בכורות ט ע"א

כִּי מָטֵי לְבֵי בְלִיעֵי מְלָא כּוּזָא דְּמַיָּא מִבֵּי בְלִיעֵי כַּד אֲתוֹ אוֹקְמִינְהוּ קַמֵּי קֵיסָר חֲזָנְהוּ דַּהֲווֹ מְעַנִּי אֲמַר לֵיהּ הָנֵי לָאו נִינְהוּ שְׁקַל מֵעַפְרַיְיהוּ וּשְׁדָא עִילָּוַיְיהוּ אַקְשׁוֹ לְאַפֵּי מַלְכָּא אֲמַר לֵיהּ כֹּל דְּבָעֵית עֲבֵיד בְּהוּ אַיְיתִינְהוּ מַיָּא דְּאַיְיתִי מִבֵּי בְלִיעֵי שְׁדִינְהוּ בְּתִיגְדָּא אֲמַר לְהוּ מַלְיוּהּ לְהוּ וְאֵיזִילוּ לְכוּ מְלוֹ וּשְׁדוֹ בֵּיהּ קַמָּאֵי קַמָּאֵי וּבְלַע לְהוּ מְלוֹ עַד דְּשָׁמֵיט כַּתְפַּיְיהוּ וּבְלוֹ לְהוּ וַאֲזוּל מַתְנִי' חֲמוֹרָה שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן זָכָר וּנְקֵבָה מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ שְׁתֵּי חֲמוֹרָיו שֶׁלֹּא בִּיכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָאִים לַכֹּהֵן זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם אַחַת בִּיכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן זָכָר וּנְקֵבָה מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים זָכָר וּנְקֵבָה גָּדוֹל וְקָטָן תָּמִים וּבַעַל מוּם פּוֹדֶה בּוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה נִכְנָס לְדִיר לְהִתְעַשֵּׂר וְאִם מֵת נֶהֱנִין בּוֹ גְּמָ' מַאן תַּנָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָאָמַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם אָמַר אַבָּיֵי אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב הַזְּכָרִים לַה' וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ הָא מַיעֵט רַחֲמָנָא הַזְּכָרִים אִיכָּא דְאָמְרִי לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָאָמַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם אָמַר אַבָּיֵי אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב הַזְּכָרִים לַה' בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִרְמְיָה דְּלָא מוֹקֵי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הַיְינוּ דְּלָא קָתָנֵי וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד אֶלָּא לְאַבָּיֵי לִיתְנֵי וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד וְעוֹד תַּנְיָא חֲמוֹרוֹ שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר שְׁנֵיהֶן לַכֹּהֵן שֶׁנֶּאֱמַר הַזְּכָרִים לַה' וְהָא כִּי כְּתִיב הַאי בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף הוּא דִּכְתִיב אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר הַזְּכָרִים לַה' תְּיוּבְתָּא דְאַבָּיֵי תְּיוּבְתָּא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

וכי מטי לבי בליעי שקל מלא כוזא דמיא מבי בליעי, [עד שנכנסו כולם לספינה, לקח עמו רבי יהושע עפר מעפר ארצם; וכשהגיעו למקום שם האוקינוס בולע את כל המימות הנופלים לתוכו ומביאם אל התהום, והתהום פולט אותם, נטל עמו מהמים אשר שם מלוא הדלי מים] -

כד אתו החכמים, אוקמינהו רבי יהושע קמי קיסר, חזנהו המלך לחכמים דהוו מעני, אמר ליה המלך לרבי יהושע, אם כן הני לאו נינהו; שקל רבי יהושע מעפרייהו ושדא עילוייהו, ונזקפה קומתם, שהיו סבורים בארצם הם; ומתוך כך אקשו לאפי מלכא; אמר ליה קיסר לרבי יהושע: כל דבעית עביד בהו.

[כאשר הגיעו למקום אשר שם הקיסר, העמיד רבי יהושע את החכמים לפני הקיסר; אך משראה הקיסר שהם מעונים ושפלים, טען לרבי יהושע שאין אלו החכמים; נטל רבי יהושע מהעפר שהביא מארצם וזרק עליהם, וסבורים היו מתוך כך שבארצם הם, ועל כן העיזו לדבר קשות עם המלך, בהיותם סבורים - בשביל ריח העפר - שקרובים הם לארצם, ואין להם שם מורא מלכות; כעס המלך, ואמר לרבי יהושע: עשה עמהם ככל אשר תחפוץ!].

אייתי רבי יהושע הנהו מיא דאתו מבי בליעי, שדינהו בתיגדא, אמר להו רבי יהושע לחכמים: מליוהו להאי ואיזילו לכו, מלו ושדו ביה, קמאי קמאי ובלע להו, מלו עד דשמיט כתפייהו, ובלו להו ואזול.

[וכך עשה להם רבי יהושע, כדי שיכלו: לקח כלי ושם בו את המים שהם בולעים את כל המימות, וציוה להם למלאות את הכלי במים אחרים עד שיתמלא וייפטרו וילכו להם, אך כל מים ששפכו לשם היו נבלעים, ונזקקו לשאת על כתפיהם עוד ועוד מים, עד שבלו והלכו לאבדון].

מתניתין:

חמורה מעוברת שלא ביכרה:

והשכים ומצא שילדה שני זכרים שהאחד מהם בלבד הוא בדין פטר חמור, הרי זה נותן טלה אחד לכהן, שהרי ודאי יש לו פטר חמור.

ואם ילדה זכר הקדוש בקדושת בכורה, ונקבה שאינה ראויה להיות קדושה, ואין ידוע מי הוא הראשון, הרי זה מפריש טלה אחד כדי להפקיע מן הבכור - אם אכן יש כאן מי שנתקדש בקדושת בכורה - את קדושתו ואיסורו, ^[1] אבל אינו נותנו לכהן אלא הוא לעצמו, שהרי ספק הוא אם יש כאן דין בכורה, והמוציא מחבירו עליו הראיה. ^[2]

מי שהיו לו שתי חמוריות מעוברות שלא ביכרו:

והשכים ומצא שילדו שני זכרים, הרי זה נותן שני טלאים לכהן, כי אנו תולים שכל אחת מהם ילדה זכר אחד, ואם כן הרי נולדו לו שתי בכורות. ^[3]

ואם ילדו זכר ונקבה, או שילדו שני זכרים ונקבה, ונמצא שיש לו בכור אחד ודאי, הרי זה נותן טלה אחד בלבד לכהן, כי בכור אחד ודאי יש לו, אבל אינו נותן טלה נוסף לכהן, כי שמא השניה ילדה את הנקיבה תחילה. ^[4] ואם ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות, שיתכן ואין כאן אפילו בכור אחד כי הנקבות נולדו תחילה, ^[5] אין כאן לכהן כלום. ^[6]

ואם היו לו שתי חמוריות, אחת שכבר ביכרה, ואחת שעדיין לא ביכרה:

וילדו שני זכרים, הרי זה נותן טלה אחד לכהן, שהרי אף זו שלא ביכרה ילדה בכור.

ואם ילדו זכר ונקבה, ואין ידוע אם הזכר מזו שכבר ביכרה ואין כאן בכור, או שמא מזו שלא ביכרה ויש כאן בכור, הרי זה מפריש טלה אחד, אך אינו נותנו לכהן, כי שמא אין כאן בכור ונוטלו לעצמו.

ומנין שפודים בשה? שנאמר: "ופטר חמור תפדה בשה".

ושה זה אפשר שיהיה מן הכבשים ואפשר שיהיה מן העזים, זכר ונקבה [או נקבה] גדול וקטן, תמים ובעל מום.

ופודה בו פעמים הרבה, אם החזירו לו הכהן אחר שנתנו לו. ^[7] ונכנס לדיר להתעשר, ויתבאר כוונת המשנה בגמרא.

ואם מת הפדיון נהנין בו, ותתבאר כוונת המשנה בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן:

שנינו במשנה לקמן יז א גבי בכור בהמה טהורה: רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחת, רבי יוסי הגלילי אומר שניהם לכהן, שנאמר: "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'", ומשמע: שני זכרים; וטעמו משום דאפשר לצמצם שיצאו שניהם כאחד ושניהם בכורות, והרי אמרה תורה שאף שני בכורות קדושים; וחכמים נחלקו עליו שם, משום שאי אפשר לצמצם.

סבורה היתה הגמרא בטעם המשנה שאינו נותן אלא טלה אחד, שהוא משום שאי אפשר לצמצם, ונקטינן שהאחד יצא קודם לשני ואין כאן אלא בכור אחד, ואם כן: מאן תנא, מי הוא התנא ששנה את משנתנו?

אמר רבי ירמיה דלא כרבי יוסי הגלילי, דאי רבי יוסי הגלילי, האמר גבי בכור בהמה טהורה, שאם יצאו שני ראשיהם כאחד שניהם קדושים משום דאפשר לצמצם, ואם כן אף כאן מן הדין שיהיו שניהם בדין בכורה. ^[8] אמר אביי: אפילו תימא רבי יוסי הגלילי, שאני התם גבי בכור בהמה טהורה, דכתיב [שמות יג יב]: "וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים [לשון רבים] לה'", הרי שריבתה תורה שני זכרים לבכורה, אבל גבי פטר חמור אין קדוש בבכורה אלא אחד, וספק הוא מי קדוש.

ומקשינן: וליגמר פטר חמור מיניה [מבכור בהמה טהורה], שיהיו שני זכרים בדין בכורה אף בפטר חמור!?

ומשנינן: הא מיעט רחמנא "הזכרים [תוספת ה"א]", למעט פטר חמור.

איכא דאמרי: לימא מתניתין דלא כרבי יוסי הגלילי, דאי רבי יוסי הגלילי, האמר דאפשר לצמצם.

אמר אביי: אפילו תימא רבי יוסי הגלילי היא, שאני התם דכתיב "הזכרים לה'".

ומקשינן: בשלמא לרבי ירמיה דלא מוקי לה כרבי יוסי הגלילי, ונקטינן שלא יצאו שני ראשיהם כאחד, היינו דלא קתני "ויצאו שני ראשיהן כאחד" כשם ששנינו גבי בכור בהמה טהורה.

אלא לאביי המפרש שאין קדוש אלא אחד אפילו אם באמת יצאו שני ראשיהן כאחד, ליתני "ויצאו שני ראשיהן כאחד", כשם ששנינו גבי בכור בהמה טהורה.

ועוד מקשינן על אביי מהא דתניא: חמורו שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחד, רבי יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן, שנאמר "הזכרים לה'" -

קודם גמר הקושיא מפרשת הגמרא את לשון הברייתא "שנאמר הזכרים לה'", דמשמע: בפטר חמור נאמר "הזכרים לה'", והא כי כתיב האי "הזכרים לה'" בקדושת הגוף - היינו בכור בהמה טהורה שהוא קדוש קדושת הגוף - הוא דכתיב, ולא בפטר חמור!?

ומפרשינן: אלא אימא בברייתא: "משום שנאמר הזכרים לה'", כלומר, היות ונאמר בבכור בהמה טהורה "הזכרים לה'" ילפינן מיניה נמי לפטר חמור -

ועל כל פנים מבואר בהדיא בברייתא שרבי יוסי חלוק על משנתנו, ותיובתא דאביי -

ומסקינן: אכן תיובתא דאביי, ומשנתנו דלא כרבי יוסי הגלילי.

הערות

^[1] כמבואר בגמרא, שמשנתנו רבי יהודה היא, הסובר: פטר חמור אסור בהנאה, ולכן צריך לפדותו אף שאינו נותנו לכהן.

^[2] הוסיף רש"י: ואיסורא ליכא [במה שמשאיר את הפדיון ברשותו], דאפילו פטר חמור גמור שפדאו בשה, אין קדושה לא בו ולא בפדיונו, כדקתני במתניתין "ואם מת - פדיון פטר החמור - נהנין בו", אלא גזל הוא דאיכא, אם אינו נותן את הטלה לכהן, דממונו הוא, והכא ליכא גזל דספק הוא.

^[3] נתבאר על פי התוספות, שהמשנה עוסקת באופן שאין אנו יודעים מי ילד מה, ומכל מקום נותן שני טלאים לכהן, ואף שיתכן כי האחת ילדה שני זכרים וולדה של השניה נימוח, כי לזה לא חיישינן.

^[4] כן פירש רש"י. וכתב עוד רש"י וכן כתבו התוספות והרא"ש, שאם ילדו שני זכרים ונקבה, הרי זה מפריש עוד טלה אחד, כיון שיש ספק שמא ילדה גם השניה זכר תחילה, אלא שהוא לעצמו, וראה מה שכתב הרא"ש את הטעם שלא הזכירה זאת משנתנו. ובמשנה למלך [בכורים יב כא] כתב, דבפשוטו היה נראה - וכאשר משמע מלשון המשנה שלא הזכירה שמפריש טלה נוסף לעצמו - שאינו צריך להפריש טלה נוסף, כי משנתנו הרי עוסקת באופן שאין אנו יודעים מי ילד מה, ובכלל הספק שמא ילדה האחת שני זכרים והשניה ילדה נקיבה בלבד, ואם כן יש כאן ספק ספיקא, כי שמא לא ילדה זכר כלל, ואף אם ילדה זכר שמא נולדה הנקיבה תחילה. ואף שכתב רש"י בד"ה או שילדו שני זכרים ונקיבה "דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקיבה", שהיה משמע לכאורה שאנו יודעים שכן היה, אין זו כוונת רש"י "כי מי דחקו לזה", וראה שם ביאורו בדברי רש"י. [ולפי זה, מה שכתב רש"י דאינו נותן טלה שני לכהן משום שמא ילדה נקיבה תחילה, הוא הדין שהיה יכול רש"י לומר, שספק הוא שמא לא ילדה זכר כלל]. ומכל מקום לרש"י ותוספות חייב להפריש טלה מספק, כמבואר הטעם ברא"ש [סימן י]: כיון דאפשר ליה בתקנתא דהפרשת טלה, ולא קמפסיד ולא מידי, שהרי הוא חולין והוא לעצמו, לית ליה למיסמך אהיתירא דתרי ספיקי. וברא"ש שם הוכיח ממשנתנו, שגם על רוב לא סמכינן ליפטר מלהפריש טלה והוא לעצמו, שהרי בילדה זכר ונקיבה יש רוב לפוטרו, כמבואר שם ובתוספות ד"ה זכר, ומכל מקום מפריש טלה והא לעצמו, וכמבואר בתוספות שם "דבספק מועט החמירו להפריש טלה לעצמו", והוכיח עוד כן מדברי הגמרא, ויובא בהערה על הגמרא. ולשון הרמב"ם בזה סתום, שהוא כתב כלשון משנתנו, דבלידת זכר ונקיבה מפריש טלה והוא לעצמו, ובלידת שני זכרים ונקיבה נותן טלה אחד לכהן, ולא פירש הרמב"ם אם מפריש טלה נוסף, ואילו על הבבות שבהמשך המשנה טרח הרמב"ם לבאר שאינו מפריש טלה לעצמו, ואם כן בלידת שני זכרים ונקיבה לא ידענו מה דעתו, וראה כסף משנה ומשנה למלך בדעת הרמב"ם. וראה עוד בספר המפתח.

^[5] א. כתב רש"י על מה ששנינו שני זכרים ושתי נקבות: ספק הן, דשמא כל חד וחד ילדה זכר ונקבה, ושמא נקבות יצאו תחילה, הילכך אין כאן לכהן כלום. ובפשוטו אין כוונתו לומר דספק ספיקא הוא לפוטרו, שהרי כדי לפוטרו מליתן לכהן אין צריך ספק ספיקא, שאף בספק אחד המוציא מחבירו עליו הראיה. ועוד, דמה ספק ספיקא הוא! ? כי אילו היה אומר רש"י דשמא כל חד וחד ילדה נקיבה, היה כאן ספק ספיקא, דהיינו, שמא לא ילדה זכר כלל, ואפילו ילדה זכר שמא יצאה הנקיבה תחילה [וכעין הספק ספיקא שנזכרה בהערה לעיל], וגם ספק ספיקא זה אינו אלא ביחס לאחת, ואין כאן כדי לפוטרו לגמרי מליתן שה לכהן, אבל מה שכתב רש"י "דשמא ילדה כל חד וחד זכר ונקיבה" אין זה עושה ספק ספיקא כלל. ובהכרח שהכל ספק אחד הוא, שביחס לכל אחת אנו אומרים שמא ילדה עמה נקיבה והיא יצאה תחילה. ועיקר כוונת רש"י, דאף שבודאי האחת ילדה גם נקיבה ויש בה ספק שמא יצאה נקיבתה תחילה, הרי אין ברור לנו שגם השניה ילדה נקיבה עד שנסתפק שמא יצאה היא תחילה, ולזה כתב רש"י, דחיישינן שמא ילדה גם היא נקיבה והיא יצאה תחילה. [אך עדיין צריך ביאור, כי למה צריכים אנו להסתפק שילדה זכר ונקיבה והיא יצאה תחילה כדי לפטור אף את השניה, ולמה לא נסתפק שמא השניה ילדה נקיבה ולא זכר, שהרי מרש"י זה עצמו מוכח שאין אנו יודעים מי ילדה מה]. ב. הקשה המשנה למלך [בכורים יב כא ד"ה וחזות]: הרי בשתי נקבות וזכר איכא ספק ספיקא להחמיר: ספק אם האחת ילדה זכר והשניה ילדה שתי נקבות, ואם כן הזכר קדוש, ואם תמצי לומר שהזכר לא נולד לבדו, אימא הזכר נולד תחילה ואחר כך נקיבה, ולפי מה שהשריש מוהריב"ל שבספק ספיקא מוציאין מידי המוחזק, אם כן למה לא יטול הכהן טלה אחד כיון שהכהן זוכה בשני ספיקות. והיינו שיש כאן ספק ספיקא שעל כל פנים בכור אחד יש כאן, כי שמא לא היתה כאן נקיבה שנסתפק עליה שמא היא יצאה תחילה, ואפילו אם היתה כאן נקיבה, שמא מכל מקום יצא הזכר תחילה, ואם כן יטול הכהן טלה אחד! ? ולאו דוקא בשתי נקבות וזכר אחד קשה קושיא זו, אלא אף בשני זכרים ושתי נקבות, כי שמא האחת לא ילדה נקיבה כלל, ושמא יצא הזכר תחילה. וראה מה שצידד שם ליישב דבממון שאין לו תובעין אין הכהן מוציא ממון בספק ספיקא, אך הקשה על זה, ראה שם ובספר המפתח.

^[6] א. כתב רש"י: אלא מפריש לכהן שני טלאים לאפקועי איסורייהו והן לעצמו, והיינו משום שספק הוא, ודינו להחמיר לענין הפרשה. ומה שהצריך רש"י שני טלאים ראה בהערה בהמשך המשנה. אבל הרמב"ם [בכורים יב כא] כתב: ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום, ואינו צריך להפריש טלה לעצמו. לפי שיש כאן ספיקות הרבה, שמא האחת ילדה זכר והשניה שתי נקבות, או שמא זו ילדה נקיבה והאחרת זכר ואחריו נקיבה, או נקיבה ואחריה זכר, וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ובשתי נקבות. ודבריו אינם מובנים, כי מה הוא זה שכתב הרמב"ם שמא האחת ילדה זכר והשניה שתי נקיבות, והרי לפי צד ספק זה חייב הוא להפריש על כל פנים טלה אחד, וכן הספק שכתב הרמב"ם "או שמא זו ילדה נקיבה, והאחרת זכר ואחריו נקיבה" אינו ספק לפטור את שתיהן, אלא האחת חייבת, ורק הספק שמא נקיבה ואחריה זכר הוא ספק לפוטרו. ובמשנה למלך שם הקשה על הרמב"ם: הרי אדרבה יש כאן ספק ספיקא להחמיר, וכמו שנתבאר בהערה לעיל, ואפילו להוציא ממון היה צריך לפי דעת מוהריב"ל, ואילו הרמב"ם הוסיף עוד לפוטרו מלהפריש טלה. [ומבואר מדבריו, דגם לענין פדיון לעצמו יש כאן ספק ספיקא להחמיר, ואף שיש לומר, דכיון דעיקר הפדיון הוא להפקיע את איסורו של הבכור, וכשאנו דנים על האיסור עצמו הרי אין כאן ספק ספיקא, כי אף שמכח הספק ספיקא ידענו שיש כאן אחד שהוא אסור, הרי אין אנו יודעים מי הוא האסור, וספק זה ספק אחד הוא ולא ספק ספיקא, ואינו דומה לחיוב הפדיון לכהן, שהכהן טוען דיש כאן ספק ספיקא שהישראל צריך לפדות אחד מהנולדים לו יהיה איזה שיהיה. וכנראה טעמו של המשנה למלך הוא, שאין חיוב הפדיון בא כדי להתיר לו להשתמש בבכור, אלא שציותה תורה להפקיע את קדושת ואיסור הבכור, ואם כן כיון דמכח ספק ספיקא ידענו שיש לו בעדרו בכור שהוא קדוש ואסור, הרי הוא חייב בפדיון]. וכתב עוד: וראיתי להראב"ד שכתב: יש כאן שיבושין, והספיקות: שמא הזכר יצא אחר הנקיבה. והנראה שכוונתו להשיגו מה שכתבנו, דאיך כתב דאינו צריך להפריש טלה לפי שיש כאן ספיקות הרבה, ואין כאן אלא ספק אחד, והוא שמא הזכר יצא אחר הנקיבה, אבל השני ספיקות האחרים אדרבה להחמיר, וכדכתיבנא. ומיהו הכסף משנה פירש באופן אחר את כוונת הראב"ד, וראה רדב"ז. ובחזון איש [בכורות יז א] כתב בביאור שיטת הרמב"ם שאינו מחייבו להפריש טלה מספק: משום שאנו דנין על כל אם ואם לבד, ובכל אחת אנו צריכין להחליט שהיא לא ילדה בכור מכח ספק ספיקא, דילמא לא ילדה זכר כלל ואם תמצי לומר שילדה זכר דילמא ילדתו אחר נקיבה, וכיון שהחלטנו בכל אחת שלא ילדה בכור, אמרינן דאין כאן בכור, אף על גב דכשאנו דנין על הולד יש בו רק ספק אחד, מכל מקום כיון דהספק מחמת שתי אמהות, ובכל אחת ספק ספיקא להתיר, ספיקו מותר. וראה מה שהוסיף שם במוסגר.

^[7] כן פירש רש"י כאן ולעיל ד ב. אבל התוספות שם כתבו, שבאופן זה אין צריך לחדש שפודה בו פעמים הרבה, אלא הסיפא של המשנה עוסקת באופן המבואר ברישא שפודה את הספיקות בטלה והוא לעצמו, ובזה הוא שחידשה המשנה שיכול לפדות בו ספיקות הרבה. וראה בהערה שם, שיש לדון אם יכול לפדות בבת אחת כמה ספיקות, או שפודה וחוזר ופודה. ולשיטת רש"י, אדרבה בספיקות אינו פודה בו פעמים הרבה, וכמבואר מדברי רש"י במשנתנו בד"ה שני זכרים, שכתב "מפריש עליהן שני טלאים לאפקועי איסורייהו והן לעצמו". ובקהלות יעקב בכורות סימן ג ביאר את מחלוקתם: דעת רש"י ז"ל, דכל הזוכה ממונא מכח מוחזק, אי נמי מכח חזקת מרא קמא אינו נחשב בעליו בהחלט, דבאמת גוף הדבר ספיקא הוא, אלא שאי אפשר להוציא מתחת ידו מספק, והוא רשאי להשתמש בו כמו בשלו, אבל שם בעלים לא חל עליו להצד שבאמת אינו שלו, ומכירתו והקדשו אינו אלא ספק אי חל, דלעשות מכירה או הקדש צריך שיהיה בעלים, ומהאי טעמא נמי אין יכול להתפיסו לפדיון פטר חמור עוד הפעם בתורת ודאי, דשמא אינו בעליו. ודעת רבינו תם ז"ל היא: דכל שזכה מכח מוחזק, רחמנא זיכה לו בתורת ודאי, ונעשה בעלים גמור ויכול להקדישו ולמוכרו מכירה ודאית והוא הדין דחוזר ופודה בו. ועיין בקונטרס הספיקות כלל א אות ח שנסתפק בזה, ע"ש. וראה עוד שם.

^[8] ברא"ש סימן י מבואר, שאפילו לרבי יוסי הגלילי אין השני בדין בכורה ודאי, כי משנתנו עוסקת באופן שאין אנו יודעים אם נולדו בבת אחת, ורק שהיה לנו לחוש שמא ילדו בבת אחת, והיה למשנה לשנות שמפריש טלה נוסף לעצמו. ומכאן הוכיח הרא"ש, דחיישינן אפילו למיעוטא כשהנידון הוא להפריש לעצמו, וכעין שכתבו התוספות ד"ה זכר. ובחזון איש [בכורות יז א] כתב לפרש, [ראה שם מה שהוקשה לו], שדקדוק הגמרא הוא, שאילו היתה סוברת משנתנו כרבי יוסי הגלילי היה לה לשנות שאם ראינו יציאת שניהם בבת אחת הרי שניהם בדין בכורה ודאי, שהרי כל האופנים נשנו במשנה, ולמה לא הזכירה משנתנו גם אופן זה. ולדבריו מתיישבת קושיית רבי עקיבא איגר בשו"ת חלק א סימן קסז [הובאה בליקוטים לקמן יז], שהקשה לשיטת התוספות [כפי שהובאה שם] בביאור "אי אפשר לצמצם", דהיינו שאי אפשר לברר את הדבר, אבל מכל מקום יכול להיות שהוא מצומצם, אם כן הרי כאן שלא היתה הלידה בפנינו, אלא שנמצאו בדיר שני זכרים, איך תלוי הדין במחלוקת רבי יוסי הגלילי וחכמים אם סומכים על השערת ראות עינינו, והרי ממילא לא היתה הלידה בפנינו, ואם לרבי יוסי הגלילי חוששים שהיה מצומצם, הכי נמי ליחוש לרבנן. וסיים בצע"ג. ולביאור החזון איש אין כאן קושיא.

כי מטי לבי בליעי [כאשר הגיעו לבית הבלועים, מקום בים שבו בולעים המים כל מה שמגיע לשם], מלא כוזא דמיא מבי בליעי [מילא כד קטן של מים מבית הבלועים]. כד אתו אוקמינהו קמי קיסר [כאשר באו, העמיד אותם לפני הקיסר]. חזנהו דהוו מעני [ראה אותם הקיסר שהם מעונים], מפני שהיו בשבי, אמר ליה [לו] הקיסר לר' יהושע בן חנניה: הני לאו נינהו [אלה אינם הם]! שזקני אתונה תקיפים הם וגאים. שקל מעפרייהו ושדא עילוייהו [לקח ר' יהושע מעפרם שנטל עמו וזרק עליהם], וכיון שהריחו ריח מקומם — חזרה נפשם אליהם, אקשו לאפי מלכא [העיזו ודיברו קשות בפני המלך]. כיון שכך אמר ליה [לו] הקיסר לר' יהושע: כל דבעית עביד בהו [כל שאתה רוצה עשה בהם].

אייתינהו מיא דאייתי מבי בליעי [הביא את המים שהביא מבית הבלועים], שבולעים הכל, שדינהו בתיגדא [שפך אותם בכלי], אמר להו [להם]: מליוה להו ואיזילו לכו [מלאו אותו ולכו לכם] לדרככם. מלו ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו [ומילאו ושפכו בו ראשונים ראשונים ובלע אותם] הכלי, וכך מלו [מילאו, עוד ועוד] עד דשמיט כתפייהו [שנשמטו כתפיהם], ובלי להו ואזול [ובלו להם והלכו, כלו] אותם חכמי אתונה.

א משנה חמורה שעדיין לא ביכרה, וילדה שני זכרים — נותן טלה אחד לכהן כפדיון פטר חמור, שהרי אחד מהם בוודאי בכור. אם ילדה החמורה זכר ונקבה, ואינו יודע אם הזכר נולד ראשון וחייב בפדיונו, או אם הנקבה נולדה תחילה ואין כאן דין בכורה — מפריש טלה אחד מספק, שמא הזכר נולד ראשון, ואולם הבעלים נוטל את הטלה לעצמו, שאין זה אלא חוב כספי לכהן, ובכל ספק שבדיני ממונות — המוציא מחבירו עליו הראיה.

שתי חמוריו שלא ביכרו וילדו שני זכרים — נותן שני טלאים לכהן, ששניהם בכורות ודאים. ילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה — נותן טלה אחד לכהן, שאחד מן הזכרים ודאי בכור. ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות — אין לכהן כלום, שמא שתי החמורות ילדו נקבות בתחילה.

ומקרה נוסף: היו לו שתי חמורות, אחת שכבר ביכרה ונפטרה מן הבכורה, ואחת שעדין לא ביכרה, וילדה (וילדו) שני זכרים — נותן טלה אחד לכהן, לפדיון הזכר של זו שלא ביכרה. ילדו זכר ונקבה — מפריש טלה אחד, מספק, שמא הזכר נולד לזו שלא ביכרה, ואולם נוטל אותו לעצמו, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומנין שפודים פטר חמור בטלה?

שנאמר: "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד, ב). ונותן שה בין מן הכבשים ובין מן העזים, בין זכר ובין נקבה, גדול או קטן, תמים או בעל מום. ופודה בו באותו שהפעמים הרבה, אם חזר הכהן ונתנו לו.

וכשמפריש טלה מספק, והוא נוטלו לעצמו — הריהו שלו לכל דבר, ולכן נכנס לדיר להתעשר, כלומר, להיות חלק מן העדר שמפריש ממנו מעשר בהמה. ואם מת — נהנין בו, כאשר יבואר בגמרא.

ב גמרא שנינו במשנה כי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים — נותן טלה אחד לכהן. ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] של משנתנו, הסבור כי אין הכהן מקבל אלא טלה אחד במקרה כזה? אמר ר' ירמיה: הרי זה שלא כשיטת ר' יוסי הגלילי, אלא כשיטת החולקים עליו. דאי [שאם] כשיטת ר' יוסי הגלילי — האמר [הרי הוא אומר] במשנה להלן (יז,א) לגבי בהמה טהורה שילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהם כאחד, שאפשר לצמצם, כלומר, ייתכן ושני דברים יחולו בו זמנית, ושניהם בכורות. אבל לדעת חכמים החולקים עליו אי אפשר לצמצם, אלא אחד בכור ואחד אינו בכור, והיא איפוא שיטת משנתנו.

אמר אביי: יש להסביר את משנתנו אפילו תימא [תאמר] שהיא כדעת ר' יוסי הגלילי, שכן שאני התם [שונה שם] לענין בהמה טהורה, דכתיב [שנאמר]: "וכל פטר שגר בהמה... הזכרים לה' "(שמות יג, יב) בלשון רבים, לומר: אפילו יצאו שנים כאחד — הריהם בכורות. אבל לא נאמר כן לגבי פטר חמור, ולכן רק אחד מהם בכור.

ושואלים: וליגמר מיניה [ונלמד ממנו], ממה שנאמר בבכור בהמה טהורה לפטר חמור! ומשיבים: הא מיעט רחמנא [הרי מיעטה התורה] בלשון "הזכרים", בה' הידיעה, לומר: דווקא הזכרים הללו, ולא של פטר חמור.

ומעירים: איכא דאמרי [יש שאומרים] סוגיה זו בלשון אחרת: לימא [האם נאמר] שמשנתנו שלא כשיטת ר' יוסי הגלילי? דאי [שאם] כשיטת ר' יוסי הגלילי — האמר [הרי הוא אומר] לגבי בכור בהמה טהורה: אפשר לצמצם, ואם נולדו כאחד — שניהם בכורות! אמר אביי: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו שיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאני התם [שונה שם] לגבי בהמה טהורה, דכתיב [שנאמר] "הזכרים לה' ".

ושואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' ירמיה, דלא מוקי לה [שאינו מעמיד אותה, את משנתנו] כר' יוסי הגלילי — היינו דלא קתני [זהו שאינו שונה בה] "ויצאו שני ראשיהן כאחד", משום שלא ייתכן מקרה כזה, וכדעת חכמים החולקים עליו. אלא לדעת אביי, שסבור שמשנתנו היא כשיטתו של ר' יוסי הגלילי, שמקרה כזה ייתכן — ליתני [שישנה] במשנתנו: "ויצאו שני ראשיהן כאחד", ללמד שאפילו במקרה זה אינו נותן לכהן אלא טלה אחד!

ועוד, תניא [שנויה ברייתא]: חמורו שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחד, ר' יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן, שנאמר "הזכרים לה' ".

ויש להקשות: והא [והרי] לדברי אביי, כי כתיב האי [כאשר נאמר פסוק זה], בקדושת הגוף הוא דכתיב [שנאמר], לשיטת ר' יוסי הגלילי, כלומר, בבכור בהמה טהורה, ולא בפטר חמור! אלא רואים אנו כי משום שנאמר "הזכרים לה' "בבהמה טהורה, למדים אנו גם לבהמה טמאה שהדין כן, ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא זו על דברי אביי! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא], ונדחו דבריו. ומשנתנו היא איפוא כשיטת חכמים החולקים על ר' יוסי, וסבורים כי אי אפשר לצמצם, וגם כשיצאו ראשיהם כאחד — רק אחד מהם בכור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When they reached the House of the Swallowed, a location in the sea where the water absorbs everything in its vicinity, Rabbi Yehoshua ben Ḥananya filled up a small jug of water from the House of the Swallowed. When they arrived, he presented the sages of Athens before the emperor. The emperor saw that the sages of Athens were suffering due to their having been taken captive. He said to Rabbi Yehoshua: These individuals cannot be the sages of Athens, because those sages are strong and arrogant. Rabbi Yehoshua took some of the dirt that he had taken from Athens and threw it upon them. When they smelled the scent of their own soil they began to act like themselves again, and they spoke with arrogance before the king. Upon hearing them, the emperor said to Rabbi Yehoshua: You may do with them whatever you wish.

Rabbi Yehoshua brought the water that he had brought from the House of the Swallowed and poured it into a utensil [betigada]. He said to the sages: Fill it up and go on your way. They filled and poured one by one, i.e., they filled the utensil by pouring in water numerous times, and each time the utensil swallowed up the water. They continued to fill it until their shoulders became disjointed. In this manner, the sages of Athens were defeated.

MISHNA: In the case of a female donkey that had not previously given birth and now gave birth to two male offspring, as there is no doubt that one of them is firstborn, its owner gives one lamb to the priest in redemption of that firstborn. If it gave birth to a male and a female and it is not known which was born first, he designates one lamb as firstborn in case the male was born first. Nevertheless, since it is merely a monetary debt to the priest, the burden of proof rests upon the claimant, in this case the priest. Due to that uncertainty, the priest can offer no proof and the owner keeps the lamb for himself.

If an individual has two donkeys, and both of his two donkeys had not previously given birth and they now gave birth to two males, one each, the owner gives two lambs to the priest. If they together gave birth to a male and a female or to two males and a female, he gives one lamb to the priest, as one of the males is certainly a firstborn. If they together gave birth to two females and a male or to two males and two females, the priest receives nothing, as perhaps the two firstborn were females.

If one of his donkeys had previously given birth and one had not previously given birth and they now together gave birth to two males, the owner gives one lamb to the priest as redemption for the firstborn male. If they together gave birth to a male and a female he designates one lamb for himself, as it is uncertain whether or not the male was a firstborn and the burden of proof rests upon the claimant.

From where is it derived that the firstborn of a donkey is redeemed with a lamb? It is derived from a verse, as it is stated: “And you shall redeem the firstborn of a donkey with a lamb [seh]” (Exodus 34:20). The owner may give a lamb either from sheep or from goats; from males or females, from older or younger animals, and from unblemished or blemished animals. If the priest returns the lamb to the owner, he may redeem firstborn donkeys with it many times. In a case where he designates a lamb due to uncertainty and keeps it for himself, it is his in every sense. Consequently, it enters the pen in order to be tithed with the other non-sacred animals (see Leviticus 27:32), and if it dies, one may derive benefit from its carcass.

GEMARA: With regard to the first clause of the mishna the Gemara asks: Who is the tanna who taught that if a female donkey that had never given birth before gives birth to twin males, the owner gives only one lamb to the priest? Rabbi Yirmeya says: It is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili. As if it were in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, doesn’t he say in a later mishna (17a) with regard to a kosher animal that gave birth to two males and both their heads emerged as one, that it is possible that both births coincided precisely, and therefore both of the twins are given to the priest? According to his opinion, in the case here as well, two lambs should be given to the priest. The mishna clearly follows the opinion of the Rabbis that only one of the two is considered a firstborn.

Abaye says: You may even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, and it is different there with regard to a kosher animal, as it is written: “Every firstborn that you have of animals, the males shall be the Lord’s” (Exodus 13:12), i.e., the word “males” is written in the plural. This indicates that if they emerged simultaneously they both have firstborn status. By contrast, with regard to redeeming a firstborn donkey, only one has firstborn status.

The Gemara challenges: But let him derive from the halakha of a firstborn kosher animal that the halakha of a firstborn donkey is the same. The Gemara answers: The Merciful One restricted this principle to the case of a firstborn kosher animal, where it is written: “The males shall be the Lord’s.” The word “the” indicates that two males can be considered firstborn only in the case of a firstborn kosher animal.

Some say there is another version of this discussion: Let us say that the mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, as if it follows the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, doesn’t he say it is possible that both births coincide precisely, and if they were born simultaneously both are considered firstborn? Abaye says: You may even say it is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, and it is different there, as it is written: “The males shall be the Lord’s.”

The Gemara asks: Granted, according to Rabbi Yirmeya, who does not interpret the mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, that is the reason that it does not teach: And both of their heads emerged as one, as stated in the mishna where the ruling of Rabbi Yosei HaGelili is taught; according to the Rabbis who disagree with Rabbi Yosei HaGelili, this is impossible. But according to Abaye, who holds that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili and such an occurrence is possible, let the mishna teach: And both of their heads emerged as one, indicating that in this case even Rabbi Yosei HaGelili agrees only one lamb is given to the priest.

Furthermore, it is taught in a baraita: If one’s donkey had not previously given birth and now gave birth to two males, and both of their heads emerged as one, Rabbi Yosei HaGelili says: Both of them are given to the priest, as it is stated: “The males shall be the Lord’s.”

The Gemara clarifies: But when this verse is written, isn’t it written with regard to a firstborn kosher animal, which has inherent sanctity, unlike a firstborn donkey? Rather, because it is stated with regard to a kosher animal: “The males shall be the Lord’s,” this serves as the basis for the halakha with regard to the firstborn of a non-kosher animal that both males can be considered firstborn. If so, the refutation of the opinion of Abaye is in fact a conclusive refutation, and the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis, not that of Rabbi Yosei HaGelili.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כי מטא לבי בליעי. מקום שיש בים שבולעין מים אחרים ואיכא דאמרי היינו בארה של מרים:

דהוו מעני. כמי שגלה ממקומו ולא היה להם מענה לשון:

אקשו לאפי מלכא. כשהרגישו עפרם גבה לבן על עפרתן ואקשו לאפי מלכא והיו משיבין דברים לפני המלך בגאוה:

א"ל. לר' יהושע כל דבעית עביד בהו:

שרנהו בתיגרא. בכלי בכד גדול:

עד דשמיט כתפיהו. מינייהו וכלו ואזיל:

חמורו שלא בכרה. שמעולם לא ילדה אלא עכשיו וילדה ב' זכרים:

נותן טלה א' לכהן. בשביל פדיון אותו שיצא תחלה:

ואם ילדה זכר ונקבה ואינו יודע איזה יצא ראשון אי הזכר שהוא קדוש בבכורה מפריש טלה אחד כדי להפקיע קדושת בכור ספק להפקיע איסורו:

והוא. אותו טלה יהיה לעצמו של ישראל ויהיה חולין גמור ומותר לאוכלו מ"ט משום דאמרינן המוציא מחברו עליו הראיה וכיון שהכהן אינו יכול להביא ראיה שהזכר יצא ראשון הלכך הוא לעצמו של ישראל:

זכר ונקבה. שאחת ילדה זכר ואחת ילדה נקבה נותן טלה אחד לכהן. בשביל אותו שילדה זכר:

שני זכרים ושתי נקבות. שכל אחד ילדה זכר ונקבה ואינו יודע איזה יצא ראשון:

אין כאן לכהן כלום. אבל יפריש ב' טלאים לעצמו:

אחת שבכרה כבר ואחת שלא בכרה מעולם אלא עכשיו וילדו ב' זכרים כו':

שנאמר ופטר חמור וגו'. האי שנאמר לא משמע עלה דמלתא דקאמר אלא בבא לחודה קאמר כלומר האי דכתיב ופטר חמור תפדה בשה לא שנא בשה לחוד אלא אפי' בעז או בזכר או בנקבה או בגדול או בקטן או בתם או בבעל מום כשר לפדות:

ופודה בו פעמים הרבה כלומר אם בא לידו אותו שה שנתנו לכהן בפדיון פטר חמור אחד וחזר הכהן ומכרו לו או נתנו לו יכול לפדות בו באותו שה פטר חמור אחר בכל עת שיבא לידו יכול לחזור ולפדות בו או שאם היה כן שהפרישו לעצמו כדאמרן ונולד לו פטר חמור אחר ודאי יכול לפדותו באותו שה עצמו ואותו טלה שהפרישו לעצמו הוי חולין גמורין ונכנס לדיר להתעשר עם שאר כבשיו:

ואם מת נהנה בו ישראל שהפריש שה ליתנו לכהן בשביל פטר חמור ודאי ולא הספיק ליתנו לכהן עד שמת נהנה בו כהן בעורו ובנבילתו דמעידנא דאפרשיה זכה בו כהן וברשותיה קאי:

דאי ריה"ג. הא אמר באידך פירקין דאפשר לצמצם כדאמרי' ריה"ג אומר שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה' הכא נמי אי ר' יוסי הוא נותן ב' טלאים לכהן מיבעי ליה דהא אית ליה אפשר לצמצם דיצאו שניהם כאחת:

שאני התם. גבי בכור בהמה טהורה הזכרים לה' משמע שניהם אבל הכא בפדיון פטר חמור לא כתיב הזכרים:

הא מיעט רחמנא הזכרים. דכתיב הזכרים אחרינא דמייתר כל פטר רחם הזכרים למעט אחריני דהני דקדושת הגוף נינהו הזכרים לה' תרוייהו אבל בקדושת דמים לא:

בשלמא לר' ירמיה. דפסיק ואמר דלא כר' יוסי היינו דלא קתני הכא בחמור שלא בכרה ויצאו ראשיהם כאחד כדתני במתניתין דאידך פירקא דאיירי בה ר' יוסי אלמא דהא מתני' לאו ר' יוסי היא:

אלא לאביי. דבעי לאוקמה כר' יוסי ליתני הכא ויצאו ב' ראשים כאחד ואע"ג דמצומצמין אינהו דאפשר לצמצם חד הוא דקדוש דהא מיעט רחמנא הזכרים. ועוד הא אשכחן בברייתא דתני ויצאו ב' ראשים כאחד ריה"ג אמר שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה':

והא כי כתיב האי הזכרים לה' בקדושת הגוף כתיב והיכי מצי למילף לפטר חמור מיניה אלא משום שנאמר הזכרים לה' גבי בכור בהמה טהורה ילפינן נמי מיניה לפטר חמור ואם איתא דמתני' ר' יוסי היא ליתני נמי במתני' ויצאו אלא מדלא קתני ש"מ דלא ר' יוסי היא אלא רבנן ותיובתא לאביי:

תוס' ד"ה בי בליעי כו' היאך יורדים לתהום כו' או חריץ כו' מדאמר שם בי בליעי אית ביה תלתא צלמי חד כו' עד כאן לשונם כצ"ל וכן היה בנוסחות תלמוד שלהן כמ"ש בע"י וק"ל:

בד"ה מאן תנא כו' דהכא אפי' לר' יוסי הגלילי מודה מדלא כו' וצריך לפרש כו' להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו עכ"ל כצ"ל וכן היה בנוסחת ואע"ג דלקמן במתני' בב' זכרים ונקבה נמי צריך להפריש טלה שני לעצמו כמ"ש התוס' לקמן ולא הוזכר במתני' היינו משום דסמך עצמו אבבא קמייתא כמ"ש הרא"ש אבל ברישא דמתני' אי הוי אתי כר"י הגלילי ה"ל למתני דבעי להפריש טלה שני לעצמו וק"ל:

בד"ה אמר רב אשי כו' אחותו הויא אינו מינו טפי כו' דדלמא הוי חציצה כו' פשיטא דלא הוי חציצה כו' אמאי לא אמר כל כו' והא פרישית לא אמר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה זכר ונקבה מפריש כו' וא"ת לר"י הגלילי אם יצאו שניהם בב"א כו' דקאי איצאו ב' ראשיהם כאחד כו' בכורת רחם וא"כ סמיך כו' וי"ל כדפרישית לעיל כו' להפריש טלה לעצמו עכ"ל כצ"ל וצ"ע אמאי לא קשיא להו הכי בפשיטות גם לרבנן כיון דנקבה חוצצת וקודם שיצא כולו יצאת אחותו וחוצצת וסמיך האי מיעוטא למחצה נקבות קודמין וכן הוא ברא"ש דגם לרבנן הוה רובא לפטור בזכר ונקיבה לר' יוסי הגלילי מרישא נמי מוכח דלא ניזל בתר רובא לפטור דהא בב' זכרים קאמר דלא אתיא כר"י משום דלר"י היה לו להפריש טלה שני לעצמו משום דשמא יצאו בבת א' אע"ג דלא שכיחא והוה מיעוטא ודו"ק:

בד"ה שתי חמוריו כו' כדפי' לעיל בפירקין כו' כה"ג גבי בכורות כו' דלא צריכי כלל עכ"ל ק"ק למאי שכתבו דקמ"ל לקמן דלא נימא שהאחת טינפה ה"נ הכא איכא למימר הכי מה"ט דצריכא ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ב' זכרים כו' דמוכח משום דקדושת בכור כו' עכ"ל כצ"ל:

במשנה שתי נקבות וזכר כו'. אין לכהן כלום. לכאורה יש כאן ס"ס לכהן ספק נולד הזכר לבד ואת"ל עם נקבה ס' הוא יצא תחלה. ודעת התוספות בכתובות (ט ב) ד"ה אי דבס"ס מוציאין ממון מחזקתיה. וכן הרשב"א הביאו הש"ך בכללי ס"ס סימן כ"ז כתב דס"ס עדיף כרוב. ואפשר דאלים יותר מרוב. ועכ"פ יקשה לרב דס"ל דאזלינן בממון אחר הרוב:

שם אחת בכרה ואחת שלא בכרה וילדו שני זכרים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה והוא לעצמו. אלא גזל הוא כו'. דממוניה הוא. כצ"ל:

רש"י ד"ה נותן טלה אחד לכהן. ואידך כו'. מפריש טלה והוא לעצמו. וכ"ה הלשון בטוש"ע סימן שכ"א סי"ד. לפירוש ר"ת לעיל (ד ב) בתד"ה ופודה וכן פסק הטור והרמ"א שם ס"ה והש"ך כתב שם ורשאי אח"כ לחזור ולפדות עליו ודאי פ"ח. לכאורה היה יכול לפדות בכאן שניהם על טלה אחד ויתנהו אח"כ לכהן. אך גם לשון התוספות בסד"ה מאן ל"מ כן. ואולי דהכא נתפס בתחלה בשביל הודאי וא"כ צריך ליתנו לכהן לכן אינו יכול לחזור ולפדות עליו את הספק וצ"ע בזה. אכן בשני זכרים ושתי נקבות שכתב רש"י דמפריש עליהן שני טלאים וכ"כ הטור והש"ך שם ודאי ל"ד. ועי' לקמן (יא) בתד"ה שהיו:

רש"י ד"ה שני זכרים. אלא מפריש עליהן שני טלאים כו'. הרמב"ם חולק בזה וסובר דאף להפריש א"צ וכמו שהביא הרע"ב בשמו ע"ש. ונ"ל דטעמיה משום דלישנא אין לכהן כלום משמעו דאפילו דין ספק אין לו כדמוכח במשנה רפ"ג כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום כו'. ואם ספק יאכל במומן לבעלים. והא דלקמן (יח ב) גבי רחלים דתני ג"כ בהאי לישנא ושם מודה הרמב"ם שהוא ספק. י"ל דהתם נקט שיגרת לישנא דהכא. וכה"ג כ' התוספות בד"ה שתי חמוריו. וכתב התוי"ט ואע"ג דבזכר ונקבה כו' לא ממעיט מהפרשת טלה כו'. והוא מלשון הכ"מ ע"ש. זו"נ בכדי נקטי דשם אינו אלא ספק אחד. ואין לומר דכוונו למש"כ הרא"ש דשם איכא ג"כ עוד מיעוט דנפקא מקצת נקבה בהדי זכר כו' וה"ל חציצה. דע"ז אינו מועיל תירוץ הכ"מ. אלא ע"כ צ"ל דהאי מיעוטא לא שכיח כלל ואינו נחשב למאומה:

תד"ה אר"א. וא"ת לאביי כו'. אמאי ל"א כל שאינו בזאח"ז כו'. על המשנה לק"מ דמיירי שלא ראינו שיצאו בב"א וזה לא שכיחא כמ"ש לעיל. וקושייתם אינה אלא אהא דפריך הש"ס לאביי ליתני ויצאו ראשיהן כאחד:

תד"ה שתי חמוריו. עיין מהרש"א. וכוונתו פשוטה להקשות על סוף דבריהם במש"כ דבבא דזו"נ נותן אחד (מה שהגיה הצ"ק הזכר הוא לחנם כי פשוט דקאי על מתניתין דהכא) לכהן דל"צ כלל. דלמא אתי לאשמועינן דלא תלינן שהאחת טנפה והשניה ילדה נקבה תחלה. והצ"ק לא ירד לכוונתו. גם מה שהקשה לריה"ג ע"ש. תמוה דאימא דלא בב"א יצאו:

תד"ה שני זכרים. וכן מוכח כו' דמוכח כו'. נראה משום דמשמע שם דוהשני ירעה כו' אתיא אפילו לר"ט ועמש"כ (יז ב) ברש"י ד"ה וחייב במתנות ולחנם הגיה הצ"ק:

גמ' חזינהו דהוו מענו וכו' ושדא עלוייהו כצ"ל:

שם מליוהו למיא וכו' ואזילו לכו כצ"ל:

שם ואחת שלא בכרה וילדה שני זכרים כצ"ל:

שם תניא חמורה שלא בכרה כצ"ל:

רש"י ד"ה אקשו העיזו כצ"ל:

ד"ה זכר ונקבה וכו' או נקבה יצאה תחלה כצ"ל:

ד"ה והוא לעצמו וכו' דאפילו פטר חמור גמור שפדאו כצ"ל:

ד"ה שתי חמורות כצ"ל:

ד"ה זכר ונקבה בין זכר בין נקבה. נ"ב כצ"ל כלומר בשה זכר ונקבה במשמע בין זה בין זו:

תד"ה מאן תנא וכו' פ"ה מאן תנא דאמר שילדה כצ"ל:

(ט רע"א) כי מטו לבי בליעי מלא כוזא דמיא וכו'.—עי' פי' רש"י ותוס'. אבל מצאתי בב"ר (פי"ג ו): "מעשה בר"א ור' יהושע שהיו מפרישין לים הגדול ונכנסה ספינתן לים למקום שאין מים מהלכין. א"ל ר"א לר"י: לא באנו לכאן אלא לנסיון. מלאו משם חבית מים וכו' אמר להם אדריינוס: מי אוקינוס מה הן? אמרו לו: מים בולעין מים. אמר להם: הבו לי מינהון. יהבון ליה מלא לקינייאתא והוו יהבין בגווה מים והיא בלעה להון".

לבי בליעי. מים שבאוקיינוס שבולעים כל מימות שבעולם שנופלין בו ומביאין אותם עד תהום ופולטות אותן והיינו דכתיב (קהלת א) והים איננו מלא: מעני. מעונים ושפלים לפי שלא היו בארצם: איקשו. העיזו ודברו קשות את המלך כשהריחו ריח ארצם סבורים להיות קרובים לארצם: בתיגדא. בכלי ל''א בתינארא חבית: דשמוט כתפייהו. נשמטו שכמם: ובלו ואזול. בלו והלכו לאבדון: מתני' נותן טלה אחד לכהן. בפדיון דממה נפשך חד מינייהו בכור שפטר את הרחם: זכר ונקבה. ואין ידוע אם זכר תחלה והרי הוא בכור או נקבה יצאתה תחלה ואין כאן בכור: מפריש טלה. משום ספק ומפקיע עליו קדושת פטר חמור: והוא לעצמו. שהוא בעצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן דכהן הוי מוציא מחבירו ועליו הראייה להביא עדים שהזכר יצא תחלה ואיסורא ליכא דאפי' פטר חמור גמור שפדאו בשה אין קדושה לא בו ולא בפדיונו כדקתני במתניתין ואם מת נהנה בו אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן את הטלה לכהן דממונא הוא והכא ליכא גזל דספק הוא: שני חמורים כו' זכר ונקבה. נותן טלה לכהן בשביל הזכר: או שני זכרים ונקבה. דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה: נותן טלה אחד לכהן. דהא איכא חד זכר ודאי בכור ואידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאתה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו: שני זכרים ושתי נקבות. ספק הן דשמא כל חד וחד ילדה זכר ונקבה ושמא נקבות יצאו תחלה הילכך אין כאן לכהן כלום אלא מפריש עליהן שני טלאים לאפקועי איסוריהן והן לעצמו: אחת ביכרה וכו' זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו. דשמא אותה שלא ביכרה ילדה את הנקבה: שנאמר ופטר חמור תפדה בשה. ארישא קאי כלומר מנא לן דפדיון פטר חמור בשה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה: זכר ונקבה. בין שה זכר בין נקבה: ופודה בו פעמים הרבה. שאם חזר כהן ונתנו לו לישראל ויש לו פטרי חמורים יכול לפדותן בו: נכנס כו'. מפרש בגמ': גמ' מאן תנא. דחמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאינו נותן לכהן אלא חד טלה: דלא כר' יוסי הגלילי. דאמרינן לקמן בפ' הלוקח עובר פרתו (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ר' יוסי הגלילי אומר שניהם לכהן דאפשר לצמצם ששניהן יצאו כאחד ושניהן בכורות: שאני התם דכתיב. גבי רחל: הזכרים לה'. דמשמע שנים אבל בפטר חמור דלא כתיב ביה הזכרים א''נ אפשר לצמצם לא קדשי: וליגמר מיניה. בכור בהמה טמאה מבהמה טהורה: הא מיעט רחמנא. הזכרים ה''א יתירה משמע זו ולא אחרת: בשלמא לר' ירמיה דלא מוקי לה כרבי יוסי. דקמפרש טעמא דמתניתין משום (טעמא) דאי אפשר לצמצם שלא יצא ראש האחד תחלה דהוי פטר רחם היינו דלא קתני במתני' יצאו שני ראשיהן כאחת כי היכי דתני לקמן בפירקין (דף יז.) גבי מילתיה דרבי יוסי הגלילי דהא לא אפשר: אלא לאביי. דאפשר לצמצם וטעמא משום מיעוט דהזכרים ליתני ויצאו ראשיהן כאחת דשמעינן מינה רבותא: ועוד תניא בהדיא. דאפי' בבהמה טמאה אמר נמי רבי יוסי שניהן לכהן: בקדושת הגוף. בבהמה טהורה: אלא משום שנאמר הזכרים. בבכור בהמה טהורה דשמעינן מינה דאפשר לצמצם אמר ה''ה לפטר חמור:

בי בליעי. פ''ה מי אוקיינוס שבולעות כל מימות שבעולם ופולטות אותן דרך תהום דכתיב והים איננו מלא וקשה דבסמוך קאמר שדינהו בתיגרא שם כלי ושוב היאך יורדין לתהום ואי מפרש גומא או חריץ ניחא ויתכן מי בליעי שם מקום מדאמר שם בי בליעי אית ביה תלתא צלמי חד מטי ידי' ארישיה חד אליביה בתרא דכולהו מחוי בידיה לאחוריה: מאן תנא א''ר ירמיה דלא כר' יוסי הגלילי. פ''ה מאן תנא דאמרינן שילדה שני זכרים אינו נותן אלא חד טלה לכהן וקשה לפי' דהכא אפי' ר''י הגלילי מודה מדלא קתני במתניתין ויצאו שני ראשיהן כאחד כדקתני בפרק שני (לקמן יז.) וכיון דלא ראינו שיצאו בבת אחת מספק לא אמרי' בבת אחת יצאו אפי' לר''י הגלילי דלא שכיחא וצריך לפרש דנהי דמספק מודה ר' יוסי הגלילי דאין נותן לכהן אלא חד טלה מ''מ בספק מועט טוב להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו: אמר רב (אשי) מין במינו אינו חוצץ. תימה בפ' בהמה המקשה (חולין ע.) בעי כרכתו אחותו והוציאתו מהו י''ל הכא מקצת פנוי איכא למימר טפי במינו אינו חוצץ אי נמי אחותו הויא אינו מינו טפי מאחיו עוד יש לומר דוקא משום דהוציאתו שסייעה אחותו בהוצאתו הוא דמספקא לן דדילמא הויא חציצה אבל אם לא סייעה להוציאו פשיטא דלא הויא חציצה וא''ת [לאביי] דמוקי מתני' כר' יוסי הגלילי דאפשר לצמצם ואפ''ה אינו נותן כי אם טלה אחד לכהן משום דכתיב הזכרים אמאי לא אמר כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו ולא קדוש לא זה ולא זה וי''ל דלא מסתבר למימר הכי אלא בדבר התלוי במעשה כההוא דקדש שתי אחיות ותודה שנשחטה על שמונים חלות אבל קדושה הבאה מאליה לא אמר הכי ואע''ג דשייך למימר הי מינייהו מייתית הי מינייהו מפקת ואם תאמר מדקאמר נהי דא''א לצמצם חציצה מיהא איכא משמע דה''ק נהי דא''א לצמצם ודין הוא שיקדש האחד לרבנן חציצה מיהא איכא ולא היה לו להיות קדוש משמע דאי הוה אפשר לצמצם היה אז קשה לן היאך קדוש בלא טעם חציצה ומה קשה והא (פריך) [פרישית] דלא אמר כל שאינו [כו'] בבת אחת כו' אלא בדבר התלוי בדבור וי''ל דה''פ נהי דא''א לצמצם ולהכי ניחא לרבנן שאין שתיהן קדושין מטעם הזכרים כמו לרבי יוסי הגלילי דלא אפשר למידרש להו הזכרים כיון דסבירא להו אי אפשר מכל מקום ליהוי חציצה: זכר ונקבה מפריש טלה לעצמו. וא''ת לר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם אם יצאו שניהם בבת אחת אין הזכר קדוש לפי מה שפי' לעיל נקבה חוצצת ועוד תנן לקמן בפ' שני (דף יז:) זכר ונקבה אין לכהן כלום משמע דקאי איצאו ב' ראשיהן כאחת דרישא שהנקבה מבטלת בכורת זכר שגם היא פטרה בכורת רחם וא''כ סמוך מיעוט דבבת אחת למחצה דנקבות קודמות והוו להו זכרים קודמים מיעוטא וי''ל כדפריך לעיל בספק מועט החמירו להפריש טלה לעצמו: שתי חמוריו שלא בכרו וילדו שני זכרים נותן שני טלאים לכהן. הכא ניחא דאצטריך לאשמועינן אין פודה וחוזר ופודה כל זמן שלא ניתן ליד כהן כדפריך לעיל בפירקא (דף ד:) אבל לקמן פ''ב דקתני כי האי גוונא גבי בכורות בהמה טהורה ליכא למימר הכי י''ל קמ''ל לא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהאחת טנפה ונמוח הוולד ואחת ילדה שני זכרים ומיהו לקמן פרק יש בכור (דף מח:) קתני כה''ג גבי נשים ליכא למימר הכי שכל אחת יודעת בעצמה מה שילדה וי''ל אגב דתנייה הכא תנייה התם א''נ ניחא ליה לפרש כל גווני ואע''ג דלא צריכי כדקתני זכר ונקבה נותן אחד לכהן דלא צריכא כלל: שני זכרים ונקבה נותן טלה אחד לכהן. לכאורה מפריש טלה אחד מספק לעצמו וכן מוכח לקמן פרק שני (דף יח:) דגבי שני זכרים ונקבה אחד לו ואחד לכהן (דמוכח) משום דקדושת בכור חלה על שתיהם וכן פי' בקונטרס מפריש עוד טלה והוא לעצמו: