ערכין כט ע"ב

ערכין כט ע"ב - Steinsaltz

MISHNA: One who sells his field during a period when the Jubilee Year is in effect is not permitted to redeem it less than two years after the sale, as it is stated: “According to the number of years of the crops he shall sell to you” (Leviticus 25:15). The plural form “years” indicates a minimum of two years.

If one of those years was a year of blight or mildew, or if it was the Sabbatical Year, when the buyer is unable to derive benefit from the field, that year does not count as part of the tally, and the owner must wait an additional year before redeeming the field. If the buyer plowed the field but did not sow it, or if he left it fallow, that year counts as part of his tally, as it was fit to produce a crop. Rabbi Eliezer says: If the owner of the field sold it to the buyer before Rosh HaShana and the field was full of produce, and the owner redeems the field after two years, that buyer consumes from the field’s produce three crops in two years. Although he received the field with its crop, he is not required to return it in the same state.

GEMARA: The mishna states that one who sells his field during a period when the Jubilee Year is in effect is not permitted to redeem it less than two years after the sale. The Gemara notes: The mishna does not teach that one cannot redeem his field before two years have elapsed; rather, the mishna teaches that one is not permitted to redeem it. Evidently, the tanna of the mishna holds that there is also a prohibition involved in the matter, such that it is prohibited even to rattle dinars before the buyer in order to persuade him to sell back the field.

The Gemara continues: And it is not necessary to state this with regard to the seller, as he stands in violation of a positive mitzva, as it is written: “According to the number of years of the crops he shall sell to you” (Leviticus 25:15), and the plural form “years” indicates a minimum of two years. Rather, even the buyer stands in violation of a positive mitzva, as we require the fulfillment of another mitzva from the same verse: “According to the number of years after the Jubilee Year you shall buy from your neighbor,” and if the buyer returns the field before the two years elapse, the mitzva is not fulfilled.

§ It was stated: With regard to one who sells his field during the Jubilee Year itself, Rav says: The field is sold in principle, but it leaves the buyer’s possession immediately, and his money is not refunded. And Shmuel says: It is not sold at all. The Gemara elaborates: What is the reasoning of Shmuel? Shmuel derives his opinion via an a fortiori inference. And what, if a field that was already sold before the Jubilee Year leaves the possession of the buyer in the Jubilee Year, is it not logical that a field that was not yet sold is not sold at all during the Jubilee Year?

The Gemara asks: And according to Rav, do we not say that one may derive an a fortiori inference in this way? But isn’t it taught in a baraita: One might have thought that a person may sell his daughter as a maidservant when she is a young woman. You can say the following a fortiori inference to reject such a possibility: And what, if a daughter who was already sold, now leaves her master upon becoming a young woman, is it not logical that a daughter who was not sold is not capable of being sold once she becomes a young woman? Evidently, one may derive this type of an a fortiori inference. Why, then, does Rav disagree with Shmuel?

The Gemara answers that the cases are not comparable. There, with regard to a maidservant, once she becomes a young woman she is not ever sold again. Here, the field that is returned to the seller in the Jubilee Year may later be sold again. Rav therefore maintains that one may not derive the aforementioned a fortiori inference.

The Gemara raises an objection to Rav’s opinion from a baraita: The verse states: “According to the number of years after the Jubilee you shall buy from your neighbor” (Leviticus 25:15). The term: After the Jubilee, teaches that a field may be sold in the year adjacent to the Jubilee Year. From where is it derived that a field may be sold in a year that is separated from the Jubilee Year? The verse states: “According to the multitude of the years you shall increase the price thereof, and according to the fewness of the years you shall diminish the price of it” (Leviticus 25:16). The verse teaches that one may sell a field even after several years have elapsed since the last Jubilee Year.

The baraita continues: And in the Jubilee Year itself one may not sell his field, and if one sold it, it is not sold. This baraita clearly seems to contradict the opinion of Rav. The Gemara responds: Rav could say to you: The baraita means that the field is not sold for the number of years of the crops, i.e., it does not remain in the buyer’s possession for a minimum of two years, rather it is sold in principle, and then immediately leaves the buyer’s possession.

The Gemara objects: But if the field is indeed sold, let it stand in the buyer’s possession until after the Jubilee Year, and after the Jubilee Year let him consume the field’s produce for two years of crops, and only then return the field. Isn’t it taught in a baraita: If the buyer consumed the field’s produce for one year before the Jubilee Year, he completes another year after the Jubilee Year? The Gemara explains: The cases are not comparable. There, the buyer already entered the field in order to consume the produce, and therefore he completes the minimum of two years. Here, the buyer did not enter the field to consume the produce at all, as ownership of the field immediately reverts to the seller.

§ Rav Anan says: I learned two halakhot from Master Shmuel. One was this halakha, that if one sells his field during the Jubilee Year the sale is ineffective. And the other halakha concerned one who sells his Canaanite slave to gentiles, or to a Jew who resides outside of Eretz Yisrael, that the slave is emancipated. A Canaanite slave is partially obligated in the fulfillment of mitzvot. By selling him to a gentile, one prevents him from fulfilling the mitzvot, and by selling him to one who dwells outside of Eretz Yisrael, one prevents him from fulfilling the mitzva of dwelling in Eretz Yisrael. The Sages therefore decreed that the Jewish master must write the slave a bill of manumission after the sale, so that if he runs away from his gentile master, he would not reenter servitude under the Jewish master.

Rav Anan continues: With regard to one of these halakhot, Shmuel said that the sale is retracted and the money is refunded, and with regard to one of them, he said that the sale is not retracted and the buyer loses his money. But I do not know in which of the cases the sale is retracted and in which case it is not.

Rav Yosef said: Let us see if it is possible to resolve Rav Anan’s dilemma. It may be resolved from that which is taught in a baraita: In the case of one who sells his slave to a Jew outside of Eretz Yisrael, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission from his second master. Conclude from the baraita as follows: Since the baraita calls the second owner the slave’s master, and requires him to emancipate the slave, evidently the sale is not retracted, and the buyer loses his money. And therefore, when Shmuel says here that the field is not sold during the Jubilee Year, he means that the sale does not take effect and the money is returned to the buyer.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - ב

מתניתין:

א. כתוב [בהר כ"ז כה - כז] "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו [ענין שדות אחוזה ייקראו השדות שנפלו בירושה לכל אחד מישראל בחילוק הארץ, וכן מי שזכה ונוספה אחוזתו מחמת הסיבת נחלה על ידי בת יורשת נחלה - חינוך מצוה של"ט, ועיין מנחת חינוך שם אות כ"ו בנדפס מחדש]. ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו [ואין הלוקח יכול לעכב] ".

"ואיש כי לא יהיה לו גואל [שיכול לגאול ממכרו] והשיגה ידו [של מוכר] ומצא כדי גאולתו".

"וחשב את שני ממכרו [כמה שנים היו מהמכירה ועד היובל: כך וכך! ובכמה מכרתיה לך: בכך וכך! עתיד היית להחזירה ביובל! נמצאת קונה כל שנה בכך וכך! אכלת אותה שלש שנים או ארבע, הוצא את דמיהן מן החשבון] והשיב את העודף [טול את מה שנשאר אחר שהוצאת דמי שנים שעברו מן החשבון, שהוא עודף בדמי המקח על מה שכבר אכל הלוקח] לאיש אשר מכר לו [והוא נקרא "גרעון כסף"] ושב לאח וזתו".

ב. כתיב [בהר כ"ה ד - טו] "וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' אל תונו איש את אחיו".

[ועל כן:]

"במספר שנים אחר היובל [דע כמה שנים יש עד היובל, ולפי אותו מספר שנים שנותרו עד היובל שאז תחזור למוכר] תקנה מאת עמיתך, במספר שני תבואות [כפי מספר השנים שתעשה השדה תבואה ביד הלוקח] ימכר לך [המוכר ללוקח] ".

"לפי רב השנים [מהמכר עד היובל] תרבה מקנתו, ולפי מעט השנים תמעיט מקנתו, כי מספר תבואות הוא מוכר לך"!

ממה שאמרה תורה: "במספר שני תבואות ימכר לך", למדו חז"ל:

שהמוכר את שדהו בשעת ניהוג היובל, אינו מותר המוכר לגאול את השדה מן הלוקח פחות משתי שנים מעת שמכרה, שנאמר: "במספר שני תבואות ימכר לך", ודרשו חז"ל: שתהא השדה ביד הלוקח "שני תבואות", ומיעוט רבים שתים. [אבל לאחר שתי שנים, פודה המוכר את שדהו מן הלוקח וגורע מן הכסף שנתן כפי מספר השנים ^[1] שעברו, ואפילו בעל כרחו של לוקח].

היתה אחת מן השנים אצל הלוקח שנת שדפון ^[2], וירקון, או שנת שביעית ^[3], שאסורה בזריעה, אינו עולה לו שנה זו מן המנין של שתי השנים שצריך להמתין עד שיגאל, כיון שאין שנה זו בכלל "שני תבואות".

אבל נרה [שחרש השדה ולא זרע בה] ולא עשתה את התבואה הראויה לה, או הובירה [שלא חרש כלל] - והיתה ראויה לתבואה, עולה לו אף שנה ^[4] זו מן המנין, שהלוקח הוא שהפסיד ^[5] לעצמו.

רבי אליעזר אומר [ורבנן לא חולקים עליו]: מכרה לו והיא מליאה פירות ולאחר שנים גאלה, אינו יכול לומר לו: החזירנה לי מליאה פירות כמו שמכרתי לך! לפיכך: מכרה לו לפני ^[6] ראש השנה והיא עדיין מליאה ^[7] פירות וגאלה המוכר אחר שתי שנים הרי זה הלוקח אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים, ואינו מחשב עמו [בחשבון גרעון הכסף] אלא לפי שתי שנים בלבד, [וכל העודף במעות המכר מחזיר המוכר ללוקח, וגואלה]. [על פי לשון הרמב"ם פי"א משמיטה ויובל - ועיין רש"י כאן ובגמרא, ולעיל יח: ד"ה שני תבואות].

גמרא:

שנינו במשנה: המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים, ודייקינן: "אינו גואל" - שמשמע שאינו יכול לכוף את הלוקח להחזירה לו קודם שתי שנים - לא קתני! אלא קתני "אינו מותר לגאול", אלמא איסורא ^[8] ^[9] נמי איכא: דאפילו קרקושי זוזי [לקשקש מעות בכלי] ללוקח, כדי שייטב בעיניו להחזירה למוכר, נמי אסור!

ולא מיבעיא מוכר ^[10] דקאי בעשה, דכתיב: במספר שני תבואות "ימכר לך" והוא מצות עשה שיעזבנה המוכר ביד הלוקח שתי שנים. אלא אפילו לוקח - שאינו בכלל במספר שני תבואות "ימכר לך" - נמי קאי בעשה אחר, דבעינן "במספר שנים אחר היובל תקנה", ומשמע שתהא "קנויה" לו שתי שנים [שמיעוט "שנים" שתים], וליכא, אם מחזיר למוכר לפני זה.

איתמר: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה: רב אמר: מכורה השדה ויוצאה מידי הלוקח מיד, כשאר שדות המכורות היוצאות ביובל, וכיון שכן איבד הלוקח את מעותיו.

ושמואל אמר: אינה מכורה השדה כל עיקר, וכיון שכן המעות חוזרים ללוקח.

ומפרשינן: מאי טעמא דשמואל? קל וחומר הוא: ומה מכורה כבר לפני היובל, יוצאה עכשיו ביובל, שאינה מכורה לפני היובל, ונמכרה בשעה הראויה להוציא מיד הלוקח אינו דין שלא תימכר?!

ומקשינן: ולרב - שחולק על שמואל ולא לומד מהק"ו שלא תהיה מכורה כלל - וכי לא אמרינן קל וחומר כי האי גוונא?! והתניא שלומדים מכזה קל וחומר: יכול ימכור אדם את בתו לאמה עבריה כשהיא נערה, ותחול המכירה, ותצא מיד בסימני נערותה כשאר אמה שנמכרה בקטנותה? אמרת קל וחומר שלא תהא מכורה כלל: ומה מכורה כבר לפני שנעשית נערה, יוצאה עכשיו כשהיא נערה, שאינה מכורה ובא למוכרה כשהיא נערה אינו דין שלא ^[11] תימכר?! ^[12] וקשה על רב.

ומשנינן: יש חילוק בין יציאת אמה העבריה בנערות, ליציאת שדה לבעלים ביובל. התם ביציאת נערות: שוב לא הדרא ומיזדבנא [אינה חוזרת ונמכרת], שהרי למדנו: ש"אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות", ואם כן יציאת נערות יציאה גמורה היא, ולכן עושים ק"ו שתועיל היציאה הזו לבטל את המכירה מעיקרא כשמכרה בנערותה. אבל הכא ביציאת שדה ביובל לבעלים, לא נפקעת זכותו לחזור ולמכור, ואם בא למכור לאחר היובל הדרא מיזדבנא [חוזרת ונמכרת], ואם כן יציאת היובל איננה יציאה גמורה, ולא עושים ק"ו שלא תימכר השדה ביובל כלל.

מיתיבי לרב: כתוב: "במספר שנים אחר היובל תקנה וגו'" ולמדנו: שתהא השדה ביד הלוקח לא פחות משתי שנים" [שמיעוט "שנים" - שתים] אחר היובל, וכאילו אמר: "אחר היובל שנים שהן ב' אותן תקנה", מלמד: שמוכרין סמוך ליובל לאחריו - מיד, שכך משמע "אחר היובל", ויהיו שתי השנים שאחר היובל ביד הלוקח [רבינו גרשום, ועיי' רש"י]. מופלג מן היובל, מנין שיכול למכור שדהו, ולא נאמר דכיון דכתוב "אחר היובל", אינו יכול למכור אלא סמוך ליובל [ראב"ד בתו"כ]? תלמוד לומר: "לפי רוב השנים" שעד היובל תרבה [כסף] מקנתו, "ולפי מעוט השנים" שעד היובל תמעיט מקנתו, הרי למדנו, שפעמים שהיא נמכרת במעט שנים קודם היובל השני, הרי שנמכרה מופלג מן היובל הראשון.

ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר אינה מכורה! הרי מפורש בברייתא כשמואל, וקשה על רב?

ומשנינן: אמר לך רב: זה ששנינו בברייתא שאם מכרה ביובל אינה מכורה, אין הכוונה כפשוטו, שלא חלה המכירה, אלא: שאינה מכורה לענין מספר שני ^[13] תבואות שהצריכה תורה בכל מכר שדה שתעמוד ביד הלוקח שתי שנים אף שעבר יובל, [מלבד לענין גאולה האמור במשנתנו], אבל מכל מקום מכורה היא לענין שיאבד הלוקח מעותיו - ויוצאה מיד.

ומקשינן: ואי הדין הוא כרב, שסובר שאיזדבוני מיזדבנה [וזהו מכר גמור] ביובל, כיון שהדין הוא שצריך המכר שיעמוד ביד הלוקח שתי שנים, תיקום ברשותיה של לוקח [רבינו גרשום] עד בתר יובל, ובתר יובל ניכליה הלוקח עוד "שני תבואות", לקיים "במספר שני תבואות ימכר לך", וניהדרה אחר כך הלוקח, מחמת היובל שעבר על השדה?

מי לא תניא כעין זה: אכלה הלוקח שנה אחת בלבד לפני היובל, משלימין לו ללוקח שנה אחרת אחר היובל! ואם כן מדוע במכר ביובל עצמו אין משלימים ללוקח אחרי היובל "שני תבואות"?!

ומשנינן: התם באכלה הלוקח שנה ^[14] אחת קודם היובל: כבר נחית הלוקח לאכילה והתחיל לקיים "במספר שני תבואות ימכר לך", ולכן מקיימים בו את הפסוק אף לאחר היובל, ומשלים שנה. הכא כשמכרה ביובל עצמו: לא נחית הלוקח לאכילה שמיד כשקנה זהו יובל, ולכן לא מקיימים בו כלל "במספר שני תבואות ימכר לך".

אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל כאחד תרתי שמועות:

א. חדא: הא שאמר שמואל המוכר שדהו בשנת היובל אינה מכורה כל עיקר.

ב. ואידך: המוכר עבדו הכנעני לעובד כוכבים ומפקיעו מקיום המצוות. או שמכר עבדו הכנעני לישראל שבחוצה לארץ, קנסוהו רבנן ויצא העבד לחירות.

ובחדא מהם שמעתי ממר שמואל: שהדרו מעות הזביני, שנתן הלוקח.

וחדא מהם שמעתי: שלא הדרי מעות הזביני. ולא ידענא ^[15] בהי מיניה אמר שמואל שחוזרים המעות ובאיזה אינם חוזרים?

ופשטינן: אמר רב יוסף: ניחזי אנן במי מהם חוזרים המעות. מדתניא: המוכר עבדו לאחר שבחוצה לארץ, יצא לחירות וצריך גט שחרור "מרבו שני"! שמע מינה מדקרי ליה לאדון שני "רבו", אלמא חל עיקר המכר, וממילא דלא הדרי מעות הזביני. וכיון שידענו שבאחת אמר שמואל שהמעות אינם חוזרים, ובשניה חוזרים, ממילא מוכח: וכי קאמר שמואל הכא במוכר שדהו בשנת היובל: "אינה מכורה", היינו: אינה מכורה, ומעות אף הם חוזרין, ולא אומרים: שמתוך שאין קנינו של לוקח חל, ודאי נותן את המעות לשם מתנה.

הערות

^[1] פירש רש"י שאם מכר עשר שנים לפני היובל בעשר ליטרין נמצא שמכר כל שנה בליטרא. ואם נשארו חמש שנים נותן חמש ליטרין. ותמה הרש"ש, הרי בעשר שנים יש גם שנת שמיטה שלא זורעים בה, וכתוב בפסוק "כי מספר תבואות הוא מוכר לך". ואם כן, השמיטה שאין בה תבואה לא תחשב בחשבון השנים. ותירץ הרש"ש, שלגבי הגאולה כתוב רק "וחשב את שני ממכרו". ומשמע שמחשבים את כל השנים.

^[2] כתבו התוספות, ששדפון שלא עולה, זה רק שדפון בכל העולם ודומיא דשביעית שאסור לזרוע בכל מקום. ובחשק שלמה תמה עליהם, שבגמרא בבבא מציעא מפורש ששביעית לא נחשב שזה בכל העולם. ומה שאינה עולה לחשבון זה רק משום שהיא אפקעתא דמלכא. ותמוהים דברי התוספות, שלמדו משביעית שצריך שיהיה השדפון בכל העולם.

^[3] כתב המנחת חינוך [שלט ה] שאם עבר הלוקח וזרע בשביעית היא עולה לחשבון.

^[4] כתב המנחת חינוך [שלט ג] שהוא הדין אם הובירה שתי שנים, גם כן הן עולות למנין.

^[5] כך פירש רש"י. ולכאורה קשה, מדוע צריך טעם זה והרי מבואר בתוספות שרק שדפון שבכל העולם אינו עולה לחשבון. ואם הלוקח לא זרע הרי החסרון רק בשדה שלו ולא בכל העולם. וצריך לומר שכוונת רש"י שאפילו באופן שהיה שדפון בכל העולם או שכל העולם לא זרעו, מכל מקום אם הלוקח לא זרע הוא הפסיד לעצמו ועולה מן המנין.

^[6] מה שנקטה המשנה לפני ראש השנה דוקא, ביאר הגרא"מ הורוביץ, שבאה המשנה להשמיע שהולכים אחרי שנתו שלו ולא לפי שנת עולם, ולכן הזמן שלפני ראש השנה לא עולה לשנה.

^[7] כתב הרש"ש, שאם מכרה לו לפני ראש השנה אחרי שקצר אותה, וכשמגיע שנתיים מהמכירה אכל הלוקח רק תבואה אחת, גם כן אי אפשר לגאול כי צריך שיהיה גם שתי שנים וגם שתי תבואות.

^[8] בשיטה מקובצת הביא דעת הר"י, שזהו רק איסור לגאול פחות משתי שנים. אבל אם עבר וגאל, חלה המכירה. אך דעת הר"ר אלחנן שלא חלה המכירה. והוכיח כך מלשון הגמרא דאפילו קרקושי בזוזי נמי אסור. והיינו, שגם אם קונה המוכר בחזרה זה לא חל, וזה רק קרקושי זוזי. ולכאורה, השאלה אם המכירה חלה או לא תלויה במחלוקת כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אם מהני או לא מהני.

^[9] כתב המנחת חינוך [שלט א], שמדברי החינוך נראה שהאיסור לגאול לפני שתי שנים הוא גם בשדה מקנה. אך מהרמב"ם נראה וכך הם לשונות הגמרא בכמה מקומות שהאיסור רק בשדה אחוזה, אבל בשדה מקנה אם הלוקח מסכים מותר לקנות לפני שנתיים. אך כתב המנחת חינוך [שם ו], שפשוט גם לדעת החינוך שאם אחד מכר שדה אחוזה וחזר הלוקח ומכר ללוקח שני, כיון שעברו שנתיים מהמכירה הראשונה יכול המוכר הראשון לגאול מהלוקח השני, שהכל תלוי במכירה הראשונה וממנה כבר עברו שתי שנים. עוד כתב המנחת חינוך [שם יח] שהמוכר קרקע לזמן מותר לו לגאול לפני שתי שנים, שכל האיסור הוא רק בקרקע החוזרת ביובל, אך מוכר לזמן שאין הקרקע חוזרת ביובל מותר לגאול בתוך שתי שנים, וזה כמו מוכר קרקע בזמן שאין היובל נוהג שמותר לגאול מיד. עוד כתב המנחת חינוך [שם ב], שלא מועיל תנאי שיוכל המוכר לגאול בתוך שתי שנים כיון שזה מתנה על מה שכתוב בתורה, וכמו שלא מועיל תנאי שלא תחזור הקרקע ביובל. וכתב השפת אמת, שמסתבר שהאיסור הוא שיחזור המוכר ויקנה את הקרקע לעולם, אבל לקנות אותה לזמן לשנה או שתים, אין איסור.

^[10] ביאר הרא"ש שהצד לומר שרק למוכר יש איסור זה מפני שהוא בא לקנות בעל כרחו של הלוקח. ואפשר עוד לומר, שהחינוך [שלט] כתב שטעם האיסור הוא כדי שלא ימכור אדם את שדהו בקלות. ולכן אסרו עליו לפדות בתוך שתי שנים ושוב לא ימכור בקלות. ואם כן, באמת האיסור שייך על המוכר ולא על הלוקח. וצריך פסוק מיוחד שגם ללוקח אסור.

^[11] ביפה עינים הביא מהירושלמי שהטעם של שמואל הוא משום מקח טעות, שעל דעת שתצא ממנו מיד לא היה הלוקח קונה וזהו מקח טעות.

^[12] כתב המנחת חינוך [שלט יט], שלפי זה אם מכר ביובל קרקע לשישים שנה חלה המכירה, שכל הטעם הוא רק משום שמכורה כבר יוצאה, והמוכר קרקע לשישים שנה הרי אינה חוזרת ביובל, ואם כן, גם אפשר למכור ביובל לשישים שנה. אך השפת אמת נוקט שאף על פי שאינה חוזרת ביובל אך למכור מתחילה ביובל אי אפשר, ומפקיע היובל את המכירה גם במוכר לשישים שנה.

^[13] תמה השפת אמת, אם כן, מדוע כתוב בברייתא לא ימכור, ואם משום שאין ללוקח אכילת שנתיים הרי כאן הוא לא ירד על דעת אכילה. ודוחק לומר שזוהי רק עצה טובה.

^[14] תמה הרש"ש, שהרי גם כשמוכר שנה לפני יובל עדיין לא ירד הלוקח לאכילה כי זו שמיטה שאסור לזרוע. ומדוע בקונה שנה לפני היובל משלימים לו שנתיים.

^[15] תמה רש"י, איך אפשר לומר שלפי שמואל המעות לא חוזרים. והרי אם כן, אין שום נפקא מינה בין רב לשמואל שהרי לדעת שניהם השדה של המוכר, ובעל כרחך שלשמואל מעות חוזרים ללוקח וזה הנפקא מינה בין רב לשמואל. ותירץ רש"י, שיש נפקא מינה אם קצץ הלוקח אילנות בשדה, שלפי שמואל שלא זכה כלל הוא חייב לשלם, ולפי רב שזכה בשדה הרי הוא פטור לשלם. ותמה השיטה מקובצת, שהרי מכל מקום גם לרב השדה יוצאת ממנו מיד למוכר ואם כן, מדוע פטור על מה שהזיק. וכתב השיטה מקובצת שחזר בו רש"י. ולכן כתב רש"י נפקא מינה אחרת לענין אם יכול הלוקח לקנות מטלטלין אגב קניית קרקע זו, שלפי שמואל, שלא חלה הקניה בקרקע, אי אפשר לקנות אגב זה מטלטלין. ולרב, שחלה הקניה בקרקע, קונים אגב זה מטלטלין. והמשנה למלך [פי"א משמיטה ה"א] דן בקונה קרקע בזמן שהיובל נוהג שהיא חוזרת לבעלים, האם מותר ללוקח להזיק בקרקע או לא. והביא שהירושלמי לומד מהפסוק "ושב לאחוזתו" שאסור ללוקח להזיק, כיון שצריך שתחזור לבעלים כמו שהיתה. ותמה הרש"ש, שלא הזכיר המשנה למלך שברש"י כאן מפורש שמותר ללוקח לקצוץ אילנות ולהזיק בשדה.

א משנה המוכר את שדהו בשעת היובל כלומר, כשהיובל נוהג, אינו מותר לגאול את השדה מן הקונה בתוך פחות משתי שנים מזמן שמכרה, שנאמר: "במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו), ומיעוט שנים הוא שתים.

היתה אחת מהשנים האלו שנת שדפון או ירקון, ולקתה התבואה, או שנת שביעית, שאין הקונה נהנה מתבואת השדה — אינו עולה מן המנין, וצריך להמתין שנה אחרת כנגדה, שהרי נאמר "שני תבואות". ואולם אם נרה (חרש את השדה בלי לזרוע) או הובירה (עשאה שדה בור, שלא עבד בה כלל) — שנה כזו עולה לו מן המנין, משום שהיתה ראויה לתבואה. ר' אליעזר אומר: אם מכרה לו לפני ראש השנה והיא מליאה פירות, ובא המוכר לגואלה לאחר שנתיים — הרי קונה זה אוכל ממנה שלש תבואות בשתי שנים, ואינו צריך להחזירה מלאה פירות.

ב גמרא שנינו במשנה: המוכר שדהו בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות משתי שנים. ומדייקים: "אינו גואל" לא קתני [אינו שונה], אלא: "אינו מותר לגאול", אלמא קסבר [מכאן שסבור] התנא של משנתנו כי איסורא נמי איכא [איסור גם כן יש] בדבר, דאפילו קרקושי זוזי [שאפילו לקשקש במטבעות] כדי לגרום לקונה שימכור לו את השדה, נמי [גם כן] אסור.

ולא מיבעיא [ולא נצרכה] הלכה זו להיאמר רק ביחס למוכר דקאי [שהוא עומד] ומצווה על כך במצות עשה, דכתיב [שנאמר]: "במספר שני תבואת ימכר לך" (ויקרא כה, טו), ולא פחות, אלא אפילו לוקח נמי [גם כן] קאי [עומד] במצות עשה, דבעינן [שצריכים אנו] לקיים "במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך" (שם), ומיעוט "שנים" הוא שתי שנים, וליכא [ואין כאן], אם מחזירה לפני כן.

ג איתמר [נאמר]: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה, רב אמר: מכורה ויוצאה למוכר בחינם, ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעמו] של שמואל? קל וחומר הוא, ומה שדה שהיתה מכורה כבר, יוצאה מיד הקונה בשנת היובל, שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר?

ושואלים: וכי לשיטת רב לא אמרינן [אין אנו אומרים] קל וחומר כי האי גוונא [כמו זה]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול ימכור אדם את בתו לאמה כשהיא כבר נערה? אמרת (אומר אתה) קל וחומר שאין לומר כך: ומה בתו שהיתה מכורה כבר, שרשאי למוכרה בקטנותה — יוצאה עכשיו בהגיעה לימי נערותה, נערה שאינה מכורה עדיין, אינו דין שלא תימכר?

ומשיבים: אין להשוות, שכן התם לא הדרא מיזדבנא [שם, בהגיעה לימי נערות, אינה חוזרת ונמכרת עוד לעולם], ואילו הכא הדרא מיזדבנא [כאן, שדה אחוזה, חוזרת ונמכרת] לאחר היובל כרגיל, ולכן אין ללמוד מקל וחומר זה.

ועוד מיתיבי [מקשים] על רב ממה ששנינו בברייתא: נאמר בתורה "במספר שנים אחר היובל תקנה" (ויקרא כה, טו), ויש לדורשו כך: "אחר היובל שנים תקנה" — מלמד שמוכרין בסמוך לאחר היובל, מופלג (בריחוק זמן) מן היובל מנין שמוכרים? תלמוד לומר: "לפי רב השנים תרבה מקנתו ולפי מעוט השנים תמעיט מקנתו" (שם טז), ומכאן שיש אפשרות מכירה גם מופלג מן היובל.

ועוד מוסיפה הברייתא: ובשנת היובל עצמה לא ימכור, ואם מכר — אינה מכורה. שלא כדברי רב! ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב: כוונת הברייתא לומר שכשמוכרה ביובל אינה מכורה למספר שני תבואות, לעמוד שנתיים לפחות ביד הקונה, אבל על כל פנים, מכורה היא ויוצאה.

ושואלים: ואי איזדבוני מיזבנה [ואם היא נמכרת], תיקום ברשותיה [שתעמוד ברשותו] של הקונה עד בתר [אחר] היובל, ובתר [ואחר] היובל ניכליה [יאכל אותה] שני תבואות וניהדרה [ויחזיר אותה] אחר כך לבעליה! מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא] במקרה דומה: אם אכלה הקונה שנה אחת לפני היובל — משלימין לו שנה אחרת אחר היובל? ומשיבים: אינו דומה, התם נחית [שם ירד] מתחילה לשדה לאכילה של תבואה, ולכך מקיימים בו את הכתוב "שני תבואות", ואילו הכא [כאן] שקנה בשנת היובל עצמה, לא נחית [ירד] מתחילה לשדה לאכילה של תבואה, שהרי היא יוצאה מיד לבעליה.

ד בענין מחלוקת רב ושמואל אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי [שמעתי ממנו מן החכם שמואל שתיים, שתי הלכות], חדא הך [אחת זו], שהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה אינה מכורה כל עיקר, ואידך [ואחרת], שהמוכר עבדו הכנעני לגוים, וגורם לכך שהעבד מופקע מקיום מצוות, או שמכרו לישראל הדר בחוצה לארץ, ובכך גורם להפקיע את העבד ממצות ישיבת ארץ ישראל — יצא העבד לחירות.

ושמעתי ממנו כי בחדא [במקרה אחד] הדרי זביני [חוזרים דמי המיקח], וחדא לא הדרי זביני [ובמקרה אחד לא חוזרים דמי המיקח], ולא ידענא הי מיניה [ואין אני יודע באיזה מהם].

אמר רב יוסף: ניחזי אנן [נראה אנחנו], מדתניא [ממה ששנויה] בברייתא: המוכר עבדו למי שדר בחוצה לארץ — יצא העבד לחירות, ואולם צריך העבד לקבל גט (שטר) שיחרור מרבו שני, זה שקנה אותו, שמע מינה [למד מכאן], כי מדקרי ליה [ממה שקורא לו] לשני "רבו". והוא צריך לכתוב את גט השחרור — אלמא [מכאן] שהמכר חל, ולפיכך לא הדרי זביני [לא חוזרים דמי המיקח], וממילא כי קאמר [כאשר אומר] שמואל הכא [כאן], שהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה אינה מכורה, כוונתו — ומעות חוזרין.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג:

אין מותר ליגאל. שדהו מיד הלוקח עד לאחר ב' שנים למכירתו:

שנא' במספר שני תבואות ימכר לך. כלומר שתהא ברשות הלוקח ב' שנים (ואם) [או] יותר וכשהוא גואלה מחשב הדמים שנתן לו הלוקח בשביל השדה כנגד השנים שמשעת המכירה ועד היובל וכמה שמגיע לכל השנה מן הדמים כן ינכה לו הלוקח למוכר לפי השנים שהיתה ברשות הלוקח שנאמר וחשב המוכר את שני ממכרו שהיתה ברשות הלוקח ולפיהן ינכה מדמי גאולתו לפי חשבון דמי השנים ויחזור לו המותר מן הדמים ויקבל שדהו דכתיב והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו ושב לאחוזתו:

היו אותן ב' שנים שהיתה ביד הלוקח שנת שדפון וירקון שלא גדלה התבואה או היתה שנה אחת מהן שביעית] אינה עולה לו מן המנין ממנין שני תבואות אלא צריך להניחה עוד ברשותו ב' שנים הראויות לזריעה ולתבוא' והא דאמרן דאינן עולה לו מן המנין הני מילי באונס בידי שמים כה"ג אבל אם פשע בה [שלא זרע] (שנרה ולא זרעה או הובירה שלא נרה ולא זרעה) עולה לו ממנין ב' שנים אע"ג דלא הוה בהו תבואות ורשאי המוכר לגאלה לאלתר לסוף ב' שנים:

[ר' אלעזר אמר. פעמים שיאכל הלוקח שלש תבואות בב' שנים כיצד אם מכרה לו מלאה פירות לפני ר"ה הרי זה אוכל אותן פירות העומדות ולסוף שנה זו הנכנסת תבואה אחרת ולשנה השנית תבואה שלישית:

אלמא. דאיסורא נמי איכא אם יגאלנה קודם השלמת ב' שנים דאפי'] קרקושי זוזי נמי אסיר כלומר שאסור לו למוכר אפי' להראות הזוזים השמורים לצורך הפדיון להראותם ללוקח בתוך אותם ב' שנים שזיכתה לו התורה שתהא ברשותו:

אפי' לוקח נמי. אם יפייס לו שיגאלנה בתוך אותן ב' שנים:

קאי בעשה. אם יקבל הדמים:

דבעינן שנים תקנה. ב' שנים שלימים וליכא:

רב אמר מכורה. דלא הדרי זוזי:

ויוצא. שחוזרת לו ביובל:

שמואל אמר אינה מכורה כל עיקר. דאפי' הדמים חוזרין לו:

שאינה מכורה. שבשנת היובל אינה מכורה שחוזרת לבעלים אינו דין שלא תמכר כלל שהמעות חוזרין:

[ולרב לית ליה ק"ו] ולרב לא אמרינן ק"ו כי האי גוונא והתניא יכול ימכור כו'. ומה מכורה כבר כשהיא קטנה יוצאה בשעת נערות (נתרוקנה עצמה בסימניה) דקנה עצמה בסימנין:

שאינה מכורה. בשעת נערות אינו דין שלא תמכר שהמעות חוזרין אלמא אמרינן ק"ו כי האי גוונא:

התם. בבתו נערה משום הכי אמרינן ק"ו שאינה נמכרת כלל:

דלא הדרא ומיזדבנא. כלל שוב לעולם מאחר שהיא נערה:

הכא. במוכר שדהו בשנת היובל כיון דאחר היובל מצי למיהדר ומזדבנא מכירה גמורה משום הכי בשנת היובל [נמי] מכורה ויוצא ולא הדרי זוזי ולא אמרינן [הכא] ק"ו:

אחר היובל שנים תקנה. היינו דכתיב במספר שנים אחר היובל תקנה:

מלמד שמוכרין. לאלתר מיד אחר [שעבר יובל] לשני תבואות לב' שנים:

מופלג מן היובל מנין. שמוכרין נמי ברחוק מן היובל כמו עשר שנים [לאחר היובל] או עשרים שנים לאחר היובל:

ת"ל לפי רוב השנים [ולפי מעוט השנים לפי] רוב השנים היינו שמכרה סמוך ליובל שיש לו עוד שנים רבות עד היובל:

ולפי מעוט השנים. כלומר שמכרה מופלג מן היובל שלא נשארו אלא מעט שנים עד [שנת] היובל:

[אמר לך רב אינה מכורה. בשנת היובל לענין מספר שני תבואות שיהא יכול הלוקח לתופשה ב' שנים:

אבל מכורה היא דלא הדרי זביני ויוצאה ביובל:

ואי איזדבוני מיזדבנה. כדקאמרת דלא הדרי זוזי תיהוי ליה ללוקח הנהו זוזי דיהב זביני דתיקום ברשותיה עד בתר יובל ובתר יובל ניכלה שני תבואות וניהדרא בלא דמים כמו שהיתה יוצאה ביובל בלא דמים]:

מי לא תניא. [מכרה לו שנה אחת לפני יובל ואכלה שנת אחת לפני יובל משלימין לו שנה שניה אחרת לאחר יובל] אלמא דיובל לא פקע זביניה:

[התם נחית לאכילה. כיון דאכלה שנה אחת כבר לפני יובל הלכך משלימין לו לאחר יובל:

הכא. במכרה בשנת יובל דלא נחית לאכילה קודם יובל כלום הלכך לא מצי למיכלה בתר יובל מספר שני תבואות אלא מכורה ויוצאה:

חדא הך. שמואל אמר אינה מכורה:

המוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין רבו שיפדנו ויוצא לחירות:

או אם מכרו לישראל בחוצה לארץ קונסין ללוקח ויוצא לחירות:

חדא הדרי זביני. המעות ללוקח:

מדקתני יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני] ש"מ דקנייה רבו שני ולא הדרי זביני המעות ללוקח דאי הוה הדרי זביני לא הוה צריך גט מרבו שני אלא מרבו ראשון. [ורב ענן. דאמר ולא ידענא הי מינייהו הדרי זביני]:

במשנה מכרה לו לפני ר"ה והיא מלאה פירות כו'. נ"פ דאם מכרה לפני ר"ה אחר שקצרה והגיע שנתים ימים ועדיין לא בכרה התבואה אינו מותר לגאול דבעינן תרתי שנים ותבואות. אולם אם רק אותה באגא לא בכרה. אולי יוכל לגאול כמו בשדפון שהביאו התוספות:

