ערכין כד ע"ב

ולעומתו רב סבר [סבור]: גם אם נעמיד ברייתא זו כשיטת ר' שמעון, אין כאן קל וחומר, שכן סוף סוף לבעלים מי קהדרא [האם היא חוזרת] בשנת היובל, שתלמד מכאן כי אם הקדישה ביובל אינה מקודשת? והרי לכהנים הוא דנפקא [שהיא יוצאת], ויש להבין כי השדה נשארה ביד ההקדש, וכהנים משולחן גבוה קא זכו [הם זוכים]!

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור לדבריו] של רב, שהמקדיש שדהו ביובל הריהי קדושה, ופודה בחמישים שקלים לכל בית זרע חומר שעורים? ומשיבים, דאמר קרא [שאמר הכתוב]: "ואם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום" (ויקרא כז, יז), כלומר, בערך המלא, של חמישים שקל לכל בית זרע חומר שעורים, האמור בפסוק הקודם, ולשון "משנת היובל" משמעה ששנת היובל עצמה בכלל, כאילו נאמר: "ואם בשנת היובל יקדיש".

ושואלים: ושמואל, מה הוא משיב לכך? ומשיבים: מי כתיב [האם נאמר] "ואם בשנת היובל"? והרי "משנת היובל" כתיב [נאמר] — משנת (מהשנה) שאחר היובל.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רב, היינו דכתיב [זהו שנאמר] שם: "אם משנת היובל יקדיש שדהו כערכך יקום" — בשנת היובל עצמה, ובכתוב שלאחריו (שם יח) נאמר: "ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחישב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות ונגרע מערכך" — בשנה שלאחר היובל. אלא לשמואל, המפרש כי "משנת היובל" היא השנה שלאחר היובל, מאי [מה פירוש] מה שנאמר לאחר מכן "ואם אחר היובל"? ומשיבים: אחר השנה שאחר היובל.

מיתיבי [מקשים] על דעת רב, ממה ששנינו בברייתא: מקדישין בין לפני היובל בין לאחר היובל, ובשנת היובל עצמה לא יקדיש, ואם הקדיש — אינה קדושה! ומשיבים, אמר לך [יכול לומר לך] רב: הכוונה היא שאינה קדושה להיגאל בגירוע (בהפחתה), אבל קדוש ונותנין חמשים שקל לבית זרע חומר שעורים.

ומתקשים: מכלל הסבר זה אתה צריך לומר, כי לדעת רב, מה שאמרה הברייתא שלפני היובל מקדישים, כוונתה באותו אופן — שהשדה קדושה אז ליגאל בגירוע; והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אין מקדישין ליגאל בגירוע פחות משתי שנים לפני היובל, אלא צריך לשלם את מלוא הערך!

אלא צריך ליישב את הדברים באופן אחר, אמר לך [יכול לומר לך] רב: הא מני [ברייתא זו, הסבורה שאין מקדישים שדה אחוזה ביובל, כשיטת מי היא]? כשיטת רבנן [חכמים] היא, הסבורים כי כשהכתוב משתמש בביטוי "מיום פלוני" — אין אותו יום בכלל, ואף כאן כשנאמר "משנת היובל יקדיש" אין שנת היובל בכלל, ואנא דאמרי [ואילו אני שאמרתי] שאפשר להקדיש ביובל, סבור כשיטת רבי, שאמר: כשאמר הכתוב "כי כל אוכל חמץ... מיום הראשון עד יום השביעי" (שמות יב, טו), "מיום הראשון" — והיום הראשון עצמו אף הוא בכלל, וכשאמר הכתוב "עד יום השביעי" — ושביעי בכלל; הכא נמי [כאן גם כן] "שנת היובל יקדיש" — ושנת היובל עצמה בכלל. ושואלים: והרי שנינו במשנה בלא חולק, כי הפודה שדה אחוזה צריך לתת עבור כל שנה שנותרה עד היובל סלע ופונדיון (אחד מארבעים ושמונה בסלע) לבית זרע חומר שעורים, והוא ערך הפדיון המלא (חמישים סלע) כשהוא מתחלק לארבעים ותשע שנים.

ואי [אם] רב סבור כהבנתו בשיטת רבי, שניתן להקדיש גם בשנת היובל עצמה, פונדיון מאי עבידתיה [מה מעשיו], כלומר, מדוע צריך להוסיפו? והרי יש לחלק את חמישים הסלעים בחמישים השנים שבהן ניתן להקדיש, ומגיע לכל שנה סלע במדוייק!

וכי תימא לית ליה [ואם תאמר שאין לו] שרבי אינו סבור שצריך להוסיף פונדיון — והתנן [והרי שנינו]: הקדיש שדה אחוזה שתים ושלש שנים לפני היובל, רבי אומר, אומר אני: נותן סלע ופונדיון לכל שנה! ומשיבים: לשיטת רב, רבי כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שאמר: שנת חמשים עולה לכאן ולכאן, שהיא נחשבת גם כשנה הראשונה ליובל הבא, ונמצא שיש למעשה ארבעים ותשע שנים ביובל, ולכן פדיון כל שנה הוא סלע ופונדיון.

ושואלים: לשיטת שמואל, שרבי מודה שאי אפשר להקדיש בשנת היובל עצמה, אלא רק בשנה שלאחריה, לימא [האם נאמר] שרבי, שאמר שנותן סלע ופונדיון לשנה, כרבנן [כחכמים החולקים על ר' יהודה] סבירא ליה [סבור הוא], ששנת החמישים אינה נחשבת כתחילת היובל הבא? דאי [שהרי אם] הוא סבור כשיטת ר' יהודה, שיש ארבעים ותשע שנה ביובל, וניתן להקדיש רק בשנה שלאחר היובל, כלומר ארבעים ושמונה שנים לכל היותר, הלא סלע ושתי פונדיונות מיבעי ליה [צריך היה לו לתת] כשהוא פודה בשנה זו — חמישים שקלים, שהוא ערך הפדיון המלא, כשהוא מחולק לארבעים ושמונה! ומשיבים: אמנם כן, על כרחך לשיטת שמואל, רבי — כרבנן [כחכמים] סבירא ליה [סבור הוא].

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה למחלוקת רב ושמואל ממה ששנינו במשנתנו: ולא גואלין אחר היובל פחות משנה. בשלמא [נניח] לשיטת שמואל הסבור כי אין מקדישים בשנת היובל עצמה, מובן מה שנאמר שלא גואלין לאחר היובל פחות משנה, אבל לא בשנת היובל עצמה — מפני שלא ניתן אז להקדיש, וממילא גם אין צורך לגאול. אלא לרב מאי [מה פירוש] לא גואלין אחר היובל פחות משנה? והלא ניתן להקדיש ולגאול בשנת היובל עצמה!

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] שהכוונה היא אחר היובל ממש? מאי [מה פירוש] אחר יובל —

And Rav holds: Even in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, no a fortiori inference may be drawn, as ultimately, does the field return to the owner during the Jubilee Year? It does not, but rather it leaves the possession of the Temple treasury and is given to the priests. Therefore, there is no basis for an a fortiori inference, as a field consecrated before the Jubilee Year does not return to the owner during the Jubilee Year, and the priests receive their portion from the table of the Most High.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rav that consecration of a field during the Jubilee Year is effective and that the field must be redeemed for the full price of fifty sela per beit kor? As the verse states: “If he sanctifies his field from the Jubilee Year, according to your valuation it shall stand” (Leviticus 27:17). The verse indicates that a field is redeemed according to the valuation mentioned in the preceding verse, i.e., fifty sela per beit kor, and the Jubilee Year itself is included in this halakha, as the verse describes a period that begins “from the Jubilee Year,” which can be understood as including the Jubilee Year itself.

The Gemara asks: And how does Shmuel refute this claim? The Gemara explains that Shmuel would respond: Is it written in the verse: If he sanctifies his field during the Jubilee Year? No, instead: “From the Jubilee Year,” is written, indicating that the verse is referring to consecration beginning from the year that is after the Jubilee Year.

The Gemara asks: Granted, according to Rav, this is the meaning of that which is written in the verse: “If he sanctifies his field from the Jubilee Year, according to your valuation it shall stand. But if he sanctifies his field after the Jubilee, then the priest shall reckon for him the money according to the years that remain until the Jubilee Year, and a deduction shall be made from your valuation” (Leviticus 27:17–18). According to Rav’s interpretation, the second verse is referring to the year immediately following the Jubilee Year. But according to Shmuel, who maintains that the first verse is dealing with the year following the Jubilee Year, to what is the verse referring when it speaks of the year “after the Jubilee”? The Gemara responds: It is referring to the year after the year after the Jubilee Year.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav from the aforementioned baraita: One may consecrate an ancestral field both before the Jubilee Year and after the Jubilee Year. But during the Jubilee Year itself, one may not consecrate it, and if he nevertheless did consecrate it, that field is not consecrated. The Gemara explains: Rav could say to you: The baraita means that it is not consecrated in order to be redeemed with a deduction. But nevertheless it is consecrated, and one gives the full price of fifty sela per beit kor for its redemption.

The Gemara objects: One can conclude by inference from this response that according to Rav, when the baraita states that a field may be consecrated before the Jubilee Year, it means that it is consecrated to be redeemed with a deduction. But wasn’t it stated that Rav and Shmuel both say that one may not consecrate an ancestral field to be redeemed with a deduction less than two years before the Jubilee Year, but rather it is redeemed according to the total valuation of the field? If so, Rav could not have responded as suggested above.

Rather, Rav could say to you: In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of the Rabbis, who maintain that whenever the verse employs an expression such as: From the first day, the first day itself is not included. Accordingly, when the verse states: “If he sanctifies his field from the Jubilee Year,” the Jubilee Year is not included. But I stated my ruling that a field may be consecrated during the Jubilee Year in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says: The verse states: “Whoever eats leavened bread from the first day until the seventh day, that soul shall be cut off from Israel” (Exodus 12:15). It states: “From the first day,” and the first day is included, and it continues: “Until the seventh day,” and the seventh day is also included. Here too, the verse states: “If he sanctifies his field from the Jubilee Year,” and the Jubilee Year is included.

The mishna (25a) teaches that when one redeems an ancestral field, he gives a sela and a pundeyon, which is equivalent to one forty-eighth of a sela, per beit kor for each year remaining until the Jubilee Year. This amount is close to one forty-ninth of the total valuation of fifty sela, and there are no tannaitic disputes with regard to this mishna. The Gemara therefore asks: If Rav holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, that one may consecrate an ancestral field during the Jubilee Year, what is the purpose of the additional pundeyon that one gives for each remaining year until the Jubilee? If the Jubilee Year itself is included in the calculation, the total price of fifty sela should be divided evenly, i.e., one sela should be paid for each remaining year of the fifty years.

And if you would say that Rabbi Yehuda HaNasi does not require the addition of a pundeyon for each remaining year, that is difficult: But didn’t we learn in a baraita: If one consecrated the field two or three years before the Jubilee Year, Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that he gives a sela and a pundeyon per year? The Gemara answers: Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that the fiftieth year is counted both for this cycle and for that one, i.e., he maintains that the Jubilee Year is also considered the first year of the next cycle. Accordingly, there are actually only forty-nine years in a Jubilee cycle, and the total valuation of a field is therefore divided into forty-nine parts, which comes out to a sela and a pundeyon for each year.

The Gemara objects: According to Shmuel, who maintains that Rabbi Yehuda HaNasi concedes that an ancestral field may not be consecrated during the Jubilee Year, let him say that Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda and hold that the fiftieth year is not counted as the first year of the following cycle. Because if he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, then he should require one to pay a sela and two pundeyon, i.e., one forty-eighth of the total valuation of a field, per year, as there are only forty-eight years during which one may consecrate a field. The Gemara explains: This is indeed the case. Perforce, according to Shmuel, Rabbi Yehuda HaNasi holds in accordance with the opinion of the Rabbis.

The Gemara suggests: Come and hear a proof for the opinion of Shmuel from the mishna: Nor may one redeem an ancestral field that was consecrated less than one year after the Jubilee Year. Granted, according to Shmuel, who says that one may not consecrate an ancestral field during the Jubilee Year itself, and therefore if a field was consecrated during the Jubilee Year it requires no redemption at all, the mishna is teaching that one may not redeem a field less than one year after the Jubilee, i.e., until the year after the Jubilee, as it cannot be consecrated until then. But according to Rav, who maintains that a field may be consecrated and redeemed during the Jubilee Year itself, what does the mishna mean when it states that one may not redeem a field less than one year after the Jubilee?

The Gemara responds: Do you maintain that the mishna is referring to the actual year after the Jubilee Year? This is not the case; rather, to what is the phrase: After the Jubilee Year, actually referring?