ערכין יח ע"ב

כענין שנאמר לגבי מצורע: "וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן... כלו הפך לבן טהור הוא" (ויקרא יג, יב), וידוע לנו (כמבואר להלן) כי "מ ראשו" — ולא ראשו עצמו בכלל זה, וכן "ועד רגליו" — ולא רגליו עצמם בכלל זה, ושמא גם באיסור חמץ כך?

תלמוד לומר: "עד יום האחד ועשרים לחדש בערב" (שמות יב, יח), כלומר, עד סוף היום השביעי, הרי שיום זה בכלל, והוא הדין ליום הראשון שנזכר יחד עמו בפסוק. רבי אומר: אינו צריך ללמוד זאת משם, אלא כשהתורה אומרת "מיום הראשון" כוונתה — ו"יום הראשון" עצמו בכלל, וכן "יום השביעי" — ויום השביעי בכלל. ואם כן, לשיטת רבי לא הוצרכנו לגזירה שווה ששנינו במשנתנו, ללמד ש"עד בן עשרים שנה" כולל את שנת העשרים עצמה!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא שיטת רבי, הוצרכנו לגזירה שווה זו, מפני שלשיטתו שקולי משקלי קראי [שקולים הם המקראות], איזו מסקנה יש להסיק מהם. שכן מכדי כתיב [הואיל ונאמר]: "מבן חדש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים" (ויקרא כז, ו), ואתה מניח כי שנת החמש עצמה בכלל זה, אם כן מה שנאמר תו [עוד]: "ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים" (שם ה) למה לי? כלומר, משמע מכאן להיפך, שמי שהוא בשנת החמש נכלל בקבוצה הבוגרת יותר! הילכך אישתקלו להו [על כן נעשו שני הלימודים שקולים] ולא ניתן ללמוד מהם, ויש צורך ללמוד מן הכתוב "ואם מבן ששים שנה ומעלה" (שם ז) ששנת חמש ושנת עשרים נחשבות כלמטה מהן.

ודנים במה שאמר מר [החכם] לעיל בענין המצורע: "ראשו" — ולא ראשו בכלל, "רגליו" — ולא רגליו בכלל. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דברים אלה? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] מסברה: שאני [שונים] סימנים של צרעת שבגופו מסימנים שבראשו, וכגון צבע השיער המטמא, שבגוף הוא לבן, ובראש — צהוב. איבעית אימא [אם תרצה אמור] מהמקרא, שנאמר שם: "מראשו ועד רגליו לכל מראה עיני הכהן", ואין הכהן יכול לראות את הנגע שבראשו מפני השיער, ולא את הנגעים שבין אצבעות רגליו.

א נאמר במשנה, ר' אליעזר אומר: שנת החמש ושנת העשרים ושנת הששים נידונות לענין ערכין כלמטה מהן, עד שיהו יתירות על השנים חודש ויום אחד. ובטעם הדבר, תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: נאמר כאן בערכין "למעלה" ("ומעלה", ויקרא כז, ז), ונאמר להלן במנין הלויים במדבר: "מבן חדש ומעלה תפקדם" (במדבר ג, טו), מה להלן מדובר במי שהוא מבן חודש ויום אחד, אף כאן בערכין, כשנאמר "מבן חמש", "מבן עשרים", "מבן ששים", הכוונה היא: מבן חודש ויום אחד.

ושואלים: ואימא כי התם [ואמור שיהיה כמו שם], מה התם חד יומא [מה שם יום אחד] לאחר התקופה שמדובר עליה (מבן חודש) — אף כאן חד יומא [יום אחד] בלבד הוא שנכנס בשנה הבאה! ומשיבים: אם כן אתה אומר, גזירה שוה זו מאי אהני [מה הועילה]? והרי גם בלעדיה היינו יודעים שהכוונה היא למחרת היום בו נשלמת השנה!

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: שנה האמורה בקדשים (קרבנות) כגון: "כבשים בני שנה" (במדבר כח, ג), שנה האמורה בבתי ערי חומה, שהמוכר ביתו יכול לגואלו רק בתוך שנה (ויקרא כה, כט), שתי שנים שנאמרו בשדה אחוזה (נחלת אבות), שהמוכרה אינו יכול לגאול אותה לפני שתי שנים (שם טו), ושש שנים שבעבד עברי (שמות כא, ב), וכן השנים שבבן ושבבת (כפי שיבואר בהמשך)

כולן מחושבות מעת לעת (מיום ליום) עד לאותו תאריך ואותה שעה בשנה הבאה, ולא עד סוף אותה שנה למנין העולם.

ושואלים: שנה האמורה בקדשים, מנלן [מנין לנו] שהיא מעת לעת? אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא [המקרא]: "כבש בן שנתו" (ויקרא יב, ו), ולא "בן שנה", לדייק: שנתו שלו (של הכבש) ולא שנה של מנין עולם.

שנה האמורה בבתי ערי חומה — דכתיב [שנאמר]: "והיתה גאולתו עד תם שנת ממכרו" (שם כה, כט), שנה מזמן ממכרו שלו, כלומר, מיום שנמכר, ולא שנה למנין עולם.

שתי שנים שבשדה אחוזה הן מעת לעת — דכתיב [שנאמר]: "במספר שני תבואת ימכר לך" (שם טו), ולא "במספר שנים", ומכאן אתה למד שמספר השנים לחוד (ומיעוט שנים — שתיים) וכמות התבואות לחוד, וכך פעמים שאדם שקונה שדה אוכל ממנה שלש תבואות במשך שתי שנים, ודבר זה ייתכן רק אם קנאה מלאה תבואה בסוף השנה, וקצרה, ועמדה ברשותו עוד כשנתיים, והספיק לקצור תבואה פעמיים נוספות קודם שחזר הבעלים וקנאה ממנו. אבל אם מונים שנתיים למנין העולם — נשלמת השנה הראשונה בתשרי הקרוב, ועד תשרי השני אין אלא תבואה אחת נוספת.

שש שנים שבעבד עברי מעת לעת — דכתיב [שנאמר]: "שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חינם" (שמות כא, ב), וו' החיבור של "ובשביעית" מחבר אותה ל"שש שנים יעבוד", ללמדנו שמנין שש שנים הוא מעת לעת, וכך יוצא שזימנין [פעמים] שבשנה השביעית לשנות מנין העולם נמי יעבוד [גם כן הוא עובד].

שנינו בברייתא: ושבבן ושבבת כולן מעת לעת. ושואלים: למאי הילכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אמר רב גידל אמר רב: לערכין, כלומר, שמנין השנים לגיל הערכין נחשב מעת לעת לפי תאריך הלידה של הנערך או הנערכת, ולא למנין שנות העולם. רב יוסף אמר: לענין ההלכות של פרקין [פרק] של "יוצא דופן", הפרק החמישי של מסכת נדה, ששנינו בו הלכות הנוגעות לגילים שונים של בן ובת.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מי פלגיתו [האם חלוקים אתם] אתה ורב גידל לענין הדין? אמר ליה [לו]: לא, אנא אמרי חדא [אני אמרתי דבר אחד], והוא אמר חדא [דבר אחד]. ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר], דאי סלקא דעתך פליגי [שאם עולה על דעתך שהם חלוקים], האם מאן דאמר [מי שאומר] שהכוונה היא לערכין לא אמר [אינו אומר] שמונים מעת לעת לענין ההלכות של פרק "יוצא דופן"? והאמר [והרי אמר] רב כשלימד פרק "יוצא דופן": הילכתא בכולה פירקא [הלכה בכל הפרק שלנו], שהשנים המנויות בו מחושבות מעת לעת.

ושואלים: ואלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שכוונת הברייתא לערכין, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שהכוונה היא להלכות שבפרק "יוצא דופן"? ומשיבים: מפני שלדעתו יש לפרש את "שבבן ושבבת" דומיא דהנך [בדומה לאלה האחרים] שמוזכרים לבברייתא, שנה של קדשים, בתי ערי חומה וכו', מה הנך דכתיבא [מה אלה מתייחסים לשנה שכתובה בתורה], אף הנך [אלה] "ושבבן ושבבת" לענין הלכה דכתיבא [שכתובה] בתורה, והיא שנה הכתובה בערכין. אבל ההלכות שבפרק "יוצא דופן" אינן כתובות בתורה.

ואידך [והאחר רב יוסף] מה הוא סבור? אי סלקא דעתך דכתיבא [אם עולה על דעתך שהכוונה בברייתא היא לשנה של ערכין שכתובה בתורה], האי [לשון זו] "שבבן ושבבת" שהזכירה הברייתא אינה מתאימה, אלא

This is similar to the matter that is stated with regard to a leper: “And the leprosy covers all the skin of him who has the mark from his head to his feet, as far as the priest can see…it is all turned white: He is pure” (Leviticus 13:12–13). This verse is understood as follows: The mark reaches from his head, but his head is not included; it reaches to his feet, but his feet are not included. Therefore, one might have thought the prohibition against consuming leaven on the festival of Passover likewise does not apply to the endpoints mentioned in the verse.

Therefore, the verse states: “You shall eat unleavened bread, until the twenty-first day of the month in the evening” (Exodus 12:18). This proves that the seventh day of the Festival is included. Rabbi Yehuda HaNasi says: It is not necessary to cite this verse, as the prohibition against consuming leaven is from the first day of Passover, and the first day is included; and the ban continues until the seventh day, and the seventh day is included. Accordingly, with regard to valuations, even without a verbal analogy Rabbi Yehuda HaNasi should maintain that the twentieth year is included in the preceding period.

The Gemara answers: You may even say that the opinion in the mishna is in accordance with that of Rabbi Yehuda HaNasi, as the verses offset each other, and therefore their meaning is unclear without the verbal analogy. The Gemara elaborates: Since it is written: “From one month old until five years old” (Leviticus 27:6), this ostensibly includes the fifth year within the stated category. If so, why do I need this mention of five years as well: “And if it is from five years old until twenty years old, then your valuation shall be for the male twenty shekels” (Leviticus 27:5)? Therefore, with regard to the fifth year, as both verses mention that year, the verses offset each other. Consequently, even according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi the verbal analogy is necessary.

The Master said above, with regard to a leper: The mark reaches from his head, but his head is not included; it reaches to his feet, but his feet are not included. The Gemara asks: From where do we derive this interpretation? If you wish, say that it is deduced logically: The signs of leprosy of his body are different from the signs of leprosy of his head with regard to the different colors of hair that indicate leprosy. Alternatively, if you wish, say instead that it is derived from the phrase in that verse: “As far as the priest can see.” This excludes a leprous mark on the head, which is obscured from the priest’s view by the hair, as well as leprous marks between the toes.

§ The mishna teaches that Rabbi Eliezer says: Their halakhic status remains like that of the period preceding it, until they will be aged one month and one day beyond the respective years. With regard to this opinion, it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: It is stated here, with regard to valuations, “upward” (Leviticus 27:7), and it is stated there, with regard to the census of the Levites in the wilderness: “From one month old and upward you shall number them” (Numbers 3:15). Just as there, in the case of the census, the verse means: From one month and one day old, so too here, with regard to valuations, the verse means that each respective category is counted from one month and one day old beyond the stated ages of five years, twenty years, or sixty years.

The Gemara asks: And why doesn’t Rabbi Eliezer say that the verse dealing with valuation should be understood like the verse written there, with regard to the census, in the following manner: Just as there it is one day more than the enumerated age of thirty days, so too here, it should be one day more than the enumerated ages of five years, twenty years, and sixty years. Why does Rabbi Eliezer add a month? The Gemara answers: If so, that only one day should be added, what purpose does this verbal analogy from the census serve? Even without any connection to the verse dealing with the census, it would be understood in the case of valuations that the new period begins from the day after the respective year is fully completed.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to the period of one year stated with regard to sacrificial animals, e.g., “sheep in their first year” (Numbers 28:3); and the one year stated with regard to houses of walled cities, during which time it is permitted to redeem a sold house in a walled city (Leviticus 25:29); and the two years stated with regard to an ancestral field, during which one may not yet redeem an ancestral field he has sold (Leviticus 25:15); and the six years stated with regard to a Hebrew slave (Exodus 21:2); and similarly, the years stated with regard to a son and with regard to a daughter, as explained below; all of these are calculated from the time of day at the start of the period to the time of day at the end of the period, i.e., these periods are units of whole years; they do not expire on predetermined dates, such as at the end of the calendar year.

The Gemara asks: With regard to the one year stated with regard to sacrificial animals, from where do we derive that it is calculated by whole years rather than calendar years? Rav Aḥa bar Ya’akov says that the verse states: “A sheep in its first year” (Leviticus 12:6). Since the verse does not state: A sheep in the first year, it means a year based on the calculation of its own life, and not a year based on the counting of the world, i.e., the calendar year.

The Gemara continues clarifying the baraita: The halakha that the one year stated with regard to houses of walled cities is calculated by a whole year and not a calendar year is derived from the fact that it is written: “Then he may redeem it within a whole year after it is sold, for a full year he shall have the right of redemption” (Leviticus 25:29). The verse is referring to a year counted from the day of its own sale, and not the year of the counting of the world.

The Gemara states: Concerning the two years stated with regard to an ancestral field, this is derived from the fact that it is written: “According to the number of years of the crops he shall sell to you” (Leviticus 25:15). The plural form of both “years” and “crops” indicates that the number of years does not necessarily correspond to the quantity of crops. Consequently, there are times when a person might eat three yields of crops in two years. If one purchased a field at the end of the calendar year when its yield had not yet been harvested, and he harvested that yield and subsequently grew and harvested two more crops before the completion of two whole years from the sale, he would have eaten three yields in less than two years. This is not possible if one follows the calendar years, as a new year would start soon after the purchase.

The Gemara states: The halakha that the six years stated with regard to a Hebrew slave is calculated by whole years, not calendar years, is derived from the fact that it is written: “Six years he shall work; and in the seventh he shall go out free for nothing” (Exodus 21:2). The word “and” in the phrase: “And in the seventh,” teaches that sometimes it turns out that he shall also work in the seventh calendar year, if six full years have not passed from when he was sold. For example, if he was sold in the month of Nisan, although five years and six months have passed when Tishrei, the first month of the seventh year, arrives, since he has not yet completed six years of service he must work in this seventh calendar year as well, until the day of the month in which he was sold.

The baraita also teaches: The years stated with regard to a son and with regard to a daughter are among these terms calculated from the time at the start of the period to the time at the end of the period. The Gemara asks: With regard to what halakha is this stated? Rav Giddel said that Rav said: With regard to valuations, i.e., that the age of a valuated male or female is calculated in whole years from the date of their birth, not by calendar years. Rav Yosef said: The halakha is stated with regard to the matters taught in the fifth chapter of tractate Nidda, which is called after its opening words: Yotze Dofen, i.e., an animal born by caesarean section. In other words, when a mishna in that chapter, which deals with various matters related to the ages of sons and daughters, mentions years, it means full years, even when it does not state this explicitly.

Abaye said to Rav Yosef: Do you and Rav dispute this matter, i.e., when you apply the mention of a son and a daughter to different cases, do each of you reject the opinion of the other? Rav Yosef said to Abaye: No, we do not disagree; I said one matter and he said one different matter. The Gemara adds: This too stands to reason, as if it enters your mind that they disagree on this matter, then with regard to the one who says full years are required for determining valuations, does he not also say that full years are used for the halakhot of Yotze Dofen? But doesn’t Rav say, like Rav Yosef, that the halakha in that entire chapter is that the ages of the sons and daughters are determined from the time at the start of the period to the time at the end of the period, not by calendar years?

The Gemara asks: But if that is the case, then according to the one who says that the reference to full years mentioned in the baraita is for determining valuations, i.e., Rav, what is the reason he did not say that the baraita is referring to the halakhot of Yotze Dofen? The Gemara answers: Rav would claim that the years of a son and a daughter in the baraita are similar to these other cases mentioned in the baraita: Just as those numbers of years are explicitly written in the Torah, so too these years of the sons and daughters are referring to matters where the years are written in the Torah, i.e., the years of valuations, unlike the topics discussed in Yotze Dofen, where the years are not mentioned expressly in the Torah.

The Gemara asks: And with regard to the other, Rav Yosef, how would he respond to this contention? He would maintain that if it enters your mind that the baraita is referring to the years of valuations, which are written in the Torah, then this phrase in the baraita: With regard to a son and with regard to a daughter, is unsuitable.