דף כו - א
אמר רבא: גלימא [בגד] שהניחו אקמטרא, על ארגז של ספרים - ככלי בתוך כלי דמי, כי הגלימא אינה כליין של הספרים. [1]
אמר רבי יהושע בן לוי: כשרוצה לשמש מטתו במקום שיש בו ספר תורה, [2] אין די בכיסויו, [3] אלא צריך לעשות לו מחיצה עשרה טפחים [4].
מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, חזייה לדוכתיה מקום מיטתו דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה, ועביד ליה מחיצה עשרה כדי שיוכל לשמש.
אמר ליה מר זוטרא לרב אשי: אימר דאמר רבי יהושע בן לוי שהרוצה לשמש עושה מחיצה לפני הספר תורה - באופן דלית ליה ביתא אחרינא, אבל מר, הא אית ליה ביתא אחרינא, ולמה ישמש על ידי היתר מחיצה? אמר ליה רב אשי: אכן הצדק כדבריך, אך לאו אדעתאי [עד עתה לא נתתיו אל לבי]. [5]
שנינו במשנה: כמה ירחיק מהן ממי רגלים ומן הצואה - ארבע אמות.
אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: כשאמרו ששיעור ההרחקה "ארבע אמות" לא שנו אלא כשהם לאחוריו, אבל כשהם לפניו מרחיק מלא עיניו וקורא קריאת שמע, וכן לתפילה שיעור ההרחקה תלוי אם הן לפניו או לאחריו. [6]
מקשה הגמרא: איני, והא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא, עומד אדם ברחוק ארבע אמות [7] כנגד בית הכסא שאין לו מחיצות [8] ומתפלל, והרי בית הכסא דינו כצואה, [9] ואף שהוא לפניו אינו מרחיק מלא עיניו.
מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, בבית הכסא שאין בו כעת צואה. ולכן אינו נחשב כצואה, ודי להרחיק ארבע אמות אפילו כשהוא לפניו.
תמהה הגמרא על אוקימתא זו: איני, והאמר רב יוסף בר חנינא: בית הכסא שאמרו שאסור לקרות כנגדו, הוא אף על פי שאין בו כעת צואה, וכן בית המרחץ שאמרו שאסור להרהר בו בדברי תורה, הוא אף על פי שאין בו באותו זמן אדם ערום. ובהכרח שבית הכסא עצמו אוסר לקרות כנגדו, אם כן למה אינו מרחיק מלא עיניו? [10]
אלא, חוזרת הגמרא ומעמידה את ההיתר להתפלל כנגד בית הכסא באופן אחר: הכא במאי עסקינן - בבית הכסא חדתי, שרק ייחדוהו לבית הכסא ועדיין לא השתמשו בו, ולכן די בהרחקת ארבע אמות, אך אם יש לפניו בית כסא שכבר היתה בו צואה, אף אם פינוהו ממנה, צריך להרחיק מלא עיניו.
מקשה הגמרא: והא דין זה מיבעי ליה לרבינא בשאלתו: הזמינו לבית הכסא מהו? וצדדי הספק הם: האם יש כח בזימון להחשיבו כבית הכסא אף שלא השתמשו בו, או שאין כח בזימון להחשיבו כבית הכסא, ומותר לקרות כנגדו עד שישתמש בו.
ונמצא שאין היתר ברור להתפלל כנגד בית כסא חדש.
מתרצת הגמרא:
כי קא מיבעי ליה לרבינא היינו רק לגבי למיקם עליה במקום שייחדו לבית הכסא ולצלויי בגויה [בתוכו [11]], אבל לגבי לקרות כנגדו, לא הסתפק רבינא, כי הדין כרב חסדא שכל עוד לא השתמשו בו מותר לקרות כנגדו, [12] ואילו רב הונא אסר מלא עיניו רק בבית כסא שכבר היתה בו צואה.
אמר רבא: הני בתי כסא דפרסאי - שהיו נעשים בחפירה, והיתה הצואה מתגלגלת במדרון לתוך גומא, והיא רחוקה ארבע אמות [13] מפי החפירה - אף על גב דאית בהו צואה בתחתית הגומא כסתומין דמו ומותר לקרות כנגדן כאילו אין שם בית הכסא כלל. [14]
מתניתין:
זב בעל שתי ראיות של זיבה או יותר, שעליו לספור שבעה ימים נקיים מראיה של זיבה, ורק אחריהם הוא יכול לטבול ולהטהר, ואירע שראה קרי בתוך שבעת הימים הנקיים מזיבה, ונמצא שגם אם יטבול להטהר מקריו, תשאר עליו טומאת זיבה [שאינה אוסרתו ללמוד תורה].
וכן נדה שפלטה שכבת זרע [והיינו, לאחר שראתה דם נידות נפלט ממנה שכבת זרע ממה שנבעלה לפני שנהייתה נידה, ומדובר באופן שכבר טבלה להטהר מטומאת הקרי של הביאה עצמה, ועתה היא נטמאת שוב בפליטת שכבת הזרע], והרי היא טמאה בטומאת קרי, ואף אם תטבול להטהר ממנה, תשאר בטומאת נדה.
וכן המשמשת מטתה, שנחשבת טמאה כבעל קרי, שראתה נדה. [15] כל אלו, אף שטבילתן לקריין אינה מועילה לטהרן מטומאתן החמורה, צריכין טבילה להטהר מקריין קודם שיעסקו בדברי תורה.
ורבי יהודה פוטר, כי לא חייבו חכמים לטבול קודם לימוד תורה, כאשר הטבילה אינה מטהרתו לגמרי. [16]
גמרא:
איבעיא להו: בעל קרי שאחר קריו ראה זיבה, לרבי יהודה, שפוטר זב שראה קרי בימי טומאתו מלטבול כדי ללמוד תורה, מהו דינו?
ומבארת הגמרא את צדדי הספק:
האם כי פטר רבי יהודה את הטמא בזיבה וקרי מלטבול ללימוד תורה, היינו דוקא התם, באופן ש"זב שראה קרי", ומשום שבעת קריו כבר היה טמא בזיבה החמורה, ונמצא דמעיקרא לאו בר טבילה לדברי תורה הוא, וכיון שלא נאסר ללמוד בטומאתו החמורה, שוב אינו נאסר על ידי טומאת קרי הקלה ממנה. [17]
אבל בעל קרי שראה אחר כך זיבה, יתחייב לטבול ללימוד תורה, כיון דמעיקרא, כשהיה בעל קרי, בר חיוב טבילה לדברי תורה הוא, ובאופן זה מחייב רבי יהודה טבילה אף שבינתיים חלה עליו גם טומאת זיבה החמורה.
או דילמא, לא שנא. כי רבי יהודה פוטר בכל אופן שאינו נטהר לגמרי, ואין חילוק איזו טומאה קדמה.
תא שמע, שרבי יהודה פוטר בכל אופן: שהרי שנינו במשנתנו "המשמשת ואחר כך ראתה נדה, צריכה טבילה, ורבי יהודה פוטר" - והא משמשת ואחר כך ראתה נדה, שקדמה טומאת קרי שלה לטומאתה החמורה, כבעל קרי שראה זיבה דמיא, ובכל זאת קא פטר רבי יהודה מטבילה לקריה. שמע מינה שרבי יהודה פוטר גם בעל קרי שראה זיבה, כי לפי דעתו אין אדם חייב לטבול טבילה שאינה מטהרתו לגמרי.
ומביאה הגמרא שאכן כך תני רבי חייא בהדיא: בעל קרי שראה זיבה צריך טבילה, ורבי יהודה פוטר.
הדרן עלך פרק מי שמתו
הערות
[1] ביאר הרשב"א שרבא חידש שדי בכיסוי הגלימא מלמעלה, אף שאינה כרוכה על הספרים מכל צידיהם.
[2] כתבו תוס' [ד"ה ספר] שדוקא ספר תורה [וחומשים הכתובים על קלף בגלילה בפני עצמם] טעונים מחיצה, אך לשאר ספרים די בכיסוי בעלמא. ורבינו יונה והרא"ש כתבו ששאר ספרים צריך ליתנם בכלי בתוך כלי.
[3] כך הובאו דברי ריב"ל בשאילתות דרב אחאי [מה], ומשום כך כתבו רבינו יונה והרא"ש שהיתר כלי בתוך כלי מועיל רק לתפילין, והיינו משום שביארו שריב"ל הצריך את המחיצה כהפסק לתשמיש. אך הרמב"ם [ס"ת י ז] נקט שכלי בתוך כלי מועיל גם לס"ת, וביאר הגר"א [יו"ד רפב כב] שריב"ל הצריך את המחיצה לכבוד התורה, כגון לישב ואחוריו כלפיה, אך לצורך תשמיש במקום קדוש די בכיסוי כלי בתוך כלי, כי מפסיק בינו לקודש, וראה בסמוך.
[4] לגבי שיעור רחבה כתב החיי אדם [ג יט] שהוא ד' טפחים, ובנשמת אדם הרחיב בזה.
[5] הרמב"ם [שם] כתב חילוק זה רק לגבי היתר מחיצה, ומשמע שכלי בתוך כלי מועיל אפילו אם יש לו בית אחר. וראה בביאור הגר"א [שם] שריב"ל חייב מחיצה כדי לעשות הידור לס"ת בייחוד מקום לכבודה, אך עדיין היא בבית אחד עמו, ולכן הוסיף מר זוטרא שאם יכול לשמש במקום אחר אין זה הידור לשמש אף בהפסק מחיצה, [וראה רש"י ד"ה מחיצה, ודו"ק], אך כיסוי כלי בתוך כלי גורם הפסק, וכאילו אינה עמו בבית כלל, ועי' נודע ביהודה קעד. אך הב"י [יו"ד רפב] נקט שאם אין לו בית אחר עדיף שיעשה מחיצת עשרה טפחים מאשר להניחה בכלי בתוך כלי, ומשמע שגם המחיצה נעשית להפסק, וכדעת הרא"ש.
[6] רבינו יונה הקשה הרי פשיטא הוא, כי תפלה חמורה מק"ש [שעומד בה לפני המלך], אכן הרמב"ם [ק"ש ג ב] כתב שהקורא במקום מטונף חוזר, ואילו בתפלה [ד ח] חוזר רק באופן שפשע ולא בדק מקומו, ומשמע שבק"ש חל חסרון בעצם הקריאה, ואילו בתפלה האיסור רק משום זבח רשעים תועבה, ונמצא שיש חומר בגדר האיסור לק"ש יותר מתפילה.
[7] כך פירש רש"י, וכן גרס המרדכי [פה] בדברי רב חסדא, וביאר הדרישה [פג א] שכך הבין המקשן בדבריו, משום שלדעת המקשן ביהכ"ס כצואה, ובהכרח מרחיק לכל הפחות ד' אמות, כמבואר במשנה. ובאליהו רבה [פג ד] כתב שדקדק כך מלשונו "עומד כנגדו", שאילו על העומד סמוך ממש אמרו לעיל "עומד בצדו" [ובהערה 12 נברר אם המקשן חזר בו].
[8] כך ביאר הב"י [פג], כי אילו מדובר בביהכ"ס עם מחיצות מה הקשו מהמשנה, והרי רב חסדא התיר רק כשמחיצה חוצצת. והעלה מכך שאם יש לו מחיצות [אפילו נמוכות מי"ט] ואין ריח רע מגיע ממנו מותר לקרות אפילו תוך ד' אמותיו, כי המחיצות ככיסוי לצואה, והאיסור רק כשאין לו מחיצות כלל. והב"ח הבין שהיתר מחיצה הוא רק בגבוהה עשרה כדין מחיצה, והאיסור לקרא סמוך להן, הוא במחיצות פחות מעשרה, או שאין המחיצה מקפת מכל צדדיו. ואילו המג"א [שם א] דחה את ראיית הב"י, שהרי המקשן סובר שביהכ"ס עצמו דינו כצואה, וכדלהלן, והסיק שהאיסור אפילו כנגד המחיצות, כי נחשבות כגרף כיון שמיועדות לקבל צואה, ואפילו אין בהם ריח רע. וכתב הט"ז דהיינו רק במחיצות של ביהכ"ס בלבד, אך אם משמשות גם לבית מותר לקרא סמוך להן. והחזו"א [יז ה] כתב דהיינו רק אם איסור הכותל משום שדינו כביכ"ס, אך כיון שאיסורו כגרף הבולע, אף שמשמש גם לבית, אסור. ובשבט הלוי [ח"ד או"ח י] הוכיח מהט"ז שאיסור גרף משום ייחוד לצואה, אך למבואר לעיל [כה ב הערה 72] שהמג"א פז א נקט שאיסורו תלוי בייחוד לבליעה, נמצא שאף אם האיסור משום בליעה, כותל המשמש גם לבית, מותר.
[9] הדרישה [פג א] ביאר שקושיא זו היא מצד האיסור משום שיש בו צואה, [וכהבנת הב"י הנ"ל], ובסמוך מוסיף להקשות שאפילו אם פינוה ממנו דינו כצואה, וראה חזו"א [יז ח].
[10] לעיל התבאר שהקושיא הראשונה היתה על האיסור משום שיש בו צואה, ובקושיא זו הוכיח המקשן שביהכ"ס עצמו דינו כצואה. אך לדעת המג"א המקשן ידע שמדובר בביכ"ס שאין בו צואה, וסמך מתחילה על ראיה זו.
[11] לשיטת הב"י [בהערה 8] שרב חסדא עסק רק בביכ"ס שאין לו מחיצות, נמצא שבחדש האיסור רק במקום המושב עצמו, שרק הוא נקרא ביהכ"ס. וכתב המג"א [שם] שלדרכו אפילו כשיש לו מחיצות מותר בחדש עד מקום המושב, כי אילו הנידון של רבינא דוקא ביש לו מחיצות, איך הקשו ממנו לרב חסדא. אך לדעת המג"א [ס"ק ב, וכדרכו הנ"ל], האיסור בחדש הוא בכל שטח המחיצות, והוסיף הפמ"ג שחדש שאין בו מחיצות, מותר מחוץ למקום המושב, [ותלוי במחלוקת הרמב"ם והמרדכי בסמוך, אם למסקנא מותר סמוך ממש, או צריך הרחקת ד' אמות, ראה פרישה פג ד ופמ"ג א"א ב].
[12] בהוה אמינא פירש רש"י שקורא ברחוק ד' אמות, כי ביהכ"ס ישן דינו כצואה [ראה הערה 7], אך למסקנא שדברי רב חסדא בביכ"ס חדש, קורא בלא הרחקה כלל, כי אין חסרון ב"מחניך קדוש" אלא שחל עליו שם מגונה, והוא רק במקומו, [ולפ"ז הרהור מותר בתוכו, וראה אליהו רבה פה ב ופמ"ג פג משב"ז ג]. וכך פסקו הרמב"ם [ק"ש ג ג] והטור [פג], וכתב החזו"א [יז ח] שראייתם ממה שלא העמידו את ספיקו של רבינא דוקא בתוך ד' אמות. אולם המרדכי נקט שמרחיק ד' אמות, וביאר הדרישה [שם] שראייתו היא, שלא מסתבר שיועיל זימון ויהיה חילוק בין תוכו לנגדו בלא הרחקה, ובהכרח שהכוונה לכנגדו בריחוק ד' אמות, ואף שיש זימון, כיון שהוא חדש מותר לקרות, כמו בצואה כשאינו רואה ואינו מריח, וראה פמ"ג [א"א ב].
[13] כך ביאר הטור בשם רש"י, וכתב דמשק אליעזר שכוונתו לפירוש רש"י לעיל בדברי רב חסדא לגבי הרחקה מבית הכסא, וכן צריך להרחיק בשל פרסאי ממקום הגומא.
[14] כך ביאר המג"א [פג ד [, והיינו כנ"ל כי רק הגומא נחשבת כביכ"ס, ונמצא שכנגד פיהם הוא בריחוק ד' אמות. והחזו"א [יז ב] העיר שמשמע שההיתר רק מפני מרחק הגומא, ולמה אין הדין תלוי בעומק החפירה, וביאר שמדובר באופן שיש מחיצות סביבות פיה, ועל ידן נחשב כל הבית כביכ"ס, ורק מרחק הגומא גורם שלא יחשב כביהכ"ס. אך בשו"ע הגר"ז נקט שאין חילוק אם יש מחיצות על גבה או לא. וראה שם [אות ד] שדן אם ביכ"ס שלנו כשל פרסאי, או שההיתר רק כשהצואה מתגלגלת מיד למרחק ד' אמות, ולא כאשר נחה במקומה ואח"כ נשטפת. והחמיר מספק, ובמנחת יצחק [ח"א ס] אסר משום שצורתו מוכחת שמיועד לביכ"ס. [וראה אגרות משה אה"ע ח"א קיד שכיון שמחיצותיו משמשות גם את הבית, נחשב רשות אחר וקורין כנגדו].
[15] התוס' יו"ט כתב שתקנו טבילה זו גם לנשים, כדי שע"י כך לא יהיו נשמעות לבעליהן, ויתקיים עיקר טעם התקנה, שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשיהן כתרנגולים. ובשערי ציון [ח"ג יט] כתב שאיסורה כטומאת קרי בתלמוד תורה, שהרי היא טומאה הבאה מחמת קלות ראש.
[16] כך מסקנת הגמרא, ע"פ רש"י לעיל [כא ב ד"ה ורבי, כב א ד"ה אלא] שלרבי יהודה "אין טבילה אלא המטהרת" ודקדק בשערי יושר [ב כא] שסבר כי אין טבילה מועילה אלא אם הורידה את הטובל מטומאה חמורה לקלה, ולכן לא תקנו לו טבילה. ואף חכמים לא אמרו שיטבול, אלא משום שלדעתם טומאת קרי חמורה בפרט זה שאוסרתו בתורה ותפלה, ונמצא שטבילתו מועילה להורידו לטומאה קלה [ורבי יהודה סבר שאיסור הלימוד אינו חומר בדיני הטומאה, אלא מדיני דבר שבקדושה] אולם באבני נזר [יו"ד רסד] נקט שאין טבילה לטומאה אחת תלויה בטומאה אחרת, ואף שלכולי עלמא טבילה מועילה, נחלקו אם עזרא תקן לבעל קרי טבילה באופן שישאר בטומאת זב או נדה, [והוא הדין אם לכולי עלמא טבילה אינה מועילה, כי לתורה תקנו טבילה, ולא טהרה מטומאת קרי, שהרי די בט' קבין אף שאסור בתרומה] וראה חברותא למס' נדה [לג ב הערה 65].
[17] אף שטומאת קרי מוסיפה עליו איסור לימוד תורה, צידדה הגמרא שטעמו של רבי יהודה, שאינו נחשב כלל בעל קרי כי בגוף הטומאה אין שום תוספת על טומאת זב, והאיסור ללמוד אינו מדיני הטומאה, אלא הוא רק כתוצאה מטומאת קרי, ואם כבר היה זב אינה חלה עליו כדי להחמיר בת"ת, אך אם כבר היה בעל קרי והתחייב בטבילה, לא נפטר ממנה כשחלה עליו עוד טומאה חמורה.
פרק רביעי - תפילת השחר
מתניתין:
תפלת השחר, [1] זמנה הוא מתחילת היום [2] עד סוף השעה הששית [3], שהיא חצות היום.
רבי יהודה אומר: זמנה הוא עד ארבע שעות ראשונות של היום, שהוא שליש היום.
והזמן נמדד בשעות זמניות. דהיינו, שהיום מתחלק לי"ב חלקים, וכל חלק נחשב לשעה.
תפלת המנחה, [4] זמנה [5] עד הערב [6].
רבי יהודה אומר: זמנה עד פלג המנחה. והוא אמצע הזמן שבין תחלת זמן "מנחה קטנה" לבין הערב.
תפלת הערב, אין לה קבע, אלא זמנה כל הלילה. ובגמרא יבואר מדוע נקט התנא לשון זו.
וזמנה של תפלת המוספים [7] הוא כל היום, עד הערב.
רבי יהודה אומר: זמן תפילת מוסף הוא עד שבע שעות ראשונות של היום. [8]
גמרא:
שנינו במשנה: תפלת השחר עד חצות.
ורמינהו סתירה לכך מברייתא: מצותה של קריאת שמע היא עם הנץ החמה [מעט קודם לנץ החמה], כדי שיסיים ברכת גאל ישראל שאחריה, בנץ החמה. ויסמוך בכך את ברכת הגאולה לתפלה, ויתפלל שמונה עשרה מיד לאחר ברכת הגאולה.
ואז, נמצא שהוא מתפלל בתחלת היום. כדי לקיים מה שנאמר "ייראוך עם שמש" [לעיל ט ב].
ומוכח שזמן שחרית הוא דוקא בתחלת היום, [9] שלא כמבואר במשנתנו, שזמן תפילת שחרית נמשך "עד חצות" [10].
מתרצת הגמרא: כי תניא בברייתא ההיא שמתפללין בנץ החמה, לותיקין, אנשים המחבבין את המצוות, ומחזרים לעשות דבר בזמנו, נאמר כן. [11]
וכדאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה, את קריאת שמע וברכותיה עם הנץ החמה, ומתפללין מיד אחריה. אבל זמן זה אינו לעיכובא, והמאחרים מתפללין אותה לאחר מכן. לחכמים עד חצות, ולרבי יהודה עד ארבע שעות.
תמהה הגמרא: וכי כולי עלמא, שאינן "ותיקין" - רשאים להתפלל רק עד חצות, ותו לא?!
והאמר רב מרי בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא, אמר רבי יוחנן: מי שטעה, שכח, ולא התפלל ערבית [12] - מתפלל בשחרית שתים [שתי תפלות שמונה עשרה]. אחת לשם שחרית, ואחת לשם ערבית.
וכן השוכח להתפלל שחרית - מתפלל במנחה [13] שתים, [14] ומשמע שיכול להתפלל גם בזמן המנחה שהוא אחר חצות. [15]
לפיכך מבארת הגמרא: כולי יומא מצלי ואזיל - יכול להתפלל תפלת שחרית אף בזמן המנחה, לאחר חצות, אך רק אם התפלל עד חצות - יהבי ליה שכר תפלה בזמנה. [16] ואילו מכאן ואילך, אף שיכול להתפלל בתורת תשלומין - רק שכר תפלה יהבי ליה, אבל שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה. כי עיקר זמנה הוא עד חצות [17].
איבעיא להו: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל בערבית שתים?
והספק הוא, אף אם תימצי לומר כדרבי יוחנן, שמי שטעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים.
לפי שיש לומר, כי דוקא בערבית ושחרית אמר כן, משום דהערב והבוקר שלאחריו חד יומא הוא. כדכתיב [בראשית א ה] "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", שהיום הולך אחר הלילה.
אבל הכא, השוכח להתפלל מנחה, יתכן שאינו יכול להשלימה בערב שאחריה, שהרי בלילה מתחיל יום אחר, ותפלה במקום קרבן היא, כמובא להלן. וכיון דעבר יומו - בטל קרבנו! והיינו, כי כשם שאי אפשר להקריב קרבנות שזמנם קבוע ליום זה ביום אחר, כן אי אפשר להתפלל תפלת יום זה למחר. [18]
או דלמא, כיון דצלותא לעורר רחמי היא באה - כל אימת דבעי, מצלי ואזיל! ולכן יכול להשלימה אף בלילה שאחר זמנה.
פושטת הגמרא: תא שמע: דאמר רב הונא בר יהודה אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: טעה ולא התפלל מנחה - מתפלל ערבית שתים, [19] ואין בזה משום ד"עבר יומו בטל קרבנו", משום דצלותא רחמי היא [20].
מיתיבי: נאמר [קהלת א טו] "מעות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות". ודרשו:
"מעות לא יוכל לתקון" - זה מי שביטל קריאת שמע של ערבית וקריאת שמע של שחרית, [21] או שביטל תפלה של ערבית, או תפלה של שחרית, [22] שאינו יכול לתקן את מה שעיות בהחסירו קריאת שמע ותפילה.
"וחסרון לא יוכל להמנות" - זה מי שנמנו חביריו לדבר מצוה, והוא לא נמנה עמהם.
ואיך אמר רבי יוחנן "טעה ולא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים", והרי נאמר בה "לא יוכל לתקון".
אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: הכא במאי עסקינן, בכתוב "לא יוכל לתקון" - כשבטל את התפלה במזיד [23], לפי שלא נאמר דין תפלת תשלומין אלא בשוכח.
אמר רב אשי: דיקא נמי שהפסוק מתייחס למי שביטל את התפילה במזיד. דקתני בברייתא "בטל תפלה של שחרית", ומשמע שבטל במזיד, ולא קתני "טעה" שמשמעותו בשוגג. [24]
ומסקינן: שמע מינה!
הערות
[1] בתחילת המסכת ביארה הגמרא שהמשנה פתחה בבירור זמן ק"ש של ערבית, כי בברייתו של עולם ערב קודם לשחר, וכתב הפני יהושע שלגבי תפלה פתחו בשחרית, למ"ד שהתפלות נתקנו כנגד התמידים, משום שתמיד של שחר מוזכר תחילה בתורה. ולמ"ד שאבות תקנום, משום ששחרית נתקנה ע"י אברהם שהוא ראשון לאבות. וראה עוד בצל"ח.
[2] כתב הרא"ש שלא שנינו מתי תחילת זמן תפלת שחרית, כי כשם שסוף זמן תפלה נלמד מקרבן תמיד, כך גם תחילתו, ואע"פ שעיקר מצות תפלה היא עם הנץ החמה, כדכתיב "ייראוך עם שמש", בדיעבד יוצא משעה שהאיר פני כל המזרח, כזמן הקרבת התמיד. [וכ"כ תוס' [ל א ד"ה אבוה, והרמב"ם תפלה ג ז. ודעת רבינו ירוחם שזמנה משיכיר את חברו, והב"י דחאו], וראה הערה 11. וראה פרי חדש ומג"א [פט א], שנקטו כי אף אם עדיין לא האיר פני המזרח - כל שעלה עמוד השחר יצא בדיעבד. שאז כבר חשוב "יום" מן התורה. אבל האליהו רבא והגר"א כתבו, שכל זמן שלא האיר המזרח, אף בדיעבד לא יצא, כי עדיין לילה הוא. ונחלקו בביאור המשנה במגילה [כ א], "וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר". האם הכוונה ל"האיר פני המזרח", או שדי בעליית עמוד השחר. ובבה"ל [פט ד"ה ואם] האריך.
[3] הראשונים נחלקו בגדרי ה"שעות", מתרומת הדשן [א] נראה, שלגבי חשבון שעות היום, נחשב היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. וכן נקטו תוס' בפסחים [יא ב], והרמב"ן בתורת האדם והרשב"א והריטב"א כאן, ובספר מנחת כהן הוכיח כשיטתם. ונחלקו הדיעות בשיטה זו, אם היא דוקא כדעת רבינו תם, שצאת הכוכבים הוא כשיעור הילוך ד' מילין אחר תחלת השקיעה. או גם כשיטת הגאונים שלאחר זמן הילוך ג' רבעי מיל כבר נחשב ודאי לילה, ואין חשבון השעות תלוי במה שנחשב "יום" לדינא. אבל הלבוש והלחם חמודות כתבו, שמשערים מנץ החמה ועד שקיעתה. ונץ החמה מאוחר מעמוד השחר כשיעור זמן הילוך ד' מילין. וכן זמן השקיעה מוקדם מצאת הכוכבים כשיעור זה. נמצא שההבדל בין שתי השיטות הוא בשלש שעות [לדעת הגר"א שהילוך מיל הוא כב דקות ומחצה]. ואף שמצד הדין היום מתחיל מעמוד השחר, מכל מקום לגבי חשבון השעות הולכים אחר עיקר היום. וכשיטה זו משמע מדברי הרמב"ם ועוד ראשונים. ולדינא נחלקו בזה המג"א [רלג ג], והגר"א [רסא, תנט] ושו"ע הגר"ז. ובערוך השלחן [רלג] ואגרות משה [או"ח ח"א כד, ח"ב כ] חדשו שאין שני חצאי היום שוים, עי"ש.
[4] תוס' בפסחים [קז א] דנו למה נקראת "מנחה"? אם משום המנחה שהיתה קריבה עם תמיד של בין הערבים, הלא גם בתמיד של שחר היתה קריבה. וביארו שתפילת שחרית כיון שיש לה שם אחר מחמת הזמן שלה, קראו לה על שם זמנה. ועוד ביארו שקראו לה "מנחה" משום שזמנה בעת רצון, כדלעיל [ו ב] שאף אליהו לא נענה אלא בשעת תפלת המנחה. ושמא בשעת הקרבת המנחה היה. והרמב"ם בפיה"מ כתב ש"שם מנחה", נופל על זמן זה של "בין הערבים", ולא על התפלה בדוקא. ולא ציין מקור לזה, והרמב"ן [פר' בא] פירש, שהיא מלשון "מנוחת השמש". שבין הערבים נשקט ונח השמש מאורו הגדול.
[5] גם תחילת זמן מנחה לא הוזכר במשנה, ואף הוא נלמד מתמיד של בין הערבים, שזמנו משש שעות ומחצה, וראה בשו"ע [רלג א] שעיקר זמנה מתשע שעות ומחצה כפי שהיו מקריבין את התמיד ביום חול, [כמבואר בפסחים נט א].
[6] רש"י ביאר שזמנה עד חשכה, וכן פסק הרמ"א [רלג א] שבדיעבד מתפלל מנחה עד צאת הכוכבים. וביאר הפמ"ג [א"א ג] שלאו דוקא עד צאת הכוכבים, אלא עד כדי הילוך ג' רבעי המיל קודם לכן. אבל אחר כך, הוא כבר זמן בין השמשות, וספק יום ספק לילה הוא. וראה מ"ב [יד] ושעה"צ [יח - כא]. ובעינים למשפט הוכיח שלדעת הרמ"א בדיעבד מתפלל עד סוף השקיעה ממש, כי זמן תפלת המנחה הוא כל זמן שלא הגיע זמן ערבית [ואף שרק מחמת הספק אינו יכול להתפלל]. ומה שכתב הדרכי משה, שהמהרי"ל היה מתפלל מנחה סמוך לצאת הכוכבים, כונתו שהתחיל מעט קודם, כדי לסיימה עד צאת הכוכבים. ובהגהות מיימוניות נקט שסמכו על הירושלמי שלא הוקשה מנחה לתמיד, אלא לקטרת שזמנה עד צאת הכוכבים [אך ברש"י א"א לפרש כן]. והפני יהושע כתב שהמנחה כנגד תמיד, ונסכיו היו קרבין אחר השקיעה [וראה מנחות כב, ורש"י תמורה יד א, וצ"ע], והמג"א [שם ג] כתב שזמנה כנגד המנחה הבאה עם התמיד, וביאר במחצית השקל שקרבה עד צאה"כ [אך ראה במנחות כ ב שהקומץ נפסל בשקיעה]. אולם רבינו יונה כתב שזמנה רק עד שקיעת החמה, שהרי זמנה כנגד תמיד של בין הערבים, ועיקר התמיד הוא זריקת הדם, ודמו נפסל בשקיעת החמה, וצידד בשער הציון [רלג י] שכונתו לתחלת השקיעה, שהיא ג' מילין ורביע קודם בין השמשות. וכמבואר בתוספות זבחים נו א, שאז נפסל הדם, אע"פ שעדיין יום הוא. ודחה שרק בדם פסח עשו הרחקה, אך מנחה כדם תמיד שכשר עד סוף שקיעה, וראה שאגת אריה [יז] ואשר לשלמה מועד ד] ולהלן הערה 55.
[7] כתבו תוס' שהקדים מנחה למוספין משום שהיא "תדירה בכל". וביאר הצל"ח שמנחה עדיפא ממוסף בתרתי, א. תדירה יותר ממוסף. ב. היא נוהגת בכל, בין באנשים ובין בנשים. כי אף שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, נשים חייבות בה, משום דרחמי נינהו. [ואף בתפילות שבת שאינן אלא שבח, לא חלקו בין שבת לחול]. אבל מוסף שאינה רחמי, אלא היא מדין "ונשלמה פרים שפתינו", אינה נוהגת בנשים, משום שהזמן גרמא. [והגרע"א או"ח קו כתב שנשים אינן מתפללות מוסף, כי אינן שוקלות מחצית השקל שממנו מביאין מוספין, וראה בקהילות יעקב ובחברותא לזבחים ד א].
[8] הראשונים נחלקו באופן חשבון ה"שעות". מתרומת הדשן נראה, דלצורך חשבון שעות היום, נחשב היום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. וכן יש להוכיח מדברי התוספות בפסחים, יא ב, ומהרמב"ן בתורת האדם, ומדברי הרשב"א והריטב"א בפירקין. ונחלקו הדיעות בשיטה זו, אם נאמרה דוקא לשיטת רבינו תם הידועה, דזמן הילוך ד' מילין לאחר תחלת השקיעה הוא צאת הכוכבים. או דאף לשיטת הגאונים ניתן לאומרה. ואף דלדידהו לאחר זמן הילוך ג' רבעי המיל כבר הוי ודאי לילה, אין חשבון השעות תליא במה דחשיב "יום" לדינא. אבל הלבוש והלחם חמודות כתבו, דמשערינן מנץ החמה ועד שקיעתה. ונץ החמה מאוחר מעמוד השחר כשיעור זמן הילוך ד' מילין. וכן מוקדם זמן השקיעה מצאת הכוכבים כשיעור זה. נמצא דההבדל בין שתי השיטות הוא בשלש שעות [לדעת הגר"א דהילוך מיל הוא כ"ב דקות ומחצה. אך עוד שיטות איכא בזה]. ואף דמצד הדין היום מתחיל מעמוד השחר, מכל מקום לחשבון השעות אזלינן בתר עיקר היום.
[9] תוס' ביומא [לז ב ד"ה אמר] העירו למה לא הקשתה הגמרא מברייתא זו על דעת רבי יהושע לעיל [י ב] שזמן ק"ש עד שלש שעות, וכאן משמע שהוא עד הנץ. ורבינו תם העלה מכך שזמן ק"ש מתחיל אחר הנץ, אלא שהותיקין קראו לפני זמנה משום שעיקר חביבות התפלה בשעת הנץ.
[10] הפני יהושע ביאר, שעיקר קושית הגמרא היא מהצורך לסמוך גאולה לתפלה, כי משמע לגמרא שהוא לעיכובא, ואיך יאחר התפלה עד חצות, הרי סוף זמן קריאת שמע הוא לכל המאוחר עד ג' שעות. ולא יסמוך גאולה לתפלה. ומסקינן, שסמיכות גאולה לתפלה אינה לעיכובא, אלא רק למצוה מן המובחר. והצל"ח דחה פירושו, שלא מצינו בפוסקים שחיוב סמיכת גאולה לתפלה הוא דוקא בותיקין. ולא נאמר דין ותיקין אלא בזמן נץ החמה לתפלה. וביאר שקושית הגמרא היא, כי אף שאמרו [ט ב] שזמן ק"ש עד ג' שעות, משמעות הברייתא שעיקר זמן תפלה בהנץ. והוסיף, כי כיון שהנידון בעיקר זמן תפלה, נמצא שאפילו מי שנאנס ולא סמך גאולה לתפלה, או נשים שפטורות מקריאת שמע - חייבים להתפלל לפני חצות.
[11] הרא"ש ביאר כי אף שזמן תפלה נלמד מקרבן התמיד, והוא משעה שהאיר המזרח [ראה הערה 1] - ותיקין התפללו בהנץ החמה, כי נאמר בה "ייראוך עם שמש". והלבוש [פט א] כתב שלמדו מאברהם שהוא תקן תפלת שחרית [כדלהלן], וה"בקר" האמור אצלו הוא בהנץ החמה.
[12] הרא"ה כתב דהיינו כדעת הסובר שתפלת ערבית חובה. אך תוס' [ד"ה טעה] כתבו שאפילו אם תפלת ערבית רשות, אין לבטלה בחנם, ולכן יש לה תשלומין. והרי"ף כתב שאע"פ שיש בה מצוה, אין על כך חיוב תשלומין, ורק משום שמתפלל בשאר לילות, עשאה בכך עליו כחובה, וחייב בתשלומין [וראה להלן כז ב בהרחבה]:
[13] הצל"ח דן אם בשבת יכול להשלים אחר מוסף, ובשו"ת הרשב"א [אורייתא] מבואר שמשלים רק אחר מנחה. ואף שהגיע זמן מנחה, יתפלל מוסף ואחריו מנחה לתשלומין. והיינו, משום שאי אפשר להקדים תשלומין למוסף שהוא חובה, ואי אפשר להפסיק במוסף בין מנחה לתשלומין, כמבואר [בהערה 15] שתשלומין הם רק בשעה שעוסק בחובה. אך בשערי תשובה [] כתב שמתפלל מנחה מוסף ותשלומין, וראה חיי אדם [כז ו].
[14] דעת תוס' [ד"ה טעה] שדוקא אם נזכר בזמן שחרית מתפלל תשלומי מעריב. אבל אם לא נזכר עד זמן המנחה, שוב אינו יכול להשלים, כי לא מצינו שתקנו חכמים תשלומין לאחר ב' תפלות, וכן פסק הרמב"ם [תפלה ג י]. [והצל"ח דן להלכה כרבי יהודה, ששכר תפלה בזמנה הוא עד ד' שעות בלבד, אם בין זמן זה לחצות עדיין יכול להשלים ערבית של אתמול, או שנחשב כעבר זמן שתי תפלות]. וביאר הפני יהושע שהטעם שאין לו תשלומין, הוא משום ששכחה שתי פעמים נחשבת כפשיעה. [ולכן כתבו תוס' אגב דין זה, שאם לא התפל במזיד, אין לו תשלומין] וטעם זה אינו נוהג אלא בטעה, אבל בנאנס ולא התפלל, יתכן שגם אחר כמה תפלות יוכל להשלים, וראה פמ"ג [משב"ז קח ה]. [והעיר שם בעיקר דין תשלומין, שכל הפוסקים הביאוהו בנאנס, ואילו בגמרא לא מצינו כן אלא בטעה. וראה בעינים למשפט שכתב, כי אכן כל דין תשלומין כשנאנס אינו חובה אלא רשות בעלמא, שמותר לו להתפלל שתים אף בלא חידוש דבר]. אבל רבינו יונה הביא שיש אומרים שאפילו אם לא התפלל תפלות הרבה, יש לכולן תשלומין, וחולה שנתרפא ישלים את כל התפלות שהפסיד. ויתכן שתוס' סברו שהארכו את זמן התפלה החסרה להשלימה בזמן תפלה הסמוכה, ואילו רבינו יונה סבר שחייב בתפלה חדשה תחת החסרה, וראה בראב"ד [שם] שאם נזכר בסמוכה ולא השלים, שוב אינו משלים, והיינו שבסמוכה משלים כמתפלל את החסרה, ונמצא שהחסירה במזיד, ורק אם לא זכר משלים אחר ב' תפלות בתפלה חדשה. [והרשב"א הזכיר רק שי"א שמשלים מנחה גם בשחרית, ויתכן שמודים שאין השלמה לב' תפלות, אלא שסברו כהפרישה שתשלומין נחשבת כתפלה בזמנה, ונמצא שאם לא השלימה בערבית - הרי שחרית היא תפלה הסמוכה לה, ובכך נחלקו תוס', שאינה בזמנה ונמצא שמשלים ב' תפלות]. ובהגהות מיימוניות הביא מרבינו שמחה שאפילו נזכר אחר עשרה ימים, יכול להשלים, והוכיח שאין חסרון של "עבר יומו", שהרי יש תשלומין למנחה בערבית. ומסתבר שתוס' והרמב"ם חילקו בין תשלומין של מנחה שהם רק מצד בקשת רחמים, לבין השלמת שחרית וערבית שהן באותו יום, ונחשב כאילו התפלל את התפלה החסרה, וראה הערה 19.
[15] מקושיית הגמרא משמע שאם יש לשחרית תשלומין אחר מנחה, נקרא זמן זה כזמן תפלת שחרית, ומשמע שחיוב התשלומין הוא מצד התפלה שהחסיר, וזמן התשלומין אחר תפלה הסמוכה לה הוא כהוספת זמן לזמנה העיקרי. [ובתירוץ הגמרא תלוי בביאור הב"י והפרישה בסמוך]. וכן מדויק מלשון הרמב"ם [תפלה ג י] שאין תשלומין לשחרית בערבית, משום ש"עבר זמנה", והיינו שאחר מנחה נחשב זמנה המשך של הראשונה. וכן נקט הלבוש [קו ב] שתפלה אין הזמן גרמא, כי כל היום זמנה, או היא או תשלומין, ומוכח שאינה תפלה אחרת. והרשב"א כתב במסקנא, שאין מתפלל אחר חצות, אלא בתשלומין אחר מנחה, משום שאז "הוא זמן תפלה, וכשהוא עסוק בתפלתו משלים מה שטעה" וביאר הט"ז [פט א] שתשלומין הם רק בסמיכות לחובה, והיינו שאז הוסיפו לה "זמן תפלה" [ושלא כביאור הב"י בהערה 17]. אך הפמ"ג [א"א קח א] דן אם יש תשלומין בספק התפלל, ומשמע שהוא חיוב תפלה חדשה, כי אילו הוא חיוב התפלה החסרה בודאי יש תשלומין, כשם שבתוך הזמן חוזר בספק התפלל, ונרחיב בזה להלן.
[16] המהרש"א תמה על סברת המקשן, שהרי רבי יוחנן עוסק בדין תשלומין, שהוא דין שהתחדש דוקא בטעה, ואילו המשנה עוסקת בעבר ולא התפלל במזיד. וראה ריטב"א. ופני יהושע, הקשה הרי אין מתפלל תשלומין אלא לאחר תפלת החובה, ולכן שנינו שאם לא התפלל שחרית בזמנה, ימתין עד לאחר המנחה וישלימה. וביאר, שהמקשן סבר שדעת רבי יוחנן שעיקר תיקון חכמים היה שיתפלל אדם שלש תפלות ביום, ואין להן זמן קבוע. ורק למצוה מן המובחר תקנום רבנן כפי הכתוב "ערב ובקר וצהרים". והב"ח [פט] כתב מכח הקושיות הנ"ל, שאין הקושיא ממה ש"מתפלל שתים", אלא ממשמעות דבדיו שדוקא לאחר שהגיע זמן המנחה אין מתפלל שחרית אלא כתשלומין סמוך למנחה, אבל קודם לשעה ששית ומחצה, יכול להתפלל שחרית שלא בדרך תשלומין. ולפי זה, תירוץ הגמרא אינו עוסק ב"תשלומין", אלא בזמן שבין זמן שחרית לזמן מנחה. דהיינו משש שעות עד שש ומחצה לרבנן, ומארבע שעות עד שש ומחצה לרבי יהודה.
[17] מפשטות דברי הגמרא נראה, שאין נוהג דין תשלומין זה אלא לאחר שהגיע זמן המנחה. ונמצא שלפי רבי יהודה, אין להתפלל אחר ד' שעות. אלא ימתין עד שש שעות ומחצה, וישלימה אחר המנחה. וכן כתב רבי סעדיה גאון בסידורו. אבל הרי"ף והרא"ש כתבו, שגם לרבי יהודה - אם טעה והתפלל אחר ארבע שעות, נוטל שכר תפלה, ורק שכר תפלה בזמנה לא יהבו ליה. ומשמע מדבריהם, שכתבו כן רק בטעה, אבל אם לא התפלל במזיד, אין לו שכר תפלה כלל. וביאר הבית יוסף [פט] שיטתם, שהרי הטעם שיכול להתפלל אחר ד' שעות, הוא משום שלא גרע מטעה ולא התפלל עד זמן המנחה, שמשלים ומתפלל שתים, וכל שכן שקודם זמן המנחה יכול להשלימה. [ומשמע שנקט כי תשלומין הם מחיוב התפלה שחיסר, והוסיפו לה זמן אחר התפלה הסמוכה, וראה להלן]. ולפי זה "שכר תפלה" אינו בדוקא עד חצות, אלא כל היום, ורק כשהגיע זמן מנחה, יתפלל מנחה תחלה, כי עתה היא חובת השעה, ואחר כך מתפלל של תשלומין. אבל לפני זמן המנחה מתפלל תשלומי שחרית קודם המנחה, וכיון שהיא מדין תשלומין, אינה נוהגת אלא בטעה, וכן מה שכתב הרא"ש "עד חצות" לאו דוקא הוא, אלא עד שש ומחצה, שהוא זמן מנחה. והרמב"ם [תפלה ג א] כתב: ואם עבר או טעה, והתפלל אחר ארבע שעות עד חצות היום, יצא ידי חובת תפלה, אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה, ומשמע שגם במזיד יצא ידי חובת תפלה. ובהכרח לא מדין תשלומין הוא, שהרי אין תשלומין אלא בטעה או נאנס. וביאר הב"י שיטתו, כי מאחר שלרבנן עיקר זמן שחרית הוא עד חצות, אין להרבות במחלוקתם כל כך. ומסתבר שאף לרבי יהודה, נקראת "תפלה" באותו זמן, ורק אינה נחשבת "תפלה בזמנה". ולפי זה מה שנקט "עד חצות", בדוקא הוא. אבל במחצית השעה שלאחר חצות אינה נחשבת כלל "תפלה", שהרי אף לרבנן אינו זמן תפלה [וכן ביאר את דברי הרשב"א בהערה, ושלא כט"ז]. ולהלכה כתב הט"ז [ס"ק א] שמתפלל שחרית בדיעבד עד שש ומחצה. והמג"א [ס"ק ה] כתב שלא יתפלל מחצות כיון שהוא זמן המנחה, ורק גזרו שלא יתפלל מנחה עד שש ומחצה. והלחם משנה שם תמה על דברי הב"י, שהרי כל מקור חכמים לזמן חצות, נלמד מתמיד של שחר שקרב עד שש שעות. אבל לרבי יהודה שקרב עד ד' שעות, מנלן זמן חצות, [וראה בילקוט פרשת פנחס, שגם תמיד אחר ד' שעות קרב בדיעבד]. והב"ח הרכיב שתי הקולות יחד. ולשיטתו, יוצא ידי תפלה שלא בזמנה עד שש שעות ומחצה אף בעבר במזיד. וכן נקטו הפרישה והט"ז שם. אלא שפירשו דברי הגמרא באופן אחר. וראה בפמ"ג [משב"ז א] שש שיטות בזה.
[18] כך פירש רש"י [ד"ה וכיון], וביאר הרש"ש שכוונתו כי אע"פ שתפלה אינה דומה לקרבן, שהרי לשחרית יש תשלומין במנחה, ואין אומרים שעבר זמנה [כתמיד של שחר שאם לא קרב בזמנו אין לו תשלומין בין הערבים], מכל מקום למדו ממוסף שכשר כל היום, ובכל זאת אין לו תשלומין למחר, ויתכן שגם לתפלה אין תשלומין מיום זה למחרתו. וכן ביאר הרא"ה. [ולביאור זה הגירסא ברש"י "מוספין", וראה בהערה 32 ביאור לגירסא שלפנינו]
[19] הצל"ח העיר למה לא כלל רבי יוחנן דין זה בדבריו הקודמים לענין תשלומין בשחרית וערבית. וראה באשר לשלמה [מועד א] שתשלומין מועילים למנחה רק מצד בקשת רחמים, כי עבר זמנה, ואינה כהשלמת שחרית וערבית שהן באותו יום, ונחשב כאילו התפלל את התפלה החסרה, וראה תורת רפאל [יח]. והרש"ש כתב שתשלומי מנחה בערבית נחשבים כתפילת רשות כמו ערבית עצמה. ונקט שחיוב התשלומין הוא להתפלל ב' פעמים את התפלה הסמוכה, אולם הצל"ח דן איזה תפלה יקדים, שהרי ערבית עצמה רשות ואילו התשלומין לחובה, ומשמע שסבר כמבואר לעיל שהחיוב להתפלל את התפלה החסרה אחר התפלה הסמוכה, הרי זו תפלת חובה של מנחה, [וראה הערות 15 - 14].
[20] ראה בתוס' [ד"ה איבעיא] שאם שכח להתפלל מוסף, אין יכול להשלים בערב. כי עיקר המוסף הוא הזכרת קרבנות היום ואיך יקרא את הקרבנות בערב, אחר שעבר זמנם, וגם לא תקנו מוסף אלא משום "ונשלמה פרים שפתינו" וכיון ש"עבר זמנו בטל קרבנו", ואינה כשאר תפלות דרחמי נינהו [וראה רבינו יונה שלכן אין אומרים בשחרית ומנחה פסוקי התמיד]. ותמה הט"ז [קח ד] שהרי ודאי אינו קורא קרבנות כי מתפלל ערבית פעמיים, וביאר שכוונת תוס' לטעם אחד, שאין תשלומין במוסף, כי הוא במקום קרבן, ולכן לא שייך שתועיל לו תפלת ערבית פעמיים, אך בשו"ת הרשב"א [תמז] הובאו כב' טעמים. [והצל"ח דן לטעם הב', לרבי יהודה שזמן מוסף הוא עד ז' שעות, אם יש לו תשלומין במנחה]. אבל המאירי הביא בשם יש אומרים, שאף למוסף יש תשלומין, ומתפלל ערבית שתים [כי אברים ופדרים מתעכלים בלילה]. וגדולה מזו, אם שכח מוסף ומנחה יתפלל בערבית שלש תפלות. ואף לדעת האומרים שאין תשלומין אלא לתפלה אחת, שאני מנחה ומוסף שחיובם כאחד, שהרי זמן שניהם הוא עד סוף היום. ולדבריו מה שאומרים פסוקי קרבן רק במוסף, הוא כמבואר בנודע ביהודה [קמא או"ח ד] שלא רצו להגביל את התפלות, כדי שיוכל אדם להתפלל כל היום בעת שיצטרך.
[21] יש שדקדקו מכאן כדעת הרמב"ם [בסהמ"צ עשה י ובמנין המצוות ריש הל' ק"ש] שמנה את ק"ש בבקר ובערב כמצוה אחת, כי משמע שביטול המצוה רק בביטול שתיהן, ואילו לדעת הרמב"ן [סוף שרש ט] שהן שתי מצוות, היה ראוי לומר "או ק"ש של שחרית".
[22] הב"ח [רלד] דקדק ממה שהשמיט תפלת מנחה, כי גם המבטלה באונס יש לו תשלומין, ומתפלל בלא חידוש, כי בשעת מנחה האדם טרוד בעסקיו, ונחשב אנוס קצת, [וכדעת הגאון המובא בטור שם]. ובשו"ע [קח ז] פסק שגם אם בטל שחרית וערבית במזיד יש לו תשלומין, וכתב באליהו רבה שלדעתו צריך לומר שכיון שהתחיל בדין הקורא ק"ש שלא בזמנה, נקט שחרית ומעריב, שבהם יש ק"ש.
[23] דעת רב האי גאון שבמזיד יכול להתפלל תשלומין, אך אינו נוטל שכר מצות תפלה אלא שכר רחמי. ובפמ"ג [קח משב"ז ה] תמה הרי אחר ב' תפלות אינו משלים כיון שהוא מזיד. ויתכן שרק בזמן תפלה יכול להשלים, אך אחר ב' תפלות עבר זמנה. וכן משמע מהב"י שכתב כי במזיד יכול להתפלל נדבה בתפלה סמוכה, ואינו צריך חידוש, משום שבשוגג היה חייב בתשלומין, אך אחר ב' תפלות צריך לחדש בנדבתו, והיינו משום שבסמוכה הוא זמן תפלה, ומתפלל נדבה. ורק אחר ב' תפלות, היא תפלה חדשה, ואז נדבתו טעונה חידוש. [ועי' ב"ח ופרישה], וראה הערה 14. והפני יהושע נקט שבכל תפלת תשלומין [כשטעה] אין לו שכר תפלה בזמנה, ויש כאן ג' דרגות שכר. א. בזמנה, יש לו שכר כקרבן תמיד בזמנו. ב. בתשלומין, שכרו כקרבן עולת חובה דיחיד. ג. שלא בזמן תשלומין [או במזיד], שכר תפלת רחמי כנדבה. אך הפרישה [פט ב] כתב, שגם בתשלומין יש לו שכר תפלה בזמנה. ומפרש דברי הגמרא לעיל שזמן תפלה הוא כל היום, ורק אם עבר במזיד, או שטעה או נאנס ולא התפלל מנחה לפני התשלומין, אין לו שכר תפלה בזמנה, [וגם לפירוש הב"ח שהובא בהערה 17, יתכן לומר כן].
[24] בפרי חדש [נח] העלה מכאן שגם לק"ש יש תשלומין, שהרי גם עליה אמרו "זה שבטל ק"ש" ומשמע שאם טעה יש לה תשלומין. [וראה ביאור הגר"א סוף נח]. אך המגיה למשנה למלך [תפלה ג ט] דקדק מלשון "מעוות לא יוכל לתקון" שלק"ש אין תשלומין. ובפמ"ג [שם א"א ח] כתב שרק למ"ד ק"ש דרבנן יתכן שתקנו לה תשלומין, אך אם מצוותה מדאורייתא למה יתקנו לה רבנן תשלומין.
היה ספר תורה לשם עושה מחיצה בינו לבינה שאין הנחתה בכלי מצויה ומכל מקום אם יש לו חדר אחד בתוך ביתו שיניחה לשם עושה, ותפלין אם עושה מחיצה עשרה אין צריך להוציאם אע"פ שיש לו בית אחר, ספרים שלנו צריכים כסוי בשני כלים וספרים שמכוסים בעורות התפורין בהם, אותו כסוי עולה לו לאחד ואם נתן בגד עליהם דיו, ועל זה אמרו גלימא עלוי קומטרא שפיר דמי, לא היו מכוסין בעורות צריך ליתן עליהם בגד על בגד שהדבר צריך לכלי בתוך כלי, ויש שאין מחמירים כל כך בספרים שלנו הואיל ואין עשויין כתקון ספר תורה, ובתלמוד המערב פירשו שאם היה ספר תורה כרוך במפה מותר, ונראה שאין הלכה כן שהרי כליין הוא, אלא כמי שאמר שם עושה לו וילון וכן פירשו שם שלא ישב אדם על גבי ספספל וספר תורה מונח עליו ואם היה נתון על גבי דבר אחר גבוה טפח מותר, ויש אומרים אפילו כל שהוא שכל שהוא במקום אחד מותר, וספרים שלנו יש שמקילים בהם ויש שמחמירים, ובשעת בית המדרש אין מדקדקים כל כך אלא שנותנן במקום שלבו חפץ יותר אבל שלא בשעת בית המדרש ראוי לדקדק ולהחמיר, וכן פירשו בתלמוד המערב שתיבה מלאה ספרים נותנה מראשות מטה אפילו תחת המטה, והוא שתהא המטה גבוהה י' ושלא יהיו חבלי המטה נוגעים בה ומכל מקום לא יתננה במרגלות המטה תחת המטה:
כבבר ביארנו שבית הכסא אע"פ שאין בו צואה אסור לקרות כנגדו ומכל מקום הוזמן המקום לבית הכסא ולא נעשה עדיין בית הכסא מתפללים כנגדו אבל להתפלל בתוכו לא הוברר הדבר ביד מפרשים שמא בזו אחר שרוצה בקיומו הזמנה מילתא היא ולכתחלה לא יקרא ולא יתפלל:
בתי כסאות הסתומין ושפי קתדרא שלהם סתומה מותר להתפלל כנגדם:
במסכת שבת [י' ע"א] התבאר שמרחץ חדש שעדיין לא רחץ בו אדם מותר להתפלל בתוכו אבל מרחץ ישן אע"פ שאין בו אדם עכשיו אסור, ומקום שבני אדם עומדים בו לבושים קורא בו ומתפלל ומניח התפלין, ומקום שמקצת בני אדם עומדים בו ערומים ומקתם לבושים אינו קורא ולא מתפלל ולא מניח בו תפלין מתחלה אבל אם הניחן כבר אין צריך לחלצן לשם ויש שם שאלת שלום, מקום שכולם עומדים ערומים שם חולץ תפליו ושאלת שלום אסורה בו מפני ששמו של הקב"ה שלום שנא' ויקרא לו ה' שלום, אבל שלא בהזכרת מלת שלום מותר, דברים הללו לא נאמרו אלא במרחץ של מים חמים שהזוהמא מצויה בו, אבל מקואות ומעינות ושאר מקומות שאדם טובל בהם במים צוננים מותר לברך בהן כל זמן שאין שם ערוה, וכן כתבו הגאונים וכן כתבו שכל שאסרנו בערוה ובצואה לענין ק"ש ותפלה הוא הדין לכל הברכות שהרי יש בכלן הזכרת השם הורי בשמועה אסרו אף במלת שלום כמו שכתבנו ואם ברך שם יש אומרים שלא יצא וחוזר ומברך במקום אחר, ואע"פ שבתפלה הזכירו תפלתו תועבה ולא הזכירו כן בק"ש הוא הדין וכל שכן הוא שהרי ק"ש מן התורה הן קריאתה הן מטבע שלה, ואע"פ שבדברי תורה אמרו הני תני והני גרסי משום בטול בית המדרש הקלו בה, אבל ק"ש ותפלה וברכות שוות הן לענין זה, אלא שקצת רבנים עושים עצמם כמסופקים בה אף לק"ש, וכשכור מיהא שאמרו תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל יש אומרים שלא החמירו אלא בתפלה מפני שאנו צריכים בה לכונה יתרה, ויש חולקים בפרק ראשון של שמע או בפסוק ראשון, ולדעתי אם שכור חוזר בכלן שמאחר שאין לו שום כונה אין דבריו כלום, אבל השתוי אע"פ שלענין תפלה אמרו לא יתפלל לכתחלה בשאר ברכות ובק"ש קורא ומברך לכתחלה, ושתוי הוא ששתה רביעית ושכור הוא שאינו יכול לדבר בפני המלך, ויש אומר שאף שזה אינו מברך לכתחלה אלא ברכת המזון הואיל ועל עסקי אכילה ושתיה היא באה, ועיקר הדברים נראה לי כדעת ראשון וכן כתבנוה בעירובין פרק הדר.
ויש לפקפק במה שכתבנו בשכור ממה שאמרו בתלמוד המערב בראשון של תרומה חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי, ואמרו עליה בגמ' אלם וערום ובעל קרי מפני ברכה, סומא ושכור שאינן יכולים לתרום מן המובחר ואף שם פירשו בשכור שאינו יכול לדבר בפני המלך ואפילו הכל משום ברכה לא, אלמא יכולים לברך אלא שאחר כן שאלו שם שכור מהו לברך והשיבו ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם לא צריכא דלא, מהו לקרות ק"ש חד חסיד שאל לאליהו ואמר ליה ולא יראה בך ערות דבר ערות דבור כלומר ואינו קורא, תני חזקיה בין לקרות בין לברך כלומר שאף אינו מברך, אלמא שאחרמ שאמר בתפלה שלא מפני הברכה היה חזר וחקר היאך הוא ראוי לברך עד שהעלה שאינו ראוי לא לקרות ולא לברך הואיל ואין יכול לדבר בפני המלך, ומה שאמרו תחלה שלא מפני ברכה נאמרה שמא לא על שכור גמור נאמרה, ומה שאמרו אפילו מדומדם לא צריכא דלא נראה לי אפילו נתאדמו פניו מחמת היין שכל שהוא כן יצא מכלל שתוי ונכנס לכלל שכור, ויש גורסים בשאלת חסיד לאליהו ערום מהו לקרות ושבוש הוא חדא דאשיכור קא בעי לה ומה תשובה ערום לשכור, ועוד היאך נסתפק בזו בערום אלא על שכור נשאלה והוא השיבו ערות דבר ערות דבור והן הן הדברים, ויש מפרשים מדומדם מלשון שתיקה ולשטתנו אנו מפרשים שאף זה אנו מפרשים שעומד לו משותק מרוב היין אע"פ שם יטריח עצמו לדבר אפשר שיהיה מדבר כתקנו במקצת:
המשנה השביעית והכונה בה לבאר מה שלפניה זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת וראתה נדה צריכים טבילה ור' יהודה פוטר, פירוש כבר ביארנו שעזרא תקן טבילה לבעלי קריין ולא תקנה לשאר טמאים ובא להודיענו שאף אם זה שאירע לו קרי כבר הוא טמא בשעת קרויו בטומאה אחרת כגון זב שראה קרי או נדה שפלטה שכבת זרע בתוך ג' לשמושה שדבר זה נדון כקרי כגון ששמשה היום והיא טהורה וטבלה לקרויה שמחמת תשמיש כדי לעסוק בתפלה ובברכת המזון שהיא חייבת בהם וראתה למחר ופלטה למחרתו או למחר אחר ראייתה, ולא רצה להמשיך את הלשון ולומר זבה שפלטה שאין פליטה בתוך ג' נמצאת בזבה אלא אם כן בביאה של איסור שאין זיבה של איסור אלא לאחר נדות, וכן המשמשת וראתה נדה קודם שתטבול לקרויה שעכשיו קדמה טומאת קרי, כל אלו צריכים טבילה לקרויין לדעת חכמים ואע"פ שיש להם טומאה שאינה עולה בטבילה זו ור' יהודה פוטר בכל אלו ואפילו במשמשת וראתה נדה שקדמה טומאת קרי ובשעת הקרי נתחייבה מכל מקום בטבילה טומאה שבאה אחר כן מפקיעתה מידי טבילה זו וכן הדין לבעל קרי שראה זיבה, זהו ביאור המשנה, ויש מפרשים לדעת חכמים שלא נאמר כן אלא בזב שראה קרי וחבריו הנזכרים במשנה שהטומאה האחרת יוצאה גם כן מגופה אבל טמאי מת ודומיהם שראו קרי אין חייבים טבילה לקרויין אף לדעת חכמים, ויש חולקים בדבר ורואים אנו דברי החולקים, ומכל מקום לענין פסק אין לנו במשנה זו דין ודברים שהרי בטלה תקנה זו כמו שביארנו:
תפלת השחר וכו' זה הפרק יסוד הענין בו לבאר עניני התפלה ורובו יסוב על ג' ענינים, הראשון לבאר זמן התפלות עד היכן הוא נמשך בכל אחת מהם, השני לבאר בו נסח התפלות שבכל יום ואיך הוא רשאי לקצר בהם לסבות שהוא מזכיר הנה, השלישי לבאר תכונת עמידתו בעת התפלה למי שהוא בעיר או בדרך או בספינה או במדבר או רוכב. זהו כלל כונת הפרק אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול בענין סוגיית התלמוד על הדרך הקודם וכמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר זמן התפלות עד היכן הוא מגיע. ואמר על זה, תפלת השחר עד חצות וכו' רצה לבאר הנה זמן התפלות עד היכן הוא נמשך והתחלת זמני התפלות לא הוזכרו בכאן ואע"פ שלא הוזכרו הדין נותן להזכירם בסדר הלמוד והדבר ידוע שאין תפלת השחר קודם היום ולא תפלת המנחה עד שיתחיל השמש לנטות לצד המערב, ולא ערבית קודם חשכה, ואם כן אנו צריכים להודיע שזמן תפלת השחר מתחיל עם הנץ החמה לכל אדם שהוא יום גמור ולמשכים משיעלה עמוד השחר, ותפלת המנחה זמן התחלתה מו' שעות ומחצה ולמעלה שמכיון שנטה השמש חצי שעה כבר ניכרת נטייתו שחצי שעה ראשונה עדיין צל כל דבר עומד תחתיו אבל מחצי שעה ולמעלה נטייתו ניכרת וזו היא מנחה גדולה, ומנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה כמו שנבאר בסמוך, וערבית משחשכה, ומוספים משיתפלל תפלת השחר, אבל מכל מקום לא דברו במשנה זו אלא להמשך זמן התפלות עד היכן הוא נמשך בכל אחת מהן בעונתה, ועיקר המחלוקת מפני שהתפלות אבות תקנום אברהם תקן תפלת שחרית ואע"פ שבמס' יומא (דף כח:) אמרו צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי, ר"ל מכי ינטו צללי ערב -- מכל מקום לא פרשוה לאחרים אלא של שחרית, יצחק תקן תפלת המנחה, יעקב תקן תפלת ערבית ובאו אנשי כנסת הגדולה וסמכום על קרבנות התמידים, תפלת השחר כנגד תמיד של שחר ותפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים ותפלת ערבית לא מצאו קרבן כנגדה אלא איברי עולה ופדרים שלא נתאכלו מבעוד יום שהולכים וקרבים כל הלילה. ואחר שכן קבעו גם כן תפלת מוסף ביום שיש בו קרבן מוסף, ומי שאומר תפלת השחר עד חצות הוא מפני שסובר שתמיד של שחר קרב עד חצות, שעד כאן נקרא בוקר, וכמו שאמרו בתלמוד המערב "שנים ליום - חלוק את היום", כלומר חציו לבקר חציו לערב, עד חצות לשחר ועד הערב למנחה. ואע"פ שלהתחלת זמן המנחה -- אין מתחילים בה מתחלת ששית בזו מפני שלהיכר נטיית חמה אנו צריכים:
ור' יהודה אומר עד ד' שעות, שלדעתו אף תמיד של שחר אינו קרב אלא עד ד' שעות. דבקר כתיב ועד כאן נקרא בקר, טפי לא. והלכה כר' יהודה כמו שיתבאר בגמ' אלא שמודה הוא שאם לא התפלל מתפלל עד חצות אלא שאין לו שכר תפלה בעונתה, מחצות ואילך אינה אלא תפלת תשלומין. וכן תפלת המנחה לרבנן עד הערב, כלומר עד שתשקע החמה שהם סוברים על תמיד של ערב שאע"פ שזמנו מתחיל בשש ומחצה אם לא קרבו - מקריב והולך עד חשיכה, וזמן התחלתה כשאתה מעבירו לענין התמידין משש ומחצה ולמעלה למנחה גדולה מפני שבערבי פסחים שחל בערב שבת היו שוחטים אותו בשש ומחצה שהוא התחלת זמן ראשון למנחה. שהתמיד היו לו ג' זמנים, והוא שבכל יום היו מאחרים אותו לשחוט בשמנה ומחצה ולהקריבו בט' ומחצה לסבה הנזכרת בסמוך, ובערבי פסחים -- כל שלא חל ערב הפסח בערב שבת, הן שחל בשאר ימות החול הן שחל בשבת, היו מקדימים אותו שעה א' לשחוט בז' ומחצה ולהקריב בח' ומחצה כדי שיהא להם שהות יותר לעשיית הפסחים הבאים אחר התמיד, אבל כשחל ערב הפסח בע"ש והיו צריכים לצלות הפסחים מבעוד יום, כמו שידעת שאין צלייתו דוחה שבת, היו צריכים לשהות גדולה לשחוט בו' ומחצה, והוא זמן מנחה גדולה, ולהקריב בז' ומחצה. ולמדת מכל מקום שבכל יום לא היו שוחטים אותו עד ח' ומחצה ומקריבים בט' ומחצה, וזהו זמן התחלתה לדין מנחה קטנה. ואע"פ שמן הדין מצותו מתחלת מו' שעות ומחצה ולמעלה -- שנטיית החמה לצד המערב נכרת, סבת איחורם בכל יום מפני נדרים ונדבות שהיו מקריבים קודם תמיד של שחר. ולא מתאחר אחר תמיד של בין הערבים אלא קרבנות הפסחים בלבד. והיו סומכים לזמן ט' שעות ומחצה מפני שאותן ו' שעות אחרונות היו מניחין חצי שעה ראשונה של שביעית להיכר נטייה ומאחרים עוד ב' שעות לנדרים ונדבות, והרי ח' ומחצה, והיו שוחטים אותו ומניחים שעה אחת לנתוחו והולכת אבריו לכבש - והרי ט' ומחצה, והיו מקריבים אותו. וכל שנתאחרו לאיזו סבה -- מקריבים והולכים עד שחשיכה, ואע"פ שלהתחלת מנחה קטנה אנו מונים מט' שעות ומחצה ולמעלה שהוא זמן הקרבתו והיה לנו לדון להתחלת מנחה גדולה משעת הקרבה גם כן והוא ז' ומחצה הדין נותן לומר כן כלומר שהמתחיל להקדים בזמנה אינו מקדים יתר על שחיטה שבערב הפסח והמאחר לא ישער התחלת זמן יותר משעת הקרבה שבכל יום:
ור' יהודה אומר עד פלג המנחה והוא עד י"א פחות רביע מפני שהוא סובר בין הערבים - תרי זמני, חלוק את הערב שני פעמים להרחיב זמנה עד תחום שבין החלוקות השניות, הא כיצד? חצי היום -- ו' שעות גמורות, נשארו ו' שעות לערב. הוצא שעה אחת מאמצעותן לנתוחו ולהולכת איבריו לכבש -- נשארו ה' שעות, ומחצה מכאן לזמן שחיטתו ומחצה מכאן לזמן הקרבתו, ושעה שבנתים לנתוחו והולכת איבריו לכבש. נמצאת שעת שחיטתו בב' ומחצה אחר חצות, ושהו שיעור ח' ומחצה וקרב בט' שעות ומחצה וזו היא שעת מנחה קטנה, ר"ל לסוף ט' ומחצה שנשארו ב' ומחצה ליום. ואף חכמים מודים בכך אלא שר' יהודה חולק לחלוק אלו הב' שעות ומחצה פעם אחרת. נמצא שעה ורביע לכאן, ושעה ורביע לכאן. הטל שעה ורביע הראשון והוא הנקרא פלג המנחה על ט' ומחצה -- נמצאו י"א שעות פחות רביע. נמצא זמן המנחה עד י"א פחות רביע. ולשון פלג המנחה מפני שהב' ומחצה הנשארות הוא המנחה השניה ושעה ורביע הנחלק ממנה הוא פלג המנחה. ואם לא התפלל לזמן זה אין כאן עוד תפלה בעונתה אלא שמתפלל עד שתשקע החמה, הא משם ואילך אינה אלא תשלומין:
של מוספין כל היום פי' אחר תפלת השחר ומשום דכתיב וביום. ור' יהודה אומר עד ז' שעות שאף קרבן מוסף אינו קרב כמצותו אלא עד ז' שעות שמא תדחק הקרבת התמיד. ומכל מקום אף הוא מודה שבדיעבד כל היום אחר תפלת השחר. ואע"פ שאמרו "עליה השלם" -- אפשר שאם שכח או נאנס מקריבו אף לאחר התמיד, וכמו שביארנו במס' יום טוב בענין נתקלקלו הלוים בשיר ר"ל שקרבו תמיד הערב בשיר של חול ולא דברו מקרבן המוסף שנדחה מפני שיכולים היו להקריבו אחר התמיד:
תפלת הערב אין לה קבע, פרשו בגמ' כלומר אין לה זמן קבוע אלא כל הלילה, והטעם שהרי כנגד איברים ופדרים הותקנה ואיברים ופדרים קרבים כל הלילה ותפלש(?) לשון אין לה קבע פירשו בגמ' להודיע שאין לה קבע כלומר שאינה חובה. וטעם הדבר גם כן שלא הותקנה אלא כנגד איברים ופדרים שאין מעכבים את הקרבן דהואיל ונזרק דמן אם נטמאו או אבדו כשר הקרבן.:
ומכל מקום אע"פ שאינה חובה ושאף רב פסקה כן בגמ', כתבו הגאונים שאם התפלל ערבית פעם אחת קבעו עליו חובה, וכן כתבו קצתם דהאידנא קבעוה כולי עלמא אנפשייהו חובה. וקצתם כתבו בלשון אחר שאע"פ שהוא רשות אינו רשות גמור אלא מצוה מיהא איכא אלא שאינה חובה שהרי מכל מקום יעקב תקנה ושנסמכה על איברים ופדרים. ואחר שכן, יפה אמרו טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים וכן טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אינו חוזר, לפי שאין מקדשים את החדש בלילה, הא לאו האי טעמא חזר ואי לאו הני טעמי חזרה ותשלומין למה. וכן שאמרו במס' שבת (דף ט:) הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא המיינא לא מטרחינן ליה, אלמא הא לא שרא המיינא מטרחינן ליה.:
ומכל מקום הקשו בתוספות מזו שאמרו באחרון של יומא אמר רב נעילה פוטרת של ערבית והקשו והא רב גופיה הוא דאמר תפלת ערבית רשות כלומר ומאי אצטריך לפטורא דנעילה. ותירצו לדברי האומר חובה קאמר, ואם איתא לישני ליה אף לדברי האומר רשות בדצלייה חדא זימנא דקבעה אנפשיה חובה. אי נמי דלא צלי דהא מ"מ מצוה מיהא איכא ונעילה פוטרתו מאותה חובה או מאותה מצוה, דהא טפי עדיף למימר דליפטר בנעילה אם הוא רשות משיהא חובה, וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבפרק זה תפלת הערב ר"ג אומר חובה ר' יהושע אומר רשות אתייאן כאינון פלוגתא מאן דאמר חובה אין נעילה פוטרת של ערב, מאן דאמר רשות נעילה פוטרת, ואם כן טפי הוה ניחא ליה לתרוצי דקבעה איהו חובה אי נמי משום מצוה. ומכל מקום הם תירצו דאין הכי נמי דהכי הוה עדיף לתרוצי אלא שרצה לתרצה לדעת המקשה שהיה סובר רשות גמור בלא שום קביעות חובה ובלא שום מצוה, ותירץ לו שאין מקום להצטרך לפטור מצד הנעילה אלא לדעת האומר חובה ושלא כדעת תלמוד המערב.:
זהו ביאור המשנה, ופסק שלה יתבאר בגמ'. ודינים ופסקים הבאים עליה בגמ' לענין זמנים שבתפלה אלו הן:
נחלקו בגמ' על קצת זמנים שבמשנה הלכה כמי, וכן נסתפקו בעד ד' שעת שאמר ר' יהודה אם עד בכלל אם לאו, וכלל הדברים בענינים אלו הוא שתפלת השחר מצותה לזריזים ולותיקים עם הנץ החמה, ובמשכים משיעלה עמוד השחר. והמשך זמנה עד ד' שעות ועד בכלל, כלומר זמנה עד סוף שעה רביעית, מכאן ואילך אין כאן תפלה בעונתה אלא שמכל מקום עד חצות אע"פ ששהה במזיד חייב הוא עליה, וכן אף מחצות ואילך חצי שעה, הא משש שעות ומחצה ואילך היא נקראת זמן תשלומי תפלה ואינו מתפלל אלא על דרך תשלומין, ובטעה או שכח על הדרך שיתבאר.:
תפלת המוסף תחלת זמנה אחר שיתפלל של שחרית מיד, והמשך זמנה כל ז' שעות. והמתפלל אחר ז' שעות, אע"פ שפשע -- יצא ידי תפלה בעונתה שזמנה כל היום. וכן אם התפלל תפלת המוסף קודם תפלת השחר יצא מדקאמר כל היום. וראיה ממה שאמרו בברייתא של מסכתא זו פרק ג' המתפלל תפלת מוסף עד שלא קרבו תמיד של שחר יצא, ומאחר שתפלות כנגד תמידים תקנום הוא הדין אם התפלל אותה קודם תפלת השחר. ומכאן נראה לי על ידי מעשה במי שהתפלל שחרית ושכח של יום טוב והתפלל מוסף כתקנו ונזכר שטעה בשל שחרית ולא הצרכתיו לחזור את המוסף כלל:
תפלת המנחה זמנה למנחה גדולה מו' שעות ומחצה ולמעלה, ולקטנה מט' ומחצה ולמעלה. והמשך זמנה עד שישלמו י"א שעות פחות רביע כר' יהודה. ואם לא התפלל לשעה זו יצא ידי תפלה בעונתה עד שתשקע החמה כרבנן. ויש אומרים כן אף לכתחלה וממה שאמרו עליה במסכ' תענית (תענית כו, ב) כיון דסמוך לשקיעת החמה פרסי לנעילה דמיא, וכן ממה שאמרו מצוה להתפלל עם דמדומי חמה, ופירושה בשחר בשעת זריחה ובערב בשעת שקיעה, וליכא למימר דדוקא אתמר בשחרית שהרי אמרו עליה במערבא לייטי אמאן דמצלי עם דמדומי חמה דילמא מטרפא ליה שעתא וטעם זה אינו אלא בערב כרבנן:
תפלת ערבית זמנה משתשקע החמה עד שיעלה עמוד השחר.:
תפלת נעילה אע"פ שאין זה מקומה זמנה שיתחיל אותה על צד שיהא משלים בה תיכף לשקיעת החמה. ויש מפרשים שיתחיל בה סמוך לשקיעת החמה ושאפשר לו לשהות בה עד סמוך לצאת הכוכבים וכבר כתבנוה באחרון של יומא.:
וכל שהתפלל אחת מן התפלות קודם זמן -- חוזר ומתפלל. חוץ מתפלת ערבית, שאם התפלל לה מי"א פחות רביע ולמעלה אינו חוזר. וכן אם התפלל של מוסף קודם שחרית לדעתנו. אבל אם לא התפלל תפלה בזמנה כגון ששכח, ונזכר לאחר זמן התפלה -- מתפלל כל זמן שלא הגיע זמן התפלה הסמוכה לה. הא כל שהגיע זמן התפלה הסמוכה לה אינו מתפלל זו ששכח אלא מתורת תשלומין.:
תשלומין אלו שאמרנו על דרך זה הם: מי ששכח ולא התפלל תפלת ערבית עד שהגיע זמן תפלת השחר מתפלל בשחרית תפלה של שחרית וחוזר ומתפלל י"ח לתשלומי תפלת ערבית ששכח, הא אם נזכר קודם שהגיע זמנה של שחרית מתפלל אותה ששכח. וכן בכלן. ויש אומרים שאין מתפלל תשלומין הואיל ועבר זמנה עד שיגיע זמן תפלה אחרת ויהא עסוק בתפלה:
טעה ולא התפלל שחרית מתפלל בשעת המנחה שתים; ראשונה לשם מנחה ושניה לתשלומים. וכן אם טעה ולא התפלל מנחה, אע"פ שנשלם היום ונעתק לו ליום אחר, מתפלל בערב תפלה של ערבית וחוזר ומתפלל י"ח לתשלומים תפלת המנחה ששכח. ואין אומרים עבר יומו בטל קרבנו שהרי אף איברים ופדרים שמתעכלים כל הלילה מקרבן היום שעבר הם. במה דברים אמורים בשטעה ושכח, אבל בטל במזיד, הואיל והגיע זמן תפלה אחרת אין לו תקנה לתפלת מצוה, אלא שכתבו גאוני הראשונים שמתפלל בבקשת רחמים דרך רשות:
היה טרוד בעסקיו ובטל את התפלה מצד טרדתו אע"פ שהיה זכור בה, יש אומרים שאף זה יש לו תשלומים הואיל ולא בטל בזדון אלא מצד טרדתו וכן כתבוה גדולי המחברים, וכן כתבו שאין תשלומים אלא לתפלה אחת על הדרך שביארנו ואם שכח ערבית ושחרית רצופים אין אומרים יתפלל מנחה ג' שאין תשלומים אלא לאותה תפלה הסמוכה למנחה זו וכן בכלם, וגדולי המפרשים חולקים לומר אף לג' אף לד', אלא שהוא צריך להתפלל אותה בתורת נדבה בא להשמיענו שאין צריך לחדש דבר בהם שהטעות פוטרו מן החדוש:
מוסף הואיל וזמנה כל היום יש אומר שאף לדעת האומר שאין תשלומין אלא לאחת אם שכח מוסף ומנחה יתפלל ערבית ג' הואיל וזמן המוסף והמנחה חיובם באחד שהרי זמן המוסף כל היום, ויש מפקפק לומר שמא אין יכול לשלם דבר במוסף הואיל ואינו בא נדבה אינו בא לתשלומין, וכן יש מי שמספק אם יש לצבור תשלומים אם לאו ומכל מקום בראשונה מצאתי לקצת גאונים שאם עבר היום אין לה תשלומין שהמוסף עיקרו להזכרת קרבן ואין קרבן בלילה, וכן כתבו בכל תפלה הנוספת מחמת מאורע שביום שאם עבר היום אין לה תשלומין שאין תשלומין אלא לתפלות הראויות לכל יום, ומכל מקום קשה לי לדבריהם של שבת במוצאי שבת, אף תפלה אחת ששכחה יש אומר שאין לה תשלומין אלא בזמן תפלה הסמוכה לה כלומר שאם שכח שחרית ולא נזכר בטעותו עד שעבר זמן המנחה שוב אין טעותו משתלמת אע"פ שנזכר בזמן תפלת ערבית, ויש אומרים שאף לאחר כמה יש לו תשלומים וממה שאמרו כאן כל אימת דבעי מצלי, ואין הדברים נראים שלא אמרו כל אימת דבעי מצלי אלא לנדון שלפניהם ר"ל של מנחה בערבית, אבל לאחר שתים לא וכן אם שכח שתים רצופות אין תשלומים אלא לסמוכה לה וכן דעת גדולי המחברים:
כבר רמזנו למעלה שמי שיש לו עליו תפלה אחת מתורת תשלומים ואחרת שבזמנה, מקדים אותה שבזמנה ואחר כך מתפלל של תשלומים, לא עשה כן אלא שהקדים של תשלומים ואחר כך התפלל אותה שבזמנה לא יצא ידי אותה של תשלומים וצריך בה לחזור אחר אותה שבזמנה כדי להקדים של זמנה לשל תשלומין:
218ימים לסיום הש״ס