ערכין ח ע"ב

אמרה: "שנים עשר ימים טמא ראיתי" — פתחה (תחילת ימי נידתה) הוא לאחר שמונה ימים נקיים, שמא שני הימים הראשונים שראתה בהם היו מימי זיבתה, והשבעה שאחריהם היו מימי נידתה, וכשראתה שלושה ימים נוספים בימי זיבתה, נותרו לה עוד שמונה ימים עד סוף ימי זיבתה.

אמרה: "שלשה עשר ימים טמא ראיתי" — פתחה לאחר שבעה ימים נקיים, ולא יותר, מפני שגם אם שני הימים הראשונים שראתה בהם היו הימים האחרונים הראויים לזיבתה, והשבעה שאחריהם הם ימי נידתה, נמצא שארבעה הימים האחרונים שראתה בימי זיבתה, ושבעה נקיים שהיא צריכה לספור אחריהם כדין זבה, משלימים לאחד עשר ימי זיבה, ולמחרת הרי זה פתח נידתה.

ונמצא שאין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבה: למה לי כולי האי [כל זה], לשם מה צריכה הטועה למנות שבעה עשר יום? תימני שבעה ותשתרי [תמנה שבעה ימים נקיים ולאחריהם תהיה מותרת לבעלה]!

אמר ליה [לו] רבה: שבעה עשר ימים אלה לא באו להתירה לבעלה, אלא כדי לתקונה [לתקן אותה] לידי נדה ופתחה קאמרינן [אומרים אנו], שאם תדע מתי ימי נידתה ותראה שלושה ימים או מעט יותר — לא תצטרך למנות עוד שבעה נקיים ולהביא קרבן, כדין ספק זבה, אלא תשלים את שבעת ימי נידתה ותטהר. וכן אם תראה בימי זיבתה יום או יומיים — לא תצטרך לשמור שבעה ימים כנידה, אלא יום אחד ותטהר.

א תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כל הנשים הטועות שראו דם ואינן יודעות אם בימי נידתן או בימי זיבתן — נידונות כזבות, מביאות קרבן של זבה ואינו נאכל מפני הספק, חוץ מזאת שראתה שלושה עשר יום, ששנינו בברייתא לעיל שפתחה שבעה, וזאת שראתה שנים עשר יום, שפתחה שמונה, שאלו מביאות קרבן ודאי ונאכל.

ותמהים: אטו [וכי] כל הטועות זבות הן? והרי יש רק חשש שמא הן זבות! ותו [ועוד], מי שראתה יום אחד או שני ימים בת איתויי [הבאת] קרבן היא? והרי רק זבה שראתה שלושה ימים חייבת בקרבן!

אלא כך צריך לשנות בברייתא: כל זבות הטועות, כלומר, כל הנשים שראו דם שלושה ימים לפחות, אלא שאינן יודעות אם הן בימי זיבתן או בימי נידתן — מונות שבעה נקיים ונטהרות בשמיני, ומביאות קרבן ואינו נאכל, מפני הספק, שמא לא היו זבות. חוץ מהרואה שלשה עשר יום שפתחה לאחר שבעה, והרואה שנים עשר יום שפתחה שמונה, שמביאות קרבן ודאי ונאכל, מפני שבוודאי ראו שלושה ימים בימי זיבתן.

ב משנה יש נגעי צרעת שהכהן קובע מיד לטהרם או לטמאם באופן מוחלט, ויש נגעים שהכהן צריך להסגירם כדי לקבוע מה דינם. ועל כך נאמר כי אין בנגעים הסגר שהוא פחות משבוע אחד, ולא יתר על שלשה שבועות.

ג גמרא ומבארים: מה ששנינו במשנה שאין הסגר שהוא פחות משבוע, מתייחס לנגעי אדם, שיש בהם נגעים שאם הוסגרו — דינם מוכרע באופן סופי לאחר שבוע של הסגר, והם צרעת השחין (ויקרא יג, יח—כג) וצרעת המכוה (שם כד—כח). ומה ששנינו: ולא יתר על שלשה שבועות, כוונתו לנגעי בתים, שיש שצריך להסגירם שלשה שבועות עד שיוכרע דינם.

ובהקשר זה אמר רב פפא: מה שנאמר "צדקתך כהררי אל" (תהילים לו, ז) — אלו נגעי אדם, שאדם הנענש בצרעת, כשה' עושה עמו צדקה הריהו לוקה בצרעת השחין או המכוה, ודינו מתברר בתוך שבוע בלבד, ומה שנאמר שם: "משפטיך תהום רבה" — אלו נגעי בתים, שלפעמים נמשך הסגרם עד שלושה שבועות.

ושואלים: פשטיה דקרא במאי כתיב [פשוטו של מקרא במה נאמר]? אמר רב יהודה: אלמלא צדקתך כהררי אל — מי יוכל לעמוד לפני משפטיך תהום רבה. רבה אמר: צדקתך כהררי אל — מפני שמשפטיך תהום רבה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה חולקים הם]? ומשיבים: במחלוקתם של ר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא, כיצד נוהג הקדוש ברוך הוא במידת "רב חסד", דאיתמר [שנאמר], ר' אלעזר אמר: כובש, נוטל את העוונות מכף החובה ומסתירם, וממילא מכריעה כף הזכות, ר' יוסי בר' חנינא אמר: נושא, מגביה את כף העוונות כדי שתכריע כף הזכות;

רבה סבור כר' אלעזר, שה' כובש את העוונות ומשליכם לתהום ("משפטיך תהום רבה"), ומפני כך צדקתו כהררי אל. ורב יהודה סבור כר' יוסי בר' חנינא, שה' מגביה למעלה את כף העוונות, ואם לא צדקה זאת, שהיא כהררי אל — לא יכול האדם לעמוד בפני משפטי ה', שהיו מכריעים את דינו לתהום רבה.

ד משנה אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברים, בני שלושים יום, בשנה, ולא נראה יתר על שמונה (כפי שיבואר בגמרא). שתי הלחם שמקריבים בחג השבועות, ונאכלים בו ביום על ידי הכהנים, אין נאכלין פחות משנים, כלומר, לא לפני היום השני לאפייתם, שכיון שאין אפייתם דוחה את החג — הריהי נעשית בערב החג, ולא יתר על שלשה, כלומר, לא לאחר היום השלישי לאפייתם, והוא במקרה שערב החג חל בשבת, שאז יש להקדים את האפייה ליום שישי. לחם הפנים אין נאכל פחות מתשעה, כלומר, לא לפני היום התשיעי לאפייתו. שהואיל ואין אפייתו דוחה את השבת, הריהו נאפה בערב שבת, ולאחר שהוא מונח על שולחן הפנים משבת לשבת אוכלים אותו הכהנים בשבת, שהיא היום התשיעי לאפייתו. ולא נאכל יתר על היום האחד עשר לאפייתו, שאם חלים שני ימים טובים של ראש השנה לפני השבת הריהו נאפה ביום רביעי בשבוע, ערב ראש השנה.

אין קטן נימול פחות משמונה כלומר, לא לפני היום השמיני ללידתו, כמפורש בתורה (ויקרא יב, ג), ולא יתר על שנים עשר ימים מלידתו. שאם נולד בין השמשות (ספק יום ספק לילה) הריהו נימול ביום התשיעי לספיקו, שמא נולד למחרת. ואם נולד בין השמשות של ערב שבת — נימול בעשירי לספיקו, שהוא יום ראשון שלאחר השבת הבאה. שכן אינו נימול ביום שישי הבא — שמא נולד בשבת, ואין זה יומו השמיני, אלא השביעי, ואינו נימול בשבת הבאה — שמא נולד ביום שישי, וזהו יומו התשיעי, ומילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת, ולכן נדחה לאחר השבת. ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה לאחר השבת — הריהו נדחה ליום שלישי בשבוע, שהוא היום השנים עשר ללידתו, מפני שמילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב.

ה גמרא שואלים, מאי [מה פירוש] מה ששנינו במשנה: "ו לא נראה יתר על שמנה"? אמר רב הונא: לא נראה לחכמים שראוי לעבר יתר על שמונה חודשים בשנה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] תשעה חודשים שלא מעברים — שאם כן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - ב

שנים עשר ימים טמא ראיתי, פתחה לאחר שמונה נקיים. שממה נפשך יום ט' הוא פתח נדה. בין אם כולם היו מימי זוב, ובין אם ב' ימים הראשונים סוף ימי זיבה הם, ושבעה ימים הבאים ימי נדה הם ושלשה ימים הנותרים מימי זיבה הם, כבר ספרה ז' נקיים, וגם עברו י"א ימי זיבה, לכשנצרף ח' נקיים עם ג' ימי הראיה. נמצא שיום ט' לנקיים פתח נדה הוא.

שלשה עשר ימים טמא ראיתי פתחה לאחר שבעה נקיים. שממה נפשך היום השמיני הוא פתח נדה. שאם הכל היה זיבה הרי כבר עברו ז' נקיים, ואף אם ב' ימים הראשונים היו זיבה ושבעה הימים שאחר כך היו נדות וארבעה האחרונים זיבה. הרי כבר עברו י"א ימי זיבה וגם ספרה ז' נקיים והיום השמיני לנקיים הוא פתח נדה.

כללו של דבר: אין לחשוש שג' ימי ראיה הראשונים מימי זיבה הם ואחר כך נמשכת הראיה לתוך ימי נדה, שכל שראתה ג' ימי זיבה רצופים אינה יוצאת מימי זיבה עד שתספור ז' נקיים.

וזהו שאומרת המשנה: שאין פתח בטועה פחות משבעה, שאפילו ראתה י"ד יום אינה חוזרת לפתח נדה עד שתספור ז' נקיים, ולא יתר על שבעה עשר, שאף אם ראתה יום אחד בלבד, אחר י"ז ימים יצאה מידי ספק, כמבואר בתחילת הברייתא.

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבה: למה לי כולי האי? שטעה רב אדא וסבר שכל אלו הימים שהצריכה המשנה, הם כדי להתירה לבעלה. ולכך הקשה: תמנה שבעה נקיים בלבד - ותשתרי. שהרי בין נדה ובין זבה מותרת לבעלה לאחר ז' נקיים.

אמר ליה: המשנה לא דנה לגבי היתר האשה לבעלה, אלא לתקונה לידי נדה ופתחה קאמרינן. שתוכל לשוב לחשבון ימי נדות וימי זוב. ונפקא מינה מזה לדינים רבים כמבואר.

תנו רבנן: כל הטועות בימי נדה וזוב האמורות לעיל, מחמירים עליהן כדין זבות. שיהיו מביאות קרבן זב שהוא שני תורים, אחד לחטאת ואחד לעולה. אבל עוף החטאת אינו נאכל, משום שהוא ספק קרבן ספק חולין. שאולי אינן זבות אלא נדות, ולא חייבות קרבן, וחטאת העוף נמלקת. ואם היא חולין, כנבילה היא. ורק בתורת חטאת התירה התורה עוף מלוק לאכילה לכהנים. והתור לעולה קרב על תנאי. אם זבה היא הוא יעלה לחובתה. ואם נדה היא, יהא לנדבה.

חוץ מפתחה שבעה [באשה שרואה י"ג ימים], ופתחה שמונה [באשה שרואה י"ב ימים] שמביאות קרבן ונאכל כזבות ודאיות. שודאי מתוך י"ב ימים אלו יש ג' ימים רצופים של זיבה. שאף אם נאמר שב' ימים הראשונים היו סוף זיבה, וז' ימים אחריהם היו ראיית נדה, עדיין נשארו בסופם ג' ימים רצופים שראתה בהם, וודאי ראיית זבה היא.

וכל שכן אם כל ז' ימים הראשונים היו ראיית נדה, שאז כל ה' ימים האחרונים הם ראיית זבה.

ופריך ארישא דברייתא: אטו "כל הטועות זבות"? [ומשמע מהלשון הזה שהן ודאי זבות] והלא אינן אלא ספק.

ותו פריך: וכי הרואה יום אחד ושני ימים, [שהם בכלל כל הטועות שנשנו במתניתין] בת איתויי קרבן היא? והרי אין חיוב קרבן אלא בזבה גדולה, שראתה ג' ימים רצופים, ולא בשומרת יום כנגד יום.

ומשנינן: אלא כוונת הברייתא היא, כל זבות הטועות [שמשמעו כל שיש להסתפק בהם בזוב, והיינו הרואה שלשה ימים ואילך] מביאות קרבן ואינו נאכל, חוץ מפתחה שבעה ופתחה שמונה שמביאות קרבן ונאכל.

מתניתין:

אין טהרה בנגעים בפחות משבוע ^[16] אחד של הסגר. ולא צריך לעולם יתר על שלשה שבועות של הסגר כדי שתתברר הטהרה.

גמרא:

זה שכתוב שאין פחות משבוע, מדובר בנגעי אדם ^[17]. שיש מהם שמספיק שבוע אחד של הסגר. וכגון בהרת בשחין או במכווה שאם אין בו אחד מסימני טומאה, כשער לבן ופשיון, מסגירו הכהן שבעת ימים, ואם בתוך שבעה הופיעו סימנים אלו מצורע מוחלט הוא, ואם לא, נטהר.

וזה שכתוב "ולא יתר על שלשה שבועות"

מדובר בנגעי בתים. וכגון שראהו הכהן והסגירו שבעת ימים. ובסוף שבעת ימים עמד הנגע בעינו ולא פשה, מסגירו לשבוע נוסף. ואם בסוף שבוע שני עדיין עמד בעינו, חולץ האבנים המנוגעות וקוצה וטח את הבית, ומסגירו שבעת ימים נוספים. ולסוף שבוע שלישי אם חזר הנגע נותץ כל הבית. ואם לא חזר הריהו טהור.

אמר רב פפא: "צדקתך כהררי א-ל" אלו נגעי אדם. שמתבררים בשבוע אחד אם ליחלט או ליטהר, וכצדקה היא למצורע.

"משפטיך תהום רבה" אלו נגעי בתים. שדינם קשה, שאינם מתבררים אלא לאחר ג' שבועות.

ושואלים: פשטיה דקרא במאי כתיב?

אמר רב יהודה: אלמלי צדקתך כהררי א-ל, מי יוכל לעמוד לפני משפטיך שהם כתהום רבה.

רבה אמר: כך מתפרש הפסוק. צדקתך כהררי א-ל. מפני שמשפטיך תהום רבה.

ומפרשינן: במאי קמיפלגי? בפלוגתא דר' אלעזר ור' יוסי ברבי חנינא.

דאתמר: ר' אלעזר אומר כובש הקב"ה ומסתיר את ^[18] העוונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכויות.

ר' יוסי ברבי חנינא אומר, נושא הקב"ה את כף העוונות ומגביהה למעלה כדי שתכריע כף הזכויות.

ובזה חולקים גם האמוראים לעיל. דרבה סובר כר' אלעזר ומפרש כך: צדקתך שאתה מצדיקנו גדולה כהררי א-ל, מפני שאתה כובש ומסתיר את משפטיך דהיינו העוונות בתהום רבה. ורב יהודה סובר כר' יוסי ברבי חנינא, ומפרש, לולא שאתה מגביה את כף עוונותינו כהררי א-ל, מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שהם העוונות, שהיו מכריעים עד תהום רבה.

מתניתין:

אין פוחתין מארבעה חדשים ^[19] המעוברים [של שלשים יום] בשנה, ולא נראה לחכמים לעשות יתר על שמונה חדשים בשנה. ובגמרא חולקים האמוראים אם הכוונה שמונה מעוברים או חסרים.

שתי הלחם אין נאכלין פחות משניים ימים לאפייתן. שנאפות מערב שבועות כי אין אפייתן דוחה שבת ויום טוב. לפיכך כשנאכלין בעצרת הוא לכל הפחות יום שני לאפייתן. ולא יתר על שלשה ימים. שאם חל עצרת בראשון בשבת שאז נאפין מערב שבת נמצא שאכילתן היא ביום השלישי לאפייתן, אבל יותר מזה אין.

לחם הפנים אין נאכל פחות מט', שאין אפייתו דוחה שבת ויום טוב, ונאפה בערב שבת ונסדר בשבת על השולחן, ונאכל לשבת הבאה שהיא יום תשיעי לאפייתו. ולא יתר על אחד עשר, וכגון שחל ראש השנה בחמישי בשבת, ושישי יום טוב שני דראש השנה הוא. שאז אפייתו ביום רביעי בשבת ונאכל לשבת הבאה שהיא יום י"א לאפייתו. אבל יותר מזה אין.

אין קטן נימול פחות משמונה, וזוהי מילה בזמנה. ולא יתר על שנים עשר יום. וכגון שנולד בין השמשות של ערב שבת. שהוא ספק יום ו' ספק ליל שבת. ואינו נימול לשבת הבאה שספק יום תשיעי הוא, ומילה שלא בזמנה לא דוחה שבת ויום טוב. ואם יום א' ויום ב' הם ראש השנה, ימול רק ליום ג' שהוא יום י"ב ללידתו.

גמרא:

והוינן בה: מאי "לא נראה יתר על שמונה", ששנינו במשנה?

אמר רב הונא: לא נראה לחכמים לעבר יתר על שמונה חדשים. ועושים לכל הפחות ארבעה חדשים חסרים של כ"ט יום.

שנה של תורה היא שנת לבנה, שהיא י"ב מחזורים של מולד הלבנה הנקראים חדשים. [או י"ג חדשים בשנה מעוברת]. ובין מולד למולד יש כ"ט יום ומחצה, ושבע מאות תשעים ושלשה חלקי שעה, [המורכבת מאלף ושמונים חלקים] אך מאחר ואי אפשר לקדש את החודש באמצע היום, משום ההלכה ש"ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות", לפיכך עושים חלק מהחדשים מלאים של שלשים יום, וחלקם חסרים של כ"ט יום. ואם יהיה חודש אחד מלא ואחד חסר יהיו כל שני חדשים נ"ט יום השווים לזמן שני מולדות שהם גם נ"ט יום בקירוב.

ולפי חשבון זה יש בין מולד תשרי של שנה זו למולד תשרי של שנה הבאה התקדמות של ארבעה ימים בימות השבוע. שהרי לפי זה יש בשנה, שהיא שנים עשר חודש, 354 ימים שהם חמישים שבועות ועוד ארבעה ימים [4 + 50=7: 354], [ועוד שמונה שעות, ושמונה מאות שבעים וששה חלקי שעה]. ואם עושים ו' חדשים מלאים וששה חסרים, גם השינוי בין ראש השנה של שנה זו לראש השנה הבא יהיה כך. וכגון שאם השנה חל ראש השנה בשבת, לשנה הבאה יחול ברביעי בשבת. ונמצא שחל ראש השנה ביום המולד של תשרי.

אבל אם יהיו שבעה מלאים וחמישה חסרים יתאחר ראש השנה ביום אחד לאחר המולד, ואם יהיו שמונה מלאים וד' חסרים יתאחר ראש השנה ביומיים לאחר המולד. ואם יהיו תשעה מלאים יתאחר ראש השנה בשלשה ימים לאחר המולד.

ולפי זה מקשינן: מאי שנא תשעה מלאים דלא עבדינן? ונתבאר בטעמו,

הערות

^[16] כתב בספר ערכי עלי, שנראה כי בדוקא נקטה המשנה שבועות, וזה סדר המשניות ימים שבועות חדשים, המשנה הראשונה מנין ימים של הטועה, במשנה זאת שבועות של נגעים, ובמשנה הבאה מנין החדשים המעוברים בשנה, ותמה על זה שהרי גם בנגעים אפשר לתלות בימים ז' ימים עד כ"א ימים. ותירץ בספר ברכת כהן שבנגעים באמת אינו תלוי בימים כי הרי יום אחד עולה לשבוע ראשון ולשני, ולא יכלה המשנה לומר י"ד יום אלא דוקא שני שבועות או שלשה ומתוכם יורד היום שעולה לכאן ולכאן.

^[17] הקשה התפארת ישראל והלא גם בנגעי בתים ובגדים יש אופנים שמתברר ההכשר אחרי שבוע אחד ולאו דוקא בנגעי אדם. ותירץ, שבבתים ובגדים אחרי שבוע צריך לעשות מעשה להכשירם, שבבתים צריך לקלף את הנגע ובבגדים צריך כיבוס. אך באדם אם כהה הנגע נטהר בזה בלי שום מעשה נוסף.

^[18] רש"י כאן מפרש ש"כובש" את העוונות ו"נושא" את כף העוונות. והמהרש"א מביא שבראש השנה פירש רש"י שהכל מדובר על כפות המשקל, וכובש היינו את כף הזכויות, ונושא זה את כף העוונות. ולפי זה לרבה הביאור הוא כך, צדקתך שאתה מצדיקנו כהררי א-ל על ידי שאתה מכריע את משפטיך בזה שאתה מוריד את כף הזכויות כתהומות רבה.

^[19] הזמן שבין מולד אחד של הלבנה לבין המולד בחודש הבא הוא: כ"ט ימים ומחצה [ועוד משהוא], ובחדשיים יחד זה חמישים ותשעה יום. ולפי זה, היה ראוי לעשות חודש אחד מלא ואחד חסר, שזה ביחד גם כן חמישים ותשעה יום, ויתאימו על ידי זה את החודשים למולדות הלבנה. אך במשנה כאן מבואר שעושים גם שמונה חסרים, ולדעת רב הונא גם שמונה מעוברים. וצריך להבין מדוע עושים כך, והרי לפי החשבון צריך לעשות אחד מלא ואחד חסר. וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שהטעם הוא כי בכל חודש של הלבנה יש קצת יותר מכ"ט יום ומחצה והמותרות האלו מצטרפים במשך הזמן ולכן צריך להוסיף חדשים מעוברים, ולפעמים הוסיפו יותר מדי מעוברים ולכן בשנה שלאחריה עושים יותר מששה חסרים. ותמהו עליו, שהרי מהמותרות מצטרף רק יום אחד לשלש שנים בערך. ועוד הקשה החקרי לב, הרי מבואר בגמרא שלפעמים על ידי תוספת החודשים המעוברים יוצא ראש השנה יום וחצי אחרי המולד. וביאר, שכוונת הרמב"ם היא, כיון שיש מותרות, לכן אי אפשר לעשות כלל גדול שחודש אחד מלא ואחד חסר, כי לפעמים צריך להוסיף חודש מעובר, וכיון שניתן לחכמים הכח להוסיף, שוב יכולים הם לקבוע עוד מעוברים וחסרים מפני הצורך. ובחיבורו [פי"ח מקידוש החודש הלכות ה-ט] פירש הרמב"ם באופן אחר, שמדובר בזמן שקידשו על פי הראיה, ולפעמים יתכן שלא תראה הלבנה ביום השלושים כמה חודשים בזה אחר זה מפני שהיו עבים או שהיה הירח קטן ולא התכוונו אנשים לראותו, ועשו בית דין כמה חדשים מעוברים ברציפות, עד שבסוף יראה מולד הלבנה בכ"ה לחודש, וזה שחוק והפסד גדול לענין סדר החדשים, ולכן הקבלה בידי חז"ל שכאשר לא נראה הירח בתחילת החודש, עושים חודש אחד מלא ואחד חסר, ואם יש צורך מוסיפים מלא או חסר, כפי הצורך לסדר את החודשים שיתאימו למולד הלבנה. וכשעושים חודש חסר בלי שתראה הלבנה אלא מחמת החשבון, אין זה נקרא קידוש החודש אלא קביעת החודש, וכאשר מעברים על פי החשבון, עושים סעודת עיבור החודש כמו שעושים כאשר מעברים כשלא נראתה הלבנה.

ונמצא שאין פתח בטועה פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If she said: I saw twelve impure days, i.e., I had a discharge of blood for twelve days, the alleviation of her state of uncertainty occurs after she experiences eight clean days, to account for the worst-case scenario that the first two days of discharge occurred on the last two of the eleven days of ziva and the other ten occurred on the seven days of her menstrual cycle and the three subsequent days. If so, she would have another eight days until the end of the full eighteen-day cycle, and when she next experiences a discharge it is the beginning of her new menstrual cycle.

If she said: I saw thirteen impure days, i.e., I had a discharge of blood for thirteen days, the alleviation of her state of uncertainty occurs after she experiences seven clean days, to account for the possibility that the first two days of discharge occurred on the last two of the eleven days of ziva and the others occurred on the seven days of her menstrual cycle and the four subsequent days. If so, she would be left with only seven more days until the end of the full eighteen-day cycle, and when she next experiences a discharge it is the beginning of her new menstrual cycle.

All this shows that there is no alleviation of a woman’s state of uncertainty if she had a discharge of blood and is unsure whether it was during her days of menstruation or during her days of ziva in fewer than seven clean days and in no more than seventeen clean days.

Rav Adda bar Ahava said to Rabba: Why do I need all of these clean days? Let her count a mere seven clean days and be permitted to her husband. Regardless of whether the bleeding occurred during her days of menstruation or during her days of ziva, a woman can immerse in a ritual bath and become ritually pure and permitted to her husband after a maximum of seven clean days.

Rabba said to him: We say that she must experience seventeen clean days only with regard to setting her right concerning her status as a menstruating woman and the alleviation of her state of uncertainty. It is true that a woman can always become permitted to her husband after seven clean days. The discussion in the mishna and baraita concerns the resolution of uncertainty about whether her next discharge of blood will render her a menstruating woman or a zava. This is significant because if she is menstruating she can become ritually pure and permitted to her husband after seven days even if none of them are clean days, whereas if the discharge occurred over one or two days during the eleven days of ziva, she becomes pure after one clean day; and if the bleeding lasts three days or more during that time, she must wait for seven clean days.

§ The Sages taught in a baraita: All women who experience a discharge of blood and are unsure whether it is during the days of menstruation or the days of ziva are considered zavot. Therefore, they must bring the offering of a zava, in case they have this status; but it is not eaten by the priests, due to the possibility they were not actually zavot. This is the case for all women, except for a woman who experiences a discharge for thirteen consecutive days, whose alleviation of her state of uncertainty occurs after seven clean days, and for a woman who experiences a discharge for twelve consecutive days, whose alleviation of her state of uncertainty occurs after eight clean days. In those two instances, the women bring the offering of a zava and it is eaten by the priests.

The Gemara asks: Is that to say that all women who experience a discharge of blood and are unsure whether it is during the days of menstruation or the days of ziva are considered zavot? It is in fact unknown whether they are menstruating or are zavot. And furthermore, is a woman who experienced a discharge for one day or for two days fit to bring an offering? Only a zava who experienced a discharge for three consecutive days is required to bring an offering.

The Gemara answers: Rather, the baraita means that all zavot, i.e., women who experienced a discharge for three consecutive days, who are unsure whether their discharge took place during the seven days of menstruation or the eleven days of ziva, can become ritually pure after seven clean days, at which point they bring an offering, but it is not eaten by the priests. This, the baraita continues, is the case for all women except for a woman who experiences a discharge for thirteen consecutive days, whose alleviation of her state of uncertainty occurs after seven clean days, and for a woman who experiences a discharge for twelve consecutive days, whose alleviation of her state of uncertainty occurs after eight clean days. These women bring the offering of a zava and it is eaten by the priests.

MISHNA: There are symptoms of leprosy that a priest will immediately confirm to be ritually pure or ritually impure, and there are others for which the priest quarantines the leper in order to determine his status. With regard to leprous marks, there is no quarantine that is less than one week and none greater than three weeks.

GEMARA: When the mishna states that there is no period of quarantine less than one week, it is referring to leprous marks that affect a person, as the priest issues a definitive decision about leprous symptoms on an inflammation or a burn after one week (see Leviticus 13:18–28). When the mishna states: And none greater than three weeks, it is referring to leprous marks that affect houses, as there are instances when a definitive decision is rendered only after the house has been quarantined for three weeks.

§ Rav Pappa says: In the phrase: “Your benevolence is like the mighty mountains” (Psalms 36:7), these acts of benevolence are referring to leprous marks that affect a person. When God punishes someone with benevolence, He afflicts the individual with leprous symptoms on his body that can be resolved in just one week. When the verse continues with the phrase, “Your judgments are like the great deep,” these judgments are referring to leprous marks that appear on houses, the status of which can take up to three weeks to be determined.

The Gemara asks: To what does the plain meaning of the aforementioned verse refer? Rav Yehuda said that the plain meaning of the verse is as follows: If not for the fact that Your benevolence is like the mighty mountains, who could withstand Your judgments, which are like the great deep? Rabba says the verse should be understood differently: Your benevolence is like the mighty mountains, because Your judgments are like the great deep.

The Gemara asks: With regard to what principle do Rav Yehuda and Rabba disagree? The Gemara answers that they disagree with regard to the dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, about how God applies His attribute of “abundant in kindness” (Exodus 34:6) when He judges a person whose merits and sins are equal. As it was stated that Rabbi Elazar says: He hides away some sins and does not put them on the scale, thereby allowing the merits to outweigh the sins. Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: He lifts the side of the scale that holds the sins so that the merits outweigh the sins.

The Gemara explains the connection between the two disputes: Rabba holds in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, and therefore he interprets the verse as saying that God is benevolent because He discards one’s judgments, i.e., sins, by throwing them to the great deep, thereby allowing his merits to outweigh his sins. And Rav Yehuda holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, and therefore he interprets the verse to mean that God lifts the side of merits as high as the mighty mountains, and were it not for this act of benevolence no one could stand before God’s judgments, which are like the great deep.

MISHNA: No fewer than four full thirty-day months may be established during the course of a year, and it did not seem appropriate to establish more than eight. The two loaves that are brought to the Temple on Shavuot are eaten by the priests not before the second and not after the third day from when they were baked. The shewbread is eaten not before the ninth day from when it was baked, which is the situation in a regular week when the bread is baked on Friday and eaten on the following Shabbat; and not after the eleventh day, when the two Festival days of Rosh HaShana occur on Thursday and Friday, as the shewbread is baked on Wednesday and not eaten until the following Shabbat.

A minor boy is not circumcised before the eighth day after his birth and not after the twelfth day. Normally a newborn is circumcised on his eighth day. If he was born during twilight, which an uncertain period of day or night, he is circumcised on what would be the eighth day of his birth if he is was born at night, which is the ninth day if he was born during the day. If he was born during twilight on Shabbat eve, the circumcision cannot be performed on Friday, as he might have been born on Shabbat and therefore Friday is only the seventh day. And the circumcision cannot be on Shabbat, as perhaps he was born on Friday and only circumcision performed on the eighth day overrides Shabbat. Therefore, it is postponed until after Shabbat. If two days of Rosh HaShana occur on Sunday and Monday, the circumcision is postponed until Tuesday, the twelfth day after birth.

GEMARA: The Gemara asks: What is the meaning of the statement of the mishna that it did not seem appropriate to establish more than eight? Rav Huna says: It did not seem appropriate to the Sages to extend more than eight months in a year and establish them as full, thirty-day months. The Gemara asks: What is different about nine months, in that the Sages did not deem it appropriate to establish that many full months in one year? Apparently, the Sages were concerned that if so, i.e., if there were that many full months,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[י"ב ימים טמא ראיתי. אז הויא זבה גמורה לאכול קרבנה דתרי קמאי חשבינן סוף זיבה וז' דנדה וג' זבה השתא הויא זבה גמורה:

פתחה שמונה. דהכי פשו מימי זיבה. וכ"ש באומרת י"ג טמא ראיתי דהויא זבה גמורה דבין קודם ז' ימי נדה ובין לאחר ז' ימי נדה איכא לשווייה זבה גמורה והויא פתחה ז'. דכד מצרפת לז' ימי נדה ד' ימים מהני בתראי י"א פשו להו ז' והיינו דקאמר שאין פתח בטועה פחות מז' כו' שאחר שתפסוק הללו ז' ימים תחזור לפתח נדתה ודאי. שאם תראה יום אחד מונה ששה והוא והויא טהורה ודאי כדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ולא יותר:

תימני שבעה נקיים ותישתרי לבעלה. ממה נפשך דאפילו זבה גמורה הויא לא צריכה אלא ז' נקיים ותו לא דכתיב ואם טהרה מזובה]:

לתקונה [לידי] נדה ופתחה קא אמרינן. כלומר כולי האי דאמרינן הוא כדי לתקונה שתחזור לפתח נדתה ודאי שלא תהא צריכה [למנות] בימי נדתה אלא (ששה והוא או ה') [חמשה או ארבעה והם] אפילו ראתה ששה שתהא מונה אחד והם ותיטהר. ושתדע מתי היא זבה שחייבת קרבן:

כל הטועות זבות. כל אשה שראתה דם ואינה יודעת אם בימי נדה אם בימי זיבה הרי היא בחזקת זבה דאזלינן לחומרא ומשיב התלמוד כל הטועות זבות בתימה [היכי מצי אמר זבות גמורות] והלא אינן אלא ספק זבות [גמורות] ספק נדות:

ותו יום אחד טמא ראיתי שני ימים טמא ראיתי בת אייתויי קרבן היא והלא אינן ספק אלא או ספק נדות או ספק שומרת יום דלאו בת קרבן היא עד דראתה ג' ימים וקא מעיילא חולין לעזרה:

אלא אימא כל הזבות הטועות. [כלומר מג' ימים טמא ראיתי ואילך דספק זבה גמורה הויא ספק נדה מביאות קרבן משום ספק זיבה]:

ואינו נאכל דתניא [בנזיר דף כט] ר' יוסי בר יהודה אומר אשם תלוי נאכל חטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת מ"ט הכא חדא ספיקא והכא תרי ספיקי. אשם תלוי אינו אלא ספיקא אחת ספק קודש ספק חולין לעזרה משום הכי נאכל ועוד משום הכי נאכל דאמרינן מתנדב אדם [ומביא] אשם תלוי בכל יום שאם אינו בא על חטא זה בא על חטא אחר אבל חטאת העוף יש בו ב' ספיקות של איסור ספק חולין לעזרה וספק איסור נבילה [משום דבעיא מליקה ואי חולין היא אית בה איסור נבלה] הילכך מביאה קרבן ואינו נאכל:

[חוץ מפתחה שבעה ופתחה שמונה היכא דראתה י"ב ימים או י"ג ימים דהתם ליכא לספוקי דהתם הויא זבה גמורה ודאי כדאמרן לעיל הילכך מביאות קרבן ונאכל. ההוא דקאמרי מביאות קרבן ואינו נאכל^א)נראה דצ"ל אסור להניחו כמות שהוא משום בזיון קדשים אלא או בקבורה וכו' ועי' בתמורה לד במשנה דנחלקו ת"ק ור"י בזה. אלא או בקבורה או בשרפה]:

אין בנגעים פחות משבוע אחת [ולא יותר על ג' שבועות]. שחין ומכוה הסגרן שבוע אחת ובתים הסגרן ג' שבועות [מפורש בתורת כהנים:

צדקתך כהררי אל נגעי אדם שעשה הקב"ה צדקה עמו שאין הסגירו אלא שבוע:

ומשפטיך תהום רבה אלו נגעי בתים. שאין נגמר דינן עד ג' שבועות]:

אילמלא צדקתך. שהיא [גדולה] כהררי אל שכובש שכשיש בו באדם מחצה עונות ומחצה זכיות נושא עון אחד מן הכף מאזנים ומעבירו ומוחלו כדי שיכריעו הזכיות:

שאלמלא כן שאם לא יהא נוטל [עון מן הכף וכובשו וגונזו (שאם) אם לא יחטא] ומעביר ראשון ראשון ומניח להכריע (הזכיות) [החובות] מי יוכל לעמוד מפני משפטיך (שיהיו מכריעין) [שיורדין] עד תהום רבה:

רבא אמר צדקתך כהררי אל. שאתה נוטל עון מן הכף [וכובשו] וגונזו שאם לא יחטא שוב אתה מוחלו ואם חטא אתה מצרפו עם שאר עונות ודנו מפני שמשפטיך תהום רבה בשאינו חוזר בו:

רבא כר"א דאמר כובש כדאמרן ופליגי תנאי בזה^ב)שם בר"ה לא הובא רק פלוגתא דאמוראי דר"א ור"י בר חנינא ואולי דצ"ל ופלוגתא דהנך אמוראי הוא בר"ה י"ז. במס' ר"ה:

[אין פוחתין מארבעה חדשים מעוברי' של ל' ל' יום ומפרש (עולא) [רב הונא] בגמ' מה טעם לא נראה לחכמים שיתכן לעבר יותר משמונה:

צדקתך כהררי אל אלו נגעי אדם כו'. ע"פ מ"ש פ"ק דקידושין שדרש אבימי מזמור לאסף כו' ופרש"י קינה מבעי ליה אלא שאמר שירה על שכילה הקב"ה חמתו על העצים והאבנים ומתוך כך הותיר פליטה כו' וכה"א כלה ה' חמתו ויצת אש בציון עכ"ל כמו כן קאמר הכא צדקה עושה הקב"ה שלא כילה חמתו על האדם בנגעיו אלא על הבתים משפטו תהום רבה שיהיו נגעים בהם ג' שבועות וק"ל:

שם ר"א אומר כובש. פרש"י הקב"ה כובש ומסתיר עונות תחת מחילות כסא הכבוד כו' עכ"ל לפי זה לא הוה כובש ונושא מענין א' אבל בפ"ק דר"ה פרש"י כובש כך מאזנים של זכות ומכריעים את העונות יכבוש עונותינו יכרעו כו' ע"כ ויהיה כובש ונושא שפיר מענין א' וצ"ל לפי זה הא דקאמר רבה כר"א דה"ק צדקתך שאתה עושה עמנו צדקה מפני שמשפטיך דהיינו עונות מוכרעין ע"י שאתה כובש כף הזכיות למטה בתהום רבה ורש"י פירש בע"א הכא לפי פירוש שיטתו כאן וק"ל:

רש"י ד"ה שנים עשר. והעשרה ז' מהן לנדות והשלשה לזוב כו'. כצ"ל:

בא"ד שאין בין סוף כו' פחות מי"א יום דכלו הי"ח ימים ממנין האחרון. כצ"ל. וכמש"כ בתחלת הדבור "הרי כלו לה ממנין האחרון י"ח ימים". והמגיהים שלפני הגיהו הרבה ותקנו מעט ע"ע:

בסה"ד עד שתשב שבעה עשר נקיים. כצ"ל:

במשנה אין בנגעים כו'. ישנה גם בספ"ג דנגעים:

רש"י ד"ה שנים עשר פתחה וכו' לסוף ששה ולסוף שבעה כלו ימי נדה כצ"ל:

שם אין ספק טוהר בנגעים כצ"ל:

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 'כּוֹבֵשׁ', וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר: 'נוֹשֵׁא'. לפירוש רש"י שהביא בעין יעקב 'כּוֹבֵשׁ' רצונו לומר תופש מן העונות וכובשן במצולות ים כמו שנאמר 'יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם' (מיכה ז, יט) ו'נוֹשֵׁא' רצונו לומר נותן ידו למטה וכובשן למעלה כדי שיכריעו הזכיות כמו שנאמר נֹשֵׂא עָו‍ֹן (מיכה ז, יח). הנה צריך להבין מאי בינייהו ועוד באיזה טעם משליך מן העונות במצולות ים? ואם יש טעם לזה ישליך הכל ולמה ישליך רק חלק מהם? וכן למאן דאמר 'נוֹשֵׁא' מה טעם יש בזה האופן?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל ששני יצר הרע יש בעולם האחד נמשך ובא מכח התולדה על ידי חטא אדם הראשון נדבק זוהמת הנחש בנולדים כולם ומתהווה מזוהמת הנחש יצר הרע והשני הוא היצר הרע הבא מצד הקליפה שיש למעלה כנגד עולם הנשמות וזה נקרא בלשון חכמינו ז"ל בשם מלאך רע שעליו אמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין (קידושין ל:) וכתבו שיש מיני עונות באים מן יצר הרע של התולדה ויש מיני עונות נעשים על ידי יצר הרע שהוא מלאך רע.
ובזה פירש הגאון רבי יהונתן ז"ל מאמר חשבון שעשה יצחק אבינו ע"ה (שבת פט:) לעתיד בשנות האדם שעשה סברה לומר פלגא עלי מצד עונות הנעשים מיצר הרע של התולדה ופלגא עלך מצד עונות הנעשים מיצר הרע שהוא מלאך רע עיין שם.
ובזה פרשתי הטעם שלוקחין ביום הכיפורים שני שעירים אחד לה' ואחד לעזאזל (ויקרא טז, ח) ולכן הבבליים מתלשים בשערו ואומרין לו טול וצא טול וצא (משנה יומא ו, ד) שכופלים הדברים רצונו לומר טול וצא עונות שבאים מיצר הרע של התולדה וטול וצא עונות שבאים מיצר הרע שבא מן הקליפה שנקרא מלאך רע.
ובזה מובן טעם המאמר כאן לרבי אלעזר דאמר 'כּוֹבֵשׁ' שלוקח מן העונות ומשליך במצולות ים והיינו שלוקח עונות הבאים מיצר הרע של התולדה שנעשה מן חומר הארץ ולזה משליך במצולות ים מקום החומר העכור ואינו לוקח כל העונות שהם הנעשים מיצר הרע דקליפה כי על אלו אין להם תירוץ וצריכין הם לתקן זה כי על כך נעשה יצר הרע זה בעולם שיהיה האדם נלחם עמו ומקבל שכר.
ורבי יוסי ברבי חנינא אומר 'נוֹשֵׁא' שמגביה הכף למעלה סבירא ליה הסברה להפך כי מקיל מן העונות שנעשו מיצר הרע הנעשה מצד הקליפה מלמעלה דעל זה יש להם לטעון למה בראת אותו? אבל עונות הנעשים מצד יצר הרע שנעשה מן התולדה מכח זוהמת הנחש אין להם טענה לפטור עצמן כי יאמר להם למה חטאתם בעץ הדעת והבאתם זה לעולם! ולפי דברים אלו תבא דרשה של כל אחד היטב בפסוק צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵ־ל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה (תהלים לו, ז) דוק ותשכח.

אמר רב יהודה אלמלא צדקתך כהררי אל מי יכול לעמוד לפני משפטיך תהום רבה. רבה אמר צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה. כבר הש"ס מפרש במאי פליגי. ואפשר להסמיך עוד בדברי קדשם. דרב יהודה דריש לפי כי תדיר יש מקטרגים למעלה ושואלים דין על האדם ומלך המשפט לפי הדין צריך להענישם אמנם מלך יושב על כסא רחמים מטה כלפי חסד לבקש זכיות האדם ומחשבות טובות שהוא יודעם דוקא ובזה שובתים המקטרגים ומתבטל הדין וז"ש אלמלא צדקתך כהררי אל שמעורר מדת רחמיו ואומר מחשבות טובות וכיוצא מי יכול לעמוד לפני משפטיך שצריך לדון לפי המקטרגים ורבה דריש באופן אחר כי ה' ברחמיו ריחם עלינו דמחשבה רעה אינו מצרפה למעשה. גם שכחה דן ברחמיו שאינו פשיעה כסברת איזה פוסקים אלא היא אונס ובאלו השתים לבד נדדו הלכו כמה חטאות הצבור והיחיד וכיוצא כמה דברים אחרים והקדים צדקותיו כדי להנצל מהמשפטים:
א"נ אפשר על דרך זה במה שנודע מהזהר ומרבינו האר"י ז"ל דכשישראל הם בצרה ובגזרה רעה ח"ו ה' מרחם ויושפעו אורות עליונים ויחודים גדולים ובזה נכנעת הסט"א וגבר ישראל וניצולים ואדרבא ישמחו וירננו כמו שהיה ביצ"מ שנתגלו אורות עליונים ונגאלו וכן בכל נס כלל ופרט יושפע שפע רב ליחד הדודים ובזה ניצולים רבים ויחיד כידוע וז"ש צדקתך כהררי אל להשפיע שפע רב ולהאיר הארות גדולות ואלמלא צדקתך מי יכול לעמוד לפני משפטיך תהום רבה. ורבה אמר גדולה מזו דלא סגי בעת הגאולה אלא בכל שנה בכל יום ההוא מתגלים האורות שנתגלו בעת הצרה ויבא שפע לישראל וז"ש צדקתך כהררי אל שיהיה השפע בכל שנה ביום ההוא מפני שלשעבר משפטיך תהום רבה והיה גזרה רעה וברב רחמיך לגלות האורות עליונים כן תתמיד צדקתך בכל שנה ביום ההוא:

שנים עשר פתחה שמונה. דלאחר שישבה שמונה נקיים יצתה מן הספק ממה נפשך אפילו תאמר שנים הראשונים סוף זיבה היו הרי כלו לה ממנין האחרון י''ח ימים ויצאו ימי נדות וזוב ותחילת נדה היא אבל יום שמיני עצמו ספק הוא דיש לומר שנים מן הי''ב היו סוף זיבה והעשרה שבעה מהן לנדות והשלשה לזוב והויא זבה וז' נקיים ישבה ושמיני זה שראתה בו עדיין מן האחד עשר הוא ואינה תחילת נדה שאין בין סוף נדה לתחילת נדה פחות מי''א יום דכלו הי''ב ימים ממנין האחרון או שמא תחילת נדה היא שיום ראשון של שנים עשר תחילת נדה היה ולסוף שבעה כלו להם ימי נדות והתחילו בשמיני ימי זיבה וליום שנים עשר הלכו להם מימי זוב חמשה נמצא שיכלו להם ימי זוב לסוף ששה ולסוף ששה כלו ימי נדה וזוב והרי ישבה [שבעה] נקיים לזיבה ושמיני זה תחילת נדה הוא והיינו ספק וקלקול גדול שלא תחזור לפתח נדתה עד לאחר י''ז יום דהדרא והויא לה טועה שאמרה יום אחד טמא ראיתי ואיני יודעת אם בימי נדה ואם בימי זיבה ואם תפסוק לאחר ראיית שמיני זה שבעה ימים ותראה ותרצה לשמור יום כנגד יום נחמיר עליה ונאמר שמא יום שראתה בו סוף זיבה היה ועכשיו תחילת נדה הוא או אם תראה ג' ותרצה למנות ארבעה ימים נחמיר עליה ונאמר שמא אותו יום שמיני שראתה בו תחילת נדה היה ועכשיו בימי זוב היא וזבה היא וכן בספק זה היא לעולם עד שתשב שבעה נקיים: שלשה עשר פתחה שבעה. ב' (ימים) קמאי מספקינן לסוף זיבה פשו להו י''א וז' נקיים הרי י''ח: שאין פתח בטועה פחות משבעה. שאפילו ראתה ארבעה עשר אינה חוזרת לפתחה בפחות מז' נקיים דממה נפשך זבה היא כל זמן שלא ישבה ז' נקיים לא תצא מידי זיבה: א''ל רב אדא וכו'. רב אדא טעי וסבר דכל הנך י''ז וט''ז וט''ו למשרייה לגברא קאמרי. נדה ופתחה. שתדע מאימת תמנה ימי נדה שאם תראה שלשה או ארבעה ימים לא תמנה אלא שלשה והם ואינך יהיו לה ימי זוב שאם תראה אחר תהא שומרת יום: כל הטועות זבות. לקמן מפיך לה ומפרש אלא כל זבות הטועות כלומר כל הנך דאיכא בהנך דלעיל דמצינן לספוקינן בזבות כגון כולהו בר מיום אחד טמא ושני ימים טמא דבציר מתלתא יומי טמא ליכא לספוקה בזבה: מביאות קרבן. לסוף שבעה נקיים שתי תורים אחד לחטאת ואחד לעולה כדין זבה דשמא זבות היו: ואינו נאכל. החטאת אינה נאכלת דשמא לא ימי זיבה היו וחטאת זו חולין ומליקתה נבילה דחולין מלוקין אינן אלא נבילה והעולה קריבה על תנאי אם זבה היא תהא לחובתה ואם לאו תהא לנדבה אבל חטאת נדבה ליכא: חוץ מפתחה ז' ופתחה ח' שמביאות קרבן ונאכל. דממה נפשך כיון דראתה י''ב רצופין זבות נינהו דאי נמי אמרת שני קמאי לסוף זיבה אפ''ה הויא תחלת נדות וזיבה ממנין האחרון דהא פשו להו י' ימים ז' לנדות וג' לזוב וכ''ש אי קמאי הוו תחלת נדות או ג' מינייהו סוף זיבה ממה נפשך זבות הן אבל כולהו קמייתא ספק זבות הן דאיכא למימר ג' ימים מהנך זיבה הוו וזבה היא ואיכא למימר לאו זבה היא דב' יומי קמאי מסוף זבות ותו לא הויא זבה ממנין האחרון: אטו כל הטועות זבות. והא חששא בעלמא הוא ולאו ודאי זבות נינהו: אלא כל זבות הטועות. דמשמע כל שיש לספקו בזוב מחמת טעותו דהיינו משלשה ימים טמא ראיתי ואילך: מתני' אין טוהר בנגעים בפחות משבוע אחד. להסגר: גמ' נגעי אדם. יש בהם בשבוע אחד כדכתיב בפרשה: נגעי בתים. שלש שבועות כדתניא בתורת כהנים ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה מה ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף שיבה כו' ומנין שאם עמד הנגע בעיניו בזה ובזה בשבוע ראשון ושניה מנין שחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע והיינו שבוע שלישי ת''ל ובא הכהן ואם בא יבא הכהן מה מצינו וכו': אלו נגעי אדם. שנבררין בשבוע אחד אם לטהר אם ליחלט וצדקה גדולה היא זו: אלמלא צדקתך כו'. כדמפרש לקמן: במאי קמיפלגי [וכו']. רבי אלעזר אמר כובש. הקב''ה כובש ומסתיר עונות תחת מחילת כסא הכבוד כדי שיכריעו הזכיות: נושא. נושא ומגביה כף העונות למעלה כדי שיכריעו הזכיות: רבה כר' אלעזר. והכי קאמר צדקתך כהררי אל שאתה מצדיקנו במה שאתה כובש ומסתיר משפטיך דהיינו עונות בתהום רבה: ורב יהודה כר' יוסי [בר''ח]. והכי קאמר אלמלא צדקתך כהררי אל שאתה עושה לנו צדקה שאתה מגביה עונות מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שיהו מכריעין עד תהום רבה: מתני' אין פוחתין מארבעה חדשים מעוברין. של שלשים יום בשנה ועולא מפרש טעמא בגמ': פחות משנים. ליום שני לאפייתן ולא יותר על שלש. ליום שלש לאפייתן נאכלין ותו לא חל יום טוב של עצרת להיות באחד בשבת נאפות בערב שבת שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא י''ט ונאכלות בי''ט לאחר תנופתן דהיינו ליום שלישי וכשחל עצרת באחד משאר ימי השבת נאפות ערב י''ט ונאכלות בי''ט שהוא שני לאפייתן: לחם הפנים כו'. כיצד נאפין בערב שבת ונאכלין לשבת האחרת שהוא יום תשיעי לאפייתן חלו שני ימים טובים של ראש השנה להיות חמישי בשבת וששי בשבת נאפה לחם הפנים ברביעי בשבת ונסדר בשבת ונאכל בשבת שניה שהוא אחד עשר לאפייתו: קטן נימול לשנים עשר. כיצד נולד בין השמשות של ערב שבת אינו נימול בשבת דשמא תשיעי הוא דבין השמשות ספק יום ספק לילה ואם יום הוא נמצא שבת יום תשעה ומילה שלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא יו''ט ואם חלו שני ימים טובים של ר''ה אחר אותו שבת אינו נימול עד יום שלישי שהוא שנים עשר ללידתו: גמ' לא נראה לחכמים לעבר יותר על שמונה כו'. ורישא דמתניתין דקתני אין פוחתין מד' חדשים מעוברין דלא עבדינן חסירין יותר על שמונה אבל שמונה עבדינן ולא מפרש השתא ועולא מפרש לה לקמן ורב הונא אית ליה דעולא: דאם כן. דעבדינן תשעה מליאים קדים אתי סיהרא חדתא תלתא יומא קודם ר''ה שבין מולד תשרי זה למולד תשרי הבא ד' ימים וח' שעות ותתע''ו חלקים ואם מולד תשרי זה בתחילת ליל שבת נמצא מולד תשרי הבא בשמונה שעות ליום ארבע בשבת וכשאנו מסדרין החדשים אחד מלא ואחד חסר נקבע ראש השנה ביום המולד שסדר תולדות הלבנה אחד מלא ואחד חסר שחדש לבנה תשעה ועשרים יום וחצי ושתי ידות שעה וע''ג חלקים הרי לשני חדשים נ''ט ימים היינו חודש אחד מתשעה ועשרים וחדש אחד משלשים יום וכשאנו עושין שבעה מליאים נדחה ראש השנה יום אחד לאחר המולד ואם שמונה מליאים נדחה שני ימים ואם תשעה מליאים נדחה שלשה ימים:

ולא יתר על ג' שבועות. נגעי בתים דזימנין דלא ידעינן אם נטהרו לגמרי עד שלשה שבועות כגון שאם עמד בראשון ובשני וחלץ וקוצה וטח ונתן לו שבוע אחר שאם חזר טעון נתיצה ואם לא חזר טהור אבל אדם לעולם בשני שבועות ידעינן דיניו דאם עמד בשבוע שני טהור מיד ובפחות (מששה) ימים אין לידע טהרתו דאין הסגר פחות משבעה: משפטיך תהום רבה. נגעי בתים שיכולין לבא לידי איחור של שלש שבועות: