דף יז - א

רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: אמרה התורה "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", ודרשינן "יהיה": עשה [עשתה התורה, כלומר, ריבתה התורה] שוגג כמזיד בתמורה, ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין, ויבואר בגמרא.

עד כאן שנינו ^[142] את ההבדלים שבין תמורה לתחילת הקדש, ועתה מבארת המשנה במה קדשים ותמורה שוים:

רבי אלעזר אומר: הכלאים, בהמה שנולדה מהכלאת עז ורחל, והטרפה, בהמה שנטרפה, ויוצא דופן, שנתקשתה אמה בלידתה, וחתך בטן האם והוציא הולד דרך הדופן, וטמטום, שאינו ניכר אם הוא זכר או נקבה, ^[143] ואדרוגינוס, שיש לו זכרות ונקבות -

לא קדושין בתמורה, שאם המירו אותם בהיותן חולין בבהמת קדשים, לא נתפסת עליהן קדושת תמורה, אף על פי שתמורה חלה על בעלת מום.

ולא מקדישין, אם הן קדושין, אין מתפיסין בהן בהמת חולין אחרת בקדושת תמורה.

[ובגמרא יבואר איך יתכן שיהיו קדושין, הלא אינן נתפסות בקדושה, כמו שיבואר].

וכל שכן שאינן נתפסות בתחילת קדושה. אף על פי ששאר פסולי הקרבה, כגון רובע ונרבע, מוקצה ונעבד, אתנן ומחיר חלה עליהן קדושת הגוף וצריכין מום כדי לפדותן ולאחר פדיונן אסורין בגיזה ועבודה, על חמש אלו לא חלה אלא קדושת דמים כעצים ואבנים בעלמא ונפדין בלא מום ומותרין בגיזה ועבודה אחר פדיונן ^[144].

ובהלכה זו שווה תמורה להקדש.

גמרא:

שנינו במשנתנו: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר: עשה שוגג כמזיד בתמורה, ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין.

ודנה הגמרא: מאי טעמא דרבי יוסי בר רבי יהודה?

אמר קרא [שם] "והיה הוא ותמורתו יהיה קדוש", ודרשינן: "יהיה", לרבות שוגג כמזיד.

ודנה הגמרא: היכי דמי, באיזה אופן התרבה שוגג כמזיד?

כלומר, איזה מעשה עשה בשוגג שעליו אמר רבי יוסי שלגבי תמורה היא נתפסת. במה טעה, ומה עשה?

א. אמר ^[145] חזקיה: טעותו היתה, כסבור, שהוא מותר להמיר. ולכן, גבי תמורה לקי, הרי הוא לוקה על הלאו של "לא ימיר" אף על פי שהוא שוגג. ואילו גבי קדשים, אם הקדיש בעלת מום ועבר על הלאו המבואר לעיל [ה ב] שאסור להקדיש בעלת מום למזבח, והיה סבור שמותר לעשות כן, לא לקי. משום דלא מצינו מלקות אלא בעובר במזיד ובהתראה. אבל על התמורה לוקה, שהרי נתרבתה שוגג כמזיד מ"יהיה".

לישנא אחרינא: ^[146]

קיימא לן כבית הלל [נזיר לא א] ש"הקדש בטעות אינו הקדש". ואילו כאן אמר רבי יוסי בר רב יהודה שתמורה בשוגג הוי תמורה.

גבי תמורה, קדיש, נתפסת הקדושה, אף על פי שהיה שוגג, ואילו גבי קדשים, לא קדיש כלל, שהקדשו היה בטעות, ו"הקדש בטעות אינו הקדש". ^[147]

ב. ריש לקיש ורבי יוחנן אמרי: כסבור לומר "תמורת עולה", וטעה, ואמר "תמורת שלמים". לישנא אחרינא: סבור לומר "שור שחור שיצא מביתי תחילה יהא תמורה תחת בהמת הקדש זו", וטעה, ואמר "שור לבן" -

גבי תמורה, נתפסת התמורה, ולקי, ואילו גבי קדשים, אם היתה, בהמה זו שהקדישה בטעות, בעלת מום - לא לקי, ואף אינה קדושה כלל ^[148], הואיל ואין פיו ולבו שוים, הוי הקדש בטעות ואינו הקדש.

ג. רבי יוחנן אומר: באומר תצא בהמת הקדש זו לחולין, ותכנס בהמת חולין זו תחתיה לקדושה. ^[149] ואותה בהמת הקדש תמימה היא, והאמת היא שאינה יוצאת לחולין ושתיהן קדושות כמו שאמרה התורה. אלא, שהוא טעה וסבור שהיא יוצאת לחולין כבעלת מום [כלומר, ^[150] ידע שאסור להמיר, אלא שחשב שאפשר לפדות בהמה תמימה, ואין כאן מעשה תמורה, ולא ידע שאינה יוצאת לחולין, ואם היה יודע ששתיהן קדושות, לא היה ממיר].

ובדומה לכך, גבי קדשים, טעה טעות דומה. ידע שקדשים אסורים לזרים, אלא, באומר, כלומר, סבור הוא שקדשים שנולד בהם מום נאכלין בלא פדיון, ואכלה. [ההשוואה היא, שבשתיהן ידע את עיקרי ההלכה, אלא שטעה בפרטיה] -

גבי תמורה, לקי, ואילו גבי קדשים, לא לקי, על איסור מעילה, ^[151] שהרי שוגג הוא. ^[152]

ד. רב ששת אמר: באומר, אכנס לבית זה, ואקדיש, ושם אקדיש בהמה. ובדומה לכך, באומר אכנס לבית זה ואמיר. וכל זה היה מדעתיה, בדעת צלולה, ^[153] ונכנס לבית, והמיר והקדיש שלא מדעתו, שבעל מחשבות הוא ולא היה יודע מה היא אומר!

גבי תמורה, נתפסת התמורה, ולקי, אף על פי שהמיר בלי ישוב הדעת. ואילו גבי קדשים, לא חלה הקדושה, והקדש בטעות הוא, ואם הקדיש בעלי מום, לא לקי, הואיל ולא חלה הקדושה כלל.

ובאלו האופנים ^[154] אמר רבי יוסי בר רבי יהודה שנתרבה שוגג כמזיד לגבי תמורה.

שנינו במשנתנו: רבי אלעזר אומר: הכלאים והטרפה והיוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס, לא קדושין, ולא מקדישין.

הגמרא מבארת מה פירוש "לא קדושין", ומה פירוש "לא מקדישין".

אמר שמואל: ^[155] "לא קדושין", היינו בתמורה, הממיר אחת מחמש בהמות אלו בבהמת הקדש, לא נתפסת בהן התמורה. ואף על פי שהתמורה נתפסת על בעלי מומין, היא אינה נתפסת על אלו, והטעם יבואר לקמן.

וכל שכן שלא חלה עליהן בתחילת הקדושה, כשמקדישן קדושת הגוף למזבח, אלא קדושת דמים בעלמא כעצים ואבנים, ונפדים בלא מום.

"ולא מקדישין", את אחרים, לעשות תמורה. אם הם קדושים [ולקמן יבואר איך נתקדשו], והמיר בהן בהמת חולין, לא נתפסה התמורה.

תניא, שנינו בברייתא: אמר רבי מאיר, ^[156] ומאחר שאין הם קדושין, מהיכן מקדישין? ולמה צריך לומר שאינן מקדישין?

אלא, אי אתה מוצא אלא במקדיש בהמה ואחר כך נטרפה, במקדיש ולד, במעי אמו [ועיין לעיל יא א], ויצא דרך דופן ^[157]. ואף על פי שהן קדושין, אינן עושין תמורה.

אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס, אי אתה מוצא שהן קדושין בקדושת פה, שהרי מקולקלין הן מתחילת ברייתן, אלא בולדי קדשים, בהמת הקדש שנתעברה וילדה כלאים או טומטום ואנדרוגינוס, וולדות אלו קדושין מאיליהן בקדושת האם, ד"עובר ירך אמו הוא". ועליהן הוצרך רבי אליעזר לומר שאין תמורה נתפסת עליהן. ודברים אלו אמורים אליבא דרבי יהודה, דאמר, הולד, של קדשים [כשאינו מחמש מקולקלים אלו] עושה תמורה, לכן הוצרך להשמיענו שאלו אינן עושין תמורה. דאילו לחכמים הסוברים שולד אינו עושה תמורה כלל, פשיטא שאלו המקולקלין אינן עושין תמורה! ^[158]

ועתה הגמרא מבארת טעמו של רבי אלעזר.

אמר רבא, ^[159] מאי טעמא דרבי אלעזר?

משום שסובר שדינם כבהמה טמאה, גמל וחמור. מה בהמה טמאה לא קרבה, ולא נחתא [ירדה] לה קדושת הגוף, אלא קדושת דמים בעלמא כעצים ואבנים. ^[160] אף הנך, אלו חמש המקולקלין, דלא ^[161] קרבי, ולכן, לא נחתא להו קדושת הגוף.

אמר ליה רב פפא ^[162] לרבא: איך תאמר שכל מי שאינו ראוי להקרבה לא חלה עליו קדושת הגוף? והרי בעל מום דלא קריב, ובכל זאת נחתא ליה קדושת הגוף, אם המיר בעל מום נתפסת עליו תמורה, כמו ששנינו במשנתנו, ולמה לא תתפס קדושת תמורה על חמש אלו?

וכן אם קדם הקדישו את מומו, עושה תמורה, כמבואר לעיל [ט א], ואז חלה על התמורה קדושה חמורה, ואילו זו שקדם הקדישה את טריפתה [כדברי רבי מאיר], למה אינה עושה תמורה?

אמר ליה רבא: בעל מום אינו דומה לאלו, כי בעל מום, על כל פנים, קרב במינו, שאר בהמות תמימות בנות מינה קרבות, מה שאין כן אלו: כלאים וטומטום ואנדרוגינוס, שבריות משונות הן, וכן יוצא דופן שהוא דבר ה"תמוה" לאדם, ^[163] ובכך שהן בריות משונות נחשבים כמין בפני עצמן, הלכך, נקראים אינן קרבין במינן [והגמרא תקשה על טריפה], מה שאין כן בעל מום אינו משונה, ואינו מין בפני עצמו, אלא הבהמה עצמה אינה ראויה להקרבה.

כלומר, למקולקלין אלו יש יותר דמיון לבהמה טמאה בכך שכל מין בהמה טמאה אינו קרב, מאשר לדמותם לבעלי מום שהחסרון הוא בבהמה יחידה זו בלבד ולא בכל מין הבהמה.

ומקשינן: אי הכי, טריפה נמי קרבה במינה, הרי כל המין קרבה חוץ מבהמה יחידה זו שנטרפה, ולמה לא נדמה אותה לבעל מום, ולמה איננה נתפסת בתמורה ואינה עושה תמורה, כשם שבעל מום עושה תמורה ונתפס בתמורה?

אלא, אמר רבא, אין דמיונן לבהמה טמאה בכך שאין במינן קרבה. ובהגדרה אחרת הם כבהמה טמאה, והיא: מה בהמה טמאה, הוי פסולם פסול הגוף, אף כל אלו הוי פסולן פסול הגוף, וכשם שבהמה טמאה לא חסר לה דבר, אלא שכל אותה הגוף אינה ראויה להקרבה, כך כל אלו כלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס אין פסולם מחמת חסרון [וגם טריפות יש מהן שאין בהן חסרון, כגון ניקב קרום על מוח ולא נחסר ממנו כלום, או שאר טריפות של נקב], אלא שכל אותו הגוף אינו ראוי להקרבה. לאפוקי, ואין בעל מום דומה להם, שאין בו חסרון בכל הגוף, אלא דפסול חסרון נינהו, רק חסר לו אחד מאיבריו ^[164].

ומקשינן: אמר ליה רב אדא לרבא: וכי כל בעלי מומין חסרון אבר בעלמא הם?! והלא "שרוע וקלוט" כתיב בפרשה של מומין [ויקרא כב], והא הני, הרי השרוע וקלוט, שאבר אחד, כגון רגל, גדול מחברו, או שפרסותיה קלוטות [סגורות], ואין במומין אלו שום "חסרון", ופסולו פסול הגוף הוא והם פסולים להקרבה, ובכל זאת, נכללים הם ב"טוב ברע" ועושים תמורה -

ובמה שונה אלו חמש המקולקלין מ"שרוע וקלוט"?

ומסקינן: אלא, אמר רבא, האמת היא כמו שאמרתי בתחילה: כבהמה טמאה, מה בהמה טמאה דליכא במינה, אף כל דליכא במינה, לאפוקי בעל מום דהא איכא במינה -

מאי אמרת, ומה שהקשית על כך: טריפה נמי איכא במינה?

נתרץ: אף על גב שטריפה דומה לבעל מום בענין "יש במינו" ובכך אינה דומה לבהמה טמאה, מכל מקם, בדבר אחר לא דמיא, אין טריפה דומה לבעל מום, אלא לבהמה טמאה! ובמה? בהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה, לאפוקי, ובכך היא שונה מבעל מום, דמותר באכילה, ופסולו הוא להקרבה בלבד, ואילו טריפה אסורה אפילו באכילה.

למדנו, שרבי מאיר מבאר דברי רבי אליעזר במקדיש בהמה ואחר כך נטרפה, וכיון שחלה עליה קדושת הגוף, היה עולה על הדעת לומר שמתפיסין עליה בהמת חולין בקדושת תמורה. על כן אמר רבי אלעזר שאינו כן, ואין מתפיסין תמורה עליה.

ואילו המקדיש את הטריפה, לא חלה קדושת הגוף כלל אלא קדושת דמים כמקדיש עצים ואבנים.

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בדין זה, במקדיש את הטריפה.

אמר שמואל: המקדיש את הטריפה, הרי היא קדושה, וצריכה מום קבוע לפדות עליו, כשאר בהמת קדשים שנפל בה מום ^[165].

לשון זו "לפדות עליו" משמע שצריכה פדייה, ושמועילה לה הפדייה להתירה. והנה, אף לאחר היתרה בפדייה לא תותר אלא לאכילת כלבים ^[166] ולא לאכילת אדם, שהרי טריפה היא. ולכן תמהינן:

האם שמע מינה, שסובר שמואל פודין את הקדשים כדי להאכילן לכלבים?! והלא נחלקו בכך תנאים, ^[167] ואנו פוסקים כסתם משנה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אלא ימותו ויקברו בקדושתן?

ומתרצינן: אלא אימא, המקדיש את הטריפה עושה קדושה למיתה, ותקבר ולא תיפדה.

ורבי אושעיא אומר: המקדיש את הטריפה אינו אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד, ולא חלה עליה קדושת דמים ולא קדושת הגוף, ונפדית אפילו לאכילת כלבים.

תא שמע ^[168], הגמרא מביאה את משנתנו להקשות על שמואל:

שנינו במשנתנו: רבי אלעזר אומר: הכלאים ויוצא דופן וטריפה וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין -

ואמר שמואל: לא קדושין בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה -

ותניא, אמר רבי מאיר: וכי מאחר שאין קדושין - מהיכן מקדישין? אלא, אי אתה מוצאאלא במקדשבהמה ואחרכך נטרפה -

ומדייקינן: טעמא, ^[169] כל הטעם שהיא קדושה, משום דהקדיש אותה שלא היתה טריפה, ואחר כך נטרפה -

הא, אבל אם היתה טריפה מעיקרא - לא נחתא לה קדושת הגוף, אלא קדושת דמים בלבד, כדברי רבי אושעיא - וקשה על שמואל הסובר שחלה עליה קדושת דמים?