גמרא התם נחית לאכילה כו'. ועפרש"י. וק"ל דא"כ אפי' שנה אחת קודם היובל דהיא שנת השמיטה נמי לא נחית לאכילה:

רש"י ד"ה פחות משתי שנים. אם מכרה קודם היובל עשר שנים בי' ליטרים נמצא שמכר פירות של כשו"ש בליטרא כו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו ובחבורו פי"א הלכה ה'. וק"ל דהא בהעשר שנים דלפני היובל נמצאים ב' שמיטות דאינן בנות תבואה וקרא כתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך. וכה"ג פריך בב"מ (קו) על פדיון הקדש דשדה אחוזה. והתם משני דחזי למישטחא בה פירי ופרש"י דלא כתיב ביה שני תבואות. אבל הכא הא כתיב כי מספר תבואות כו'. וצ"ל דס"ל ז"ל דכיון דגבי גאולת מכירת שד"א כתיב וחשב את שני ממכרו ולא כתיב תבואת ממכרו ש"מ דלא קפדינן אלא משנים. וכ"מ בב"מ שם דפריך סתמא שביעית ל"ת לו מן הגירוע דמשמע דפריך מסתם פדיון בין דמכר בין דהקדש דפסיקא ליה דגם במכר עולה בגירוע. וכן רש"י שם בתירוצא כתב סתם דגבי פדיון שד"א ל"כ שני תבואות. דמשמע אפי' דמכר. ואגב ראיתי ברמב"ם שם ה"ו שכ' ואינו מחשב כו' שנאמר ע"פ השנים לא ע"פ התבואות. ותימה דהאי קרא כתיב אצל פדיית הקדש. והביאו על פדיית מכר שהקפידה תורה גם אתבואות. ולפמש"כ י"ל קצת:

רש"י ד"ה אינו עולה. אבל היתה שנה הראויה לתבואה ונרה כו'. ולע"ד הנל"פ דנרה כו' קאי ארישא דאפי' היתה שנת שדפון בכה"ע והוא נרה או הובירה עולה לו דכה"ג אמר שמואל בב"מ שם אמתניתין דהתם ל"ש כו' אבל לא זרעה כלל לא דא"ל אילו זרעת כו' ע"ש:

רש"י ד"ה שנים תקנה. בע"כ של מוכר כו'. ל"י למה דייק לומר של מוכר הא אפילו בע"כ של עצמו נמי דה"ה עובר בעשה:

רש"י ד"ה וחדא הא. צ"ל חדא:

רש"י ד"ה חדא הדרי זביני. אחדא מהנך כו' או אהך כו' או אהך כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וחדא לא הדרא. ואי קשיא פשיטא דאהך כו'. כצ"ל:

בא"ד אי שמיט לוקח וקצץ (כצ"ל) אילנות כו' לרב כו' ואילנות דקץ קץ. ק"ל דלרב נמי כיון דיוצאה מיד שמכרה לו (ועיין בתוספות). א"כ בעת הקציצה כבר לא היו שלו אלא של מוכר ולמה לא ישלמנו. ודע דמוכח מדברי רש"י דבמוכר בשאר ימה"ש לכ"ע רשאי הלוקח לקצץ האילנות. וה"ה ודאי דרשאי לחפור בורות שיחין ומערות. (וכ"מ מלשון הגמרא דב"מ (קט) התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא היא). ותמיהני על המל"מ בפי"א מהלכות שמיטה שלא זכר מדברי רש"י הללו:

תד"ה התם. היכא דהביאה מיהא איכא ק"ו דלא מזדבנא. כ"ה גירסא הישנה וישרה היא. והגהת הצ"ק מגומגמת. וכן לקמן שכתבו כיון שבאו לה סימני נערות לא יפרקו עוד מעליה. ר"ל הסימנים דלעולם היא נערה או בוגרת. והצ"ק הוסיף בדבריהם מלת האב. ואין לה ביאור:

תד"ה ולא (בדף הסמוך). וליתבי ההוא אתרא כו' וליקני לו בחליפין כו'. עצ"ק שהקשה דהא מסקינן שם מת"כ נתינה כתיב בהו וחליפין דרך מו"מ הוא. ותמוה דהא קושיית התוספות היא דליקני ליה המקום בחליפין והמעשר באגב. אך קשה במאי דתלו קושייתם אפירש"י. דהא משם גופיה מוכח דאף דקנין הקרקע אינו אלא על זמן כמו שכירות מ"מ מיקנו אגביה מטלטלין א"כ ה"ה דמתנה ע"מ להחזיר או שאלה ליהני. וכן בקדושין ובב"מ הקשו קושיא זו סתמא בלא פרש"י דהכא:

רש"י ד"ה פחות משתי שנים וכו' שכך עלה חשבון כשיוצאה מתחת ידו כצ"ל:

גמ' שאינה מכורה. עיין מכות דף יא ע"ב תוס' ד"ה אמר אביי:

תוספות נרה או הובירה הוה מצי למימר לא זו אף זו. קשה דהתוספות ז"ל כתבו בריש פ"ד דקדושין דבשני תיבות לא אמרינן לא זו אף זו. ומאי דקתני או הובירה אינו מעלה ואינו מוריד תיבת או כמו שכתבנו במקום אחר. ובש"ס דף ל' ק"ק דהשתא דנרה דטרח ומועיל לשדה ואינו נותן דמי החרישה עולה כ"ש הובירה דלא טרח והוי זו ואצל"ז דלא אמרינן אלא מדוחק ויש לישב ופשוט:

מתני' המוכר בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג: פחות משתי שנים. אבל לאחר שתי שנים אם רוצה לפדותה פודה בעל כרחו של לוקח ונותן לו לפי מה שמכרה כדכתיב (ויקרא כה) וחשב את שני ממכרו שמחשב כמה שנים משמכרה עד היובל ומחלק הדמים לפי השנים כגון אם מכרה קודם היובל עשר שנים בעשר ליטרין נמצא שמכר פירות של כל שנה ושנה בליטרא שהרי סתם מכירה אינה אלא עד היובל הלכך אם שהתה ביד לוקח ה' שנים ואח''כ בא מוכר לגאלה מנכה לו לוקח ה' ליטרין ליטרא לכל שנה שאכלה שכך עלה חשבון כשיוצא מתחילה: אינו עולה מן המנין. השתי שנים דהא שני תבואות כתיב שתי שנים הראויין לתבואה תשהה ביד לוקח אבל היתה שנה הראויה לתבואה ונרה ולא זרעה או הובירה שהניחה בורה שאפי' ניר לא עשה בה איהו אפסיד אנפשיה ועולה לו במנין שתי השנים: שלש תבואות. אותה העומדת בה בשעת קנייה ושתי תבואות בשתי שנים שתהא בידו: גמ' אינו גואל לא קתני. דליהוי משמע אינו דין שיכופו את הלוקח להחזיר לו בפדיון בפחות משתי שנים: דאפילו קרקושי נמי אסור. למוכר להראות זוזין ללוקח כדי שייטב בעיניו להחזירה לו: שנים תקנה. במספר שנים אחר היובל תקנה דמשמע שתהא קנויה לו שתי שנים ואי מהדר ליה מקמי הכי עובר בעשה: מכורה ויוצאה. ביובל וזה הלוקח איבד מעותיו: אינה מכורה כל עיקר. והמעות חוזרין: מכורה כבר. קודם היובל: אמה העברייה יוצאה בסימני נערות כדתניא (קדושין דף ד.) ויצאה חנם אלו ימי נערות: התם. בתו שמכר בקטנותה ויצאה בת חורין בסימני נערות לא הדרא ומזדבנא לעולם כדאמרינן (קדושין דף יח.) ואין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות דנפקא לן מבבגדו בה כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למוכרה הלכך יציאה גמורה היא ואיכא למימר ק''ו דאי מזדבין לה בימי נערות דאינה מכורה אבל שדה היוצאה לבעלים ביובל הדרא ומזדבנא לאחר היובל אם ירצה הלכך בשנת היובל נמי רשאי למוכרה ויוצאה לו בחנם: אחר היובל. משמע אחר היובל מיד: שנים תקנה. שאם תקנה שדה תהא בידך שתי שנים בעל כרחו של מוכר ואפילו הוא רוצה לפדותה: לפי רוב השנים. שיהיה עד היובל תרבה מקנתו תמכרנה ביוקר שהרי עד היובל תהא קנויה לו אם לא יפדנה ולפי מעוט השנים תמכרנה בזול כדי שלא תונה את חבירך ושמעינן מהנך קראי דמוכרין בין בסמוך ליובל שעבר בין מופלג ממנו כמה שנים: למספר שני תבואות. שלא תשהה ביד הלוקח כלום שהרי באותה שנה עצמה לקחה מידו אבל מכורה היא לכך שיאבד מעותיו: ופרכי' ואי אזדבוני מזדבנא. לאחר שתי שנים ליהדרה בחנם בשביל יובל שעבר עליה מי לא תניא וכו': נחית לאכילה. שהרי קודם היובל התחיל לאוכלה הלכך מקיימינא ליה קרא כדכתיב שני תבואות אבל הקונה בשנת היובל לא נחית לאכילה: חדא הא. דאמר שמואל אינה מכורה כל עיקר: יצא לחירות. דהמוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין אותו לפדותו ויפטרנו לחירות משום דאפקעיה ממצות וכן המוכר עבדו אפי' לישראל בחוצה לארץ יצא לחירות: חדא הדרי זביני. מחדא מהנך תרתי שמעית מיניה דמר שמואל שהמקח בטל והמעות חוזרין או מהך דהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה או מהך דהמוכר עבדו לישראל בחוצה לארץ: וחדא לא הדרי זביני. אלא הלוקח מפסיד המעות ולא ידענא בהי מינייהו המקח בטל ואי קשיא פשיטא דמהך דהמוכר שדהו בשנת היובל קאמר שמואל דהמקח בטל והמעות חוזרין דאם מעות אבודין מאי איכא בין רב לשמואל איכא בינייהו אי שמיט לוקח וקצצן אילנות שהיו בה לרב דאמר מכורה היא שדה הדרא ואילנות דקץ קץ לשמואל דאמר אינה מכורה ומעות מתנה הדרי אילנות ואע''ג דלוקח לא שקל זוזי אי נמי כגון שמכר עמה מטלטלין והחזיק לוקח בקרקעות ולא משך המטלטלין דקיימא לן (קידושין כו.) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה ואין צריך משיכה לרב דאמר מכורה ויוצאה שדה הדרא ומטלטלין מיקנו לשמואל דאמר אינה מכורה ומעות מתנה לא מיקנו מטלטלי דחזקה דקרקע לא הויא חזקה: אלמא לא הדרא זביני. והלוקח מפסיד וכיון דבההיא חזינן דלא הדרי זביני ודאי כי אמר שמואל בהא אינה מכורה ומעות חוזרין:

מתני' המוכר. היתה שנת שדפון וירקון או שביעית אינה עולה לו מן המנין. בפ' המקבל (ב''מ דף קו.) מפרש שהשדפון וירקון הוה נמי כמו כן בכל העולם דאי השדפון בבאגא בהכי לא תנן דעולה לו מן המנין דיקא נמי דקתני דומיא דשביעית שאסור לזרוע בו (בכל העולם): נרה או הובירה עולה לו מן המנין. בגמרא מפרש אמאי תנא נרה כיון דתנא הובירה דעולה כ''ש נרה והוה מצי למימר לא זו אף זו קתני: התם לא הדרא ומזבנא. פי' רש''י בתו שמכרה בקטנותה ויצאה בת חורין בסימני נערות לא הדרא ומזבנא כדאמר בקדושין (דף יח. ושם) דאין אדם מוכר. בתו לשפחות אחר שפחות כדנפקא לן מבבגדו בה כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למוכרה הלכך יציאה גמורה היא ואיכא למימר ק''ו עכ''ל ול''נ דהא פלוגתא דתנאי היא התם לכך פירש ר''י דאפי' למ''ד בעלמא דאדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות היכא דהביאה סימנים מיהא [מודה דלא מזדבנא] איכא ק''ו (דלא מזדבנא) מיהו ק''ק גבי מוכר שדהו נמי אתיא מהאי ק''ו דלא תימכר עוד מיהו יש לחלק דלא דמיא לק''ו דבתו כיון שבאו לה סימני נערות לא יפרקו עוד מעליה אבל מוכר שדהו בשעת היובל אין הק''ו טוב כל כך כמו גבי מוכר בתו שהרי היובל יעבור ויהיה כבתחלה ועוד יש לפרש כמו שפרש''י לפי שאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות ואע''ג דפליגי בה תנאי מיהו קיימא לן כר''ש דסבירא ליה התם דאסור למכור: ולא ידענא הי מינייהו המקח בטל. ואי קשיא פשיטא דאהך דהמוכר שדהו בשנת היובל קאמר שמואל דהמקח בטל ומעות חוזרים דאי מעות

ערכין כט ע"ב