אקמטרא. ארגז של ספרים ובמגילה (דף כו:) קמטרי דספרי וכן תרגם יונתן ובגנזי ברומים (יחזקאל כז) אלמין דזהירין מחתין בקמטרין וכן לאשר על המלתחה (מלכים ב י) לדעל קמטרא: ככלי בתוך כלי דמי. דהא גלימא לאו כליין הוא: מחיצה עשרה. ואם לאו לא ישמש: לדוכתיה. במקום מטתו: לאו אדעתאי. לא נתתי לבי: כנגד בית הכסא. ברחוק ארבע אמות: דלית בה צואה. שפינו אותה: בית המרחץ. אסור להרהר בו: דפרסאי. בחפירה היו ופיהם ברחוק מן הגומא והוא בשיפוע והרעי מתגלגל ונופל לגומא: מתני' זב שראה קרי. אע''פ שטמא טומאת שבעה משום זיבה ואין טבילה זו מטהרתו אפ''ה צריך טבילה לדברי תורה כתקנת עזרא משום קרי וכן נדה אם באה להתפלל י''ח: שפלטה שכבת זרע. הרי היא כבעל קרי כדאשכחן בסיני שלשת ימים אל תגשו אל אשה (שמות יט) לפי ששכבת זרע מטמא בפליטתו כל שלשה ולאחר מכאן כבר הסריח בגופה ואין ראוי עוד להזריע להיות עוד ולד נוצר הימנה וה''פ נדה שפלטה עתה התשמיש ששמשה אתמול קודם שראתה: ורבי יהודה פוטר. קא סלקא דעתך השתא הואיל וטומאת זיבה קודמת והרי הוא טמא טומאה חמורה ואינו אוסרתו בדברי תורה כדאמרינן בפרקין הזבים והמצורעים מותרים תו לא אתיא טומאת קרי דקילא ואסרה ליה: גמ' לאו בר טבילה הוא. לדברי תורה ואע''פ שטומאתו חמורה ותו לא אתי קרי ומצריך ליה: תפלת השחר: עד הערב. עד חשכה: עד פלג המנחה. בגמרא מפרש לה: אין לה קבע. כל הלילה זמנה ובגמרא מפרש מאי לשון אין לה קבע: גמ' מצותה. של קריאת שמע: לותיקין. המקדימין למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו מקדימים לאחר הנץ החמה להתפלל וכי תנן במתני' למאחרים שלא יאחר יותר מחצות שמשם ואילך עבר הזמן: וכולי עלמא. שאר המתפללין המאחרין עד חצות יכולין לאחר ותו לא: במנחה. היינו אחר חצות: אם תימצי לומר. כלומר אם תשיבני בשאלתי ממה שאמרנו טעה ולא התפלל ערבית וכו': וכיון דעבר יומו בטל קרבנו. ואינו מקריבו ביום אחר אם זמנו קבוע כגון מוספים של כל יום ויום:

ספר תורה עושה לו מחיצה. ודוקא ספר תורה וגם בחומשים יש להחמיר כמו בספר תורה אבל בשאר ספרים דיין בכסוי בעלמא: תפלת השחר עד חצות וכו' תפלת המנחה עד הערב. וא''ת אמאי לא קתני גבי תפלת המנחה כל היום כמו גבי תפלת המוספין וי''ל דזמן מוספין הוא כל היום אפילו משחרית שהרי קרבנות יכול להקריב מיד אחר התמיד א''כ גם תפלת מוספין יכול להתפלל מיד מן הבקר מה שאין כן במנחה אלא משש שעות ומחצה והכי נמי בפ''ק דע''ג (ד' ד:) לא ליצלי איניש צלותא דמוספין בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד כו' אלמא בשאר ימות השנה יכול להתפלל ולהכי מקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין משום שהיא תדירה בכל יום אע''פ שתפלת מוספין קודמת: טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים. וא''ת והאמר רב לקמן (ד' כז:) תפלת ערבית רשות וקי''ל כותיה באיסורי ועוד קשה דאמר לקמן (ד' ל:) טעה ולא התפלל יעלה ויבוא בלילה אין מחזירים אותו משום דאין מקדשין את החדש בלילה ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דתפלת ערבית רשות וי''ל הא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה אבל לחנם אין לו לבטלה ומיהו אם איחר עד המנחה נראה דעבר זמנו בטל קרבנו כיון ששהה כל כך ולאחר ב' תפלות לא מצינו שתיקנו חכמים לחזור ולהתפלל אם שכח ואפילו תפלה אחת אם בטל במזיד לא יוכל לתקן ובסמוך קרי ליה מעוות לא יוכל לתקון: איבעיא להו טעה ולא התפלל תפלת מנחה כו'. לא בעי אם טעה ולא התפלל תפלת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף וגם לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואין כאן עבר זמנו בתפלה אחרת:

אפילו רבי יהושע לא אמר אלא דלית ליה ביתא אחרינא מר הא אית ליה ביתא אחריתא אמר ליה לאו אדעתאי. אלמא כל היכא דאית ליה ביתא אחרינא אסור לשמש בבית שספר תורה מונח בתוכו ואפילו מחיצה עשרה לא סגי ליה, דדוקא בדליכא ביתא אחרינא סגי ליה במחיצת עשרה, ודוקא מחיצת עשרה שהוא כבית אחר אבל כלי בתוך כלי באותו בית אסור, והא דתניא לעיל בית שיש בו ספר תורה ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי לתוך כלי, לאו אספר תורה קאי אלא לתפילין והוא הדין לכל שאר ספרים, ותפילין דנקט לרבותא נקט, לומר אף על פי שכתובות פרשיות של תורה בהן.

ירושלמי (הלכה ה):איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים. ודוקא מנחה קא מבעיא ליה אבל תפלת המוספין פשיטא ליה דאינו משלימה בערב דכיון שהוא מזכיר קרבן מוסף עבר יומו הוא. ועוד דלא שייך הקרבן בלילה והיאך הוא מזכירו. ועוד נראה לי טעם דכל תפלה שהיא נוספת מחמת מאורע היום אין ראוי להשלימה ביום אחר שכבר עבר מאורע היום, אבל שאר התפלות כיון שהן ראויות בכל יום יש להן תשלומין ביום אחר.

ואסיקנא: טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים. ויש מפרשין דדוקא מנחה וכן נמי טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, וכן בשטעה בשל ערבית מתפלל בשחרית שתים, ולעולם משלים הוא בתפלה הסמוכה לה. אבל טעה ולא התפלל שחרית אינו מתפלל ערבית שתים, [וכן טעה] ולא התפלל מנחה לא יתפלל בשחרית שתים. ויש מפרשין דהוא הדין והוא הטעם, וכן נראה. ומיהו דוקא בזמן תפלה לפי שכיון שהוא זמן תפלה והוא עסוק בתפלתו חוזר ומשלים מה שטעה בתפלותיו אבל שלא בזמן תפלה לא, שאם לא כן מאי מתפלל ערבית שתים ומתפלל מנחה שתים דקאמר, לימא טעה ולא התפלל שחרית קודם חצות חוזר ומתפלל לאחר חצות, אי נמי טעה ולא התפלל מנחה חוזר ומשלימה כל הלילה הוה ליה למימר.

דיקא נמי דקתני בטל ולא קתני שכח. ומיהו נראה מדברי רב האי גאון ז"ל דלא יוכל לתקון ליתן לו שכר תפלה ממצוה, אבל מ"מ אילו רצה לחזור ולהתפלל בערבית שתים לתשלומי מנחה שבטל רשאי ושכר תפלת רחמי אית ליה. וזה לשון הגאון ז"ל: בטל מעות שאין יכול לתקון הוא ולית ליה אלא שכר רחמי דרשות בעלמא, אבל שכר תפלה ממצוה לית ליה.

והא מיבעיא בעי לה רב פפא [לפנינו הגרסא לרבינא] הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או לא. וא"ת מאי קא מבעיא ליה הא פלוגתא דאביי ורבא הוא אי הזמנה מילתא היא או לא, יש לומר דפלוגתא דאביי ורבא קמיירי בשהזמינו לדבר אחד ואח"כ נמלך להשתמש בו דבר אחר כגון ההיא דלעיל דסודר דאזמניה למיצר ביה תפלין ונמלך אח"כ למיצר ביה זוזי אבל בעיא דרב פפא הוא בשהזמינו לענין אחד ומתקיימת בו אותה הזמנה ואינו משנה אותו לדבר אחר:

אמר רבא הני בתי כסאי דפרסאי אע"ג דאית בהו צואה כסתומים דמי ושרו. יש אומרים שהיו עשויין כמדרון וצואה ומי רגלים מתגלגלין לשם וליכא צואה כנגד פיהם. וי"א שהיו עשויין כעין קתדראות שלנו והכל נופל בחפירה:

איבעיא להו בעל קרי שראה זיבה מהו לר' יהודה וכו'. והא משמשת וראתה נדה דכבעל קרי שראה זיבה דמי וקא פטר ר' יהודה. קשיא מאי קא בעי תלמודא והא משנה מפורשת היא ומאי ת"ש דאמרינן ולישנא דכבעל קרי דמי דמשמשת שראתה נדה היינו ממש כבעל קרי שראה זיבה וא"כ לימא ליה מתניתין היא. וי"ל דהא קמ"ל דאי ממתניתין ה"א דמשמשת וראתה נדה מיירי שראתה בעודה משמשת ולא דמי לבעל קרי שראה זיבה שהוא בזה אחר זה ומש"ה אשמעינן [ממשנה] יתירא דלא בעי למימר כשראתה בעודה משמשת דאי הכי היינו רישא דנדה שפלטה שכבת זרע שהכל כאחד וכיון דכן ע"כ יש לנו לומר דמשמשת וראתה נדה בזה אחר זה כגון ששמשה ואחר מכן ראתה נדה וא"כ היינו בעל קרי שראה זיבה, וכיון דבהא פטר ר' יהודה בהא נמי פטר:

פרק תפלת השחר
גמר' ורמינהו מצותה עם הנץ החמה וכו'. דקס"ד דמקשה דמאי דאמרינן דמצות ק"ש עם הנץ החמה משום תפלה הוא דזמנה עם הנץ החמה ותו לא. כי תניא ההיא לותיקין:

טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. פירוש ר' יוחנן לא נחית השתא לפלוגתא דת"ע רשות או חובה וקתני מילתיה כמאן דאמר חובה אבל למאן דאמר רשות לא בעי תשלומין כלל דהיא גופה רשות, והכי משמע במס' יומא דאמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית והאמר רב תפלת ערבית רשות כמ"ד חובה אלמא דמ"ד רשות לא בעי פטור דנעילה וה"ה דלא מיצריך תשלומין:

טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים אלמא זמניה כולי יומא. אלא צלויי כולי יומא מצלי ואזיל עד חצות יהבי ליה שכר תפלה בזמנה וכו'. ה"ה דהוה יכיל לשנויי טעה שאני ומתניתין מיירי בלכתחלה:

היה ספר תורה לשם עושה מחיצה בינו לבינה שאין הנחתה בכלי מצויה ומכל מקום אם יש לו חדר אחד בתוך ביתו שיניחה לשם עושה, ותפלין אם עושה מחיצה עשרה אין צריך להוציאם אע"פ שיש לו בית אחר, ספרים שלנו צריכים כסוי בשני כלים וספרים שמכוסים בעורות התפורין בהם, אותו כסוי עולה לו לאחד ואם נתן בגד עליהם דיו, ועל זה אמרו גלימא עלוי קומטרא שפיר דמי, לא היו מכוסין בעורות צריך ליתן עליהם בגד על בגד שהדבר צריך לכלי בתוך כלי, ויש שאין מחמירים כל כך בספרים שלנו הואיל ואין עשויין כתקון ספר תורה, ובתלמוד המערב פירשו שאם היה ספר תורה כרוך במפה מותר, ונראה שאין הלכה כן שהרי כליין הוא, אלא כמי שאמר שם עושה לו וילון וכן פירשו שם שלא ישב אדם על גבי ספספל וספר תורה מונח עליו ואם היה נתון על גבי דבר אחר גבוה טפח מותר, ויש אומרים אפילו כל שהוא שכל שהוא במקום אחד מותר, וספרים שלנו יש שמקילים בהם ויש שמחמירים, ובשעת בית המדרש אין מדקדקים כל כך אלא שנותנן במקום שלבו חפץ יותר אבל שלא בשעת בית המדרש ראוי לדקדק ולהחמיר, וכן פירשו בתלמוד המערב שתיבה מלאה ספרים נותנה מראשות מטה אפילו תחת המטה, והוא שתהא המטה גבוהה י' ושלא יהיו חבלי המטה נוגעים בה ומכל מקום לא יתננה במרגלות המטה תחת המטה:

כבבר ביארנו שבית הכסא אע"פ שאין בו צואה אסור לקרות כנגדו ומכל מקום הוזמן המקום לבית הכסא ולא נעשה עדיין בית הכסא מתפללים כנגדו אבל להתפלל בתוכו לא הוברר הדבר ביד מפרשים שמא בזו אחר שרוצה בקיומו הזמנה מילתא היא ולכתחלה לא יקרא ולא יתפלל:

בתי כסאות הסתומין ושפי קתדרא שלהם סתומה מותר להתפלל כנגדם:

במסכת שבת [י' ע"א] התבאר שמרחץ חדש שעדיין לא רחץ בו אדם מותר להתפלל בתוכו אבל מרחץ ישן אע"פ שאין בו אדם עכשיו אסור, ומקום שבני אדם עומדים בו לבושים קורא בו ומתפלל ומניח התפלין, ומקום שמקצת בני אדם עומדים בו ערומים ומקתם לבושים אינו קורא ולא מתפלל ולא מניח בו תפלין מתחלה אבל אם הניחן כבר אין צריך לחלצן לשם ויש שם שאלת שלום, מקום שכולם עומדים ערומים שם חולץ תפליו ושאלת שלום אסורה בו מפני ששמו של הקב"ה שלום שנא' ויקרא לו ה' שלום, אבל שלא בהזכרת מלת שלום מותר, דברים הללו לא נאמרו אלא במרחץ של מים חמים שהזוהמא מצויה בו, אבל מקואות ומעינות ושאר מקומות שאדם טובל בהם במים צוננים מותר לברך בהן כל זמן שאין שם ערוה, וכן כתבו הגאונים וכן כתבו שכל שאסרנו בערוה ובצואה לענין ק"ש ותפלה הוא הדין לכל הברכות שהרי יש בכלן הזכרת השם הורי בשמועה אסרו אף במלת שלום כמו שכתבנו ואם ברך שם יש אומרים שלא יצא וחוזר ומברך במקום אחר, ואע"פ שבתפלה הזכירו תפלתו תועבה ולא הזכירו כן בק"ש הוא הדין וכל שכן הוא שהרי ק"ש מן התורה הן קריאתה הן מטבע שלה, ואע"פ שבדברי תורה אמרו הני תני והני גרסי משום בטול בית המדרש הקלו בה, אבל ק"ש ותפלה וברכות שוות הן לענין זה, אלא שקצת רבנים עושים עצמם כמסופקים בה אף לק"ש, וכשכור מיהא שאמרו תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל יש אומרים שלא החמירו אלא בתפלה מפני שאנו צריכים בה לכונה יתרה, ויש חולקים בפרק ראשון של שמע או בפסוק ראשון, ולדעתי אם שכור חוזר בכלן שמאחר שאין לו שום כונה אין דבריו כלום, אבל השתוי אע"פ שלענין תפלה אמרו לא יתפלל לכתחלה בשאר ברכות ובק"ש קורא ומברך לכתחלה, ושתוי הוא ששתה רביעית ושכור הוא שאינו יכול לדבר בפני המלך, ויש אומר שאף שזה אינו מברך לכתחלה אלא ברכת המזון הואיל ועל עסקי אכילה ושתיה היא באה, ועיקר הדברים נראה לי כדעת ראשון וכן כתבנוה בעירובין פרק הדר.

ויש לפקפק במה שכתבנו בשכור ממה שאמרו בתלמוד המערב בראשון של תרומה חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי, ואמרו עליה בגמ' אלם וערום ובעל קרי מפני ברכה, סומא ושכור שאינן יכולים לתרום מן המובחר ואף שם פירשו בשכור שאינו יכול לדבר בפני המלך ואפילו הכל משום ברכה לא, אלמא יכולים לברך אלא שאחר כן שאלו שם שכור מהו לברך והשיבו ואכלת ושבעת וברכת ואפילו מדומדם לא צריכא דלא, מהו לקרות ק"ש חד חסיד שאל לאליהו ואמר ליה ולא יראה בך ערות דבר ערות דבור כלומר ואינו קורא, תני חזקיה בין לקרות בין לברך כלומר שאף אינו מברך, אלמא שאחרמ שאמר בתפלה שלא מפני הברכה היה חזר וחקר היאך הוא ראוי לברך עד שהעלה שאינו ראוי לא לקרות ולא לברך הואיל ואין יכול לדבר בפני המלך, ומה שאמרו תחלה שלא מפני ברכה נאמרה שמא לא על שכור גמור נאמרה, ומה שאמרו אפילו מדומדם לא צריכא דלא נראה לי אפילו נתאדמו פניו מחמת היין שכל שהוא כן יצא מכלל שתוי ונכנס לכלל שכור, ויש גורסים בשאלת חסיד לאליהו ערום מהו לקרות ושבוש הוא חדא דאשיכור קא בעי לה ומה תשובה ערום לשכור, ועוד היאך נסתפק בזו בערום אלא על שכור נשאלה והוא השיבו ערות דבר ערות דבור והן הן הדברים, ויש מפרשים מדומדם מלשון שתיקה ולשטתנו אנו מפרשים שאף זה אנו מפרשים שעומד לו משותק מרוב היין אע"פ שם יטריח עצמו לדבר אפשר שיהיה מדבר כתקנו במקצת:

המשנה השביעית והכונה בה לבאר מה שלפניה זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת וראתה נדה צריכים טבילה ור' יהודה פוטר, פירוש כבר ביארנו שעזרא תקן טבילה לבעלי קריין ולא תקנה לשאר טמאים ובא להודיענו שאף אם זה שאירע לו קרי כבר הוא טמא בשעת קרויו בטומאה אחרת כגון זב שראה קרי או נדה שפלטה שכבת זרע בתוך ג' לשמושה שדבר זה נדון כקרי כגון ששמשה היום והיא טהורה וטבלה לקרויה שמחמת תשמיש כדי לעסוק בתפלה ובברכת המזון שהיא חייבת בהם וראתה למחר ופלטה למחרתו או למחר אחר ראייתה, ולא רצה להמשיך את הלשון ולומר זבה שפלטה שאין פליטה בתוך ג' נמצאת בזבה אלא אם כן בביאה של איסור שאין זיבה של איסור אלא לאחר נדות, וכן המשמשת וראתה נדה קודם שתטבול לקרויה שעכשיו קדמה טומאת קרי, כל אלו צריכים טבילה לקרויין לדעת חכמים ואע"פ שיש להם טומאה שאינה עולה בטבילה זו ור' יהודה פוטר בכל אלו ואפילו במשמשת וראתה נדה שקדמה טומאת קרי ובשעת הקרי נתחייבה מכל מקום בטבילה טומאה שבאה אחר כן מפקיעתה מידי טבילה זו וכן הדין לבעל קרי שראה זיבה, זהו ביאור המשנה, ויש מפרשים לדעת חכמים שלא נאמר כן אלא בזב שראה קרי וחבריו הנזכרים במשנה שהטומאה האחרת יוצאה גם כן מגופה אבל טמאי מת ודומיהם שראו קרי אין חייבים טבילה לקרויין אף לדעת חכמים, ויש חולקים בדבר ורואים אנו דברי החולקים, ומכל מקום לענין פסק אין לנו במשנה זו דין ודברים שהרי בטלה תקנה זו כמו שביארנו:

תפלת השחר וכו' זה הפרק יסוד הענין בו לבאר עניני התפלה ורובו יסוב על ג' ענינים, הראשון לבאר זמן התפלות עד היכן הוא נמשך בכל אחת מהם, השני לבאר בו נסח התפלות שבכל יום ואיך הוא רשאי לקצר בהם לסבות שהוא מזכיר הנה, השלישי לבאר תכונת עמידתו בעת התפלה למי שהוא בעיר או בדרך או בספינה או במדבר או רוכב. זהו כלל כונת הפרק אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול בענין סוגיית התלמוד על הדרך הקודם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר זמן התפלות עד היכן הוא מגיע. ואמר על זה, תפלת השחר עד חצות וכו' רצה לבאר הנה זמן התפלות עד היכן הוא נמשך והתחלת זמני התפלות לא הוזכרו בכאן ואע"פ שלא הוזכרו הדין נותן להזכירם בסדר הלמוד והדבר ידוע שאין תפלת השחר קודם היום ולא תפלת המנחה עד שיתחיל השמש לנטות לצד המערב, ולא ערבית קודם חשכה, ואם כן אנו צריכים להודיע שזמן תפלת השחר מתחיל עם הנץ החמה לכל אדם שהוא יום גמור ולמשכים משיעלה עמוד השחר, ותפלת המנחה זמן התחלתה מו' שעות ומחצה ולמעלה שמכיון שנטה השמש חצי שעה כבר ניכרת‏ נטייתו שחצי שעה ראשונה עדיין צל כל דבר עומד תחתיו אבל מחצי שעה ולמעלה נטייתו ניכרת וזו היא מנחה גדולה, ומנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה כמו שנבאר בסמוך, וערבית משחשכה, ומוספים משיתפלל תפלת השחר, אבל מכל מקום לא דברו במשנה זו אלא להמשך זמן התפלות עד היכן הוא נמשך בכל אחת מהן בעונתה, ועיקר המחלוקת מפני שהתפלות אבות תקנום אברהם תקן תפלת שחרית ואע"פ שבמס' יומא (דף כח:) אמרו צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי, ר"ל מכי ינטו צללי ערב -- מכל מקום לא פרשוה לאחרים אלא של שחרית, יצחק תקן תפלת המנחה, יעקב תקן תפלת ערבית ובאו אנשי כנסת הגדולה וסמכום על קרבנות התמידים, תפלת השחר כנגד תמיד של שחר ותפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים ותפלת ערבית לא מצאו קרבן כנגדה אלא איברי עולה ופדרים שלא נתאכלו מבעוד יום שהולכים וקרבים כל הלילה. ואחר שכן קבעו גם כן תפלת מוסף ביום שיש בו קרבן מוסף, ומי שאומר תפלת השחר עד חצות הוא מפני שסובר שתמיד של שחר קרב עד חצות, שעד כאן נקרא בוקר, וכמו שאמרו בתלמוד המערב "שנים ליום - חלוק את היום", כלומר חציו לבקר חציו לערב, עד חצות לשחר ועד הערב למנחה. ואע"פ שלהתחלת‏ זמן המנחה -- אין מתחילים בה מתחלת ששית בזו מפני שלהיכר נטיית חמה אנו צריכים:

ור' יהודה אומר עד ד' שעות, שלדעתו אף תמיד של שחר אינו קרב אלא עד ד' שעות. דבקר כתיב ועד כאן נקרא בקר, טפי לא. והלכה כר' יהודה כמו שיתבאר בגמ' אלא שמודה הוא שאם לא התפלל מתפלל עד חצות אלא שאין לו שכר תפלה בעונתה, מחצות ואילך אינה אלא תפלת תשלומין. וכן תפלת המנחה לרבנן עד הערב, כלומר עד שתשקע החמה שהם סוברים על תמיד של ערב שאע"פ שזמנו מתחיל בשש ומחצה אם לא קרבו - מקריב והולך עד חשיכה, וזמן התחלתה כשאתה מעבירו לענין התמידין משש ומחצה ולמעלה למנחה גדולה מפני שבערבי פסחים שחל בערב שבת היו שוחטים אותו בשש ומחצה שהוא התחלת זמן ראשון למנחה. שהתמיד היו לו ג' זמנים, והוא שבכל יום היו מאחרים אותו לשחוט בשמנה ומחצה ולהקריבו בט' ומחצה לסבה הנזכרת בסמוך, ובערבי פסחים -- כל שלא חל ערב הפסח בערב שבת, הן שחל בשאר ימות החול הן שחל בשבת, היו מקדימים אותו שעה א' לשחוט בז' ומחצה ולהקריב בח' ומחצה כדי שיהא להם שהות יותר לעשיית הפסחים הבאים אחר התמיד, אבל כשחל ערב הפסח בע"ש והיו צריכים לצלות הפסחים מבעוד יום, כמו שידעת שאין צלייתו דוחה שבת, היו צריכים לשהות גדולה לשחוט בו' ומחצה, והוא זמן מנחה גדולה, ולהקריב בז' ומחצה. ולמדת מכל מקום שבכל יום לא היו שוחטים אותו עד ח' ומחצה ומקריבים בט' ומחצה, וזהו זמן התחלתה לדין מנחה קטנה. ואע"פ שמן הדין מצותו מתחלת מו' שעות ומחצה ולמעלה -- שנטיית החמה לצד המערב נכרת, סבת איחורם בכל יום מפני נדרים ונדבות שהיו מקריבים קודם תמיד של שחר. ולא מתאחר אחר תמיד של בין הערבים אלא קרבנות הפסחים בלבד. והיו סומכים לזמן ט' שעות ומחצה מפני שאותן ו' שעות אחרונות היו מניחין חצי שעה ראשונה של שביעית להיכר נטייה ומאחרים עוד ב' שעות לנדרים ונדבות, והרי ח' ומחצה, והיו שוחטים אותו ומניחים שעה אחת לנתוחו והולכת אבריו לכבש - והרי ט' ומחצה, והיו מקריבים אותו. וכל שנתאחרו לאיזו סבה -- מקריבים והולכים עד שחשיכה, ואע"פ שלהתחלת מנחה קטנה אנו מונים מט' שעות ומחצה ולמעלה שהוא זמן הקרבתו והיה לנו לדון להתחלת מנחה גדולה משעת הקרבה גם כן והוא ז' ומחצה הדין נותן לומר כן כלומר שהמתחיל להקדים בזמנה אינו מקדים יתר על שחיטה שבערב הפסח והמאחר לא ישער התחלת זמן יותר משעת הקרבה שבכל יום:

ור' יהודה אומר עד פלג המנחה והוא עד י"א פחות רביע מפני שהוא סובר בין הערבים - תרי זמני, חלוק את הערב שני פעמים להרחיב זמנה עד תחום שבין החלוקות השניות, הא כיצד? חצי היום -- ו' שעות גמורות, נשארו ו' שעות לערב. הוצא שעה אחת מאמצעותן לנתוחו ולהולכת איבריו לכבש -- נשארו ה' שעות, ומחצה מכאן לזמן שחיטתו ומחצה מכאן לזמן הקרבתו, ושעה שבנתים לנתוחו והולכת איבריו לכבש. נמצאת שעת שחיטתו בב' ומחצה אחר חצות, ושהו שיעור ח' ומחצה וקרב בט' שעות ומחצה וזו היא שעת מנחה קטנה, ר"ל לסוף ט' ומחצה שנשארו ב' ומחצה ליום. ואף חכמים מודים בכך אלא שר' יהודה חולק לחלוק אלו הב' שעות ומחצה פעם אחרת. נמצא שעה ורביע לכאן, ושעה ורביע לכאן. הטל שעה ורביע הראשון והוא הנקרא פלג המנחה על ט' ומחצה -- נמצאו י"א שעות פחות רביע. נמצא זמן המנחה עד י"א פחות רביע. ולשון פלג המנחה מפני שהב' ומחצה הנשארות הוא המנחה השניה ושעה ורביע הנחלק ממנה הוא פלג המנחה. ואם לא התפלל לזמן זה אין כאן עוד תפלה בעונתה אלא שמתפלל עד שתשקע החמה, הא משם ואילך אינה אלא תשלומין:

של מוספין כל היום פי' אחר תפלת השחר ומשום דכתיב וביום. ור' יהודה אומר עד ז' שעות שאף קרבן מוסף אינו קרב כמצותו אלא עד ז' שעות שמא תדחק הקרבת התמיד. ומכל מקום אף הוא מודה שבדיעבד כל היום אחר תפלת השחר. ואע"פ שאמרו "עליה השלם" -- אפשר שאם שכח או נאנס מקריבו אף לאחר התמיד, וכמו שביארנו במס' יום טוב בענין נתקלקלו הלוים בשיר ר"ל שקרבו תמיד הערב בשיר של חול ולא דברו מקרבן המוסף שנדחה מפני שיכולים היו להקריבו אחר התמיד:

תפלת הערב אין לה קבע, פרשו בגמ' כלומר אין לה זמן קבוע אלא כל הלילה, והטעם שהרי כנגד איברים ופדרים הותקנה ואיברים ופדרים קרבים כל הלילה ותפלש(?) לשון אין לה קבע פירשו בגמ' להודיע שאין לה קבע כלומר שאינה חובה. וטעם הדבר גם כן שלא הותקנה אלא כנגד איברים ופדרים שאין מעכבים את הקרבן דהואיל ונזרק דמן אם נטמאו או אבדו כשר הקרבן.:

ומכל מקום אע"פ שאינה חובה ושאף רב פסקה כן בגמ', כתבו הגאונים שאם התפלל ערבית פעם אחת קבעו עליו חובה, וכן כתבו קצתם דהאידנא קבעוה כולי עלמא אנפשייהו חובה. וקצתם כתבו בלשון אחר שאע"פ שהוא רשות אינו רשות גמור אלא מצוה מיהא איכא אלא שאינה חובה שהרי מכל מקום יעקב תקנה ושנסמכה על איברים ופדרים. ואחר שכן, יפה אמרו טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים וכן טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אינו חוזר, לפי שאין מקדשים את החדש בלילה, הא לאו האי טעמא חזר ואי לאו הני טעמי חזרה ותשלומין למה. וכן שאמרו במס' שבת (דף ט:) הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא המיינא לא מטרחינן ליה, אלמא הא לא שרא המיינא מטרחינן ליה.:

ומכל מקום הקשו בתוספות מזו שאמרו באחרון של יומא אמר רב נעילה פוטרת של ערבית והקשו והא רב גופיה הוא דאמר תפלת ערבית רשות כלומר ומאי אצטריך לפטורא דנעילה. ותירצו לדברי האומר חובה קאמר, ואם איתא לישני ליה אף לדברי האומר רשות בדצלייה חדא זימנא דקבעה אנפשיה חובה. אי נמי דלא צלי דהא מ"מ מצוה מיהא איכא ונעילה פוטרתו מאותה חובה או מאותה מצוה, דהא טפי עדיף למימר דליפטר בנעילה אם הוא רשות משיהא חובה, וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבפרק זה תפלת הערב ר"ג אומר חובה ר' יהושע אומר רשות אתייאן כאינון פלוגתא מאן דאמר חובה אין נעילה פוטרת של ערב, מאן דאמר רשות נעילה פוטרת, ואם כן טפי הוה ניחא ליה לתרוצי דקבעה איהו חובה אי נמי משום מצוה. ומכל מקום הם תירצו דאין הכי נמי דהכי הוה עדיף לתרוצי אלא שרצה לתרצה לדעת המקשה שהיה סובר רשות גמור בלא שום קביעות חובה ובלא שום מצוה, ותירץ לו שאין מקום להצטרך לפטור מצד הנעילה אלא לדעת האומר חובה ושלא כדעת תלמוד המערב.:

זהו ביאור המשנה, ופסק שלה יתבאר בגמ'. ודינים ופסקים הבאים עליה בגמ' לענין זמנים שבתפלה אלו הן:

נחלקו בגמ' על קצת זמנים שבמשנה הלכה כמי, וכן נסתפקו בעד ד' שעת שאמר ר' יהודה אם עד בכלל אם לאו, וכלל הדברים בענינים אלו הוא שתפלת השחר מצותה לזריזים ולותיקים עם הנץ החמה, ובמשכים משיעלה עמוד השחר. והמשך זמנה עד ד' שעות ועד בכלל, כלומר זמנה עד סוף שעה רביעית, מכאן ואילך אין כאן תפלה בעונתה אלא שמכל מקום עד חצות אע"פ ששהה במזיד חייב הוא עליה, וכן אף מחצות ואילך חצי שעה, הא משש שעות ומחצה ואילך היא נקראת זמן תשלומי תפלה ואינו מתפלל אלא על דרך תשלומין, ובטעה או שכח על הדרך שיתבאר.:

תפלת המוסף תחלת זמנה אחר שיתפלל של שחרית מיד, והמשך זמנה כל ז' שעות. והמתפלל אחר ז' שעות, אע"פ שפשע -- יצא ידי תפלה בעונתה שזמנה כל היום. וכן אם התפלל תפלת המוסף קודם תפלת השחר יצא מדקאמר כל היום. וראיה ממה שאמרו בברייתא של מסכתא זו פרק ג' המתפלל תפלת מוסף עד שלא קרבו תמיד של שחר יצא, ומאחר שתפלות כנגד תמידים תקנום הוא הדין אם התפלל אותה קודם תפלת השחר. ומכאן נראה לי על ידי מעשה במי שהתפלל שחרית ושכח של יום טוב והתפלל מוסף כתקנו ונזכר שטעה בשל שחרית ולא הצרכתיו לחזור את המוסף כלל:

תפלת המנחה זמנה למנחה גדולה מו' שעות ומחצה ולמעלה, ולקטנה מט' ומחצה ולמעלה. והמשך זמנה עד שישלמו י"א שעות פחות רביע כר' יהודה. ואם לא התפלל לשעה זו יצא ידי תפלה בעונתה עד שתשקע החמה כרבנן. ויש אומרים כן אף לכתחלה וממה שאמרו עליה במסכ' תענית (תענית כו, ב) כיון דסמוך לשקיעת החמה פרסי לנעילה דמיא, וכן ממה שאמרו מצוה להתפלל עם דמדומי חמה, ופירושה בשחר בשעת זריחה ובערב בשעת שקיעה, וליכא למימר דדוקא אתמר בשחרית שהרי אמרו עליה במערבא לייטי אמאן דמצלי עם דמדומי חמה דילמא מטרפא ליה שעתא וטעם זה אינו אלא בערב כרבנן:

תפלת ערבית זמנה משתשקע החמה עד שיעלה עמוד השחר.:

תפלת נעילה אע"פ שאין זה מקומה זמנה שיתחיל אותה על צד שיהא משלים בה תיכף לשקיעת החמה. ויש מפרשים שיתחיל בה סמוך לשקיעת החמה ושאפשר לו לשהות בה עד סמוך לצאת הכוכבים וכבר כתבנוה באחרון של יומא.:

וכל שהתפלל אחת מן התפלות קודם זמן -- חוזר ומתפלל. חוץ מתפלת ערבית, שאם התפלל לה מי"א פחות רביע ולמעלה אינו חוזר. וכן אם התפלל של מוסף קודם שחרית לדעתנו. אבל אם לא התפלל תפלה בזמנה כגון ששכח, ונזכר לאחר זמן התפלה -- מתפלל כל זמן שלא הגיע זמן התפלה הסמוכה לה. הא כל שהגיע זמן התפלה הסמוכה לה אינו מתפלל זו ששכח אלא מתורת תשלומין.:

תשלומין אלו שאמרנו על דרך זה הם: מי ששכח ולא התפלל תפלת ערבית עד שהגיע זמן תפלת השחר מתפלל בשחרית תפלה של שחרית וחוזר ומתפלל י"ח לתשלומי תפלת ערבית ששכח, הא אם נזכר קודם שהגיע זמנה של שחרית מתפלל אותה ששכח. וכן בכלן. ויש אומרים שאין מתפלל תשלומין הואיל ועבר זמנה עד שיגיע זמן תפלה אחרת ויהא עסוק בתפלה:

טעה ולא התפלל שחרית מתפלל בשעת המנחה שתים; ראשונה לשם מנחה ושניה לתשלומים. וכן אם טעה ולא התפלל מנחה, אע"פ שנשלם היום ונעתק לו ליום אחר, מתפלל בערב תפלה של ערבית וחוזר ומתפלל י"ח לתשלומים תפלת המנחה ששכח. ואין אומרים עבר יומו בטל קרבנו שהרי אף איברים ופדרים שמתעכלים כל הלילה מקרבן היום שעבר הם. במה דברים אמורים בשטעה ושכח, אבל בטל במזיד, הואיל והגיע זמן תפלה אחרת אין לו תקנה לתפלת מצוה, אלא שכתבו גאוני הראשונים שמתפלל בבקשת רחמים דרך רשות:

היה טרוד בעסקיו ובטל את התפלה מצד טרדתו אע"פ שהיה זכור בה, יש אומרים שאף זה יש לו תשלומים הואיל ולא בטל בזדון אלא מצד טרדתו וכן כתבוה גדולי המחברים, וכן כתבו שאין תשלומים אלא לתפלה אחת על הדרך שביארנו ואם שכח ערבית ושחרית רצופים אין אומרים יתפלל מנחה ג' שאין תשלומים אלא לאותה תפלה הסמוכה למנחה זו וכן בכלם, וגדולי המפרשים חולקים לומר אף לג' אף לד', אלא שהוא צריך להתפלל אותה בתורת נדבה בא להשמיענו שאין צריך לחדש דבר בהם שהטעות פוטרו מן החדוש:

מוסף הואיל וזמנה כל היום יש אומר שאף לדעת האומר שאין תשלומין אלא לאחת אם שכח מוסף ומנחה יתפלל ערבית ג' הואיל וזמן המוסף והמנחה חיובם באחד שהרי זמן המוסף כל היום, ויש מפקפק לומר שמא אין יכול לשלם דבר במוסף הואיל ואינו בא נדבה אינו בא לתשלומין, וכן יש מי שמספק אם יש לצבור תשלומים אם לאו ומכל מקום בראשונה מצאתי לקצת גאונים שאם עבר היום אין לה תשלומין שהמוסף עיקרו להזכרת קרבן ואין קרבן בלילה, וכן כתבו בכל תפלה הנוספת מחמת מאורע שביום שאם עבר היום אין לה תשלומין שאין תשלומין אלא לתפלות הראויות לכל יום, ומכל מקום קשה לי לדבריהם של שבת במוצאי שבת, אף תפלה אחת ששכחה יש אומר שאין לה תשלומין אלא בזמן תפלה הסמוכה לה כלומר שאם שכח שחרית ולא נזכר בטעותו עד שעבר זמן המנחה שוב אין טעותו משתלמת אע"פ שנזכר בזמן תפלת ערבית, ויש אומרים שאף לאחר כמה יש לו תשלומים וממה שאמרו כאן כל אימת דבעי מצלי, ואין הדברים נראים שלא אמרו כל אימת דבעי מצלי אלא לנדון שלפניהם ר"ל של מנחה בערבית, אבל לאחר שתים לא וכן אם שכח שתים רצופות אין תשלומים אלא לסמוכה לה וכן דעת גדולי המחברים:

כבר רמזנו למעלה שמי שיש לו עליו תפלה אחת מתורת תשלומים ואחרת שבזמנה, מקדים אותה שבזמנה ואחר כך מתפלל של תשלומים, לא עשה כן אלא שהקדים של תשלומים ואחר כך התפלל אותה שבזמנה לא יצא ידי אותה של תשלומים וצריך בה לחזור אחר אותה שבזמנה כדי להקדים של זמנה לשל תשלומין:

ס"ת צריך מחיצה עשרה. וכדמסיק דאין לו בית אחר והא דתניא לעיל בית שיש בו ס"ת ותפילין אסור בתשמיש המטה עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי. לא קאי אס"ת אלא אתפילין וכלי בתוך כלי לא מהני בס"ת אלא מחיצה עשרה היכא דאין לו בית אחר, ודוקא ס"ת אבל שאר ספרים סגי בכלי תוך כלי וכן מסתבר וה"ה בחומשין נמי כיון שאין עשויין בגלילה כס"ת:

הני בית הכסא דפרסאי וכו'. ודידן אף ע"פ שהן סתומין רגילין להשתין בהם מים ואין ראוי לקרות בהן:

הדרן עלך פרק מי שמתו

פרק רביעי תפלת השחר.

בתר דאסיק כל מילי דק"ש מפרש בהאי פירקא דיני תפלה:

עד חצות. ותחלת זמנה נ"ל משיעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד הבקר אף ע"ג, דעיקר מצותה (עד) [עם] הנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש מ"מ אם התפלל בזו השעה יצא והתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה, הוא בזמן התמיד ה"ה בזמן המוקדם:

תפלת המנחה עד הערב. לא שייך לומר כל היום (כלו) [כמו] לגבי מוספין שהרי תפלת המנחה אינו יכול להתפלל אלא משש שעות ומחצה ולמעלה כמו תמיד הערב אבל קרבן מוסף כשר כל היום ואפילו מן הבקר מדאצטריך קרא ביומא פ' אמר להם הממונה, [דף ל"ד.] דנסכים קודמין למוספים הא אי ליכא קרא מוספין כשרין לקדם אע"ג דכתיב בבקר גבי נסכים, וכן תפלת המוספין יכול להתפלל בבקר, והכי נמי אמרינן בפ"ק דעבודת כוכבים [דף ד'.] לא ליצלי אינש צלותא דמוספין בתלת שעי א קמייתא בריש שתא ביחיד:

ושל מוספין כל היום. בתר דתנא ג' תפלות של היום תנא בתר הכי תפלת מוסף:

טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים. וא"ת אמאי צריך להתפלל שתים הא קיי"ל תפלת ערבית רשות דהלכתא כרב באיסורי, וכן קשה לקמן [דף ל':] בסוף פרקין הא דקאמר טעה ולא הזכיר של ר"ח בלילה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החדש בלילה הא לאו הכי מחזירין אותו ואמאי והא תפלת ערבית רשות, וי"ל דנהי שהיא רשות אין לבטלה אם לא מפני צורך השעה כגון מפני מצוה עוברת או שרי המייניה דפ"ק דשבת [דף ט':] דלא מטרחינן ליה וכן עלה על מטתו בירושלמי דאין מטריחין אותו שירד, תדע שהרי יעקב אבינו תקנה ואסמכה אהקטרת אברים ופדרים שמצותן כל הלילה וכמו דהנהו לא (מעברי) [מעכבי] כפרה איהי נמי מצוה בעלמא אית בה, וא"ת הא דאמרינן בשילהי יומא [דף פ"ז ע"ב] אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית רב לטעמיה דאמר צלותא יתירא היא וכיון דצליתו לא צריך ופריך והאמר רב תפלת ערבית רשות כלומר למה מצריך רב תפלה לפוטרה, ומאי קושיא והלא אין לבטלה בחנם אם לא מפני צורך שעה וי"ל דהתם נמי לאו בחנם שהרי מצוה להכין צרכי סעודה למוצאי יום הכפורים שהוא כעין יום טוב דאמרינן במדרש דבת קול יוצאה ואומרת לך אכול בשמחה לחמך, וכן משמע נמי בירושלמי דפרקין דאין לבטל תפלת ערבית בחנם דאמרינן בירושלמי דלמ"ד תפלת ערבית חובה אין תפלת נעילה פוטרת אותה ולמ"ד רשות פוטרת אותה אלמא דאין לבטל אותה אם לא שתפטרנה תפלה אחרת, אע"פ שהירושלמי פליג אתלמודא דידן אהא דקאמר ביומא דרב לא איירי אלא לדברי האומר חובה מ"מ יש להביא ראי' משם שאין לבטל אותה בחנם, ובה"ג כתב גבי אין מקדשין החדש בלילה אע"ג דתפלת ערבית רשות כיון דשויה עילויה חובה אי לאו טעמא דאין מקדשין את החדש בלילה היה צריך לחזור ולהתפלל, ולא נהירא דהא אמרינן בפ"ק דשבת דלמ"ד תפלת ערבית רשות כיון דשרי ליה המייניה לא מטריחינן ליה הא אי לא שרי המייניה מטריחין ליה וצריך להתפלל קודם שיאכל אע"פ שלא התפלל כלל, וכי תימא כיון דהתפלל בשאר לילות שויה עילויה חובה א"כ למה הוצרך לתרץ ביומא דרב דאמר תפלת נעילה פוטרת של ערבית לדברי האומר חובה קאמר הא אפילו לדברי האומר רשות ניחא כיון דשוויה עליה חובה בשאר לילות:

מתפלל שחרית שתים. פרשב"ם אם לא נזכר עד המנחה כיון שעברו שני זמנים תפלה עבר יומו בטל קרבנו דלא תקנו חכמים שיחזור ויתפלל כיון שעברו שני זמני תפלות:

טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים. אבל לא מבעיא ליה אם טעה ולא התפלל של מוסף מהו שיתפלל ערבית שתים דנראה דמילתא דפשיטא הוא דאינו חוזר ומתפלל כיון שעבר זמן המוסף כיון שמזכיר בתפלת המוסף קרבן המוסף אינו ראוי להתפלל אלא בזמן הקרבת המוסף אבל שאר התפלות אע"פ שנתקנו כנגד הקרבנות מ"מ אינו מזכיר בהן קרבנות ורחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, רשב"ם:

דיקא נמי דקתני בטל ולא קתני טעה. כתב הגאון ז"ל בטל מעוות שלא יכול לתקון הוא ולית ליה אלא שכר רחמי דרשות בעלמא הוא אבל שכר תפלת מצוה לית ליה, משמע דאם רצה לחזור ולהתפלל בערבית שתים לתשלומי מנחה שבטל רשאי ושכר תפלת רחמי אית ליה:

במתני' ר"י אומר עד ז' שעות כו' התוספות לקמן לא גרסי לה הכי במתני' ע"ש:

גמרא וכ"ע עד חצות ותו לא האמר כו' שחרית מתפלל במנחה שתים. ולא ניחא ליה לאוקמא מתני' במזיד דמתני' לא איירי בדיעבד מדלא קתני בה שביטל כדקתני בברייתא לקמן אלא דהכא דינא דזמן תפלה קתני בה וק"ל:

תוס' בד"ה טעה ולא התפלל ערבית מתפלל כו' כיון ששהה כ"כ דלאחר שתי כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא זיבה לר"י מאי כו' כצ"ל:

שם ת"ש המשמשת וראתה כו' נ"ב פירוש שפלטה ואחר כך ראתה:

גמרא א"ר אר"ס כו' ל"ש אלא לאחריו כו'. ק"ל מדוע לא מייתי הש"ס סיוע אליו מהברייתא דלעיל כ"ה א' לא יקרא כו' ואם לאו מרחיק מלא עיניו. וכן מהברייתא דלעיל כ"ב ב' היה עומד בתפלה כו' לפניו עד שיזרקנה לאחריו ד"א. ומצאתי להרמב"ן בס' תה"א (בדפוס ווארשא דף מ"ז ע"ג) שכ' דמצינו בהרבה מקומות שהיו יכולין להביא ברייתא ולומר תניא כוותיה ולא אמרו כן ע"ש שהביא דוגמאות לזה. ועמש"כ לק' ע"ב:

שם כי פטר ר"י כו' דמעיקרא לאו ב"ט הוא. לכאורה ה"נ דמטעם הואיל קאתינן עלה וכדאמר עולא בזבחים ל"ב ב' הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ע"ש אבל א"כ יקשה לעולא מדרבנן לכן נראה דכאן אין שייך הואיל והותר כיון דמעולם לא נאסרו וחילוק זה מבואר בתוס' שם ריש דף ל"ג:

שם [טעה ולא התפלל מנחה מתפלל בערבית ב'. נ"ל דתפלת התשלומין אינה אלא רשות דלא עדיפא מתפלת שעתיה. וסעד לזה מהא דפסקינן בשו"ע סי' ק"ח ס"ג דבשעה שלא הגיע עדיין זמן תפלה הסמוכה לא ישלים] :

רש"י ד"ה וכיון. כגון מוספין שכ"י ויום. הגרי"פ הגיה תמידין ול"נ דהיה ק"ל לרש"י מ"ק הש"ס אבל הכא כו' וכיון דעבר יומו כו' הא גם תמיד של שחר אם לא נקרב בזמנו שוב אין לו תשלומין אף באותו היום עי' תוס' מנחות נ' א' ד"ה במד"א ואפ"ה לתפלה שכנגדו א"ל תשלומין במנחה לזה כתב דמ"מ מצינו ק"צ דזמנו קבוע ואפ"ה כשר כה"י כגון מוספים אבל הא לא מצינו שיהא לו תשלומין למחרת וחגיגה וראי' די"ל תשלומין כל ז' ואיכא למ"ד כולן תשלומין דראשון נינהו (חגיגה ט' א') אינהו מיקרו קרבן יחיד (שם ו' א') וע"ש בתוס':

במשנה תפלת השחר עד חצות וכו' אף ע"ג דלענין ק"ש פתח בדערבית ברישא היינו משום דכתיב בשכבך ובקומך כדאיתא בריש מכילתין ואפילו לאידך שינויא התם דסמיך אברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר דלפי זה ה"נ הוה ליה למפתח טפי בדערבית ברישא כדכתיב ערב ובוקר וצהרים אשיחה ודרשינן לה לקמן לענין תפלה אלא דאפילו הכי שייך למיתני דשחר ברישא לא מיבעיא למ"ד תפלת ערבית רשות אלא אפי' למ"ד חובה נמי קתני דשחר ברישא דלמ"ד תפלת אבות תקנום נקט כסדר תיקנו אבות וכן למ"ד כנגד תמידין תקנום דהתם כתיב את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים וק"ל:

בתוס' ד"ה תפלת השחר עד חצות וא"ת כו' וי"ל דזמן המוספין הוא כל וכו' עד סוף הדיבור. ולכאורה יש לדקדק מאי ראיה צריך לזה מהיכי תיתי לא יוכל להתפלל תפלת המוספין אפילו משחרית אטו מי גרע משאר מצות שזמנם ביום דעיקר מצותן מהנץ החמה דזריזין מקדימין כדתנן בהדיא בסוף פ"ב דמגילה והתם נמי קתני מוספין בהדייהו ואפשר דמשום דס"ד כיון דבכל קרבנות שחר כתיב בבוקר ובמוספים כתיב ביום אלמא דעיקר זמנם לאו בבוקר ותו הא אשכחן נמי דאיכא למ"ד דאפילו בזיכין קודמין למוספין כדאיתא ביומא דף ל"ד ע"ש ועוד דבלא"ה נראה דעיקר זמן קרבן מוסף לא היה אלא לאחר ג' או ד' שעות שהרי כמה עבודות היו ששחיטת התמיד והקטרתו וקטורת והדלקת הנרות ומנחה וחביתין ונסכים וא"כ סס"א דתחילת זמן מוספים נמי לא מתחיל אלא מהאי שעתא ומש"ה הוצרכו להביא ראיה דזמן תפלת המוספין מתחילין נמי משחר כן נראה לי וק"ל:

בגמ' ורמינהו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה כו' ולכאורה יש לתמוה מאי קושיא דהא בלאו הכי מילתא דפשיטא היא דתחילת מצותה עם הנץ החמה כמו כל מצות שזמנם ביום משום דזריזין מקדימין למצות ומכ"ש הכא שהוא כנגד תמידין זמנו מנץ החמה כדאיתא במסכת תמיד והכא דקתני עד חצות ע"כ היינו דמחצות ואילך עבר זמן תפלה אבל תחילת זמן תפלה לעולם אימא לך דמהנץ החמה כדאשכחן כה"ג בריש מכילתין לענין ק"ש של ערבית ושל שחרית ששנה התנא התחלת הזמן וסוף הזמן והנראה בזה דעיקר הקושיא ממאי דתנא בברייתא טעם לזמן ק"ש שהיא בהנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ושבק טעמא דזריזין וע"כ היינו דזמן ק"ש כיון דבזמן קימה תליא מילתא מש"ה לא שייך כלל שיעורא דנץ החמה אי לאו משום כדי שיסמוך גאולה לתפלה נמצא דלפ"ז משמע דסמיכת גאולה לתפלה הוא חיוב גמור א"כ מקשה ששפיר אהא דקתני במתני' תפלת השחר עד חצות אע"פ שכבר עבר זמן ק"ש משלש שעות ואילך דתו לא מצי למסמך גאולה לתפלה וע"ז משני כי תניא ההיא לותיקין דהיינו למצוה מן המובחר דלפ"ז עיקר סמיכות גאולה לתפלה אינו אלא מצוה בעלמא ולעולם אימא לך דעיקר חיוב זמן תפלת שחרית נמשך עד חצות כדקתני במתניתין כנ"ל:

שם בגמרא וכו' עד חצות ותו לא והאמר רב מרי כו' מתפלל מנחה שתים. ולכאורה יש לדקדק דהא מלישנא דרבי יוחנן דקאמר מתפלל מנחה שתים משמע להדיא דהיינו דוקא בזמן תפלה כמו שדקדק הרשב"א ז"ל בחידושיו ומסתימת לשון הפוסקים משמע דהיינו במנחה קטנה שהוא זמן תפלה לרוב הציבור. ומשמע נמי מכל הפוסקים שצריך להתפלל דוקא הראשונה לתפלת מנחה והשניה לתשלומין לתפלת השחרית ואם כן שפיר קאמר במתני' דתפלת השחר עד חצות דלאחר חצות תו לא הוי זמן תפלת השחר אלא זמן תפלת המנחה דלפ"ז צריך להמתין עד זמן מנחה קטנה ואז יתפלל מנחה בראשונה ואח"כ השניה לתפלת השחרית. ונראה לפענ"ד בזה דכל מה שכתבו הפוסקים בזה היינו דוקא לבתר דמסקינן הכא לאחר חצות שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה דמשמע מזה דזמן התפלות הם עיקר הדין וחיוב התפלה והיינו משום דקיימא לן דתפלות כנגד תמידין תקנום שיש להם זמן קבוע מעיקר הדין כדאיתא לקמן בשמעתין ומש"ה ממילא דמה"ט גופא צריך שיקדים התפלה שהגיע עיקר זמנה לתפלה השניה שכבר עבר עיקר זמנה כדאשכחן כה"ג בקרבנות ומה"ט גופא יש לו להתפלל תפלת המנחה בעיקר זמן מצותה שהיא במנחה קטנה כיון שתפלה זו יותר עיקרית מתפלה השניה שהיא לתשלומי שחרית וכן בשאר תפלות וכל זה למסקנא משא"כ לפי סברת המקשן מצינן למימר דלא אסיק אדעתיה הך טעמא דתפלות כנגד תמידין ומשמע ליה הכי מלשון משנתינו גופא דתפלת השחר עד חצות ובתמיד השחר הוה פשיטא ליה שאינו אלא עד ד' שעות כדתנן בעדיות כדאיתא לקמן וקס"ד דעיקר העדות לא היה אלא כי היכי דלא נימא שזמן התמיד אינו אלא עד שלש שעות מדכתיב בבוקר בבוקר דמשמע דחלקוה לב' בקרים וקמ"ל דאפ"ה הוי עד ד' שעות ולפ"ז ע"כ דתפלות לאו כנגד תמידין תקנום ועוד דאפילו את"ל דתנא דמתניתין סובר דכנגד תמידין תקנום ותמיד קרב והולך עד חצות כדאיתא לקמן בברייתא כמו שאפרש שם אפ"ה מקשה שפיר מרבי יוחנן מדקאמר מתפלל מנחה שתים אלמא דלאו כנגד תמידין תקנום דהא בתמידין דרשינן בכמה דוכתי אחד בין הערבים ולא שנים בין הערבים ולא שייך השלמה אע"כ דלאו כנגד תמידין תקנום אלא דשלש תפלות בעלמא תקנו חכמים וסמכוה אקרא דדניאל דכתיב וזימנין תלתא הני מצלי כדאיתא לקמן פרק אין עומדין ע"ש וכמו שתקנו ג"פ תהלה לדוד בכל יום וכדפרישית לעיל טעמא דמילתא ולפ"ז אין להם זמן מיוחד אלא מצוה מן המובחר בעלמא דאסמכוה אקרא דערב בוקר וצהרים לפ"ז שייך שפיר השלמה כדאשכחן לענין מאה ברכות בכל יום שחייב להשלים ועוד דבהאי טעמא גופא מצינו למימר דג' תפלות אבות תקנום אפ"ה אין להם זמן מיוחד מעיקר הדין דאפשר דבאבות גופייהו מעשה שהיה כך היה ולעולם דמעיקר הדין אין להם זמן מיוחד לומר שאח"כ עבר הזמן אלא שחייב להשלים בכל יום ג' תפלות שהתפללו האבות א"כ מקשה שפיר ממתניתין דקתני עד חצות ותו לא דמשמע דלאחר חצות עבר הזמן וע"ז משני הש"ס דודאי הכי הוא דלאחר חצות עבר הזמן לענין דלא יהבינן ליה שכר תפלה בזמנה והיינו משום דיש לו זמן מיוחד מעיקר הדין והיינו משום דכנגד תמידין תקנום אלא דאפ"ה קאמר שפיר מתפלל ערבית שתים דיהבינן ליה שכר תפלה שלא בזמנה ולא שכר תפלת נדבה רשות קאמר דהא בלא"ה קאמר רבי יוחנן לעיל דף כ' ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולשיטת רב אלפס וסייעתו היינו אפילו בלא חידוש ע"ש אע"כ דהא דקאמר הכא דיהבינן ליה שכר תפלה שלא בזמנה היינו שכר תפלת חובה דהיינו כדאשכחן בקרבנות שיחיד מקריב עולת חובה ונהי דבתמידין אמרינן שאם לא קרב כבש א' בבוקר לא יקריבנו בין הערבים היינו משום דלא אפשר שאין הציבור מקריבין קרבן שלא לצורך כלל משא"כ לענין תפלה שכל יחיד ויחיד מתפלל נהי שתיקנו לזכר קרבן תמידין אפ"ה אין איסור בדבר אם מתפלל אח"כ וחיובא נמי איכא להשלים ויש לו שכר כאילו הקריב עולת חובת יחיד ומעתה לפ"ז כיון דקיי"ל במסקנא דשמעתין דתפלות כנגד תמידין תקנו א"כ יפה כתבו הפוסקים שיש לו להקדים דוקא אותה תפלה שקביע לה זמן כדאשכחן בקרבנות ממילא דמתפלל שתיהם בזמן מנחה קטנה שהוא עיקר זמן של תמיד של בין הערבים כנ"ל נכון בעז"ה:

שם איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו כו' אבל הכא כו' כיון דעבר יומו בטל קרבנו. ולכאורה משמע דהך איבעי' לאו אמסקנא דלעיל קאי אלא אעיקר מימרא דרבי יוחנן אלא דלמאי דפרישית בסמוך דמעיקרא ס"ד דרבי יוחנן לא ס"ל דתפלות כנגד תמידין תקנום אם כן אתי שפיר טפי דאיבעיא זו דוקא אמסקנא דלעיל קאי לבתר דמסקינן דזמן תפלה הוא מעיקר הדין ומשום דכנגד תמידין תקנו אלא דאכתי קשיא לי טובא אמאי דקאמר דכיון דתפלה במקום קרבן הוא עבר יומו בטל קרבנו מאי סברא היא זו דכיון דכנגד תמידין תקנו אדרבא יותר י"ל דעבר זמן תפלת ערבית שהיא כל הלילה נגד אברים ופדרים ומשהגיע זמן תפלת שחרית כבר נפסלו האברים ופדרים בלינה וכה"ג משהגיע זמן תפלת מנחה שהיא לאחר חצות היאך יתפלל תשלומי תפלת השחר במקום תמיד של שחר הרי כבר עבר זמנה של תמיד של שחר לגמרי אפילו בדיעבד כדפרישית דאחד בין הערבים ולא שתים בין הערבים וטפי מסתברא לומר דתפלת המנחה שייך קצת בזמן תפלת ערבית דאף ע"ג שעבר זמן שחיטת התמיד אכתי ישנו זמן הקטרת אברים ומנחתו ונסכו כדדרשינן ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה ומה שפירש רש"י ז"ל ד"ה עבר יומו בטל קרבנו דמשכחת להא מילתא לענין מוספים יש לתמוה יותר דמאי ענין הנך שלשה תפלות דימות החול לענין מוספין ויותר הוה ליה לפרש דעבר יומו בטל קרבנו היינו משום שאין שום קרבן קרב בלילה ומיהו בהא מצי' למימר דרש"י ז"ל רוצה ליישב בזה כי היכא דלא תקשי דבטעה ולא התפלל מנחה נהי דאין מתפלל ערבית שתים לפי שאין זמן קרבן כלל אכתי היה לו להתפלל למחר שחרית שתים דאפשר דרש"י ז"ל סובר כשיטת הפוסקים דשייך תשלומין אפילו לאחר שתי תפלות לכך הוצרך לפרש דלא שייך תשלומין כלל מיום זה ליום אחר כדאשכחן במוספין אבל אכתי קשה קושיא קמייתא:

והנראה לענ"ד בזה לפרש הסוגיא להיפך דהיינו לפי מה שכתבתי בסמוך דמעיקרא קא ס"ד דר"י לית ליה דתפלות כנגד קרבנות תקנום אלא דג' תפלות בעלמא תקנו בכל יום כדאשכחן בדניאל דכתיב זמנין תלתא וכתיב נמי ערב ובוקר וצהרים או שנאמר דכנגד אבות תקנום א"כ לפ"ז הוה פשיטא ליה דהא דנקט ר"י טעה בשל ערבית ושל שחרית ולא נקט טעה בשל מנחה היינו משום דלא שייך כלל תשלומין מיום זה ליום אחר כיון שהן חובת היום כדפרישית משא"כ לבתר דמסיק הש"ס דשכר תפלה יהבינן ליה והיינו ע"כ שכר תפלת חובה כדפרישית משום דתפלות כנגד קרבנות תיקנו ואע"ג שכבר עבר זמן הקרבת התמיד אפ"ה כיון דצלותא רחמי היא לכל יחיד ויחיד לא שייך ביה עבר הזמן ויהבינן ליה שכר תפלת חובה א"כ משמע דכ"ש דשייך השלמה לשל מנחה בערבית כיון שהוא זמן הקטרתו של אותו תמיד עצמו ולא שייך ביה נמי איסור לינה כמו בקרבן כיון דצלותא רחמי היא או דלמא אפ"ה מדנקט רבי יוחנן טעה בשל ערבית ושל שחרית ושבק לשל מנחה משמע דדוקא קאמר דבהנך יש להן תשלומין דנהי דעבר זמן התמיד אפ"ה כיון דאשכחן בקרבנות יחיד שמקריב עולת חובה שייך ביה שפיר השלמה לענין תפלה דיהבינן ליה שכר עולת חובה משא"כ בתפלת המנחה לא שייך השלמה בערבית כיון דאשכחן מיהו בקרבנות שיש חילוק בין תשלומין דאותו יום עצמו ליום אחר דעבר יומו בטל קרבנו וכמו שכתב רש"י ז"ל מדכתיב במוספין דבר יום ביומו ועוד נראה לי דאפילו בכל הקרבנות שייך חילוק בין אותו יום עצמו ליום אחר והיינו לענין בל תאחר דקיי"ל בכל יום ויום עובר בבל תאחר ולא אמרינן בכל שעה ושעה עובר בבל תאחר ואפשר דהך מילתא גופא ילפינן מדכתיב דבר יום ביומו דמשמע דלענין שעות היום אין חילוק כלל כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם ת"ש דאמר רב הונא כו' הא דלא קפשיט מהאי ברייתא בסמוך דקתני טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת או בשבת דמתפלל ערבית שתים היינו משום דמסקינן להך ברייתא בקושיא א"כ אפשר דמשבשתא היא ועיין מה שאכתוב בזה שם בלשון התוס'. ועי"ל דניחא ליה לאתויי מדרבי יוחנן גופיה ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שכתבתי בסמוך דהך מלתא דתשלומי מנחה תליא באידך פלוגתא אי תפלות אבות תקנום או כנגד תמידין תקנום א"כ י"ל דפלוגתא דתנאי היא כמו שאבאר לקמן בשמעתין ומשום הכי לא מצי למפשט מברייתא אלא מדרבי יוחנן גופיה כן נ"ל ודוק היטב:

שם אמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל מנחה כו' ויש לדקדק דא"כ האי מימרא דרבי יוחנן דלעיל בטעה בשל ערבית ושל שחרית למה ליה הא אתיא במכ"ש מהאי דהכא ואף דלפמ"ש יש ליישב קצת מ"מ קשה אמאי פלגינהו רבי יוחנן לתרי מימרי ואפשר משום דלא דמי משום דבטעה בשל ערבית ושל שחרית לעולם מתפלל לתשלומין אותה תפלה עצמה שלא התפלל משא"כ בטעה בתפלת מנחה זמנין דמתפלל אח"כ לתשלומין תפלה אחרת כגון בטעה בשל מנחה בע"ש או בשבת כדאיתא בסמוך:

ועוד נ"ל לפרש בדרך אחר לפי שיטת התוס' והפוסקים דלעולם לא משכחת תשלומין אלא בתפלה אחת הסמוכה ולא בשתי תפלות א"כ מצינו למימר דהך מילתא גופיה שמעינן ממימרא דרבי יוחנן דלעיל וה"ק טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים טעה ולא התפלל שחרית פי' שלא התפלל תפלת שחרית ולא התפלל ג"כ בשחרית אותה תפלה של תשלומי ערבית דאדלעיל קאי ובהא מסיק רבי יוחנן דאפ"ה אין מתפלל במנחה אלא שתים ולא שלש. ולשיטת רשב"א וסייעתו דסברו דאפילו לאחר ב' תפלות יש להם תשלומין יש לפרש בהיפך דהא דקאמר רבי יוחנן לעיל בשחרית מתפלל מנחה שתים היינו שלא התפלל בשחרית אלא אותה של תשלומי ערבית בלבד דאדלעיל קאי ואפילו הכי קאמר מתפלל מנחה שתים והיינו משום תשלומי ערבית ואשמעינן דאפילו לאחר ב' תפלות יש לה תשלומין כיון שהן ביום אחד וכשיטת בעל הלכות גדולות שהביא הטור בסי' ק"ח ע"ש כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם מיתיבי מעות לא יוכל לתקון וכו' לכאורה נראה דאפשטא דמימרא דרבי יוחנן דלעיל קאי אמנם לפי מ"ש בסמוך י"ל דאמסקנא דבסמוך קאי דודאי לפי מאי דס"ד מעיקרא דרבי יוחנן לית ליה דתפלות כנגד תמידין תקנום דפלוגתא דתנאי הוא כדפרישית א"כ לפ"ז לא שייך להקשות מברייתא דהכא דאפשר דהך בריתא סברה כמ"ד דתפלות כנגד קרבנות תיקנו מש"ה קאמר דאין לה תשלומין לאחר שעבר זמן הקרבת התמיד לגמרי וכדפרישית משא"כ לאידך מימרא דרבי יוחנן דבסמוך דקאמר להדיא ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו דמשמע להדיא דסבירא ליה כנגד קרבנות תקנו ואפ"ה קאמר יש לה תשלומין א"כ מקשה שפיר מברייתא דהכא כנ"ל נכון:

מיהו אכתי איכא למידק דמאי קושיא דלמא הא דקרי ליה הכא מעוות לא יוכל לתקן היינו לענין דאין לו שכר תפלה בזמנה כדמסקינן לעיל בסמוך ולכאורה לישנא דברייתא הכי משמע דאלת"ה אלא דאין לה תשלומין כלל א"כ אמאי נקט ק"ש ותפלה טפי מכל מצות שיש להם זמן ועבר הזמן דהוי נמי מעוות לא יוכל לתקן כדאיתא להדיא במשנה סוף פ"ק דחגיגה לענין קרבן ראיה ע"ש אע"כ דאתי לאשמעינן דבק"ש ותפלה אע"ג דיש להן תשלומין אפ"ה מיקרי מעוות לא יוכל לתקן כיון דלית ליה שכר מצוה בזמנה. מיהו לפי שיטת הפוסקים דבק"ש לא שייך תשלומין כלל אתי שפיר דמשמע תפלה דומיא דק"ש משא"כ לשיטת הסוברים דק"ש נמי יש לה תשלומין ודאי קשה ויש ליישב עיין בסמוך ודו"ק:

שם אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן הב"ע שביטל במזיד א"ר אשי דיקא נמי דקתני ביטל ולא קתני טעה. משמע להדיא דטעה בקריאת שמע נמי יש לה תשלומין דעלה קתני ביטל. ויש לתמוה על הפוסקים דטעה בק"ש אין לה תשלומין כלל:

ונראה לי ליישב ע"פ מה שמצאתי בחידושי רשב"א ז"ל בשמעתין שכתב בשם רבינו הגאון ז"ל דאפילו בביטל תפלה במזיד דהוי מעוות לא יוכל לתקן היינו לענין שאין לו שכר תפלת מצוה אבל שכר תפלת רחמים דרשות מיהו אית ליה ולכאורה הוא נגד סוגיא דשמעתין אלא דבאמת לא קשה מידי והיינו למאי דפרישית דבתפלה כיון דכנגד קרבנות שייך שלשה חילוקי דינים דאם מתפלל בזמנה יש לו שכר קרבן תמיד בזמנה וכשמתפלל בשעת תשלומין אע"ג שאין לו שכר קרבן תמיד אפ"ה יש לו מיהו שכר קרבן עולת חובה וכשמתפלל שלא בשעת תשלומין אין לו שכר קרבן עולת חובה אלא שכר תפלת נדבה ובזה צדקו דברי הגאון ז"ל דהך בבא תליתאה דהיינו בתפלה נדבה שייך אפילו במזיד דאף על גב דיש לו עונש על ביטול תפלת חובו אפילו הכי יש לו מיהו שכר תפלת נדבה:

נמצא דלפ"ז כל ג' חילוקי דינים הללו לא שייכי אלא לענין תפלה שהיא נגד קרבנות דשייכי בהו ג"כ שלשה חילוקים הללו קרבנות חובת ציבור וקרבנות חובת יחיד וקרבן נדבה משא"כ בק"ש שאינה כנגד קרבנות לא שייך בה אלא שני חילוקים שכר מצות ק"ש בזמנה ושכר ק"ש שלא בזמנה שאינו אלא כקורא בתורה כדאיתא לעיל במשנה פ"ק ד' יו"ד ע"ש ובחידושינו במימרא דרב מני אבל תשלומי חובו לענין ק"ש לא שייך כלל וזה טעם הפוסקים שכתבו כן ואפ"ה א"ש הא דקתני בק"ש נמי שביטל ולא קתני שטעה משום דעיקר הברייתא לענין עונש הביטול איירי דהיינו במזיד משא"כ בטעה לא שייך עונש כלל אבל לענין תשלומין בטעה לא איירי ברייתא כלל אלא ממימרא דרבי יוחנן שמעינן לה והיינו דוקא בתפלה ולא בק"ש מהאי טעמא דפרישית. מיהו שיטת רבינו חיים שהביא הכל בו ובש"ע סימן נ"ח דק"ש נמי יש לה תשלומין כתפלה היינו דסבירא ליה דלגמרי מדמה להו בברייתא דכיון דבק"ש שלא בזמנה יש לו שכר כקורא בתורה מש"ה שייך בה השלמה ולא נחית לחלק באותן חילוקים שכתבתי לענין קיבול שכר כנ"ל נכון ליישב שיטת הפוסקים לפי שיטת הגמרא ואלו ואלו דברי אלוהים חיים שבעיקר הדין קרובים דבריהם להיות שווים ודוק היטב:

בתוס' ד"ה טעה ולא התפלל כו' ומיהו אם איחר עד המנחה כו' ולאחר ב' תפלות לא מצינו שתיקנו חכמים כו' ואפילו תפלה א' שביטל במזיד כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי דשיטת רוב הפוסקים כדעת התוס' וכן הוא בש"ע סימן ק"ח אלא דטעמא דמילתא לא ידענו כיון דמדינא תשלומין אתינא עליה מאי שנא תפלה הסמוכה ומ"ש לאחר שתי תפלות וכן כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו והסכים דאין חילוק בזה אמנם לכאורה היה נראה לי בטעם שיטת התוס' וסייעתם דכיון דטעה ושכח שתי פעמים בזמן התפלה דהו"ל למרמי אדעתיה ולאדכורי מתפלת התשלומין ולא נזכר הוי ליה כפשיעה ומזיד ומש"ה אין לו תשלומין וכדאשכחן בפרק שני דביצה עובדא דהאי סמיא דבשביל ששכח ב' פעמים קרי ליה פשיעה וע"ש בחידושינו דכ"ש דבשני פעמים רצופים הוי פשיעה כך היה נראה לי לכאורה ולפ"ז הוה א"ש טובא המשך דברי התוספות דמסקו בסוף דבריהם ואפילו תפלה אחת דביטל במזיד בסמוך קרי ליה מעוות לא יוכל לתקן ונראה מזה שנתכוונו למאי שכתבתי דתפלה אחת שביטל במזיד ושכח שני פעמים בשוגג חד טעמא וחד דינא אית להו. אלא דלפ"ז לא הוי שייך הך מילתא אלא בשכח בשוגג משא"כ כשלא התפלל מחמת אונס לא שייך לדמותו למזיד אפילו לאחר כמה תפלות ובזה היה נ"ל טעם רבני צרפת שהביא רבינו יונה ז"ל שמי שחלה ולא התפלל כמה תפלות יש לו להשלים את כולם כשיתרפא ונראה דהיינו מטעם דפרישית אלא דמלשון הש"ע לא משמע כן שאין מחלק כלל בין שוגג לאונס דבכל ענין אין תשלומין אלא בתפלה הסמוכה בלבד ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דטעמא דמלתא לא ידענו וצ"ע. מיהו בעיקר הדין דפשיטא להו להפוסקים דאונס כגון חולה חייב להתפלל לתשלומין לא ידעתי מהיכן למדו כן דהא מכולה סוגיא דשמעתין ובברייתא דבסמוך לא נזכר אלא טעה דהיינו שוגג ומשמע דאונס רחמנא פטריה ופטור מתשלומין ובאמת שבי"ד סימן שמ"א איתא להדיא דאונן פטור מתשלומין וכתב שם הט"ז בשם ספר פרישה דה"ה למי שעוסק בצרכי ציבור והוא חולק בזה משמע מיהו דבחולה פשיטא להו וכמ"ש רבני צרפת. ולענ"ד צ"ע דהא אפילו בתשלומי שוגג מסקינן לעיל דאין לו שכר תפלה בזמנה ולענין אונס הא אמרינן בכמה דוכתי חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ומלבד זה יש לי לדקדק עוד בזה לענין תשלומין קרבן ראיה וחגיגה ואין כאן מקומו להאריך:

ל"ש אלא לאחריו אבל לפניו וכו'. לכאורה קשיין דיוקי אהדדי דקאמר ל"ש אלא לאחריו א"כ משמע דלצדדין אסור ומסיים אבל לפניו וכו' דמשמע דלצדדין שרי. וצ"ל דמלתא דפסיקא נקט דלאחריו בכל גוני א"צ יותר מד' אמות אפילו אפשר לו להסתלק לגמרי אינו צריך ולפניו אסור לחלוטין אפי' אי אפשר לו להסתלק לשום צד יעבור זמן ק"ש ולא יקרא נגד צואה מלא עיניו ולצדדי' יש חילוק בין אפשר ללא אפשר וע"ל דף ך"ב ע"ב:

איני והאמר רפרם וכו'. הא דלא הקשה על רפרם מהך ברייתא דלעיל דף כ"ב ע"ב דתניא מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחריו ד"א ואיך התיר רפרם אפלו נגד פניו. וקושיא זו אלימתא יותר שהיא מברייתא על רפרם אבל כאן הרי יכול לדחות קושייתו ולמימר גברא אגברא קרמית. ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דברייתא דלעיל מיירי באפשר שהרי קתני מהלך לאחוריו א"כ הרי אפשר לו להלוך לאחוריו וכן בברייתא שני' שם דתני לצדדין הרי עכ"פ אפשר לו להסתלק לצדדי' אבל היכי דאי אפשר לו להסתלק לשום צד כגון שיש מכל צד צואה אפשר דסגי בהרחק ארבע אמות והוה מוקמינן הך דרפרם מיירי באי אפסר בשום אופן כי אם שיעמוד נגד בית הכסא. אבל כאן בדברי רבא אמר רב סחורה שקשיין דיוקי אהדדי וצריך לומר דמלתא דפסיקא נקיט וא"כ לפניו מלא עיניו מלתא דפסיקא הוא אפילו היכי דלא אפשר בעינן אחר אפילו הכי מחויב להרחיק מלא עיניו או יעבור זמן ק"ש קאמר שפיר על זה איני והאמר רפרם וכו':

ת"ש המשמשת וראתה נדה וכו'. הנה לעיל דף ך"א ע"ב האריך בזה וקאמר למאן קתני לה וכו' וע"י זה הוכיח דר"י פליג גם במשמשת שראתה נדה אבל כאן שהביא רק הדברים כהוייתן א"כ מנ"ל להוכיח דר"י פליג גם בהא ודלמא ר"י דווקא ארישא פליג זב שראה קרי. וצריך לומר שהאי ת"ש המשמשת וכו' לאו סיפא דמשנתינו הביא אלא ברייתא היא שלא שנינו רק הך בבא דמשמשת לחודא ובהא פליג ר"י. אלא דלפי זה היא גופה קשיא למה שביק משנתינו ופשיט לי' מברייתא למה לא פשיט לי' ממשנתינו וכהוכחה דלעיל דף כ"א ע"ב דלמאן קתני לה וכו'. ועוד מה ס"ד של בעל הבעיא וכי לא ראה סיפא דמתניתין. ונלע"ד ע"פי שראיתי לרבינו הגדול בפירוש המשנה במשנתינו שפירש המשמשת שראתה כדה בשעת הבעילה באמצע הבעילה ראתה נדה. ובאמת עדיין לא עמדתי על דעת רבינו מי הזקיקו לפרש והלא גם אם אח"כ ראתה נדה ג"כ ר"י פוטר כמו בעל קרי שראה זיבה. ואמנם עכ"פ יש מקום לפרש משנתינו בפירושו של רבינו וא"כ אף דסיפא ודאי להודיעך כחו דר"י אתי דאפי' בזה פליג ר"י כדלעיל דף ך"א מ"מ היינו למפשט מיני' דבעל קרי גרידא גם לר"י צריך טבילה אבל כאן למפשט מיני' ב"ק שראה זיבה לר"י ליכא למפשט ממשנתינו דמשנתינו מתפרשת כפירושו של הרמב"ם ותני רישא להודיעך כחן דרבנן דאפילו זב שכבר הוא זב ואח"כ ראה קרי אפ"ה צריך טבילה ותני משמשת שראתה נדה להודיעך כחו דר"י דאפילו אתו בבת אחת שבשעת בעילה ראתה כדה אפ"ה פוטר ר"י אבל ב"ק שכבר נתחייב טבילה ואח"כ ראה זיבה אולי גם ר"י מודה דלא אתי זיבה ומפקע חיוב הטבילה שכבר נתחייב וזהו כוונת בעל הבעיא כאן והביא לו מהברייתא והנה הברייתא תני צריכה טבילה א"כ על המשמשת לחודה קאי כי המשמש עמה פשיטא שצריך טבילה שהרי הוא רק בעל קרי ואם איתא שראתה נדה שבברייתא היינו באמצע הבעילה וממילא גם המשמש נטמא טומאת שבעה כמותה כדכתיב ותהי נדתה עליו א"כ יש לפלפל על המשמש כמו על המשמשת ופלוגתא דרבנן ור"י היינו בו ובה א"כ ה"ל למיתני צריכין טבילה לשון רבים עליו ועלי' ומדתני צריכה וכו' א"כ ודאי דמיירי שראתה נדה אחר התשמיש ואפ"ה ר"י פוטר ושפיר פשיט מזה דגם זב שראה קרי פוטר ר"י ולפי שמברייתא אין הדבר מפורש בפירוש שמיירי אפילו ראתה נדה אחר הבעילה לגמרי רק מכח דקדוק הלשון צריכה ולא תני צריכין לכן הביא שוב דברי ר' חייא דתני בהדי' ב"ק שראה זיבה:

סליק פרק שלישי. ונתחיל פרק רביעי פרק רביעי

תפלת השחר. אף דלברייתו של עולם ערב קודם לשחר ולהכי התחיל ריש מכילתין בק"ש של ערבית תחלה וגם התפלות לפי שהזכירם דוד בפסוק ערב ובוקר וצהרים אשיחה ערב קדים וא"כ הי' לו להתנא להתחיל גם כן בשל ערבית. ונלע"ד משום דבין למ"ד אבות תיקנום אברהם הוא הראשון. ובין למ"ד כנגד קרבנות תיקנום הרי בקרבנות הלילה הולך אחר היום התחיל בשל יום. וגם ערבית הוא נגד אברים ופדרים ואם אין תמיד אין אברים ופדרים ולכן התחיל בעקר הקרבן. ועוד נלע"ד כיון דתפלת ערבית רשות התחיל בתפלה שהיא חובה. ועוד נלע"ד שרוצה לרמז לנו שגם אם שכח תפלת מנחה יש לה תשלומין בערבית ושאין בזה משום עבר יומו בטל קרבנו כמבואר בדברי הגמ' ולכן סידר ערבית אחר מנחה למימר דלענין תשלומין כחד יומא חשיב:

ושל מוספין וכו'. עיין בתוס' שהקדים תפלת המנחה ומוספין אף שהיא קודמת משום שהיא תדירה בכל. ואכתי יל"ד שהי' להתנא להקדימה עכ"פ לתפלת ערבית שאף שיש לערבית מעלה דתדיר הרי היא רק רשות ושל מוספין חובה. ואלי לא רצה להפסיק בין מנחה לערבית להורות שאם שכח תפלת המנחה שיכול להשלימה בערבית וכמו"ש לעיל. ומדברי התוס' למדתי כונה אחרת רמוזה בלשונם שכ' משום שהיא תדירה בכל ולכאורה מלת בכל אין לה הבנה שהי' להם לומר שהיא תדירה בכל יום או בכל זמן. ולכן אני אומר שכיונו במה שאני מסתפק אם תפלת המוספין נוהגת בנשים שהרי היא מצוה שהזמן גרמא ואף שהתפלה אינה מן התורה רק מדרבנן. הרי לדעת התוס' לעיל דף כ' ע"ב גם במצות דרבנן שהז"ג נשים פטורות אלא שבתפלה חייבינהו רבנן כיון דרחמי נינהו כמבואר לעיל והיינו בשלש תפלות הקבועות בכל יום ואפילו בשבת וי"ט שהם רק שבח מ"מ כיון דבחול רחמי נינהו לכן לא חילקו בין שבת וי"ט לחול וכמו"ש רבינו יונה כאן לענין תשלומין בתפלה שאחרי' אבל תפלת מוסף שאיננה רחמי כמבואר ברבינו יונה כאן דלכך אין לה תשלומין והיא מ"ע דרבנן שהז"ג ודאי דנשים פטורות לדעת התוספת וא"כ זהו כוונת התוספת שהקדים תפלת המנחה למוסף משום שהיא תדירה בכל ותרתי קאמרי למעליותא דמנחה חדא שהיא תדירה ועוד שהיא נוהגת בכל באנשים ונשים משא"כ מוסף שאינה תדיר ואינה נוהגת בנשים. וכיון שעלה בידינו שתפלת מוסף א"נ בנשים מטעם שהיא מ"ע שהז"ג נדבר עתה אם הם מותרות להתפלל מוסף. ונלע"ד שהרשות בידם לא מבעיא לדידן שאנו נמשכים אחר דברי הפוסקים שהנשים יכולת לברך על כל מ"ע שהז"ג אף שהן פטורות וכמבואר בא"ח סי' תקפ"ט סעיף ו' בהגה"ה ע"ש פשיטא שיש רשות להנשים להתפלל תפלת מוסף אלא אפי' לדעת הרמב"ם והיא דעת המחבר שם בש"ע שנשים לא יברכו על מ"ע שהז"ג מ"מ נלע"ד שמודה המחבר שיכולים להתפלל תפלת מוסף שהרי מבואר שם בב"י הטעם שאינן מברכות שאיך יאמר וצונו והרי לא נצטוו רק שמקיימות מעצמן וזה שייך בברכת המצות אבל בתפלה לא אמרינן וצונו אלא שברכות התפלה הם עצם המצוה עצמה וכיון שנשים רשאות לקיים כל מ"ע שהז"ג גם תפלת מוסף רשות להן להתפלל מ"מ חיובא ליכא עלייהו לגמרי. משא"כ תפלת הערב אף שאין לה קבע והיא רשות אפי' לאנשים מ"מ אינה רשות לגמרי ולגבי מצוה אחרת שהיא עוברת מחשבה רשות אבל בחכם אינו רשאי לבטלה כמבואר כאן בתוס' ד"ה טעה וכו' ונשים ואנשים שוין בה לכן הקדים במשנה תפלת הערב למוסף:

ורמינהו מצותה וכו'. אין כוונת המקשה להקשות איך שנינו במשנה כאן עד חצות והרי צריך להקדים בהנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה דע"ז לא הי' משני מידי דהרי אף לשאינן ותיקין עכ"פ אין לאחר ק"ש כי אם עד ג' שעות וא"כ צריך להתפלל עכ"פ תכף אחר ג' שעות. ולמימר דגם סמיכות גאולה לתפלה אינה אלא לותיקין זה אינו במשמע בכל סוגיא דפ"ק ואדרבה משמע דאף מי שאינו יכול לכוין לסמוך ממש בהנץ החמה כותיקין אעפי"כ צריך לסמוך גאולה לתפלה כפי יכלתו ועיין ברמב"ם פ"ז מהל' תפלה הל' י"ז ובש"ע סי' ס"ו סעיף ח' ובסי' קי"א שכלם סתמו דבריהם שצריך לסמוך גאולה לתפלה ולא חילקו כלל אם הוא ממש בנץ החמה או לא. ולכן נלע"ד דמתחלה לא הקשה כלל מסמיכות גאולה לתפלה דבזה איכא למימר דמשנתינו עקר זמן תפלה תני וכ"מ למי שנאנס ולא סמך תפלה לגאולה וכבר הפסיק ביניהם יכול להמתין שוב עד חצות כי כן הוא עקר זמן תפלה מצד עצמה. א"נ נ"מ לנסים שפטורות מק"ש וא"כ הם אינן אגודים בזמן ק"ש שהוא עד ג' שעות. אבל קושיות המקשן הוא שהי' סבור שק"ש מצד עצמה עקר זמנה עד שלש שעות והא דתני' מצותה עם הנה"ח הוא מצד התפלה שאין לאחרה כי אם להתפלל דוקא בהנה"ח ולכך לא יאחר ק"ש כ"א עד הנה"ח. ומה ששנינו בפ"ק רי"א עד שלש שעות היינו מצד ק"ש בעצמה ונ"מ לחברים העוסקין בתורה שמפסיקין לק"ש וא"מ לתפלה ולא שייך בהו סמיכות גאולה לתפלה אלו יכולי' להמתין עד שלש שעות זה הי' סברת המקשן והתרצן משני כי תניא האי לותיקין וזמן ק"ש ותפלה היא לותיקין שממהרין להיות מקדימין לכל דבר הוא בהנץ החמה אבל לכ"ע זמן ק"ש עד ג' שעות ותפלה למי שלא שייך בו סמיכות גאולה היא עד חצות:

וכ"ע עד חצות וכו'. הא דלא הקשה בל"ז מתני' על ר' יוחנן. ואף דאיכא למימר דמתחלה עדיף לי' למרמי מתני' אבריית' ואח"כ מקש' מדברי ר"י מ"מ לא הוה למימר וכ"ע וכו' רק להרשים עד חצות ותו לא וכו'. ונראה דאי ממשנתינו לחוד איכא לאוקמי דמשנתינו היינו לותיקין שהמה אינן מאחרים יותר מחצות ור"י לכ"ע קאמר אבל מדרמינן משנתינו אברייתא ומוקמינן ברייתא לותיקין ומשנתינו לכ"ע שפיר מקשה מדר"י:

והאר"י וכו' שחרית מתפלל מנחה שתים וכו'. ויש להקשות דקארי לה מאי קארי לה הא ראה דברי ר"י דאמר טעה וגם אמר מתפלל מנחה שתים א"כ על כרחך דוקא טעה ודוקא בזמן תפלה הסמוכה דאל"כ ה"ל לר"י לומר סתם לא התפלל שחרית קודם חצות מתפלל אחר חצות ועיין בח"ר דדייק באמת מזה דדוקא טעה ודוקא בתפלה הסמוכה. אבל על המקשן קשה דמה ס"ד להקשות. ונראה דהמקשה הי' סבור דר"י לרבותא קאמר דלא מבעיא אם עדיין לא התפלל מנחה פשיטא שיכול להתפלל שחרית שעדיין זמנה כל היום ומתפלל כסדר תחלה שחרית ואח"כ מנחה אלא אפילו טעה ולא התפלל שחרית עד שכבר התפלל מנחה והי' ה"א למימר כיון שכבר התפלל מנחה שוב לא יתפלל שחרית כיון שאי אפשר לו להתפלל כסדר התיקון שתיקנו אנשי כנה"ג בוקר תחלה ואח"כ צהרים שהוא מנחה קמ"ל ר"י שמתפלל מנחה שתים אף שכבר עשאו מנחה אפ"ה מתפלל של שחרית עתה במנחה ולכך קאמר טעה כי לכתחלה הי' לו להקדים גם אחר חצות שחרית תחלה כ"ז הי' דעת המקשה כי הי' סבור דליכא תשלומין שלא בזמנה. והתרצן חידש לו שר"י בתורת תשלומין קאמר ושלא בזמנה ודוקא סמוך לתפלה אחרת ודוקא טעה וכדברי הרשב"א בחידושיו:

כולי' יומא מצלי וכו'. פסק רמ"א בסי' פ"ט ס"א בהג"ה דאחר אבות אסור להתפלל תפלת שחרית (פירוש עד חצי שעה אחר חצות שיקדים תפלת מנחה) והט"ז האריך לתמוה למה לא יתפלל באותו חצי שעה תפלת שחרית שכיון שעדיין לא הגיע זמן מנחה אין חיוב להקדים מנחה והמג"א בס"ק ה' מישב קושי' הט"ז בהמתקת לשונו שכתב שבאמת מתחיל זמן מנחה בתחלת שבע אלא שמחמת שאין אנו בקיאין איחרו זמנה חצי שעה. ולדידי מספקא לי למה לא יתפלל באותו חצי שעה ויכון בלבו שאם עדיין אינו חצות תעלה לו לשל שחרית ואם הגיע כבר חצות תעלה לו לתפלת מנחה ואחר חצי שבע יתפלל שנית ויכוין אם הראשונה היתה של שחרית תעלה זו לחובת המנחה ואם הראשונה היתה של מנחה תעלה זו לתשלומין של שחרית ויצא ממ"נ ובזה אפשר לקיים דברי הגמרא דכולי יומא מצלי. ודברי הטור שכתב שאם לא התפלל עד ארבע שעות יתפלל עד חצות דבגמרא מיירי אם ירצה להתפלל ע"י תנאי כנ"ל והטור מיירי שיתפלל לשם שארית להדיא בלי תנאי:

אבעיא להו טעה וכו'. הא דלא פשיט לי' מברייתא דלקמן ע"ב טעה וכו' מנחה בע"ש וכו'. נראה דלקמן דף ך"א ע"א תניא היו לפניו שתי תפלות וכו' ור"י אומר מתפלל מוסף שזו עוברת וכו' ופירש"י דרבנן לטעמייהו שגם מוסף זמנה כל היום כמו של מנחה הלכך תדיר קודם ולפי"ז אם אירע הדבר בפנות היום אז גם לרבנן מתפלל מוסף שזו עוברת לגמרי ואין לה תשלומין בערבית ומנחה אף שהיא עוברת מזמנה אכתי יש לה תשלומין בערבית ובן פסק המג"א באמת בס"ס רפ"ו וכ"ז לפי האמת דמצינו דר' יוחנן גופי' אמר דמנחה יש לה תשלומין בערבית ומצינו לר"י אמר לקמן הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף צריכין אנו לדחוקי נפשין ולאוקמי דהך מתפלל מנחה מיירי בשאינו סמוך לערב שאז גם מוסף אינה עוברת. אבל בעל הבעי' כאן הי' סבור מדתני' סתמא מתפלל מנחה ואח"כ מתפלל מוסף מיירי בכל גווני בין בעוד יום גדול להתפלל שתי תפלות ובין בפנות היום שאין פנאי ביום רק לתפלת אחת וצריכין אנו לומר דהך ברייתא פליגי על ברייתא דכאן ע"ב בטעה במנחה בע"ש וס"ל להך דדף ך"ח דמנחה אין לה תשלומין בערבית דעבר יומו עבר קרבנו וא"כ לענין מצוה עוברת תמיד מנחה ומוסף שוים או ששתיהן זמנן עובר או ששתיהן אין זמנן עובר ולכן בכל גווני מנחה קדים משום תדיר ונסתפק בעל הבעיא כאיזה ברייתא הלכתא וקאמר את"ל טעה ולא התפלל ערבית וכו' ותרצה לפשוט דר"י ס"ל כהך ברייתא דיש לה תשלומין יש לדחות דהתם חד יומא הוא וכו' וקפשיט לי' מדברי ר"י בעצמו דיש תשלומין למנחה אף שפסק לקמן הלכה מתפלל מנחה ואח"כ מוסף ועל כרחך צריכין אנו לחלק בין עוד היום גדול ובין הוא כבר לפנות ערב ואין כאן שום פלוגתא בין הברייתות בזה ומזה יש להוכיח דמוסף ודאי אין לו תשלומין וכדברי התוספת בד"ה אבעיא להו דאל"כ הדק"ל מה קמבעי' לי' נפשוט מהך ברייתא דלקמן טעה ולא התפלל מנחה בע"ש ומברייתא דהיו לפניו שתי תפלות אין סתירה דהרי לענין תשלומין גם למוסף יש תשלומין כמו למנחה וא"כ שפיר סברי רבנן דמתפלל מנחה שהוא תדיר ועיין לקמן בדף ך"ז ע"א בחידושינו שם:

ודע שגוף דברי המג"א בסוף סימן רפ"ו עם היות כי דבריו הם דברי טעם. ואני מביא דבריו בכמה מקומות בסוגי' עכ"ז לא אוכל מלמנוע מלומר האמת שאחר מח"כ נלע"ד שנעלם ממנו דברי הירושלמי וז"ל הירושלמי ר"א בשם ר"י תפלת המנחה ותפלת המוספין תפלת המנחה קודמת הוון בעינן מימר כשאין שהות ביום כדי להתפלל שניהן אבל יש ביום להתפלל שניהן מוסף קודמת ר"ז בשם ר"י אפי' יש ביום כדי להתפלל שניהן תפלת המנחה קודמת עכ"ל הירושלמי הרי מבואר היפך דברי המג"א ואדרבה כשאין שהות אז פשיטא שמנחה קודמת:

ת"ש דאמר ר"ה וכו' אר"י טעה ולא התפלל מנחה וכו'. והא דפלגינהו ר' יוחנן הנך מימרות דילי' בתרתי ולעיל אמר טעה ולא התפלל ערבית וכו' וטעה ולא התפלל שחרית וכאן בטעה ולא התפלל מנחה הוא מאמר בפני עצמו ולמה לא כללינהו יחד כל הני תלתא. ונראה ע"פי מ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה טעה וכו' בשם רבינו יהודה דאם טעה במנחה ולא הזכיר מאורע היום בתפלתו ששוב אינו מתפלל ערבית דמה ירויח בתפלתו שהרי גם עתה שוב לא יזכיר מאורע יום העבר. ולפי"ז יש חילוק בטעיות בשלש תפלות הללו דבטעה ערבית וכן בטעה שחרית בכל ענין יש תשלומין בין טעה ולא התפלל לגמרי ובין טעה ולא הזכיר מאורע היום בכל ענין ישלים שהרי עדיין לא הושלם היום ועדיין יוכל להזכיר מאורע היום בתשלומין ולכן כללינהו ר"י לטעה בערבית וטעה בשחרית יחד משא"כ בטעה בתפלת המנחה אין זה כלל מלא שישלים בערבית דתינח בטעה ולא התפלל מנחה כלל דאז שפיר ישלים בערבית אבל בטעה ולא הזכיר מאורע היום לא ירויח בתשלומין ולכן אמרו ר"י מימרא מיוחדת לעצמה של תפלת המנחה. ולדעת רבינו אלפס שחולק על רבינו יהוד' בזה כמבואר לקמן בתוס' בסוף הדבור נראה לפרש להיפך דלכך לא כללינהו יחד שלא תימא דטע' ולא התפלל מנח' הוא דומי' דטעה ולא התפלל ערבית או שחרית דלא משכחת בהו השלמה שלא יהא עכ"פ ייתור בהשלמה אף מנחה כן הוא שלא ישלים כי אם בשירויח בהשלמתו לכך קבע למנחה מימרא לעצמה לומר שבכל ענין ישלים:

ואין בזה משום עבר יומו וכו' דייק בדבריו שאין בזה ובודאי לדיוקא אתי. ולשטת רבינו יהודה שהזכרתי כוונתו דבזה שטעה ולא התפלל מנחה כלל הוא דאין כאן משום עבר יומו הא טעה רק בשכחת מעין המאורע יש בו משום עבר יומו. ולשטת רבינו אלפס צ"ל דדייק דבלא התפלל מנחה הוא דא"ב משום עבר יומו הא טעה ולא התפלל מוסף יש בו משום עבר יומו ואין לו תשלומין כדברי התוס' ד"ה אבעי' להו:

מיתבי מעוות וכו'. והקשו התלמידים דלמא העיוות הוא שאין לו שכר תפלה בזמנה. ואולי משום דדומיא דק"ש קתני שאין לה תשלומין כלל וכדעת היש חולקין בסי' נ"ח סעיף ז'. אלא דאכתי לא משני מידי הב"ע שביטל במזיד והרי אינו דומי' דק"ש שאפי' בשוגג אין לה תשלומין. ואולי הואיל ומפורש בהדיא ביטל לא משגחינן במה שאינו דומיא דק"ש. ועוד נלע"ד דלכאורה מה שהביא סיפא דברייתא וחסרון לא יוכל וכו' אינו ענין לקושייתו כאן. ונראה דיש לדקדק בסיפא דברייתא דקאמר שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם ומלת עמהם הוא מיותר וה"ל למימר שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה ומדקאמר עמהם משמע שגם הוא עשה מצוה זו לבדו אבל לא נמנה עמהם שאינו דומה למרובים שעושים מצוה ליחיד שעושה מצוה ואמנם הא ודאי דעושה מצוה ביחידי שיש לו שבר המצוה אלא שלא מל כך כאלו המרובים ולכן קורא לזה חסרון שחסר לו קצת מן השכר ולא כולו ומדלא כללו עם בבא ראשונ' ולאלו קורא מעוות ולזה קורא חסרון מכלל שברישא הוא מעוות גמור שאין לו שום שכר תפלה חיובית ואף שיש לו שכר תפלת רשות למ"ד הלואי שיתפלל כל היום מ"מ נקרא מעוות שהרי אף אם הי' מתפלל בזמנו הי' יכול להתפלל עוד הפעם תפלת הרשות ומזה מוכח דמעוות היינו לגמרי שאין לו שום שכר של תפלה חיובית ושפיר מותיב:

תוס' ד"ה תפלת השחר וכו' וא"ת ואמאי לא קתני וכו' כל היום וכו'. ולענד"נ דלכך קאמר עד הערב דאף דבדברי רבנן ודאי עד ולא עד בכלל וכמו"ש רש"י לקמן ע"ב בד"ה עד ועד וכו' מ"מ רמז התנא בלשונו דלפעמים גם עד ועד בכלל כגון טעה ולא התפלל מנחה שמתפלל גם כל זמן הערב וכן תפלת השחר ע"ח ולפעמים עד ועד בכלל כגון טעה ולא התפלל שחרית שמתפלל בחצי יום השני וכדברי ר"י בגמרא משא"כ מוסף שאין לו תשלומין כלל נקט כל היום לאפוקי הלילה לחלוטין. ואמנם התוס' הוצרכו לתרץ תירוץ אחר משום דאי כתירוץ הנ"ל לחוד קשה מה מיבעי' לי' בגמ' בטעה ולא התפלל מנחה וכו' תיפשוט ממשנתינו מדלא קתני במנחה כל היום כמו במוסף ולכן הוצרכו לתרץ דבלא"ה לא שייך למיתני במנחה כל היום משום דאין זמנה מתחיל רק משש ולמעלה:

בא"ד ולהכי מקדים תפלת המנחה וכו'. ולולא דבריהם הי' נלע"ד דלהכי מקדים מנחה ואסמכי' לשל שחר להורות דמנחה מקרי סמוכה לשל שחר ואם טעה ולא התפלל שחרית בשבת יכול להשלימה במנחה אף שכבר הפסיק בתפלת המוסף בינתיים לא מקרי עבר זמן ב' תפלות אפי' לר"י שזמן מוסף רק עד שבע מעות יכול להשלים של שחר במנחה אף אחר שבע שעות. ועיין במג"א סי' ק"ח ס"ק ו'. ואני מסתפק אם עכ"פ גם מוסף מקרי תפלה הסמוכה לשחרית ונ"מ אם שכח ולא התפלל שחרית בשבת ונזכר אחר שש בתחלת שבע אם יכול אז להשלים של שחרית קודם חצי שבע דאף שצריך להסמיך לתפלה הסמוכה של אותו הזמן ארי יכול להסמיכה לשל מוסף ואת"ל שיכול להשלימה באותו חצי שעה שוב אני מסתפק איזה תפלה יקדים דהא דצריך להקדים חובת שעתי' ברישא היינו משום דחביבה מצוה בשעתה ובענין מעלת תדיר כל שלשה תפלות שחרית ומנחה וערבית שוים לכן אזלינן בתר חביבה בשעתה אבל בנדון ספק שלנו יש לשל שחרית מעלת תדיר ולשל מוסף מעלת חביבה בשעתה איזה מהן עדיף. ולקמן נדבר עוד מזה:

עוד נסתפקתי בשכח ולא התפלל מנחה שמתפלל ערבית שתים בזה איזה מהן יקדים. לדידן דקיי"ל תפלת ערבית רשות וא"כ יש למנחה מעלה שהיא חובה ולערבית יש מעלה שהיא זמנה איזה עדיף. ואף שדבר זה מפורש בברייתא ע"ב מבדיל בראשונה וכו' הרי שצריך להקדים ערבית ברישא. יש לדחות אולי ברייתא זו ר"ג היא דס"ל לקמן דף ך"ז ע"ב דגם ערבית היא חוב אבל לר' יהושע דסבר תפלת ערבית רשות יש להסתפק. ואמנם כיון שכל הפוסקים פסקו בהך ברייתא דמבדיל בראשונה וכו' אף דאנן קיי"ל ת"פ רשות מוכח דאפי' תפלת רשות בשעתה קודם לתשלומין של חובה:

ד"ה טעה וכו' ומיהו אם איחר וכו' ולאחר ב' תפלות לא מצינו שתיקנו חכמים וכו'. נסתפקתי למאי דקיי"ל כר"י דת"ה עד ארבע שעות כדאמרי' לקמן דף ך"ז ע"א וכתב הרא"ש דאפעי"כ יכול להתפלל עד חצות ושכר תפלה יהבי לי' עיין ברא"ש. ועתה אני מסופק אם שכח ולא התפלל ערבית ולא נזכר עד אחר שעברו ארבע שעות על היום אם זה מקרי אחר ב' תפלות ואין לו שוב תשלומין לערבית. או דלמא כיון שעדין לא הגיע זמן תפלת המנחה לא הפסיד תשלומין של ערבית:

והנה התוס' חידש לנו דאחר ב' תפלות אין לו תשלומין ולפי דבריהם קשה מאי מותיב בגמ' מברייתא דמעוות לא יוכל לתקן דלמא הך ברייתא מיירי שעבר זמן ב' תפלות. ולפי מש"ל בדברי הגמרא דקושייתו הוא משום דדומיא דק"ש קתני ניחא ואמנם הנלע"ד לתרץ עוד מה שאיחר התלמוד לאתובי הך מיתבי עד שהביא גם מימרא דר"ה משמי' דר"י טעה ולא התפלל מנחה והלא בברייתא לא נזכר תפלת מנחה כלל ועקר הקושיא על תפלת הערב או של שחר וא"כ הוה לי' לאתובי על מימרא קמא דאמר רב מרי משמי' דר"י. ונראה דקושיא אחת מתורצת בחבירתה דבל"ז לא הי' יכול להקשות דהוה מוקמינן הך ברייתא שכבר שהה לאחר ב' תפלות. ואמנם בברייתא זו יש לדקדק למה באמת לא חשיב ג"כ מעוות וכו' שבטל תפלת מנחה ואטו כיון דליכא ק"ש במנחה לא חשיב גם התפלה. וצ"ל דלא מבעיא קאמר ל"מ עבר ולא התפלל מנחה ודאי הוא מעוות לא יוכל לתקן שהרי עבר יומו ובטל קרבנו אלא אפילו ביטל ערבית או שחרית ג"כ הוא מעוות לא יוכל לתקן. ומעתה מוכח אפי' לא עברו זמן ב' תפלות מיירי הך בריתא דאי מיירי דוקא בעבר זמן ב' תפלות א"כ בלא התפלל שחרית מיירי שכבר עבר זמן מנחה ג"כ וכבר הגיע הלילה שהרי זמן מנחה הוא עד הערב א"כ גם של שחרית כבר עבר יומו ובטל קרבנו והדק"ל מ"ש בטל שחרית דקתני ומ"ש בטל מנחה דלא קתני. ועל מימרא קמא דר"מ לא הוה יכול להקשות דהוה אמרי' דמיירי בעבר זמן ב' תפלות והא דלא חשיב מנחה לא מבעי' קאמר ל"מ מנחה תמיד הוא מעוות לא יוכל לתקן שהרי תיכף עבר יומו אלא אפילו ערבית ושחרית ב"כ משכחת שיהי' מעוות לא יוכל לתקן וכגון שעבר זמן ב' תפלות. והא דהוצרך למיתני בטל תפלת שחרית והרי הוא ק"ו מערבית שעדיין לא עבר יומו אפי' אחר זמן ב' תפלות ואפ"ה הוא מעוות וכו' ק"ו שחרית שעבר יומו אחר זמן ב' תפלות. יש לומר דשחרית מערבית לא ילפינן דה"א שאני ערבית שהוא רשות לכך לא תיקנו לה תשלומין ואיצטרך שחרית אף שהיא חובה מ"מ אחר זמן ב' תפלות אין לה תשלומין. וא"כ אין כאן שום קושיא מהך ברייתא על מימרא קמא דר"י. ואמנם אי הוה מתרצינן הכי עכ"פ מוכח דהיכי דלא התפלל מנחה אפילו תיכף סמוך לה בערבית אין לה תשלומין וא"כ עכ"פ על מימרא דר"ה משמי' דר"י מותיב מהך ברייתא. ומשני הב"ע שבטל במזיד וג"כ לא חשיב מנחה דלא מיבעיא קאמר ל"מ בטל מנחה דאיכא תרתי לריעותא שביטל במזיד וגם עבר יומו פשיטא שהוא מעוות וכו' אלא אפילו ערבית ושחרית דלא עבר יומו אפ"ה כיון שביטל במזיד הוא מעוות וכו'. ואמנם מה דאמר רב אשי דיקא נמי וכו' וא"כ גם ההיפך נרמז בכאן דאם לא ביטל במזיד רק טעה שפיר יש לו תשלומי' הדק"ל מדוע לא תני מנחה לרבותא לצד זה דאפילו מנחה דעבר יומו אפ"ה דוקא ביטל במזיד הוא דהוה מעוות לא יוכל לתקן הא שכח יש לו תשלומין. ומזה הי' ראי' לדברי רבינו יהודה בסמוך ע"ב בתוס' בד"ה דבשכח מאורע היום אין למנחה תשלומין כיון שעבר היום וא"כ תני בברייתא דערבית ושחרית הוא דבעינן ביטל במזיד אבל במנחה משכחת גם בשוגג שהוא מעוות וכו' כגון בשכח מלהזכיר מאורע היום:

דיקא כמי דקתני ביטל וכו' אף דגם גבי ק"ש תני ביטל ואפ"ה דעת קצת פוסקים דאפי' שכח אין לה תשלומין צ"ל דמשום תפלה תני ביטל:

ד"ה איבעי' להו וכו' לא בעי וכו' מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית וכו'. נסתפקתי לר' יהודה דמוסף זמנו רק עד שבע שעות אם שכח ולא התפלל אם יש לו תשלומין במנחה אם אמרינן כיון שעדיין יום הוא וראוי להקריב בו קרבנות אף שאינו ראוי שוב למוסף יש לו תשלומין מידי דהוה אתפלת שחרית אף ששוב אינו ראוי לתמיד של שחר אפיה אף לפי ספיקו של בעל הבעיא דמנחה אין לו תשלומין בערבית דעבר יומו בטל קרבנו ולא אמרינן רחמי נינהו וכו' אפ"ה שחרית יש לו תשלומין במנחה אף שעבר זמנו של תמיד של שחר לא אמרי' עבר זמנו בטל קרבנו כיון שראוי לשאר קרבנות א"כ הה"ד מוסף או דלמא שאני שחרית ומנחה דשם תמיד חד אף שזה בבוקר וזה בערב והרי הוא זמן לתמיד של בין הערבים אבל מוסף אחר שבע שעות אינו ראוי עוד לקרבן מוסף כלל לר' יהודה ולקמן דף ך"ח ע"א נדבר עוד מזה. ולכאורה יש להוכיח דאין לה תשלומין דהרי לקמן דף ך"ח ע"א ר"י אומר מתפלל של מוסף וכו' שזו עוברת וכו' ואי ס"ד שיש למוסף תשלומין במנחה א"כ גם מוסף אינה עוברת שהרי יש לה תשלומין. ואולי כיון שזמנה האמיתי עובר מקרי עוברת שהרי שכר תפלה בזמנה שוב לא יהי' לו. וקצת יש להוכיח שאף שיש תשלומין אפ"ה מקרי עוברת מדלא הוכיחו התוס' כאן דמוסף אין לה תשלומין מדקרי לה ר"י מצוה עוברת אלא ודאי כמו"ש שאף שיש לה תשלומין מקרי עוברת מזמנה הקבוע לה. ואף שכתב המג"א בסוף סימן רפ"ו שאם הוא סמוך לערב יתפלל מוסף תחלה לפי שמנחה יש לה תשלומין בערבית הרי שמנחה בקרא אז אינה עוברת לפי שיש לה תשלומין אף שהיא עוברת מזמנה האמיתי. שאני התם שמוסף יודחה לגמרי אף מתשלומין ונגד זה מיקרי אז מנחה אינה עוברת שאינה עוברת לגמרי. ולקמן דף ך"ז ע"א נדבר עוד מזה:

תפלות אבות תקנום. עיין מ"ש מהר"י פינטו ומ"ש הרב עיון יעקב וכל מה שדקדקתי על מהר"י פינטו ז"ל בפתח עינים קשה על הרב עיון יעקב דהביא דברי מהר"י פינטו וכתב דרך דרש ונעלם ממנו דברי הראשונים ואין רצוני להאריך: