בכורות ט ע"ב

בכורות ט ע"ב - Steinsaltz

The Gemara asks: And with regard to the opinion of the Rabbis, let us say the Rabbis hold that even a portion of the mouth of the womb sanctifies a firstborn despite the offspring never having touched the entire area. As, if only the entire mouth of the womb sanctifies the firstborn, then in a case where the heads emerged as one, granted that it is impossible for both births to coincide precisely and one certainly emerged first, but in any event there is an interposition, i.e., the head of the other fetus, between each fetus and the mouth of the womb.

The Gemara answers that Rav says: No proof may be drawn from here that a portion of the womb sanctifies a firstborn, as a substance that is in contact with the same type of substance does not interpose. Therefore, each fetus is still considered to be touching the entire womb.

§ The mishna teaches that if a female donkey that had not yet given birth gives birth to a male and a female, and there is uncertainty with regard to which was born first, the owner designates a lamb in case the male was born first, which he keeps for himself. The Gemara asks: But since he keeps it for himself, why do I need him to designate it? The Gemara answers: It is necessary in order to abrogate its forbidden status.

The Gemara comments: Apparently, since prior to the designation the sanctity is not yet abrogated, it is prohibited to derive benefit from the donkey at that stage. If so, whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: It is prohibited to derive benefit from a firstborn donkey, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; and Rabbi Shimon deems it permitted.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? Ulla says: Do you have an item that requires redemption and it is nevertheless permitted to derive benefit from it? The Gemara challenges: And is there no such item? But doesn’t a woman’s firstborn son require redemption with five shekels, and it is nevertheless permitted to derive benefit from him? Rather, this is what Ulla means: Do you have an item about which the Torah was particular and requires that it be redeemed specifically with a lamb, and yet it is still permitted prior to redemption?

The Gemara challenges: And is the Torah particular about redeeming a firstborn donkey specifically with a lamb? But didn’t Rav Neḥemya, son of Rav Yosef, redeem a firstborn donkey with boiled vegetables that were worth its full value? The Gemara answers: Ulla is not saying, i.e., referring to, a case where the donkey is redeemed at its full value. Rather, when we say the Torah is particular that the donkey be redeemed with a lamb, the reference is to redeeming it not at its full value, and this is what Ulla is saying: Do you have an item about which the Torah was particular so as to require abrogating its forbidden status specifically with a lamb, if the lamb is worth less than the donkey? Therefore, Rabbi Yehuda holds that deriving benefit from a firstborn donkey is forbidden.

The Gemara challenges: But this contradicts Rabbi Yehuda’s ruling with regard to second-tithe produce, concerning which the Torah was particular about its being redeemed only with a minted coin, and we learned in a mishna that Rabbi Yehuda says: If one betrothed a woman with second-tithe produce, if he did so intentionally, he has betrothed her. Apparently, he maintains that deriving benefit from second-tithe produce is not prohibited prior to redemption.

The Gemara answers: That is not proof, as according to Rabbi Yehuda, if a man betrothed a woman with a firstborn donkey, she is also betrothed. This applies even if deriving benefit from the animal is prohibited, in accordance with the opinion of Rabbi Elazar. As Rabbi Elazar says: The reason a woman is betrothed with second-tithe produce is that she knows that second-tithe produce is not desacralized by her betrothal. Rather, it remains prohibited, and she will subsequently ascend and consume it in Jerusalem, where consumption of second-tithe produce is permitted. She is therefore betrothed with the benefit of that future consumption.

Here too, where one betroths a woman with a firstborn donkey, the betrothal is effective despite the fact that it is prohibited to derive benefit from the animal. This is because a woman knows that a firstborn donkey has a forbidden status and she will therefore redeem it with a lamb. And she is betrothed with that amount, i.e., of the difference between the value of the donkey and the value of the lamb, as the value of the lamb is lower.

The Gemara asks: And as for Rabbi Shimon, what is the reason he holds it is permitted to derive benefit from a firstborn donkey prior to its redemption? The Gemara answers that Ulla says: Do you have an item whereby its redemption, i.e., the item with which it is redeemed, is permitted, but the item itself is forbidden? Here too, since the lamb that is given to the priest is permitted, the donkey that it redeems should have been permitted as well prior to the redemption.

The Gemara asks: And is there not such a case? But isn’t there the case of selling produce from the Sabbatical Year? As its redemption, i.e., the money received in exchange for the produce, is permitted. But deriving benefit from the produce itself is prohibited after that type of produce is unavailable in the fields, as at that time it must be removed from the house as well.

The Gemara answers: With regard to the produce of the Sabbatical Year as well, its redemption is forbidden, as the Master says: If one purchased meat with produce of the Sabbatical Year, both the produce and the meat must be removed during the Sabbatical Year after the point when produce of that kind no longer remains in the field. If one purchased wine in exchange for the meat, the meat’s consecrated status is negated and the wine assumes consecrated status. This process continues until the very last item purchased assumes the consecrated status of the produce of the Sabbatical Year, and the actual produce itself remains consecrated and forbidden following the time of removal.

The Gemara offers an additional basis for the dispute between Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon: And if you wish, say that Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon disagree with regard to the following verse, as it is taught in a baraita with regard to the prohibition against shearing and working a firstborn kosher animal that the Torah states: “You shall do no work with the firstborn of your ox” (Deuteronomy 15:19), but you may perform labor with a firstborn animal that is both your own and also that of others, i.e., an animal owned in partnership with a gentile. Although firstborn status applies to the Jew’s share in the animal and he must give the value of his share to a priest, nevertheless, it has no sanctity and deriving benefit from it is permitted. The verse continues: “Nor shear the firstborn of your flock,” but you may shear a firstborn animal that is yours and that is also that of others. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Shimon says the verse should be interpreted as follows: “You shall do no work with the firstborn of your ox,” but you may do work with a woman’s firstborn son, as no prohibition exists with regard to deriving benefit from the labor of a firstborn boy even before he is redeemed. “Nor shear the firstborn of your flock,” but you may shear a firstborn donkey, as deriving benefit from it is permitted. Rabbi Yehuda, who does not interpret the verse in this manner, holds that it is prohibited to shear and derive benefit from a firstborn donkey as well.

The Gemara asks: Granted, according to the opinion of Rabbi Shimon, that is the reason that two verses, i.e., phrases, are written, one that excludes a woman’s firstborn son from the prohibition against deriving benefit and another that excludes a firstborn donkey. But according to Rabbi Yehuda, why do I need two verses to exclude a firstborn animal that is yours and that is also that of others, i.e., owned jointly by a Jew and a gentile, from the prohibition against deriving benefit from the firstborn? And furthermore, according to Rabbi Yehuda, shall we say that deriving benefit from a woman’s firstborn son should also be forbidden, since it was not excluded by any verse?

Rather, everyone agrees that the term “your ox” comes to exclude a woman’s firstborn son, from whom it is permitted to derive benefit. When they disagree, it is with regard to the term “your flock.” As Rabbi Yehuda conforms to his line of reasoning, as he says that an animal that is owned in partnership with a gentile is obligated in a firstborn, i.e., subject to the requirement that its owner count its offspring as a firstborn, and therefore the verse was necessary to permit shearing and using the animal for labor.

And Rabbi Shimon holds that an animal owned in partnership with a gentile is exempt from its offspring being counted a firstborn, and therefore with regard to shearing and labor, no verse was necessary. Rather, the verse was necessary to exclude the case of a firstborn donkey from the prohibition against shearing and working the firstborn animal.

The Gemara asks: Granted, according to the opinion of Rabbi Yehuda, this is the reason that the term “your flock” is written, and not simply the word flock. It excludes sheep that are owned in partnership with a gentile. And with regard to the term “your ox,” the word ox alone is sufficient to exclude a woman’s firstborn son from the prohibition; and the verse employed the term “your ox” because of the term “your flock,” so that the two would be stylistically similar. But according to the opinion of Rabbi Shimon, who derives from the term “your flock” that a firstborn donkey is not included, writing the terms flock and donkey alone would suffice. Why do I need the terms “your ox” and “your flock”? The Gemara concludes: This is difficult.

§ Rabba says: And Rabbi Shimon concedes that even if it is permitted to derive benefit from a firstborn donkey that was not redeemed, following the breaking of its neck in fulfillment of the verse: “And you shall redeem every firstborn donkey with a lamb, and if you do not redeem it, then you shall break its neck” (Exodus 13:13), it is forbidden to derive benefit from its carcass.

What is the reason for this ruling? He derives this halakha by a verbal analogy between the expression: “Breaking the neck,” stated here, and the expression: “Breaking the neck,” stated in the case of the heifer whose neck is broken by the Elders of the city due to a unresolved murder (see Deuteronomy 21:1–9). Just as it is forbidden to derive benefit from the heifer after its neck is broken, so too is it prohibited to derive benefit from a firstborn donkey that was not redeemed following the breaking of its neck.

Rava said: From where do I say that this is the opinion of Rabbi Shimon? As it is taught in a baraita (Tosefta, Okatzin 3:12): The fruit of a tree during the first three years after its planting [orla], and diverse kinds in a vineyard, and the flesh of an ox that was to be stoned for killing or copulating with a person but was slaughtered instead, and that of a heifer whose neck was to be broken but was slaughtered instead, and of the birds offered by a leper (see Leviticus 14:4–7), and of a firstborn donkey whose neck was broken, and meat cooked together with milk, are all susceptible to the ritual impurity of food, despite the fact that their consumption is forbidden.

Rabbi Shimon says: All of them are not susceptible to the ritual impurity of food, since they are all items from which deriving benefit is prohibited and are therefore not considered food. And Rabbi Shimon concedes with regard to meat cooked together with milk that it is susceptible to the impurity of food, since both the meat and the milk had a period of susceptibility to contracting impurity before they were cooked together.

And Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon that an item from which deriving benefit is prohibited is not susceptible to the impurity of food? It is as it is written: “All food therein that may be eaten [ha’okhel asher ye’akhel], that on which water comes, shall be impure” (Leviticus 11:34). The use of the Hebrew root alef, khaf, lamed twice in this phrase indicates that specifically food that you are able to feed to others, i.e., gentiles, is called food with regard to susceptibility to the impurity of food. But food that you are not able to feed to others is not called food. Therefore, an item from which deriving benefit is prohibited and which one is consequently forbidden to feed to gentiles is not considered food in this context.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

ומקשינן לרבנן הסוברים, כיון שאי אפשר לצמצם אחד מהבכורות קדוש:

לימא קסברי רבנן: מקצת רחם [נגיעה של הבכור במקצת הרחם] - מקדיש [די בו כדי לקדש], דאי רק כוליה רחם מקדיש, נהי דאי אפשר לצמצם ולא יצאו שני ראשיהן כאחד ממש, מכל מקום חציצה מיהא איכא, כי עד שלא יצא רוב ראשו של זה, כבר יצא מקצת ראשו של חבירו, ולמה הוא קדוש!? ^[1] אמר רב אשי: לעולם כוליה רחם מקדיש, אלא שמין במינו אינו חוצץ. ^[2]

שנינו במשנה: זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו:

ומפרשינן: וכיון דלעצמו הוא ואינו נותנו לכהן, למה לי לאפרושי [לשם מה הוא מפריש כלל], ובהכרח שהוא מפריש לאפקועי לאיסוריה מיניה [להתיר את איסור הנאתו של פטר החמור] - ^[3] אלמא, הרי מוכרח: כיון דלא מפקע [אם אינו מפקיע] הרי פטר החמור אסור בהנאה; ^[4] ואם כן:

מתניתין מני, רבי יהודה היא הסובר: פטר חמור אסור בהנאה.

דתניא: פטר חמור אסור בהנאה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר.

שואלת הגמרא: מאי טעמא דרבי יהודה שפטר חמור אסור בהנאה?

אמר פירש עולא: וכי יש לך דבר שצריך פדיה, ומותר הוא קודם שיפדנו!? ^[5]

ומקשינן עלה: ולא, וכי אין דבר שצריך פדיה ומותר הוא קודם פדיה!? והרי בכור אדם שצריך פדייה, ומותר הוא בהנאה קודם שיפדנו. ^[6]

אלא זה הוא טעמו של רבי יהודה: וכי יש לך דבר שהקפידה עליו תורה שיפדנו בשה ולא באחר, ומותר קודם שיפדנו!?

ותמהינן: ומי הקפידה תורה שיפדה דוקא בשה!? והא רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק ליה לפטר חמורו בשילקי [עשבים שלוקות] בשויו [כפי שויו של פטר החמור], הרי שאין קפידא לפדות דוקא בשה!?

ומשנינן: בשויו לא קאמר, כי קאמרינן שלא בשויו של פטר החמור, שפודה בשה אפילו אינו שוה כפטר החמור; והכי קאמר:

וכי יש לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי לאיסוריה - שלא בשויו - דוקא בשה, ומותר בהנאה קודם שיפדנו!? ^[7]

ואכתי מקשינן: והרי מעשר שני שהקפידה עליו תורה בכסף צורי [כסף שיש לו צורה, ולא אסימון], ומכל מקום תנן במסכת קדושין נב ב, גבי מקדש במעשר שני: רבי יהודה אומר: במזיד - שהיו יודעים שניהם שמעשר שני הוא - קידש - ^[8]

הרי מוכח, שאף רבי יהודה מודה שמעשר שני מותר בהנאה חוץ לירושלים, ואין אומרים: יש לך דבר שהקפידה עליו תורה במה יפדנו, ומותר; שאם לא כן, לא היתה מקודשת לרבי יהודה, כיון שהוא אסור בהנאה!?

ומשנינן: אם באת להוכיח היתר הנאה ממה שאשה מתקדשת בו, אין זו הוכחה, כי לענין לקדושי אשה, בפטר חמור - שהוא ודאי אסור בהנאה - נמי מיקדשא לרבי יהודה -

והטעם שחלו הקידושין במעשר שני ובפטר חמור ואף שהם אסורים בהנאה, הוא כדרבי אלעזר! דאמר רבי אלעזר:

אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה ובקדושתו הוא עומד לאסור אכילתו חוץ לירושלים, ^[9] ועולה ואוכלתו בירושלים.

הכא נמי גבי פטר חמור אף על גב שהוא אסור בהנאה, כיון שאפשר לפדותו, הרי היא מקודשת, כי אשה יודעת דפטר חמור איסורא [בהנאה] אית ביה, ופרקא ליה בשה, ומיקדשא בהך דביני ביני [בהפרש השיווי שבין חמור לשה]. ^[10]

מוסיפה הגמרא לפרש: ורבי שמעון הסובר שפטר חמור מותר בהנאה מאי טעמא?

אמר עולא:

וכי יש לך דבר שפדיונו מותר, והוא אסור!? ^[11]

ומקשינן עלה: ולא!? והרי שביעית דפדיונה מותר, כלומר, המוכר פירות שביעית אין הדמים בדין שביעית להתבער בשעת הביעור, והיא - פירות השביעית עצמם - אסורה, כלומר, מתבערים בשעת הביעור!? ^[12]

ומשנינן: שביעית נמי פדיונה אסור, דאמר מר: אחרון אחרון נתפס בשביעית, והפרי עצמו אסור [באיסורו עומד], כלומר, אם לקח בפירות שביעית בשר, אלו ואלו מתבערים בשעת הביעור, לקח בבשר יין, יצא בשר ונכנס יין, לקח שמן ביין יצא יין ונכנס שמן, ופירות השביעית עצמם בדינם עומדים להתבער בשעת הביעור -

הרי מבואר דבאמת נתפסים דמי פירות השביעית בדין השביעית, ורק אם מכרם ולקח אחרים תחתיהם יצאו הראשונים ונכנסו האחרונים.

ואיבעית אימא: רבי יהודה ורבי שמעון בהאי קרא קמיפלגי:

דתניא: כתיב [דברים טו]: "לא תעבוד בבכור שורך", ללמד: אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים [בבכור שיש לך בו שותפות עם גוי], ^[13] וכתיב: "ולא תגוז בכור צאנך", ללמד: אבל אתה גוזז בכור שהוא שלך ושל אחרים -

דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:

כך נדרש הפסוק: "לא תעבוד בבכור שורך" אבל אתה עובד בבכור אדם, ללמד שאין הוא אסור בהנאה, וכתיב: "לא תגוז בכור צאנך" ללמד: אבל אתה גוזז פטר חמור ללמד שהוא מותר בהנאה -

וזה הוא טעמו של רבי שמעון המתיר פטר חמור בהנאה, אבל לרבי יהודה הדורש את הפסוק לענין אחר, פטר חמור באיסורו עומד.

ומקשינן: בשלמא לרבי שמעון, היינו דכתיב תרי קראי, ניחא שהצרכו שני מיעוטים האחד למעט בכור אדם מאיסור הנאה, והאחד למעט פטר חמור מאיסור הנאה.

אלא לרבי יהודה: תרי קראי למעוטי שלך ושל אחרים למה לי [לשם מה שני כתובים למעט בכור של שותפות גוי שאינו קדוש].

ותו קשה: לרבי יהודה - שאינו דורש את הכתובים למעט איסור הנאה - בכור אדם נמי נימא דאסיר, אף בכור אדם יהא אסור בהנאה כיון שלא מיעטו הכתוב. ^[14]

אלא מפרשת הגמרא את יסוד מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון בדין פטר חמור אם אסור הוא בהנאה:

דכולי עלמא - בין רבי יהודה ובין רבי שמעון - "לא תעבוד בבכור שורך" למעוטי בכור אדם הוא דאתא [בא למעט בכור אדם מאיסור הנאה] -

כי פליגי רבי יהודה ורבי שמעון בדרשת "ולא תגוז בכור צאנך":

דרבי יהודה לטעמיה [לשיטתו] דאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה, וכי איצטריך קרא ד"צאנך" למישרי [להתירו] בגיזה ועבודה שאין בו קדושה, כלומר, רק לרבי יהודה הסובר שחל דין בכור על בהמת שותפות גוי, אם כן שייך לפרש שבאה התורה למעטו מקדושה ולהתירו בגיזה ועבודה -

ואילו רבי שמעון סבר: שותפות גוי פטורה מן הבכורה, ואם כן לענין גיזה ועבודה לא איצטריך קרא למעטו, שהרי אינו בדין בכור כלל, כי איצטריך קרא לפטר חמור להתירו בהנאה.

ומקשינן: בשלמא לרבי יהודה - ש"צאנך" בא למעט שותפות גוי - היינו דכתיב "צאנך" ולא כתב "צאן" שהרי למעט בא הכתוב מה שאינו שלך לגמרי; ואם תאמר: "שורך" - הבא למעט בכור אדם מאיסור הנאה - למה, והרי היה יכול לומר "שור", יש לומר: ו"שורך" אטו "צאנך" -

אלא לרבי שמעון שלא באו הכתובים למעט כלל שותפות גוי, "שורך" ו"צאנך" למה לי!? והרי יכול היה הכתוב לומר "שור" ו"צאן"!?

ומסקינן: אכן קשיא לרבי שמעון לשון הכתוב.

אמר רבה: ומודה רבי שמעון - המתיר בהנאה פטר חמור קודם עריפה - לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה.

ומפרשינן: מאי טעמא? כי גמר: עריפה ["ואם לא תפדה וערפתו"], עריפה ["וערפו שם את העגלה בנחל", דברים כא ד] מעגלה ערופה שהיא אסורה בהנאה.

אמר רבה: מנא אמינא ליה [מנין יודע אני שהוא כן]? דתניא:

איסורי הנאה: הערלה, וכלאי הכרם, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וציפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב, כולן מטמאין טומאת אוכלין [מקבלין טומאה מן השרץ, ומטמאים אוכלים אחרים].

רבי שמעון אומר:

כולן אין מטמאין טומאת אוכלין.

ומודה רבי שמעון בבשר בחלב, שהוא מטמא טומאת אוכלין אף אם היה אסור בהנאה, ^[15] הואיל והיתה לו שעת הכושר [שעה שהוא מותר] קודם שנתבשל הבשר בחלב - ^[16]

ואמר רבי אסי אמר רבי יוחנן:

מאי טעמא דרבי שמעון? משום דכתיב בפרשת טומאת אוכלין [ויקרא יא]: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם [מן השרצים] אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא. מכל האוכל אשר יאכל [שיהיה בכלי החרש] אשר יבוא עליו מים [ויכשירו לקבל טומאה] יטמא", ולמדנו מלשון "אשר יאכל": אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים [לגויים] כי אינו אסור בהנאה הוא הקרוי אוכל ומקבל טומאת אוכלין, אבל אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים - כי אסור הוא בהנאה - אינו קרוי אוכל.

הרי מבואר, שפטר חמור אסור הוא בהנאה אפילו לרבי שמעון, ובהכרח שפטר חמור אסור בהנאה לאחר עריפה. ^[17]

הערות

^[1] ביאר רש"י, דלרבי יוסי לא קשיא, כיון ששניהם קדושים כאחד הם חשובים.

^[2] הקשו התוספות: הרי בחולין ע א נסתפקה הגמרא "כרכתו אחותו [לבכור בשעת לידה] והוציאתו, מהו", הרי שמין במינו חוצץ. ובתירוץ אחד חילקו התוספות בין חציצה בכל הרחם לחציצה במקצתה, ואף שצריך את כל הרחם להקדישו. וראה עוד בתוספות בסוכה לז א שכתבו כן, דדוקא משום דמקצת הרחם פנוי לכן מין במינו אינו חוצץ. וכתבו שם עוד, דמכל מקום אם חוצץ אגדו של הלולב בין היד ללולב הוי חציצה ואף שהוא מין במינו "אף על גב דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה, [כי] דילמא לידה שאני, דאורחייהו של תאומים בהכי".

^[3] בקהלות יעקב בכורות סימן ד, נסתפק: אם הפקעת האיסור היא במה שעל ידי ההפרשה נעשה השה ממון השבט, או שמא אף אם לא היה נעשה ממון השבט, כיון שהפריש טלה פקע איסורו. ולפי הצד שהפקעת האיסור הוא על ידי זכיית השבט, נתקשה: האיך מהני הפרשה לספק פטר חמור, הרי אין הטלה נתפס כלל להיות נעשה ממונא דכהן כיון דהדבר ספיקא, והבעלים נשאר עליו בעלים בתורת ודאי אחר הפדיון כמו קודם הפדיון, שהרי מספק המוציא מחבירו עליו הראיה! ? וראה שם שביאר, דאם כי המוחזק קרוי בעלים, מכל מקום גם הבעלים האמיתים שם בעלים עליהם, ראה שם. ובשערי ישר ה ז פשיטא ליה, שהיות ולא נעשה שום דין על הפדיון שהרי לא נאסר, בהכרח שהפקעת האיסור היא בזכיית הכהנים, [ראה עוד שם בדבריו, דבזה ניחא לו מה שהקשה מהרי"ט אלגאזי [ד ה] למה לא יתחייב אפילו לרבי שמעון במצות פדיה מספק! ? והיינו משום דכל דין הפדיה הוא דין מתנות כהונה, ובזה הרי קיימא לן דהמוציא מחבירו עליו הראיה, וממילא מיפטר מן המצוה, ראה שם]. והקשה אף הוא כהקה"י. וביאר: דאם באמת פטר חמור הוא הרי של כהנים הוא, כי במציאות לא נשתנה הזכות והקנין האמיתי של הכהנים, ורק ההשתמשות בפועל נשאר לבעלים מדין המשפטי, ומשום הכי חל הפדיון על השה מה שנעשה ממון כהנים במציאות האמיתית. [וקשה בדבריהם, שהרי מבואר במשנה לקמן יב ב, דלרבי אליעזר אין איסור ההנאה נפקע אלא כשהגיע ליד כהן, וגם מבואר שם לדעתו, דבהפרשה אין נעשה כלל ממון השבט, ומכל מקום מבואר שם בגמרא: "מודה רבי אליעזר בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו". ופירש רש"י: אף על גב דבודאי פטר חמור סבירא ליה דכל כמה דלא מטי פטר חמור ליד כהן לא מיפריק, מודה הוא בספק שאין צריך לתת פדיון לכהן, אלא מפריש טלה והוא שלו. הרי מבואר, דבספק מועילה ההפרשה להתיר גם כשלא זכו כהנים כלום. ובהכרח צריך לומר, דאף על פי שבמקום חיוב מתנות כהונה, אין האיסור נפקע עד שיקיים, מכל מקום כשאין חיוב מתנות כהונה משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה, אף הפרשה שאינה עושה שום דין בשה מועילה להתיר את איסור ההנאה].

^[4] א. ראה בראשית בכורים שהקשה מן הסוגיא דלקמן מז ב גבי כהן שמת והניח בן חלל, דמבואר שם, ששייך פדיון בבן בכור כשנוטלו לעצמו, אף שאין הבן אסור בהנאה! ? וראה שם. ב. הקשו התוספות: מנין שטעם הפדיה הוא כדי להפקיע את האיסור, והרי שמא צריך הוא לפדות מספק כדי לפוטרו ממצות עריפה! ? ותירצו: דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מספק, כמו שאין נותן לכהן מספק, כמו כן אינו עורפו מספק. ותמהו האחרונים: הרי מצות עריפה מצוה היא ככל המצוות, וספק איסור לחומרא, ולמה ייפטר מספק. ומהרי"ט אלגאזי כאן [ד ה] כתב בביאור כוונתם: לא שייך למימר הכי [דספק מצוה לחומרא], אלא במצוות דליכא הפסד ממון, אבל במצות עריפה, דאם אנו באים לחייבו לקיים המצוה מספק, הרי אנו מפקיעים ממנו זכות ממון שיש לו, שעל ידי העריפה מפסיד ממון, ובפרט, דאחר עריפה לכולי עלמא ואפילו רבי שמעון מודה דאסור בהנאה כדאמרינן לקמן י ב, וכמו שאין אנו מחייבים אותו ליתנו לכהן מספק, דבכל ספק ממון אזלינן לקולא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואוקי ממונא בחזקת מאריה, כן אין אנו מחייבים אותו לעורפו להוציא ממנו זכות הממון שיש לו, דהעריפה היא כאילו בא להוציא ממון ממנו. וראה במהרי"ט אלגאזי בפרק שני שם, שהקשה ממצות עריפת עגלה שמחויבים בספק, וכתב ליישב כנזכר לעיל משמו]. ובמנחת חינוך [כג א] הקשה עליו: דבשלמא מצוה שהוא בממון כמו הפדיון או פדיון הבן, שייך לומר ספק ממון לקולא, כמו כל דיני ממון שהוא ספק גזל, אך כך גזירת הכתוב דמצוה התלויה בממון ליתן לחבירו - ספק לקולא. אבל אם המצוה אינה ממון הניתן לחבירו, כמו כאן דגזירת הכתוב לעורפו, אלא דעל ידי המצוה הוי הפסד ממון לבעלים, וכי שייך בזה לומר ספק ממון לקולא! ? ולפי זה, אם נסתפק אם נטל לולב ביום הראשון לא יצטרך לקנות עוד לולב ולצאת בו, כי הוא פסידת ממון, דהלולב שוה ממון הרבה וספק ממון לקולא, דבר זה לא מצאתי וישתקע הדבר, ובודאי צריך לעשות המצוה כמקודם ולהוציא מעות על המצוה, וזה אין בגדר ספק ממון כלל. [אך ראה בהערות על מהרי"ט אלגאזי הנדמ"ח, שאף מהריט"א לא אמר אלא במצוה כעריפה שיסוד דינה הוא הפסד ממון, ואינו דומה ללולב]. וכעין זה תמה בשערי ישר ה ז סוף ד"ה ולפי"ז, דמה ענין הפסד ממון לדין המוציא מחבירו עליו הראיה שהוא תורת המשפטים, ודין עריפה הוא דין שמים. ובחזון איש [בכורות יז ד] כתב: נראה, דאין עריפה מצוה חיובית, אלא שאם ערף בקופיץ קיים מצוה, אבל אם היתה מצות עריפה כמצות חליצה, נהי דמספק אינו פודה, דזה הוי ספק ממונא, אכתי ליחייב במצות עריפה, שזו ספיקא דאורייתא שלא בממון. וראה עוד שם. ובשערי ישר ה ז האריך בדבריהם, ויסוד דבריו הוא, שהתורה אמרה "ואם לא תפדה וערפתו" וכל שפטור ממצות פדיה פטור ממצות עריפה, ראה שם אריכות בזה. וראה עוד במהרי"ט אלגאזי בפרק שני כ ב, שכתב: מצות עריפה דפטר חמור אינו בא לכפרה, אלא במקום פדיון הוא, ואם פודה אותו בממון נפקעת מצות עריפה, וכל כי האי גוונא דעל ידי ממון הפדיון נפקעת מצות עריפה, כל דממון הפדיון אין מוציאין ממנו מספק, גם מצות עריפה דבמקום ממון קאי אין מפסידין אותו מספק.

^[5] לכאורה אינו מובן, שהרי הפדיה נתינת מתנות כהונה היא, ומה ענין זה לאיסור ההנאה! ? ואם היינו אומרים כהצד של הקהלות יעקב - הובא בהערה לעיל - שצריך פדיון אפילו אם לא יהא מתנת כהונה, ניחא, אך אם הפדיון תלוי בזכיית הכהנים בפדיון, איך נוכיח מזה שהוא אסור בהנאה! ?

^[6] פירש רש"י: דהא לא אשכחן דאסור. ולכאורה אין כוונתו לומר שלא מצינו בתורה איסור, כי יש לנו לומר שבאמת יהיה אסור מחמת הסברא שאין לך דבר שצריך פדיה - ומותר, אלא כוונתו שלא מצינו בשום מקום שיהיה מי שסובר שהוא אסור, הרי מוכרח שמטעם זה לבד אין לאסור.

^[7] בספר ראשית בכורים צידד לפרש: אי לאו דקבע הכתוב הפדיון בשה רק בשויו, היה אפשר לומר דעיקר הפדיון אינו להפקיע האיסור, רק משום מתנות כהונה כמו זרוע ולחיים וקיבה, וכמו ראשית הגז שהם מתנות כהונה ואינם טובלין, אך אם איתא דהקפידה התורה העיקר על הנתינה, היה מן הדין שיהיה הפדיון דבר קצוב בשויו, ומדחזינן דיכול לפדות בשה כל שהוא, מוכרח, שאין עיקר הקפידא הנתינה, אלא איסור יש עליו שאינו נפקע רק בשה, ומסתמא יש איזה סוד כמוס בזה דרק שה יכול להפקיעו, ראה עוד שם. ומיהו רש"י כתב: שקבע לו הכתוב פדיון בשה ולא באחר, ולא פירש שהראיה היא ממה שלא הצריכה התורה לפדות בשויו של החמור. [ולפירושו היה לגמרא לומר: שהקילה עליו תורה בשה]. ובחזון איש [בכורות יז ב] כתב:; מאי נפקותא אי איכא איסורא אי ליכא איסורא, מכל מקום שפיר יש לומר דמצותו בשה! ? ואפשר, דלא פריך שיפדה בכל דבר בכל דהו [כמו שהוא פודה בשה שאינו שוה כפטר החמור], אלא, דאם איתא דאין כאן הפקעת איסור אלא מתנות כהונה, יהא סגי בשה או בשויו של שה, דמה לי הן מה לי דמיהן, שהרי יכול הכהן ליקח שה בדמים שנתנו לו. ושמע מינה שהוא אפקועי איסורא, ובזה יש לומר שגזירת הכתוב בשה, וראה עוד שם, שהקשה על דבריו מהדמיון למעשר שני, ראה שם.

^[8] בגמרא קדושין נג ב מתבאר בשני אופנים, למה אין חלים הקידושין כשאינם יודעים שהוא מעשר שני.

^[9] כלומר, ואין כאן טעות שלא תתקדש.

^[10] ראה סברת "דביני ביני" גם לקמן יא א, וראה שם בפירוש רבינו גרשום.

^[11] הנה בפשוטו - וכן הבין הרש"ש, וכפי שיובא בהערה הבאה - כוונת הגמרא היא, שאין לך דבר שהפדיון מועיל להתיר את האיסור שבו מבלי שיהא על הפדיון אותו איסור שהיה על המקור, כי איסור שבו להיכן הלך, ובהכרח שאף המקור לא היה אסור, אלא שלפי זה קשה המשך הגמרא, וכפי שיובא בהערה הבאה. וברש"י כתב: שפדיונו מותר, כגון הכא שהכהן אוכל את השה בלא שום הקרבה והוא אסור, הרי שאין עיקר הראיה ממה שלא חל איסור ההנאה על הפדיון, ואילו היה דין הקרבה על השה, היה ניחא, ומשמע לכאורה שכוונת הגמרא היא, שאין סברא לומר שיותר איסור ההנאה מבלי שיהא איזה חלות דין על הפדיון, ולא די במה שהפדיון נעשה ממון השבט. וגם פירוש זה קשה מהמשך הגמרא גבי שביעית, וכפי שיתבאר. וראה עוד המשך דברי רש"י.

^[12] הקשה הרש"ש: הרי אין הנידון דומה לראיה, שסברת הגמרא היא "איסור שבו להיכן הלך", וזה אין שייך אלא בדבר שהוא ופדיונו מותרים, אבל גבי שביעית הרי אף לאחר הפדיון הפרי עצמו באיסורו קאי, ואם כן לא שייך לומר "איסור שבו להיכן הלך"! ? והוא הדין שקשה על הנראה מדברי רש"י כפי שיבואר לעיל, שהרי כל עיקר הסברא היא שאי אפשר להתיר את האיסור על ידי פדיון שאינו אסור או נקרב על גבי המזבח, אבל גבי שביעית אין המכירה באה להתיר את האיסור של פירות השביעית.

^[13] פירוש: אף שרבי יהודה עצמו סובר ששותפות גוי חייבת בבכורה וכמבואר לעיל, מכל מקום אין קדושה לחצאין, ומותר בגיזה ועבודה.

^[14] [לכאורה קשה: הניחא פטר חמור שמסברא הייתי אוסרו - וכמבואר לעיל: "יש לך דבר שהקפידה עליו תורה בשה, ומותר" - לכן צריך כתוב למעטו, אבל בכור אדם שמסברא לא הייתי אוסרו בהנאה, למה צריך קרא למעטו מאיסור הנאה! ? ומיהו לרבי שמעון תיקשי: למה צריך הוא כתוב למעט בכור אדם מאיסור הנאה].

^[15] לקמן בגמרא מתבאר, שלרבי שמעון עצמו בשר בחלב אינו אסור בהנאה, ואם כן ודאי מטמא הוא טומאת אוכלין ולא משום שעת הכושר, אלא דחדא ועוד קאמר, שמלבד היתירו בהנאה לדעת רבי שמעון, עוד הוא מטמא טומאת אוכלין משום שעת הכושר, ועל פי זה נתבאר בפנים.

^[16] כן פירש רש"י. ובשיטה מקובצת הביא גירסא ברש"י: דאי תרו כוליה יומיה לא מיתסר [אם היו שורים את הבשר בחלב ללא בישול, אינו נאסר], וכן פירש באמת רש"י במנחות קא ב. אך ברש"י בפסחים כה א, כתב: בשר בחלב היתה לו שעת הכושר משעה שבא לכלל זה, דאם שורהו כל היום בחלב אינו נאסר בכך. וכמה גמגומים יש בה, חדא, דטעמא דלא מיתסר משום דאכתי לא בשר בחלב חשיב ליה, והרי הוא כאילו זה לבד וזה לבד. ומטעם זה פירש רש"י שם שאין צריך שעת הכושר משעה שבא לכלל בשר בחלב, אלא קודם שבא לכלל בשר בחלב היה לבשר ולחלב שעת הכושר, והיינו אף קודם השריה.

^[17] ואם תאמר: אם מיירי בפטר חמור לאחר עריפה, למה לי טומאת אוכלין, והרי בלאו הכי נבילה היא, ומטמאה טומאת נבלות! ? ופירש רש"י בשני אופנים: האחד: כגון ששחט ישראל את פטר החמור לגוי ועדיין הוא מפרכס שלא ירד לטומאת נבלות, אבל מטמא הוא טומאת אוכלין כמבואר במשנה בחולין קיז ב, ששחיטת ישראל של בהמה טמאה מועילה לטמא טומאת אוכלין בעודה מפרכסת, אף על פי שאסורה היא לבני נח עד שתמות. השני: לעולם מיירי הברייתא כגון שערפו ממש, ומכל מקום אינה מטמאה טומאת נבלות, וכגון שאין שיעור כזית בתתיכת פטר החמור להיות מטמאה מדין טומאת נבלות, ולענין טומאת אוכלין מצטרף הוא עם אוכל טמא אחר להשלים את השיעור לטמא אוכלים אחרים. [ומה שלא פירש רש"י דמיירי כגון שערפו ועדיין היא מפרכסת, הוא משום ששנינו בחולין קיז ב, שאם התיז את ראש הבהמה הרי היא מטמאה טומאת נבלות, אפילו כשהיא עדיין מפרכסת]. וכעין זה יש להקשות גם גבי שור הנסקל ועגלה ערופה, אלא דבשור הנסקל פירש רש"י דמיירי בכגון ששחטו לאחר שנגמר דינו, שהוא אסור בהנאה ואינו נבילה. וגבי עגלה ערופה ביאר, ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן, דקיימא לן ירידתה לנחל איתן אוסרתה. ובראשית בכורים תמה על רש"י, למה הצרך לומר כן גבי עגלה ערופה, שהרי מבואר בזבחים ע ב שעריפת העגלה מטהרתה מידי נבילה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], לימא קסברי רבנן [האם נאמר שסבורים חכמים] כי אפילו מקצת פתח הרחם מקדיש [מקדש] בבכורה, גם אם לא נגע הולד בכולו? דאי כוליה [שהרי אם דוקא כל] פתח הרחם מקדיש, הרי במקרה שיצאו ראשיהם כאחד — נהי [אם אמנם] שאי אפשר לצמצם, ואחד מהם יצא ראשון — חציצה מיהא איכא [על כל פנים יש כאן], על ידי ראשו של הולד האחר!

אמר רב: אין מכאן ראיה שגם מקצת רחם מקדש, שהרי מין במינו אינו חוצץ, ולכן אין אחד נחשב חציצה לחבירו.

א שנינו במשנה שחמורה שלא ביכרה וילדה זכר ונקבה, ואין ידוע מי מהם נולד ראשון — מפריש טלה לפדיון הזכר, והוא לעצמו. ושואלים: וכיון שלעצמו הוא, למה לי לאפרושי [להפריש אותו]? ומשיבים: לאפקועי לאיסוריה מיניה [כדי להפקיע את האיסור ממנו].

ומעירים: אלמא [מכאן] יש להסיק כי קודם ההפרשה, כיון שלא מפקע [מופקעת הקדושה ממנו] אסור פטר החמור בהנאה. ואם כן, מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא. דתניא [ששנויה ברייתא]: פטר חמור אסור בהנאה, אלו דברי ר' יהודה, ור' שמעון מתיר.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? אמר עולא: וכי יש לך דבר שצריך פדייה, ובכל זאת מותר בהנאה? ותוהים: ולא? האם אין דבר כזה? והרי בכור אדם שצריך פדייה בחמשה סלעים, ומותר, שאין איסור ליהנות ממעשה ידיו של בכור שלא נפדה! ומשיבים: אלא כך צריך לומר: וכי יש לך דבר שהקפידה עליו תורה והחמירה בדינו, שדרך פדיונו בשה דווקא, ומותר?

ותמהים: ומי [והאם] הקפידה התורה על כך? והא [והרי] רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף פריק ליה בשילקי [היה פודה לו, לפטר חמור, בשלקות, עשבים מבושלים] בשויו! ומשיבים: פדיון בשויו לא קאמר [אין עולא אומר], לא לכך התייחס עולא. כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] שאין לך דבר שהקפידה עליו התורה בשה, הרי זה במקרה שפודהו שלא בשויו. והכי קאמר [וכך אומר] עולא: וכי יש לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי לאיסוריה [להפקיע את איסורו] דווקא בשה, ולא בבעל חיים אחר, ומותר? ומשום כך סבור ר' יהודה שפטר חמור אסור בהנאה.

ומקשים על הסבר זה: והרי מעשר שני, שהקפידה עליו תורה שיפדו אותו דווקא בכסף צורי, כלומר, במטבע שיש עליו צורה, ולא באסימון שלא הוטבעה בו צורה. ותנן [ומכל מקום שנינו], ר' יהודה אומר: אם קידש אשה במעשר שני במזיד — קידש, ומכאן שלדעתו אינו אסור בהנאה קודם פדיונו!

ומשיבים: אין להוכיח מדין קידושי אשה, שכן לדעת ר' יהודה, אם קידש אדם אשה בפטר חמור נמי מיקדשא [גם כן היתה מתקדשת], אף אם נאמר שהוא אסור בהנאה. שהרי טעם הדבר שאשה מתקדשת במעשר שני, אינו משום שהוא מותר בהנאה באותה שעה, אלא כדברי ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: אשה המתקדשת במעשר שני יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה כאשר היא מתקדשת בו, והוא נשאר באיסורו, והיא מתקדשת בו משום שהיא עולה ואוכלתו בירושלים, ששם הוא מותר באכילה, ובהנאה זו היא מתקדשת.

הכא נמי [כאן גם כן], כשמקדש אשה בפטר חמור, למרות שהוא אסור בהנאה — הרי אלו קידושין, משום שאשה יודעת שפטר חמור איסורא אית ביה [איסור יש בו], ופרקא ליה [והיא פודה אותו] בשה, ומקדשא בהך דביני וביני [ומתקדשת באותו הבדל המחיר שיש בין זה ובין זה], בין ערך החמור שנשאר בידיה, לבין ערך השה, שהוא נמוך יותר.

ושואלים: ור' שמעון מאי טעמא [מה טעם] אמר שפטר חמור מותר בהנאה קודם שייפדה? אמר עולא: וכי יש לך דבר שפדיונו מותר והוא אסור? שהרי השה הניתן לכהן בפדיונו מותר לגמרי.

ותוהים: ולא? והרי שביעית שפדיונה מותר, שהמוכר פירות שביעית — הדמים שקיבל תמורתם מותרים, והיא אסורה בהנאה, משיכלה אותו מין מן השדה, ויגיע זמן הביעור מן הבית!

ומשיבים: שביעית נמי [גם כן] פדיונה אסור, שאמר מר [החכם]: הלוקח בשר בפירות שביעית — גם הפירות וגם הבשר אסורים מזמן הביעור. לקח בבשר יין — הותר הבשר ונאסר היין, וכך הלאה, והאחרון אחרון שלוקח בו פירות שביעית — הרי זה אסור. עד כאן הובאו טעמים מן הסברה למחלוקת ר' יהודה ור' שמעון, האם פטר חמור אסור בהנאה קודם פדייה.

ומוסיפים, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: ר' יהודה ור' שמעון בהאי קרא קמיפלגי [בפסוק זה הם חלוקים]. דתניא [ששנויה ברייתא] ביחס לאיסור עבודה וגיזה בבכור בהמה טהורה: נאמר "לא תעבד בבכור שורך" (דברים טו, יט), ומלשון זו למדו: אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים (גוים), שהמשתתף עם הגוי בבהמה — אין הבכור קדוש, והוא מותר בהנאה. "ולא תגז בכור צאנך" — אבל אתה גוזז בכור שהוא שלך ושל אחרים, אלו דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר, כך יש לדרוש את הכתוב: "לא תעבד בבכור שורך" — אבל אתה עובד בבכור אדם, שאין איסור ליהנות ממעשה ידיו של בכור, גם קודם שנפדה. "לא תגז בכור צאנך" — אבל אתה גוזז בכור חמור, שפטר חמור מותר בהנאה. ור' יהודה שאינו דורש כן, סבור שגם בכור חמור אסור בגיזה ושאר הנאות.

ושואלים על נוסח הדברים שבברייתא זו: בשלמא [נניח] לדעת ר' שמעון, היינו דכתיב תרי קראי [זהו שכתובים שני מקראות], אחד למעט בכור אדם ואחד למעט בכור חמור, אלא לר' יהודה, תרי קראי למעוטי [שני מקראות למעט] בהמה שלך ושל אחרים (גוים) מאיסור הנאה, למה לי? ותו [ועוד], אם באופן זה נחלקו, לשיטת ר' יהודה בכור אדם נמי [גם כן], נימא דאסיר [נאמר שאסור] ליהנות ממעשה ידיו, הואיל ולא נתמעט בכתוב!

אלא צריך לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] "שורך" — למעוטי [למעט] בכור אדם הוא דאתא [שבא], שמותר בהנאה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה "בצאנך", שר' יהודה הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה, וכי איצטריך קרא [וכאשר הוצרך המקרא] הרי זה למישרי [להתיר אותו] בגזה ועבודה.

ור' שמעון סבר [סבור]: שותפות גוי פטורה מן הבכורה לגמרי, ולענין היתר גזה ועבודה במקרה כזה, ממילא לא איצטריך קרא [הוצרך המקרא]. אלא כי איצטריך קרא [כאשר הוצרך המקרא] למעט מאיסור גיזה ועבודה הרי זה לפטר חמור.

ושואלים עוד: בשלמא [נניח] לר' יהודה, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "צאנך", ולא "צאן" — למעט צאן שאינו לגמרי שלך, שיש לגוי שותפות בו. ומה שנאמר "שורך" למעט בכור אדם, ואף שיכול היה למעטו גם אם היה כתוב רק "שור", הוזכר בלשון "שורך" אטו [משום] "צאנך", כדרכו של הכתוב. אלא לר' שמעון, שלמד מ"צאנך" למעט פטר חמור, ולא למעט בכור של שותפות, אם כן ניתן לכתוב "שור" ו"צאן", "שורך" ו"צאנך" למה לי? ומעירים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

ב ועוד באותו ענין אמר רבה: אף שלדעת ר' שמעון, פטר חמור שלא נפדה מותר בהנאה, ומודה ר' שמעון לאחר עריפה, שנאמר בו: "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג, יג) — שהוא אסור בהנאה.

מאי טעמא [מה הטעם]? היכן מקור הדברים בכתוב? גמר [למד] ר' שמעון בגזירה שווה עריפה עריפה מעגלה ערופה, שכדין עגלה ערופה שנאמר בה לשון עריפה (דברים כא, ד), והיא אסורה מאותה שעה בהנאה, כן דין פטר חמור שמצוה לעורפו.

אמר רבא: מנא אמינא ליה [מנין אני אומר אותה] שכך סבור ר' שמעון? דתניא [ששנויה ברייתא]: הערלה וכלאי הכרם, ובשר שור הנסקל, ובשר עגלה ערופה, ובשר ציפורי מצורע, ובשר פטר חמור, ובשר בחלב, למרות שהם אסורים בהנאה, ואינם ראויים לאכילה — כולן מטמאין טומאת אוכלין.

ר' שמעון אומר: כולן אין מטמאין טומאת אוכלין. ומודה ר' שמעון בבשר שנתבשל בחלב שמטמא טומאת אוכלין, למרות שהוא אסור בהנאה, הואיל והיתה לו לבשר ולחלב שעת הכושר ליטמא בטומאת אוכלים, שהיה ראוי לאכילה קודם שנתבשל.

ואמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון, שדבר האסור בהנאה אינו נטמא בטומאת אוכלים? דכתיב [שנאמר] בענין טומאת אוכלים: "מכל האכל אשר יאכל וכו' יטמא" (ויקרא יא, לד), והביטוי "אשר יאכל", שהוא מיותר לכאורה, בא ללמד כי רק אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, גם אם הוא אסור לך באכילה — קרוי אוכל לענין זה, אבל דבר שאי אתה יכול להאכילו לאחרים — אינו קרוי אוכל, ואיסורי הנאה — אסור להאכילם גם לאחרים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ורבנן. דמתני' דאמרי נותן טלה אחד לכהן דאוקימנא למתני' כרבנן דפליגי עליה דר' יוסי לימא. (ורבנן בין לרבנן ובין ר' יוסי קאמר לימא) קסברי רבנן ואית דאמר ורבנן דפליגי עליה דר' יוסי באידך פירקין כי יצאו ב' ראשים כאחד דאמרי וחכ"א אחד לו ואחד לכהן לימא קסברי רבנן מקצת נגיעת כותלי רחם מקדש דהני כי נפקי ביחד לא נגע בהן רחם אלא לכל אחד מצד אחד:

דאי כוליה רחם מקדש. כלומר מכל צדדין בעינן דליגע בבכור נהי דבאי אפשר לצמצם פליגי דרבנן סברי דחד מפיק רישיה לחוץ טפי מן חבריה:

חציצה מיהא הא איכא. דכל חד וחד חוצץ אחבריה דלא נגע רחם בכל סביביו:

אמר רב אשי מיהא ליכא למשמע דלא בעינן דכוליה רחם מקדש דאע"ג דהכא לא נגע הרחם בכל סביביו דכל אחד כיון דשניהם העוברין מין אחד הן מין במינו אינו חוצץ. וחשיב כאילו נגע הרחם סביב כל אחד:

כיון דלעצמו הוא דלישראל למה לי לאפרושיה:

לאפקועיה לאיסוריה דפטר חמור מיניה שיהא מותר בגיזה ועבודה החמור:

והרי בכור אדם דצריך פדייה ומותר בהנאה מעשה ידיו אפי' קודם שנפדה:

בשילקי. בירקות שלוקין נותן לו לכהן מן השלקות בשוויו כמה שוה הבכור ופדאוהו:

בשוויו לא קאמרינן. דאם רצה לפדותו בשוויו לא הקפידה התורה עליו דאין יכול לפדותו אלא בשה והכי קאמר יש לך דבר הקפידה התורה עליו לאפקועיה לאיסוריה בשה. כלומר כשאינו רוצה לפדותו בשוויו אין יכול להפקיע איסורו אלא בשה:

והרי מעשר שהקפידה התורה עליו שאינו יכול לחללו על אסימון אלא על כסף צורה ותנן במס' קדושין ר' יהודה אומר במזיד קידש אם קידש בו במזיד את האשה מתקדשת ומפרש התם מ"ט אלמא דמותר בהנאה (הכא נמי) אמר לך ר' יהודה מקדושי אשה לא מצית מותבת לי דלענין קדושי אשה בפטר חמור נמי מיקדשה כדר' אלעזר דאשה יודעת כו' הכא נמי הא אשה בתר דאיקדשה בפטר חמור פרקה ליה בשה ומיקדשה ליה בהך דביני ביני באותו עודף שהפטר חמור שוה יותר מן השה דהיינו חולין גמורין אבל בהוא עצמו קודם שנפדה אסור בהנאה כדאמינא:

יש לך דבר שפדיונו מותר בהנאה. שאין תופסת קדושה בפדיונו שאם פדאו בשה או בדמים יכול כהן למוכרו או נותנו במתנה לכל מי שירצה ואין אסור בהנאה למי שנותנו והוא אסור בהנאה הנפדה:

ולא והרי שביעית דפדיונה מותר בהנאה דאין בו קדושה והיא עצמה אסורה. שביעית נמי פדיון אסור דאמר מר אחרון אחרון נתפס בשביעית ופירי עצמו אסור. כדאמר לקח בפירות שביעית בשר ובבשר יין וכו':

אבל אתה עובד בשלך ושל אחרים היכא דיש לעובד כוכבים שותפות בו. ואיצטריך קרא צאנך למעוטי להאי דשותפין דעובד כוכבים דשרי בגיזה ועבודה אפי' קודם פדיונן אבל בכורך ממש דאין לאחר שותפין בו אפילו פטר חמור אסור בהנאה ובגיזה ועבודה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר לא תעבוד בבכור שורך אבל אתה עובד בבכור אדם דמעשה ידיו מותר ולא תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז פטר חמור כדאית ליה לר' שמעון דפטר חמור מותר בהני:

בשלמא לר' שמעון. דמוקים לא תעבוד בבכור שורך להתיר עבודה בב"א ובכור צאנך להתיר גוזז בפטר חמור היינו דכתיבי תרי קראי:

אלא לר' יהודה [תרי קראי ל"ל]. ותו לר' יהודה דלא ממעט לעבוד בכור אדם הכי נמי דאסור בהנאה:

וכי איצטריך קרא לר' יהודה למישרא שותפין דעובד כוכבים בגיזה ועבודה לאחר שנתן חצי דמיו לכהן:

ור' שמעון סבר שותפין דעובד כוכבים פטורה לגמרי ולמישרי גיזה ועבודה בשותפות לא איצטריך קרא כי איצטריך לגיזה פטר חמור וה"ה לעבודה דשרי בהנאה:

בשלמא לר' יהודה דמוקים לה למעוטי דשותפין דעובד כוכבים דפטר בגיזה ועבודה היינו דכתיב צאנך כלומר שלך ולא שלך ושל אחרים ואגב דאיצטריך למכתב צאנך ולא צאן כתיב נמי שורך אטו דכתיב צאנך דבשור סגיא למעוטי בכור אדם אלא כתב שורך אטו צאנך:

אלא לר' שמעון. דלא ממעט שותפות שורך וצאנך למה לי בבכור שור ובבכור צאן סגיא קשיא:

לאחר עריפה. שערפו בקופיץ שאסור בהנאה:

מעגלה ערופה מה עגלה ערופה אסור בהנאה דאתיא שם שם מן ותמת שם דאסורה בהנאה כמת:

ושור הנסקל. ששחטו לאחר שנגמר דינו דאי נסקל הוה מטמא טומאה חמורה נבלה בכזית:

ועגלה ערופה. ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן:

ופטר חמור כדאמרינן השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ועדיין היא מפרכסת מטמא טומאת אוכלין משום דמחשבה דשחיטה מכשיר לטמא טומאת אוכלין וכשמתה מטמא טומאה חמורה בכזית כדין נבלת בהמה טמאה שמתה:

כולן מטמאין טומאת אוכלין. כדאמרן אע"ג דאיסורי הנאה נינהו:

ר' שמעון אומר כולן [אין] מטמאין טומאת אוכלין הואיל דאסור בהנאה ולא היתה להן שעת הכושר (לעגלה) [לערלה] ושור ועגלה וצפרין אמרינן הבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה חוץ מבשר בחלב אע"ג דאסור בהנאה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם שנתערב ונתבשל:

ואמר רב אסי מ"ט דר' שמעון. דאמר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הן אפילו לעובדי כוכבים דאסור בהנאה ואינן קרויין אוכל:

פירש"י מין. א' הס"ד ואח"כ מ"ה ומותר כו' החמור לכהן הס"ד ואח"כ מ"ה בשויו לא כו' תהא קבורתה הס"ד ואח"כ מ"ה שור הנסקל כו' לא הוי מחשבה הואיל כו' לטומאת נבלות מצטרף בהדי פחות כו' באוכלין אחרים מטמאים אותו עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה (ומנו) [ותנן] ר' יהודה כו' דאמר בס"פ חלק בגבולים כו' וכן בעיר הנדחת לאו שללה הוא כדאמר ובד"ה מכל האוכל כו' י"ל התם חיה אי עוף כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא ורבנן כו'. חציצה מיהא איכא. עיין צ"ק. ול"נ דהקושיא קאי על הא דיצאו שני ראשיהן כאחד דברייתא:

שם א"ר אשי מב"מ אינו חוצץ. כצ"ל וכן מצויין בתוספות בעבר הב' וכ"ה ברא"ש במתניתין. וכן בתוספות סוכה (לז) ד"ה כי. ודלא כצ"ק שהגיה בתוספות דלעיל רב:

שם והרי שביעית דפדיונו מותר והוא אסור. ועפרש"י. וקשה נימא שאני שביעית דהפירי עצמה נשארה באיסורה גם אחר הפדיון ודומיא דכל אה"נ דחילופיהן מותרין כדאיתא בקדושין (נח) משא"כ פ"ח דלאחר הפדייה מותר ואם איתא דקודם אסור קדושה שבו להיכן אזלא. וי"ל:

רש"י ד"ה לימא. הא קודם שיצא כולו כו'. ל"ד דהא ביציאת ראשו או רובו מתקדש:

רש"י ד"ה בשלך ושל אחרים. שאין קדושה לחצאין. ר"ל הכא דוקא דגלי קרא. אבל בעלמא קדושה לחצאין כגון בהמה של שני שותפין והקדיש אחד חציו. או באומר רגלה ש"ז עולה למ"ד אין כולה עולה ועיין בקדושין (ז):

רש"י ד"ה ושור הנסקל. ופטר חמור ששחטו כו' דמהני לה שחיטת ישראל למהוי מחשבה כו'. לכאורה תמוה דהא אמר לקמן הב"ע דלא חשיבו עליה. וצ"ל דה"נ קאמר אי דחשיב עלה (ר"ל ששחטו) ה"נ הב"ע דלא חשיבו עלה דהיינו שערפו וכדומה. והנ"מ הוא לפחות מכזית וכדפרש"י בא"נ:

תד"ה לאפקועיה. כמו שאין נותן לכהן מספק כמו כן כו'. ואע"ג דקי"ל ספק ממונא לקולא וס' איסורא לחומרא (חולין קלד). ואפי' בספק דקום ועשה כמו כוי דחייב בכיסוי. וטומטום ואנדרוגינוס דחייבין בכל מ"ע שהז"ג. שאני עריפה שהיא אינה באה אלא תמורת הפדייה וכדאמרינן הוא הפסיד ממונו של כהן כו'. לכן כיון שפטור ממצות הפדייה ממילא פטור גם ממצות העריפה:

גמ' לאפקועי לאיסורי' בשה כצ"ל:

שם אמר רבא מנא אמינא לה כצ"ל:

רש"י ד"ה לאפקועי וכו' ואפי' שלא בשיו כדקתני כצ"ל:

תוס' ד"ה לאפקועי לאיסורה מני' וכו' כמו כן אינו עורפו כצ"ל:

לימא קסברי רבנן מקצת רחם. הנוגע בבכור מקדשו דנהי דאי אפשר לצמצם וראשון לחודיה קדיש איכא למיפרך הא קודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ בינו לבין הרחם וכתיב (במדבר ח) פטר כל רחם עד שיפטור כל הרחם ולר' יוסי ליכא למיפרך דכיון דתרווייהו קדשו כחד דמו: מין במינו. ואלו שניהם מין אחד: ומותר. קודם פדיונו: בכור אדם. מותר בהנאה למעשה ידיו קודם פדייה דהא לא אשכחן דאסור: שהקפידה וכו'. וכיון דמחמיר כולי האי שקבע לו הכתוב פדיון בשה ולא באחר ודאי אסור בהנאה: בשלקי. עשבים שלוקות: בשויו. שנותן עשבים שוה דמי החמור לכהן: בשויו לא אמרי'. דלא חמיר מהקדשות: לאפקועי לאיסורא בשה. ואפילו שלא בשויו כדקתני מתני' גדול וקטן: בכסף צורי. דאינו מתחלל על אסימון כדכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך: במזיד. שנתכוון לחללו: קידש. אם קידש בו את האשה מקודשת אלמא מותר בהנאה לר' יהודה: בהך דביני וביני. ששוה החמור יותר מן השה: שפדיונו מותר. כגון הכא שהכהן אוכל את השה בלא שום הקרבה והוא אסור קודם פדיון דהא פסולי המוקדשין שאסורין בהנאה קודם פדיונן הוי פדיונן נתפס בקדושתן ואסור: שביעית. המוכר פירות שביעית הדמים מותרין לעולם והפירות עצמן מתבערין בשעת הביעור כשכלה לחיה וקס''ד דהאי מקשה דפדיון שביעית מותר לעולם ולא שמיעא ליה הא דאחרון אחרון נתפס: אחרון אחרון. במס' סוכה (דף מ:) לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשעת הביעור לקח בבשר יין יצא בשר ונכנס יין יין בשמן יצא יין ונכנס שמן ואחרון נתפס בשביעית להתבער ופרי עצמו שגדל בשביעית שבאו אלו מכחו בכ''מ שהוא אסור מן הביעור ואילך: בשלך ושל אחרים. עובדי כוכבים כגון בכור בהמה שיש בה שותפות לעובד כוכבים אע''ג דמחייב ר' יהודה למיתב חצי דמיו לכהן שרי בגזה ועבודה שאין קדושה לחצאין אבל פטר חמור לא ממעט מהאי קרא וכל כמה דלא ממעט לא שרינן ליה דלא גרע מבכור בהמה טהורה ולרבי שמעון ממעט ליה קרא: בשלמא לרבי יהודה. דדריש צאנך ולא של שותפות עובד כוכבים: היינו דכתיב צאנך. דמשמע המיוחד לך ולא כתב צאן סתמא ושורך אע''ג דמצי למיכתב בבכור שור ומימעט נמי בכור אדם מיניה אפי' הכי אטו צאנך כתב שורך: ה''ג היינו דכתיב צאנך ושורך אטו צאנך אלא לר''ש לכתוב שור וצאן: אמר רבא גרסינן: לאחר עריפה. אם לא פדאו וערפו כדינו: אסור. להאכילו לכלבו: עגלה ערופה. אסורה בהנאה משום דכתיב (דברים כא) שם שם תהא קבורתה: ושור הנסקל. ששחטו לאחר שנגמר דינו דלא ירדה בו טומאת נבילות ועגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דקי''ל דהיא אוסרתה: ציפורי מצורע. אסורין בהנאה במסכת קדושין (דף נז.): ופטר חמור. ששחטו ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלים שאם חזר ונגע באוכלים אחרים מטמאים אע''פ שמפרכס דאמר בהעור והרוטב (חולין קיז:) השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמא טומאת אוכלים דמהניא לה שחיטת ישראל למהוי מחשבה הואיל ושחיטה דכוותה חזיא לה בבהמה טהורה אי נמי אפילו ערפו ממש דנבילה היא ואיכא למימר בהם טומאת אוכלים כגון דאיכא פחות מכזית מינייהו דלא חזי לטומאת נבילות מיצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה: כולן מטמאין טומאת אוכלין. אם נגע בהו טומאה ואע''ג דאינהו גופייהו אסירי מהניא להו להכי שאם נגעו באוכלין אחרים מטמאין אותן: כולן אין מטמאין. הואיל ואסורין בהנאה: שעת הכושר. קודם בישול: לאחרים. לעובדי כוכבים דאינו אסור בהנאה:

לאפקועי לאיסורא מיניה. דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מספק כמו שאין נותן לכהן מספק כמו כן אינו עורפו מספק: ותנן רבי יהודה אומר במזיד קידש. משמע הכא דמקודשת בגבולין קודם שיגיע לירושלים והא דאמר בסוף פ' חלק (סנהדרין קיב:) בגבולין דברי הכל פטורין מן החלה לאו משום דחשיב ממון גבוה לכולי עלמא בגבולין אלא משום דלא קרינן ביה עריסותיכם כיון דאסור באכילה וכן עיר הנדחת לאו שללה הוא כדאמר התם בהשוכר את הפועלים (ב''מ צ.) נמי פטר ר''י מחסימה מעשר חוץ לחומה לאו משום דחשיב ממון גבוה חוץ לחומה אלא משום דבעינן דישוי הראוי לו כדממעטינן הקדש ממעילה: מכל האוכל אשר יאכל אוכל שיכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל. וא''ת פרק כסוי הדם (חולין פה.) פטרינן עוף טמא מכסוי לרבי שמעון גבי שחיטה שאינה ראויה מדכתיב ציד חיה או עוף אשר יאכל וגו' והא אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים הוא יש לומר התם חיה או עוף כתיב משמע דאתא למעוטי מינים טמאים שאין נאכלין לישראל ואף על גב שיכול להאכילן לאחרים אבל הכא מכל האוכל אשר יאכל משמע שפיר למעוטי שאין נאכל לאחרים:

בכורות ט ע"ב