דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

ערכין י ע"ב - Steinsaltz

every day, but only on the first day? The Gemara answers: The days of the festival of Sukkot are distinct from one another with regard to their additional offerings, as the number of bulls offered changes each day of Sukkot (see Numbers 29:12–38). Since each day is unique, the full hallel is recited on each day. By contrast, the days of Passover are not distinct from one another with regard to their additional offerings (see Numbers 28:24), and therefore the full hallel is recited only on the first day, which is the first day on which the additional offerings for a Festival are sacrificed.

The Gemara objects: On Shabbat, which is also distinct from the other days of the week with regard to its additional offerings, let us say hallel. The Gemara explains: Shabbat is not called an appointed day in the Torah, and hallel is recited only on days that are referred to in the Torah as appointed days (see Leviticus 23:4), which are days of rejoicing.

The Gemara objects: On the New Moon, which is called an appointed day, let us say hallel. The Gemara explains: The New Moon is not sanctified with regard to the prohibition against the performance of labor, and hallel is recited only on a day that is sanctified, as it is written: “You shall have a song as in the night when a festival is sanctified” (Isaiah 30:29), which indicates that a night that is sanctified as a Festival, which includes a prohibition of labor, requires song, but one that is not sanctified as a Festival does not require song.

The Gemara objects: On Rosh HaShana and Yom Kippur, which are called an appointed day and also are sanctified with regard to the prohibition against the performance of labor, let us say hallel. The Gemara explains: Hallel is not recited on those days due to the statement of Rabbi Abbahu.

As Rabbi Abbahu said that the ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, for what reason do the Jewish people not recite songs of praise, i.e., hallel, before You on Rosh HaShana and on Yom Kippur? He said to them: Is it possible that while the King is sitting on the throne of judgment and the books of life and the books of death are open before Him, the Jewish people would be reciting joyous songs of praise before Me? Rosh HaShana and Yom Kippur are somber days of judgment whose mood is incompatible with the recitation of hallel.

The Gemara objects: But what about Hanukkah, which has neither this or that, i.e., there is no special offering on it, nor is labor prohibited, and yet one says hallel. The Gemara explains: Hallel is recited on Hanukkah not because of its status as a Festival, but because of the miracle that occurred on those days. The Gemara objects: If so, on Purim, when there is also this factor, i.e., a miracle occurred on that day, let us say hallel. Rabbi Yitzḥak said: Hallel is not recited on Purim because one does not recite a song of praise for a miracle that occurred outside of Eretz Yisrael.

Rav Naḥman bar Yitzḥak objects to this explanation: But there is the exodus from Egypt, which was a miracle that took place outside of Eretz Yisrael, and yet we say hallel on Passover night in commemoration of it? The Gemara responds that this is as it is taught in a baraita: Until the Jewish people entered Eretz Yisrael, all lands were deemed fit for songs of praise to be recited for miracles performed within their borders, as all lands were treated equally. But once the Jewish people entered Eretz Yisrael, that land became endowed with greater sanctity, and all the other lands were no longer deemed fit for songs of praise to be recited for miracles performed within them.

Rav Naḥman says an alternative answer as to why hallel is not recited on Purim: The reading of the Megilla, i.e., the Scroll of Esther, is equivalent to reciting hallel. Rava says a third reason: Granted, hallel is said there, when recalling the exodus from Egypt, as after that salvation one can recite the phrase in hallel: “Give praise, O servants of the Lord” (Psalms 113:1), since after the Israelites’ servitude to Pharaoh ended with their salvation, they were truly servants of the Lord and not servants of Pharaoh. But can it be said here, after the salvation commemorated on Purim: “Give praise, O servants of the Lord,” which would indicate that after the salvation the Jewish people were only servants of the Lord and not servants of Ahasuerus? Not so, as even after the miracle of Purim, we are still the servants of Ahasuerus, since the Jews remained in exile under Persian rule.

The Gemara objects: And according to the opinion of Rav Naḥman, who says that the reading of the Megilla itself is an act of reciting hallel, there is a difficulty: Isn’t it taught in a baraita: Once the Jewish people entered Eretz Yisrael, that land became endowed with greater sanctity, and all the other lands were no longer deemed fit for songs of praise to be recited for miracles performed within them. How, then, may one recite a form of hallel by reading the Megilla? The Gemara answers: He maintains that once the people were exiled from Eretz Yisrael, the other lands returned to their initial suitability, and were once again deemed fit for reciting hallel, in commemoration of miracles performed within them.

§ The mishna teaches: And one would not play a copper flute [abuv]; rather, one would play a flute [abuv] of reed, because its sound is pleasant. The Gemara asks: The mishna opens by referring to flutes and calls them ḥalil and then concludes by referring to playing an abuv. Rav Pappa said: A ḥalil is the same as an abuv. Its original name was abuv; and why does the mishna call it a ḥalil? The reason is that its sound is sweet [ḥali].

The Sages taught in a baraita: There was a flute in the Temple; it was smooth and it was thin, i.e., its sides were thin; it was made from reed, and it was in existence from the days of Moses. The king issued a command and they plated the flute with gold, but then its sound was not as pleasant as it was previously. They therefore removed its plating and its sound was then as pleasant as it was before. Similarly, there was a cymbal in the Temple; it was made from copper and its sound was pleasant. It became damaged and the Sages sent for and brought artisans from Alexandria in Egypt and they repaired it, but its sound was not as pleasant as before. They removed the materials with which the cymbal had been repaired and its sound was then as pleasant as it had been before the repair.

There was a mortar in the Temple; it was made of copper and it was from the days of Moses, and it was used to compound the spices for the incense. It became damaged and they brought artisans from Alexandria in Egypt and they repaired it, but it did not compound the spices as well as it had before. They removed the materials with which the mortar had been repaired and it then compounded the spices as it had before it was repaired.

The baraita concludes: These two copper vessels, the cymbal and the mortar, were remnants from the First Temple and they were damaged and they could not be repaired in an effective manner. And it was with regard to the copper vessels constructed for the First Temple that David said: “All these vessels, which Hiram made for King Solomon, in the House of the Lord, were of burnished brass” (I Kings 7:45), and, in a parallel verse, “bright brass” (II Chronicles 4:16). And with regard to these two items it states in the verse describing the vessels that Ezra brought to Jerusalem: “And vessels of fine golden brass, two, precious as gold” (Ezra 8:27).

Rav and Shmuel disagree as to the meaning of the phrase: Two, precious as gold. One said: Each and every one of these brass vessels was as valuable as two vessels made from gold. And the other one said: The two of them together were as valuable as one vessel made from gold. Similarly, Rav Yosef teaches the following explanation found in a baraita: The two of them together were as valuable as one vessel made from gold.

The Gemara cites another explanation of the verse in Ezra. It is taught in a baraita that Rabbi Natan says: The cymbals and mortars were pairs, i.e., there were two cymbals and two mortars, as it is stated in the aforementioned verse “two”; do not read it as two [shenayim], but as pairs [sheniyyim].

§ Rabban Shimon ben Gamliel teaches in a baraita: The Siloam pool used to spurt forth water through an opening with a diameter like that of an issar coin.The king issued a command and they widened the opening so that its waters would increase, but the waters actually decreased. And they subsequently decreased the size of the opening again and it once again spurted forth water as it had before. All this serves to uphold that which is stated in the verse: “Let not the wise man glory in his wisdom, neither let the mighty man glory in his might” (Jeremiah 9:22), i.e., man should not think that he can accomplish anything he wishes.

And likewise Rabban Shimon ben Gamliel would say, with regard to the musical instruments in the Temple: There was no hirdolim in the Temple. The Gemara asks: What is a hirdolim? Abaye said: It is a hydraulic organ. It was not used in the Temple because its sound is pleasant but it disrupts the melody.

Rava bar Sheila said that Rav Mattana said that Shmuel said: There was an instrument called magreifa in the Temple.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

והוינן: מאי שנא בחג הסוכות דאמרינן הלל  כל יומא, ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומא? ומשנינן: דחג, ימיו חלוקין בקרבנותיהן [39], שפרי החג מתמעטים והולכים מיום ליום, ושונה כל יום בקרבנותיו, ומשום כך חשוב כל יום לעצמו לאמירת הלל.

מה שאין כן דפסח שאין ימיו חלוקים בקרבנותיהן די להם בהלל אחד, שאין הימים שונים זה מזה.

ופריך: אם בקרבנות תלוי הדבר, שבת דחלוקה בקרבנותיה משאר ימות השבוע, לימא [40] בה הלל.

ומשני: שבת לא איקרי מועד. וחיוב הלל הוא בחג דוקא כמובא לקמן.

ומקשינן: ראש חדש דאיקרי מועד, ככתוב "קרא עלי מועד" ומפרשים במסכת תענית שהכוונה על ראש חדש, וגם חלוק בקרבנותיו, לימא בו הלל.

ומשנינן: לא איקדיש ראש חדש באיסור עשיית מלאכה, וחיוב הלל הוא רק במועד שאסור בעשיית מלאכה.

דכתיב "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". [ופסוק זה הוא המקור להלל מדברי נביאים]. ודורשים מזה, דוקא לילה המקודש לחג בעשיית מלאכה טעון שירה, ולילה שאינו מקודש לחג בעשיית מלאכה אינו טעון [41] שירה [42].

ומקשינן: ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו מועד ואיקדוש בעשיית מלאכה לימא בהם הלל.

