תמורה יז ע"ב

תמורה יז ע"ב - Steinsaltz

The Gemara explains that Shmuel could have said to you: Perhaps this tanna also holds that anywhere that an animal is not fit itself for sacrificing, inherent sanctity does not rest upon it. Shmuel himself holds in accordance with those who disagree with this opinion.

MISHNA: These are the sacrificial animals for which the halakhic status of their offspring and substitutes is like their own halakhic status: The offspring of peace offerings, and their substitute animals, and even the offspring of their offspring or their substitute animals, and even the offspring of their offspring, until the end of all time [ad sof kol ha’olam]. They are all endowed with the sanctity and halakhic status of peace offerings, and therefore they require placing hands on the head of the animal, and libations, and the waving of the breast and the thigh in order to give them to the priest.

GEMARA: The Gemara asks: Since the tanna already taught: The offspring of the offspring or the substitute and the offspring of their offspring, why do I need him to state: Until the end of all time? The Gemara answers: The tanna of our mishna heard that Rabbi Elazar said in the next mishna that the offspring of a peace offering is not sacrificed as a peace offering, but rather it is sequestered and left to die, and the tanna of our mishna said to him: It is not necessary to state with regard to their offspring that I do not concede to you, as I maintain that it is sacrificed upon the altar as a peace offering, but even with regard to all of the offsprings until the end of time I do not concede to you, as I rule that they are all sacrificed as peace offerings.

§ With regard to the mishna’s statement that the halakhic status of the offspring of peace offerings and their substitutes are like that of the peace offering itself, the Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: As the Sages taught in a baraita: “And if his offering be a sacrifice of peace offerings: If he offer of the herd, if male if female, he shall offer it without blemish before the Lord” (Leviticus 3:1). Since the verse already states: “If he offer of the herd,” the words “if male if female” are unnecessary. Rather, the word “male” serves to include the offspring of a peace offering as having the the same halakhic status as a peace offering.

The baraita objects: But could this not be derived through an a fortiori inference: If a substitute of a peace offering, which is lenient in that it is not grown from consecrated property, i.e., it is not the offspring of a sacrifical animal, is sacrificed as a peace offering, then with regard to the offspring of a peace offering, which is more stringent since it is grown from consecrated property, is it not logical that it be sacrificed as a peace offering?

The baraita responds that this a fortiori inference may be refuted: What is unique about the halakhic status of a substitute? It is unique in that the halakha of substitution applies to all sacrificial animals that belong to an individual, and therefore the substitute of a peace offering is offered as a peace offering. Shall you say the same with regard to the offspring, which is more lenient in that it does not apply to all sacrificial animals, as some are male and do not give birth, and therefore there is reason to say that it is not sacrificed as a peace offering, since the halakha with regard to the sanctity of the offspring does not apply to all sacrificial animals? Therefore, the verse states the word “male” to include the offspring, and it states the word “female” to include the substitute of a peace offering, indicating that both have the status of a peace offering.

I have derived only that the substitute of an unblemished peace offering and the offspring of an unblemished peace offering have the status of a peace offering. From where do I derive that the offspring of blemished animals and the substitute of blemished animals which are themselves unblemished have the status of peace offerings? The verse states in a more expanded form: “If male,” to include the offspring of blemished animals, and “if female,” to include the substitute of blemished animals.

The Gemara analyzes the baraita: Rav Safra said to Abaye: But why should I not reverse the interpretations and say that the words “if male” serve to include the substitute of blemished animals, and the words “if female” serve to include the offspring of blemished animals? Abaye responds: It stands to reason that from the same place that the substitute of unblemished animals is included, i.e., from the word “female,” the substitute of blemished animals is also included, i.e., from the expanded form “if female.” Likewise, since the word “male” teaches that the offspring of an unblemished peace offering is included, the offspring of a blemished peace offering is included from the phrase “if male.”

Rav Safra said to Abaye in explanation of his question: Did I say to you to reverse the interpretations of the phrases “if male” and “if female”? I actually said that the interpretation of the entire verse should be reversed as follows: Say that the word “male” serves to include the substitute of both a blemished and an unblemished offering, and the word “female” serves to include the offspring of both a blemished and an unblemished offering. Abaye said to him in response: It is logical to interpret the verse as the baraita does, as the word offspring [valad] indicates a masculine form, while the word substitute [temura] indicates a feminine form.

§ The baraita stated that the offspring of a blemished peace offering has the status of a peace offering. The Gemara asks: For what matter is that halakha relevant? Shmuel said: It is relevant with regard to sacrificing it on the altar as a peace offering, even though its mother is blemished and disqualified for the altar. And the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who rules that if one sets aside a female animal for a burnt offering, and that animal gave birth to a male, the offspring is offered as a burnt offering, even though its mother may not be offered as a burnt offering (see 18b).

The baraita therefore teaches that the same is true with regard to the offspring of a blemished peace offering. And although Rabbi Elazar already stated this principle, it was necessary for the baraita to repeat it in this case, lest you say that when Rabbi Elazar says his opinion, it is only with regard to a burnt offering, due to the fact that there the discrepancy between mother and offspring is their sex, and there is burnt offering status for females, i.e., the case of a bird that is the same sex as its mother, as one may sacrifice a female bird burnt offering. But perhaps these offspring of a blemished peace offering are not sacrificed, as there is no case of a blemished animal that may be offered as a peace offering. Therefore, it teaches us that even these offspring may be sacrificed.

Bar Padda said: The statement of the baraita that the offspring of a blemished peace offering has the status of a peace offering is relevant only with regard to grazing the animal until it develops a blemish, after which it may be redeemed and the money used to bring a burnt offering. But the animal itself may not be sacrificed on the altar. And the baraita is in accordance with all opinions. As it was stated that the following amora’im disagreed about the same point as did Shmuel and bar Padda: Rava said that the offspring of a blemished offering is consecrated with regard to sacrificing it upon the altar, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, whereas Rav Pappa said that this halakha applies only with regard to grazing, and this is in accordance with all opinions.

§ In the baraita, the halakha governing the substitute and offspring of a peace offering is derived from the superfluous words “male” and “female.” The Gemara notes: But this tanna cites the source of this halakha from here: “Only the holy things you have, and your vows, you shall take and go to the place which the Lord shall choose; and you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood, upon the altar of the Lord your God; and the blood of your sacrifices shall be poured out against the altar of the Lord your God, and you shall eat the flesh” (Deuteronomy 12:26–27).

With regard to the words: “Only your holy things,” these are the substitutes; “that you have,” these are the offspring. And with regard to these, it states: “You shall take and go to the place which the Lord shall choose,” i.e., they must be brought to the Temple as offerings.

One might have thought that one should bring them into the Temple but withhold water and food from them so that they die. Therefore, the verse states: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood, upon the altar of the Lord your God.” This indicates that in the manner that you treat a burnt offering, you should treat the substitute of a burnt offering, and in the manner that you treat a peace offering, you should treat the offspring of a peace offering and the substitute of a peace offering.

One might have thought that this is the halakha with regard to all sacrificial animals, i.e., that their substitutes and offspring are sacrificed upon the altar. Therefore, the verse states: “Only your holy things,” which, as the Gemara will explain shortly, excludes certain offspring from this principle. This is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: The word “only” is unnecessary, as it states with regard to a guilt offering: “It is a guilt offering; he is certainly guilty before the Lord” (Leviticus 5:19). The term “It is [hu],” indicates that only it, the guilt offering itself, is sacrificed upon the altar, but its substitute is not sacrificed.

§ The Master said above: Due to the phrase in the verse “You shall take and go,” one might have thought that one should bring the substitute and offspring into the Temple but withhold water and food from them so that they die. Therefore, the verse states: “And you shall offer your burnt offerings, the flesh and the blood, upon the altar of the Lord your God.”

The Gemara asks: From where would this be derived, that these animals should be brought into the Temple and then left to die? Since the halakha that five sin offering are left to die is learned through a tradition transmitted to Moses from Sinai, and the offspring of a sin offering and the substitute of a sin offering are included among those five, it would have been reasonable to conclude that only those sin offerings are left to die, but these animals, the offspring of a peace offering and the substitute of a peace offering, are sacrificed upon the altar.

The Gemara answers: The verse is necessary, lest you say that these five sin offerings may be left to die in any location, but these, the offspring and substitute of a peace offering, must be left to die specifically in the Temple. Therefore, the verse teaches us that this is not so, as the offspring and substitute of a peace offering may be offered upon the altar.

§ The master said above: One might have thought that this is the halakha even with regard to all sacrificial animals that their substitutes and offspring may be sacrificed upon the altar just as the sacrificial animals themselves are. Therefore, the verse states: “Only your holy things,” indicating that this principle does not apply equally in all cases. The Gemara asks: The offspring of which offering is referred to here? If it is referring to the offspring of a burnt offering, a burnt offering is male, and is therefore not capable of giving birth. And if it is referring to the offspring or substitute of a sin offering, it is learned as a tradition that such an animal is left to die.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

ומתרצינן: אמר לך שמואל: קא ^[170] סבר רבי אלעזר, כל היכא דלא חזיא לגופה, כל בהמה שאינה ראויה ליקרב, לא נחתא לה קדושת הגוף. ואילו חכמים חולקים עליו, ^[171], וסוברים שחלה עליה קדושת הגוף, ושמואל סובר כמותם.

הגמרא מביאה משנה [לקמן ל ב] להקשות על שמואל.

תנן: כל הקדשים שנעשו טריפה, אחרי הקדשתם - אין פודין אותן, לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אלא טעונין מיתה וקבורה בקדושתן.

ומדייקינן: טעמא, כל הטעם שהן קדושין, הוא משום "שנעשו" טריפה אחרי היותן קדושין, הא, אבל אם היו טריפה מעיקרא, לפני הקדשתן - לא חלה עליהן קדושת הגוף כלל ופודין אותן -

הרי שלא חלה עליה קדושת הגוף, וקשה על שמואל?

ומתרצינן ^[172]: דלמא, יתכן לומר כי האי תנא סבר כדברי רבי אלעזר, שכל היכא דלא חזי לגופה - לא נחתא ליה קדושת הגוף. וחכמים חולקים עליו וסוברים שחלה עליה קדושת הגוף, ושמואל סובר כמותם.

הדרן עלך פרק יש בקרבנות

הערות

^[170] גירסת רש"י והשיטה מקובצת.

^[171] דברי חכמים הם בתוספתא [פרק א הלכה ו].

^[172] גירסת ספרים ישנים [בשיטה מקובצת]: לא תשני "שנעשו" טריפה, אלא תני, צריך לשנות: שהיו טריפה, בשעת הקדשתם. ואיבעית אימא, לעולם דנעשו טריפה, ומני רבי אלעזר היא וכולהו.

פרק שלישי - אלו קדשים

אחרי שהתבאר בפרק הקודם ענין ולד חטאת ותמורת חטאת, מבארת המשנה בפרק זה את דינם של הולדות והתמורות של שאר הקרבנות.

מתניתין:

אלו קדשים שוולדותיהן ותמורותיהן - כיוצא בהן. שהולדות והתמורות שלהם, שוים בדינם ובקדושתם לקדשים עצמם:

ולד שלמים, ותמורתן.

ולדן של שלמים או של ^[1] תמורת שלמים.

וכן וולד ולדן עד סוף כל העולם, הרי הן שלמים, לכל הלכות שלמים.

וטעונין סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק כשלמים.

גמרא:

הגמרא דנה בלשון המשנה: כיון דתנא, ששנה כבר התנא במשנה: ולדן של שלמים, וכן ולד ולדן, קרב שלמים כשלמים עצמם, אם כן, זה שחזר התנא והוסיף "עד סוף כל העולם" - למה לי? ומבארת הגמרא: תנא דידן, התנא של משנתנו, שמעיה [שמע] לרבי אליעזר, דאמר במשנה הבאה: ולד שלמים לא יקרב שלמים, אלא כונסו לכיפה, ומת, ^[2] וכפי שיבואר שם. ולפיכך, אמר ליה תנא דידן: לא מיבעיא בוולדן, דלא מודינא לך, ^[3] שאינני מודה בו לדבריך אלא הרי הוא קרב שלמים, אלא אפילו עד סוף העולם, שאז יש לחשוש יותר לטעמך שלא יקרב שלמים [וכמו שיבואר להלן], ^[4] בכל זאת, לא מודינא לך, והנני סובר שלעולם הרי הם שלמים.

שנינו במשנתנו: הרי הן שלמים, וטעונין סמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק.

ודנה הגמרא: מנא הני מילי, מנין נלמד דברים אלו?

דתנו רבנן: אמרה תורה בפרשת שלמים [ויקרא ג] "ואם זבח שלמים קרבנו, אם מן הבקר הוא מקריב, אם זכר אם נקבה, תמים יקריבנו לפני ה'".

וכיון שהמילה "בקר" כוללת גם זכר וגם נקבה, ^[5] הרי זה שהוסיפה התורה ואמרה "אם זכר אם נקבה", היא באה ללמד:

"זכר" - לרבות את הולד, שנולד מבהמה שהיא קרבן שלמים, שגם הוא יקרב שלמים.

ודנה הברייתא: למה לי לדרוש את דין הולד מיתור המילה "זכר"?

והלא דין הוא, אפשר ללמוד את דינו מקל וחומר: ומה תמורה של שלמים, שאינה ^[6] גידולי הקדש, בכל זאת היא קריבה, כמו שיבואר בהמשך הברייתא. ולד של שלמים, שהוא גידולי הקדש, אינו דין שיקרב! ^[7]

אך יש לפרוך: מה לתמורה, שהיא חמורה יותר מולד שלמים, שכן נוהגת קדושת תמורה בכל הקדשים של יחיד, תאמר בולד, שאינו נוהג בכל הקדשים, שהרי עולה ואשם זכרים הם. ואם כן, אין לומר שולד של שלמים חמור מתמורת שלמים, אלא אדרבה, התמורה חמורה ממנו!

ועתה, הואיל ^[8] וולד אינו נוהג בכל הקדשים, היה עולה על הדעת לומר שאינו קרב. הלכך, תלמוד לומר "זכר", לרבות את הולד.

ועוד דורשת הברייתא: מה שאמרה התורה "נקבה", ^[9] בא לרבות את התמורה, שגם תמורת שלמים תיקרב. ^[10]

וממשיכה הברייתא: מדרשות אלו, אין לי ללמוד מהן, אלא ולד תמימין, ^[11] שהאם תמימה, ותמורת תמימין, שהבהמה שבה הומרה בהמת החולין היא תמימה.

