בכורות ל ע"א

בכורות ל ע"א - Steinsaltz

fat of the kidney adjacent to the thigh, which is forbidden, in place of fat of the intestines, which is permitted. Rava penalized him and prohibited him even from selling nuts. Rav Pappa said to Rava: In accordance with which opinion in the mishna is your ruling? It must be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. If it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, then you should prohibit this butcher from selling even water and salt.

Rava replied: Actually, my ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that one is suspected only about those items that are related to the prohibition in question. And we are in fact penalizing him with regard to items related to the prohibition itself. How so? Ordinary children are enticed by nuts, and that individual went and misled the children of butchers and enticed them with nuts, and they brought him fat of the kidney that is adjacent to the thigh, and he sold it as though it were fat of the intestines.

MISHNA: One who is suspect with regard to the Sabbatical Year is not suspect with regard to tithes; and likewise, one who is suspect with regard to tithes is not suspect with regard to the Sabbatical Year. One who is suspect with regard to this, the Sabbatical Year, or with regard to that, tithes, is suspect with regard to selling ritually impure foods as though they were ritually pure items. But there are those who are suspect with regard to ritually pure items who are not suspect with regard to this, the Sabbatical Year, nor with regard to that, tithes. This is the principle with regard to these matters: Anyone who is suspect with regard to a specific matter may neither adjudicate cases nor testify in cases involving that matter.

GEMARA: The mishna teaches that one who is suspect with regard to the Sabbatical Year is not suspect with regard to tithes. The Gemara asks: What is the reason? One is not required to eat produce of the Sabbatical Year within the wall of Jerusalem, and therefore he treats it lightly. As for second tithe, since one is required to eat it only within the wall of Jerusalem, it is possible that it seems more stringent for him, and therefore he is not suspect, despite the suspicions with regard to produce of the Sabbatical Year.

The mishna teaches: One who is suspect with regard to tithe is not suspect with regard to the Sabbatical Year. The Gemara asks: What is the reason? The Gemara answers: Since there is redemption for tithes, one might treat them lightly. As for produce of the Sabbatical Year, since it is always prohibited to him and there is no redemption of it, it is possible that it seems more stringent for him, and therefore he is not suspect.

The mishna teaches: One who is suspect with regard to this, the Sabbatical Year, or with regard to that, tithes, is suspect with regard to selling ritually impure foods as though they were ritually pure items. The Gemara explains: Since he is suspect with regard to matters that apply by Torah law, all the more so that he is suspect with regard to matters that are by rabbinic law. Eating non-sacred food in a state of ritual purity is an ordinance of the Sages; it does not apply by Torah law. Consequently, he is certainly not trusted with regard to that matter.

The mishna teaches: But there are those who are suspect with regard to ritually pure items who are not suspect with regard to this, the Sabbatical Year, or with regard to that, tithes. The Gemara asks: What is the reason? Granted, he is suspect with regard to prohibitions that are by rabbinic law, but he is not suspect with regard to prohibitions that are by Torah law. And the Gemara raises a contradiction from a baraita: If one is trusted with regard to ritually pure items he is trusted with regard to produce of the Sabbatical Year. It can be inferred from here that if he is suspect with regard to ritually pure items he is likewise suspect with regard to produce of the Sabbatical Year.

Rabbi Ilai says: The mishna is referring to a case where they saw him practicing stringencies with regard to produce of the Sabbatical Year and tithes privately, within his home. Since he himself is known to be trustworthy in these matters in private, he is not suspected of violating these prohibitions in his business, despite his lack of trustworthiness with regard to ritual purity.

Rabbi Yannai, son of Rabbi Yishmael, said that there is an alternative answer: The baraita is referring to a case where one was suspect with regard to both ritually pure items and produce of the Sabbatical Year, and he came before the Sages and accepted upon himself that he would observe both of them, and afterward he was suspected with regard to one of them. The reason for the halakha here is that we say: Since he is suspect with regard to this one of them, he is also suspect with regard to the other one. Although one of the prohibitions is more stringent than the other, the court has seen that he cannot be trusted to keep his word about either of them.

§ The mishna teaches: One who is suspect with regard to the Sabbatical Year is not suspect with regard to tithes. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: This is the statement of Rabbi Akiva, the unattributed. Most unattributed statements of tanna’im were formulated by Rabbi Akiva’s students and reflect his opinions. But the Rabbis say: One who is suspect with regard to produce of the Sabbatical Year is suspect with regard to tithe.

The Gemara asks: Who are the Sages referred to here as the Rabbis? It is Rabbi Yehuda, as in Rabbi Yehuda’s locale they considered produce of the Sabbatical Year an especially stringent prohibition. Therefore, if a resident of that place was suspect with regard to the Sabbatical Year, he was certainly not trusted with regard to tithes. As in that locale, if a certain person would call another: A convert, son of a female convert, wishing to insult him, that person would say to him in reply: I have a blessing coming to me, as I do not eat produce of the Sabbatical Year like you do. This indicates that the accusation of eating produce of the Sabbatical Year was a great insult, since they treated the Sabbatical Year stringently.

There are those who say that Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: This is the statement of Rabbi Akiva, the unattributed. But the Rabbis say: One who is suspect with regard to tithe is suspect with regard to produce of the Sabbatical Year. And who are the Sages referred to here as the Rabbis? It is Rabbi Meir, who says: One who is suspect with regard to one matter is suspect with regard to the entire Torah.

The Gemara relates that Rabbi Yona and Rabbi Yirmeya, who were students of Rabbi Zeira, disagreed about this matter. And some say that it was Rabbi Yona and Rabbi Zeira, students of Rabbi Yoḥanan, who disagreed. One said: But the Rabbis say that one who is suspect with regard to produce of the Sabbatical Year

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוני חלב האסור באכילה שנקרא תרבא דאטמא, שהוא חלב הכליות שעל הירך, במר כנתא, בחזקת חלב טהור הנקרא כנתא.

קנסיה רבא לזבוני אפילו אמגוזי. שלא ימכור אפילו אגוזים.

אמר ליה רב פפא לרבא. ואמרי לה, רב אדא בר אהבה לרבא: כמאן סבירא לך, כרבי יהודה.

אי כרבי יהודה, אפילו מים ומלח נמי בעית למקנסיה.

ואי כרבי שמעון הא לא קניס אלא בדבר האסור, ובאותו איסור עצמו. וזה מכר חלב וקנסתו באגוזים.

ומבארינן: לעולם סבירא לי כדאמר רבי שמעון. ובאיסורא דגופיה קנסינן ליה, וגם קנס זה הוא בדבר שיש לו שייכות לאיסור שמכר.

וההסבר הוא: סתם דרדקי - גרו באמגוזי, נמשכים אחרי אגוזים. ואזיל ומשבש לבני טבחי, וגרו להו באמגוזי. שמושך ומפתה את בני הטבחים באמצעות אגוזים, שיגנבו מאביהם, ומייתו ליה, והם מביאים לו תרבא דאטמא, חלב "דאטמא" שאסור באכילה, והוא מוכרם ב"מר כנתא" בתורת חלב כשר לאכילה.

ולכן, מכיון שהאגוזים הם האמצעי שעל ידו נגרם האיסור, קנסו רבא שלא ימכור אגוזים.

מתניתין:

החשוד על השביעית, אינו נעשה בכך להיות חשוד על המעשרות. ובשנה שאינה שנת שמיטה מותר לקחת ממנו תבואה, ויעשרנה מספק כדין "דמאי" ^[22].

החשוד על המעשרות, אינו חשוד על השביעית.

החשוד על זה, ועל זה, על השביעית, ועל מעשרות, הרי הוא חשוד אף על הטהרות, למכור אוכלין טמאים בחזקת טהורים. ואינו נאמן אפילו על טומאה שהיא מדרבנן. כגון טומאת ידים. דאם נחשד על דאורייתא על דרבנן כל שכן.

ויש מי שהוא חשוד על הטהרות, שאינו נזהר בטומאה דרבנן, ואינו חשוד לא על זה ולא על זה, לא על שביעית ולא על מעשר.

זה הכלל: כל החשוד על הדבר - לא דנו ולא מעידו. שאינו נאמן לדון ולהעיד בדבר שנחשד עליו ^[23].

גמרא:

והוינן בה: מאי טעמא החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות?

ומבארינן: שביעית לא בעיא חומה. אין צריך לאוכלה בתוך חומת ירושלים, ולכן מזלזל בה. אבל מעשר שני כיון דבעי חומה, שאסור לאוכלו חוץ לירושלים, חמירא ליה.

שנינו במשנה: החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית.

מאי טעמא?

ומשנינן: מעשר אית ליה פדיון. אבל שביעית, כיון דקא מיתסרא ליה, ולית ליה פדיון - חמירא ליה. וכיון שיש צד חמור בשביעית ממעשר, הוא לא נעשה חשוד על השביעית.

שנינו במשנה: החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות:

ומבארינן: כיון דחשוד אדאורייתא כל שכן דחשוד אדרבנן.

שנינו במשנה: ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד על זה ועל זה:

מאי טעמא?

ומבארינן: נהי דלעבור אדרבנן חשיד, אבל לעבור אדאורייתא לא חשיד. ורמינהו: מי שהוא נאמן על הטהרות הרי הוא נאמן אף על השביעית ועל המעשרות.

ומדייקינן: הא חשיד לטהרות, חשיד נמי לשביעית ומעשרות, ואילו את אמרת דלא חשיד מדרבנן על דאורייתא.

ומתרצינן: אמר רבי אילעי: מתניתין דקתני אין חשוד איירי כשראינוהו שנוהג דיני מעשרות ושביעית בצנעא בתוך ביתו ^[24]. רבי ינאי ברבי ישמעאל אמר תירוץ אחר: ברייתא, דדייקינן מינה דחשוד לזה ולזה איירי בכגון דהוה הך גברא חשיד אתרוויהו, על הטהרות ועל שביעית ומעשר. ואתא קמי רבנן, וקביל אתרוויהו להזהר בשניהם.

והדר איחשד אחד מנייהו, שחזר לסורו באחד מהם, ואפילו בטהרות. דאמרינן: מיגו דחשיד אהא חשיד נמי אאידך. שהיות ובעבר הוא כבר נחשד על שניהם, לכן עתה הוא חוזר להיות כבתחילה ואינו נאמן על שניהם. אבל סתם החשוד על זה אינו חשוד על זה.

אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי עקיבא סתימתאה ^[25].

אבל חכמים אומרים: מי שהוא חשוד על השביעית חשוד אף על המעשר.

והוינן בה: מאן חכמים? דסבירא להו דהחשוד על השביעית חשוד אף על המעשר.

ואמרינן: רבי יהודה! דבאתריה דרבי יהודה, שביעית חמירא להו!

ומנלן דחמירא להו?

דההוא דהוה קרי לחבריה, שכינה שם גנאי לחבירו, וכינהו דיירא בר דיירתא, גר בן גיורת.

אמר לו השני: תיתי לי, שכר טוב מגיע לי, דלא אכלי פירות שביעית כוותך! וזה היה במקומו של רבי יהודה. ומזה שהאשים את חבירו בדבר זה, שמע מינה חמירא להו שמירת דיני שביעית. ולכן, אם על האיסור החמור הוא חשוד, על הקל לא כל שכן.

איכא דאמרי: אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי עקיבא סתימתאה.

אבל חכמים אומרים: חשוד על המעשר הוא חשוד על השביעית.

ומאן חכמים?

רבי מאיר היא, דאמר חשוד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה כולה. [והגמרא בהמשך מביאה את דברי רבי מאיר].

רבי יונה ורבי ירמיה, שהיו תלמידי רבי זעירא. ואמרי לה, רבי יונה ורבי זעירא תלמידי רבי יוחנן, היו חולקים בלשונות אלו - דלעיל.

הערות

^[22] ברעק"א על המשניות הקשה הא אפילו בלוקח מן ה"חשוד" על המעשר אינו מעשר אלא בתורת "דמאי" שהרי הוא ספק משום דרוב עמי הארץ מעשרין. עיי"ש.

^[23] ועיין תוי"ט שהקשה מהו לשון "זה הכלל", שהרי אינו כולל את הדינים הקודמים.

^[24] ועיין תוד"ה מתניתין.

^[25] שנקרא כן משום שהרבה משניות בש"ס שהן "סתומות" - ללא שם התנא, הן דברי רבי עקיבא.

תרבא דאטמא [חלב של ירך], שהוא אסור באכילה, במר דכנתא [במקום שומן של מעיים], שמותר באכילה, קנסיה [קנס אותו] רבא לזבוני [שלא למכור] אפילו אמגוזי [אגוזים]. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: כמאן [כדעת מי] אתה אומר? כדעת ר' יהודה במשנתנו, שהרי ר' שמעון אוסר לקנות ממנו רק מה שיש בו שייכות לדבר שהוא חשוד עליו. אבל אי [אם] אתה הולך כדעת ר' יהודה — אפילו מים ומלח נמי [גם כן] לא ימכור!

השיב לו רבא: לעולם פוסק אני כר' שמעון, וגם כאן באיסורא דגופיה קנסינן ליה [באיסור עצמו, שהוא חשוד עליו, קונסים אנו אותו], שכן סתם דרדקי גרו באמגוזי [סתם ילדים להוטים אחרי אגוזים], ואותו אדם אזיל ומשבש לבני טבחי [הולך ומטעה את בני הקצבים], וגרי להו באמגוזי [ומפתה אותם באגוזים], ומייתו ליה תרבא דאטמא [ומביאים לו מאבותיהם חלב של ירך], ומזבין ליה במר דכנתא [ומוכר אותו במקום חלב של מעיים].

א משנה החשוד על השביעית — אינו חשוד על המעשרות, ומצד שני, החשוד על המעשרות — אינו חשוד על השביעית. אבל החשוד על זה ועל זה, כלומר, או על שביעית או על המעשרות — חשוד גם על הטהרות, למכור אוכלים טמאים כאילו היו טהורים. ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה, לא על השביעית ולא על המעשרות. ועוד מוסיפים: זה הכלל בעניינים אלו: כל אדם החשוד על דבר מסויים לעבור בו עבירה — לא דנו, הריהו פסול לדון בענין זה, ולא מעידו, אינו מעיד עליו.

ב גמרא שנינו במשנה שהחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן שביעית לא בעיא [אינה צריכה] חומה, אין צריכים לאכול אותה לפנים מחומת ירושלים. אבל מעשר שני, כיון דבעי [שצריך] חומה — יש לומר כי חמיר ליה [חמור לו יותר], שיש בו קדושה יתירה, ואינו חשוד על כך.

ועוד שנינו: החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מעשר שני אית ליה [יש לו] פדיון, ניתן לפדותו, ואז הוא מותר לגמרי במכירה. ואילו שביעית, כיון דקא מיתסרא ליה [שהיא נאסרת לו] בסחורה לעולם, ולית ליה [ואין לה] פדיון — חמירא ליה [חמורה לו יותר].

ועוד שנינו: החשוד או על זה או על זה, על השביעית או על המעשר — חשוד על הטהרות. ומסבירים: כיון דחשיד אדאורייתא [שהוא חשוד לעבור על דברי תורה], ששביעית ומעשר שני הריהם מן התורה — כל שכן שהוא חשוד לעבור אדרבנן [על דברי סופרים], והרי אכילת חולין בטהרה אינה מצוה מן התורה, אלא תקנת חכמים.

ועוד שנינו: ויש חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על השביעית ולא על המעשר. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נהי אדרבנן חשיד [אם אמנם על דברי חכמים הוא חשוד] — אדאורייתא לא חשיד [על דברי תורה אינו חשוד]. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: מי שנאמן על הטהרות — נאמן על שביעית. ונדייק מכאן: הא [אבל] חשיד [מי שחשוד] על הטהרות — חשיד [חשוד] גם על השביעית!

אמר ר' אילעי: מתניתין [משנתנו] האומרת שאינו חשוד — כשראינוהו שנוהג ומחמיר בענין שביעית בצינעא בתוך ביתו, ומשום כך אין מקום לחשד.

ר' ינאי בר' ישמעאל אמר: בברייתא מדובר כגון דהוה חשיד לתרוייהו [שהיה חשוד קודם לכן על שניהם], על טהרות ועל שביעית, ואתא קמי רבנן וקביל אתרוייהו [ובא לפני חכמים וקיבל על עצמו לשמור על שניהם], והדר איחשד אחד מינייהו [וחזר ונחשד על אחד מהם], דאמרינן [שאומרים אנו]: מיגו דחשיד אהא — חשיד נמי אאידך [מתוך שהוא חשוד על זה — חשוד גם כן על האחר], אפילו היה זה איסור חמור יותר, שהרי רואים שאינו עומד בדיבורו.

ג ושבים לתחילת משנתנו, ששנינו: החשוד על השביעית — אינו חשוד על המעשר. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: זו, משנתנו, היא דברי ר' עקיבא סתימתאה (שדבריו נאמרים פעמים רבות במשנה בסתם, בלא להזכיר את שמו), אבל חכמים אומרים: מי שחשוד על השביעית — חשוד גם על המעשר.

ומעירים: מאן [מי הם] חכמים אלה? ר' יהודה, דבאתריה [שבמקומו] של ר' יהודה שביעית חמירא להו [היתה חמורה להם במיוחד], דההוא דהוה קרי ליה לחבריה [שאחד קרא לו לחבירו] בכינוי גנאי: "דיירא בר דיירתא" [גר בן גיורת], אמר ליה [לו] הלה: תיתי לי [יפה לי], דלא אכלי [שאיני אוכל] פירות שביעית כוותך [כמותך]. משמע שבאותו מקום היה זה עלבון חמור, ומי שאינו מקפיד שם על השביעית ודאי שאינו מקפיד על המעשר.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את השמועה בלשון אחרת, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: זו, משנתנו, דברי ר' עקיבא סתימתאה. אבל חכמים אומרים: מי שחשוד על המעשר — חשוד על השביעית. ומאן [ומי הם] חכמים אלה? ר' מאיר היא, שאמר: החשוד לעבור על דבר אחד הוי [הריהו] חשוד לעבור על כל התורה כולה, וגם על דבר חמור יותר.

ומעירים: ר' יונה ור' ירמיה תלמידי ר' זעירא, ואמרי לה [ויש אומרים]: ר' יונה ור' זעירא, תלמידי ר' יוחנן, נחלקו באותו ענין, חד [אחד מהם] אמר: אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דהוי מזבין תרבא במדכנתא.^א)היה מוכר חלב של ירך והיה אומר שהוא טהור כצ"ל וכ"ה בערוך ערך מרכנתא ע"ש. והיה אחד שהוא טהור של הדורא דכנתא דכנתא טהור כמו דכי ואמר לן רבי דאמר משמיה דרבי יצחק האורליני ז"ל דהוא אמר דאקשתא ואייתרא דקאמר בשחיטת חולין בחלב של קיבה הוו אבל הדורא דכנתא כוליה טהור:

כמאן כר' יהודה. דקניס הכל:

אי הכי אפילו מים ומלח נמי. ליקנסיה מ"ט לא קנסיה אלא אמגוזי:

לעולם כרבי שמעון. דאמר כל שיש בו זיקה והאי נמי אמגוזי זיקה דאיסורא נינהו:

גרו. מימשכי:

החשוד על השביעית. למכרו דאסור למכור שביעית:

כיון דמיתסרא ליה לסחורה ולית ליה פדיון כדאמרי' האחרון נתפס בשביעית ופירי עצמו אסור:

כיון דחשיד אדאורייתא. היינו שביעית ומעשר כ"ש אדרבנן:

דטהרות אוכלי חולין בטהרה אינו אלא מדרבנן:

הא. חשוד על הטהרות חשוד נמי אשביעית וקשיא למתני' דתני ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ועל זה:

כשראינוהו שנוהג. חומרא דשביעית ומעשר בתוך ביתו:

ר' ינאי אמר. לעולם כדאמר מתני' ומ"ט דברייתא דדייקא הא חשוד חשוד:

כגון דהוה חשוד אתרווייהו. אטהרות ואשביעית ואמעשר ואתא לקמי רבנן וקיבל אתרוייהו ושוב איחשד אחדא ומש"ה כיון דתחלה היה חשוד אכולן ועכשיו חוזר להיות חשוד אחדא אמרינן נמי חשוד אכולן:

זו דברי ר"ע סתימתאה הא סתמא דמתני' דתני חשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות ר"ע היא:

ובאתריה דר' יהודה שביעית חמירא. ומדחשיד על החמור חשיד נמי אקל:

בפירש"י בד"ה בעי חומה כו' ה' אלהיך וגו' הס"ד ובד"ה הא חשוד כו' על השביעית הס"ד ובד"ה זו דברי ר"ע דחשוד כו' על המעשר הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה תרבא כו' וכמו במר דפרזלא דב"ק כו' כצ"ל:

בד"ה מעשרות כו' דמיירי בנותן מעשר שני לשם חולין כו' עכ"ל כצ"ל ומלת בנותן אינו מיושב דטפי הוה ל"ל במוכר דומיא דלעיל מוכר תרומה לשום כו' וק"ל:

בד"ה הא חשוד חשוד כו' דלגופא לא אצטריך דפשיטא כו' עכ"ל ק"ק מי הכריח אותן לכך דא"נ לאו מלתא דפשיטא הוא מ"מ ה"ל למתני רבותא טפי דאפילו חשוד על הטהרות נאמן על שביעית וק"ל:

בד"ה מתניתין בשראינוהו כו' לפי' ר"ת דמפרש בפ"ב כו' וכי משני התם רוב עמי כו' והיתר והשתא לרבי אלעאי כו' הד"א ולתבלין שבה לא משום שביעית ולא כו' בחולין דגזור על התערובת כו' ובד"ה באתריה דרבי יהודה כו' ונטע רבעי דין אחד להן כו' בפ"ב דקידושין כו' דמוקי בפרק התקבל כו' בזמן הזה מי איכא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה גרו באמגוזי. עי' לשון הטוש"ע ביו"ד סי' קי"ט ס"ד:

במשנה חשוד על טהרות. עתוי"ט שהביא לשון הרמב"ם בחבורו "שהאוכל הטמא כו' א"מ אחרים אלא מד"ס". וק"ל הא משקין מטמא מדאורייתא כדמוכח בפ"ד דטהרות מ"ט ופסקה הרמב"ם בפי"ד מהל' אה"ט ה"ז וכ"מ בסוגיא דרחס"ה בפסחים. וכן צ"ע לשונו שם ברפ"ז שכ' אבל מד"ס גזרו על האוכל הטמא שאם נגע באוכל אחר טמאהו וכן אם נגע אוכל הטמא במשקין טמאין. דמשמע ששניהם מד"ס מדכתב וכן וצ"ע:

גמרא שביעית כיון דקא מיתסרא ליה כו'. פשוט דהוא לשון בינוני ור"ל דמיתסרא עלי' לעולם ול"ל תקנה בפדיון. והרע"ב עיות הלשון שכ' כיון שנאסרה אין לה פדיון. ול"ד דהרי מעולם אסורה. ואולי כוונתו אלאחר זמן הביעור:

שם מאן חכמים ר' יהודה כו'. נ"ל דסמיך על מתניתין דספ"ג דדמאי "מודה ר' יהודה בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להחליף כו'" ע"ש בפי' הרע"ב ולא מייתי ההיא עובדא אלא לטעם לדבריו:

תד"ה [מעשרות. וכן א"ח כו' ולא משום מעשר בפ"ק דחולין. תימה דהא שם מייתי לה לענין תערובות דמאי ומוכח להדיא דפירושו משום דמאי וכפרש"י שם וצ"ע] :

תד"ה מתניתין (בסופו). וא"ת כו' דלמא חשוד גרע כו' לגבי מעשר כדמוכח כו'. כצ"ל ותיבת ראשון למחוק:

גמ' לעולם ר' שמעון. נ"ב והא דאר"י בפמש"ה ר"י ור"ש הלכה כר"י דלמא רבא כרמ"ש ס"ל דלית לי' הני כללי:

גמ' אמר רבי אילעי מתני' כשראינוהו כו'. ולר"א צריך לפ' מחמור לחמור דהיינו משביעית למעשר וממעשר לשביעית לא חשדינן היינו דוקא כשראינוהו דהא אפי' מקל לחמור חשדינן כשלא ראינוהו אבל מחמור לקל חשדינן אפילו כשראינוהו ומשום הכי קתני במתניתין חשוד ע"ז וע"ז חשוד על הטהרות:

רש״י ד"ה גרו באמגוזי כו' ומכרן לבני כו׳ כצ"ל:

ד"ה הא חשוד כו' השביעית הס"ד:

תוס׳ ד"ה תרבא כו' וכמו במרא דפרזלא דבב"ק הס"ד וכצ"ל:

ד"ה מעשרות כו' אינו חושש לשאור ותבלין שבה כו' כצ"ל:

בא"ד נקיט טבל כו'. פירוש אבל מ"ש דמחולל על המעות לא שייך לשון טבל:

ד"ה הא חשוד כו' דלגופא לא איצטרך כו'. פירוש ועל כרחך לדיוקא אתי הא חשוד חשוד ויש לדקדק מנ"ל דהאי דיוקא אתי לאשמעינן דילמא האי דיוקא אתי לאשמעינן דנאמן על שביעית אינו נאמן על הטהרות דליכא למימר דמילתא דפשיטא היא אפי׳ נאמן על החמור אינו נאמן על הקל הא ממתניתין משמע דוקא היכא דחשוד על החמור חשוד על הקל משמע היכא דאינו חשוד על החמור אינו חשוד נמי על הקל משום הכי אתי לאשמעינן דוקא היכא דנאמן על הקל טהרות נאמן על החמור שביעית אבל היכא דנאמן על החמור שביעית אינו נאמן על הקל טהרות ויש ליישב בדוחק:

ד״ה מתני' כשראינוה כו' ותימא דבסוף הניזקין כו'. הא דלא הקשו בפשיטות ממתניתין דהא לר"א דמוקי מתניתין דוקא כשראינוהו משמע דסתם ע"ה חשוד אשביעית ובמתניתין תני החשוד על השביעית משמע דסתם ע"ה אינו חשוד וכן דייק ר"ת גופא ממתניתין דהכא בכתובות (דכ״ד ע"א) ד"ה שלי חדש כו' יש ליישב דממתניתין דהכא לא מצי להקשות לר"א כיון דאוקי מתני' דוקא כשראינוהו יש לומר דילמא לעולם סתם ע"ה נמי חשוד על השביעית והא דתני החשוד הא אתי לאשמעינן דוקא החשוד שראינוהו שחשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות כשראינוהו שנוהג מעשר בצנעה אבל סתם ע"ה אף על גב דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות אף על גב דלא ראינוהו שנוהג מעשר בצנעא ה״ה החשוד על המעשרות אין חשוד נמי על השביעית כשראינוהו דוקא אבל סתם ע״ה כשראינוהו אינו חשוד על המעשרות וחשוד על השביעית אבל ממתני' דהתם הקשו שפיר דנקט ברישא המשאלת לאשה החשודה על השביעית כו' אבל לא תבור עמה כו' ~תלמוד לומר~{צאן קדשים: ת"ל} דאפילו במשאיל לסתם ע"ה ~נפהו כברה~{צאן קדשים: נפה וכברה} נמי לא ~יבור~{צאן קדשים: תבור} עמו משום שמסייע ידי ע"ע דחשוד על השביעית כנ״ל ודו"ק:

בא"ד אין לדקדק כלום כו' כצ"ל:

בא"ד א"נ בודאי חשוד כו' ולפ"ז שקטה נמי קו' התוספת על ר"א דהיכא דודאי חשוד על הטהרות חשוד נמי אשביעית אבל סתם ע"ה אע"ג דחשוד על דמאי כיון דלא חשוד ודאי רק ספק לא חשוד אשביעית:

ד״ה באתריה דר"י כו' בפרק המקבל כו' כצ״ל:

בא"ד ואינו רוצה ליתן פרוטה כו' כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס׳ ד"ה מעשרין כו' מכאן מדקדק ר"ת עכ"ל ורש"י כתב במתניתן ולוקחין ממנו תבואה כו' ואין צריכין לעשר ודאי אלא דמאי עכ"ל ולא ידעתי איך פירשו

בגמרא כיון דבעי חומה דמשמע בהדיא כדברי תוס׳ דקאי אמעשר שני לשום חולין וכן הא דאמר מעשר אית לי׳ פדיום. ונ״ל עפ״י דאיתא ביבמות (דף פ"ו) תו׳ ד"ה אי מהתם ה"א ללאו כו' וא״ת מנלן דטבל למעשר עני הוא במיתה הא לא איתקש לתרומה וי"ל דשמ' אין בו מיתה עכ"ל ושם תירצו עוד תירץ ע"ש ונ"ל דס"ל לרש"י כהאי תרוצא דליכא מיתה רק בטבל שלא הופרש ממנו מעשר ראשון דאיתקש לתרומה אבל לא מ"ש ומ"ע וא״כ י״ל דרש"י ה"ק דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרו׳ פי׳ דאינו חשוד שלא להפריש המעשרות דהיינו מעשר ראשון ומ"ש שזה הוא דבר הנוהג ברוב שנים ונימא דחשוד עליהם שלא להפריש׳ בודאי והלוקח ממנו יהא צריך להפריש ודאי רק אינו מפריש רק דמאי ומפרש טעמא דאמעשר ראשון אין צריך טעם דשביעית קיל מיני׳ דאינה במיתה משא"כ טבל שלא הופרש מעשר ראשון הוא במיתה רק אמ"ש דטבל שלא הופרש מ״ש אינו במיתה לזה צריך טעם ואמר בגמ׳ משום דבעי חומה וכן באידך דהחשוד על המעשרות קאמר נמי בין אמעשר ראשון בין אמ״ש אינו חשוד על השביעית ובמעשר ראשון אין צריך טעם כיון דמותר לזרי׳ קיל בעיניו אבל במ"ש דצריך לאוכלו בירושלים צריך טעם וקאמר כיון דנאכל ע"י פדיום קיל בעיניו זה הנ"ל לפרש דעת רש״י ויש לי דרכים אחרים בזה רק כתבתי מה שנראה יותר פשוט אבל מ"מ עיקרא דמלתא אין נוח לי דנימא אם חשוד פעם אחת ולא הפריש מעשרות שיהא הלוקח ממנו צריך לעשר ודאי דהא רבנן אמרי איזהו ע"ה כל שאינו מעשר פירותיו ואפ"ה אמרינן בכל דוכתי דהלוקח מע"ה אינו מעשר אלא דמאי ומשמע דאף בע"ה דרבנן דודאי חזינן שלא עישר פירותיו לא אמרינן דפירותיו הוא טבל גמור ועיין בתוספת ד"ה מחציתן ובמ"ש שם דמשמע ג"כ מדבריהם כמ"ש:

ד״ה הא חשיד כו' דמשמע לי' כו'. הא דלא פירשו כפשטי' דמשמע דוקא אי ידעינן שנאמן על הטהרות היינו שקבל עליו דברי חברות נאמן על השביעית הא חשיד פי' אי לא ראינו שנאמן היינו שלא קבל עליו והוי כסתם בני אדם חשודים נמי על השביעית וא"כ מוכח דסתם בני אדם חשודים על השביעית די"ל דה"פ דאיירי דידעינן שהי' חשוד מתחלה על השביעית ואמר בברייתא דאם קבל עליו להיות נאמן על הטהרות שוב יצא מחשדותו וכמ"ש דקבל עליו להיות נאמן על השביעית לכך כתבו תוספת דזה אין צריך לאשמעינן דכשקבל עליו להיות נאמן על הטהרות דכ"ש דמהני קבלתו לענין שביעית ומ"ה לא מקשי אריש' דקתני מי שהוא חשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית הלא מכאן מוכח דאף סתם בני אדם חשודים על השביעית דקתני מי שקבל עליו להיות נאמן על הטהור אינו חשוד הא סתם בני אדם חשודים על השביעית די"ל דעיקר אתי לאשמעינן הא חשוד פי' דוקא מי שחשוד על הטהרות דוקא חשוד על השביעית ולא סתם בני אדם ואף דמ״מ קשה דהא טהרות קילא ממעשרות ואפ"ה חשוד על השביעית כ"ש מי שהוא חשוד על המעשרות שיהא חשוד על השביעית מ"מ כיון דיכול להקשות מסיפא דתני מפורש מי שחשוד על הטהרות אינו חשוד על השביעית מקשי מסיפא:

ד״ה מתניתן כו' לרבא דלית לי' שינויא דאביי כו׳ ואף שרבא אמר בע"ה דר"מ מ"מ הא ודאי פשוט דאף ע"ה שאינו משמר פירותיו בטהרה ג"כ נחשד על המעשרות והקונה ממנו צריך לעשר דמאי והכא דתני אינו חשוד על המעשרות היינו על מ"ש או לרש"י לענין שיהא צריך להפריש ודאי:

בא״ד כו' כ"ש סתם ע"ה כו'. לא ידעתי לפרש דברי תו' דודאי מי שחשוד בוודאי על הטהרות יותר מסתבר שיהי׳ חשוד על השביעית אבל התם בסתם בני אדם ולא שחשוד בודאי על הטהרות מאן לימא לן דחשוד על השביעית אף דסתם בני אדם חשודים על המעשרות דלמא אשביעי' לא חשידי ונראה לפרש קצת דלרבנן דפליגי אר"מ ואמרו דסתם ע"ה כל שאינו מעשר פירותיו כראוי דהיינו נמי שודאי חשוד על המעשרות ובכה"ג איירי בכל דוכתי דאף בודאי חשוד על המעשרות מ"מ אינו חשוד על השביעית אבל לפ"ז קשה על אביי דמוקי בגיטין דה"ט דבוררת כו' משום דרוב ע"ה מעשרים הם ובשביעית משום דקתני בחשוד דמשמע ודאי חשוד וזה דמייתי תוס׳ סוף הדבור קשה הא אביי לא מוקי כרבא בע"ה דר"מ דמשמע ליה אף בע"ה דרבנן דס"ל כל שאינו מעשר פירותיו כראוי וא"כ קשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא ריש׳ נמי איירי בודאי חשוד א"ו דאף דמוקי בסתם ע"ה לא איירי בחשוד ודאי א"כ קושית תו' אינו מובן. ויש ליישב בדוחק דאביי ג"כ מוקי בע"ה דר"מ רק דרבא מוקי דוקא בטהרות ולא לענין מעשר ואביי מוקי ג"כ לענין מעשר דס"ל דרוב ע"ה מעשרים הם והא דלא מפרש אביי כמו רבא משום דרבא צריך לאוקמי' בטומאה וטהרה לכך צריך לפרש דבריו בע"ה דר"מ משא״כ לאביי איכא לאוקמי' בסתם בני אדם:

תוס׳ ד"ה באתרי' כו' ותימא בפ"ק דשבת כו' עכ״ל. לא ידעתי מאי קשיא להו דאטו מי אמר התם כיון דחטה אחת כו׳ מ"ה לא נחשדו ע"ה לפרוש תרומה דבלא״ה לא נחשדו משום דבמיתה רק התם קאמר דגזרו על גידולי תרומה משום תרומה ביד ישראל שיחוס על ממונו ולא ירצה ליתנה לכהן ויזרענו ופריך אי חשידי אפרשי נמי לא לפרשי כיון דאפשר להו למעבד כדשמואל ובהא יוציאו ידי טבלם א"ו מדמפרשי ודאי לא רצו לעשות ~הצטדקאי~{הטצדקאי} למפטר מכהן אבל גבי מ"ש מי קאמר הכא דחשודים לחוס על ממונם רק אמרינן דאף שמפרישין מ"ש להוציא התבואה מידי טבל מ"מ חשודים למכור לשם חולין לפי שהאיסור הוא זיל לגבי׳ לאוכלו בלי פדיום ומאי אמרת הא בידם לפדותו על ש"פ שמא לא חשו לפדותם כלל ולא דמי כלל לדהתם ויותר נ״ל אף אם היה הוכחה גמורה אטו מי עדיפא הוכחה זו ממה שראינו נוהג בצנעא בתוך ביתו אפ"ה אמרינן אי הוי חשוד אמ"ש לא היה מהני מה שנוהג בצנעא בתוך ביתו וה"נ כיון דחשיד אשביעית פשיטא דחשיד אמ"ש כדאמר בגמרא והוי כאלו ידעינן ודאי דחשוד אמ"ש ומאי מהני הוכחה זו ודברי תו׳ צ"ע:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תרבא דאטמא. חלב הכליות שעל הירך: במר דכנתא. בחזקת חלב טהור הנקרא כנתא ובלע''ז אנטריי''ל כמו הדרא דכנתא דאמרינן בשחיטת חולין (דף מח:): לעולם כרבי שמעון. דלא קניס אלא במידי דדמי לאיסורא ובאיסורא גופיה במידי דעביד איסורא דהיינו אמגוזי: גרו באמגוזי. גרורים ומשוכים אחר אגוזים: ומשבש לבני טבחים. מטעה אותם באגוזים ושוכרן לבני הטבחים ומביאין לו החלב שגונבין אותו מאביהן והוא מוכרו במר דכנתא: מתני' אינו חשוד על המעשרות. ולוקחין ממנו תבואה בשאר שני שבוע ואין צריכים לעשר ודאי אלא דמאי וטעמא דכולה מתני' מפרש בגמ': גמ' בעי חומה. דאינו יכול לאכול מעשר שני אלא לפנים מחומת ירושלים דכתיב (דברים יד) ואכלת לפני ה' אלהיך וגו': הטהרות דרבנן נינהו שיהא אדם אוכל חולין בטהרה: הא חשוד. על הטהרות חשוד על השביעית: מתניתין. דקתני אין חשוד כגון שראינוהו שנוהג דין מעשרות ושביעית בצינעא בתוך ביתו דליכא למימר לפנים הוא עושה כיון דבצינעא קא עביד: רבי ינאי אמר ברייתא דדייקינן מינה הא חשוד כגון דהוה חשוד אתרוייהו. אשביעית ואטהרות וקביל אתרוייהו שיזהר על שניהם: זו דברי רבי עקיבא. דחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשר: שביעית חמירא להו. וכיון דחשוד אשביעית כ''ש אמעשרות: דההוא דהוה קרי לחבריה. באתריה דרבי יהודה: דיירא בר דיירתא. גר בן גיורת: תיתי לי. שכר טוב שלא אכלתי פירות שביעית כוותך. יש מפרשים רבי עקיבא סתימתאה דאמרינן בסנהדרין באלו הן הנחנקין (דף פו.) סתם משנה רבי מאיר סתם ברייתא רבי נתן וכולהו אליבא דרבי עקיבא ולאו מילתא היא דהא בכמה דוכתין אמרינן רבי מנחם סתימתאה רבי שמעון סתימתאה אלא רוב משניות איכא בהש''ס סתומות אליבא דר' עקיבא:

תרבא דאטמא במר דכנתא. כך גריס רבינו תם פירוש מר בחילוף של כנתא כמו במר דשחוטה דבפרק גיד הנשה (חולין צד.) וכמו במר דפרזלא דבבא קמא (דף קיג:): מעשרות דבעו חומה חמיר ליה. מכאן מדקדק רבינו תם בכ''מ שהזכיר מעשר אצל שביעית דמיירי בנותן מעשר שני לשם חולין כגון הרי אלו בחזקתן למעשר ולשביעית בפרק הנזקין (גיטין סא:) וכן אינו חושש לתבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר בפ''ק דחולין (דף ו.) ולשון מעשר נמי מוכיח כן דהיכא דאיירי בחששא דאינו מתוקן נקיט טבל או דמאי: הא חשוד חשוד. דמשמע ליה דלגופה לא איצטריך דפשיטא דכי נאמן על הטהרות דנאמן על השביעית כיון דנוהג מנהג פרושים שאוכל חולין בטהרה: מתני' כשראינוהו נוהג בצנעא בתוך ביתו. שנזהר מן השביעית משמע דעם הארץ סתמא חשוד אשביעית כמו אטהרות ותימה דבסוף הניזקין (גיטין סא.) קאמר מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דמיקל באשת עם הארץ ומחמיר על החשודה על השביעית וקאמר רבא הכא במאי עסקינן בעם הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן ומדקתני גבי טומאה וטהרה עם הארץ סתם וגבי שביעית קתני החשודה משמע דסתם עמי הארץ חשידי אטהרות ולא חשידי אשביעית ומיהו מהא דשרי לבור ולטחון גבי עם הארץ דחשיד אטומאה וטהרה ולא אסרינן מטעם שביעית אין לדקדק כלום דדלמא בשאר שני שבוע איירי ההיא ולא בשביעית או בפירות הידועים שאינם של שביעית דה''נ איירי בפירות הידועים שהם מתוקנים לרבא דלית ליה שינוייא דאביי דרוב עמי הארץ מעשרין ועוד קשיא מכאן לפירוש ר''ת דמפרש בפ''ב דכתובות (דף כד.) גבי שלי חדש ושל חברי ישן דסתם עם הארץ אע''ג דחשידי אדמאי לא חשידי אשביעית וסותר פירוש רבינו שמואל דמפרש דחדש וישן דנקט משום שביעית וכי משני התם רוב עמי הארץ מעשרין רוצה לומר דהוא הדין בשביעית וכמה קושיות דמקשה רבינו תם על פי' רבינו שמואל כמו שפירש בכתובות ומפרש חדש וישן להשביח המקח בעלמא קאמר ולא לענין איסור והיתר והשתא לר' אילעא דחשוד אטהרות דרבנן חשוד אשביעית כל שכן סתם עמי הארץ דכי היכי דחשידי אדמאי דאורייתא חשידי נמי אשביעית ודוחק להעמיד סתם עם הארץ בכ''מ דלא חשיד אשביעית כשראינוהו נוהג בצינעא בתוך ביתו ועוד קשיא מהא דתנן במס' דמאי (פ''ג מ''ד) ומייתינן לה נמי בהניזקין (גיטין סא:) המוליך חטין לטוחן כותי או לטוחן ע''ה אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית משמע דסתם עמי הארץ חשידי אשביעית וי''ל משום כותי נקט שביעית אי נמי בודאי חשוד איירי וכן ההיא דהלוקח לולב מחבירו בשביעית דקאמר עלה בפ' לולב הגזול (סוכה לט.) דאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ וכן הא דמייתי פרק קמא דחולין (דף ו.) הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ולתבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר ואם אמר עשה לי משליכי חושש כו' כל הני מיירי בודאי חשוד וא''ת היכי מוכח מינה בחולין דגזרו על תערובות דמאי דלמא חשוד גרע מסתם עם הארץ לגבי מעשר ראשון כדמוכח בשילהי הנזקין (גיטין סא.) לאביי וי''ל דלרבא פריך שפיר דלא חמיר ליה: באתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית. ולכך חשוד אמעשר ותימה דהא בפ''ק דשבת (דף יז:) אמרינן דבתרומה כיון דאפשר למיעבד כדשמואל דחטה אחת פוטרת את הכרי לא חשידי והכי נמי גבי מעשר שני לא הוה לן למיחשדיה כיון דאפשר למעבד כדשמואל דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל דהוא הדין מעשר שני ובשאלתות דרב אחאי הוא בהדיא על כרם רבעי שמחללין אותו על דבר מועט ומעשר שני ונטע רבעי דין אחד להם בכ''מ דקדש קדש גמרינן להו מהדדי כדאיתא בפרק שני דקדושין (דף נד:) ואפי' לכתחלה מסתבר דשרי כמו גבי הקדש במסכת ערכין (דף כט.) דשרי בזמן הזה גבי ההוא גברא דאחרימינהו לנכסיה והא דמוקי בפרק התקבל (גיטין דף סה.) ההיא דכיצד מערימין על מעשר שני במעשר בזמן הזה דרבנן היה יכול להקשות בזמן הזה מאי הערמה צריך לפטור מחומש והלא יכול לחלל לשוה מנה על שוה פרוטה אלא מסלק ליה בפירכא אחריתי ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא וכן מעשים בכל יום שאנו מחללין כרם רבעי שוה מנה על שוה פרוטה וי''ל דלא דמי מעשר לתרומה דפעמים שאין לו פרוטה מזומנת לחלל עליה וגם אין לו כי אם מעט מעשר כנגד שוה פרוטה ואינו רוצה ליתן פרוטה כנגדו:

בכורות ל ע"א