ומשנינן: משום דרבי אבהו. דאמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא. רבונו של עולם, מפני מה אין [43] ישראל [44] אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום הכיפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה לפני? שאי אפשר לומר שירה מפני אימת הדין.

ופריך: והא חנוכה דלאו הכי הוא, שאינו חלוק בקרבנותיו, ולאו הכי הוא, שאינו מקודש בעשיית מלאכה, וקאמרינן בו הלל.

ומשנינן: חנוכה, משום ניסא אומרים בו. ושני אופנים הם בהלל. או משום היום טוב או על הנס.

ופריך: אם כן, פורים דאיכא ניסא, לימא בו הלל.

ומשנינן: אמר רבי יצחק, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים, דנס [45] שבחוץ לארץ הוא ואמרינן הלל משום הנס.

ומשנינן: התם, כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה על הנס שאירע בהן. ורק משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות שבחוץ לארץ לומר שירה על נס שאירע בהן. ונס מצרים היה קודם שנכנסו לארץ אבל נס פורים היה כבר לאחר הכניסה לארץ.

רב נחמן אמר: הטעם שלא אומרים הלל בפורים הוא משום דקרייתה של המגילה זו היא הלילא [46], ויוצאים בה ידי חובת הלל.

רבא אמר טעם אחר בזה: בשלמא התם בנס יציאת מצרים יכולים לומר "הללו עבדי ה'" שמשמע מזה ולא עבדי פרעה. אבל הכא בנס פורים, אי אפשר לומר "הללו עבדי [47] ה'" שמשמע מזה ולא עבדי אחשורוש, שהרי אינו כך, כי אכתי עבדי אחשורוש נינהו.

ומקשינן: ולר' נחמן [48] דאמר שלעולם יש חיוב הלל בפורים, אלא דקרייתה זו היא הלילא, הא תניא: משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. ופורים נס שבחוץ לארץ הוא.

ומשנינן: כיון שגלו [49] מארץ ישראל חזרו כל הארצות להיתרן הראשון לומר שירה על נס שאירע בהן.

שנינו במתניתין: "לא היה מכה באבוב של נחשת וכו'". ומקשינן: פתח בחליל כדתנן "החליל מכה לפני המזבח", וסיים באבוב?

ומשנינן: אמר רב פפא: היינו חליל [50] היינו אבוב. ואמאי קרי לה חליל? דחלי קליה. [שמתוק קולו].

תנו רבנן: אבוב היה במקדש. חלק [קלוף] היה. דופנו דק היה. של קנה היה. ומימות משה היה, וקולו ערב, צוה המלך וציפוהו זהב ולא היה שוב קולו ערב. נטלו את ציפויו והיה קולו ערב כמות שהיה.

צלצל היה במקדש. [כלי זמר הוא, ושני כלים הם ומכים זה על זה]. של נחשת היה. ומימות משה היה. והיה קולו ערב. ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו ומילאו את פגימתו. ושוב לא היה קולו ערב. נטלו את תקונו והיה קולו ערב כמות שהיה. מכתשת היתה במקדש לסממני הקטרת, של נחשת היתה. ומימות משה היתה. והיתה מפטמת את הבשמים יפה ונותנת בהם ריח. שהיה קולה צלול, והקול יפה לבשמים. נפגמה, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה [51], ולא היתה שוב מפטמת כמו שהיתה. נטלו את תקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה.

אלו [צלצל ומכתשת] שני כלים נשתיירו ממקדש ראשון ונפגמו ולא היה להם ארוכה. שהתיקון היה מקלקלם כאמור. ועליהם אמר הכתוב במלכים "נחשת ממורט" דהיינו דק, ובדברי הימים "נחשת מרוק" דהיינו קלל. ועליהם הוא אומר "וכלי נחושת, מוצהב טובה שניים, חמודות כזהב". שהיו חשובים כזהב.

ו"שנים" כתיב בקרא, דהיינו שני כלים, ופליגי בה רב ושמואל, חד אמר שהכוונה על זהב. ומשמעות הכתוב היא, דכל אחד ואחד מכלי הנחשת שקול כשניים של זהב שהוא חשוב מאד. וחד אמר ששניים היינו כלי נחשת הצלצל ומכתשת, ומשמעות הכתוב היא, דשניהם שקולים ככלי אחד של זהב.

תני רב יוסף: שניהם שקולים כאחד של זהב.

תניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר שניים היו דהיינו שני צלצלים ושתי מכתשות שמימות משה. שנאמר "שנים". אל תקרי "שנים" אלא "שניים". תני: רבן שמעון בן גמליאל אומר שילוח היה מקלח מים בכרוחב מטבע של איסר. שכן היה רוחב פי המעיין. צוה המלך והרחיבוהו [52] לפי המעיין כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו מימיו. וחזרו ומיעטוהו את פי המעיין, ושוב היה מקלח מים כמות שהיה. וזה לקיים מה שנאמר "אל יתהלל [53] חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו". שחכמתו אינה אלא מקלקלת.

כיון שכלי מקדש הראשון נעשו על פי הגבורה. ככתוב "הכל בכתב מיד ה' וגו'".

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הרדולים היה במקדש. מאי הרדולים? אמר אביי: טבלא גורגדנא [זוג וענבל]. ולמה היה? מפני שקולו עב, ומערבב את הנעימה כשהיה קולו מסיים.

אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש לגרוף את דשן המזבח. והיא כעין כף.

הערות

[39] והירושלמי בסוכה מבאר, שבסוכות, כיון שיש כל יום התחדשות מצות לולב לכן יש גם הלל כל החג.

[40] לכאורה הסברא של "חלוקים בקרבנותיהם" זה תנאי לענין היום השני בחג שרק אם יש בו שינוי בקרבנות אומרים הלל. אך אם כן, תמוה מה קושיית הגמרא שבת חלוקה בקרבנותיה לימא. ומבואר מכאן שחלוקים בקרבנותיהם זוהי סיבה עצמית לאמירת הלל. ולכן מקשה הגמרא שגם בשבת יהיה הלל, ומתרצת הגמרא שכל מקום לא איקרי מועד.

[41] הטורי אבן העיר' שהרי הפסוק ליל התקדש חג מדובר בהלל של ליל פסח שהוא משום הנס, ויש לומר, שרק בהלל של נס נאמר התנאי שיהיה מקודש לחג באיסור מלאכה. אך בהלל של ראש חודש שהוא מדין מועד מנין שנאמר התנאי שיהיה מקודש לחג באיסור מלאכה. אמנם בגמרא מבואר שגם לענין הלל של מועד יש תנאי של מקודש לחג, ואדרבא בהלל של נס אין את התנאי של מקודש לחג, שהרי בחנוכה אף על פי שאינו מקודש לחג באיסור מלאכה מכל מקום אומרים הלל והיינו משום שזה הלל על נס ולא מדין מועד.

[42] הקשה החקרי לב [או"ח פז] והרש"ש מהגמרא בפסחים [צה א], האומרת לגבי הלל של פסח שני שהמיעוט של לילה המקודש לחג זה רק על "לילה", אבל ביום אומרים הלל גם כשאינו מקודש לחג. ואם כן, בראש חודש שהנידון לומר הלל ביום איך ממעטים מלילה המקודש לחג. ותירץ בעולת שלמה, שכל דברי הגמרא הם לענין הלל של הקרבת פסח שהוא הלל של נס ובזה ביום אומרים הלל גם כשאינו מקודש לחג. אך הלל של ראש חודש שכל הנידון רק משום "מועד" בזה המיעוט של מקודש לחג בעשיית מלאכה הוא גם לענין "יום".

[43] אך שירת הים אומרים גם בראש השנה ויום הכיפורים, וביאר המהרש"א שאין זו אמירת שירה אלא סיפור דברים שאנו אומרים מה ששרו אבותינו על הים, וזה גם הביאור במה שכתבו התוספות שאומרים בראש השנה ויום כיפור "והחיות ישוררו" והיינו מפני שזה רק סיפור דברים שהמלאכים שרים.

[44] התוספות דייקו מזה שרק ישראל לא אומרים שירה בראש השנה ויום הכיפורים, אבל המלאכים אומרים שירה גם בראש השנה ויום כיפור. והבית יוסף הביא משבלי הלקט בשם הגאונים שלכן נאמר בפסוקי דזמרה במזמור הללוי-ה הללו את ה' י"ב פעמים תיבת "הללוהו" כנגד י"ב ראשי חדשים שאומרים בהם הלל, ותמה הבית יוסף שהרי בראש השנה שהוא אחד מראשי החדשים לא אומרים הלל. ותירץ החקרי לב [או"ח לב] שהכונה היא שהמלאכים אומרים שירה בי"ב ראשי חדשים, וזה שנאמר שם הללוהו ברקיע עוזו והיינו המלאכים שהם ברקיע והם באמת אומרים שירה גם בראש השנה וכמו שכתבו התוספות.