ולד בעלי מומין, ותמורת בעלי מומין, מנין שגם הן קרבין [אף על פי שהבהמה אשר ממנה באה הקדושה אינה ראויה להקרבה]?

תלמוד לומר "אם זכר". שיכול היה הכתוב לומר "זכר ונקבה", ואמר "אם זכר", לרבות ולד בעלי מומין.

ומה שאמר הכתוב "אם נקבה", בא לרבות תמורת בעלי מומין.

עד כאן הברייתא.

אמר ליה רב ספרא לאביי: ואיפוך אנא! למה דרשנו כך, ולא נדרוש להיפך, ש"אם זכר" לתמורה, ו"אם נקבה" לולד?

והבין אביי את דברי רב ספרא, שהוא דן על הדרשות מ"אם", לרבות ולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין, ולכן, אמר ליה אביי: מסתברא לדרוש כן! כי ממקום שנתרבתה תמורת תמימין, ממה שאמרה תורה "נקבה", משם [דהיינו, מה"אם" הכתובה לצידה], מאותו מקום עצמו נתרבתה תמורת בעלי מומין. וממקום שנתרבה ולד תמימה, נתרבה ולד בעלת מום.

אמר ליה רב ספרא לאביי: מי קאמינא לך, האם אמרתי לך ליפוך הדרשה מ"אם" זכר ומ"אם" נקבה לגבי בעלי מומין?! אנא, כוליה קרא קאמינא! על כל אותה דרשה לגבי תמימין, "זכר" לרבות את הולד ו"נקבה" לרבות את התמורה, על דרשה זו אמרתי ודנתי: אימא, למה לא נדרוש להיפך, "זכר" לרבות את התמורה, ואילו "נקבה" לרבות את הולד? ^[12] אמר ליה אביי לרב ספרא: ולד, לשון זכר משמע, לכן נתרבה מ"זכר". ואילו תמורה, לשון נקבה משמע. לכן נתרבתה מ"נקבה".

אמרה המשנה לקמן [יח ב]: המפריש נקבה לעולה [ונקבה הרי אינה ראויה לעולה] וילדה זכר, נחלקו בדבר חכמים ורבי אלעזר. חכמים סוברים שאותו הולד, אף על פי שהוא קדוש בקדושת אמו, לא יקרב הוא עצמו, אלא ירעה עד שיפול בו מום, ויפדה, ובדמיו יביאו עולה. ורבי אלעזר סובר שהוא עצמו יקרב עולה.

הלכך דנה הגמרא על ברייתא זו שריבתה קדושת שלמים על ולד שלמים שאמו בעלת מום, האם יש עליו קדושה לגמרי [יותר מאמו!] ויקרב שלמים. או, שירעה עד שיפול בו מום וימכר ובדמיו יביאו שלמים.

ודנה הגמרא: למאי הלכתא, לאיזה הלכה יש על ולד בעלת מום קדושת שלמים?

אמר שמואל: קדוש הוא לגמרי, ואפילו ליקרב!

ודברי הברייתא הם אליבא דרבי אלעזר, ^[13] הסובר כן בולד עולת נקבה, שאף היא אינה ראויה להקרבה. ולמה הוצרך להשמיענו זאת?

דמהו דתימא, היה מקום לומר, כי קאמר רבי אלעזר, במה אמר שהולד קדוש אפילו ליקרב, רק בעולה אמר כן, משום דעל כל פנים, איכא שם עולה על אמו. שאף על פי שאינה ראויה להקרבה, מכל מקום, לא פקעה ממנה קדושת עולה, שהרי יש אפשרות לנקבה להיות עולה, כגון עולת העוף, כמבואר לעיל [יד ב] "אין תמות וזכרות בעוף".

אבל הני וולדות, של בעלי מומין, שאין שום אפשרות של קדושת הקרבה על שלמים בעלי מומין [ואין קרבן שלמים בעופות], היה עולה על הדעת לומר, שאפילו לדברי רבי אלעזר לא קרבי! הלכך, קמשמע לן, שלדעת רבי אלעזר בכל אופן קריבים הולדות בקדושת שלמים.

בר פדא אמר: מה שאמרה הברייתא, ולד ^[14] בעלי מומין הוא כשלמים, הוא לרעייה בלבד. ואין צריך להעמידה כרבי אלעזר, והיא נשנתה אליבא דדברי הכל, אפילו לחכמים. ועיקר חידוש הברייתא הוא שאינו חולין ^[15].

איתמר נמי, ^[16] וכן נחלקו בכך אמוראים אחרים:

רבא אמר: ליקרב, ואליבא דרבי אלעזר, כדברי שמואל.

ואילו רב פפא אמר: לרעייה, ואליבא דדברי הכל, כדברי בר פדא.

והאי תנא, של הברייתא הבאה, מייתי לה, להלכה זו שולדות ותמורות קדשים הן כיוצא בהן, מהכא, ממקרא זה:

אמרה תורה בפרשת הבאת קרבנות לבית המקדש [דברים יב] "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך, תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה', ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך, ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, והבשר תאכל".

ודרשינן: מה שנאמר "רק קדשיך" - אלו תמורות, שחייב להביאן לבית הבחירה. ^[17] ומה שנאמר "אשר יהיו לך" - אלו הוולדות. ^[18]

וממשיכה הברייתא: עוד נאמר שם "תשא, ובאת אל המקום אשר יבחר ה'".

יכול יכניסנו, לולד או לתמורה, לבית הבחירה, וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו, ובכך יקיים "תשא ובאת אל המקום" [ויבואר לקמן]?

תלמוד לומר "ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך". כדרך שאתה נוהג בעולה, אתה נוהג בתמורה.

ועוד נאמר שם "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך, והבשר תאכל". ואיזה קרבן נאכל הבשר לבעלים? הוי אומר: זה שלמים. ללמדך, כדרך שאתה נוהג בשלמים, אתה נוהג בוולדי שלמים הנלמדים מ"אשר יהיו לך", ובתמורה הנלמדת מ"רק קדשיך" ^[19].

וממשיכא הברייתא: יכול אף ^[20] כל הקדשים כן, יקרבו ולדן ותמורתן?

תלמוד לומר "רק", וכל מקום שנאמר בתורה "אך" או "רק" הרי זה בא למעט, וכאן בא למעט שאר כל הקדשים [והגמרא תבאר ולד או תמורה של איזה קרבן בא למעט], אלו הם דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: אינו צריך למעט מ"רק". כי הרי הוא אומר בפרשת אשם [ויקרא ז ^[21]] "אשם הוא", ודרשינן, רק הוא, האשם, קרב, ואין תמורתו קריבה, ויבואר לקמן.

ודנה הגמרא בדברי הברייתא: אמר מר, "תשא ובאת". יכול יכניסנו לבית הבחירה, וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו?

ויש לשאול: ומנא תיתי, ולמה עלה על דעתך לומר כן, והוצרכת לימוד שאינו כן?

הא כיון דגמירי הלכה למשה מסיני כי חמש חטאות מתות, ובכללם ולד חטאת ותמורת חטאת, הרי אפשר לדעת כי הנך, ולד שלמים ותמורת שלמים, אינם מתים, אלא מקרב קרבי, ולמה הוצרך לדרשה זו?

ומתרצינן: מהו דתימא, היה עולה על הדעת לומר כי חמש חטאות מתות בכל מקום שהוא, ואילו הנך, ולד שלמים ותמורת שלמים, ימותו בבית הבחירה, ובכך יקיים "תשא ובאת". ^[22] הלכך, קמשמע לן הברייתא, שילפינן מסיפא דקרא "ועשית עולותיך וגומר", שדינם להקרבה.

אמר מר, עוד אמרה הברייתא: יכול אף כל הקדשים כן? תלמוד לומר "רק קדשיך".

ודנה הגמרא: ולד דמאן, ולד של איזה קרבן נתמעט מהקרבה מ"רק"?

אי ולד דעולה, ^[23] הרי זה לא יתכן! כיון דעולה, זכר הוא, ולאו בר אולודי, ואין לו ולד. ואילו תמורת עולה, ודאי לא נתמעטה, והיא קרבה, כמו שאמרה הברייתא עצמה "כדרך שאתה נוהג בעולה, אתה נוהג בתמורה".

ואי ולד חטאת הבאה נקיבה או תמורה דחטאת, קשה, למה צריך מיעוט? הרי גמירי לה מהלכה למשה מסיני דלמיתה אזלי. ^[24]

הערות

^[1] הרמב"ם בפירוש המשנה.

^[2] רש"י כאן ולקמן [יח א]. רבינו גרשום מפרש: לא יקרב שלמים אלא ירעה. ותמה הגרי"ז, הרי טעמו של רבי אליעזר הוא משום שמא יגדל מהם עדרים עדרים, ואם כן, מה התועלת ברעייתם, ועל כרחך צריך לכונסם לכיפה שימותו.

^[3] גירסת השיטה מקובצת.

^[4] תירוץ הגמרא הוא אליבא דרבי שמעון, וכפי שביארו רבי יהושע בן לוי. עיין שם.

^[5] וממה שהתורה לא קבעה בו "זכר" כמו בעולה [או "נקבה" כבחטאת] - ממילא שאפשר להביאם זכר או נקבה כפי רצונו. על פי רש"י בכורות [טו ב].

^[6] גירסת התורת כהנים.

^[7] כתב השפת אמת: לכאורה משמע מדיון זה, שהיתה לחכמי הברייתא ידיעה מוקדמת מסברא שהולד קדוש, אלא שלימודם הוא לענין ההקרבה. כמו שכתבו תוס' [ד"ה נקבה] לגבי תמורה, שהיות וכתבה התורה בפרשת תמורה "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", ידעינן שהיא קדושה. וממה שנאמר "נקבה" בפרשת שלמים אנו למדים שהיא קרבה. כי אם נאמר שאין לחכמים סברא מוקדמת שהולד קדוש, קשה, מה רצתה הברייתא ללמוד על ולד בלימוד של קל וחומר מתמורה? ומה ענין זה לזה, הלא התמורה קדושה, ואילו הולד אינו קדוש, ומאיזה טעם יתקדש? והסברא היא, מה שאמרה הברייתא "ולד שגידולו הקדש", שעצם גדילתו במעי הקדש, הוא הנותן לו קדושה. ולפי זה מחדש השפת אמת כי אפילו למאן דאמר [לעיל יא א] "ולדות קדשים בהוויתן הן קדושין", והיינו בשעת לידתן, זה דוקא לגבי שתחול עליהן קדושת הגוף, אבל גם הוא סובר שאפילו במעי אמן יש על הולדות קדושה מסויימת מחמת היותן "גידולי הקדש". ויצטרכו פדיון, ככל קדושת בדק הבית, אלא שסובר כי אין על הולדות קדושת הגוף עד "הוויתן". ומביא שם שהקשה לו חתנו הרה"ג הרי"מ שאם אפילו למאן דאמר "בהוויתן" חלה עליהן קדושה, על כל פנים קדושת בדק הבית אפילו בהיותן במעי אמן, אם כן, יהיה הדין שלא יוכלו להקדישן לקרבן אחר, ומוכיח שם שלמאן דאמר "בהוויתן" אפשר להקדישן לקרבן אחר במעי אמן. ומתרץ, שכל זה אמור לפי ההוה אמינא, שאינו קדוש ליקרב. אבל לפי מסקנת הברייתא, שלמדים מ"זכר" שהולד קדוש ליקרב, אכן אין לו קדושה כלל במעי אמו, כיון שעתיד להתקדש בהוויתן אפילו להקרבה ויהיה ראוי למזבח, לא חלה עליו קדושת בדק הבית. אבל הגרי"ז כתב, שדיון הברייתא על הולד הוא על עצם קדושתו, ועל הקרבתו.

^[8] לפי גירסת השיטה מקובצת והגר"א.

^[9] תמה הרב רבינו יוסף בתוס' [מובא בשיטה מקובצת]: הרי מה שאמרה התורה "אם זכר אם נקבה" אינו מיותר שהרי הוצרך ללמוד ממנו "זכר ודאי ונקבה ודאית" כדי למעט טומטום ואנדרוגינוס ? ועוד קשה: הרי אחרי שדרשנו "זכר" לרבות את הולד - אין המלה "נקבה" מיותרת לדרשה, והתורה צריכה לכתוב שאפשר להביא נקבה לשלמים, שאם לא כן, הוה אמינא ששלמים מובאים דוקא מזכרים? ומתרץ, מפני שכבר כתבה התורה בצאן [כלומר: שלש פרשיות נאמרו בתורה בענין שלמים, בקר, צאן, ועז] "זכר או נקבה", לא הוצרכה התורה לכתוב לגבי בקר, כי מסתמא אין חילוק בין בקר לצאן. נמצא שכל הפסוק לגבי בקר מיותר לדרשה. ואינו צריך לא למעט טומטום ואנדרוגינוס ולא לרבות נקבה. ועיין תוס' בכורות מא ב ד"ה ואתי.

^[10] המשך לשון הברייתא בתורת כהנים [מובאת בשיטה מקובצת]: והלא דין הוא! ומה ולד שאינו נוהג בכל הקדשים כשר ליקרב - תמורה שנוהגת בכל הקדשים אינו דין שתיכשר ליקרב? לא! אי אמרת בולד שגידולו הקדש - תאמר בתמורה שאינה גידולי הקדש?! הואיל ואינה גידולי הקדש לא תיכשר ליקרב! תלמוד לומר "נקבה" לרבות את התמורה.

^[11] גירסת השיטה מקובצת והגר"א.

^[12] הקשו המפרשים: מה הנפקא מינה אם דורשים ולד מ"זכר" ותמורה מ"נקבה" או איפכא ? ועיין בקרבן אהרן על התורת כהנים מה שתירץ. והשפת אמת מבאר ששאלת רב ספרא היא על דיון הברייתא "והלא דין הוא", פירוש, הברייתא דנה, למה צריך קרא לרבות את הולד הלא אפשר ללמדו מקל וחומר. ולכאורה קשה [עיין שיטה מקובצת אות ו] אם, לפי דרך זו, כתבה התורה רק יתור אחד לדרשה - מנין לנו לדרוש תמורה ממנו, וללמוד ולד מקל-וחומר מתמורה, הלא אם באמת יש סברא ללמוד ולד יותר מתמורה מטעם היותו גידולי הקדש, ברור שהיינו למדים ולד מיתור האחד, ולא תמורה? וזוהי קושית רב ספרא: אימא "נקבה" להביא את הולד, וממילא אין לימוד לתמורה כלל, וכל שכן שאין קל-וחומר, ולמה דנה הברייתא ללמוד ולד מתמורה? וכן להיפך, אימא "זכר" להביא את התמורה? עד שתירץ לו אביי: מסתברא "זכר" להביא את הולד ו"נקבה" להביא את התמורה, מטעם המבואר בגמרא. ועיין בחידושי הגר"א [בסוף המסכת] המבאר בדרך אחרת.

^[13] התנא האומר "הוא עצמו יקרב עולה" הוא רבי אלעזר בן שמוע, שרבינו הקדוש למד לפניו. ואילו התנא האומר "ולד שלמים לא יקרב שלמים" הוא רבי אלעזר בן הורקנוס תלמיד רבי יוחנן בן זכאי שבימי החורבן. תוס' יום טוב [משנה ג].

^[14] כן משמע מרש"י. והר"י בתוס' [מובא בשיטה מקובצת] מסופק בתמורת בעלי מומין, אם קרבה אי לא. דיש מקום לומר, דדוקא ולד בעלי מומין לא יקריבנו משום שיצא מגוף דחוי אבל תמורה קריבה, אפילו לבר פדא. ועל דברים אלו כתבו התוס', דודאי שלגבי תמורה דרשינן ומרבינן להקרבה ממש, דאי לרעייה בלבד - למה לי דרשה, הרי עצם תפיסת הקדושה מבעל מום כבר כתבה התורה "טוב ברע", ולכל הפחות נאמר לענין רעייה [עיין תוס' ד"ה נקבה]. והאחרונים מביאים דעת תלמיד הרשב"א [קדושין ז א] ושיטה מקובצת [בכורות טז א] שתמורת בעלי מום קרבה. ועיין בשיטה מקובצת אות יז. אבל רבינו גרשום כתב: ליקרב, ואליבא דרבי אלעזר. דמהו דתימא כי קאמר רבי אלעזר הולד יקרב עולה, היכא דאיכא שם עולה על אמו, אבל הני וולדות ותמורות בעלי מומין, דאין שם שלמים על בעלי מומין, אימא דקסבר רבי אלעזר לא קרבי, קמשמע לן. ולכאורה צריך ביאור שיטתו, כמבואר, הלא על עצם קדושת התמורה אין צריך לשום לימוד, ובודאי שהלימוד מ"אם" הוא על ההקרבה? ועיין בחידושי הגרי"ז.

^[15] כן כתב רש"י. ומסתמא כוונתו קדושת דמים בלבד.

^[16] גירסת השיטה מקובצת והצאן קדשים. והגר"א אינו גורס "נמי".

^[17] ואין לומר שהכוונה לקדשים ממש, שהרי נאמרו בתורה הרבה מקראות שקדשים קרבים בבית המקדש. על פי רש"י בכורות [יד ב].

^[18] ועליהן נאמר "אשר יהיו לך" לעתיד. על פי רש"י נזיר [כה א].

^[19] בעולה לא יתכן לדרוש בולד, דאין עולה באה זכר, ואילו בשלמים יתכן לדרוש גם על ולד. רש"י פסחים [עג א].

^[20] גירסת רש"י.

^[21] על פי השיטה מקובצת והם דברי תוס' במנחות [שם].

^[22] הקשה רבינו פרץ [נזיר שם]: למה צריך להעלותם? הלא יכול להמיתם במקומם כמו בירושלים ? ומתרץ, שלכך צריך להעלותם, כי אם ימיתם במקומם יבוא לטעות ולומר דלאו קדשים נינהו, מאחר שמניחם למות, שיהיה סבור, אם קדשים הם למה יפסידו ההקדש להניחם למות? ויהיה סבור דחולין נינהו ודולדות קדשים לאו קדשים נינהו, ויבוא להשתמש בהם לגזוז ולעבוד וימעלו בהם. הלכך צוה הכתוב להעלותם לירושלים, כדי שידעו הכל שקדשים הם, וימנעו מהם תשמיש וגיזה ועבודה, ולא ימעלו בהם:. דיש לחלק בין חטאת לעולה ושלמים, מפני שבחטאת שקדושתן חמורה שבאין לכפר - אם ימותו במקומן לא אתי לזלזולי בהו ולומר דמה דהם מתים ואינן קריבין הוי משום חסרון קדושה, אבל בעולה ושלמים הוה אתי לזלזולי בהו ולומר שמפני שאין בהם קדושה אינן קריבין. ולכך צוה הכתוב להעלותם לבית הבחירה. [כלומר: כך היתה ה"הוה אמינא"].

^[23] מבואר על פי רש"י כתב יד [מובא בשיטה מקובצת אות לג]. ועיין בתוס' המפרשים בדרך אחרת.

^[24] גירסת השיטה מקובצת.

ומתרצים: אמר [יכול לומר] לך שמואל על כך כי דלמא הך תנא נמי סבר [שמא התנא הזה גם כן סבור] כשיטת ר' אלעזר שכל היכא [מקום] דלא חזיא [שאינה ראויה] לגופה — לא נחתא לה [חלה עליה] קדושת הגוף. ואולם אני סבור כחכמים החולקים עליו, וסבורים שחלה קדושת הגוף.

א משנה אלו הם הקדשים (קרבנות) שדין וולדותיהן (הוולדות שנולדו לקרבנות ממין נקיבה) ודין תמורותיהן (בהמות חולין שהמירו בהן) הינו כיוצא בהן (כדין אותם הקדשים שמהם נאצלה קדושתם): ולד קרבן השלמים, ותמורתן של השלמים, ואף ולדן של וולד השלמים או של תמורת השלמים, וכן ולד ולדן, וכן הלאה עד סוף כל דורות העולם — הרי הן עומדים בקדושת קרבן שלמים, וחלים עליהם דיני השלמים, ולכן הריהם טעונין (חייבים) סמיכה על ראש הקרבן, ונסכים (יין הבא עם הקרבן), ותנופת, כלומר, לקיחה מהקרבן ונתינה לכהן של החזה והשוק.

ב גמרא שואלים: כיון דתנא [שכבר שנה] התנא "ולדן וולד ולדן", אם כן "עד סוף כל העולם" למה לי? ומשיבים: התנא דידן [שלנו] שמעיה [שמע אותו] את ר' אלעזר (בהמשך המשנה, בעמוד הבא) שאמר כי ולד שלמים לא יקרב למזבח כקרבן השלמים, אלא כונסים אותו למקום שבו נמנע ממנו מזון, והרי הוא מת. ואמר ליה [לו] התנא דידן [שלנו]: לא מיבעיא [נצרך] לומר בוולדן — דלא מודינא [שאין אני מודה] לך, וסבור אני שהוא קרב על המזבח כשלמים, אלא אפילו עד סוף העולם גם כן לא מודינא [אינני מודה] לך, בכך וסבור אני שכולם קרבים שלמים.

ג עוד שנינו במשנה שדין הולדות והתמורות כדין השלמים עצמם, ומבררים: מנא הני מילי [מנין אלו הדברים, מה המקור להם בתורה]? — דתנו רבנן [שכן שנו חכמים בברייתא] על האמור בתחילת פרשת השלמים "ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו..." (ויקרא ג, א). שמאחר וכבר כתב "אם מן הבקר" — די בכך, והמילים "זכר או נקבה" מיותרות. אלא באה תוספת לשון זו, "זכר" — לרבות לכל דיני השלמים אף את הולד הנולד לבהמת שלמים.

ושואלים: מדוע נזקק כתוב ללמדנו דין ולדות השלמים, והלא דין (דרך לימוד, קל וחומר) הוא המלמדנו כן, ובאופן זה: ומה תמורה של שלמים, הקלה, שהרי אין היא גידולי הקדש, שלא גדלה במעי בהמת הקדש — דינה שהיא קריבה כשלמים. ולד שלמים, החמור, שהרי הוא גידולי הקדש — אינו דין שיקרב כשלמים?!

ומשיבים: ניתן לפרוך קל וחומר זה, שכן: מה לתמורה, שיש בה צד חמור, שכן תמורה נוהגת בכל הקדשים של יחיד, תאמר בולד, שיש בו צד קל, שכן אינו נוהג בכל הקדשים (שיש קרבנות הבאים מן הזכרים, ואין בהם ולד הקדשים). והיה מקום לומר בולד השלמים שאינו קרב כשלמים, הואיל ודין קדושת הולד אינו נוהג בכל הקדשים — לכך תלמוד לומר (משמיענו הכתוב) בייתור המלה "זכר" — לרבות את הולד. ומה שאמר עוד הכתוב "נקבה" — הרי זה בא לרבות את התמורה של השלמים, שדינה כשלמים.

ומעירים: אין לי ללמוד מכתוב זה אלא בתמורת שלמים ובולד שלמים שהם תמימין שדינם כשלמים, ואולם ולד של בעלי מומין ותמורת בעלי מומין שהם עצמם תמימים מנין לנו שגם כן דינם כשלמים? לכך תלמוד לומר"אם זכר", שהתוספת באה לרבות ולד בעלי מומין וכן "אם נקבה" — לרבות תמורת בעלי מומין. ודנים בדברי ברייתא זו.

אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי: מנין לנו שמ"אם זכר" למדים לענין ולד השלמים ומ"אם נקבה" למדים לענין התמורה, ואיפוך אנא [ומדוע לא אהפוך אני] את דרשות הכתובים, שמ"אם זכר" למדים לענין התמורה ומ"אם נקבה" למדים לענין הולד? השיב לו אביי: מסתברא [מסתבר] הדבר, מאותו מקום שנתרבתה תמורת תמימין (מן הכתוב "נקבה"), בודאי נתרבתה ממנו (מהכתוב המורחב "אם נקבה") גם תמורת בעלי מומין. ובדומה לכך, כיון שמ"זכר" למדנו לענין ולד השלמים התמימים, אף ולד השלמים בעלי המום נלמד מאותו כתוב ("אם זכר").

אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי בהסבר שאלתו: מי קאמינא [האם אמרתי] לך ליפוך [להפוך] את הדרשות הנלמדות מהכתוב "אם זכר" ומהכתוב "אם נקבה"? אנא, כוליה קרא קאמינא [אני, בשאלתי, על כל הכתוב אמרתי], וכך כוונת דברי: אימא [אמור] שהלשון "זכר" בא לרבות את התמורה, בין בתמימים בין בבעלי מומים, והלשון "נקבה" בא לרבות את הולד בין של התמימים בין של בעלי מומים! אמר ליה [לו]: אביי בתשובה: מסתבר לדרוש כדברי הברייתא, שכן "ולד" — לשון זכר משמע, ואילו "תמורה" — לשון נקבה משמע.

ד שנינו בברייתא זו כי אף ולדותיהם של קרבנות שלמים בעלי מומים נוהג בהם דין השלמים. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לענין איזו הלכה] נאמרו הדברים? אמר שמואל: ליקרב [שיקרב] הולד על המזבח, אף שאימו בעלת מום, ואינה קריבה. ואליבא [וכשיטת] ר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר (להלן יח,ב) שהמפריש בהמה נקבה לקרבן עולה, וילדה אותה בהמה ולד זכר — הרי ולד זה קרב כעולה, אף שאימו אינה קריבה לעולה. ואף שכך היא שיטת ר' אלעזר, נצרכה הברייתא להשמיענו כן בוולדות שלמים בעלי מומים, שכן מהו

דתימא [שתאמר, היה מקום לומר]: כי קאמר [כאשר אמר] ר' אלעזר את שיטתו זו, הרי זה דווקא בקרבן עולה — משום דאיכא [שיש] שם עולה על אמו, משום שיש מציאות של עולה אף בנקיבות, בעולת העוף, אבל הני [אלו] ולדות שלמים בעלי מומים — לא קרבי [אינם קרבים], משום שאין אופן בו ייקרא שם שלמים על בעלי מומים. לכך קמשמע לן [הוא משמיע לנו] שאף אלה קרבים.

בר פדא אמר: לא אמרה הברייתא שדין ולדות שלמים בעלי מומים הריהו כדין השלמים אלא לענין רעיה, שיש בהם קדושה כקדושת אימם, והריהם רועים עד שיפול בהם מום, וייפדו ויביאו בדמיהם עולה, אבל הם עצמם אינם קרבים. ואליבא [ולשיטת] דברי הכל. דאתמר [שנאמר] שנחלקו במחלוקת זו של שמואל ובר פדא אף רבא ורב פפא, רבא אמר: נאמר דין ולדות בעלי מומים לענין ליקרב [שיקרב], ואליבא [וכשיטת] ר' אלעזר, ואילו רב פפא אמר: לא נאמר דין זה אלא לענין רעיה, ואליבא [וכשיטת] דברי הכל.

ה בברייתא שהובאה למעלה למדנו את דין תמורות וולדות השלמים מייתור הכתובים "זכר" ו"נקבה", ואילו האי תנא מייתי לה מהכא [תנא זה מביא, לומד, אותה מכאן], שנאמר "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה'. ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל" (דברים יב, כו—כז).

ובאופן זה: "רק קדשיך" — אלו תמורות, "אשר יהיו לך" — אלו הוולדות. ונאמר בהם "תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה'" — שחייב להעלותם למקדש.

ומעתה יש לדון בדבר: יכול יהא דינם שיכניסנו לבית הבחירה, ואולם ימנע מהם מים ומזון כדי שימותו? — לכך תלמוד לומר (השמיענו הכתוב): "ועשית עלתיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל", ללמדנו: כדרך שאתה נוהג בקרבן עולה — אתה נוהג אף בתמורה של עולה, וכדרך שאתה נוהג בקרבן שלמים — אתה נוהג אף בולדי שלמים ובתמורה של שלמים.

ומעתה יש לשאול: יכול דין כל קדשים כן הוא, שתמורתם וולדותיהם קרבים על המזבח? — לכך תלמוד לומר (משמיענו הכתוב) "רק קדשיך", בלשון מיעוט (ולהלן יפורט איזה ולד התמעט), אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אינו צריך מקרא זה של "רק", שהרי הוא אומר בדין קרבן האשם "אשם הוא אשם אשם לה'" (ויקרא ה, יט), והמלה "הוא" באה להורות כי רק הוא, האשם עצמו, קרב על המזבח, ואין תמורתו קריבה.

ו ודנים בדברי ברייתא זו. אמר מר [החכם] בברייתא: ממשמעות הכתוב "תשא ובאת" יכול תהא למד כי יכניסנו את הוולד או התמורה לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון עד שימותו — תלמוד לומר: "ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך".

ושואלים: מנא תיתי הא [מנין תבוא, תעלה סברה זו], שיסתפק בהעלאתם למקדש, ושם ימנע מהם מים ומזון כדי שימותו? שהרי כיון דגמרי [שנלמדו בהלכה למשה מסיני] דינן של חמש חטאות ושתיים מהן הריהן ולד החטאת ותמורת החטאת, נסיק מכאן כי דווקא חטאות אלה הן שמוצאות למיתה, ואילו הנך מקרב קרבי [אלו, ולדות שלמים ותמורות שלמים, הריהן קריבות]!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר, יכול היית לומר] כי חמש חטאות הללו דינן שהן מתות (מובאות לכלל מיתה) בכל מקום, ואילו הנך [אלו] וולד ותמורת שלמים — דינם שימותו דווקא בבית הבחירה, לכן קמשמע לן [הוא משמיע לנו] שאינו כן, והריהן קרבות.

ז ודנים עוד בדברי ברייתא זו. אמר מר [החכם]: יכול אף כל הקדשים כן, שיהא דין ולדותיהם ותמורתם כמותם? — תלמוד לומר "רק קדשיך" בלשון מיעוט, לומר שאין כולם בדין זה. ושואלים: בולד דמאן [של מי, של איזה קרבן] מדובר כאן? אי [אם] המדובר בולד של עולה — הרי קרבן עולה זכר הוא, ולאו בר אולודי [ולא בן הולדה] הוא! ואי [ואם] מדובר בולד או בתמורת חטאת — הרי גמירי לה [מקובל הוא בהלכה למשה מסיני] כי למיתה הם קיימי [עומדים]!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלו קדשים (שלמים) שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן [קרבן] קריבין וולד שלמים ותמורתן וולד וולדן של שלמים עד סוף כל העולם דינן כשלמים (דאמרת את) [שמעינן לר"א דאמר] וולד שלמים לא יקרב שלמים אלא ירעה:

לא מיבעיא וולדן דקרב שלמים כו':

אם זכר. היינו קרא דכתיב אם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר [אם נקבה]. דלא אצטריך (נקבה) אם זכר אם נקבה כיון דאמר מר אם מן הבקר סתם [הוי] משמע בין זכר בין נקבה (וקרא) [אלא] להכי אצטריך זכר לרבות את הוולד ונקבה לרבות התמורה:

ולכתוב נקבה ולא אצטריך למכתב זכר לצורך וולד דמצי יליף וולד מתמורה מק"ו:

והלא דין הוא כו'. ולילף תמורה מוולד ולא מיבעי קרא והלא דין הוא כו':

מה לוולד שכן גידולי הקדש תאמר כו'. להכי אצטריך למיכתב תרווייהו זכר ונקבה:

וולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין מנין דקרבי. בעל מום שקדם הקדשו את מומו שעושה תמורה כדאמרינן טוב מעיקרא עושין תמורה:

כשהוא אמר אם מאם אם קא מירבו:

ליקרב ואליבא דרבי אלעזר (ואפי' אליבא דרבי אלעזר) דאמר במתני' המפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה הוולד עד שיסתאב ואף האם שאין דין להביא עולה נקבה ר' אלעזר אומר (הוא) [הולד] עצמו יקרב עולה דמהו דתימא כי אמר ר' אלעזר הוולד יקרב עולה היכא דאיכא שם עולה על אמו שהרי מצינו עולה בנקבה [בעופות] בעולת העוף [דאמרינן דאין תמות וזכרות בעופות דיכול להביא עולת עוף נקבה אבל הני וולדות ותמורות בעלי מומין דאין שם שלמים על בעלי מומין אימא דקסבר ר' אלעזר דלא קרבי] קמ"ל^א)נראה דצ"ל קמ"ל דאפי' בתמורת בע"מ נמי סבר ר"א דקרבו וכו'. (דאפי') ר' אלעזר נמי סבר דקרבו כמו וולד עולה. ורבנן פליגי עליה דירעו:

[בר פדא אמר. אימא דלא ליקרב קמרבי אלא לרעייה ואתיא אליבא דדברי הכל בין לרבנן בין לר' אלעזר דעד כאן לא קאמר ר' אלעזר בוולד עולה דיקרב משום דאיכא שם עולה על אמו אבל הני לא. אימא איפכא דמאם זכר מרבי תמורות בעלי מומין ומאם נקבה מרבי וולד בעלי מומין אמר ליה מיסתברא מהיכא דמיתרבי וולד תמימין מן זכר מן תמן מן אם דידיה מיתרבו (תמורת) [וולד] בעלי מומין ומן היכא דאיתרבו תמורת תמימה מנקבה מן אם דידיה מיתרבו תמורת בעלי מומין:

א"ל רב פפא מי קאמינא לך ליפוך אם אם אנא כוליה קרא קאמינא לך דליפוך והכי קא אמינא אם זכר לרבות את התמורה ואם דידיה לרבות בעלי מומין ונקבה לרבות את הוולד ואם דידיה לרבות וולד בעלי מומין. א"ל לא מצית אמרת הכי דוולד לשון זכר משמע להכי מיתרבי מזכר ותמורה לשון נקבה משמע להכי מיתרבי מאם נקבה] והדין תנא מייתי לה לוולדות (נמי מקרי קדש ומהכא) ולתמורות [מן הדין קרא:

רק קדשיך אלו התמורות דתמורה נמי איקרי קדש]:

אשר יהיו לך משמע אלו הוולדות. שעתידות לילד מן הקדשים דמדקאמר קרא תשא ובאת אל המקום ולא יותר שומעני מאחר שנשאם שם אינו צריך לעשות יותר אלא יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו ויפטר:

ת"ל דסמיך ליה. ועשית עולותיך הבשר והדם כדרך שאתה נוהג בעולה. לזרוק דמה ולהקטירה כליל כך אתה נוהג בתמורתה וכדרך שאתה נוהג בשלמים כך אתה נוהג בוולדן ובתמורתן סמיכה ונסכין ותנופת חזה ושוק דכתיב ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל יכול אף וולד כל הקדשים יהו להן דין (זה) [אימן]:

ת"ל רק. (למעט דין זה וכל שאר וולדות ותמורת) [מיעט וולדי שאר] קדשים:

[רבי עקיבא אומר אין צריך. ללמוד מן רק למעט וולדות ותמורת של שאר קדשים מהכא מצית יליף]:

אשם הוא. הוא עצמו קרב ולא תמורתו וכן נמי תמורת שאר קדשים. הא מהיכא תיתי דיהא רשאי למנוע מהן מזון כדי שימותו והא כיון דגמירי כו' הידין ולד מצי אמר בשאר קדשים דקרב:

תד"ה לא. וא"ת ליתני עסה"ע ולא לתני וולד וולדן. כ"נ דצ"ל ולמחוק תיבת וולדן ראשון:

בסה"ד דלא ה"ל למימר דפטרי (ר"ל הצרות) כו'. עי' בדבריהם ריש יבמות:

תד"ה נקבה. וא"ת כו' כתיב הם דממעטינן כו' תמורות. והתוי"ט הוסיף לר' יהודה כו'. נראה דצ"ל לר"מ לפמש"כ בעצמו שם. אולם שם דבריו תמוהים וכבר השיגו שם התו"ח:

בא"ד וי"ל אחרי שכתוב מיעוט כו' אצטריך כו'. והא דלא תירץ איפכא. משום דא"כ יקשה ל"ל קרא לרבויי עוד גבי תודה לקמן (יח א וב):

תד"ה אי. ואי דאשם כו' ה"ה דהמ"ל זכר הוא. דהא ל"ל דלהכי קאמר גמירי לה כו' דלא ליקו על תמורה. דהא אח"כ אמר אלא כו' וקרא למעוטי תמורת אשם:

גמ' א"ל רב ספרא לאביי ואפיך אנא כצ"ל:

רש"י ד"ה ואליבא דר"א וכו' ה"נ קרבי ואע"ג דאמייהו לא כצ"ל:

ד"ה אבל גבי וכו' דאין "שם" שלמים כצ"ל:

הכי גרסינן מיתיבי ר' אליעזר כו' הך גרסי' ברישא והדר הך כל הקדשים שנעשו טרפה: אמר לך שמואל. קסבר ר' אליעזר כל היכא דלא חזיא כו' ואנא דאמרי כרבנן: דלמא. הא מני דקתני הא הוו מעיקרא פודין ר''א היא: הדרן עלך יש בקרבנות מתני' אלו וכיון דתנא ולדן וולד וולדן ל''ל . למיתני עד סוף העולם: שמעיה לר''א דאמר. במתני' ולד שלמים לא יקרב אלא ימות: זכר. גבי שלמים שנאמר ואם זבח שלמים קרבנו וגו' והוה ליה למיכתב אם מן הבקר הוא מקריב תמים יקריבנו אם זכר אם נקבה למה לי אי לאו לדרשה: קריבה. כדמרבי בסמוך מנקבה: בכל הקדשים. קדשי יחיד: ולד אינו נוהג בכל הקדשים. דהא עולה ואשם זכרים נינהו: וולד תמימים. שהאם תמימה: אם. לרבות: ואיפוך אנא. אם זכר לרבות תמורת בעלי מומין אם נקבה לרבות ולד בעלי מומין: ממקום שנתרבתה. מנקבה איתרבאי תמורת תמימין הלכך מאם דסמיך ליה איתרבאי תמורת בעלי מומין ולא מאם דסמוך לזכר: כוליה קרא. זכר לרבות תמורה ואם דידיה לתמורת בעלי מומין נקבה לרבות ולד ואם דידיה לולד בעלי מומין: לשון זכר משמע. הלכך מזכר נפקא: למאי הלכתא. קדשי הנך וולדות של בעלי מומין דהא אמן לא חזיא ליקרב: ואליבא דרבי אלעזר. דאמר במתני' הפריש נקבה לעולה וילדה ולדה קרב עולה אע''ג דאימיה לא חזיא הכא נמי קרבי ואע''ג דאימיה לא חזיא ואצטריך לאשמועינן הכי: דמהו דתימא. התם הוא דאמר רבי אלעזר גבי עולה דאיכא שם עולה על אמן כלומר דאע''ג דהיא עצמה לא קרבה לא פקעה קדושה מינה שהרי מצינו נקבה עולה כגון עולת העוף דאין תמות וזכרות בעופות: אבל גבי וולדות. שלמים בעלי מומין דאין שלמים על אמן דלא מצינו בעל מום קרב שלמים דהא שלמים עוף ליכא אימא לא קרבי: דברי הכל. דאפילו רבנן מודו דקדשי מיהא לרעייה ולא אמרי' חולין נינהו דהא אמרינן נמי גבי עולת נקבה ולדה ירעה: יכול יכניסנו לבית הבחירה וימנע מהן כו'. דהא איקיים ליה תשא ובאת: ועשית עולותיך ודם זבחיך ישפך וגו'. (דברים יב) והאי קרא סמיך לרק קדשיך: יכול אף כל הקדשים. יהא נמי ולדו ותמורתו קרב: ת''ל רק. ולקמיה מפרש הי ולד קא ממעט כל אכין ורקין מיעוטין: מנא תיתי. דתיסק אדעתיה דימותו דאצטריך עולותיך וגו' הא ודאי כיון דגמרינן ה' חטאות מתות תרי מינייהו ולד חטאת ותמורת חטאת מכלל דולד שלמים ותמורת שלמים לא מייתי דהא לא גמירי אלא בחטאת: והא בהא תליא. תיובתא הוא דקא מותיב:

לא מיבעיא בוולדות דלא מודינא לך אלא אפילו עד סוף העולם לא מודינא לך. וא''ת ליתני עד סוף העולם ולא ליתני ולדן וולד ולדן וי''ל דלא זו אף זו קתני שכן דרך משנה לשנויי הכי ותימה דבריש הכותב (כתובות פג:) בעי פירי פירות דווקא או עד סוף העולם דווקא או תרווייהו דוקא והכא לא הוה בעי הכי וי''ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתני' ליכא למידק כולי האי ובריש מס' יבמות (דף ב.) לא דייק כיון דתנא צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף כל העולם למה לי כדדייק הכא דפשיטא ליה . דכולהו צריכי למיתני דלא (הוה ליה למימר) דפטרי צרות וצרות דצרות אי לאו דתנא להו לכולהו: נקבה לרבות התמורה. ואף על גב דכתיב (ויקרא כז) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אצטריך קרא לרבויי דקרבה וא''ת מאי שנא דהכא איצטריך קרא לרבויי דקרב וגבי בכור ומעשר כתיב הם דממעטינן מיניה הכא ולא וולדות ולא תמורתו וי''ל אחרי שכתוב מיעוט גבי בכור ומעשר אצטריך הכא קרא לרבות: דאיכא שם עולה על אמו. פרש''י כלומר דנקבה שייכא בעולה שהרי מצינו עולת נקבה בעולת העוף דאין תמות וזכרות בעופות אבל גבי וולדות שלמים דבעלי מומין דאין שם קדשים על אמן דלא מצינו בעל מום קרב שלמים דהא שלמים עוף ליכא עכ''ל בר פדא אמר לרעיה ואליבא דדברי הכל דאפי' רבי אליעזר דאמר גבי מפריש נקבה לעולה וילדה הוא עצמו יקרב עולה היינו טעמא משום דאיכא שם עולה על אמו פירוש בעולת העוף וקשה לפרש''י דא''כ דמהני שם עולת העוף דשייכא באם להולד אם הפריש נקבה בעלת מום לעולה וילדה היה לנו לומר דהולד עצמו קרב עולה דהא איכא שם עולת העוף על אמו ומשמע דממעט כל ולד בעלי מומין ועוד דלקמן משמע דלא מהני שם עולה דעוף דאם לולד ונראה לה''ר מ''ר לפרש דאיכא שם עולה על אמו כלומר דקדושה קדושת הגוף אם הפריש נקבה וילדה דאין לה פדיון ומש''ה דין הוא שיקריב הולד עצמו אבל בעלי מומין דליכא קדושת הגוף עלייהו כלל אין דין הוא שיקרב הולדות אלא ירעו הרמ''ר מורי: אי דעולה זכר הוא ולאו בר אולודי הוא ואי תמורה דידיה ודאי קרבה ואי דאשם הלכתא גמירי לה דלרעייה אזלא הוא הדין דהוה מצי למימר זכר הוא ולאו בר אולודי הוא כמו גבי עולה אלא ניחא ליה למיפרך ממילתא אחריתי וא''ת לפר''ת דאמר הלכה למשה מסיני כל שבחטאת מתה באשם [קרב] עולה אמאי לא מוקי לה באשם וי''ל דבהא לא מצי לאוקומי דפשיטא ליה דאינו קרב באשם ורק משמע דממעט ליה דאינו קרב בקדשים דאתי מיניה ולהכי לא אצטריך דפשיטא הוא דאינו קרב באשם:

תמורה יז ע"ב