תמורה יח ע"ב

א תני [שנה] ר' חייא מדרש חכמים, שיש בו לסיועי [לסייע] לשיטת ר' יהושע בן לוי, שהכל סבורים, שאין ולדות ולדות השלמים קרבים, שכך נדרש המקרא בפרשת השלמים: "אם כשב הוא מקריב את קרבנו והקריב אותו..." (ויקרא ג, ז), ויש בכתוב זה שני מיעוטים: "כשב" משמעו ולד, ולא ולד הולד, ולכן דווקא ולד ראשון (ולד השלמים עצמם) — קרב, ואילו ולד שני (ולד הולד) — אינו קרב.

ועוד, מאחר ובפסוק זה עוסקים בענין השלמים, מכאן שדווקא הוא (ולד השלמים) — קרב, ואין ולד כל הקדשים קרב. הרי שאף מי שסבור שולדות השלמים קרבים (חכמים), מסכים שאין ולדות הולדות קרבים.

ומבררים את המיעוט השני ששנינו במדרש חכמים זה, שדווקא הוא קרב ואין ולד כל הקדשים קרב: בולד דמאי [של מה, של איזה קדשים] מדובר? אי [אם] בולד של עולה ואשם — אין זה יכול להיות, שהרי קרבנות אלה זכרים הם, ולא יתכן שבני ולד הם. אי [אם] מדובר בולד של חטאת — הילכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני למודה היא] שלמיתה היא אזלא [הולכת], ולא להקרבה!

אמר רבינא: יש לתרץ כי בא הכתוב לאיתויי [להביא] במיעוט שאין ולדות שאר הקדשים קרבים, את ולד הבהמה המעושרת (קרבן מעשר בהמה) שלאחר שנתקדשה ילדה, ובא הכתוב ללמד שהולד אינו קרב. ושואלים: דין זה של ולד המעושרת שאינו קרב, למה לי קרא [פסוק], והרי מגזירה שווה "עברה" האמור במעשר בהמה ("וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה'", ויקרא כז, לב), "עברה" מתוך האמור בבכור ("והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'", שמות יג, יב) שולדו אינו קרב, קא גמר לה [הוא נלמד לו]!

ומשיבים: אצטריך [נצרך] לימוד זה, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי מאחר וכלל בדרכי הלימוד הוא, שאין דנין (למדים בהיקש) את דינו של מי שאפשר שתהיה בו מציאות מסויימת (כגון ולד הנולד לבהמת מעשר) מזה שאי אפשר שתהיה בו אותה מציאות (כגון בכור, שאין בו לידה, שהרי אין בכור אלא זכר), ואין אם כן ללמוד אחד מהשני, משום כך קא משמע לן [הוא הכתוב משמיע לנו] מיעוט זה בדינו של ולד מעשר בהמה.

ב שנינו במשנה שהעיד ר' שמעון ור' פפייס על ולד שלמים שהוא קרב כשלמים. והוסיף ואמר ר' פפייס בעדותו שהיתה להם פרה שנאכלה כזבחי שלמים בחג הפסח ואילו ולדה נאכל כשלמים ברגל אחר ("בחג").

ושואלים: לשיטת רבא שאמר בדין הקדשים: כיון שעבר עליהם לאחר שהקדישום רגל אחד, ולא הביאום בעליהם למקדש — כל יום ויום עובר עליהם באיסור "בל תאחר" ("כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו", דברים כג, כב), אם כן כבר מעצרת (חג השבועות) בעי מיכליה [צריך לאוכלו] את ולד השלמים שקרבו בפסח, ומדוע המתינו עד חג הסוכות (המכונה כרגיל "חג")? אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא בתשובה: מדובר במקרה שנאנס, ולא יכול היה להקריבו בעצרת, וכגון שהיה ולד הקרבן חולה בעצרת.

רב אשי אמר תירוץ אחר: מאי [מה פירוש] "חג" נמי דקתני [גם כן ששנינו] במשנתנו בעדותו של ר' פפייס? — חג שבועות, ולא חג הסוכות. ושואלים: ואידך [והאחר, רבא], שלא פירש כן את דברי ר' פפייס, והוכרח לפרש את דבריו במקרה של מי שחלה, מדוע לא פירש כרב אשי? ומשיבים: כל היכי דקתני [היכן, מקום ששונה התנא] במשנה "פסח", והוא מציין גם את חג השבועות בדבריו, הריהו תני [שונה] את השם "עצרת" כשמו של חג השבועות, ולא את השם "חג".

ושואלים: אי הכי [אם כך], שלא הובא ולד השלמים בחג השבועות, אלא רק בחג הסוכות, משום שהבהמה היתה חולה (כהסברו של רבא), או שאכן הביאוהו בחג השבועות (כהסברו של רב אשי), מאי אסהדותיה [לשם מה באה העדות] של ר' פפייס? ומשיבים: לאפוקי [להוציא, לשלול] משיטת ר' אליעזר שאמר ולד שלמים לא יקרב שלמים, לכך קמסהיד [מעיד] הוא שקרב ולד השלמים, ושאף נהגו כך למעשה.

ג משנה ועוד בדין ולדות הקרבנות. הולד הנולד לבהמה שהיא קרבן תודה, וכן בהמת חולין שהיא תמורתה של בהמת קרבן תודה, וכן ולדן של אלו, ואף ולד ולדן עד סוף כל הדורות — הרי אלו דינם כתודה עצמה, לדיני ההקרבה, ובלבד (מלבד) הלכה זו: שאין אלו טעונין (חייבים בהבאת) לחם הבא עם התודה כתודה עצמה.

ד גמרא שנינו בסוף המשנה שולד ותמורת התודה אינם חייבים בהבאת לחם עם הקרבתם, ושואלים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים]? ומשיבים: דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בפרשת התודה "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן...." (ויקרא ז, יב), מהו אומר (מה מלמדנו הכתוב) "תודה יקריבנו"?

עניינו של זה — המפריש בהמה לקרבן תודה, ואבדה, ועמד והפריש לקרבנו בהמה אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הבהמה הראשונה, ועתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה. מנין שאיזו משתיהן שירצה בה להקרבה, שיקריב אותה ולחמה עמה? תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב): "תודה יקריב" — ללמד, שכל תודה שהיא, בין הראשונה בין השניה, רשאי הוא להקריבה.

ושואלים עוד: יכול תהא אף התודה השניה טעונה לחם? — לכך תלמוד לומר בלשון המסייגת "יקריבנו" — דווקא אחת באה עם לחם, ולא שתים. ועוד: מנין לרבות אף את הולדות תמורות וחליפות (שאבדה התודה הראשונה, והפריש בהמה אחרת במקומה, ולאחר מכן נמצאה הבהמה הראשונה)? — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב): "ואם על תודה" — שכולן קרבות כתודה. יכול יהו כולן טעונות לחם? — תלמוד לומר: "על זבח התודה" — רק התודה עצמה טעונה לחם, ולא ולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם.

ה משנה בהמת חולין (זכר) שהיא תמורת בהמת עולה, וכן ולד בהמת התמורה (אם המיר בהמת חולין נקבה בבהמת עולה וילדה זו זכר), ואף ולד ולד ולדה של תמורת העולה, עד סוף כל דורות העולם — הרי אלו דינם כעולה עצמה, וטעונין (חייבים) בכל דיני הקרבת העולה: הפשט העור וניתוח הבשר וכליל לאשים (שריפת כולה על אש המזבח). המפריש בהמה ממין נקבה לקרבן עולה (וקרבן עולה בא רק מן הזכרים), ואם ילדה אותה בהמה זכר — הרי דינו של זה, אף שהוא זכר (וזכר עולה לקרבן עולה), שירעה עד שיסתאב (יפול בו מום), וימכר, ויביא בדמיו עולה. ר' אליעזר אומר: הוא (הולד) עצמו יקרב עולה.

ו גמרא שנינו בתחילת המשנה כי ולד תמורת עולה הריהו קרב כעולה, ואילו בסופה נחלקו חכמים ור' אליעזר בדינו של ולד בהמה נקיבה שהוקדשה לעולה, ושואלים: מאי שנא רישא דלא פליגי [מה שונה תחילת המשנה, שלא נחלקו בה חכמים ור' אליעזר], והכל מודים שקרב, ומאי שנא סיפא דפליגי [ובמה שונה סוף המשנה, שנחלקו בה]?

אמר רבה בר בר חנה: אף במקרה המתואר בתחילת המשנה, במחלוקת היא שנויה בין חכמים לר' אליעזר, והדעה המובאת במשנתנו שיטת ר' אליעזר היא. ורבא אמר: אפילו תימא רבנן [תאמר כי כשיטת חכמים היא תחילת משנתנו], ואולם יש לומר כי עד כאן לא שמענו כי פליגי עליה [נחלקו עליו] על ר' אליעזר אלא דווקא גבי [אצל, בענין] המפריש נקבה לעולה שלדעתם אין הולד קרב, משום דאימיה [שאמו] עצמה לא קריבה. אבל במקרה של ולד תמורה — כיון דאימיה נמי [שאמו, (כלומר, מקור קדושת אמו, העולה המקורית שאותה המירו על אמו שהיתה זכר) גם כן] קריבה, אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שהולד עצמו יקרב.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' אליעזר שיקרב עולה הוא עצמו? ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] מן האמור במשנה להלן כ,ב, ששנינו: בהמת חולין (בין זכר ובין נקיבה) שהיא תמורת קרבן אשם, וכן ולד בהמה (נקיבה) תמורה של קרבן אשם, וכן ולדן וולד ולדן עד סוף כל דורות העולם — דינם שירעו עד שיסתאבו, וימכר, ויפלו (וימסרו) דמיו לצורך עולות נדבה של הציבור.

ר' אלעזר אומר: ימותו. ר' אליעזר אומר: אין דמיהם הולכים לצורך נדבת הציבור, אלא הבעלים עצמו של בהמת התמורה יביא בדמיהן עולה. ומתוך דיוק דברי ר' אליעזר נלמד: בדמים המתקבלים ממכירתו של ולד התמורה — אין [כן] יביא קרבן עולה, אבל הוא ולד התמורה עצמו — לא קרב כעולה!

אמר רב חסדא: ר' אליעזר לדבריהם דרבנן קאמר להו [של חכמים אמר להם], שכך אמר: לדידי [לי כשעלצמי] — סבירא לי [אני סבור] שאפילו הולד עצמו נמי [גם כן] קרבה עולה. ואולם לדידכו דאמריתו [לכם, לשיטתכם, שאומרים אתם] שהיא רועה ולכשיפול בה מום תימכר ויביא בדמיה עולה — אודו [הודו] לי מיהת [לפחות] שמותרות (מותר הכסף שנשאר לאחר שקנו באשם עולה) לנדבת יחיד אזלי [הולכים], ולא לנדבת ציבור. ואמרי ליה [ואמרו לו] חכמים בתשובה: מותרות לנדבת ציבור אזלי [הולכים].

רבא אמר הסבר אחר: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אליעזר שהוא הולד עצמו יקרב עולה — אלא דווקא במפריש נקבה לעולה, וילדה, וטעם הדבר: דאיכא [שכן יש] שם עולה על אמו,

§ Rabbi Ḥiyya teaches a baraita to support the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, that all agree that the offspring of the offspring of a peace offering is not sacrificed: The verse states: “If he sacrifices a lamb for his offering, then shall he present it before the Lord” (Leviticus 3:7). Two limitations are derived from this verse: The word “lamb” indicates that the first offspring, i.e., the offspring of the peace offering, is sacrificed, but the second offspring, i.e., the offspring of the offspring, is not sacrificed.

In addition, the word “he [hu]” is interpreted as referring to the offspring of the peace offering rather than the owner, as it is obvious from the context that the owner is sacrificing the animal and the word would be unnecessary if written only for that purpose. Therefore, it teaches that the offspring of a peace offering is sacrificed, but the offspring of all other sacrificial animals is not sacrificed. This indicates that even those Sages who rule that the offspring of a peace offering is sacrificed agree that the offspring of the offspring is not sacrificed.

The Gemara clarifies the second limitation, that the offspring of other sacrificial animals is not sacrificed: The offspring of which type of offering is referred to here? If it is referring to that of a burnt offering or guilt offering, they are male and therefore not capable of giving birth to offspring. If it is referring to the offspring of a sin offering, the verse is unnecessary, as the Sages learned this halakha as a tradition that it is left to die and may not be offered.

Ravina said: The verse serves to include, in the limitation that the offspring of other sacrificial animals are not sacrificed, the offspring of an animal that was consecrated as animal tithe and then gave birth. The Gemara asks: Why do I need a verse to include the offspring of the animal tithe? It is derived through a verbal analogy between the word passing [avara] mentioned with regard to animal tithe, and the word passing [avara] mentioned with regard to a firstborn animal, which is male and cannot give birth to offspring. With regard to animal tithe the verse states: “And all the tithe of the herd or the flock, whatsoever passes [ya’avor] under the rod, the tenth shall be holy unto the Lord” (Leviticus 27:32), and with regard to a firstborn, the verse states: “And you shall set apart [veha’avarta] for the Lord all that opens the womb; every firstborn that is a male, which you have that comes of an animal, shall be the Lord’s” (Exodus 13:12).

The Gemara answers: This verse is necessary, as it might enter your mind to say that one does not derive the possible from the impossible, as in this case, where one seeks to derive by way of analogy the halakha of the offspring of animal tithe from that of a firstborn, which is a male and therefore cannot give birth. Therefore, the verse teaches us that the offspring of animal tithe is not sacrificed on the altar as an offering.

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon and Rabbi Pappeyas testified about the offspring of a peace offering that it is sacrificed as a peace offering. Rabbi Pappeyas added the testimony that he had a cow that was eaten as a peace offering on Passover, and its offspring was eaten as a peace offering on a different Festival [beḥag].

Since the term ḥag generally refers to Sukkot, the Gemara asks: And according to the opinion of Rava, who said with regard to sacrificial animals that once one pilgrimage Festival has passed from when they were consecrated, and the owner has not yet brought them to the Temple, each day he transgresses with regard to them the prohibition of: You shall not delay, which is derived from the verse that states: “When you shall vow a vow to the Lord your God, you shall not delay to pay it” (Deuteronomy 23:22), already from Shavuot he must eat the offspring of the peace offering that was sacrificed on Passover. Why then did they wait until Sukkot? Rav Zevid said in the name of Rava: It is referring to a case where the owner was unable to sacrifice the offspring of the peace offering on Shavuot due to circumstances beyond his control, for example, if the animal was ill on Shavuot [ba’Atzeret].

Rav Ashi said an alternative explanation: What is the meaning of the word ḥag that is taught in the mishna in the testimony of Rabbi Pappeyas? It is referring to the festival of Shavuot, not Sukkot. The Gemara asks: And the other amora, Rav Zevid, why didn’t he explain the mishna in this manner? The Gemara answers: Wherever the tanna teaches the word Pesaḥ in a mishna, and he wishes also to teach something about Shavuot, he uses the term atzeret rather than the word ḥag.

The Gemara asks: If so, that the offspring of the peace offering was not sacrificed on Shavuot due to illness, as suggested by Rava, or that it was indeed sacrificed on Shavuot, as proposed by Rav Ashi, what is the purpose of the testimony of Rabbi Pappeyas? He certainly cannot be excluding the opinion shared by Rava, as might have been indicated by a straightforward reading of the mishna. The Gemara answers: His testimony serves to exclude the opinion of Rabbi Eliezer, who said that the offspring of a peace offering is not sacrificed as a peace offering. Rabbi Pappeyas therefore testifies that the offspring of a peace offering is sacrificed as a peace offering, and that this was the actual practice in the Temple.

MISHNA: The offspring of a thanks offering and the substitute of a thanks offering, and the offspring of the offspring and its substitute, and the offspring of their offspring until the end of all time, they are all like thanks offerings, with the only difference being that they do not require the accompanying loaves, unlike the thanks offering itself.

GEMARA: The Gemara asks: From where is this matter derived, that the offspring and substitute of a thanks offering do not require the accompanying loaves? The Gemara answers: As the Sages taught in a baraita, with regard to the verse: “If he offers it for a thanksgiving, then he shall offer with the sacrifice of thanksgiving unleavened cakes mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil” (Leviticus 7:12). What does the term “offer it [yakrivenu]” serve to say?

The baraita explains: The term is referring to one who designates a thanks offering and it was lost, and he separated another in its place, and then the first animal was found, and now both of them stand before him available for sacrifice. From where is it derived that he may sacrifice whichever one he wants and bring its accompanying loaves with it? The verse states: “He offers a thanks offering,” indicating that he may offer either one.

One might have thought that even the second should require the accompanying loaves. Therefore, the verse states: “Offer it,” to teach that only one of them is brought with the loaves, and not two. From where is it derived that the offspring, substitutes, and replacement offerings, in the case where the animal was lost, another was separated in its place, and then the original animal was found, are included and may be sacrificed as well? The verse states: “And if…as a thanksgiving,” teaching that they may all be sacrificed as thanks offerings. One might have thought that all of them require loaves. Therefore, the verse states: “With the sacrifice of thanksgiving,” which indicates that only the thanks offering itself requires loaves, but its offspring and its substitute and its replacement do not require loaves.

MISHNA: With regard to the substitute of a burnt offering, the offspring of the substitute, e.g., if one substituted a female animal for a burnt offering, and it gave birth to a male, and the offspring of the offspring of its offspring until the end of all time, they are all like burnt offerings and therefore they require flaying and cutting into pieces and must be burned completely in the fire. In the case of one who designates a female animal as a burnt offering, which may be brought only from males, and that female gave birth to a male, although it is a male, it is left to graze until it becomes unfit [sheyista’ev] and then it is sold, and he brings a burnt offering with the money received for its sale. Rabbi Elazar says: The male offspring itself is sacrificed as a burnt offering.

GEMARA: The first clause of the mishna states that the offspring of a female substitute for a burnt offering is brought as a burnt offering, whereas in the latter clause the Rabbis and Rabbi Elazar disagree about the status of a female animal that was consecrated as a burnt offering. The Gemara therefore asks: What is different in the first clause that they do not disagree, and what is different in the latter clause that they disagree?

Rabba bar bar Ḥana says: Even the first clause is taught as a matter in dispute between the Rabbis and Rabbi Elazar, and the ruling there is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. And Rava said: You may even say that the first clause is in accordance with the opinion of the Rabbis, but they disagree with Rabbi Elazar only with regard to one who designates a female animal for a burnt offering, as they maintain that the offspring may not be sacrificed because its mother may not be sacrificed. But with regard to the offspring of a substitute, since its mother, i.e., the original burnt offering that is the source of the mother’s sanctity as a substitute, may also be sacrificed, even the Rabbis concede that the offspring may be sacrificed.

The Gemara asks: And did Rabbi Elazar say that the offspring of a female designated as a burnt offering itself is sacrificed as a burnt offering? But one may raise a contradiction from the mishna (20b): The substitute of a guilt offering, the offspring of that substitute, and their offspring and the offspring of their offspring, until the end of all time, all graze until they become unfit, and then each animal is sold, and the money received for the sale is allocated for communal gift offerings.

Rabbi Eliezer says: These animals are not left to graze until they become unfit and then each animal is sold; rather they are left to die. Rabbi Elazar says: Communal gift offerings are not purchased with the money from the sale; rather, the owner should bring an individual burnt offering with the money received for its sale. The Gemara infers from Rabbi Elazar’s statement that with the money received for its sale, yes, one brings an individual burnt offering, but the offspring of the substitute itself, no, one may not bring it as a burnt offering.

Rav Ḥisda said: Rabbi Elazar was speaking to them in accordance with the statement of the Rabbis, as follows: According to me, I hold that even the offspring itself is also sacrificed as a burnt offering. But according to you, who say that the animal is left to graze until it becomes blemished and then it is sold and the money used for the purchase of burnt offerings, concede to me at least that the remainder of the money goes for the purchase of individual gift offerings, rather than communal offerings. And the Rabbis said to him in response that the remainder of the money goes for communal gift offerings.

Rava said another explanation: Rabbi Elazar says that the offspring itself is offered as a burnt offering only in a case where he designated a female animal as a burnt offering and it gave birth, since there is burnt offering status for a bird that is the same sex as its mother.