[45] הקשה הטורי אבן הרי הלל של פסח איננו משום נס אלא משום מועד וכמו שבועות וסוכות שההלל שבהם הוא מדין מועד. וביאר הטורי אבן שקושית הגמרא היא מההלל שבליל פסח שבשאר החגים אין הלל בלילה ורק בפסח יש בלילה משום שאז היה נס יציאת מצרים, ועל הלל זה שהוא משום נס מקשה הגמרא שהרי זה נס שבחוץ לארץ. והמהרי"ץ חיות תמה עליו שהרי הלל של ליל פסח איננו דין גמור ומנהג אשכנז שלא לאומרו, ואם כוונתו להלל שבהגדה הרי גם זה אינו דין גמור ומפסיקים בו באמצע. וביאר המהרי"ץ חיות וכן ב עולת שלמה, שקושית הגמרא היא מההלל שנאמר בשעת הקרבת הפסח.

[46] בשערי תשובה [או"ח תרצג] הביא שהמאירי כתב שלפי זה כשאין לאדם מגילת אסתר הוא חייב לומר הלל בפורים, שהרי בעצם פורים חייב בהלל ורק קריאת המגילה היא ההלל ואם כן, כשאינו קורא את המגילה חוזר חיוב ה ה לל. אמנם זה תלוי אם הלכה כרב נחמן שקרייתה זוהי הלילא או שהלכה כרבא שפורים פטור מהלל משום שעבדי אחשורוש אנן, והרמב"ם פסק כטעמו של רב נחמן והמגן אברהם [תרצג ב] פסק כרבא. וכתב השערי תשובה שיש לומר, שגם לדעת הרמב"ם יהיה פטור מלומר הלל, שהנידון בגמרא מדוע לא נתקן הלל בפורים ועל זה אמר רב נחמן, כיון שיש מגילה לא תיקנו הלל, וממילא גם כשאין לו מגילה יהיה פטור מהלל כיון שבפורים לא תיקנו הלל. וסיים השערי תשובה שמכל מקום מי שאין לו למגילה כשרה וקורא מחומש, עדיף שיאמר גם הלל בלי ברכה לפניו ולאחריו, כי המגילה שלו אינה בכשרות ואילו ההלל בכשרות ויצא ידי שניהם.

[47] מבואר כאן ש"עבדי ה"' זה מעיקר צורת אמירת ההלל ולכן כשאנחנו עבדי אחשורוש לא שייך הלל. אך אין לפרש שכוונת הגמרא שאי אפשר לומר עבדי ה', שאם כן, הרי אפשר לומר פסוקים אחרים וכמו שלרב נחמן אומרים את המגילה במקום הלל.

[48] הצאן קדשים מעיר שבמגילה מקשה הגמרא קושיא זאת גם על רבא מדוע הוצרך לטעם של עבדי אחשורוש והרי זה בכלל נס שבחוצה לארץ, ואילו כאן מקשה הגמרא רק על רב נחמן.

[49] כתב הטורי אבן שהמחלוקת אם משגלו חזרו להיתרן הראשון תלויה בשאלה אם קדושה ראשונה בטלה כשגלו או לא, שאם הקדושה קיימת לא יחזרו כל הארצות להיתרן, ואם קדושה ראשונה בטלה חזרו כל הארצות להיתרן כשגלו, ורב נחמן לשיטתו שסובר שקדושת מקדש וארץ ישראל בטלה כשגלו ולכן חזרו להיתרן הראשון. ותמה המנחת חינוך [רפד כד] שהרי הרמב"ם פוסק שקדושת המקדש לא בטלה כשגלו ומכל מקום פוסק כרב נחמן שקרייתה זוהי הלילא, ולדברי הטורי אבן הרי זוהי סתירה שאם קדושת מקדש לא בטלה ממילא אין אומרים שירה על פורים וכדין נס שבחוצה לארץ. וביאר המנחת חינוך שייסוד ענין חוץ לארץ הוא שבחוץ לארץ נקראים ישראל יחידים ואין להם דין ציבור וכמו שמבואר בגמרא אין תענית ציבור בבבל מפני שהם כיחידים, ולכן לא שייך הלל על נס שבחוץ לארץ כיון שהלל זה רק על נס של הציבור ובחוץ לארץ אין ציבור. ובזה יישב המנחת חינוך קושיא שלכאורה בפורים היו כבר יהודים בארץ ישראל ולדעת הרמב"ן במגילה היו רוב ישראל בארץ ישראל ומדוע זה נקרא נס שבחוץ לארץ. וכפי המתבאר מובן היטב שאמנם היו בארץ ישראל אך מכיון שבטלה קדושת הארץ כשגלו הרי היא כחוץ לארץ ואין אומרים על נס זה שירה. ולפי המבואר הכל תלוי רק בקדושת הארץ, והמאן דאמר הראשון סובר שאחרי שהתקדשה ארץ ישראל שוב לא אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ, ולרב נחמן כיון שגלו ובטלה קדושת הארץ שוב אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ, ולכך פסק הרמב"ם כרב נחמן ואף על פי שנשארה קדושת המקדש אין זה משנה כי הכל תלוי בקדושת ארץ ישראל. והמהרש"א מבאר שהענין שאין אומרים שירה על נס שבחוץ לארץ הוא משום שאומרים שירה רק על נס שעושה הקב"ה בעצמו, ובארץ ישראל עושה הקב"ה עצמו את הניסים אך בחוץ לארץ זה על ידי שליח ועל זה לא אומרים שירה, ורב נחמן אומר, כיון שגלו חזרו להיתרן כי בגלות שכינה עמהם ושוב גם הניסים שבחוץ לארץ נעשים על ידי הקב"ה בעצמו.

[50] הרמב"ם בפירוש המשניות כתב שתמיד פירשו לנו שאבוב זה הקנה שעומד בראש החליל. אך בגמרא מבואר לא כך אלא חליל ואבוב זה היינו הך. אמנם ביד [פ"ג מכלי המקדש ה"ה] כתב הרמב"ם: והחלילין שהיו מנגנין בהן היה אבוב שלהן של קנה עכ"ל, משמע שחזר לפרש כמו שכתב מתחילה בפירוש המשניות שהאבוב הוא הקנה שבראש החליל [ברכת כהן].

[51] הקשה המשנה למלך [פ"א מכלי המקדש הי"ד] איך תיקנו את המכתשת והרי הדין הוא שכלי שרת שנפגמו לא מתקנים אותם כי אין עניות במקום עשירות? ותירץ המשנה למלך שכאשר גם אחרי שנפגמו הם עושים מעין מלאכתם הראשונה מותר לתקנם, וכאן הרי מבואר שהיתה מפטמת גם כשנפגמה ואם כן, היא עושה מעין מלאכתה הראשונה. והמגיה למשנה למלך מביא שקושיא זו הקשו התוספות בשבועות איך תיקנו את המכתשת? ותירצו, שמכתשת זו היתה מפטמת ביותר ואין להשיג עוד אחרת כמוה ובאופן כזה מותר לתקן ששוב אין זה נראה כעניות, עוד תירצו התוספות, שאולי לא היתה המכתשת כלי שרת אלא היתה חולין ומותר לתקן. ובעולת שלמה תמה, שהרי מבואר לעיל בגמרא שתיקנו את הצלצול והוא ודאי היה כלי שרת? ותירץ העולת שלמה, שאולי פדו אותו ותיקנו ורק אחר כך הקדישו מחדש. אך במכתשת חייבים לומר שהיתה חולין כי אם היתה קדושה שוב אין לה פדיון כיון שהיא מקדשת אחרים [את הקטורת].

[52] ביאר המהרש"א שהרי היו מושחים את המלכים על מעין כדי שתמשך מלכותם וכן שלמה עצמו נמשך בגיחון, ולכן רצה שלמה להרחיבו שיתרבו מימיו וכנגד זה תמשך מלכותו יותר. אך נתמעטו מימיו להראות שאם האדם מתגאה אדרבה מתמעטת מלכותו וזה שהביאו את הפסוק "אל יתהלל" היינו שלא יתגאה האדם.

[53] כתב המהרש"א שלמעלה לענין כלי המקדש שתיקנו לא הביאו את הפסוק אל יתהלל, כי זה שייך רק בגיחון שבאו לשנות את הבריאה, מה שאין כן בכלי המקדש שבאו רק לתקן את מה שנפגם, אמנם כל זה מספיק רק לצלצל ולמכתשת שבאו רק לתקנם. אך באבוב הלא באו להוסיף על מה שעשה משה.

כל יומא [כל יום]? ומשיבים: ימי החג חלוקין בקרבנותיהן, שהרי מספר הפרים שמקריבים למוסף מתמעט כל יום מימי החג (ראה במדבר כט, יב—לח), ומפני החידוש שיש בכל אחד מן הימים אומרים בו הלל, ואילו ימי הפסח אין חלוקין בקרבנותיהן זה מזה, ולכן גומרים את ההלל רק ביום הראשון של פסח, מפני שבו יש חידוש ביחס לימים שלפניו.

ושואלים: שבת שחלוקה בקרבנותיה מימי השבוע לימא [שיאמר בה הלל]! ומשיבים: שבת לא איקרי [לא נקראת] "מועד", והלל אומרים רק בימים שנקראו מועד, שיש בהם שמחה מיוחדת.

ושואלים: ראש חודש דאיקרי [שנקרא] "מועד" לימא [שיאמר בו הלל]! ומשיבים: ראש חודש לא איקדיש [הוקדש] באיסור עשיית מלאכה, ואומרים הלל רק במועדים חגיגיים במיוחד האסורים בעשיית מלאכה, דכתיב [שנאמר]: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיה ל, כט), כלומר, שהשיר (ההלל) על הגאולה יהיה כהלל הנאמר בליל חג הפסח שבכל שנה. ומ"התקדש" למדים שלילה המקודש לחג כלומר, שאסור במלאכה — טעון שירה (הלל), ולילה (או יום) שאין מקודש לחג — אין טעון שירה.

ושואלים: ראש השנה ויום הכיפורים דאיקרו [שנקראו] "מועד" ואיקדוש [ונתקדשו] בעשיית מלאכה, לימא [שיאמר בהם הלל]! ומשיבים: אין אומרים בהם הלל משום דברי ר' אבהו, ש

אמר ר' אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה (הלל) לפניך בראש השנה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר, מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?

ושואלים: והא [והרי] חנוכה דלא הכי ולא הכי [שלא כך ולא כך], שאין בו קרבן מיוחד, ולא נתקדש באיסור מלאכה, וקאמר [ואומר היחיד הלל]! ומשיבים: טעם אמירת ההלל בחנוכה אינו משום הקדושה שיש בו, אלא משום ניסא [הנס] שהיה באותם ימים. ושואלים: אם כן, פורים דאיכא ניסא לימא [שיש בו נס, שיאמר הלל]! אמר ר' יצחק: לפי שאין אומרים שירה על נס שבחוצה לארץ.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: והרי יציאת מצרים שנס שבחוצה לארץ הוא, ואמרינן [ואומרים אנו] עליו הלל! ומשיבים: הטעם הוא כדתניא [כפי ששנינו בבריתא]: עד שלא נכנסו ישראל לארץ — הוכשרו (ראויות היו) כל הארצות לומר שירה על נס שאירע בהן, משנכנסו לארץ — לא הוכשרו שאר כל הארצות לומר שירה.

רב נחמן אמר טעם אחר: קרייתה זו היא הלילא [קריאת המגילה היא ההלל] של פורים. רבא אמר טעם אחר: בשלמא התם [נניח שם], בנס יציאת מצרים, יכולים אנו לומר בהלל "הללו עבדי ה' "(תהלים קיג,א) — ולא עבדי פרעה, מזכירים אנו את הנס של היציאה משעבוד מצרים, אבל הכא [כאן], בפורים, האם ניתן לומר הללו עבדי ה' — ולא עבדי אחשורוש? והלא גם לאחר הנס, אכתי [עדיין] עבדי אחשורוש אנן [אנו]! ושואלים,

ולהסברו של רב נחמן שאמר: קרייתה זו היא הלילא [קריאת המגילה זו היא אמירת הלל], כיצד אומרים הלל על נס פורים שהיה בחוצה לארץ? התניא [והרי שנויה ברייתא]: משנכנסו לארץ — לא הוכשרו כל ארצות לומר שירה! ומשיבים: כיון שגלו מהארץ — חזרו להיתירן הראשון, לומר שירה גם על נס שבחוצה לארץ.

א שנינו במשנה: החליל מכה לפני המזבח... ולא היה מכה באבוב של נחושת אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב. ותמהים: פתח [פותח] התנא בחליל ומסיים באבוב! אמר רב פפא: היינו חליל היינו אבוב, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו התנא] חליל? דחלי קליה [מפני שמתוק קולו] לשמיעה.

תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: אבוב היה במקדש, חלק היה, דק היה בדפנותיו, של קנה היה, ומימות משה רבינו היה. צוה המלך וציפוהו זהב, ולא היה קולו ערב, נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה. וכן צלצול (מצלתיים) היה במקדש, של נחושת היה, והיה קולו ערב, ונפגם, ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו, ולא היה קולו ערב, נטלו את תיקונו והיה קולו ערב כמות שהיה קודם שתיקנוהו.

וכן מכתשת היתה במקדש, של נחושת היתה, ומימות משה היתה, והיתה מפטמת (היו רוקחים בה) את הבשמים לצורך הקטורת, נתפגמה והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כמו שהיתה, נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה קודם שתיקנוה.

אלו שני כלים של נחושת (צלצול ומכתשת) נשתיירו ממקדש ראשון, ונתפגמו ולא היה להם ארוכה (רפואה), כלומר, לא הועיל להם התיקון, ועליהם, על כלי הנחושת שמזמן בית ראשון, אמר דוד: "כל הכלים האלה אשר עשה חירם למלך שלמה בית ה' נחשת ממורט" (מלכים א ז, מה), וכן נאמר בכתוב המקביל "נחושת ממורק" (דברי הימים ב ד, טז), כלומר, מלוטש ומבריק, ועליהם (על הצלצול והמכתשת) הוא אומר ברשימת הכלים שהעלה עזרא לירושלים: "וכלי נחשת מצהב שנים חמודות מזהב" (עזרא ח, כז).

ואגב מביאים מה שנחלקו רב ושמואל בפירוש הביטוי "שנים חמודות מזהב", חד [אחד] אמר: כל אחד ואחד שקול כשנים של זהב, וחד [ואחד] אמר: שניהם שקולין כאחד של זהב. תני [שנה] רב יוסף בברייתא: שניהם שקולין כאחד של זהב.

ועוד תניא [שנויה ברייתא] אחרת בפירוש ביטוי זה, ר' נתן אומר: שניים (כפולים) היו, שנאמר: שנים, אל תיקרי "שנים" אלא "שניים".

תני [שנה בברייתא] רבן שמעון בן גמליאל אומר: מעין השילוח היה מקלח מים בפתח שגודלו כמטבע הקרוי איסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו, וחזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים כמו שהיה, וכל זה בא לקיים מה שנאמר: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו" (ירמיה ט, כב), שלא יחשוב האדם שכל דבר הוא מסוגל לעשות על ידי חכמתו.

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר בענייני כלי הנגינה שבמקדש: כלי נגינה הנקרא הרדולים לא היה במקדש. ומבררים: מאי [מהו] הרדולים? אמר אביי: טבלא גורגדנא (מעין פעמון). וטעם הדבר שלא היה במקדש — מפני שקולו ערב ומערבב את הנעימה.

אמר רבא בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: מגריפה היתה במקדש,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

every day, but only on the first day? The Gemara answers: The days of the festival of Sukkot are distinct from one another with regard to their additional offerings, as the number of bulls offered changes each day of Sukkot (see Numbers 29:12–38). Since each day is unique, the full hallel is recited on each day. By contrast, the days of Passover are not distinct from one another with regard to their additional offerings (see Numbers 28:24), and therefore the full hallel is recited only on the first day, which is the first day on which the additional offerings for a Festival are sacrificed.

The Gemara objects: On Shabbat, which is also distinct from the other days of the week with regard to its additional offerings, let us say hallel. The Gemara explains: Shabbat is not called an appointed day in the Torah, and hallel is recited only on days that are referred to in the Torah as appointed days (see Leviticus 23:4), which are days of rejoicing.

The Gemara objects: On the New Moon, which is called an appointed day, let us say hallel. The Gemara explains: The New Moon is not sanctified with regard to the prohibition against the performance of labor, and hallel is recited only on a day that is sanctified, as it is written: “You shall have a song as in the night when a festival is sanctified” (Isaiah 30:29), which indicates that a night that is sanctified as a Festival, which includes a prohibition of labor, requires song, but one that is not sanctified as a Festival does not require song.

The Gemara objects: On Rosh HaShana and Yom Kippur, which are called an appointed day and also are sanctified with regard to the prohibition against the performance of labor, let us say hallel. The Gemara explains: Hallel is not recited on those days due to the statement of Rabbi Abbahu.

As Rabbi Abbahu said that the ministering angels said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, for what reason do the Jewish people not recite songs of praise, i.e., hallel, before You on Rosh HaShana and on Yom Kippur? He said to them: Is it possible that while the King is sitting on the throne of judgment and the books of life and the books of death are open before Him, the Jewish people would be reciting joyous songs of praise before Me? Rosh HaShana and Yom Kippur are somber days of judgment whose mood is incompatible with the recitation of hallel.

The Gemara objects: But what about Hanukkah, which has neither this or that, i.e., there is no special offering on it, nor is labor prohibited, and yet one says hallel. The Gemara explains: Hallel is recited on Hanukkah not because of its status as a Festival, but because of the miracle that occurred on those days. The Gemara objects: If so, on Purim, when there is also this factor, i.e., a miracle occurred on that day, let us say hallel. Rabbi Yitzḥak said: Hallel is not recited on Purim because one does not recite a song of praise for a miracle that occurred outside of Eretz Yisrael.

Rav Naḥman bar Yitzḥak objects to this explanation: But there is the exodus from Egypt, which was a miracle that took place outside of Eretz Yisrael, and yet we say hallel on Passover night in commemoration of it? The Gemara responds that this is as it is taught in a baraita: Until the Jewish people entered Eretz Yisrael, all lands were deemed fit for songs of praise to be recited for miracles performed within their borders, as all lands were treated equally. But once the Jewish people entered Eretz Yisrael, that land became endowed with greater sanctity, and all the other lands were no longer deemed fit for songs of praise to be recited for miracles performed within them.

Rav Naḥman says an alternative answer as to why hallel is not recited on Purim: The reading of the Megilla, i.e., the Scroll of Esther, is equivalent to reciting hallel. Rava says a third reason: Granted, hallel is said there, when recalling the exodus from Egypt, as after that salvation one can recite the phrase in hallel: “Give praise, O servants of the Lord” (Psalms 113:1), since after the Israelites’ servitude to Pharaoh ended with their salvation, they were truly servants of the Lord and not servants of Pharaoh. But can it be said here, after the salvation commemorated on Purim: “Give praise, O servants of the Lord,” which would indicate that after the salvation the Jewish people were only servants of the Lord and not servants of Ahasuerus? Not so, as even after the miracle of Purim, we are still the servants of Ahasuerus, since the Jews remained in exile under Persian rule.

The Gemara objects: And according to the opinion of Rav Naḥman, who says that the reading of the Megilla itself is an act of reciting hallel, there is a difficulty: Isn’t it taught in a baraita: Once the Jewish people entered Eretz Yisrael, that land became endowed with greater sanctity, and all the other lands were no longer deemed fit for songs of praise to be recited for miracles performed within them. How, then, may one recite a form of hallel by reading the Megilla? The Gemara answers: He maintains that once the people were exiled from Eretz Yisrael, the other lands returned to their initial suitability, and were once again deemed fit for reciting hallel, in commemoration of miracles performed within them.

§ The mishna teaches: And one would not play a copper flute [abuv]; rather, one would play a flute [abuv] of reed, because its sound is pleasant. The Gemara asks: The mishna opens by referring to flutes and calls them ḥalil and then concludes by referring to playing an abuv. Rav Pappa said: A ḥalil is the same as an abuv. Its original name was abuv; and why does the mishna call it a ḥalil? The reason is that its sound is sweet [ḥali].

The Sages taught in a baraita: There was a flute in the Temple; it was smooth and it was thin, i.e., its sides were thin; it was made from reed, and it was in existence from the days of Moses. The king issued a command and they plated the flute with gold, but then its sound was not as pleasant as it was previously. They therefore removed its plating and its sound was then as pleasant as it was before. Similarly, there was a cymbal in the Temple; it was made from copper and its sound was pleasant. It became damaged and the Sages sent for and brought artisans from Alexandria in Egypt and they repaired it, but its sound was not as pleasant as before. They removed the materials with which the cymbal had been repaired and its sound was then as pleasant as it had been before the repair.

There was a mortar in the Temple; it was made of copper and it was from the days of Moses, and it was used to compound the spices for the incense. It became damaged and they brought artisans from Alexandria in Egypt and they repaired it, but it did not compound the spices as well as it had before. They removed the materials with which the mortar had been repaired and it then compounded the spices as it had before it was repaired.

The baraita concludes: These two copper vessels, the cymbal and the mortar, were remnants from the First Temple and they were damaged and they could not be repaired in an effective manner. And it was with regard to the copper vessels constructed for the First Temple that David said: “All these vessels, which Hiram made for King Solomon, in the House of the Lord, were of burnished brass” (I Kings 7:45), and, in a parallel verse, “bright brass” (II Chronicles 4:16). And with regard to these two items it states in the verse describing the vessels that Ezra brought to Jerusalem: “And vessels of fine golden brass, two, precious as gold” (Ezra 8:27).

Rav and Shmuel disagree as to the meaning of the phrase: Two, precious as gold. One said: Each and every one of these brass vessels was as valuable as two vessels made from gold. And the other one said: The two of them together were as valuable as one vessel made from gold. Similarly, Rav Yosef teaches the following explanation found in a baraita: The two of them together were as valuable as one vessel made from gold.

The Gemara cites another explanation of the verse in Ezra. It is taught in a baraita that Rabbi Natan says: The cymbals and mortars were pairs, i.e., there were two cymbals and two mortars, as it is stated in the aforementioned verse “two”; do not read it as two [shenayim], but as pairs [sheniyyim].

§ Rabban Shimon ben Gamliel teaches in a baraita: The Siloam pool used to spurt forth water through an opening with a diameter like that of an issar coin.The king issued a command and they widened the opening so that its waters would increase, but the waters actually decreased. And they subsequently decreased the size of the opening again and it once again spurted forth water as it had before. All this serves to uphold that which is stated in the verse: “Let not the wise man glory in his wisdom, neither let the mighty man glory in his might” (Jeremiah 9:22), i.e., man should not think that he can accomplish anything he wishes.

And likewise Rabban Shimon ben Gamliel would say, with regard to the musical instruments in the Temple: There was no hirdolim in the Temple. The Gemara asks: What is a hirdolim? Abaye said: It is a hydraulic organ. It was not used in the Temple because its sound is pleasant but it disrupts the melody.

Rava bar Sheila said that Rav Mattana said that Shmuel said: There was an instrument called magreifa in the Temple.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[חלוקין קרבנות. פרי החג]:

שבת דחלוקי' קרבנותיו. משאר ימי השבוע לימא הלל:

[ר"ח דאיקרי מועד. ליגמר ביה הלל בגמרא במסכת שבועות [דף י.] קרא עלי מועד. תמוז דההוא שתא עבורי עברוה:

טעון שירה. הלל:

דלא הכי ולא הכי. לא חלוק בקרבן ולא מקודש לחג ולא אסור בעשיית מלאכה]:

חזרו להתירן הראשון. לומר שירה אפי' בחוצה לארץ [מקרא מגילה]:

צלצול. קורין צימבש [ציבלי] והן כעין [ב'] גלילי נחושת ומכין זה בזה:

מפטמת את הבשמים. נותנת ריח טוב בבשמים:

נשתיירו ממקדש ראשון. מן המשכן:

ממורט. צהוב הרבה:

ממורק. חלק הרבה ואף בימי עזרא היו ועליהן אמר כו':

[שניים היו. ב' מכתשות וב' צלצלים]:

הדרויליס. טבלא:

גודגנא. קלוגתא (מורגרו בלע"ז). [של אותו מין]:

ומערבב את הנעימה. של שיר:

מגריפה. כלי שבו חתין את האפר מן המזבח:

א"ל אפשר מלך כו' וספרי חיים וספרי מתים פתוחים כו'. כדקאמר פ"ק דר"ה ג' ספרים נפתחין בר"ה כו' צדיקים לחיים ורשעים למיתה ובינונים בכלל אם לחיים נכתבים ביוה"כ אם למיתה ובכלל ספרי חיים וספרי מתים הוא דקאמר הכא וק"ל:

שם וישראל אומרים שירה. היינו שירת הלל אבל שירת אז ישיר אומרים בראש השנה וביה"כ דאינו אלא סיפור דברים שירה שאמרו משה וישראל וכה"ג כתבו התוס' די"ל בר"ה ויה"כ והחיות ישוררו כו' דאינו אלא סיפור דברים מה שהחיות אומרים וק"ל:

שם אין אומרים שירה על נס שבח"ל כו'. יש לתת טעם זה לפי שכשנכנסו לא"י נתקדשה והקב"ה נקרא אלהי ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד כמ"ש הרמב"ן פרשת נצבים ע"ש והנס שם על ידו ולא ע"פ שליח וראוי לומר עליו הלל משא"כ נס שבח"ל שנעשה ע"פ שליח או ע"י מלאך ורב נחמן דסבר לקמן כיון שגלו חזרו להיתרן הראשון היינו משום דודאי כשישראל על אדמתן אין השכינה שורה אלא בא"י במקום קדושה ואין לומר שירה אלא על נס שבא"י אבל כשגלו הרי גם שכינה עמהם בח"ל כדאמרינן עמו אנכי בצרה ויש לומר הלל גם על נס שבח"ל ובפורים קרייתא זו הלילה וק"ל:

שם צלצל היה כו' והביאו אומנים מאלכסנדריא כו' ומכתשת היתה כו'. לא קאמר הכא אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כדלקמן גבי מי שילוח דהתם בא לשנות המי שילוח מכמות שהיה מי השילוח וכתיב הכל בכתב מיד ה' וגו' אבל הכא מימי משה היה ולא באו לתקן אלא הפגם וכמו שהיה מתחלה בלא פגם אלא שהאומנים של אלכסנדריא לא ידעו לתקן וכה"ג אמרינן בפרק א"ל הממונה גבי מעשה לחם הפנים וקטורת דאומנין של אלכסנדריא לא היו יודעים וק"ל:

שם ועליהם אמר נחושת ממורט נחושת ממורק כו'. צ"ע בהנהו תרי קראי דמלכים וד"ה כתיב ואת הסירות ואת היעים וגו' והנהו ב' כלים מפורש בהו אשר עשה חירם הכא קאמר דמימי משה היו ועוד דבהנהו קראי כתיב ואת הסירות ואת היעים כו' והנהו ב' כלים לצל ומכתשת לא הוזכרו כלל ודו"ק:

שם ועליהם הוא אומר וכלי נחשת טובה מוצהב שנים כו'. פ"ה בעזרא בכלים ששבו מן הגולה ולפי פשוטיה שנים היינו ב' כלים אבל א"כ ה"ל למכתב וכלי נחושת שנים או ושני כלים מוצהב גו' אבל כתב שנים בסוף למדרש שנים חמודות כזהב אי כמר שהיה טוב כפול כזהב שהיה כ"א וא' שקול כפול כזהב מתוך חמודתו וחשיבתו ואי כמר שהיו שניהם שקולים כזהב שהיה נחושת טוב כ"כ שהזהב לא היה שקול ושוה אלא כשנים מהם ורבי נתן דריש מיניה שנים שהיה כ"א כפול דהיינו ב' צלצלים וב' מכתשות ודו"ק:

שם שילוח היה מקלח כו' צוה המלך והרחיבוהו כדי כו'. יראה ע"פ מ"ש פ"ק דכריתות שאין מושחין את המלכים אלא על המעיין כדי שתמשך מלכותן שנאמר והורדתם אותו אל גיחון גו' והוא מעיין השילוח כת"י וזה המלך חשב אם יתרבה מימיו ומשיכתו יותר תימשך מלכותו והראו לו דאינו כן אלא נתמעטו המים והמשיכה דהיינו ביותר שהמלך מתגאה במלכותו נתמעט והוא ענין המקרא יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט גו' דהיינו שמאסו במיעוטו והרחיבו שימשך מים הרבה ע"ש מלכותו ואמר לקיים מה שנאמר אל יתהלל בג' הצלחות שזכר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו' ע"ש הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל וגו' ודו"ק:

גמרא ר"ח דאיקרי מועד לימא כו' לילה המקודש לחג כו'. ק"ל דהא בפסחים (צה ב) אמרינן יום לא קא ממעט לאב"א קמא והרע"ב שם תפסו לעיקר:

שם ועליהם אמר דוד נחושת ממורט. הוא במלכים א' ז':

שם וכלי נחושת מוצהב טובה שנים כו'. כצ"ל והוא בעזרא ח':

תד"ה ולא מוסיפין. ול"מ על י"ב כנגד י"ב כו'. ותיבת יום הראשון למחוק:

תד"ה אין פוחתין מי"ב. ולא חש התם למתני כנורים ונבלים לפי כו'. כ"נ דצ"ל. דמחלילים בלא"ה ל"ק דלא הוה אלא בי"ב יום:

תד"ה הרדוולים. וכן יש בב"ר כו'. הוא שם בפרשה נו"ן אך בנוסחא אחרת:

תד"ה מגריפה. שגורפין בה הדשן. כצ"ל:

גמ' בעשיית מלאכה דכתיב. נ"ב כחג. אלא כח"ה עי' תוס' ר"ה (כב א') ולח"ש פ"ד דמגילה מ"ב:

שם אמר להם אפשר כצ"ל:

שם נטלו את תקונו. נ"ב ש"מ אין כלי פגום פסול לשיר:

שם ועליהם אמר הכתוב נחושת ממורט נחושת מרוק כצ"ל:

שם וכן הי' ר"ש ב"ג אומר הרדולים. נ"ב בערוך גריס הרדולוס בה"א:

שם מפני שקולו ערב. נ"ב צ"ל עב וה"ג בערוך:

בתוס' (הנמעל"ד) ד"ה י"ח ימים ותו מפני דברי רשות נמי לא נפסיק כצ"ל:

שם וק"ק רב דסבר לאפסיקינהו התניא הכא. נ"ב ר"ל באותה ברייתא דמייתי תלמודא התם בתענית ושמא ט"ס הוא וצ"ל התם:

ד"ה פסק אמרו מלאכי וכו' מפני מה אין אנו אומרים שירה. נ"ב במ"כ אינו דיוק של כלום כמ"ש בלח"ש מ"ו פ"ד דר"ה:

ד"ה ועליהם וכו' פ"ה על כלי נחושת שמוציא קול מהם כצ"ל. ונ"ב כך נ"ל להגיה (והי' לבתו' נ"א ברש"י על מסכת זו כמש"ל דף ט א' ג"כ):

שם ד"ה מגריפה וכו' אחת לדשן. נ"ב כמ"ש פ"ב דתמיד נטלו המגרופת. ונ"ל שזו היא של מ"ו פ"ד דתמיד שהי' להם גם קול אדיר (והיא שהטעה לרש"י לחשוב שזוהי מגרפה הזכורה כאן לענין כלי זמר) ודלא כתוי"ט שאותה שלישית הי' וזו שנזכרה כאן קראה שהיא כלי זמר שקורין אורגל"א:

סִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִים לְפָנָיו. פירוש גם נשמות המתים נדונין מי יחזור בגלגול ובאיזה גלגול יחזור ומי ראוי להעלותו מדרגה למעלה ממדרגתו.

וְהָא חֲנֻכָּה, דְּלָא הָכִי וְלָא הָכִי, וְקָאַמְרִינָן. נראה קושיא זו רופפת ביד המקשן דידע שיש לתרץ חכמים עשו חיזוק לדבריהם לדמותה לימים טובים דאורייתא ולהכי הקשה לו תחלה קושיא דראש השנה ויום הכיפורים דאלימא ליה ואחר שתרץ לו זו לא נמנע מלהקשות גם זו אף על פי שהיא רופפת לראות מה ישיב התרצן והשיב לו משום ניסא.
והרב בתי כהונה (חלק א' בבית ועד דף יג) הקשה מאי קשיא ליה והלא הלכה רווחת בישראל שנביאים תקנוה שיהיו אומרים אותה על כל פרק ועל כל צרה שלא תבא (פסחים קיז.) ואדקשיא ליה על הא דרבי שמעון תיקשי ליה אהך דנביאים מהך קרא דכל צרה דלא אקדיש ולא אקרי מועד? עד כאן לשונו עיין שם.
ונראה לי בס"ד דעל הא דנביאים ליכא קושיא דיש לומר הם לא תקנו לומר ההלל על כל צרה אלא רק בשעתה דהיינו בשעת הנס ולא לדורות עולם לאומרם בקבע בכל שנה ושנה על צרה דלא אקדיש ולא אקרי 'מוֹעֵד'.
ועוד נראה לי בס"ד הכי קא מקשי 'וְהָא חֲנֻכָּה דְּלָא הָכִי וְלָא הָכִי וְקָאַמְרִינָן' ואם כן יהיה בזה זלזול לראש השנה ויום הכיפורים דאקדיש בעשיית מלאכה ואקרי 'מוֹעֵד' ולא קאמרינן דנמצאת חנוכה שהיא מדרבנן עדיפה מנייהו, ולהכי ראוי שלא יאמרו משום כבוד ראש השנה ויום הכיפורים כהאי גונא אמרו הטעם שאין גומרים הלל בחול המועד של פסח מפני שביום טוב שביעי של פסח אי אפשר לומר הלל גמור מטעמא דאיתא במדרש ואם יאמרו בחול המועד הוי זלזול ליום טוב דנראה חול המועד עדיף מיניה וכמפורש טעם זה בלבוש (באורח חיים בהג"ו) עיין שם וכן נמי שפיר מקשי מכח האי טעמא ומשני אין כאן זלזול דחנוכה שאני דאתעביד ניסא ועל הנס אומרים ההלל.

אַבּוּב הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, חָלָק הָיָה, דַּק הָיָה, שֶׁל קָנֶה הָיָה, וּמִימוֹת מֹשֶׁה הָיָה. יש להקשות למה הוצרך לומר ארבע פעמים 'הָיָה' וסגי לומר כן אבוב של קנה חלק ודק היה במקדש מימות משה צוה המלך וכו' ובזה לא היה נצרך לומר עוד ארבע פעמים 'הָיָה'?
ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער בסוד הפסוק אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ וכו' (תהלים פג, ב) כי רחל עומדת בעולם הבריאה בחצות לילה ובפרט באשמורת עד אור הבוקר דוגמה לרחל אמנו שיושבת ומזמרת בחצות לילה עד אור הבוקר וזה הטעם שדוד המלך ע"ה היה מזמר במזמורי תהלים בחצות לילה, ולפי זה האבוב שהוא כלי זמר חשוב ומשובח הוא רומז לרחל.
וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי (תהלים לט, ה) שיש ארבע שמות אהי־ה ולאה לוקחת מהם אורות ארבעה אלפי"ן ורחל לוקחת אורות ארבע פעמים 'היה' הנשארים שעולים מספר שמונים [20×4=80] וזו הכונה של בשכמל"ו [בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד] שצריך לכוין בתיבת 'וָעֶד' [80] שהיא מספר ד' פעמים היה וכנזכר בספר הקדוש עץ חיים עיין שם. ולכן באבוב שרומז לרחל נקיט ביה בכונה ד' פעמים הי־ה לרמוז שהוא רומז לרחל שלוקחת אורות ד' פעמים 'היה' מארבע שמות אהי־ה.

צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְצִפּוּהוּ זָהָב וְקוֹלוֹ לֹא הָיָה עָרֵב. לרמוז בזה על האדם שמוכיח או מורה הלכות לאחרים אם ידבר עמהם בנחת יהיו דבריו ערבים להם ואז יהיו נשמעים וכמו שנאמר דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים (קהלת ט, יז) וכן אמרו בגמרא על שלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו מערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם וכו' (משנה שבת ב, ז) דצריך לממרניהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה (שבת לד.) ולכן האביב שהוא מוציא קול היה של קנה חלק ודק והיה קולו ערב ואחר שצפוהו זהב שהוא קשה שבמיני מתכות ולא היה קולו ערב כן האדם המוכיח והמורה לבני אדם שמוציא קולו מן הקנה שלו אם יהיה דבורו בנחת רך כקנה וחלק ודק לדבר בניחותא יהיו דבריו ערבין לשומעין וממילא יהיו מתקבלים אצלם ואם ידבר בקושי אין דבריו נשמעין ומתקבלין.
ומן 'צִלְצָל וּמַכְתֶּשֶׁת' ילמוד האדם להכיר ולהבין ערך מצות שעושים הראשונים כמה וכמה יגדל ערכם על מעשים טובים של האחרונים ועל זה אמרו (שבת קיב:) אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים.

אֵלּוּ שְׁנֵי כֵּלִים נִשְׁתַּיְּרוּ מִמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְנִפְגְּמוּ, וְלֹא הָיָה לָהֶם אֲרוּכָה (מלכים א ז, מה). נראה לי בס"ד הטעם דשני כלים אלו נפגמו בבית שני דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד ארבע כיתות (סוטה מב.) דכת מספרי לשון הרע פוגעים בתפארת שהוא סוד היצירה שמסלקין הארתו מן המלכות שהוא סוד דעשיה וידוע דבית שני היה בו עון לשון הרע ובעבור זה נחרב וידוע דהקטורת היא תיקון העשיה שכוללים בה גם תיקון היצירה לכן בתפילת העשיה בכל יום אומרים גם כן זמירות שהם תיקון היצירה לכן צִלְצָל שבו עושין זמר שהוא תיקון היצירה וּמַכְתֶּשֶׁת שבה עושין הקטורת שהוא תיקון העשיה נפגמו בבית שני ולא היה להם אֲרוּכָה אותיות 'אור כ"ה'.
ובזה יובן הטעם שהיו שני כלים אלו מן נחשת, דעליהם אמר דוד נְחֹשֶׁת מְמֹרָט (מלכים א' ז ,מה) כי ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף כט:) דשת היה נפש דהבל ונח היה רוח דהבל עיין שם וידוע כי נפש עשיה ורוח יצירה ונח ושת הם צירוף 'נְחֹשֶׁת' שהוא 'נֹחַ שֵׁת' שהוא סוד יצירה עשיה ולכן שני כלים אלו שהם סוד יצירה עשיה כלולים זה בזה היו מן נחשת שהוא צירוף 'נח שת' שהם יצירה ועשיה.

"וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב" (עזרא ח, כז) רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב, וְחַד אָמַר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם שֶׁל זָהָב. יש להקשות מאי נפקא מינה מהאי פלוגתא מה דהוה הוה? ואף על גב דיש לומר נחית למסבר קראי נראה לי בס"ד דיש נפקותא לענין דינא אם אחד עשה צוואה וכתב בה תתנו לפלוני מן הסודרים של משי שיש לי שנים זהב והוא היה לו סודרים שהיו כל אחד שוה זהב אחד ויש לו עוד סודרים שכל סודר שוה שני זהובים, והנה למאן דאמר תיבת שנים קאי על הכלים דמפרש כאלו אמר 'ושני כלי נחושת' גם הכא הכי קאמר תתנו לו שני כלים שכל אחד שוה זהב ולמאן דאמר השני דסבירא ליה דקאי השנים על הזהב הכי קאמר תתנו לו סודר ששוה שני זהב ואף על פי שהחשבון של הערך שוה עם כל זה לפעמים שני סודרים ששוים כל אחד זהב נמכרים זבינא חריפא יותר מסודר אחד ששוה שני זהובים.
אי נמי כגון שיש לו סודרים אשר ערכם כל שני סודרים בזהב אחד ויש לו סודרים חשובין יותר אשר ערכם כל אחד שני זהובים ולמאן דאמר הראשון דקאי על הכלים הכי קאמר תתנו לו מן הסודרים שיש לי שכוים כל כנים זהב אחד ולמאן דאמר השני הכי קאמר שיתנו לו סודר אחד מן הסודרים שערכם כל אחד בשנים זהב ואם כן נפקא מינה טובא לענין דינא.
ועוד נראה לי בס"ד נפקותא לענין דינא דראיתי להרב חק נתן ז"ל שפירש טעם לפלוגתייהו בהא פליגי מאן דאמר 'כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם' היינו משום דדייק במה שאמר וּכְלֵי נְחֹשֶׁת 'מֻצְהָב' (עזרא ח, כז) לשון יחיד ולא כתיב 'מוצהבות' לשון רבים משמע דכל אחד מהם שקול כשנים והא דכתיב 'שְׁנַיִם' קאי אזהב, ומאן דאמר 'שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים בְּאֶחָד כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב' דייק מלשון 'חֲמוּדֹת' לשון רבים עד כאן לשונו.
נמצא חד תפש לשון תיבה ראשנה עיקר למידק מן 'מֻצְהָב' וחד תפיס לשון אחרון למידק מן 'חֲמוּדֹת' לשון רבים דנקיט באחרונה ולפי זה נפקא מינה לענין דינא דאם נמצא לשון שטר סתים ואיכא למידק מיניה תרי דיוקי דסתרי אהדדי הנה למאן דאמר זה אזלינן בתר תיבה הראשונה למידק מיניה ולמאן דאמר זה אזלינן בתר תיבה אחרונה עיקר.

הַשִׁילוֹחַ הָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם בִּכְאִסָּר, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהִרְחִיבוּהוּ. נראה לי בס"ד כל זה היה בהשגחה מן השמים כדי ללמדם מוסר מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר (זוהר חלק ג' קסח.) והיתה פתיחתו תחלה שיעור איסר שהוא ממון ללמד שיקח מזה מוסר על הממון כדי שיהיה לו מדת הסתפקות ויהיה שמח בחלקו.

מַגְרֵפָה הָיְתָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. יש להקשות למה הוצרך לפרש ולומר 'נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר' הלא חשבון זה אפילו תינוק יודע לאומרו? ונראה לי בס"ד דבא לספר הנס שנעשה בה אף על גב דתרי קלי לא משתמעי (ראש השנה כז.) וכאן היו 'מֵאָה מִינֵי זֶמֶר' וכלהו משתמעי להשומע שהוא מרגיש בשמע של מאה קולות אף על פי שיוצאין בבת אחת.
מיהו יש להקשות דאמר רב נחמן בר יצחק 'מַתְנִיתִין גּוּזְמָא' משמע דברי שמואל אינם גוזמא, וקשא מי הכריח לתנא לדבר בלשון גוזמא ולא נקיט כדנקיט שמואל?
ונראה לי בס"ד דמלבד מגריפה זו הגשמית יש עוד מגריפה רוחנית וזו הגשמית היא משל לרוחנית והענין הוא דידוע שכל הקרבנות שמקריבים בבית המקדש הם לצורך ברור ניצוצי קדושה מן הדומם צומח חי מדבר וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל, אך ודאי אין הבירור נעשה על ידי הקרבן עצמו שהוא בהמה אלא נעשה על ידי אור קדושה עליון השוכן וחונה בבית המקדש והוא שורה ומרחף על הקרבן ועל ידי כך נעשה הבירור של ניצוצי קדושה.
ולכן אם הקריב האדם קרבנות כהלכתן חוץ למקדש עביד איסורא כי חוץ למשכן ולמקדש אין אור קדושה שורה ומרחף על הקרבן וכיון שהוא מושלל מן האור אין בקרבן חשיבות כלל כי מצד עצמו הוא בהמה בזויה ורק מתעלה על ידי האור המרחף עליו והוא מתלבש בו ובלתי האור הוא כמו בהמה מתה שאין בה נשמה נמצא האור העליון השורה על הקרבן הוא עושה מלאכת הבירור של ניצוצי קדושה ולזה האור השוכן בבית המקדש שעל ידו ובכוחו נעשה הבירור קורא בשם מגריפה שבו נגרפים ניצוצי הקדושה ועולים.
והנה נודע שכל אור קדושה הנעתק ונמשך ממקום העליון למקום תחתון כלול מעשר ספירות וכל אחת מעשר הרי מאה ולכן במגריפה של בית המקדש עשו ציור ודמיון לאור של מעלה שכלול מעשר ועשר מעשר שבו גורפין ניצוצי קדושה שגם זו המגרפה הגשמית יש בה עשרה נקבים וכל נקב יש בו עשרה מיני זמר דנמצא יש בה מאה מיני זמר שהוא ענין שירה וזמרה והאור של מעלה שהוא כלול מעשר ספירות ועשר מעשר הרי מאה ספירות שמהם יהיה בירור ניצוצי קדושה גם בזה יש מאה זמר כי הזמר הזה של האור עניינו בירור והוא לשון כריתה כמו זְמִיר עָרִיצִים (ישעיה כה, ה) דכל בירור יהיה על ידי זימור ונמצא גם באור הזה יש 'מֵאָה מִינֵי זֶמֶר' רצונו לומר מאה זימור ולכן אחר שהגיד שמואל תכונת מגריפה הגשמית שיש בבית המקדש סיים 'נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר' כלומר נמצאת זו המגריפה היא כנגד מגריפה הרוחנית שמוציאה מאה מיני זימור כלומר מאה בירור ואמר בלשון קצר להעלים הסוד.
אמנם תנא דברייתא אמר דברים של משל במגריפה הגשמית שכל דבריו הם משל על המגרפה הרוחנית שהוא האור העליון השוכן וחונה בבית המקדש שבכוחו נעשה הבירור קאמר 'הִיא אַמָּה וְגָבוֹהַּ אַמָּה' פירוש זה משל על האור הנמשך מעולם הבריאה ששם הוא מדרגת המאות ואמה אותיות מאה וזהו שאמר הִיא 'אַמָּה' בהפוך 'מֵאָה' שנמשך פנימיות שלה מן הבריאה שהוא סוד מאה 'וְגָבוֹהַּ אַמָּה' המקיף שלה גם כן מן בריאה שהוא סוד מאה 'וְקַתָּא יוֹצֵא מִמֶּנָּה' משל על אחיזת אור יצירה ועשיה 'וַעֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָּהּ' כל אחת מוציא מאה מיני זמר נמצא מוציאה אלף מיני זמר זה התנא עשה פרטות יותר שמגיע עד אלף.

גמ' מכחשת. ע' שבועות דף יא ע"א תוס' ד"ה מכל מקום קשיא:

ראש חדש דאקרי מועד וכו'. אגב רהטאי מידי עוברי בספר נחמד חקרי לב הנדפס חדש ממש לאלוף התורה הרב מהר"י חזן נר"ו אשו"ר ברהטי"ם בדף קפ"ד ע"ג שכתב וז"ל ובעיקר הך סוגיא דערכין שאמרו דר"ח איקרי מועד ק"ל דהא כתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובר"ח הרי נראה דמועד לחוד וראש חדש לחוד וי"ל ע"פ מ"ש בספרי פרשת בהעלותך על פסוק זה ובמועדיכם אלו תמידין שנאמר בהם במועדו. ועיין בטור א"ח סימן תי"ט שכתב דר"ח אתקש למועד כדכתיב וביום שמחתכם וכו' וקשה דת"ל דאקרי מועד כמ"ש בערכין וע"ש בטור וב"י סס"י ת"ך וצ"י עכ"ל:
ואני אמרתי בחפזי דמה שהקשה בשמעתין מקרא דכתיב במועדיכם ובר"ח לק"מ דודאי רגלים הם מועדים ואי לא כתיב ר"ח לא ידעינן אלא ברגלים ואין לומר דהכתוב לא לימא ר"ח ויסמוך על דברי קבלה. ומאי דקאמר הש"ס בשמעתין בחון לשון הזהב דקאמר ר"ח דאיקרי מועד כלומר דאיקרי קריאה בעלמא בצד מה אקרי מועד. ומאי קושיא מהכתוב הא ודאי כי מדכר מועד על י"ט קאמר ועיין סוגית פסחים ריש דף ע"ז ס"ד הא לא כתיב בהו מועד קמ"ל דר"ח איקרי מועד וכו' ומ"ש התוס' שם ד"ה ס"ד ע"ש. ומאי דניחא ליה על פי הספרי הרואה יראה דבספרי דריש אלו שבתות ור"נ [אומר] אלו תמידין והיינו על וביום. אבל במועדיכם קאמר אלו רגלים בהדיא וכן בפסיקתא. אמנם נראה שכיוין על ספרי זוטא שהביא הילקוט דשם דריש מועדיכם לתמידין. ויראה דאין לאוקומי הש"ס כספרי זוטא ושביק בריתא דספרי דלכ"ע מועדים רגלים ומה שהקשה על הטור ל"ק דממאי דאקרי מועד דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי אין להביא כי לא פורש למה מועד והוא דברי קבלה. וההקש עדיפא ליה דמקיש לי"ט ושמחה כמ"ש בסימן ת"ך והשתא דמותר למלאכה הא מיהא נימא דאתקש לשמחה וסעודה ואף זה סמך בעלמא כמ"ש מרן. והרב ב"ח כתב דהקש טוב והביא מסימן ת"ך ודוק הטב כי קצרתי. ועמ"ש הרב הלכות קטנות ח"ב סימן רי"ד ועמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן מחזיק ברכה סימן תכ"ב. ועמ"ש במה שנוגע לסוגיא זו בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף סימן תפ"ז אות ז':

(יו"ד סע"ב רש"י) ד"ה ומערבב וכו' כשהיה קול זה מסיים.—אינו מובן. ונ"ל דצ"ל: "כשהיה קול זה מסייע". ועניין זה, שקול הרדולים הוא עב משאר קולות, ולכך כשקול זה מסייע לשאר קולות הוא מערבב את נעימתן.

ימי החג חלוקין בקרבנותיהם. דפרי החג מתמעטין והולכין: ראש חדש איקרי מועד. דכתיב (איכה א) קרא עלי מועד ובפ''ד דמסכת תענית (דף כט.) תמוז דההוא שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד: השיר. הלל: מקודש. בעשיית מלאכה: קרייתה. קריאת המגילה: דחלי קליה. מתוק קולו לשמוע: חלק. קלוף: דק. טינב''ש גילדו דקה: צלצל. שני כלים מכין זה ע''ג זה וקולם דקה וקורין להן צנב''ש: מפטמת את הבשמים. שבה היו כותשין סממני הקטרת והיה קולה צלול ומפטמת הבשמים יפה ונותנת בהן ריח כדאמרי' בכריתות (דף ו:) השוחק אומר היטב הדק הדק היטב שהקול יפה לבשמים: שני כלים. צלצל ומכתשת נחושת: ממורט. דק שיכולין לקפלו: ממורק. קלל לויישנ''ט: שניים. שני צלצלים ושני מכתשות: בכאיסר. פי המעיין שהוא נובע שם רחב כאיסר: אל יתהלל חכם. שחכמתו אינה אלא מקלקלת לפי שכלי מקדש ראשון ע''פ הגבורה נעשו דכתיב (ד''ה א כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית: הרדווליס טבלא גורגדנא. זוג ועינבל שקורים אישקליט''א: ומערבב את הנעימה. כשהיה קול זה מסיים: מגריפה. שבה גורפין את דשן המזבח וודי''ל והוא כעין כף:

אלא מנהג אלא ש''מ שברכו וכן משמע מהך דריש פ''ב דברכות (דף יד:) דקאמר רבא הילכתא שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק ימים שאין היחיד גומר בהן ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק ואם אין מברכין עליו מאי הפסקה איכא בדבר ותו מפני רשות נמי יפסיק ועד כאן לא איבעיא ליה אלא מפני היראה ומפני הכבוד ולא דמי להאי דקאמר פרק לולב וערבה (סוכה דף מד:) אמנהגא לא מברכינן ה''מ טלטול דמנהג כמו ערבה אבל אקריאה דמנהג מברכין שפיר והא דקאמר התם בפ''ד דתענית (דף כח:) תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר פי' יחיד אין צריך להתחיל ואם התחיל גומר ובדילוג משמע דציבור חייבין היינו ממנהג בעלמא וק''ק רב דסבר לאפסוקינהו התניא הכא דציבור חייבין לקרותו וגם יחיד נמי גומר כשהתחיל ור''ח פי' יחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל בברכה גומר ומ''מ נקוט (דרבינו שמשון) [דר''ת] בידך דטוב לברך ליחיד נמי בתחילה דנהי דודאי אין מחוייב לאמרו מ''מ מאחר שמזקיק עצמו לכך אין זה ברכה לבטלה כמו שהנשים מברכות על נטילת לולב שאינו לבטלה אע''פ דפטורות מ''מ הם רשאות ליטלו ואין זה ברכה לבטלה. פסק: אמרו מלאכי השרת מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר''ה וביום הכיפורים. אבל לא קאמר מפני מה אין אנו אומרים שירה משמע שמלאכי השרת אומרים שירה ולכך אומר ר''י דבר''ה וביום הכיפורים אין לדלג והחיות ישוררו וכרובים יפארו: (שייך למתני') אין פוחתין מכ''א תקיעות במקדש בכל' יום. ומפרש בסוכה (דף נג:) שלשה לפתיחת שערים ותשע לתמיד של שחר שהיו הלוים אומרים שירה בשעת נסכים והיה בו ג' פרקים לכל פרק תקעו והריעו ותקעו: (שייך למתני') ולא מוסיפין על ששה. פירש''י לא איתפריש טעמא אין פוחתין מב' חלילים ולא מוסיפין על י''ב כנגד י''ב יום שחליל מכה: [אין] פוחתין מי''ב לוים העומדין על הדוכן. בכל יום כשאומרים שירה שנים לנבלים וט' כינורות וצלצל הרי י''ב ושתי חצוצרות כהנים תוקעים בהן ולא לוים והכי תנן פרק בתרא דתמיד (דף לג:) ושני כהנים עומדים על שולחן החלבים וב' חצוצרות בידם ולא חש התם למתני כינורים וחלילים לפי שלא היו בכהנים אלא בלוים וק''ק דקתני התם והקיש בן ארזא בצילצל ותירץ דחדא מינייהו נקט: ועליהם אמר דוד נחושת ממורט. פ''ה על נחושת שמוציא בהם מיהו קשה דהאי קרא בעלמא במלכים דכתיב נחשת ממורט ובדברי הימים (ב ד) כתיב נחשת מרוק ומאי קאמר ועליהם אמר דוד ונראה לר''י דה''ג ועליהם אמר קרא נחשת ממורט נחושת (ממורק) הרדווליס בסמ''ך גריס רש''י ונראה לר' הרדוולים במ''ם וכן יש בבראשית רבה ערדולין בעיר ומדינה נהפכה פירוש ערדוולין כמו הרדוולין והם מיני כלי זמר מ''ם מתחלפת בנו''ן הרדוולים זהו תרגום של עוגב: מגריפה היתה במקדש. פי' בקונטרס שגורפין בה הדשן וקשה דהא היתה כלי זמר אלא נראה לפרש דשני מיני מגריפות היו אחת לדשן ואחת של שיר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד