דף מב - א
אלמה תניא: כתיב "והיה ערכך הזכר", ומריבויא דה"א דרשינן: ולא טומטום ואנדרוגינוס.
יכול לא יהא בערך איש, אבל יהא בערך אשה? תלמוד לומר: "הזכר", "ואם נקבה היא". וממעטינן מיתירא ד"ואם" - ולא טומטום וא נדר וגי נוס.
והא קרא לא קאתי למעוטי ספיקא דליכא ספק כלפי שמיא. ואיך ממעט טומטום? אלא שמע מינה דטומטום אף הוא בריה כאנדרוגינוס ולכן נתמעט מתורת ערכין.
ומתרצינן: סמי מיכן טומטום שלא דברה ממנו הברייתא ואכן נערך הוא [37].
תא שמע: דתניא: נאמר בפרשת שלמים "ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה". ודרשינן: להוציא טומטום ואנדרוגינוס.
והרי קרא לא אתי לספיקא. ועוד, דהא בין זכר ובין נקבה כשרים לשלמים. וממה נפשך ליכשר, ואמאי ממעט טומטום, אלא שמע מינה דטומטום בריה הוא.
והא נמי מתרצינן: סמי מיכן טומטום!
תא שמע: דתניא: כתיב בפרשת עולת בקר "זכר". וממעטינן: ולא נקבה.
כשהוא אומר למטה בעולת צאן "זכר", שאין תלמוד לומר, דנקבה כבר נתמעטה בעולת בקר. דרשינן מיניה: להוציא טומטום וא נדר וגי נוס.
וכיון דספק לא ממעט ליה קרא, שמע מינה טומטום בריה הוי.
ומתרצינן: סמי מיכן טומטום. תא שמע: דתניא בדין קרבנות העוף: הנעבד, שעשאו עבודה זרה ועבדו. והמוקצה, שהקצוהו לעבודה זרה. והאתנן, שנתנוהו בעד זנות. והמחיר, שנתנוהו כתמורה עבור כלב. וטומטום ואנדרוגינוס. אם היו קרבנות העוף ולא נשחטו אלא נמלקו כדין קרבן העוף הרי הן כולן מטמאין בגדים אבית הבליעה כדין נבלת עוף טהור, שכיון שכל אלו פסולין לקרבן הרי המליקה לגבם כמליקה בעוף חולין, שאינה מטהרת מידי נבלה.
ואי נימא שטומטום ספק הוא, אמאי מטמא טומאת נבילות, הא כשר לקרבן הוא דבעופות כשר בין זכר בין נקבה.
רבי אלעזר אומר: טומטום ואנדרוגינוס בעופות אין מטמאין בגדים אבית הבליעה! הואיל וכשרים לקרבן עוף והמליקה היא כשחיטה לגביהם.
שהיה רבי אלעזר אומר: כל מקום שנאמר "זכר ונקבה" אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם. ועוף, הואיל ולא נאמר בו "זכר ונקבה", אי אתה מוציא טומטום ואנדרוגינוס מביניהם, ואף הם כשרים לקרבן.
ומדרבי אלעזר נמי איכא למיפשט שטומטום הוי בריה, דאם לא כן גם בעלמא לא ממעט קרא ספק.
ומתרצינן: סמי מיכן טומטום. שלכולי עלמא כשר ולא נחלקו אלא באנדרוגינוס שהוא בריה אם נתמעט בקרבן עוף.
תא שמע: דתניא: רבי אלעזר אומר: הטריפה והכלאים ויוצא דופן, שנולד דרך דופן, וכן טומטום ואנדרוגינוס, לא קדושים ולא מקדישין.
ואמר שמואל: הא דקתני "לא קדושים" היינו לא קדושים בתמורה, שאם המיר בהמת קרבן בהם לא חלה עליהם תמורה והן חולין, וגריעי מבעל מום שחלה עליו תמורה והרי הוא קדוש כקרבן בעל מום.
והא דקתני "ולא מקדישים" היינו ולא מקדישין לעשות תמורה, אם הם היו קדושים [כגון שהוקדשו ואחר כך נעשו טריפה. וכלאים ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס איירי בוולדות קדשים שאמן היתה קדושה שהרי הם עצמם לא חלה עליהם קדושת קרבן] והמיר בהמת חולין בהם, אינם עושים תמורה.
ואי טומטום ספק הוא אמאי אינו קדוש ממה נפשך? שהרי בין זכר בין נקבה ראויים להיות קרבן ותמורת קרבן.
ומתרצינן: סמי מיכן טומטום.
תא שמע: דתניא: רבי אלעזר אומר: חמשה לא קדושים ולא מקדישין. ואלו הן: הטריפה והכלאים ויוצא דופן, וטומטום ואנדרוגינוס.
וכי תימא הכי נמי סמי מיכן טומטום.
אם כן הוו להו ארבעה, ואילו רבי אלעזר חמשה קאמר.
ומתרצינן: אפיק טומטום בדברי רבי אלעזר ועייל יתום, שמתה אמו בשעת לידה. ופסול לקרבן [ודומה הוא ליתר הפסולין שאף הוא פסול משעת לידה].
לימא דין טומטום אי הוי בריה בפני עצמה כתנאי:
דתניא: רבי אילעאי אומר משום רבי ישמעאל: אנדרוגינוס בכור הוא ומומו עמו.
וחכמים אומרים: אין קדושה חלה עליו, דבריה הוא. אבל בטומטום לא פליגי דספק הוא.
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: הרי הוא אומר בבכור "הזכר". וכל מקום שנאמר "זכר", אינו אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס, דטומטום נמי בריה הוא. ואין קדושה חלה עליו.
ואם כן אשכחנא תנאי דפליגי אי טומטום הוי בריה או לא.
וכי תימא סמי מיכן טומטום. אם כן רבי שמעון בן יהודה, היינו רבנן. ובמאי פליגי?
אלא, לאו, טומטום איכא בינייהו.
דתנא קמא [חכמים] סבר: אין קדושה חלה עליו - אאנדרוגינוס בלבד. אבל טומטום ספיקא הוא, וקדוש מספיקא.
הערות
[37] כזכר לחומרא. רש"י.
יכול לא יהא בערך איש. דאין מחמירין עליו מספיקא:
אבל יהא בערך אשה דערכה פחות משל איש:
סמי מיכן טומטום. דטומטום נערך מספיקא:
אם זכר אם נקבה. דכתיב גבי שלמים:
סמי מיכן טומטום דהא קדיש מספיקא:
הנעבד בע"ז. והמוקצה לע"ז והאתנן והמחיר. הני כולהו בתורים ובני יונה מיירי דאי מלקן לא חל עלייהו קדושת מזבח אלא נבילה הווין ומטמא בגדים אבית הבליעה. אלמא דטומטום לא קדיש למזבח:
סמי מכאן טומטום:
לא קדושים בתמורה. שאם רצה לעשותם תמורת קדשים אינן קדישין במקומן ואם הקדישן ורצה להמירן בבהמ' חולין לא מקדישין לא אלימי למיתפס תמורתן:
אפיק טומטום ועייל יתום. כי ההוא יתום דכי ילדתו אמו היא פירשה למיתה והוא פורש לחיים ומשום הכי לא קדיש כדגמרינן בהשוחט תחת אמו פרט ליתום:
לימא כתנאי. הא מילתא דרב חסדא דאיכא למ"ד דטומטום קדוש מספיקא ואיכא למ"ד שמא בריה הוי ולא קדיש:
בפירש"י בד"ה אלמא כו' ולא טומטום הס"ד ובד"ה סמי כו' לחומרא נערך כזכר ואא"כ אם זכר כו' בריה הוא הס"ד ואח"כ מ"ה הזכר כו' ובד"ה מטמאים כו' והוי נבלה ואי לאו כו' דקאמר כל מקום כו' ובד"ה קדושה כו' דספק הוא הס"ד כצ"ל:
תוס' בד"ה הזכר כו' אפי' תימא ר"י הגלילי שאני הכא כו' והכא מוקים כו' דלא סבירא ליה כרבנן בתראי דהכא הס"ד ואח"כ מ"ה אבל טומטום דברי הכל כו' זכר ויש מהם נקבה כו' לא פריך ארב חסדא כו' קדשים בהוייתן הם קדושים כו' קדושה דאימא כו' כצ"ל:
בד"ה אלמה תניא כו' אבל מזכר לחודיה כו' פוסל מאשה ואנדרוגינוס כו' אי לאו דמעטיה מנקבה כו' ומיהו מקידוש הוה כו' דסתם סיפרא היא דהא כו' ונראה לפרש דספק הוא לר"י ולענין מילה אי כאשה גמורה ריבהו הכתוב מכל זכר כו' ובד"ה טומטום כו' אין מטמאין הס"ד ואח"כ מ"ה ואתא ר"ש כו' בריה הוא כמו טעמא דטומטום כו' ממעטינן ליה זכר כו' כצ"ל:
תד"ה הזכר. וא"ת כו' מצי למעט אנדרוגינוס מהזכר כו'. ר"ל מרבויי דה"א וע"ז תירצו דשמא עוד דרשות אחרות יש ור"ל מהה"א:
גמרא ת"ש הנרבע והנעבד כו'. כצ"ל:
רש"י (בסה"ע). במקום שרגיל נקבות להיות בנקבה. כצ"ל:
תד"ה אלמה. וברייתא דעולה כו' לאו כר"י. אע"ג דסתם סיפרא הוא. וכן בגמרא שבועות (יג) אוקמינן סתם סיפרא דלא כר"י. וכן סתם מתניתין ר"מ ואשכחן סתמי טובא דלא כוותי':
תד"ה ואתא. ודאי מימעטא כמו טומטום המטיל מים כו'. כצ"ל:
תוספות ד"ה הזכר וכו' דלא ס"ל כרבנן בתראי דהכא כצ"ל:
ד"ה אבל וכו' ויש מהם נקבה שייך כדפי' כצ"ל ותיבת לא נמחק:
בא"ד שהרי בפירוש אמר אם זכר וכו' מ"מ הוו בהוייתן תחול עלייהו קדושה כצ"ל:
ד"ה אלמא תניא וכו' ולהכי פסל לי' לקדוש וכו' למעוטי מוהזכר לאו כר' יהודה כצ"ל:
(מב רע"א) סמי מיכן טומטום.—פי' שהיא אשגרת לישנא מנדה כח א ועוד (עי' מ"ש בתמורה כח ב).
גמרא ר"ש ב"י היינו רבנן כו'. איכא למידק נימא דא"ב דלר"י ספוקי מספקא לי' ואת"ל קאמר כדאמרינן לעיל ורבנן ס"ל אין קדושה חלה עליו דהוי כמו נקבה והוי חולין גמורים ולר״ש ב"י מיפשט פשיטא ליה דזכר הוא ואיצטריך קרא למעוטי דאע"ג דזכר הוא לא קדיש שום קדושה כמו שכתבו תוספת ורש״י לעיל וצ"ע:
רש״י ד"ה אלמה תניא כו' ומרבוי ד"ה נ"ל כו' כצ"ל:
ד"ה דכ"ע טומטום כו' שייך למע"ל:
תוס׳ ד"ה אבל טומטום כו' ויש מהם נקבה ושייך שפיר למעוטי כדפירשתי לעיל כו' כצ"ל:
בא"ד שהרי פירש אם זכר כו' כצ״ל. פי׳ ישחטנו ולאחר שחיטה תיבדק אם זכר אם נקבה וכ״כ תוס׳ בתמורה (דכ"ד ע"ב) ד"ה קסבר כו':
בא"ד דר"ח פי' אין קדושת פה חלה עליהם ומ״מ בהויתן תחול עלייהו כו' כצ״ל. פי׳ דר"ח מפרש דהא דקאמ׳ רשב"ג התם דאין קדושה חלה עליהם היינו קדושת פה דאין דעתו כ״א לזכר ודאי או לנקבה ודאית וכ"כ תוספ' התם:
ד"ה אלמה תניא כו' פסל ליה לקידוש כו' כצ"ל:
בא"ד דמעטי׳ הנקבה וברייתא דעולה כו' כצ״ל:
בא"ד ולענין מילה אפי׳ היא אשה גמורה כו' כצ"ל. וכוונת התוס׳ בזה דלא תימא כיון דלר"י ספק הוא א"כ ל"ל קרא במילה לרבות ובערכין למעט איצטריך קרא למעוטי ספקא ומ"ה כתבו דא"ה איצטריך קרא:
ד"ה ואתא ר"ש כו׳ אבל נקבה ודאי כו׳. פי׳ כיון דזכר אתי למעט אנדרוגינוס אפי׳ הוי זכר ודאי ובטומטום מסיק דאתי למעט דוקא ודאי נקבה כמו המטיל מים במקום נקבות מ"ה כתבו דטומטום נמי אתי למעט דלא חייש שמא נהפכה זכרות לנקבות ומ"מ לשון התוספת מגומגם:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
רש"י ד"ה לימא כתנאי כו׳ דס"ל ברי׳ הוא כצ״ל:
ד״ה דכ"ע כו׳ דס"ל כרבנן בתראי עכ"ל פי׳ דרש"י ס"ל הא דאמר בגמ׳ לימא כתנאי אע"ג דר"ח קאי אמתניתן ובמתניתן לא אשכח רק ג׳ תנאי׳ ת"ק ור׳ ישמעאל וחכמים וקאמר ר"ח דהני תנאי כולהו ס"ל דטומטום ספק׳ הוי וה״נ ס"ל לחכמים בברייתא ומסתמא חכמים דמתניתן וחכמים דברייתא חדא נינהו רק ר"ש סבר ברי׳ הוי מ"מ קאמר כתנאי פי׳ דאיך קאמר ר"ח אבל טומטום ד"ה ספקא הוי דלמא רבנן בתראי היינו ר"ש דפליג נמי אטומטום ולאו היינו חכמים דברייתא ולכך פי' רש"י דכ"ע בברי׳ לא מסתפק דנימא גם רבנן בתראי כותי׳ ס"ל:
תוס׳ ד"ה אלמה כו׳ ומיהו קשה כו׳ אלא מספק עכ"ל. פי׳ וא"כ קשה הא מדאיצטרך קרא גבי מילה ש"מ ודאי נקבה היא דאי זכר ל״ל קרא לרבויי דמי איכא ספקא כו׳ ותירצו דבאמ׳ ר״י ה"ק דאי ודאי נקבה היא אפ"ה נימול מרבוי דכל ובאמת רבוי דכל לאו לאנדרוגנס לחוד אתי דתפשוט מיני׳ דודאי נקבה היא:
ד״ה ואתי ר״ש וכו׳ וי"ל דאפי׳ הוי וודאי זכר ממעטין לי׳ מן זכר אבל נקבה וודאי לא ממעטין טומטום המטיל מים במקום נקבות וכו׳ פי׳ דבריהם דהי׳ קשה להם דא"כ אפי׳ וודאי זכר ממעטין א"כ מאי משני לעיל ר"ח גבי ערכין וכן גבי עולה סמי מכאן טומטום דהא י"ל דלעיל דממעט טומטום מערך זכר היינו במטיל מים במקו׳ נקבות כמו שסבר ר"ש הכא ואין לומר מאי קאמר יכול יהא בערך נקבה ת"ל נקבה כו׳ הא ודאי נקבה היא דלמא אע"ג דודאי נקבה היא ממעט לי׳ קרא מנקבה כמו דממעטין אנדרוגנס אפי׳ אי ודאי זכר הוא וכן קשה גבי עולה דלמא זכר אתי למעט אנדרוגנס ונקבה אתי למעט טומטום המטיל מים במקום נקבות לזה כתבו תו׳ דאין סברא לומר כן כיון דמטיל מים במקום נקבות דלמעט לי׳ מנקבה ואנדרוגנס ממעטין טפי משום דמשונה היא אבל לא טומטום כמ"ש תו׳ ד"ה אבל טומטום ובזה נ"ל לתרץ מה שהקשתי ברש"י ד״ה דכ״ע מאי קאמר לימ׳ כתנאי הא חכמים דמתניתן היינו חכמים דבריית׳ ואינהו ס"ל ברי׳ הוי ע"ש מ"ש שנדחק רש"י בזה ולדידי א"ש דהא רבא הקשה לעיל לר"ח ור"ח שני לי׳ סמי מכאן טומטום ולכך אמר לימא כתנאי וכיון דאיכא תנא דס״ל טומטום נמי ברי׳ הוי מאי צריך ר"ח למימר סמי מכאן טומטום לימא דאתי כר"ש לכך משני דכ"ע בברי׳ לא מספקא רק דפליגי במטיל מים במקום נקבות ור"ש ס"ל נקבה הוי ותנא דלעיל ע"כ לא איירי בהכי דא"כ לא הוי ממעט לי׳ מנקבה כמ"ש תו׳:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
אלמה תניא הזכר. והיה ערכך הזכר ומריבויא דה''א נפקא לן ולא טומטום: ערך איש ואשה. אין שוין כדמפרש בפ' בהר סיני: אם נקבה. מריבויא דאם נפקא לן ולא טומטום משום ספיקא לא ממעיט ליה קרא דספיקא קמי שמיא ליכא אלא ודאי משום בריה ממעיט ליה: סמי מכאן טומטום. מקרא לא ממעט אלא אנדרוגינוס ומשום בריה אבל טומטום נערך ולחומרא נערך כזכר: אם זכר אם נקבה. בשלמים כתיב (ויקרא ז) ומשום ספק לא ממעט קרא ועוד בין זכר בין נקבה כשר לשלמים אלא ודאי בריה הוא: הזכר ולא נקבה. דהיינו הך דגבי עולה דפרישית לעיל להוציא טומטום ומדמעטיה קרא בריה הוא דמשום ספק לא ממעט קרא: הרובע ל''ג דלא שייך בעופות: הנעבד. כולה בקרבנות דעופות קמיירי: מטמאים בגדים אבית הבליעה. כשאר נבלת עוף טהור דמליקתו אינה מליקה והוי נבילה ואי לאו בריה הוא אמאי אינה מליקה מה נפשך אם זכר הוא כשר ואם נקבה הרי כשר דהא בעופות לא חלק הכתוב ועוד מדר''א איכא לאותוביה דקאמר כל מקום שאתה מוצא זכר ונקבה אתה מוציא טומטום ספיקא מי ממעט ליה קרא אלא ודאי בריה הוא והיכא דמעטיה מעטיה אבל בעופות דלא מעטיה לא מעטיה: לא קדושין בתמורה. כלומר אפילו תמורה שחלה על בעל מום קבוע אינה חלה עליהן וטעמא מפרש במסכת תמורה בפרק יש בקרבנות (דף יז.): ולא מקדשין בעושי תמורה. שאם הם קדושין אין עושין תמורה והיכי דמי שהן עצמן קדושין כגון שהיו ולדות קדשים דקדשי אגב אמן ואי טומטום ספק הוא אמאי לא קדוש ממה נפשך: יתום. דמי להנך שפסולין משנולדו והיכי דמי יתום כדמפרש בשחיטת חולין בפ' שני (דף לח:) שמתה אמו בשעת לידה זה פריש למיתה וזה פריש לחיים: לימא כתנאי. הא דרב חסדא דאיכא דס''ל ספק הוי: אין קדושה חלה עליו. דבריה הוא אבל בטומטום לא פליגי דספק הוא: להוציא טומטום ואנדרוגינוס. דטומטום נמי בריה הוא: דכ''ע טומטום בבריה לא מספקא. דתיקום לרב חסדא כתנאי דתימא ההוא תנא דסבירא ליה בריה הוא סבירא ליה כרבנן בתראי: אלא הני תנאי. דברייתא בהכי פליגי דכ''ע מטיל במקום זכרות זכר הוי וקדוש: ות''ק סבר חיישינן שמא נהפכה זכרותו נכפל גידו מבפנים ומוציא מים במקום שרגיל נקבות להיות נקבה
הערל (יבמות דף פא.) ואנדרוגינוס זכר ואיכא למ''ד אף מאכילה בחזה ושוק ואמר ר''א התם חייבין עליו סקילה [כזכר] או כתנאי דברייתות דבסמוך דממעט מהזכר טומטום ואנדרוגינוס או מיתורא ממעט ליה וי''ל דלפי מה שפירשתי דמטעמא דמום קא ממעט ליה ניחא דמיסתבר ליה לאוקומיה כר' ישמעאל כיון דכוותיה מיתוקמא לגמרי: הזכר הזכרים. וא''ת בלא הזכרים נמי מצי למעט אנדרוגינוס מהזכר כמו בסמוך לענין ערכין ובנדה בפרק המפלת (דף כח.) גבי טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם וי''ל דשמא עוד דרשות אחרות יש דקראי טובא כתיבי בבכור כגון (שמות לד) כל מקנך תזכר וכולהו צריכי והא דאמרי' בפ''ק (לעיל דף ט.) אפי' תימא ר' יוסי הגלילי שאני הכא דכתיב הזכרים [ופריך] ולגמר מיניה הא מיעט רחמנא הזכרים והכא מוקים לדרשא אחריתי י''ל דלא סבירא כרבנן בתראי דהכא: אבל טומטום דברי הכל ספיקא הוא כו'. לאו מטעם דלא אתי קרא למעוטי ספיקא קאמר רב חסדא דקדוש מספיקא דגבי טומטום שיש מהם זכר ויש מהם נקבה דלא שייך כדפי' לעיל אלא לא מיסתבר ליה לאוקומי מיעוטא בטומטום דחשיב ליה זכר גמור או נקבה גמורה ור' יוחנן דפליג עליה דרב חסדא לקמן דקסבר דבריה הוא ואין קדושה חלה עליו ואפילו נמצא זכר וא''ת ואמאי לא פריך ארב חסדא מההיא דריש כיצד מערימין (תמורה דף כד:) דאם זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים דקאמר התם ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם ומפרש התם דקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים דאי במעי אמן הם קדושים הא תפשינהו קדושה דאימיה ולרב חסדא דאמר טומטום ספיקא הוא יהיה טומטום קדוש אפי' בהוייתן קדושים שהרי בפי' אמר אם זכר יקרב עולה ואם נקבה זבחי שלמים ואע''ג דאיכא למימר סמי מכאן טומטום אמאי פריך בסמוך מברייתות ה''ל למיפרך ממתני' וי''ל דרב חסדא פי' אין קדושה חלה עליהן ומ''מ בהוייתן תפול עלייהו קדושה כמו בכל ולדות קדשים דכיון דהוי ודאי אם זכר או נקבה והא דלא משני התם אין קדושת פיו חלה עליהם ולוקמה בבהמת חולין דלא שייך ליה קדושת אמו משום דמשמע ליה דקאי בין אבהמה דחולין בין אבהמה דקדשים דאיירי בה: אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס. מייתורא קדריש אבל מזכר לחודיה לא קממעט כדאמר בסוף המפלת (נדה דף כח:) וכר' יהודה אתיא כדמוכח בשבת בסוף פרק אם לא הביא כלי (דף קלו:) דאמר רב חסדא לא לכל א''ר יהודה אנדרוגינוס זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך ותניא הזכר ולא טומטום כו' פירוש וסתם ספרא ר' יהודה היא (לקמן דף סא.) וקאמר ר''נ בר יצחק אף אנן נמי תנינא דקא''ר יהודה פוסל באשה ואנדרוגינוס לקידוש מי חטאת ומאי שנא גבי מילה דכתיב (בראשית יז) המול לכם כל זכר ויש לתמוה מאי שנא דבערכין צריך ייתור למעט אנדרוגינוס ובקידוש לא צריך מיעוט אלא ממעטינן ליה מהיכא דממעטינן אשה מונתן ולא ונתנה כדאמרינן בפרק טרף בקלפי (יומא דף מג.) ובמילה אדרבה צריך יתור לרבותן לדין זכר ומיהו מקידוש הוה מצינן למימר דשמא איכא מיעוט אבל מילה קשיא וי''ל דקסבר ר' יהודה אנדרוגינוס מוצא מכלל זכר בלא שום מיעוט מסברא ולהכי פסל ליה קדוש ולענין מילה צריך ייתורא דכל זכר לריבויא והא דבעי מיעוטא בערכין היינו משום דמסברא הייתי מעמידו לכל הפחות בערך נקבה אי לאו דמעטיה מנקבה (לאוקומיה בערך) וברייתא דעולה דלעיל דאיצטריך קרא למעוטי מזכר לאו כר' יהודה אע''ג דסתם סיפרא היא דהא בקידוש פוסלו ר' יהודה בלא שום ייתור ומ''מ פשיטא ליה דההיא דערכין (דף ד.) ר' יהודה כל כמה דאיכא לאוקומיה סתם סיפרא כוותיה מוקמינן ועוד תניא בהדיא בפ''ק דערכין (דף ה:) דר' יהודה אומר הטומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין ומיהו קשה לפי שיטה שפירשתי מפרק הערל (יבמות דף עב:) דמשמע התם דלא פסיל ליה ר' יהודה לענין קדוש אלא מספק דהוי ספק איש ספק אשה דתניא ר' יהודה אומר אף אנדרוגינוס שקדש קדושו פסול מפני שהוא ספק אשה ואשה פסולה לקדש ונראה לפרש דספק הוא לר' יהודה ולענין מילה אי כאשה גמורה ריבהו הכתוב מכל זכר דמשמע כל זכרות ולענין ערכין מעטו הכתוב מערך איש ואשה לפי שהוא משונה: טומטום ואנדרוגינוס אין מטמאין בגדים אבית הבליעה. ה''ה דלהקרבה נמי כשרין כדמפרש טעמא אלא איידי דנקט ת''ק טמא נקט ר''א אין מטמאין: ואתא ר''ש בן רבי יהודה משום ר''ש למימר טומטום נמי בריה הוא. משמע הכא דקסבר אנדרוגינוס בריה הוא כמו טעמא דטומטום ואפי' דמסיק נמי דטומטום ממעט לדידיה מטעם שהוא נקבה כשמטיל מים במקום נקבות מ''מ באנדרוגינוס הוי לעולם משום דבריה הוא ותימה דפ' הערל (דף פא.) משמע דר''ש חשיב ליה ודאי זכר לר' יוחנן דאמר התם אף מאכילה בחזה ושוק וי''ל דאפי' הוי ודאי זכר ממעטינא ליה זכר אבל נקבה ודאי מימעטא מן טומטום המטיל מים במקום נקבות לפי המסקנא דאפי' ודאי נקבה הוי כיון דלא חייש שמא נהפכה זכרות לנקבות: