaposition, it is also as though both prohibitions are written explicitly. The juxtaposition is that the verse states: “There you shall sacrifice your burnt offerings and there you shall do all that I command you” (Deuteronomy 12:14). Here the verse juxtaposes slaughtering, in the phrase: “And there you shall do,” to offering up. This teaches that just as there, with regard to offering up, the Torah did not prescribe punishment unless it explicitly prohibited the act, so too here, with regard to slaughtering, the Torah did not prescribe punishment unless it explicitly prohibited the act. Whether one derives the prohibition by verbal analogy or juxtaposition, it is considered as though the Torah explicitly wrote a prohibition with regard to slaughtering, and therefore this would not meet the criteria of Rabbi Yirmeya’s dilemma.

Rabbi Zeira continues to address Rabbi Yirmeya: Perhaps you are stating your dilemma with regard to two prohibitions punishable by the death penalty and only one prohibition is written with regard to them, and your dilemma is whether one brings two sin offerings if one transgressed both unwittingly, despite the fact that only one prohibition is written with regard to both acts. What is such a circumstance? This applies in the case of a necromancer, who raises up the spirit of the dead, and a sorcerer, who places a certain bone in his mouth for it to speak of its own accord (see Leviticus 20:6, 27).

Rabbi Zeira further said to Rabbi Yirmeya: This should not be a dilemma, as this matter is a dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. As the Sages taught a baraita, where they list those liable to be executed by stoning, in tractate Sanhedrin (53a): A necromancer and a sorcerer, and the following presents a difficulty to us: And what is different with regard to stonings that the tanna teaches the case of a sorcerer, but the tanna does not teach the case of a sorcerer with regard to the list of transgressions punishable by karet, thereby indicating that one is liable to bring only a single sin offering for both transgressions?

Rabbi Yoḥanan said: The tanna in tractate Karetot does not count the case of the sorcerer on its own since both the sorcerer and the necromancer were stated in one prohibition: “Do not turn to the necromancers and the sorcerers” (Leviticus 19:31); therefore, there is no separate obligation to bring an offering for each of them. The Gemara clarifies: And let the tanna say the case of a sorcerer and let him not say the case of a necromancer, rather than the reverse. The Gemara explains: The tanna maintains that since the verse opened with the case of a necromancer, it is proper to list that transgression and omit the case of a sorcerer.

And Reish Lakish says: The case of the sorcerer is not included in the list of transgressions punishable by karet since it does not involve an action, but only speech, through the use of a bone, and one does not bring a sin offering for a prohibition that does not involve an action. The Gemara asks: And as for Reish Lakish, what is the reason he does not state an explanation in accordance with the explanation of Rabbi Yoḥanan?

Rav Pappa said: Reish Lakish disagrees with the explanation of Rabbi Yoḥanan because the cases of a necromancer and a sorcerer are divided in the verse with regard to the issue of the death penalty, i.e., one is liable to receive the death penalty for transgressing either prohibition, as it is stated: “And a man also or a woman, who are a necromancer or a sorcerer shall be put to death” (Leviticus 20:27). Consequently, one would be liable to bring a separate sin offering for the unwitting transgression of either prohibition were it not for the fact that sorcery does not involve an action. And Rabbi Yoḥanan could say to you that a division of a prohibition is considered a division that leads to separate sin offerings, whereas a division of separate death penalties is not considered a division in this regard.

The Gemara further asks: And as for Rabbi Yoḥanan, what is the reason he does not state an explanation in accordance with the explanation of Reish Lakish, who says the prohibition with regard to a sorcerer is not counted because it does not involve an action? The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan maintains: Who is the tanna who taught the list of those liable to receive karet? It is Rabbi Akiva, who says: An action is not required for one to be liable to bring a sin offering.

The Gemara asks: And as for Reish Lakish, how does he respond to this claim? He could say that although Rabbi Akiva does not require a significant action for one to be liable to bring a sin offering, nevertheless he does require a minor action. The transgression of a sorcerer involves no action, as the voice emerges of its own accord, and therefore even Rabbi Akiva would not hold one liable to bring a sin offering for the unwitting violation of this prohibition.

The Gemara asks: In the case of a necromancer, what action is there in this transgression? The Gemara answers: The striking of his arms against each other to raise the spirit of the dead is considered an action. The Gemara further asks: In the case of one who blasphemes, who merely speaks, what action is there in this transgression? Since Rabbi Akiva holds that an unwitting blasphemer is liable to bring a sin offering, this apparently indicates that no action at all is necessary. The Gemara answers: The twisting of his lips while he speaks is considered an action.

The Gemara comments: It enters our mind that the striking of the necromancer’s arms against each other is considered a minor action even according to the opinion of the Rabbis, and they would deem him liable. The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to idol worship, one is liable to be punished only for a matter that involves an action, for example where one slaughtered an offering, or burned incense, or poured a libation, or bowed. And the following matter poses a difficulty to us: Bowing does not involve an action.

And Reish Lakish said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says: An action is not required for one to be liable to bring a sin offering for transgressing a prohibition. And Rabbi Yoḥanan said: You may even say that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, as the bending of his height when he bows is considered an action. One can conclude from here by inference that Reish Lakish maintains that according to the opinion of the Rabbis, the bending of his height is not considered an action. If so, can it be said that the striking of his arms against each other, which is less of a movement than bending one’s height, is considered an action?

But rather, you must explain that when Reish Lakish says the striking of his arms against each other is considered a minor action, he is speaking only in accordance with the opinion of Rabbi Akiva; but according to the opinion of the Rabbis it is not considered an action.

The Gemara raises a difficulty: If so, that the Rabbis hold that the necromancer does not perform an action, why does the mishna teach that the Rabbis say: The list in the mishna is excluding one who blasphemes, as he does not perform an action, but rather he sins with speech. Let it teach instead: The list in the mishna is excluding one who blasphemes and a necromancer. The Gemara answers: The tanna teaches one of two examples that the Rabbis could have mentioned.

The Gemara questions this explanation: But if that is so, let the mishna teach the statement of the Rabbis with regard to a necromancer and let it not teach the statement of the Rabbis with regard to one who blasphemes. The Gemara answers: It was necessary for the tanna to mention one who blasphemes, as it might enter your mind to say: Since its punishment of karet is written in the place where the verse discusses an offering (see Numbers 15:28–30), one might say that in this case the Rabbis concede to Rabbi Akiva that one is liable to bring a sin offering despite the fact that no action is involved. To counter this, the mishna specifically mentions the exclusion of one who blasphemes to teach us that this is not the case.

Ulla said: The reason the Rabbis did not state: Excluding one who blasphemes and a necromancer, is that the action of the necromancer that the mishna teaches is referring to one who burns incense to a demon in order to raise the dead, which is a full-fledged action. Rava objects to this answer from Ulla: If so, i.e., if the necromancer burns incense to a demon, this is the same as an idol worshipper, which is already mentioned in the mishna. Rather, Rava said: The mishna is referring to one who burns incense to a demon in order to gather it together with other demons, i.e., he does not burn incense to a demon by means of a rite but in a manner of sorcery, to bring the demons to one place to then make use of them.

Abaye said to Rava: If so, this is the same as a ḥover ḥever, one who gathers together, which is stated in the Torah as a separate prohibition (Deuteronomy 18:11) and which is a prohibition that does not carry the punishment of karet. Rava said to him: It is true that such an individual is also a ḥover ḥever, but the Torah stated: A ḥover ḥever such as this, who gathers demons together, is included in the category of a necromancer and therefore his punishment is death by stoning, and transgressing this prohibition also results in karet. Abaye inquired: But then the case of a ḥover ḥever, which is a prohibition that does not entail karet, what is it?

Rava said to Abaye: As it is taught in a baraita with regard to the verse: “And a ḥover ḥaver” (Deuteronomy 18:11), this is referring to both one who uses sorcery and thereby gathers large beasts into one place, and also to one who gathers small beasts into one place, and even to one who gathers into one place snakes and scorpions; all of these individuals are liable. With regard to this prohibition Abaye says: In the case of this one, who through sorcery wants to gather together a hornet and a scorpion, this is prohibited. But if they are pursuing him and he merely seeks to defend himself, it is permitted.

The Gemara objects: According to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who says the bending of one’s height is considered an action, the twisting of

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

אלא שגגת עבודת כוכבים שחייבים עליה קרבן משכחת לה ב"אומר מותר" שטועה בעצם האיסור בכך שהוא סבור שמותר לעבוד עבודת כוכבים [26].

וזו היא שגגת עבודה זרה וגם שגגת עבודות, שהרי אינו יודע לא עיקר איסור עבודה זרה, ולא איסור עבודות. ונקרא בלשון הגמרא "העלם זה וזה בידו".

ואף על פי שבמסכת שבת (דף ע:) הסתפק רבא בהעלם זה וזה בידו מה דינו, אין זו סתירה לאוקימתא שלנו כאן. משום דעד כאן לא קבעי מיניה רבא מרב נחמן באופן שהיתה בידו גם שגגת שבת וגם שגגת מלאכות אלא: אי חדא חטאת מחייב אי תרתי חטאות מחייב. אבל האם יש צד לומר כי מיפטר לגמרי - לא בעא מיניה, דפשיטא שחייב לפחות חטאת אחת.

[וקשה לפי גירסא זו מדוע רבא לא פשט את הספק שלו מהמשנה, שהרי המשנה מונה עבודה זרה כחיוב אחד בלבד, ואם מדובר בהעלם זה וזה, אם כן מוכח שבהעלם זה וזה חייב רק אחת. והשיט"מ בהשמטות אות א' הביא גירסא שהגמרא שואלת כן בפירוש. והאוקימתא של רב פפא בסמוך היא התירוץ על קושיא זו, עי' לקמן ביאור התירוץ].

רב פפא אמר: משכחת לה למתניתין בשגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות [ולכן אינו חייב אלא אחת] בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים, ונודע לו שאסור לעבוד עבודת כוכבים. אלא שטעותו היתה לפי שהוא ראה את אנשי המקום עובדים לעבודה זרה מסוימת שלהם והיה סבור שאין היא עבודה זרה, ולכן עבדה. ונמצא דידע דאסירא לעבוד עבודת כוכבים על ידי כל אחת מארבעת העבודות - זיבוח, קיטור, ניסוך והשתחויה [27], וכל שגגתו היתה בכך - כי הני עבודת כוכבים, שאנשי המקום שנשבה שם עובדים אותם, לא ידע דאסירן.

[כן פירשו בספר ברכת הזבח ובלקוטי הלכות את שיטת רש"י. והברכת הזבח הוסיף שרב פפא הוצרך לומר שמדובר שיודע עיקר עבודה זרה כדי שלא יחשב אומר מותר, כי רב פפא סובר שאומר מותר נחשב אנוס ופטור לגמרי. וחולק על רבא שהובא לעיל שפשיטא ליה שאומר מותר נחשב שוגג וחייב, והסתפק רק כמה חייב.

והשיט"מ בחידושין אות א' פירש שדברי רב פפא הם התירוץ על הקושיא שנפשוט מכאן את הספק של רבא בהעלם זה וזה בידו. כי באוקימתא של רב פפא אין זה העלם זה וזה אלא שגגת עבודת כוכבים - שסבור שאין זו עבודת כוכבים, וזדון עבודות - שיודע שבמה שנחשב עבודה זרה אסור לעבדה בארבע עבודות הללו].

ואי בעית אימא: אפילו תימא דאיירי מתניתין לא בתינוק שנשבה אלא באדם גדול. וכגון דקא טעי בהדין קרא (שמות כ כ) "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב". ובטעותו סבר כי אסירא השתחואה - לעבודה זרה דכסף וזהב בלבד הוא דאסירא, אבל עבודה זרה דמיני אחריני, שריא, ועבד לעבודה זרה של שאר מינים - דהיינו שגגת עבודת כוכבים, שסבר שאין איסור בעבודת כוכבים של שאר מינים, וזדון עבודות, שהרי הוא יודע כי במקום שיש איסור עבודה זרה, אסורות ארבע עבודות הללו.

והדרינן לקושיא דלעיל אמאי לא תני לחיובי שבת בתור ארבעים חסר אחת.

רב אחא בריה דרב איקא משמיה דרב ביבי בר אביי אמר: באמת מדובר אפילו בזדון שבת ושגגת מלאכות, שחייב שלושים ותשע חטאות. וכן בעבודת כוכבים מדובר בזדון עבודת כוכבים ושגגת עבודות, שחייב ארבע חטאות. ועל מה דמקשינן שאם כן יש יותר משלושים ושש חטאות, נתרץ: תנא, "שם שבת" ו"שם עבודת כוכבים" בלבד קתני, אף על פי שיש בכל אחד ואחד כמה חיובים. משום שרוצה התנא למנות רק את מנין המצוות שיש בהן כרת, ולא את מספר החטאות [28].

[כן פירש רש"י. אמנם לכאורה מוכח שאפילו לא רצה למנות כל המצוות שחייבים עליהן כרת, כדאמרינן בסמוך שלא מנה בתו או בת בתו מאנוסתו משום שכללה בשם בת אשתו, אף על פי שהיא בלאו מיוחד בפני עצמו. אלא התנא מנה שמות של קבוצות איסורים שחייב עליהם כרת, וכלל כמה איסורים דומים בשם אחד, אף על פי שהם איסורים חלוקים].

ממאי מוכח שזו היא כונת התנא?

מדקתני: הבא על אשה ובתה [שקידש אשה כדין ובא על בתה, וחייב עליה משום בת אשתו], ועל אשת איש!

ודייקינן: והא יש בתו שנולדה לו שלא מאשתו אלא מאנוסתו, שלא קידשה לו לאשה, ושחייב עליה בפני עצמה משום בתו, דלא קתני לה! ועל כרחך שאינו מונה אותה משום שכולל אותה בשם "אשה ובתה". ואם כן הוא הדין בשבת ובעבודה זרה כולל כמה חיובים בשם אחד.

אמרי: אין זו ראיה. כי אפילו אם נאמר שמנה מנין חיובי החטאות, בכל זאת שפיר לא מנה בתו מאנוסתו. משום שרק האיסורים דכתיבן בפירוש בתורה, קתני במתניתין. אבל איסורי דלא כתיבן בפירוש בתורה, לא קתני. ובתו מאנוסתו לא כתובה בפירוש בתורה, אלא ילפינן לה מגזירה שוה "הנה הנה, זימה זימה", כדאיתא בסוף פרק קמא דחגיגה (דף יא.).

ומשנינן: אלא, מכאן יש לך לדקדק, שמנין שמות האיסורים קתני ולא מנין החטאות: והרי האיכא בת בתו [מאנוסתו] ובת בנה [של אשתו] דכתיבא בפירוש בתורה בפרשת אחרי מות (יח י, יז), ולא קתני להו! אלא, מוכח מזה, ש"שם אשה ובתה" קתני. ואם כן הכא נמי "שם שבת" ו"שם עבודת כוכבים" קתני.

רב אחא בריה דרב איקא רמי דיליה [מדברי רב ביבי בר אביי כאן], אדיליה [על דברי רב ביבי בר אביי במקום אחר]: וכי מי אמר רב ביבי בר אביי הכי - ש"שם שבת" קתני ו"שם עבודת כוכבים" קתני?

והאיתמר: המעלה אברי פנים [אברים של קרבן שנשחט בעזרה] בחוץ לעזרה, חייב משום העלאה בחוץ. וכן המעלה אברי חוץ [אברים של קרבן שנשחט מחוץ לעזרה] בחוץ - חייב.

וקשיא ליה לרב ביבי בר אביי: מאחר ויש שני אופנים של חיוב העלאה בחוץ, אי הכי קשה הא דתנן שלושים ושש כריתות בתורה. שהרי תלתין ושבע נינהו - דאיכא המעלה אברי פנים בחוץ והמעלה אברי חוץ בחוץ!? [29]

ולפי דברי רב ביבי בר אביי כאן ששם שבת ושם עבודת כוכבים קתני, אם כן מאי קשיא ליה לרב ביבי לגבי העלאה? נישני ד"שם העלאה" קתני!?

ותרצינן: מי דמי העלאת חוץ לשבת ועבודת כוכבים?

שבת ועבודת כוכבים כבר תני יתהון, את מנין החיובים שלהם, בבונכיהון, במקומם. ששנה במסכת שבת את מנין אבות מלאכות, ושנה במסכת סנהדרין את מנין העבודות שחייבין עליהן בעבודה זרה. ולכן, הכא גבי כריתות, דאיריא שדיבר מהם שוב, לא שנאן התנא כדי למנותם, אלא רק כדי להזכירם במנין המצוות שחייבים עליהן כרת, הילכך משני רב ביבי דלא פירט התנא את מנין החטאות אלא "שם שבת" קתני ו"שם עבודת כוכבים" קתני.

אבל גבי העלאה - מי תנא יתהון בבונכיהון דשני הכי [וכי שנינו את מנין חיוב העלאות חוץ במקומם, שנתרץ שהכא כללם ב"שם העלאה" אחד? כלומר, הואיל ולא פירט התנא את מנין חיוביהם במקום אחר, לא היה לו לתנא להמנע מלפרטם כאן].

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: העובר בהעלם אחד על שתי עבירות שונות שנאמר בהן שתי כריתות שונות ויש בהן לאו אחד בלבד - מהו? האם נאמר שהכריתות מחלקות ויש לכל כרת חטאת בפני עצמה, כשם שאמרנו לעיל בשני לאוין וכרת אחד שהלאוין מחלקים וחייב על כל לאו חטאת בפני עצמה?

אמר ליה רבי זירא: לאלו שתי כריתות התכונת? האם לשוחט קרבן מחוץ לעזרה והעלה [מקטיר] בחוץ קאמרת? שנאמרו בהן שתי כריתות חלוקות. דכתיב לגבי שחיטה של קדשים בחוץ (ויקרא יז א - ב) "איש איש אשר ישחט ואל פתח אהל מועד לא הביאו, ונכרת", ושם (ט - י) לגבי העלאה בחוץ כתיב "אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו, ונכרת". ויש בהן רק לאו אחד, שבהעלאה כתיב (דברים יב יג) "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום", וכל מקום שנאמר השמר פן ואל הרי זו מצות לא תעשה. אבל בשחיטה אין לאו מפורש בתורה.

[כי מה שכתוב בפרשת שחוטי חוץ (ויקרא יז ז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם" אינו לאו לשוחט בחוץ, אלא לשוחט בהמה למרקוליס. כדאיתא בזבחים (דף קו.)].

אין זה נחשב כשתי כריתות ולאו אחד. כי מכל מקום הני - שני לאוין חלוקים נינהו, ופשיטא שחייב עליהן שתים. שהרי לכולי עלמא הם שני לאוין ושתי כריתות נפרדים, אלא שנחלקו בזה בגמרא במסכת זבחים (שם) כיצד ילפינן לה:

אי למאן דגמר מגזירה שוה: נאמר כאן בשוחט בחוץ הבאה "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו", ונאמר להלן בהעלאה הבאה "ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו". מה להלן בהעלאה לא ענש כרת אלא אם כן הזהיר, שהרי כתוב לאו מפורש בהעלאה. אף כאן, בשחיטה, נלמד שלא ענש אלא אם כן הזהיר בלאו.

אי למאן דמייתי לה בהיקש: אמר קרא (דברים יב יד): "שם תעלה [היינו העלאה], ושם תעשה [היינו שחיטה] " - מקיש שחיטה להעלאה: מה העלאה לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר עליו, אף שחיטה לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר על השחיטה.

ולכולי עלמא הרי זה כאילו נכתב בפירוש לאו מיוחד בשחיטה, ואם כן אין זה נחשב שתי כריתות ולאו אחד, ולא בכך הסתפק רבי ירמיה אי חייב אחד או שתים!

דלמא שתי מיתות ולאו אחד קאמרת, שיש להתספק האם שתי המיתות האמורות בו מחלקות את החיוב על הלאו האחד לשתי חטאות!?

ומה היא - האם אוב וידעוני, ששניהם נאמרו בלאו אחד דכתיב (ויקרא יט לא) "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים". ואם עשאן במזיד בלי התראה חייב עליהם כרת, דכתיב (שם כ ו) "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים, והכרתי אותו מקרב עמו". ואם כן כשעשאן בשוגג הוי שגגת כרת וחייב עליהם חטאת. ויש בהם נמי במזיד שתי מיתות. שנאמר (שם כ כז) "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני - מות יומתו", והמלה "או" באה לחלק שיחשב הדבר כשני חיובי מיתה חלוקים. ובזה הסתפק רבי ירמיה, שאף על פי שאינם חלוקים לא בכרת ולא בלאו, שמא כיון שהם חלוקים במיתות הרי החילוק במיתה מחלקם נמי לחייבם בשתי חטאות [30].

אמר ליה: אין!

אמר ליה: הא מצאנו בזה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש, שנחלקו בהסבר דעת התנא של משנתנו שלא מנה ידעוני במנין הכריתות, ומדברי שניהם מבואר שהעובר על אוב וידעוני בהעלם אחד חייב רק חטאת אחת.

דתנן גבי הנסקלין (סנהדרין דף סה.): בעל אוב וידעוני, שמלבד הלאו והכרת חייבים עליהם גם סקילה, כמבואר לעיל.

וקשיא לן: מאי שנא גבי סקילות דתני בהו גם ידעוני, ואילו גבי כריתות לא תני ידעוני אלא בעל אוב בלבד, והרי גם בידעוני יש כרת?

ובתרוץ קושיה זאת אמר רבי יוחנן: הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו, ולפיכך אין חילוק חטאות ביניהם. וכבר נתבאר בתחילת הסוגיא (דף ב:) שהתנא מנה את הכריתות משום מנין החטאות שיש בהן, שהרי לכך הזכיר מנין שלושים ושש כריתות ללמד שאם עשאן בהעלם אחד חייב קרבן חטאת על כל אחת ואחת. ולכן כל שאינן חלוקין בחטאות לא מנה אותן בפני עצמן.

ומבואר מדברי רבי יוחנן שהעובר על אוב לחוד או על ידעוני לחוד חייב חטאת, אלא שהתנא לא מנה את שניהם משום שאין חילוק חטאות ביניהן כשעושה את שניהם בהעלם אחד.

ולפי זה מקשינן: מאחר שיש חיוב חטאת בין על אוב ובין על ידעוני, מדוע התנא מנה דוקא בעל אוב ולא ידעוני, שיאמר להיפך - ונימא ידעוני ולא נימא בעל אוב!?

ותרצינן: קסבר, הואיל ופתח הכתוב בבעל אוב, כדכתיב "והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים" לכן מנה את בעל אוב הנזכר ראשון בפסוק.

וריש לקיש אמר: הטעם שתנא דידן לא הזכיר ידעוני הואיל ואין בו מעשה ולכן אין עליו חיוב חטאת כלל, ואפילו אם עשאו בפני עצמו, שכל שאין בו מעשה אין עליו חיוב חטאת. אבל בבעל אוב יש מעשה.

[ידעוני היינו שמכניס עצם של חיה ששמה "ידוע" בתוך פיו ומדבר, וזה לא נחשב מעשה, משום שבשעה שמכניס את העצם לפיו לא קורה כלום, ואחרי שמכניס את העצם היא מדברת מאליה. מה שאין כן באוב שמנקש בזרועותיו ומדבר משחיו, ולכן נחשב מעשה - כן פירש רש"י בסנהדרין, ומשמע שבאוב צריך להקיש בזרועותיו בשעה שמדבר, שרק לכן הוא נחשב מעשה].

ונמצא, שאמנם רבי ירמיה הסתפק באוב וידעוני, הספק נפשט מדברי רבי יוחנן וריש לקיש. שלפי ריש לקיש אין חיוב חטאת כלל על ידעוני, משום שאין בו מעשה. ולפי רבי יוחנן חייב על ידעוני אם עשאו בפני עצמו, ומכל מקום אם עבר על אוב וידעוני בהעלם אחד חייב רק אחת, שמיתות אינן מחלקות.

והוינן בה: וריש לקיש, מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן?

אמר רב פפא: דהא חלוקין הן במיתות! וריש לקיש סובר שמסברא היה ראוי לומר שמיתות חלוקות מחלקות לחטאות. ואילו היה חייב חטאת על ידעוני, היה חייב עליו בפני עצמו על אף שהוא נאמר בלאו אחד עם בעל אוב. ולכן הוצרך לומר שאין עליו חיוב חטאת כלל [31]. [ולפי זה, למעשה לא נמצא דין שבו מיתות מחלקות לחטאות. כי אין בתורה שתי מיתות שראוי לחייב על שתיהן חטאת ושמוזהרים בהן בלאו אחד].

ורבי יוחנן שסובר שחייב חטאת על ידעוני, אבל אינו חייב עליו בפני עצמו כשעשאו יחד עם בעל אוב, בהעלם אחד, אמר לך: חלוקה דלאו הוי חלוקה, כדאמרינן לעיל (בעמוד א): כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד חילוק חטאות ביניהם [32].

אבל חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה.

ורבי יוחנן, מאי טעמא לא אמר כריש לקיש שפוטר לגמרי מחטאת בידעוני משום שאין בו מעשה?

קסבר, מאן הוא התנא ששנה הכא את משנת כריתות - רבי עקיבא היא, דאמר (לקמן דף ד.): לא בעינן מעשה כדי לחייב בחטאת, שהרי התנא של המשנה מחייב חטאת במגדף, אף על פי שאין בו מעשה.

וריש לקיש פוטר בידעוני אפילו אליבא דרבי עקיבא, כי נהי דרבי עקיבא לא בעי מעשה "רבה" [גדול], מדמחייב במגדף, אבל מעשה "זוטא" [קטן] בעי, ובידעוני אין אפילו מעשה "זוטא".

ונמצא לפי רבי יוחנן, דרבי עקיבא מחייב חטאת אפילו בעבירה שאין בה מעשה כלל. ורק חכמים שפטרו במגדף מצריכים מעשה. וריש לקיש סובר שגם לרבי עקיבא צריך מעשה, אלא שלרבי עקיבא מספיק מעשה זוטא, ולחכמים צריך מעשה רבה.

ושאלינן לפי ריש לקיש שאמר שלכולי עלמא צריך לכל הפחות מעשה זוטא: בעל אוב שרבי עקיבא מחייב בו חטאת במשנתנו - מאי מעשה זוטא אית ביה?

ומבארינן: הקשת זרועותיו, שמעלה את המת בכישוף תחת בית שחיו באמצעות הקשת זרועותיו, והמת מדבר - הוי מעשה.

ותו שאלינן: מגדף - מאי מעשה אית ביה?

ומבארינן: עקימת שפתיו הוי מעשה. אבל בידעוני אין אפילו עקימת שפתים, אלא העצם מדברת מאליה.

ולפי התירוץ הזה: קא סלקא דעתך דהקשת זרועותיו לריש לקיש הוי מעשה רבה אפילו לרבנן. שהרי רבנן חולקים ופוטרים במגדף משום שאין בו מעשה, ובבעל אוב אינם חולקים, ומוכח מזה שהקשת זרועותיו נחשב מעשה רבה המחייב אפילו לפי רבנן.

מיתיבי מהא דתניא: בעבודת כוכבים לעולם אינו חייב קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה - כגון שזיבח וקיטר וניסך והשתחוה.

וקשיא לן בדברי הברייתא שאמרה שאינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה: הרי השתחואה לית בה מעשה, ומדוע הברייתא מחייבת?

ואמר ריש לקיש: הא מני - רבי עקיבא היא, דאמר לא בעינן מעשה גדול, אבל צריך מעשה זוטא, ומה שאמר התנא שאינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה, היינו - מעשה זוטא. והשתחואה נחשבת מעשה זוטא, ועל כן חייב.

ורבי יוחנן אמר: אפילו תימא שהברייתא היא לדברי רבנן, מכל מקום חייב על השתחואה, כי כפיפת קומתו הוי מעשה.

והשתא דייקינן מהא דריש לקיש מוקי לה דוקא אליבא דרבי עקיבא: מכלל, דסבירא ליה לריש לקיש דאליבא דרבנן כפיפת קומתו לא הוי מעשה. ואם כן תיקשי, השתא לריש לקיש כפיפת קומתו לרבנן לא הוי מעשה, ואיך אפשר לומר שלרבנן הקשת זרועותיו הוי מעשה?!

ומסקינן: ואלא, כי קאמר ריש לקיש דהקשת זרועותיו הוי מעשה אליבא דרבי עקיבא קאמר לה, אבל לרבנן לא הוי מעשה.

ותמהינן: אי הכי אמאי תני במתניתין בדברי רבנן "יצא מגדף שאין בו מעשה" - ניתני "יצא מגדף ובעל אוב", שהרי כפיפת קומתו אינה פחות מעשה מהקשת זרועותיו. ואם רבנן שפוטרים במגדף פוטרים גם בהשתחואה, כל שכן שפוטרים בבעל אוב!?

ומתרצינן: באמת רבנן חולקים ופוטרים גם בבעל אוב, ומה שהזכירו הפטור במגדף - חדא מתרתי קתני.

ותמהינן: וליתני יצא בעל אוב, ולא ליתני יצא מגדף!?

ותרצינן: מגדף איצטריך ליה להשמיענו שפטור. משום דסלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב חיוב כרת דיליה במקום [בתוכה של פרשת] קרבן חטאת [בסוף פרשת שלח כתובה פרשת חטאת הבאה על שגגת עבודה זרה. ובסוף אותה פרשה כתוב חיוב כרת של מגדף, שנאמר (שם פסוק ל) "את ה' הוא מגדף, ונכרתה"]. ומאחר וכרת של מגדף נכתב בתוך פרשה של חיוב קרבן חטאת אימא מודו ליה רבנן לרבי עקיבא שיהיה חייב קרבן במגדף אף על פי שאין בו מעשה, קא משמע לן דלא!

עולא אמר: בעל אוב דקתני במתניתין המדובר הוא במקטר לשד [לשר השדים], וזה בודאי מעשה גמור וחייב אפילו לרבנן. ולכן לא אמרו במשנה שרבנן פוטרים אף בבעל אוב.

מתקיף לה רבא: אם כן, דאיירי במקטר - היינו עובד עבודת כוכבים! ומדוע התנא מונה את העובד עבודת כוכבים ואת בעל אוב כשני חיובים נפרדים?

אלא אמר רבא: מתניתין איירי כשהוא מקטר לשד על מנת לחברו, שיתחבר אליו ויסייע לו בכישוף שהוא עושה, ואינו מתכוין לקבלו עליו באלוה ולעבוד לו, ולכן אינה עבודה זרה [33].

אמר ליה אביי: אם כן, היינו "חובר חבר", שאין בו לא כרת ולא מיתה אלא לאו בעלמא. דכתיב (דברים יח י - יא) "לא ימצא בך... וחובר חבר", ומדוע הוא נמנה במשנתנו?!

אמר ליה: התורה אמרה שחובר חבר כגון זה שמקטר לשר של השדים, הרי הוא בסקילה, כשעשה במזיד והתראה, ואם עשה במזיד בלי התראה הרי הוא בכרת.

ואלא "חובר חבר" דבלאו - הידין, איזה הוא?

אמר ליה, כדתניא: וחובר חבר - אחד חבר גדול, שמחבר חיות גדולות על ידי כישוף, ואחד חבר קטן, שמחבר חיות קטנות על ידי לחש וכישוף, ואפילו חובר לנחשים ועקרבים, שאינם חשובים, חייב מלקות. [כן פירש רש"י כאן שהחידוש בנחשים ועקרבים הוא אף על פי שאינם חשובים. ובסנהדרין (דף סה.) פירש רש"י שהחידוש הוא אפילו שחובר ומאסף אותם כדי שלא יזיקו - כגון שעל ידי שחוברם מגרה אותם זה בזה או שמוציאם למקום מדבר - גם כן אסור].

אמר אביי: האי מאן דבעי למיצמד [לחבר ביחד] זיבורא [דבורה] ועקרבא - אסור משום חובר חבר [34]. ואי קאתו בתריה [רצים אחריו] שרי, משום פיקוח נפש.

[כן מבואר ברש"י בסנהדרין דף סה. ד"ה אסור. והתוס' כאן הקשו שאם מדובר בפיקוח נפש - פשיטא, שהרי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש].

ועתה הוינן בדברי רבי יוחנן: לרבי יוחנן, דאמר כפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה המחייב משום עבודת כוכבים,

הערות

[26] התוס' בסנהדרין [סב ב] פירשו, שהכונה היא באופן שידע עיקר איסור עבודת כוכבים והעבודות האסורות, ושכח. אולם אם היו מזכירים לו, היה נזכר. ולכן נחשב דבר זה לשגגת עבודת כוכבים ושגגת מלאכות, ששניהם שכוחים ממנו. אבל באופן ששכח לגמרי ולא יהיה נזכר כשיזכירו לו [וכמו כן בתינוק שנשבה ולא שמע מעולם, לדעת רב ושמואל [שבת סח ב], בזה אינו נחשב להעלם זה וזה, שהרי אין אצלו כמה העלמות [מצד העבודות], אלא העלם אחד של עיקר עבודת כוכבים, והרי הוא כשוכח עיקר שבת, שלמדנו בשבת [סז] שהוא חייב אחת. והוסיפו התוס', שבאמת היינו יכולים להעמיד המשנה באופן זה, ומשום כך אינו חייב אלא אחת [אבל באופן שידע ושכח, יתכן שיהיה חייב שתים, ולא נוכל לפשוט מה ששאל רבא מרב נחמן בדין העלם זה וזה בידו]. אולם מאחר שהגמרא העמידה אחר כך באופנים נוספים את דברי המשנה, משם כך לא חשש להאריך בזה.

[27] כן היא גירסת רש"י. ופירש הערוך לנר, מאחר ובשבת [סח] נחלקו תנאים ואמוראים בדין תינוק שנשבה לבין הנכרים, שלא ידע מעולם ענין שבת או עבודת כוכבים כלל, שיש הפוטרים אותו לגמרי מחיוב חטאת [או משום שאנוס הוא, או משום לימוד מפסוק], משום כך רצינו להעמיד באופן שהוא חייב לדברי הכל, שכאשר יודע הוא שישנם עבודת כוכבים בעולם האסורים לעבדם, הרי הוא חייב לכולי עלמא, הואיל ויודע הוא עיקר איסור עבודת כוכבים, וכבר אינו אונס גמור על כך. וכמו כן לפי האוקימתא השניה דרב פפא, הואיל וידע שעבודת כוכבים מכסף וזהב אסורים.

[28] יש לדון, מדוע טרח רבי יוחנן לעיל, להעמיד המשנה בשגגת שבת ובשגגת מלאכות, והרי לכאורה צדקו דברי רב ביבי בר אביי ש"שם שבת קתני", וכמו שהביא ראיה ממה שלא נזכר בת בתו וכו'. וביאר הערוך לנר, שרבי יוחנן סובר שהתנא באמת שייר חייבי כריתות שלא מנאם, וכמו בת בתו וכו'. אולם תירוץ זה ש"תנא ושייר" יתכן רק כאשר התנא מונה את הרוב ומשייר המיעוט, אבל לא יתכן למנות המיעוט ולשייר הרוב, ולכן הוקשה לרבי יוחנן מדוע לא מנה התנא שלשים ותשע מלאכות דשבת, שהרי הם במנין יותר מהכריתות שנזכרו במשנה, שהם שלשים ושש, ומשום כך הוצרך להעמיד המשנה בשגגת שבת וזדון מלאכות [ומאחר שהעמדנו כן לענין שבת, הוא הדין שאפשר להעמיד באופן זה גם בעבודת כוכבים, שהיה שגגת עבודת כוכבים וזדון מלאכות, ולא נצטרך לומר בעבודת כוכבים ש"תנא ושייר", ומדוקדק בזה לשון הגמרא לעיל, "וכן אתה מוצא בעבודת כוכבים"], ורב ביבי תירץ, שבאמת אין התירוץ משום ש"תנא ושייר", שזה אינו שייך לענין שבת, וכנ"ל, אלא שהתנא נקט שם שבת ושם עבודת כוכבים.

[29] לכאורה, יש לעיין בזה, מדוע יהיה חייב שתים, הרי אין כאן אלא איסור העלאה, שאמנם בלא הלימוד מפסוק, היינו מחייבים רק בהעלאת אברי פנים, אבל מאחר ודרשנו לחייב גם באברי חוץ, לכאורה גדר החיוב בהם הוא משום העלאה. ויעויין שיטה מקובצת [י] מה שכתב בזה. ובמנחת אברהם [זבחים ריש פ' השוחט והמעלה] ביאר דבריו, שגדר האיסור באברי חוץ הוא מצד האיסור שחוטי חוץ שבו, שנאסר לשחוט בחוץ ולהעלותו אחר כך, ואין זה שייך לאיסור העלאה באברי פנים, ששם גדר האיסור הוא להקריב בחוץ, קרבן הראוי להקרבה בפנים, והביא שם מהמקדש דוד [כז ז], שכל החיוב בהעלאת אברי חוץ הוא רק באופן שנתחייב על השחיטה בחוץ, והוא מן הטעם הנ"ל, שגדר החיוב באברי חוץ הוא משום שממשיך בזה את השחיטת חוץ. ויעויין במשנה למלך [מעה"ק ד בסופו] שנחלק עם הלחם משנה, איך אנו נוקטים באמת לדינא, במעלה אברי פנים וחוץ, אם חייב חטאת אחת או שתי חטאות, מאחר שהגמרא נשאר בקושיא בענין זה.

[30] רש"י מפרש, מאחר ונאמר במיתתן "אוב או ידעוני", למדנו מתיבת "או" שאם עשה כל אחד מהם בפני עצמו הרי הוא ענוש עליו מיתה, ומשום כך הרי זה כאילו נאמר בכל אחד מהם מיתה בפני עצמו. וכתב הערוך לנר, שנחלקו רבי יאשיה ורבי יונתן בב"מ [צד ב]. לדעת רבי יאשיה, בכל מקום שנאמר וי"ו החיבור, אין אנו יודעים עדיין לחלקם עד שיפרט לך הכתוב, וכמו במקלל אביו ואמו, שנאמר "אביו ואמו קלל", וצריך לימוד מיוחד לומר שגם אם קילל את אביו לבד, או את אמו לבד, שהוא חייב, ולרבי יונתן, כל מקום שנאמר וי"ו החיבור, אנו יודעים לחלק ולומר שאם עשה כל אחד מהם בפני עצמו שהוא חייב. ומעתה, לרבי יונתן, מאחר ונאמר באזהרת אוב וידעוני "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים", הרי הם חלוקין גם בלאוין, ואם כן, צריך לדחוק ולומר, שדברי הגמרא כאן שמחשיבים בהם לאו אחד ושתי מיתות, אין זה אלא לרבי יאשיה ולא לרבי יונתן. ולדבריו צריך לפרש כן גם לענין מפטם וסך, שגם בהם נאמר וי"ו החיבור, "איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת", שרק לרבי יאשיה הם נחשבים כרת אחד, ולא לרבי יונתן, ודברי הגמרא לעיל שהם חשובים שני לאוין ואזהרה אחת, הם כדעת רבי יאשיה. אולם התוס' פירשו, מאחר ונאמר "מות יומתו", אנו מפרשים שהוא נכפל שתי פעמים, כדי לומר מיתה בנפרד על כל אחד מהם.

[31] בירושלמי דסנהדרין [ז ז] אמרו, שהבא על הזכור והביא זכור עליו, חייב שתים אפילו לדברי רבי עקיבא [שלומד איסור הנשכב לזכר מ"לא תתן שכבתך", הנאמר גם בשוכב], הואיל וחלוקים הם במיתות, שהרי הפסוק "כל שוכב עם בהמה מות יומת" [שמות כב], שהוא מיותר, מאחר וכבר נאמר "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת" [ויקרא כ], נדרש לעונש הנשכב [וכמו שאמרו גם כן בבבלי [סנהדרין נד], ומשום כך הם חלוקים לחטאות. כן פירש באור שמח [שגגות ד א] דברי הירושלמי. ולפי זה צריך להעמיד דברי הגמרא לעיל, שלרבי עקיבא, הבא על הזכר והביא זכר עליו, שהוא חייב אחת, שכך הוא רק לרבי יוחנן, הסובר שחלוקת מיתה אינה חלוקה, ולא לפי דעת ריש לקיש. ומתוך כך העירו האחרונים על דעת הרמב"ם, שבהלכות שגגות [א ד] נראה שפסק כריש לקיש שמיתות מחלקות [עיין משנה למלך שם ד א], ומכל מקום מנה השוכב והנשכב בחטאת אחת. המנחת חינוך [לה סוף סק"ג] חידש, שהבא על ארוסה ונשואה בהעלם אחד, חייב לריש לקיש שתי חטאות, שהרי חלוקים הם במיתות, שהארוסה דינה בסקילה והנשואה בחנק [ולדבריו, הוא הדין אם בא על נשואה בת ישראל ונשואה בת כהן בהעלם אחד, שיהיה חייב שתים, שהרי בת כהן דינה בשריפה]. אבל האפיקי ים [א י] נחלק עליו, וכתב שדבר זה דמיתות מחלקות יתכן רק לענין איסורים שונים שנכללו בלאו אחד, כמו אוב וידעוני, שהם פעולות שונות זה מזה, אבל ארוסה ונשואה, ששניהם הם ממש לאו אחד ושם אחד, ורק שיש שינוי בפרטי עונשיהם, בזה אין לנו לומר שהמיתה תגרום חילוק לענין חטאות.

[32] מלשון זה משמע שלרבי יוחנן, הלאוין לבדם מחלקין, אף על פי שנאמר בהם כרת אחד. וכן מפורש בדברי רש"י בסנהדרין [סה] לדעת רבי יוחנן. ולכאורה צריך עיון, שהרי לעיל הוצרכנו לרבי יוחנן ללמוד מ"ואל אשה" ומכרת דאחותו לחלק חטאות בעריות, הואיל ונאמר בהם כרת אחד, אף על פי שהם חלוקין בלאוין. ואם כן, בשאר איסורי תורה, שאינם בכלל ההיקש של כל העריות, אין לנו מקור כלל לומר שהם חלוקים, ורק רבי אלעזר סובר שאין צורך בעריות לפסוקים אלו, מאחר והם חלוקין בלאוין, וכמו לענין מפטם וסך שחייב שתים לדבריו, הואיל והם חלוקין בלאו. אולם באמת בסוגית הגמרא במכות [יד] מבואר [לפי התירוץ השני שם], שרבי יוחנן מודה בדין מפטם וסך, שהואיל וחלוקים הם בלאוין, חייב שתים, ולומד דין זה מאחותו הנאמר בתחילת הפסוק של "איש אשר יקח את אחותו", שאם אינו ענין לעריות, תנהו ענין לשאר איסורי תורה. ואמנם רבי אלעזר אמר כן מצד הסברא, אבל רבי יוחנן הוצרך לדרוש מפסוק דין זה, ועיין שיטה מקובצת [לעיל ע"א ד]. אך נראה שנחלקו הראשונים האם רבי יוחנן מודה לרבי אלעזר לגמרי בדין, או שעדיין יש ביניהם חילוק. שהרי הובא בהערה 18 דברי השיטמ"ק שכתב, שמפטם וסך הרי הם שמות מוחלקים וגוף אחד. ולדבריו נמצא שרבי יוחנן מודה לגמרי לרבי אלעזר, שגם באופן שהעבירות שמשאר איסורי תורה [שהם מלאוין חלוקין וכרת אחד] נעשו בגוף אחד, הרי הוא חייב שתים, ואף על פי שמ"אחותו" אין לנו מקור אלא לשמות וגופים מוחלקין, מכל מקום מאחר שבעריות ידענו מכח הדרשה של "כרת באחותו", שגם בגוף אחד יש חילוק חטאות, אם כן, די לנו בגילוי מילתא ששאר איסורי תורה [שאינם מכלל עריות] שוים בזה לאיסורי עריות, ומשום כך גם בגוף אחד אנו אומרים שהם מחולקים. אולם מדברי התוס' בסנהדרין [נד ב ד"ה הבא] נראה שלמדו, שלרבי יוחנן, דוקא כשהם חלוקין בגופים ובשמות, בזה אנו מחייבים שתים, אף על פי שנאמר בהם כרת אחד. אבל בגוף אחד, אין חילוק חטאות, מלבד בעריות שיש לימוד מיוחד גם לזה [ומשום כך הקשו שם, מנין לנו לחייב שתי חטאות, לדעת רבי ישמעאל, בבא על הזכר והביא אותו הזכור עליו, דאף על פי שהם שמות חלוקין, מכל מקום הרי הם בגוף אחד, והזכור איננו בכלל כל העריות לענין זה]. והאחיעזר [ג פב] הביא חידוש נפלא בשם הגר"ח, מאחר ונתבאר שבכל איסורי תורה הלאוין גורמים חילוק חטאות, גם מה שלמדנו מפסוקים שבעריות יש חילוק חטאות, אנו מפרשים שזהו גם כן מצד מה שהם מחולקים בלאוין. ונפקא מינה, למה שמבואר בשבת [סט א], שלדעת רבי יוחנן, אם עבר איסור באופן שהיה מזיד בלאו ושגג בכרת, הוא חייב בקרבן, דשגגת כרת שמה שגגה. ומחדש הגר"ח, שכל זה הוא לענין עצם חיוב חטאת, מאחר וחיוב החטאת תלוי בכרת, משום כך די לנו בשגגת כרת כדי לחייבו. אבל אם עבר על כמה איסורי עריות בהעלם אחד, באופן שהיה מזיד על איסור הלאו שבהם, בזה לא יהיה חילוק חטאות, אלא יהיה חייב אחד בלבד, שהרי החילוק כאן הוא רק מצד הלאוין שהם מחולקין וכנ"ל, ואם כן, כדי לחלקן ולחייבו בכמה חטאות, אנו נצרכים שיהיה גם כן שוגג בלאוין, כדי שיהיה נוצר חילוק וחיוב של כמה חטאות על ידם. ועיין תוס' סנהדרין [סה א' ד"ה הואיל ושניהם], וצ"ע.

[33] מדברי הרמב"ם מבואר, שכל זה הוא רק לדעת ריש לקיש, אבל לרבי יוחנן הסובר שכפיפת קומתו נחשבת למעשה לדברי הכל, אם כן שוב ניתן לומר שגם הקשת זרועותיו נחשבת מעשה, ולכן, מאחר והרמב"ם [שגגות ז א] פסק כרבי יוחנן, שחייבים חטאת על השתחוואה, ומשום שהיא מעשה לכולי עלמא, משום כך כתב [שם א ד] בסתם שחייב על בעל אוב, ולא הזכיר שהוא דוקא במקטר לשד, כן פירש הלחם משנה שם את דבריו.

[34] הערוך לנר מפרש על פי מה שלמדנו בחגיגה [ה], שהניזוק מזיבורא ועקרבא יחד, אין לו רפואה למכתו, עיי"ש הטעם, ולכן אמר אביי, שאפילו באופן זה שהוא ירא מהם שיזיקוהו, אסור לו לעבור על איסור דחובר חבר, והכונה באופן שאין בזה משום פיקוח נפש, שאילו במקום שיש סכנת נפשות, הותר גם איסור זה, ככל לאוין שבתורה, וכמו שכתב רש"י סנהדרין [סה].

אלא מוצא אתה שגגת עבודה זרה באומר מותר לעבוד עבודה זרה, שאינו יודע שיש איסור בדבר, שעד כאן לא קבעי מיניה [לא שאל ממנו] רבא מרב נחמן בהלכות שבת, מה דינו של מי שנעלם ממנו ששבת היום, וגם שמלאכות אלו שהוא עושה אסורות, אלא אי חדא מחייב אי תרתי מחייב [אם אחת הוא חייב או שתיים הוא חייב], אבל מיפטר לגמרי לא בעא מיניה [להיפטר לגמרי לא שאל אותו].

רב פפא אמר: משכחת לה [מוצא אתה אותה] שגגת עבודה זרה בתינוק שנשבה לבין הגוים, דידע דאסירא [שיודע שאסורה] עבודה זרה, והני [ואותן] עבודה זרה שהוא עובד לא ידע דאסירן [אינו יודע שהן אסורות]. ואי

בעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בגדול — כגון דקא טעי בהדין קרא [שהוא טועה בפסוק זה] שנאמר: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב" (שמות כ, כ), סבר [סבור הוא] כי אסירא [כאשר אסורה] השתחואה הרי זה לעבודה זרה של כסף וזהב, אבל דמיני אחריני שריא [של מינים אחרים, כגון של עץ ואבן, מותרת], דהיינו [שהרי זו] שגגת עבודה זרה וזדון עבודות. ושבים לשאלה ששאלנו מתחילה: מדוע לא שנה התנא את כל מלאכות השבת ברשימת הכריתות שבמשנה (שמביאין על כל אחת חטאת בפני עצמה)?

רב אחא בריה [בנו] של רב איקא משמיה [משמו] של רב ביבי אמר: התנא, שם (ענין) שבת, וכיוצא בזה שם עבודה זרה קתני [הוא שונה], ולא נכנס לפרטי החטאות שיש בכל אחת. ממאי [ממה] אתה למד זאת? מדקתני [ממה שהוא שונה במשנתנו]: הבא על אשה ובתה ועל אשת איש, והא [והרי] יש בתו מאנוסתו דלא קתני לה [שאינו שונה אותה], למרות שגם היא בכלל חייבי הכריתות, אלא לא שנאה משום שגם היא בכלל "אשה ובתה".

בתשובה לכך אמרי [אומרים], אין מכאן ראיה, שכך יש לומר: דכתיבן קתני, דלא כתיבן לא קתני [אלה שכתובות במקרא במפורש הוא שונה, שאינן כתובות אינו שונה], ובתו מאנוסתו אנו למדים ממדרש הכתובים, ואינה כתובה במפורש.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] בת אשתו (מאיש אחר) ובת בתה ובת בנה, דכתיבא [שכתובה] בתורה, ולא קתני [ואינו שונה] אותן במשנה! אלא צריך אתה לומר כי שם אשה ובתה קתני [הוא שונה], הכי נמי [כך גם כן] יש לומר: שם שבת ושם עבודה זרה קתני [הוא שונה].

ומעירים: רב אחא בריה [בנו] של רב איקא רמי דיליה אדיליה [השליך שמועה שלו, של רב ביבי על שמועה אחרת שלו], וכך אמר: מי [האם] אמר רב ביבי בר אביי הכי [כך], ששם שבת קתני [הוא שונה] ושם עבודה זרה קתני [הוא שונה]? והאיתמר [והרי נאמר]: המעלה אברי פנים בחוץ, ששחט קרבן במקדש כדינו, והעלה את איבריו על מזבח מחוץ למקדש — חייב חטאת אם עשה זאת בשוגג. וכן אם מעלה אברי קרבן שנשחט מחוץ למקדש, בחוץ לצורך קרבן — גם הוא חייב.

וקשיא ליה [והיה קשה לו] לרב ביבי בר אביי: אי הכי [אם כך], הא דתנן [זו ששנינו] במשנתנו: שלשים ושש כריתות בתורה — הלא תלתין ושבע נינהו [שלושים ושבע הם], דאיכא [שיש] המעלה איברי פנים בחוץ, והמעלה איברי חוץ בחוץ! ואם הוא סבור כי התנא אינו שונה את כל פרטי הכריתות, אלא שם שבת, מאי קשיא ליה [מה קשה לו]? נישני [שיתרץ] גם במקרה זה: שם העלאה קתני [הוא שונה]!

ודוחים: מי דמי [האם הדברים דומים]? שבת ועבודה זרה תנא יתהון אבינכיהון [שנה אותם את פרטי החיוב שבהם במקומם] של שבת — במסכת שבת (עג,א), ושל עבודה זרה — במסכת סנהדרין (ס,ב), ולכן גבי [אצל] כריתות, דאיריא [שהוצרך להזכירם] כחלק מרשימת הכריתות, הוא משני [מתרץ]: שם שבת קתני [שנה] שם עבודה זרה קתני [שונה], אבל גבי [אצל] חיובי העלאה, מי תנא יתהון בינכיהון [האם שנה אותם במקומם] דשני הכי [שהוא יכול לתרץ כך]?

א בעקבות מה שאמר ר' אלעזר בעמוד הקודם, שאם יש שני איסורי לאו, וכרת אחד לשניהם, ועשה שניהם כאחד — חייב על כל אחד מהם חטאת בפני עצמו, בעא מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: אם יש שתי כריתות ולאו אחד כתוב בהן, מהו? האם יתחייב חטאת על כל עבירה? אמר ליה [לו]: האם לגבי שוחט קדשים בחוץ והעלה איברי קרבן בחוץ קאמרת [אומר אתה]? והלא הני [אלה] שני לאוין נינהו [הם],

אי למאן דגמר [אם לדעת מי שלומד] דבר זה מגזרה שוה, ממה שנאמר כאן הבאה: "אשר ישחט חוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" (ויקרא יז, ד), ונאמר להלן הבאה: "אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" (שם ט),

מה להלן בהעלאה לא ענש כרת אלא אם כן הזהיר, שנאמר: "השמר לך פן תעלה עולותיך" (דברים יב, יג) — אף כאן בשחיטה לא ענש כרת (ויקרא יז, ד) אלא אם כן הזהיר.

אם למאן דמייתי לה [למי שמביא, לומד אותה] בהיקש — שהרי אמר קרא [הכתוב]: "שם תעלה... ושם תעשה" (דברים יב, יד), מקיש (משווה) שחיטה ("תעשה") להעלאה, מה העלאה לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף שחיטה לא ענש אלא אם כן הזהיר. ולדברי שניהם הרי זה כאילו נאמר לאו מפורש בתורה גם ביחס לשחיטה.

דלמא [שמא] לגבי שתי מיתות ולאו אחד קאמרת [אומר, שואל אתה], כלומר, שתי עבירות שחייב מיתה על כל אחת מהן כשעשאן בעדים ובהתראה, האם גם מביא שתי חטאות נפרדות כשעשאן יחדיו בשוגג, למרות שיש בהן רק לאו אחד? ומה היא, במה מדובר — באוב וידעוני.

הוסיף ואמר ליה [לו] דהא פלוגתא [שזו מחלוקת] ר' י וחנן וריש לקיש בהסבר טעמה של משנתנו. דתנו [ששנו] גבי [אצל] רשימת הנסקלין שבמסכת סנהדרין (נג,א) בעל אוב, המעלה את רוח המת, וידעוני, המכניס עצם מיוחדת לפיו והיא "מדברת", וקשיא לן [והיה קשה לנו], ומאי שנא גבי [ובמה שונה אצל] סקילות שהוא תני [שונה] ידעוני כעבירה לחוד, וגבי [ואצל] רשימת הכריתות (במשנה שלנו) לא תני [אינו שונה] ידעוני, ומשמע שמביא חטאת אחת על שניהם?

אמר ר' יוחנן: הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו — "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים" (ויקרא יט, לא). ושואלים: ונימא [ושיאמר] במשנתנו ידעוני, ולא נימא [ולא יאמר] בעל אוב! ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: הזכיר התנא בעל אוב הואיל ופתח הכתוב בבעל אוב.

וריש לקיש אמר: לא הזכיר ידעוני בכריתות הואיל ואין בו מעשה, ואין מביאים חטאת אלא על לאו שיש בו מעשה. ושואלים: וריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוחנן, שלא נזכר ידעוני במשנתנו הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו?

אמר רב פפא: דהא [שהרי] חלוקין הן במיתות, שבכל אחד מהם כשלעצמו יש חיוב מיתה, שהרי נאמר: "אוב או ידעוני מות יומתו" (שם כ, כז). ומעירים: ור' יוחנן אמר [יכול לומר] לך: חלוקה של לאו לכל עבירה בנפרד הוי [הריהי] חלוקה לענין חטאת, חלוקה של מיתה לא הויא [אינה] חלוקה.

ושואלים: ור' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כריש לקיש? ומשיבים, קסבר [סבור הוא]: מאן תנא [מיהו ששנה] את רשימת הכריתות — שיטת ר' עקיבא היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] מעשה לענין חיוב חטאת.

וריש לקיש, מה הוא אומר? נהי [אף] שר' עקיבא לא בעי [אינו צריך] מעשה רבה [גדול] לחייב חטאת, מכל מקום מעשה זוטא [קטן] בעי [צריך], כלומר, שיהיה בו משהו של מעשה, וידעוני אינו עושה דבר, אלא הקול יוצא מאליו מפיו.

ושואלים: בעל אוב מאי מעשה אית ביה [מה מעשה יש בו]? ומשיבים: הקשת זרועותיו, שמקיש בהן כדי להעלות את רוח המת, הוי [הריהי] נחשבת למעשה. ושואלים: ולשיטתו, מגדף, ששנינו במשנתנו, מאי מעשה אית ביה [מה מעשה יש בו]? ומשיבים: עקימת שפתיו בתוך דיבורו הוי [הריהי] נחשבת למעשה.

ומעירים: קא סלקא דעתין [עלה מלכתחילה בדעתנו] כי לשיטת ריש לקיש הקשת זרועותיו הוי [הריהו] מעשה זוטא [קטן] אפילו לרבנן [לדעת חכמים]. ומשום כך מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: בעבודה זרה אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון שזיבח (שחט), וקיטר (העלה באש), וניסך, והשתחוה. וקשיא לן [והיה קשה לנו], השתחואה הרי לית [אין] בה מעשה!

ואמר ריש לקיש: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' עקיבא היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] מעשה כדי שיתחייב בו. ור' יוחנן אמר: אפילו תימא [תאמר] לשיטת רבנן [חכמים], כפיפת קומתו כשמשתחווה הוי [הריהי] נחשבת מעשה. מכלל הדברים אתה למד דסבירא ליה [שמסתבר לו] לריש לקיש אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] שכפיפת קומתו לרבנן [לחכמים] לא הוי [איננה] נחשבת מעשה. ואם השתחוואה אינה נחשבת מעשה, הקשת זרועותיו הוי [הריהי] מעשה?!

ואלא כי קאמר [כאשר אומר] ריש לקיש שהקשת זרועותיו הוי [הריהי] נחשבת מעשה זוטא [קטן], הרי זה אליבא [לפי שיטתו] של ר' עקיבא, אבל לרבנן [לחכמים] לא הוי [איננה] נחשבת מעשה כלל.

ושואלים: אי הכי [אם כך], אמאי תני [מדוע הוא שונה] במשנתנו לשיטת חכמים: יצא מגדף שאין בו מעשה? ניתני [שישנה]: יצא מגדף ובעל אוב, שבשניהם אין מעשה! ומשיבים: זו אינה קושיה חמורה, כי חדא מתרתי קתני [אחת משתים הוא שונה], והביא רק דוגמה אחת.

ושואלים: וליתני [ושישנה] בעל אוב ולא ליתני [ושלא ישנה] מגדף! ומשיבים: מגדף איצטריך ליה [נצרך לו לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב כרת דיליה [ונאמר הכרת שלו] במקום קרבן, בסמוך לחיוב החטאת (ראה במדבר טו, כח—ל), אימא מודה ליה [אמור שמודה לו] לרבי עקיבא שגם על זה מביאים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

עולא אמר: טעם הדבר שלא נאמר לשיטת חכמים "יצא מגדף ובעל אוב שאין בו מעשה", הוא משום שבעל אוב דקתני [שהוא שונה במשנתנו] הרי זה במקטר לשד הממונה על כישוף זה, וההקטרה היא מעשה גמור. מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: אם כן, היינו [זהו] עובד עבודה זרה שכבר שנינו במשנתנו, ואין מקום לשנותו ככרת בפני עצמו! אלא אמר רבא: הכוונה היא למקטר לשד כמעשה כישוף, על מנת לחברו, כלומר, כדי להביאו אליו ולהשתמש בו.

אמר ליה [לו] אביי: אם כן, היינו [זהו] חובר חבר, שהוא איסור בפני עצמו בתורה (דברים יח, א), ואין בו כרת! אמר ליה [לו] רבא: התורה אמרה כי חובר חבר כגון זה, שמקטר לשד, דינו בסקילה, כחלק מדין בעל אוב, ולכן גם כרת יש בו. שאל אותו אביי: ואלא חובר חבר שהוא באיסור לאו בלבד, שנאמר: "לא ימצא בך... וחובר חבר" (שם י—יא), הדין הוא [איזה הוא]?

אמר ליה [לו] רבא: כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: "וחובר חבר" — אחד חובר גדול, אוסף חיות גדולות, ואחד חובר קטן, ואפילו חובר לנחשים ועקרבים — חייב. ובפרטי ענין זה אמר אביי: האי מאן דבעי למיצמד זיבורא ועקרבא [מי שרוצה להצמיד, לחבר צירעה ועקרב] — אסור, ואי קאתו בתריה [ואם הם באים אחריו], והוא רוצה להינצל מהם — שרי [מותר].

ושואלים, לר' יוחנן שאמר: כפיפת קומתו הוי [הריהי] נחשבת מעשה לשיטת חכמים, עקימת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, it is referring to a case where one says to himself that this is permitted. He is under the impression that idol worship is permitted, and his unwitting act was the result of ignorance, not forgetfulness. As, Rava raised a dilemma before Rav Naḥman with regard to Shabbat only so it could be determined whether to deem one who is unaware of both the essence of Shabbat and the specific prohibited labors liable to bring one sin offering, or whether to deem him liable to bring two sin offerings. But as for the possibility to exempt him completely, he did not raise such a dilemma before him.

Rav Pappa says: You find an act performed unwittingly with regard to idol worship in the case of a child who was taken captive among the gentiles and never taught about the Torah, as he knows that idol worship in general is prohibited, but with regard to these particular objects of idol worship that he is worshipping, he does not know that they are prohibited.

And if you wish, say instead: You may even say this ruling is stated with regard to an adult, i.e., one who was not captured by gentiles as a child, and it is speaking of a case where he erred with regard to this verse: “You shall not make with Me gods of silver and gods of gold, you shall not make for yourselves” (Exodus 20:20). This person thinks that when bowing to an idol is prohibited it applies only to an object of idol worship fashioned of silver or gold; but with regard to objects fashioned of other substances, such as wood or stone, it is permitted. And that is a case of an action that is unwitting with regard to idol worship but intentional with regard to the prohibited rites.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, said a different interpretation of the mishna in the name of Rav Beivai: The tanna teaches the general category of Shabbat and the general category of idol worship, without mentioning the details of how many sin offerings one would be liable to bring for transgressing each prohibition. The Gemara asks: From where can one infer this is the case? From the fact that the mishna teaches: One who engages in intercourse with a woman and her daughter, or with a married woman. But there is the case of one’s daughter from the woman he raped, which the mishna does not teach. The case of a daughter from the woman one raped is included in the category of intercourse with a woman and her daughter, yet it is not taught explicitly. Evidently, it is included in the general category of intercourse with a woman and her daughter.

The Sages say in response to this inference: The tanna of the mishna teaches those prohibitions that are written explicitly in the Torah; he does not teach those prohibitions that are not written explicitly but are derived from the verses. That is the reason he does not teach the case of intercourse with a daughter from the woman one raped; it is not because he is teaching only general categories.

The Gemara challenges this explanation: But there is the case of one’s wife’s daughter, and the daughter of her daughter, and the daughter of her son, which are written explicitly, and yet the tanna does not teach them. Rather, you must say that he teaches the general category of intercourse with a woman and her daughter, which includes those cases. So too, he teaches the general category of Shabbat and the general category of idol worship.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, raises a contradiction between one statement of Rav Beivai bar Abaye and another statement of his: Did Rav Beivai bar Abaye actually say this, that the tanna teaches the general category of Shabbat and teaches the general category of idol worship? But wasn’t it stated: One who offers up the limbs of an offering slaughtered inside the Temple outside the Temple, i.e., he slaughtered the animal within the Sanctuary in accordance with halakha but sacrificed its limbs on an altar outside the Temple, he is liable to bring a sin offering if he did so unwittingly. Likewise, if he sacrifices limbs of an offering slaughtered outside the Temple outside the Temple, he is liable.

And Rav Beivai bar Abaye raised a difficulty: If so, consider that which we learned in the mishna: There are thirty-six cases in the Torah with regard to which one who performs the action intentionally is liable to receive karet. They are actually thirty-seven, as there is the case of one who offers up the limbs of an offering slaughtered inside the Temple outside the Temple, and one who offers up limbs of an offering slaughtered outside the Temple outside the Temple. Rav Aḥa, son of Rav Ika, explains the contradiction: If Rav Beivai bar Abaye maintains that the tanna of the mishna does not tally all the relevant prohibitions but states general categories, what is difficult to him? Let him answer that he teaches the category of offering up in the clause: One who slaughters offerings and who sacrifices them outside the Temple. The tanna would not then need to list these individual transgressions.

The Gemara responds: Are these cases comparable? In the cases of Shabbat and idol worship the tanna taught their details in their places [abeinekheihon], on Shabbat 73a and Sanhedrin 60b, respectively. Consequently, with regard to karet, where it is necessary to mention them as part of a list of prohibitions that are punishable by karet, Rav Beivai bar Abaye answers that the tanna teaches the category of Shabbat and teaches the category of idol worship, but he did not need to specify the details in this manner. By contrast, with regard to bringing up an offering, does the tanna teach them in their place, so that Rav Beivai bar Abaye can answer in this manner?

§ It was stated earlier that Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: Anywhere you find two different prohibitions but only one punishment of karet is stated for both of them you should divide the sin offering between them, i.e., if one transgressed both prohibitions unwittingly he is liable to bring a sin offering for each. In a similar vein, Rabbi Yirmeya raised a dilemma before Rabbi Zeira: If there are two punishments of karet and only one prohibition written with regard to a certain act, what is the halakha? Is one liable to bring a separate sin offering for each act? Rabbi Zeira said to him: Are you saying this in reference to one who slaughters offerings outside the Temple and one who offered up the limbs of offerings outside the Temple? These do not match your description, as these are two separate prohibitions.

Rabbi Zeira elaborates: If one considers the matter according to the one who derives the prohibition from a verbal analogy, it is as though both prohibitions are written explicitly. As it is stated here an expression of bringing: “Or who slaughters it outside the camp, and to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it” (Leviticus 17:3–4), and it is stated there an expression of bringing: “Who sacrifices a burnt offering or sacrifice, and to the entrance of the Tent of Meeting he did not bring it” (Leviticus 17:8–9).

Since there is a verbal analogy linking slaughtering an offering outside the Temple to sacrificing one outside the Temple, it follows that just as there, with regard to sacrificing, the Torah did not prescribe punishment unless it explicitly prohibited the act, as it is written: “Take heed to yourself, lest you sacrifice your burnt offerings in every place that you see” (Deuteronomy 12:13), so too here, with regard to slaughtering, the Torah did not prescribe punishment unless it explicitly prohibited the act as a separate prohibition.

If one considers the matter according to the one who derives the prohibition from a juxtaposition, it is also as though both prohibitions are written explicitly. The juxtaposition is that the verse states: “There you shall sacrifice your burnt offerings and there you shall do all that I command you” (Deuteronomy 12:14). Here the verse juxtaposes slaughtering, in the phrase: “And there you shall do,” to offering up. This teaches that just as there, with regard to offering up, the Torah did not prescribe punishment unless it explicitly prohibited the act, so too here, with regard to slaughtering, the Torah did not prescribe punishment unless it explicitly prohibited the act. Whether one derives the prohibition by verbal analogy or juxtaposition, it is considered as though the Torah explicitly wrote a prohibition with regard to slaughtering, and therefore this would not meet the criteria of Rabbi Yirmeya’s dilemma.

Rabbi Zeira continues to address Rabbi Yirmeya: Perhaps you are stating your dilemma with regard to two prohibitions punishable by the death penalty and only one prohibition is written with regard to them, and your dilemma is whether one brings two sin offerings if one transgressed both unwittingly, despite the fact that only one prohibition is written with regard to both acts. What is such a circumstance? This applies in the case of a necromancer, who raises up the spirit of the dead, and a sorcerer, who places a certain bone in his mouth for it to speak of its own accord (see Leviticus 20:6, 27).

Rabbi Zeira further said to Rabbi Yirmeya: This should not be a dilemma, as this matter is a dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. As the Sages taught a baraita, where they list those liable to be executed by stoning, in tractate Sanhedrin (53a): A necromancer and a sorcerer, and the following presents a difficulty to us: And what is different with regard to stonings that the tanna teaches the case of a sorcerer, but the tanna does not teach the case of a sorcerer with regard to the list of transgressions punishable by karet, thereby indicating that one is liable to bring only a single sin offering for both transgressions?

Rabbi Yoḥanan said: The tanna in tractate Karetot does not count the case of the sorcerer on its own since both the sorcerer and the necromancer were stated in one prohibition: “Do not turn to the necromancers and the sorcerers” (Leviticus 19:31); therefore, there is no separate obligation to bring an offering for each of them. The Gemara clarifies: And let the tanna say the case of a sorcerer and let him not say the case of a necromancer, rather than the reverse. The Gemara explains: The tanna maintains that since the verse opened with the case of a necromancer, it is proper to list that transgression and omit the case of a sorcerer.

And Reish Lakish says: The case of the sorcerer is not included in the list of transgressions punishable by karet since it does not involve an action, but only speech, through the use of a bone, and one does not bring a sin offering for a prohibition that does not involve an action. The Gemara asks: And as for Reish Lakish, what is the reason he does not state an explanation in accordance with the explanation of Rabbi Yoḥanan?

Rav Pappa said: Reish Lakish disagrees with the explanation of Rabbi Yoḥanan because the cases of a necromancer and a sorcerer are divided in the verse with regard to the issue of the death penalty, i.e., one is liable to receive the death penalty for transgressing either prohibition, as it is stated: “And a man also or a woman, who are a necromancer or a sorcerer shall be put to death” (Leviticus 20:27). Consequently, one would be liable to bring a separate sin offering for the unwitting transgression of either prohibition were it not for the fact that sorcery does not involve an action. And Rabbi Yoḥanan could say to you that a division of a prohibition is considered a division that leads to separate sin offerings, whereas a division of separate death penalties is not considered a division in this regard.

The Gemara further asks: And as for Rabbi Yoḥanan, what is the reason he does not state an explanation in accordance with the explanation of Reish Lakish, who says the prohibition with regard to a sorcerer is not counted because it does not involve an action? The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan maintains: Who is the tanna who taught the list of those liable to receive karet? It is Rabbi Akiva, who says: An action is not required for one to be liable to bring a sin offering.

The Gemara asks: And as for Reish Lakish, how does he respond to this claim? He could say that although Rabbi Akiva does not require a significant action for one to be liable to bring a sin offering, nevertheless he does require a minor action. The transgression of a sorcerer involves no action, as the voice emerges of its own accord, and therefore even Rabbi Akiva would not hold one liable to bring a sin offering for the unwitting violation of this prohibition.

The Gemara asks: In the case of a necromancer, what action is there in this transgression? The Gemara answers: The striking of his arms against each other to raise the spirit of the dead is considered an action. The Gemara further asks: In the case of one who blasphemes, who merely speaks, what action is there in this transgression? Since Rabbi Akiva holds that an unwitting blasphemer is liable to bring a sin offering, this apparently indicates that no action at all is necessary. The Gemara answers: The twisting of his lips while he speaks is considered an action.

The Gemara comments: It enters our mind that the striking of the necromancer’s arms against each other is considered a minor action even according to the opinion of the Rabbis, and they would deem him liable. The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to idol worship, one is liable to be punished only for a matter that involves an action, for example where one slaughtered an offering, or burned incense, or poured a libation, or bowed. And the following matter poses a difficulty to us: Bowing does not involve an action.

And Reish Lakish said: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says: An action is not required for one to be liable to bring a sin offering for transgressing a prohibition. And Rabbi Yoḥanan said: You may even say that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, as the bending of his height when he bows is considered an action. One can conclude from here by inference that Reish Lakish maintains that according to the opinion of the Rabbis, the bending of his height is not considered an action. If so, can it be said that the striking of his arms against each other, which is less of a movement than bending one’s height, is considered an action?

But rather, you must explain that when Reish Lakish says the striking of his arms against each other is considered a minor action, he is speaking only in accordance with the opinion of Rabbi Akiva; but according to the opinion of the Rabbis it is not considered an action.

The Gemara raises a difficulty: If so, that the Rabbis hold that the necromancer does not perform an action, why does the mishna teach that the Rabbis say: The list in the mishna is excluding one who blasphemes, as he does not perform an action, but rather he sins with speech. Let it teach instead: The list in the mishna is excluding one who blasphemes and a necromancer. The Gemara answers: The tanna teaches one of two examples that the Rabbis could have mentioned.

The Gemara questions this explanation: But if that is so, let the mishna teach the statement of the Rabbis with regard to a necromancer and let it not teach the statement of the Rabbis with regard to one who blasphemes. The Gemara answers: It was necessary for the tanna to mention one who blasphemes, as it might enter your mind to say: Since its punishment of karet is written in the place where the verse discusses an offering (see Numbers 15:28–30), one might say that in this case the Rabbis concede to Rabbi Akiva that one is liable to bring a sin offering despite the fact that no action is involved. To counter this, the mishna specifically mentions the exclusion of one who blasphemes to teach us that this is not the case.

Ulla said: The reason the Rabbis did not state: Excluding one who blasphemes and a necromancer, is that the action of the necromancer that the mishna teaches is referring to one who burns incense to a demon in order to raise the dead, which is a full-fledged action. Rava objects to this answer from Ulla: If so, i.e., if the necromancer burns incense to a demon, this is the same as an idol worshipper, which is already mentioned in the mishna. Rather, Rava said: The mishna is referring to one who burns incense to a demon in order to gather it together with other demons, i.e., he does not burn incense to a demon by means of a rite but in a manner of sorcery, to bring the demons to one place to then make use of them.

Abaye said to Rava: If so, this is the same as a ḥover ḥever, one who gathers together, which is stated in the Torah as a separate prohibition (Deuteronomy 18:11) and which is a prohibition that does not carry the punishment of karet. Rava said to him: It is true that such an individual is also a ḥover ḥever, but the Torah stated: A ḥover ḥever such as this, who gathers demons together, is included in the category of a necromancer and therefore his punishment is death by stoning, and transgressing this prohibition also results in karet. Abaye inquired: But then the case of a ḥover ḥever, which is a prohibition that does not entail karet, what is it?

Rava said to Abaye: As it is taught in a baraita with regard to the verse: “And a ḥover ḥaver” (Deuteronomy 18:11), this is referring to both one who uses sorcery and thereby gathers large beasts into one place, and also to one who gathers small beasts into one place, and even to one who gathers into one place snakes and scorpions; all of these individuals are liable. With regard to this prohibition Abaye says: In the case of this one, who through sorcery wants to gather together a hornet and a scorpion, this is prohibited. But if they are pursuing him and he merely seeks to defend himself, it is permitted.

The Gemara objects: According to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who says the bending of one’s height is considered an action, the twisting of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואלא שגגת עבודת כוכבים היכי דמי באומר מותר שאינו יודע שעבודת כוכבים אסור לעובדה וזדון עבודה היכי דמי הא לא ידע דאסיר כיון דאיתכוין לעבוד קרי להו זדון ודמי האי כהעלם זה וזה בידו בין היא עצמה בין עבודותיה:

ואמאי חייב חטאת*)ע"כ שייך לדף ג ע"א דעד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן בפרק כלל גדול העלם זה וזה בידו דלא ידע דהוי שבת ולא ידע דמלאכות אסירן אלא אי לאיחיובי תרתי דאי אמרת בתר שגגת שבת אזלינן לא מיחייב אלא חדא ואי אמרת בתר שגגת מלאכה אזלינן ולא בתר שבת מיחייב אכל אב מלאכה ומלאכה:

אבל למיפטר לגמרי לא בעי מיניה. הכא נמי גבי עבודת כוכבים לא פטיר לגמרי ומיחייב חדא:

(אמר) רב פפא [אמר] היכי משכחת לה באומר מותר כגון תינוק שנשבה קטן לבין העובדי כוכבים וידע דאסיר עבודת כוכבים ולא ידע הי ניהו עבודות דאסירן:

ואי בעית תימא אפילו בגדול [ולא] נשבה נמי משכחת לה באומר מותר כגון דקא טעי בהדין קרא כו':

רב אחא בריה דרב איקא אמר. תנא דמתני' שם שבת ושם עבודת כוכבים סתם קתני כלומר דאי עביד בזדון שבת ושגגת מלאכה מיחייב אכל חדא וחדא אי שגגת שבת וזדון מלאכה לא מיחייב אלא חדא:

ממאי. דתנא שם איסור ושייר מדקתני הבא על אשה ובתה ושייר בתו מאנוסתו דלא תנא בהדייהו:

אמרין מהא לא הוי ראיה דכתיבן בקרא קתני ולא שייר בתו מאנוסתו דלא כתיב בהדי' אלא מג"ש אתיא לא קתני:

ל"א והא איכא בת אשתו בת בנה ובת בתה דכתיבן. באורייתא וחייבי כריתות נינהו ושייר ולא קתני אלא שם אשה קתני והנך נמי בכללן הכא נמי כו':

והא איתמר. במסכת זבחים המעלה אברי פנים שראוי להקטירן בעזרה והקטירן בחוץ ואברי חוץ אברי קדשים (שיצאו) [ששחטן] בחוץ ומעלן בחוץ או חולין מעלה בחוץ לשם קדשים חייב שתים. וקשיא ליה לרב ביבי:

התם א"כ דחייב שתים הוה להו ל"ז כריתות ליתני המעלה והמעלה תרין זימנין כלומר חד לאיברי פנים בחוץ וחד לאברי חוץ בחוץ. ואמאי קשיא ליה כיון דקסבר שם שבת קתני נישני לנפשיה הכא נמי שם העלאה קתני וה"ה לאיברי חוץ בחוץ:

אמר לך רב ביבי מי דמי שבת וע"ז תנא יתהון בכונכיהון. פירוש כל אחד שנה במסכתא (כל אחד שבת במסכתא) שלו כל מלאכותיו וכל דינו הילכך גבי כריתות הכא דאורייתא הוא כלומר דאגב גררא דצריך להן הזכירן משום הכי משני שם שבת קתני ולא רצה לטרוח לפרשן שכבר מפורשין במקומותן אבל הכא גבי המעלה מי תנא יתהון בכונכיהון כלומר כלום יש מסכתא ששמה מסכת העלאות שמפורשים שם דנישני הכין דשם העלאה קתני אלא כיון שאין להן מסכתא היה צריך לפרש כאן המעלה והמעלה אהכין קשיא ליה לרב ביבי:

שתי כריתות ולאו אחד מהו. מי חלוקין שתי כריתות לחטאות כמו לאוין אי לא:

אמר ליה. מאי קא בעית שמא שוחט ומעלה בחוץ קאמרת דאית בהו שתי כריתות בשוחט כתיב כרת דכתיב ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ובמעלה כתיב כרת דכתיב אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו וגו' הני ב' לאוין נינהו אי למאן דאמר במס' זבחים הבאה הבאה הביאו יביאנו מה להלן בהעלאה לא ענש אלא א"כ הזהיר והיכן הזהיר דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וכל מקום שנאמר השמר פן ואל זהו מצות לא תעשה אף בשחיטה נמי לא ענש אלא א"כ הזהיר ותרי לאוין נינהו ומשום הכי מחלקין ואי למאן דמייתי לה בהיקישא ללאו דאמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה היינו שחיטה מדכתיב בהדי הדדי ש"מ להיקישא דמקיש שחיטה להעלאה מה העלאה לא ענש אלא א"כ הזהיר כו' כדאמרן והיינו תרי לאוין נמי ופשיטא דמחלקי ואי אמרת הא כתיב לאו בשחיטה דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם ההוא בזובח בהמה למרקוליס מוקמינן לה:

אלא דילמא ב' מיתות ולאו אחד מיבעיא לך אי מחלקן לך מיתות לחטאות ומאי היא אוב וידעוני דכתיב בהו ב' מיתות מות יומתו באבן ירגמו אותם ולאו אחד דכתיב לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני א"ל אין א"ל ר' זירא הא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש אי מיחלקי אי לא דתנן בסנהדרין בעל אוב וידעוני גבי סקילה וגבי כריתות לא תני ידעוני אבל אוב בלבד ומ"ש דלא תני ידעוני א"ר יוחנן הואיל ושניהם בלאו אחד דלא ימצא נאמרו כיון דאין בהן אלא לאו אחד אינן חולקין להכי תני חד:

וניתני ידעוני במתניתין ולא ניתני בעל אוב מאי שנא דתני בעל אוב:

קסבר הואיל ובו פתח הכתוב דבכל התורה מקדים בעל אוב לידעוני:

וריש לקיש אמר הואיל ואין בו מעשה. בידעוני אלא שמניח עצם ידוע בפיו והוא העצם מדבר מאליו בלא הקשת שפתיו הלכך לית ביה חילוק הא אי הוה ביה מעשה הוו חולקין אע"ג דלאו אחר:

ריש לקיש מ"ט לא אמר כר' יוחנן. כדקאמר ושניהם בלאו אחד נאמרו ושוו בהדדי ולית בהו חילוק:

אמר רב פפא. קסבר ריש לקיש דהא חלוקין הן במיתות מות יומתו חלוקין הן לחטאות אי הוי מעשה בידעוני:

ור' יוחנן. אמר לך חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה בקרבן דחטאת אמאי אתי על לאו. חלוקה דלאו אי הוו בהו תרי לאוין הויא חלוקה לקרבן השתא כיון דלית להו אלא לאו אחד ושני מיתות חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה:

חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה. דמאחר שמת אינו חוזר ומת ולהכי תני לה לתרויהו דסד"א לא לימות עד דעביד תרוייהו קמ"ל דהי דעביד חייב סקילה:

ור' יוחנן מ"ט לא אמר כריש לקיש. דמשום ההוא טעמא אין חלוקין דאין בהו מעשה:

קסבר. ר' יוחנן מאן תנא מתני' דכריתות ר' עקיבא היא דאמר לא בעינן מעשה דאפי' כי לית ביה מעשהא)נראה דצ"ל ואפי' כי לית ביה מעשה מ"מ אית ביה חיוב חטאת כדסבירא ליה כו'. (לית ביה חילוק חטאת) כדסבירא (ד)ליה במגדף דחייב חטאת אע"ג דלית ביה מעשה כדתרצינן מתני' בשמעתין דלעיל הילכך טעמא דידי דלית בהו חילוק משום דשניהם בלאו אחד נאמר:

וריש לקיש. אמר לך אנא ודאי כרבנן סבירא לי דבעו מעשה אלא אפי' מתני' ר' עקיבא כדקאמרת אפי' הכי לא קשיא לי נהי דלא בעי ר' עקיבא מעשה רבה כרבנן מעשה זוטא מיהא בעי לאפוקי ידעוני דלית ביה אפי' מעשה זוטא כלל והלכך לא הוי חילוק ובעל אוב לר' עקיבא מאי מעשה זוטא אית ביה הקשת זרועותיו שמקיש זרועותיו זה בזה ומדבר מבין שחיו ומבין אצילי ידיו ע"י כישוף:

ומגדף אית ביה מעשה זוטא עקימת שפתותיו:

קא ס"ד. דהקשת זרועותיו לריש לקיש הוי מעשה זוטא אפילו מדרבנן מדלא פליגי רבנן בבעל אוב כדפליגי במגדף:

מיתיבי וכו' ניתני לרבנן יצא מגדף ובעל אוב דלית בהו מעשה אין הכי נמי דאי בעי למיתני אלא חדא מן תרתי קתני יצא מגדף וה"ה לבעל אוב:

וליתני יצא בעל אוב ולא ליתני יצא מגדף:

מגדף איצטריך. סד"א הואיל וכתיב כרת דידי' במקום קרבן דכתיב לעיל והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה אימא מודו ליה רבנן לר' עקיבא דמעשה זוטא הוי מעשה וליחייב קרבן קמ"ל דלא ולהכי תנא יצא מגדף:

עולא אמר בעל אוב דקתני. במתני' דחייב חטאת לדברי הכל במקטיר לשד שיטענו לדבר מבין שחיו דהקטרה היינו מעשה רבה:

א"כ. מקטיר לשד היינו ע"ז:

אלא. במקטר לשד שלא לשום עבודה אלא על מנת לחברו שיבא אליו ויקבוץ לו שדים הרבה שיעש' רצונו:

א"כ היינו חובר חבר. שמקבץ כיתות של חיות ושל נחשים ע"י כשוף דאינו אלא בלאו:

א"ל אע"ג דמקטיר לשד על מנת לחברו לשום אוב היינו חובר וחובר חבר בלאו גרידא הוא התורה אמרה חובר חבר כגון זה דבעל אוב בסקילה ובשוגג חטאת:

אחד חובר גדול. שמקבץ כיתות של חיות גדולות:

ואחד חובר קטן. שמקבץ חיות קטנות:

ואפי' נחשים ועקרבים דחייב על לאו דלא ימצא:

אמר אביי אפי' חובר למיצמד זיבורא ועקרבא שידחקו זה את זה ויהרגו זה את זה אסור:

ואי קא אתאן בתריה. שרוצין להזיקו ומשום הכי מחברן שלא יזיקוהו שרי:

הקשת שפתיו דמגדף לרבנן להוי מעשה ואמאי קא אמרי יצא מגדף:

גמרא וריו"ח א"ל כו' חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה. ולשון התוי"ט ובפ"ז דסנהדרין קתני נמי וידעוני דהתם לענין מיתה חילקן הכתוב כו' ע"ש. ול"ד דאטו בתרי קטלי קטלינן לי'. ולענין חיוב אכל חד אם עשאו לבדו אף אם לא חילקן הי' חייב. גם מה שהביא זאת מסנהדרין תמוה. דשם אינו מבואר יותר ממה דאיתא בגמרא שלפנינו:

רש"י ד"ה אוב וידעוני. ולאו אחד כו' ושואל אוב וידעוני. מה שהוגה בגליון בשם הב"ש ובה"ז. עי' בסנהדרין (סה) ברש"י ותוס' ומהרש"א ובמש"כ שם ובספ"ק דעירובין:

רש"י ד"ה כרת דיליה. בסדר שלח לך ואם נפש אחת תחטא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וישנו בלב. עיקר איסורו תלוי ברוע לבו כו' אבל השתחואה אנו רואין כו'. ק"ל דהא גם במשתחוה אם לבו לשמים אין בכך כלום כדאיתא לעיל (ס ע"א). ופי' הגליון שכ' דאילו הי' מדבר ומקבל עבודת כוכבים כו' לא מחייב. צ"ע דהא משנה ערוכה בסנהדרין (ס ב) ואחד המקבל עליו לאלוה והאומר כו' ע"ש:

גמ' והאיכא בת אשתו וכו' ובת בנה דכתיבן ולא כצ"ל:

שם מיתנא יתהון בינכיהון דשני. צ"ל דנשני:

שם א"ל "הא" פלוגתא דר"י כצ"ל:

שם דר"י ור"ל דתני. צ"ל דתנן:

שם נהי דר"ע לא בעי וכו' מעשה זוטא. נ"ב דבור ועקימת שפתים:

שם הקשת זרועותיו הוי מעשה זוטא. נ"ב תיבת זו בכאן ט"ס הוא וי"ל בדוחק וק"ל:

שם (בסוף העמוד) ואלא חובר חבר דבלאו הדין. צ"ל הי דין:

רש"י ד"ה אוב וידעוני וכו' דכתיב לא ימצא בך וגו' ושואל. נ"ב עי' מ"ש בס"ד בפ' ד"מ:

אלא באומר מותר כו'. מכאן קשה לי על מה שפרש"י לעיל בסוף המשנה אבל אומר מותר לגמרי דעוקר כל הגוף לאו שוגג הוא אלא אנוס הוא ופטור כו' שהרי כאן מסיק הגמרא באר היטב שהוא חייב באומר מותר לגמרי וכן מסיק הגמרא בהדיא בפרק ארבע מיתות בתרי דוכתי וכן בפרק כלל גדול בדוכתי טובא וכי תימא דטעמיה דרש"י הוא משום דבפרק כלל גדול איתמר רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה בין הע"א וגר שנתגייר לבין הע"א כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב ור"י ור"ל דאמרי תרוייהו דוקא הכיר ולבסוף שכח אבל תינוק שנשבה בין הע"א וגר שנתגייר לבין הע"א פטור ופרש"י התם וז"ל פטור דקסברי ר"י ור"ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא עכ"ל ופסק רש"י כר"י ור"ל אם כן קשה טובא היאך פסק כר"י ור"ל שהרי שם בפרק כלל גדול פריך הגמרא מברייתא על ר"י ור"ל ומשני אמרי לך ר"י ור"ל אנן דאמרינן כמונבז והא ודאי דלית הלכתא כמונבז אלא כרבנן דפליגי עליה וכן פסק הרמב"ם בהדיא שהוא חייב באומר מותר לגמרי ולא במקום אחד בלבד אלא בשני מקומות פסק כן הן הנה בפ"ב ובפ"ז מהלכות שגגות וכן פסק בהדיא הסמ"ג ושאר פוסקים המפורסמים וגם על מה שפרש"י דטעמייהו דר"י ור"ל דאמרי פטור משום דקסברי אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא כתבו עליו התוספות וז"ל ואין נראה דטעמייהו כמונבז וטעמא דמונבז מפרש לקמן דיליף מקרא והא דאמר בפ"ב דמכות גבי גלות בשגגה פרט למזיד ומפרש אביי פרט לאומר מותר ופריך ליה רבא אומר מותר אנוס הוא לאו דוקא קאמר אנוס דבכל מקום מחייבין ליה אלא לגבי גלות דוקא ממעט אביי אומר מותר משום דטובא בשגגה כתיב התם דהא בפרקין מחייבי אומר מותר בע"א ובחלב אע"ג דכתיב בהם בשגגה וכו' עכ"ל הרי אתה רואה מפורש שגם התוספות כתבו בפשיטות דהא בפרקין מחייבי אומר מותר בע"א ובחלב כו' ואי אפשר ששום אדם יחלוק עליו לכן לולא דמסתפינא מחבראי הייתי אומר שלא יצאו אלו דברים מפה קדוש רש"י אלא דברי תלמיד טועה הם. כן נ"ל:

דעד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן כו'. וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דריש פרק כלל גדול דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת ולא הוי פטור לגמרי. וי"ל דניחא ליה לאתויי מרבא דמספקא ליה בהעלם זה וזה דדילמא אפילו תרתי מחייב דכי אוקי הכא באומר מותר היינו בנתעלמה הימנו לפי שעה אבל לא שכח כל כך דכי מדכרי ליה מדכר דהיינו דומיא דהעלם זה וזה בידו דאם לא נודע לו מעולם איסור ע"א אינו ישראל כלל כיון שמודה בע"א דדוחק להעמיד בתינוק שנשבה בין הגוים אבל שכח עיקר שבת היינו כעין תינוק שנשבה בין הגוים כך כתבו התוספות בפרק כלל גדול:

דידע דאסירא ע"א והני עבודות לא ידע דאסירן. נראה לי שכל זה טעות הוא משום דתינוק שנשבה לבין הע"א לא נודע לו מעולם איסור ע"א כלל והוי שגגת ע"א ושגגת עבודות כדמשמע מדברי התוספות שהבאתי בדבור שלפני זה וכן משמע בהדיא מדברי התוספות בפרק ד' מיתות גבי העלם זה וזה בידו כו' דמייתי האי תירוצא דרב פפא בלשון זה משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הע"א אי נמי כו' וגם רש"י פי' בפרק כלל גדול ובפרק ארבע מיתות באומר מותר כגון תינוק שנשבה בין הגוים שלא ידע כלל איסור ע"א:

סבר כי אסירא השתחוה לע"א דכסף וזהב כו'. תימה למה לא משני הכי בפ"ק דהוריות גבי הא דפריך תנן יש ע"א בתורה אבל המשתחוה פטור ואמאי המשתחוה הא כתיבא דכתיב לא תשתחוה לאל אחר והכא לא משני כדהתם דאמרי כי אסירא השתחויה כדרכה אבל שלא כדרכה שריא ואי בעית אימא דאמרי השתחויה גופא כדרכה הוא דאסיר דאית בה פשוט ידים רגלים הא השתחויה דלית בה פישוט ידים ורגלים שריא:

דהא יש בתו מאנוסתו דלא קתני לה. תימה למה אמר בתו מאנוסתו הלא גם בתו מנשואתו לא קתני לה. ונראה לי דבתו מנשואתו קתני לה מדקתני הבא על אשה ובתה משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר ובהכי מתיישב שפיר הא דקאמרי בריש פרק הנשרפים בתו מאנוסתו מניין ולא אמרו סתם בתו מניין משום דבתו מנשואתו מערות אשה ובתה נפקא אבל בתו מאנוסתו לא משתמע מקרא דערות אשה ובתה דההיא בנשואה דוקא קמיירי כמפורש בפרק נושאין על האנוסה וכן פרש"י לקמן בפרקין ובסוף פ"ק דחגיגה גבי לבתו מאנוסתו דלא כתיבא וז"ל לבתו מאנוסתו דלא כתיבא דאלו בתו מאשתו כתיבא ערות אשה ובתה וגו' משמע בין שהבת ממנו בין מאיש אחר כו' ולכן נ"ל דלא גרסינן והאיכא בת אשתו כמה שנמצא כתוב בגמ' שבידינו שהרי בת אשתו היינו הבא על אשה ובתה דמתני'. כן נ"ל:

המעלה אברי פנים בחוץ. פירוש שחוטי פנים שהיו עומדים להקטירם בפנים והעלן בחוץ חייב כדכתיב בהעלאה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו בראויין להביאן לפנים ולהעלותן הכתוב מדבר. אברי חוץ שחוטי חוץ שעומדים ליקטר בחוץ ולא בפנים רש"י בפרק השוחט ומעלה:

שבת וע"א תנא יתהון אבינכיהון בזבחים פרק השוחט ומעלה הקשו התוספות היכי קאמר הכא גבי ע"א דקתני יתהון בינכיהון הא ליכא למשמע ממתניתין דע"א אחד העובד ואחד המזבח כו' אלא חיוב חטאת אהנך עבודות אבל חילוק חטאות לא שמעינן מינה עכ"ל. ועמדו בתימה ולי נראה דלא קשה מידי מפני דלא איצטריך לאשמועינן במשנה חילוק חטאות אהנך עבודות דפשוט הוא כדאיתא בהדיא בפרק ד' מיתות תני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן זבח וקיטר וניסך והשתחוה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אמר ליה פוק תני לברא ומסיק שם הגמרא דלהכי קאמר ליה פוק תני לברא משום דכ"ע ס"ל השתחואה לחלק יצאת ועי"ל דגבי ע"א מיהא תנא חשבון חיובא חטאות כי עביד כל אחד בפני עצמו לאפוקי גבי העלאה לא אשכחן ביה מקום דליתני במשנה שיהא חייב כלל אהעלאה אברי חוץ בחוץ אפילו כי עביד לה בפני עצמה. ועוד הקשו התוספות שם על הא דהעלה הגמרא התם קושיא זו דרב ביבי בקשיא למה לא משני דמשנתנו דכריתות כרבי יוסי הגלילי דפטר מוקטרי חוץ ועמדו בתימה. ולי נראה דגם זה לא קשה מידי מפני דאי אפשר לאוקמא המשנה דהכא כרבי יוסי מדסתם ותנא השוחט ומעלה בחוץ כדברי ת"ק דפרק השוחט ומעלה דאם איתא שפירושו השוחט ומעלה מוקטרי פנים דוקא לא הוי ליה לסתום אלא לפרש:

מאי האי אוב וידעוני. פרש"י לאו אחד דכתיב לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני. לפי דעתי לא יצאו דברים אלו מפה קדוש רש"י אלא דברי תלמיד טועה הם אע"ג שנמצא כתוב זה בפרש"י גם כן בפרק ד' מיתות במשנה בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו כו' והביאו התוספות והסמ"ג בשמו והשיגו עליו שאי אפשר לפרש כן אלא להפך דאזהרה דבעל אוב וידעוני גופייהו מאל תפנו אל האובות וגו' ואזהרה לנשאל מלא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני דאי תימא דאזהרה לנשאל מאל תפנו אל האובות א"כ יהא בו כרת דכתיב והנפש אשר תפנה אל האובות והכרתי אותו ולמה תנן בפרק ד' מיתות שהנשאל בהם באזהרה בלבד. מ"מ אומר אני שלא אמר רש"י זה מעולם משני טעמים חדא דכאן מוכח בהדיא מיניה וביה דשבוש גדול הוא מדפירש ובני קרבן נינהו דכתיב בהו כרת והנפש אשר תפנה אל האובות ואם איתא דאזהרת בעל אוב וידעוני גופייהו מלא ימצא בך וגו' כדפירש בתחלת דבריו ממילא צריך אתה לומר בהכרח דאל תפנו אל האובות אינו אזהרה לבעל אוב וידעוני גופייהו כי אם לנשאל בהם א"כ היאך פירש דכתיב בבעל אוב וידעוני גופייהו והנפש אשר תפנה אל האובות דהא ודאי איך שיתפרש אל תפנו אל האובות יתפרש נמי והנפש אשר תפנה אל האובות. ועוד דהא רש"י גופיה פירש בהדיא דאזהרה דבעל אוב וידעוני גופייהו מאל תפנו אל האובות ולא במקום אחד בלבד אלא בשלשה מקומות פירש כן. חדא לעיל במשנתנו. תניינא בחומש בפרשת קדושים וז"ל אל תפנו אל האובות אזהרה לבעל אוב וידעוני ע"כ. תליתאי בפרק ד' מיתות גבי רבי יוחנן אמר הואיל ושניהן בלאו אחד נאמרו וז"ל הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו בלאו דאל תפנו אל האובות ואל הידעונים עד כאן אלא ודאי דברי תלמיד טועה הם. כן נראה לי:

דתני גבי סנהדרין בעל אוב וידעוני כו'. נראה דמלת סנהדרין ט"ס הוא וצריך להיות הנסקלין:

הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו. בפרק ד' מיתות פרש"י הא דלא נקט הואיל ושניהם בכרת אחד נאמרו משום דחלוק חטאות אינו תלוי בחלוק כריתות דהא מפטם שמן המשחה וסך משמן המשחה משום דאיכא שני לאוין על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמוהו אע"ג דאין בשניהם אלא כרת אחד כדכתיב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו אמרינן לעיל דכי עביד להו בשוגג בהדדי מחייב על כל אחת ואחת שהלאוין מחלקין לחטאות כדכתיב אשר לא תעשינה דהיינו דברים שהן בלא תעשה וסמיך ליה או הודע אליו אלמא חטאות אלאוין קיימי ע"כ. ופירשו התוספות התם אע"ג דבסוף פ' כלל גדול דריש ריש לקיש בשגגה עד שישגוג בלאו שבה ורבי יוחנן ס"ל שגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו מ"מ בלאוין תליא מלתא כיון דאשכחן מפטם וסך דאיכא ב' לאוין וכרת אחד מסתברא דלכך כתובים ב' לאוין כדי לחייבו ב' חטאות:

קסבר מאן תנא כריתות ר"ע היא. וא"ת היאך אפשר לומר דרבי יוחנן קסבר מאן תנא כריתות ר"ע היא והלא רבי יוחנן גופיה אמר בפרק הקומץ רבה כל המניח תפלין אחר שקיעת החמה עובר בלאו דתניא ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה ימים ולא לילות כו' וכדרבי אבין דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ושם בברייתא הנזכרת קתני ר"ע אומר לא נאמר חוקה זו אלא לענין פסח בלבד א"כ משנתנו דקתני הפסח והמילה מצות עשה על כרחך דלא כר"ע דאי ר"ע כיון דמוקי לה בפסח לאו נמי איכא לרבי יוחנן דאמר השמר דעשה נמי לאו וי"ל דוקא לענין הנחת תפלין בלילה קאמר רבי יוחנן דלאו הוא משום דהוה כמו השמר בנגע צרעת דחשיב ליה לאו בפרק אם לא הביא אע"ג דכתיב לשמור ולעשות משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תקוץ הוא וה"נ גבי הנחת תפלין בלילה משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תניח תפלין בלילה אבל לענין עשיית הפסח מודה רבי יוחנן דהוי עשה משום דהוי קום עשה ולכן שפיר אתיא משנתנו כר"ע אפילו לרבי יוחנן כך למדתי מדברי התוספות בפרק המוצא תפלין. אך קשה בעיני על דבריהם דא"כ מאי דוחקא דגמ' התם בפרק המוצא תפלין לאוקמא משנתנו דקתני הפסח והמילה מצות עשה כר"ע מכח דסבר השמר דעשה עשה הלא אפילו אי תימא דסבר ר"ע השמר דעשה נמי לאו אפ"ה שפיר מיתוקמא משנתנו כר"ע מכח חילוק זה שחילקו התוספות וצריך עיון:

מיתיבי בע"א אינו חייב סקילה אלא על דבר כו'. נראה לי דמלת סקילה טעות סופר הוא דבפרק ארבע מיתות גבי כיון שאמר לו אלי אתה חייב למאי אי לקטלא מתניתין היא אלא לקרבן כו' מוכח בהדיא דהך ברייתא איירי דוקא לענין חיוב חטאת אבל לענין חיוב סקילה לא בעינן דבר שיש בו מעשה אלא אפילו המקבל ע"א עליו לאלוה חייב סקילה וכדתנן התם בהדיא במשנה דוק ותשכח:

ואמר ריש לקיש הא מני ר"ע היא. וא"ת הא לא מחייב ר"ע במגדף אלא משום דכתיב ביה כרת במקום קרבן כדאיתא לקמן וא"כ בהשתחואה דלא כתיב ביה כרת במקום קרבן ליפטר וכן ידעוני אליבא דרבי יוחנן לר"ע אמאי חייב הא לא כתיב ביה כרת במקום קרבן. כבר תירצו התוספות זאת הקושיא בפרק ד' מיתות די"ל דר"ע אליבא דדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי לא בעינן מעשה לדידכו אודו לי מיהת במגדף דכתיב ביה כרת במקום קרבן אי נמי כיון דחייב רחמנא במגדף ש"מ דבכל דוכתין לא בעינן מעשה לענין קרבן כלל דעקימת שפתיו לרבי יוחנן אליבא דר"ע לא חשיב מעשה הואיל וישנו בלב כדלקמן ולריש לקיש אליבא דרבי עקיבא מחייב אף על פי דלית ביה מעשה רבא אלא זוטא:

חדא מתרתי קתני. בפרק ארבע מיתות מייתי כל הסוגיא דהכא ומדלג תירוץ זה ומשני אמר עולא כו' וכתבו התוספות התם דדרך הגמרא בכמה מקומות כן כדאשכחן בפרק קמא דחולין ידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא ומשני כהונה בעיא אצבע ובסוף פ' התודה משני כדי נסבא ובסוף פ' דם החטאת משני הנך שני שינויי:

ואפילו חובר נחשים ועקרבים. פי' לגרותן זה בזה או למקום מדבר שלא ימצאו בישוב ויזיקו רש"י בפרק ארבע מיתות:

אלא באומר מותר. לעבוד עבודת כוכבים דהיינו שגגת עבודת כוכבים ושגגת עבודות: דעד כאן לא בעא מיניה רבא מר''נ. העלם זה וזה בידו מהו בפ' ד' מיתות (סנהדרין סב.) רב פפא אמר משכחת לה בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים. שגגת עבודת כוכבים וזדון עבודות כגון שחזר ושמע שאותה עבודת כוכבים שישנה שם אסורה בד' עבודות הללו והני עבודות הרוב ידעי דאסירן: שגגת עבודת כוכבים. דסבור אין עבודת כוכבים של עץ: רב אחא בריה דרב איקא משמיה דרב ביבי אמר. לעולם זדון שבת ושגגת מלאכות נמי קחשיב ודקאמרת ליחשיב טפי תנא לא מהדר אלא על מצות שחייבין עליהן כרת: שם שבת קתני שם עבודת כוכבים קתני. ולעולם בכל חדא וחדא איכא טובא: והאיכא בתו מאנוסתו דלא כתיבא. אלא אתיא הנה הנה אתיא זמה זמה במסכת חגיגה בשילהי פ''ק (דף יא.): רב אחא רמי. דרב ביבי אדרב ביבי: והאיתמר. במס' זבחים בפ' השוחט (דף קז.): אברי פנים. שנשחטה בעזרה: אברי חוץ. בהמת קדשים שנשחטה בחוץ: וקשיא ליה לרב ביבי. התם בזבחים א''כ דתרי גווני העלאה איכא ניתני בכריתות המעלה חוץ לעזרה אברי פנים והמעלה נמי אברי חוץ: מי דמי. שבת חשבון חיובי' תנא במס' שבת (דף עג.) ודעבודת כוכבים במס' סנהדרין (דף ס:): בנכיהון. במקומותן: וגבי כריתות דאיריא. הוא גררא בעלמא דחשיב להו למצות שחייבין עליהן כרת איכא לשנויי שם שבת שם עבודת כוכבים: אבל גבי העלאה. לא אשכחן ביה נכא דליתני במשנה תרי גווני העלאה: בעא מיניה ר' ירמיה [וכו'] מהו. אם עשאן בהעלם אחת חייב אחת או ב' מי מיחלקן כריתות לחטאות כלאוין אי לא: שוחט ומעלה. איכא ב' כריתות באחרי מות וחד לאו בראה אנכי השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום [וכו' וכל מקום] שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אבל בשחיטה ליכא לאו בהדיא דהאי דכתיב בפרשת (ויקרא יז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם וגו' מוקים ליה בזבחים בפרק השוחט והמעלה (דף קו.) בזובח בהמה למרקוליס: ג''ש. התם בזבחים בשחיטה נאמר הבאה (שם) ואל פתח אהל מועד לא הביאו ובהעלאה נאמר (שם) ואל פתח אהל מועד לא יביאנו מה להלן בהעלאה ענש והזהיר: ושם תעשה. [ה''נ] שוחט: אוב וידעוני. איכא ב' מיתות דכתיב (שם כ) אוב או ידעוני מות יומת דאו מחלק אי זו שיעשה ימות ולאו אחד דכתיב לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני ובני קרבן נינהו דכתיב בהו כרת (שם) והנפש אשר תפנה אל האובות וקמיבעי לך אי מיתות מחלקות לחטאות והעושן בהעלם אחד חייב שתים אי לא: הא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש. באלו הן הנסקלין בד' מיתות (סנהדרין דף סה.) דשמעינן דתרווייהו דאין חייבין עליהן אלא אחת הואיל בלאו אחד נאמרו הלכך אין חילוק חטאות ביניהן להכי לא חשיב אלא חד מינייהו דכולהו כריתות דתנן במתני' למניינא דחטאות תננהו כדאמרי' בריש פירקין אם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת: הואיל ואין בו מעשה. הילכך לאו בר קרבן הוא אבל אוב יש בו מעשה שמנקש בזרועותיו ומדבר משחיו: ידעוני. מכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו ומדבר: דהא חלוקין הן במיתות. ואי לאו הטעם דלית ביה מעשה מיתות מחלקן לחטאות דהא חלוקין הן במיתות וה''ל למיתנינהו אי הוה בר קרבן: ר''ע היא דאמר. לקמן (דף ד.) מגדף מביא קרבן דלא בעינן מעשה: נהי דלא בעי מעשה רבה. מדקתני מגדף: קס''ד. מדקאמר ר''ל הקשת זרועותיו הוי מעשה וחזינן במתני' דפליגי רבנן אמגדף ולא פליגי אבעל אוב ש''מ דאפי' לרבנן חשיב מעשה: כרת דיליה. כרת דמגדף מישתעי קרא בקרבן עבודת כוכבים בסדר שלח לך נפש כי תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה וגו' ובההיא פרשתא כתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' ונכרתה דמישתעי במגדף וקסד''א הואיל וכתיב במקום קרבן ליחייב קרבן אע''ג דלית ביה מעשה קמ''ל יצא מגדף: עולא אמר. היינו טעמא דלא פליגי רבנן אבעל אוב דלאו בהקשת זרועותיו מיירי אלא מקטר לשר השדים: על מנת לחברו. שיתחבר אליו ויסייענו בכשפיו ולא קיטר לו לשם אלוה: היינו חובר חבר. ולא בכרת הוא ולא במיתה הוא אלא בלאו: חובר חבר כגון זה. שמקטר לשר השדים הוא: אחד חבר גדול. שמחבר חיות גדולות ומצמדן יחד: חבר קטן. לחיות קטנות לוחש ומחברן בכשפים יחד: אפילו זיבורא ועקרבא. דלא חשיבי אסור לוחשן: וישנו בלב. עיקר איסורו תלוי ברוע לבו ידע למי גידף הילכך לא חשיב מעשה אבל השתחואה אנו רואין משתחוה לעבודת כוכבים: גליון. הואיל וישנו בלב עיקר איסורו במחשבת הלב ואין כאן מעשה ומה שמדבר אינו אלא משמיע איסורו אבל כפיפת קומתו היינו עיקר איסורו דאילו היה מדבר במקבל עבודת כוכבים בלא השתחואה לא מחייב דאין עיקר בלב אלא כפיפה היא החיוב. נראה לי:

דילמא שתי מיתות וכו'. יומתו גו' דמיהם בם אבל מדכתיב יומתו לשון רבים לא משמע חילוק דבעריות נמי כתיב ונכרתו לשון רבים ואפילו הכי איצטריך קרא לחלק: הואיל ואין בה מעשה. תימה דלעיל אמר דתנא ג' כריתות לסיומינהו לכריתות אלמא אע''ג דלית בהו חיוב חטאת ה''נ ליתני ידעוני דכרת מיהא אית ביה: ואי אתו בתריה שרי. תימה ה''ד אי דאיכא סכנה פשיטא דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ואי ליכא סכנה אמאי שריא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד