ביאור ענין ערכין לפי החזון איש

[מבואר בסגנון ה"חברותא"]

א. נראה, דהא דחידשה תורה בערכין שהמתחייב בערכו של פלוני נותן דבר קצוב להקדש ולא את שויו, אין ענינו לאפוקי שלא יהא לשון הערכין כלשון הנדר הרגיל, שהוא בדמים, שמקבל עליו בנדר שישלם להקדש את שיווי דמיו של האדם, כל אחד לפי שויו. [מה שאין כן בערכין שיש לכל האנשים קיצבה קבועה].

דאם נאמר כן, שגם ענין הערכין נדר הוא, אלא שהוא חלוק מן הנדר הרגיל בלשון ובמחיר, היה בדין לומר, כי בכל הדברים שלא נאמר עליהן תורת הערכין - שיהא לשון הערך ולשון הדמים שוין, ויתן, בין שנקט לשון ערך ובין שנקט לשון נדר, את שויו של הנערך, כיון שאינו בדין ערכין מהתורה.

ודבר זה אינו נכון, שהמקבל על עצמו ערך של דבר שאינו נערך מהתורה - אינו משלם כלום!

והלכך, נראה שענין הערך בלשה"ק [בלשון הקודש, בלשון הפסוק], הוא - ערך כבוד הדבר ומציאותו, ולא ערך שיש לו ביטוי כנגד חליפין או דמים.

והלכך, בדין הוא לפי משפט הלשון, שהמקבל על עצמו לשלם דמים בערך של אדם - שלא יתן כלום, כי אין ערך ממוני למציאות האדם וכבודו אלא שניתן על זה הענין מצות הערכין, ומכח המצוה בלבד, ולא מכח התחייבות של נדר חל החיוב לשלם להקדש.

ב. אמנם, אחרי שנאמרה לבני ישראל מצות הערכין היה מקום לומר כי האומר "ערכי עלי" הרי הוא נחשב כי שנדר בנדר הערכין כפי חוקי התורה, ומתחייב מהן נדר רגיל את חיוב הערכין שקצבה התורה. ולפי זה נמצא שאין בדין הערכין שום מצוה מעשית מיוחדת, אלא הוא ענין הנדר בלבד, שחייב לקיים נדרו שנדר לשלם את הערך שקצבה התורה.

ודבר זה קשה לאומרו, כי לפי האמור יוצא כי מצות הערכין אינה אלא כענין מצות בן סורר ומורה, לפי המאן דאמר שהוא לא היה מעולם ולא עתיד להיות, שאינו אלא למצות לימוד הפרשה וחוקותיה, שהרי חיובו הוא מצד נדר ולא חיוב חדש של מצות ערכין, ודוחק לומר שלכך התכונה התורה.

ונראה, דענין הערכין אינו מתבטא בכך שהמעריך חייב לשלם להקדש מדין נדר את הסך הקצוב בפרשת ערכין. אלא שהמעריך הרי הוא "נתפש" במצות הערכין, וכענין התפשת נזירות!

ומתחייב במצות התורה בתשלומי הערכין!

ואם לא שילם - עובר בעשה של הערכין!

ואינו עובר בלאו דבל יחל דברו, דהוי כהתנה במפורש שלא יהא נתפש בנדר!

ומיהו, לאחר שהתחייב לשלם מצד מצות הערכין, שוב איכא בל יחל אף על מצות ערכין, כיון שמתחייב בה על פי דיבורו!

ג. ונראה עוד, דלעולם אינו חייב בתשלומי הערכין, גם לאחר שקיבל על עצמו בפיו, עד שיערכנו הכהן, ורק אז חלה עליו מצות נתינה. ולפיכך, אותן שנתמעטו מדין המעריכין - אין על הכהן להעריכו, ואם העריכו אינו כלום, שאין הערכתו הערכה, כיון שאינו בדין התורה, וממילא אין חוב נתינה!

[חזון איש, תחילת ערכין]

פרק ראשון - הכל מעריכין

דף ב - א

מתניתין:

א. הכל - מעריכין, שמחייבים את עצמם ערך אדם פלוני כפי המבואר בפרשת ערכין, כל אדם לפי ערכו, בהתאם לשנותיו.

והכל - נערכין, שכל אדם יש לו "ערך" ויכול לחייב את עצמו בערכו האמור בתורה, או שאדם אחר מתחייב בערכו ואומר ערך פלוני עלי.

ב. הכל - נודרין דמי אדם פלוני עלי להקדש, וחייבים לשלם את שוויו לפי מחירו בשוק כעבד.

והכל נידרין, שיכול כל אדם לומר על עצמו דָמַי עלי וכן חבירו יכול לחיייב עצמו בנדר בדמיו, כשאומר דמי פלוני עלי.

ובכללם -

כהנים, לויים וישראלים. נשים ועבדים ^{[3] [4]}, שישלמו לאחר שיתגרשו ^[5] או ישתחררו.

ג. טומטום ^{[6] [7]}, [שהוא ספק זכר ספק נקבה מחמת שמקום זכרותו מכוסה בקרום], ואנדרוגינוס, שיש בו גם אברי זכר וגם אברי נקבה, הרי הם נודרין ונידרין משום שיש להם שיווי כספי להמכר בשוק כעבד. וכמו כן טומטום ואנדרוגינוס הרי הם מעריכין, שאומרים הרי עלי ערך אדם פלוני [שאינו טומטום ואנדרוגינוס] ומתחייבים להקדש את ערכו האמור בתורה, אבל הם לא נערכין, שלא קצבה להם התורה ערך, משום שזכר ונקבה נאמרו בפרשה והתמעטו בכך הטומטום והאנדרוגינוס, ולכן אם יאמרו ערכי עלי או אחרים יאמרו עליהם "ערך פלוני [והוא טומטום או אנדרוגינוס] עלי" אין חייבים כלל, שאין נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית!

ד. חרש ^[8] שוטה וקטן נידרין, שהרי יש להם דמים להמכר בשוק כעבד, ונערכין לפי ערכם הקצוב בתורה.

אבל חרש שוטה וקטן לא נודרין ולא מעריכין - מפני שאין בהם דעת, וצריך איש שיודע להפלות, להבין לשם מי הוא נודר ומעריך [רבינו גרשם].

גמרא:

שנינו במשנה: הכל מעריכין!

והוינן בה: "הכל" - לאתויי ^[9] מאי?

ומשנינן: לאתויי קטן שהגיע לגיל שתים עשרה, ויודע לשם מי נודרים ומקדישים, הנקרא "מופלא" [שיודע ומבין להפלות] הסמוך ל [גיל י"ג שנה, שבו הוא נעשה] "איש"! ^[10] שגם הוא מעריך ^[11].

ותו הוינן בה: זה שכתוב הכל נערכין - כי "הכל" שכתוב ברישא של המשנה הוא גם על נערכין לאתויי מאי?

ומשנינן: לאתויי מי שהוא מנוול ומוכה שחין, שאף על פי שאין להם דמים להמכר בשוק, יש להם ערך הקצוב בתורה.

כי סלקא דעתין אמינא הואיל ו"איש כי יפליא נדר בערכך" כתיב, הקיש הכתוב נדרים לערכין, והיינו אומרים רק כל מי שישנו בדמים, שאפשר להתחייב בדמיו, ישנו בערכין, להתחייב בערכו, וכל שאינו בדמים כגון מנוול ומוכה שחין, שאין להם שיווי להמכר בשוק, אינו בערכין, וגם אם יתחייבו בערכם לא יחול החיוב, קא משמע לן מזה שכתוב בהמשך "בערכך נפשות", שכל דהו נפש גם אפשר להתחייב בערכה, על אף שאין לה דמים להמכר בשוק.

ותו הוינן בה: הא דכתיב "הכל נודרין" - לאתויי מאי?

ומשנינן: "הכל נידרין" איצטריך ליה לכתוב ואגב זה כתוב בתחילה גם הכל נודרין.

ומבארינן: "הכל נידרין" - לאתויי מאי? אי לאתויי טומטום ואנדרוגינוס, שאפשר להתחייב בדמיהם על אף שאי אפשר להתחייב בערכם, הלא בהדיא קתני להו במשנה שהם נידרים!?

ואי לאתויי חרש שוטה וקטן שהם נידרים, גם זה בהדיא קתני להו!?

אי לאתויי שאפשר להתחייב בדמיו של תינוק שהוא פחות מבן חודש - גם זה בהדיא קתני להו לקמן במתניתין שהוא נידר ואינו נערך!?

ואי לאתויי עובד כוכבים שאף על פי שאינו נערך אליבא דרבי יהודה הרי הוא נידר, גם זה בהדיא קתני להו!?

ומשנינן: אלא, לעולם, לאתויי פחות מבן חודש, שאף על פי שאין לו ערך יש לו דמים להמכר בשוק. ואף על פי שזה מפורש במשנה להלן כן הוא דרך התנא: תני, והדר מפרש! וכמו כן ניתן להעמיד בדרך זו גם בעכו"ם או חרש שוטה וקטן. [ועיין ברש"י הסבר נוסף!] ^[12].

וכיון שביארנו מה בא "הכל" לרבות, מבארים גם מה שכתוב "הכל" במקומות אחרים במשניות.

הכל סומכין על הקרבן - "הכל", לאתויי מאי?

לאתויי יורש, שסומך על קרבן שהפריש אביו, ודלא כרבי יהודה הסובר בברייתא לקמן שיורש אינו סומך.

הכל ממירין בהמת קדשים בבהמת חולין - לאתויי מאי?

לאתויי יורש שממיר קרבן שהפריש אביו בבהמת חולין, ודלא כרבי יהודה!

דתניא: יורש קרבן סומך עליו, וכן יורש קרבן מימר.

רבי יהודה אומר: יורש אינו סומך, יורש אינו מימר!

והוינן בה: מאי טעמא דרבי יהודה?

ומשנינן: כתוב שלש פעמים בפסוק "קרבנו" לגבי סמיכה, ומאחד מהם לומד רבי יהודה - קרבנו ולא קרבן אביו! ויליף רבי יהודה את דין תמורה, שהיא "תחלת הקדש", והיינו, שהבא להמיר בהמה בבהמה, ולהחיל על בהמת החולין את קדושת קרבן "תמורה", הרי זה תחלת ההקדש בבהמת החולין, ולומד זאת רבי יהודה מהדין של סמיכה, שהוא סוף הקדש [שהיא בסמוך לשחיטה] - מה סמיכה, שהיא סוף הקדש, יורש אינו סומך, אף תמורה, שהיא תחלת הקדש, יורש אינו מימר!

ורבנן, הסוברים שיורש מימר, דורשים מזה שכתוב "המר ימיר" - לרבות את היורש! ולדבריהם ילפינן להיפך: ודין סמיכה, שהיא סוף הקדש, בסמוך לשחיטה, למדים מדין תמורה, שהיא תחלת הקדש של הקרבן - מה תחלת הקדש יורש מימר, כמו שדורשים רבנן מהמר ימיר, אף סוף הקדש יורש סומך!

והוינן בה: ורבנן, הסוברים שיורש סומך האי "קרבנו" הכתוב בסמיכה, שממעט ממנו רבי יהודה יורש מסמיכה - מאי עבדי ליה?

ומשנינן: לרבנן מיבעי להו לשלושת הפסוקים "קרבנו" לדרשות אלו:

א. קרבנו - ולא קרבן עובד כוכבים, שהתמעט קרבן עכו"ם מסמיכה [עיין בתוס' שהמיעוט הוא מסמיכת ^[13] כהן].

ב. קרבנו - ולא קרבן חבירו! שאין אדם סומך על קרבן ^[14] שאינו ^[15] שלו.

ג. קרבנו - לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה, שאם הביאו כמה שותפים - חברים קרבן בשותפות כולם צריכים לסמוך עליו. ולא מספיק שאחד יסמוך עבור כולם.

והשתא הוינן בה: ורבי יהודה, הלומד מ"קרבנו" למעט קרבן שמביא יורש מסמיכה - מנין הוא לומד את שלושת הדרשות שדרשו רבנן?

ומשנינן: מה שדרשו רבנן מ"קרבנו" לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה - לית ליה! אלא סובר רבי יהודה שאחד מן השותפים סומך עבור כולם ^[16].

ואי נמי אית ליה דרשה זו כמו רבנן, ועדיין מיותר לו "קרבנו" אחד ללמוד ממנו שיורש אינו סומך,