טובת הנאה לבעלים, כלומר, יכולים הבעלים ליהנות מן הזכות ליתן את המתנות לכהן מסויים.

כיצד? ישראל שהפריש תרומה מכריו (מערימת התבואה שלו), ומצאו ישראל אחר, ואמר לו: "הא לך סלע (מטבע ששוויו ארבעה זוזים) זה, ותנהו את מה שהפרשת כתרומה לבן בתי שהוא כהן" — הרי זה מותר. אבל אם היה זה כהן שנתן סלע לבעלים, כדי שיתן את התרומה לכהן אחר — אסור, שהכהנים אינם רשאים ליתן דבר תמורת מתנותיהם.

ושואלים: ותנא מאי טעמא לא קאמר [והתנא, מה טעם אינו אומר], אינו מזכיר שיש טובת הנאה לבעלים גם במתנות כהונה, כלומר, בזרוע לחיים וקיבה שצריך כל שוחט בהמה לתת לכהן, אלא רק בתרומה? ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך בתשובה: תרומה — דבר שיש בו קדושת הגוף היא, דכיון דלא מתחלא [שכיון שאינה מתחללת], שלא ניתן לפדותה, ולעולם יש לה דין תרומה — לא אתי למיטעי בה [יבוא הכהן לטעות בה], ולנהוג בה מנהג חולין, גם אם יקבל הבעלים מטבע של סלע בטובת הנאתה, שלא יחשוב שנתחללה באותה מטבע.

אבל הני [אלה], מתנות כהונה, כיון שקדושת דמים נינהו [הם], שיכול הכהן שקיבלם למוכרם, ומאותה שעה חולין גמורים הם, הרי אם יתנם הבעלים לכהן בטובת הנאה — אתי למיטעי בהון [יבוא הכהן לטעות בהם], ולומר דבר מיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי [שניתן היה לחלל את קדושתם על אותם ארבעה זוזים], כלומר, על אותו סלע שניתן לבעלים (שיש ארבעה זוזים בסלע), ואתא למינהג [ויבוא לנהוג] בהן מנהג של חולין, שלא כדין מתנות כהונה, שצריך הכהן לאוכלם בכבוד.

א בענין האיסור לכהן לסייע לבעלים בבית הגרנות, ובתמורה לכך לקבל את התרומה, אמר רבא: תרומת חוצה לארץ, שתיקנו חכמים להפריש מן התבואה בחוצה לארץ — אין בה משום איסור כהן המסייע בבית הגרנות. וכן מסופר שרב חמא יהיב ליה לשמעיה [היה נותן לו לשמשו], שהיה כהן, תרומה בשכרו.

ועוד בענין תרומת חוצה לארץ, אמר שמואל: תרומת חוצה לארץ שנתערבה בחולין — בטילה ברוב, ולא באחד למאה, כתרומת ארץ ישראל. מסופר, רבה, שהיה כהן, היה מבטלה ברוב חולין לכתחילה, וכך היה אוכל לה [אותה] בימי טומאתו, למרות שאסור לאכול תרומה בטומאה.

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, כי מתרמי ליה חמרא [כאשר היה מזדמן לידו יין] של תרומה של חוצה לארץ, הוה רמי תרי נטלי [היה מטיל, שופך לכלי גדול, שני ספלים] של יין חולין, וחדא נטלא [וספל אחד] של יין תרומה, כדי לבטל את התרומה ברוב, ושקיל חד [ונוטל משם ספל אחד] ושותה אותו. מיכן ואילך, רמי חדא [היה שופך ספל אחד של יין תרומה] לכלי זה שנתבטלה בו תרומה ברוב, ושקיל חדא [ונוטל אחד], ושותה. וכך היה חוזר ועושה בכל יין התרומה שבידו, שהיה מטיל ממנו ספל לכלי זה שבו התערובת, ונוטל מן הכלי ספל ושותה.

ואמר שמואל: תרומת חוצה לארץ אינו צריך להפריש אותה תחילה, כדי להתיר את התבואה באכילה, אלא אוכל והולך מן התבואה ואחר כך מפריש.

ב ואמר שמואל: אין תרומת חוצה לארץ אסורה לכהן טמא אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו, כגון בעל קרי, או נדה. אבל לא בכהן שנטמא במת, או בשרץ, או בנבילה. והני מילי [ודברים אלה אמורים] באכילה, שאסור לכהן שהוא טמא בטומאה כזו, לאוכלה. אבל בנגיעה — לית לן [אין לנו] בה, שאין איסור על הטמא לגעת בתרומת חוצה לארץ.

אמר רבינא: הילכך, נדה, שהיא טמאה בטומאה היוצאת מגופה, קוצה (מפרישה) בידה חלה מן העיסה בחוצה לארץ, ואוכל לה [אותה] כהן קטן, שלא ראה קרי, שדין חלת חוצה לארץ כדין תרומת חוצה לארץ. ואי ליכא [ואם אין] כהן קטן שיאכלנה בטהרה — שקלה לה בריש מסא [נוטלת אותה הנדה בקצה שיפוד], ושדיא בתנורא [ומשליכה אותה לתנור], כדי שתישרף שם. והדר מפרשא חלה אחריתי [וחוזרת ומפרישה חלה אחרת], ולא מצד הדין, אלא כי היכי [כדי] שלא תשתכח תורת חלה, שלא יישכח החיוב ליתן חלה לכהן. וחלה זו אוכל לה [אותה] כהן שהוא גדול, גם כשהוא טמא.

מסופר, רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא [היו הולכים, מפליגים, בספינה], סליק [הלך] רב עמרם לאפנויי [להתפנות לצרכיו], אתאי ההיא איתתא עלת קמייהו [באה אישה אחת ונכנסה לפניהם], לפני רב נחמן ורמי בר חמא, אמרה להו [להם]: טמא מת מהו שיטבול, וכך אוכל תרומת חוצה לארץ? אמר ליה [לו] רב נחמן לרמי בר חמא: