דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - ב

וכי הא מנה מאתן וארבעין [מאתים וארבעים] זוז הויין!? שהרי אם במנה ששים סלעים ובסלע ארבעה זוזים, הרי שהמנה הוא מאתים וארבעים זוז; ואין הדבר כן, שמנה הוא עשרים וחמשה סלעים שהם מאה זוז בלבד!?

אלא שמע מינה מפסוק זה תלת:

א. שמע מינה: מנה של קודש [שבו עוסק הכתוב] מנה כפול היה במשקלו, והיו בו מאתים זוז -

ב. ושמע מינה: מוסיפין על המדות, ואין מוסיפין יתר על שתות; כלומר, אותו מנה של קודש שהיה כפול במשקלו, עוד הוסיפו עליו במשקלו בימי יחזקאל, והיה שוה אותו מנה כמו ששים שקלים, דהיינו תוספת שתות מלבר [מבחוץ] על חמשים שקלים שהוא היה אמור להיות שוה, ומאתים וארבעים זוז היה שוה, במקום מאתים זוז; וממה שקבע יחזקאל [1] "יהיה לכם", לימדנו יחזקאל שלא יוסיפו יותר מזה. [2]

ג. ושמע מינה: שתותא - שמוסיפין - מלבר [מבחוץ] הוא, היינו: תוספת חומש על המידה הקודמת, שבהצטרף למידה הקודמת הרי היא מהוה ששית מהכל, ולא שיוסיפו ששית מן הקיים.

אמר רבי חנינא:

שאלתי את רבי אליעזר בבית מותבא רבא [בבית המדרש הגדול]:

מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, שאת החמורים ציוה הקב"ה ללפדות, ואת הסוסים והגמלים - לא?

אמר ליה רבי אליעזר לרבי חנינא: גזירת הכתוב היא.

ועוד טעם, מפני שסייעו החמורים את ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שיצא ממצרים שלא היו עמו בשעת יציאתו תשעים חמורים לובים [מעולים], [3] שהיו טעונים מכספה וזהבה של מצרים.

מוסיף רבי חנינא ואומר: ועוד שאלתיו [את רבי אליעזר]:

כתיב [שמות יז ח]: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", ומאי לשון "רפידים"?

ואמר לי רפידים שמה.

ומבארת הגמרא שפירוש זה כתנאי הוא:

דתניא: רבי אליעזר אומר: רפידים שמה.

ורבי יהושע אומר: שריפו [עצמן] [ידיהן] [4] מדברי תורה, ולפיכך בא עליהם עמלק.

וכן הוא אומר: [ירמיה מז]: "לא הפנו אבות אל בנים להצילם, מרפיון ידים [בגלל שריפו ידיהם]".

מוסיף רבי חנינא ואומר: ועוד שאלתיו:

כתיב [במדבר כה א]: וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב", ומאי לשון שטים?

ואמר לי: שטים שמה.

כתנאי:

רבי אליעזר אומר: שטים שמה

רבי יהושע אומר: שנתעסקו בדברי שטות לזנות אל בנות מואב.

כתיב באותה פרשה: "ותקראן - בנות מואב - לעם לזבחי אלהיהן", ונחלקו תנאים בדרשת "ותקראן":

רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהן, שכך משמע לשון "ותקראן" שגופן היה פוגע בהן, וכדי להבעיר את יצרם.

רבי יהושע אומר: לשון קרי הוא, שנעשו כולן בעלי קריין.

מתניתין:

פרה שילדה כמין חמור, וחמור שילדה כמין סוס, [5] - והוא הנקרא "נדמה" - פטורה מן הבכורה -

שנאמר בתורה "פטר חמור" ["וכל פטר חמור תפדה בשה", שמות יב יג] "פטר חמור" ["ופטר חמור תפדה בשה", שמות לד כ] שני פעמים, עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. [6] ומה הם [7] באכילה?

בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, הרי הוא מותר באכילה.

ובהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה, הרי הוא אסור באכילה; [8] ומשום:

שהיוצא מן הטמא הרי הוא טמא, [9] והיוצא מן הטהור הרי הוא טהור.

גמרא:

תנן התם לקמן טז ב בפרק העוסק בדיני בכור בהמה טהורה:

רחל שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל, פטור מן הבכורה.

ואם יש בו בנולד מקצת סימנין שהוא דומה בהם לאמו, הרי הוא חייב בבכורה. [10]

שואלת הגמרא על אותה משנה: מנא הני מילי?

אמר רב יהודה: כתיב [במדבר יח]: "כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם, את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה ריח ניחוח לה'" -

ומדאמר קרא "אך בכור שור" - שלא היה צריך לומר אלא "אך שור", שהרי בבכורות עוסק הכתוב [11] - ללמד הוא בא: עד שיהא הוא שור, ובכורו שור; ו"בכור כשב" ללמד: שיהא הוא כשב ובכורו כשב; ו"בכור עז" ללמד: שיהא הוא עז, ובכורו עז.

יכול אפילו אם יש בו מקצת סימנין שהוא דומה לאמו יהא פטור, תלמוד לומר: "אך בכור" - חילק, שכל אכין ורקין שבתורה למעט הם באים.

ומקשינן ממשנתנו ששנינו: פרה שילדה כמין חמור פטורה מן הבכורה, שנאמר "פטר רחם" "פטר רחם" שני פעמים: והא תנא דמשנתנו "פטר פטר" קנסיב לה לפרה [מדרשת "פטר פטר" למד התנא לפרה שילדה כמין חמור שהיא פטורה מן הבכורה] -

כלומר, הרי במשנתנו שנינו גבי פרה שילדה מין חמור שהיא פטורה מן הבכורה, ומשמע שהיא פטורה לגמרי מן הבכורה, דהיינו: הן מדין פטר חמור והן מדין בכור בהמה טהורה, ומקור לכל זה למד התנא מ"פטר פטר", הרי דמדרשה זו ילפינן גם לפוטרו מדין בכור בהמה טהורה, כי דין האחד נלמד מן השני, ואם כן למה לי קרא דרב יהודה לפטור מבכור בהמה טהורה!? [12] ומשנינן: הוא - רב יהודה - דאמר כרבי יוסי הגלילי! דתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: "אך בכור שור", עד שיהא הוא שור ובכורו שור; "בכור כשב" עד שיהא הוא כשב ובכורו כשב; "או בכור עז" עד שיהא הוא עז, ובכורו עז; ומפסוק זה יליף רבי יוסי הגלילי לפטור גם מפטר חמור; יכול אפילו יש בו מקצת סימנין, תלמוד לומר "אך" חילק. [13]

ומפרשינן: במאי קמיפלגי תנא דמשנתנו שלמד מ"פטר פטר" לפטור מפטר חמור ומדין בכור בהמה טהורה, ורבי יוסי הגלילי שלמד מ"אך בכור" לפטור מדין בכור בהמה טהורה ומפטר חמור?

תנא דידן סבר: גלי רחמנא לפטור בקדושת דמים [היינו דין פטר חמור, שאין לו קדושה רק דין פדיון בדמים], וילפינן בקל וחומר שהוא הדין בקדושת הגוף [היינו דין בכור בהמה טהורה שהוא קדוש קדושת הגוף].

ורבי יוסי הגלילי סבר: גלי רחמנא בקדושת הגוף, וילפינן במה מצינו שהוא הדין בקדושת דמים, וגמר קדושת דמים מקדושת הגוף; והיינו שנחלקו אם הלימוד הוא בקל וחומר, או שהלימוד הוא במה מצינו. [14]

ממשיכה הגמרא לבאר את שתי השיטות:

ותנא דידן - הלומד לפטור בפטר חמור ובבכור בהמה טהורה מ"פטר פטר" - האי "בכור בכור" מאי עביד ליה?

ומפרשינן: מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא! דאמר רבי יוסי ברבי חנינא:

למה נאמרו אימורין ["ואת חלבם תקטיר"] בבכור שור, אימורין בבכור כשב, אימורין בבכור עז?

צריכא:

דאי כתב רחמנא רק בבכור שור, הייתי אומר: בו לבד אמרה תורה שכאשר הוא בכור יקריבו ממנו אימורים, שכן נתרבה בנסכים, שעם השור מביאים חצי הין יין; ואילו מכבש ועז אין מביאים אלא רביעית ההין יין. [15]

ואי כתב רחמנא רק בכשב, הייתי אומר: שכן נתרבה באליה הנקרבת עם החלב על המזבח, תאמר בשור ועז שאין מקריבים מהם אליה.

ואי כתב רחמנא רק בעז, הייתי אומר שכן נתרבה אצל עבודת כוכבים ביחיד, כלומר, שהעובד עבודת כוכבים בשוגג אינו מביא אלא עז בת שנתה, ואילו בשאר חטאות מביא עז או כבשה. [16]

ומקשינן: חדא מחדא לא אתיא, תיתי חדא מתרתי [אכן אי אפשר ללמוד אחד מן השני, אך ילמדו האחד מן השנים]!?

ומשנינן: וכי הי לא ליכתוב [איזה מין מהשלשה לא יכתוב הכתוב]!?

שמא תאמר: לא ליכתוב רחמנא בשור, ותיתי מהנך [מכבש ועז], מה להנך - כבש ועז - שכן נתרבו אצל פסחים, שנאמר גבי פסח [שמות יב]: "מן הכבשים ומן העזים תקחו", תאמר בשור שאינו כשר לפסח.

שמא תאמר: לא לכתוב רחמנא בכשב, ותיתי מהנך [משור ועז], מה להנך שור ועז שכן נתרבו אצל עבודת כוכבים בציבור, שהציבור מביא פר לעולה ושעיר לחטאת כשעבדו עבודה זרה על פי הוראת בין דין בטעות, וכמאמר הכתוב [במדבר טו כד]: "והיה אם מעיני העדה נעשתה [עבודה זרה] לשגגה, ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה לריח ניחוח לה' ומנחתו ונסכו כמשפט, ושעיר עזים אחד לחטאת".

שמא תאמר: לא ניכתוב רחמא בעז ותיתי מהנך [משור וכבש], מה להנך שכן יש בהן צר רבוי אצל מזבח, כלומר, שור וכבש מקריבים מהם יותר על המזבח מאשר מן העז, כי עם השור מביאים ריבוי נסכים על המזבח יותר מעז, [17] ומן הכבש מקריבים את האליה מה שאין כן בעז.

הילכך צריכי.

ורבי יוסי הגלילי - שדרש מכתוב זה לפטור כשנשתנה מאמו, אף שהצרך הכתוב ללמד על האימורים בשלשתם - קסבר, דאף כשנשתנה מאמו יש ללמוד מכאן - כי אם כן - שלא בא הכתוב אלא ללמד על אימורים בשלשתם - ליכתוב קרא "אך בכור שור כשב ועז", [18] "בכור" "בכור" האמורים בכבש ועז למה לי, אלא לאו שמע מינה עד שיהא הוא שור ובכורו שור, הוא כשב ובכורו כשב, הוא עז ובכורו עז.

תו מפרשינן: ורבי יוסי הגלילי שפטר נדמה מ"בכור שור", האי "פטר חמור" "פטר חמור" שתי פעמים - שלמד מזה תנא דמשנתנו לפטור כשנשתנה מאמו - מאי עביד ליה?

מיבעיא ליה לרבי יוסי הגלילי לכדתניא: רבי יוסי הגלילי אומר:

מתוך שנאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", שומע אני מלשון "הבהמה הטמאה" לחייב פדיון אפילו פטרי סוסים וגמלים, תלמוד לומר: "ופטר חמור תפדה בשה", ללמד: פטר חמור אמרתי לך לפדותו, ולא פטרי סוסים וגמלים.

ועדיין אני אומר: פטרי חמור אמר הכתוב לפדותם דוקא בשה ולא בדבר אחר, ואילו פטרי סוסים וגמלים בכל דבר, [19]

הערות

[1] כך מסתבר לפרש.

[2] הקשה ב"טהרת הקודש" במנחות עז א: מנלן דמוסיפין על המדות, דלמא מנה של קודש היה יותר מכפל. ולהיפך נמי קשה: מנלן דמנה של קודש כפול היה, ושאין מוסיפין יותר על שתות, דילמא מוסיפין עד ערך זה, שמה שהיה תחילה עשרים וחמש הוסיפו עד שנעשה ששים, ומנה של קודש לא היה כפול כלל.

[3] כן פירש רש"י כאן. וראה בתוספות כאן, וראה שבת נא ב בפירוש רש"י ותוספות על "חמרא לובא".

[4] כן גרס רש"י. וראה גם רש"י בחומש.

[5] גירסת הרא"ש סימן ד היא: "חמור שילדה כמין פרה". אבל התוספות לקמן ו א ד"ה ומה הן, גורסים כפי שהוא לפנינו. ומכל מקום מבואר ברא"ש שאף אם גורסים חמור שילדה מין סוס שהשינוי הוא לגריעותא, כי בסוס אין דין בכורה, הוא הדין חמור שילדה כמין פרה, ואף שהשינוי הוא למעליותא, שמין חמור יש בו רק קדושת דמים [כלומר, אין בו דין קדושה אלא צריך ליתן דמיו לכהן], ואילו הפרה יש במינה קדושת הגוף. ושם נתבאר - על פי הגמרא לקמן ו א - לפי גירסא זו, למה נקטה המשנה "חמור שילדה מין סוס" ולא "חמור שילדה מין פרה".

[6] כתב רש"י, והנולד חמור: שהוא דומה לאמו. וצריך ביאור כוונתו בזה! ? והנה יש לפרש את הפטור בשני אופנים: האחד: חמור לענין פטר חמור היינו חמור מצד אמו וחמור מצד עצמו, וכשאין בו את שניהם אינו בדין פטר חמור. השני: מצד עיקר דין "פטר חמור" בין אם הולד הוא מין חמור ואמו אינה מין חמור, ובין אם האם היא מין חמור והולד אינו מין חמור, הרי זה בכלל "פטר חמור" שציותה תורה לפדותו, וטעם פטורו הוא מטעם אחר, ומשום שנשתנה מאמו ו"נדמה" הוא. וראה בגדר הפטור בראשית ביכורים בגמרא, ובכתבים המיוחסים להגרי"ז על המשנה והגמרא. וראה עוד בהערה 9. ומלשון משנתנו "עד שיהא היולד חמור והנולד חמור", היה משמע כפירוש ראשון. ויש לומר שרש"י סובר כפירוש שני, ולזה ביאר, שלא תאמר כפשטות הלשון שדין הוא בולד שיהא חמור, אלא עיקר הטעם הוא משום שאינו דומה לאמו, וצריך שידמה לה. [ויש להביא ממשנתנו ראיה לכאורה כפירוש שני, שהרי לענין בכור בהמה טהורה, אין שם מין מיוחד שהוא חייב בבכורה, אלא כל בהמה טהורה חייבה התורה בבכורה. ובגמרא מבואר, שבכלל משנתנו ד"פרה שילדה כמין חמור" אין בו דין בכור בהמה טהורה, (ד"פטורה מן הבכורה" משמע לגמרי, תוספות בגמרא). ואם כפירוש ראשון, כיון שהיוצא מן הטהור הרי טהור הוא, נמצא שהיולד טהור והולד טהור, ומן הדין שיתחייב בבכורה, ומשמע, שהפטור הוא משום שנשתנה].

[7] אם גרסינן ברישא: "חמור שילדה כמין סוס" אי אפשר לגרוס "מה הם", שהרי על חמור שילדה כמין סוס אין מקום להסתפק, כי שניהם בהמה טמאה. ומזה דייק הרא"ש דגרסינן ברישא "חמור שילדה כמין פרה", והרע"ב גורס "מה הוא". ראה כל זה בתוספות יום טוב. וראה עוד בתוספות לקמן ו א ד"ה ומה הן, שכתבו: "מה הוא מיושב יותר", ומטעם הנזכר.

[8] מכאן דקדק הרא"ש בסימן ב, שהגירסא ברישא היא: חמור שילדה כמין פרה, וכנגד זה נקט בסיפא: בהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה.

[9] בקהלות יעקב סימן ד, הביא בשם שו"ת יד אלי' [הובא בפתחי תשובה יורה דעה סימן עט], שנסתפק בטמאה שילדה כמין טהורה דאסורה באכילה, אי נחשבת לכל דבר כאמו, כגון חמור שילדה כעין שור אי נחשב חמור ממש, או דנחשב באמת בהמה טהורה כיון שיש לו סימני טהרה, רק באכילה אסרתו תורה מדין יוצא מטמא. [והוא הדין בהיפוך, שהיוצא מן הטהור התירתו התורה באכילה אף שמין טמאה היא, כמבואר בקהלות יעקב שם]. ונפקא מינה בזה אם שחיטת הטהורה מטהרתו מידי נבילה, ולענין אם יש כרת על חלבה כדין בהמה טהורה, ולענין איסור אבר מן החי אם נוהג בה כטהורה, וראה שם עוד נפקותות. וראה שם שהדעת מכרעת דלא מיחשב טמאה, אלא שלענין אכילה אסרתו תורה. [וראה שם בקהלות יעקב שהבין, דאף לענין פטר חמור נסתפק ביד אלי', אם הולכים אחר הולד או אחר האם, ראה שם. ונמצא לפי מה שנקט שם שהולכים אחר הולד, אם כן פרה שילדה מין חמור שפטרה משנתנו, היינו משום שהוא משונה מאמו, ולא משום שאינו חמור, ראה בזה בהערה לעיל. אך יש מקום לדון שאין ספיקו אלא לענין הדינים התלויים בשם "בהמה טהורה וטמאה" שדין זה אינו תלוי בשם המין, אלא במציאות סימני טהרה וטומאה, אבל לא נסתפק לענין פטר חמור, ובזה יש לדון שפטורו הוא משום שאינו חמור, כיון שאין היולד חמור והנולד חמור]. ומכל מקום רוב האחרונים נוקטים - יובאו דבריהם בס"ד בהערות על הסוגיא - שאין זה משום יוצא מן הטמא, אלא מין טמא הוא.

[10] ראה לעיל ג ב, שאין הוא בכור ליקרב על המזבח כי מום קבוע הוא, אלא דינו כבכור בעל מום.

[11] נתבאר על פי רש"י. וראה מה שיתבאר בזה בהערות בהמשך הענין.

[12] נתבאר על פי התוספות, ומשום שהוקשה להם: הרי איצטריך קרא דמתניתין לפטור מדין פטר חמור, וקרא דרב יהודה לפטור מדין שור. ולזה כתבו, ד"פטור מן הבכורה" משמע דלגמרי פטר לה לפרה, ובהכרח שמקרא דמתניתין ילפינן גם לפטור מדין בכור בהמה טהורה. והקשו התוספות: נהי דשמעינן מ"פטר פטר" פרה שילדה מין סוס [לכאורה צריך לומר "מין חמור"], דילמא הני מילי היכא דאשתני לדבר שאינו קדוש קדושת הגוף, אבל כגון רחל שילדה מין עז דקדוש קדושת הגוף, הוה אמינא דקדוש! ? ותירצו [על פי הגהת הרש"ש]: דמסתבר, דלגמרי ילפינן מהדדי קדושת הגוף מקדושת דמים [היינו פטר חמור], כדאמר בסמוך. וראה תמיהת הראשית בכורים על דבריהם, ותמיהת הגרי"ז בכתבים המיוחסים לו. ובחזון איש [בכורות טז ט] כתב על דבריהם: וקשה, מנא לן בקדושת דמים כי האי גוונא, והרי אפשר אילו היה קדוש סוס, אף חמור שילד כמין סוס היה חייב [כלומר, הרי בקדושת דמים עצמה שאין חייב בה אלא חמור, כשנשתנה למין אחר, הרי נשתנה לדבר שאינו קדוש כאמו, ומזה אין ללמוד לעז שילדה כמין רחל ששניהם קדושים.

[13] א. מבואר שאם לא היה מלמדנו הכתוב הן בשור והן בכבש והן בעז, לא היינו לומדים אחד מהשני, ואף שכולם קדושים קדושת הגוף. ב. הקשו התוספות: לפי תנא דידן, מנין ילפינן למקצת סימנין שהוא חייב בבכורה, ראה מה שכתבו בזה, וראה גם את דבריהם לקמן יב א ד"ה קמ"ל. ובראשית בכורים כתב ליישב, שחילוק יש בגדר הפטור בין אם הלימוד הוא מ"פטר פטר" או מ"אך בכור", שאם הלימוד הוא מ"פטר פטר", הגדר בפרה בת חמור הוא, שמצד עצמו הוא שור, ומצד תולדתו הוא חמור, ונחשב שהוא כשניהם [ראה שם דוגמא לזה], וגלי קרא דפטר רחם תרי זימני, שפטור מן הבכורה, דבעינן שיהא הוא חמור והנולד חמור. ולפי זה אין צריך לימוד שבמקצת סימנים הרי הוא חייב, כי מאחר שמצד עצמו הוא כשניהם, בזה התולדה מכרעת שיחשב כאמו לגמרי. ראה שם דוגמא לזה. אבל אי ילפינן מ"אך בכור", כיון דמיירי בשני מינים טהורים ששניהם חייבים בבכורה, כגון בפרה שילדה כמין עז, אין מה שהוא דומה לעז פוטרו, דהא בין פרה בין עז חייבין, ומה בכך שהוא שור וגם עז, הא בין מצד שור בין מצד עז חייב, אלא על כרחך דהפטור הוא מחמת שהוא משונה מאמו, וכיון שהפטור הוא משום משונה, סלקא דעתין אמינא, דאף במקצת סימניו דומה לאמו פטור, דמכל מקום הוא משונה מאמו, והילכך איצטריך קרא לחייב. [ו. לפי דבריו, אם כן איך לתנא דידן ילפינן רחל שילדה כמין עז מקרא דפטר חמור, כיון שגדר הפטור בפטר חמור אין שייך ברחל שילדה כמין עז].

[14] א. נתבאר על פי רבינו גרשום. ומיהו מלשון רש"י לא משמע כל כך שהוא קל וחומר מקדושת דמים לקדושת הגוף. וראה בכתבים המיוחסים להגרי"ז שנתקשה בקל וחומר זה, וראה מה שביאר שם. [וקשה, אם קל וחומר הוא מקדושת דמים לקדושת הגוף, אם כן האיך יליף רבי יוסי הגלילי מקדושת הגוף לקדושת דמים]. ב. מתבאר בסוגייתנו, שתנא דידן למד לפטור הן בפטר חמור והן בבכור בהמה טהורה מ"פטר פטר", ואילו רבי יוסי הגלילי למד מ"אך בכור שור" לפטור בשניהם. והקשו האחרונים על הרמב"ם, שבהלכות בכורות [ב ו] גבי בכור בהמה טהורה, הביא הרמב"ם את הלימוד מ"אך בכור שור". ובהלכות ביכורים [יב יח] גבי פטר חמור הביא הרמב"ם את הלימוד מ"פטר פטר", וזה שלא כדברי זה ושלא כדברי זה. וראה בזה בלחם משנה הלכות בכורות ובספר המפתח.

[15] נתבאר על פי רש"י. ומיהו, השור מרובה גם במנחת נסכיו, שעם השור מביא שלשה עשרונים, ועם הכבש והעז עשרון אחד בלבד. וראה רש"ש על רש"י בהמשך העמוד.

[16] ואם תאמר: הרי הלימוד של רבי יוסי הגלילי הוא מיתור "בכור", ואילו לימוד זה הוא ממה ששילש הכתוב שור כשב ועז! ? ראה המשך הסוגיא, וראה ראשית בכורים מה שכתב ליישב לפי חומר הנושא.

[17] ראה רש"ש.

[18] כתבו התוספות: והא דדרשינן מינה "עד שיהא הוא שור ובכורו שור", אף על גב דאיצטריך לכדרבי יוסי ברבי חנינא, משום דכעין בכור שני ושלישי יש לנו לדרוש מן הראשון. ולכאורה יש להקשות מכאן על דברי רש"י שכתב לעיל דגם "בכור" האמור בשור מיותר, כיון שבבכור עוסקת הפרשה. וראה רש"ש שצידד - לולי דברי התוספות - למחוק תיבת "בכור", ולגרוס: לכתוב "שור כבש ועז", וציין לדברי רש"י הנזכרים.

[19] נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: ועדיין אני אומר פטר חמור תפדה בשה ולא בדבר אחר, ושאר בכורי טמאה בכל דבר, ולעולם קדושים בבכורה. ובחזון איש [בכורות טז י] כתב: למאי דאמר לקמן יא א, לא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל עליו [ויכול לפדות בשאר דברים בשויו], צריך לומר, דהא דאמר פטרי חמורים בשה, היינו שהקלנו עליו בשה, וצריך עיון לשון רש"י. [ולכאורה יש לדון שכוונת רש"י היא, שהייתי אומר שבפטרי סוסים וגמלים יכול לפדות בכל בהמה ואפילו אינה שוה כמו הבכור, וכמו שפודים פטר חמור בשה אפילו אינו שוה כמוהו. וכנראה סובר החזון איש, שלא היינו מחדשים מעצמנו פדיון בפחות משויו בשאר בהמות, כי סתם פדיון הוא בשויו].

והא [והרי] בכל שקל יש ארבעה דינרים, ואם כן ששים שקלים — מאתן וארבעין הויין [מאתיים וארבעים דינרים הם], ולא מנה! אלא שמע מינה [למד מכאן] מספר דברים: האחד, שנוגע לסוגייתנו — מנה של קודש אליו התייחס יחזקאל הנביא, מנה כפול היה, של חמשים שקלים. והיו בו איפוא מאתיים דינרים.

וממה שאמר הנביא שבמנה יהיו מעתה ששים שקלים, שמע מינה [ולמד מכאן] כי מוסיפין על המדות, כלומר, מותר להגדיל את שיעור מדות הנפח והמשקל, וכן המטבעות. ואין לחשוש לתקלה שתבוא על ידי כך. ומכל מקום אין מוסיפין יתר על שתות (ששית) מן המידה הקיימת. ושמע מינה [ולמד מכאן] כי שתות האמורה בענין זה הריהי שתותא מלבר [שתות מבחוץ], כלומר, שישית לאחר ההוספה, שהוא חמישית מן הסכום הראשוני, כפי שנוספו כאן עשרה שקלים על החמישים.

א ושבים לענין פדיון פטר חמור. אמר ר' חנינא, שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא [בבית המדרש הגדול]: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי בהמה טמאה אחרת, כגון סוסים וגמלים, שאין פודים אותם? אמר לי: גזירת הכתוב היא. ועוד, שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים (שהיו חמורים משובחים) טעונים מכספה וזהבה של מצרים.

הוסיף ר' חנינא, ועוד שאלתיו את ר' אליעזר: מאי [מהו פירוש] לשון "רפידים" ("ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", שמות יז, ח)? ואמר לי: רפידים שמה, זהו שם המקום. ומעירים: דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים], ר' אליעזר אומר: רפידים שמה, ר' יהושע אומר: קראו כך למקום משום שריפו עצמן שם מדברי תורה, וכן הוא אומר: "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים" (ירמיהו מז, ג), הרי שיש בכתוב ביטוי דומה ל"רפידים" שמשמעו רפיון.

ועוד שאלתיו: מאי [מה פירוש] לשון "שטים" ("וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב", , א)? ואמר לי: שטים שמה. ומעירים: אף דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים], ר' אליעזר אומר: שטים שמה, ר' יהושע אומר: קראו כך למקום משום שנתעסקו בדברי שטות.

ועוד נחלקו בפירוש מה שנאמר שם: "ותקראן לעם לזבחי אלהיהן" (במדבר כה ב), מהו "ותקראנה", מה עניינה של קריאה זו, שהביאה אותם לעבודה זרה. ר' אליעזר אומר: ערומות פגעו בהן, וכך קראו להן. ר' יהושע אומר: שנעשו כולן בעלי קריין, ומכאן לשון "ותקראנה", שעשו אותם בעלי קרי.

ב משנה פרה שילדה בלידתה הראשונה מין חמור, כלומר, יצור הדומה במראהו לחמור, וחמור שילדה כמין סוס — הרי זו פטורה מן הבכורה, שנאמר: "פטר חמור" (שמות יג, יג) "פטר חמור" (שמות לד, כ), שני פעמים — עד שיהא היולד חמור, והנולד חמור.

ומה הם באכילה, האם ולדות שאינם נראים כבני מין אמם מותרים באכילה? בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה — הוולד מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה — אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא — טמא, והיוצא מן הטהור — טהור.

ג גמרא ובענין ששנינו במשנתנו מביאים, תנן התם [שנינו שם] בפרק השני של מסכת זאת: רחל (כבשה) שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל — הרי הולד פטור מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין של אמו — הרי הוא חייב.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב יהודה, שאמר קרא [המקרא] בענין בכור בהמה טהורה: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם" וכו' (במדבר יח, יז). ולא הוצרך להזכיר שמדובר בבכור, שהרי על כך מדובר שם, אלא נאמר "אך בכור שור" ללמד שאין חל עליו דין בכורה עד שיהא הוא (האם) שור ובכורו שור, ולא כמין בעל חיים אחר. וכן "בכור כשב" — שיהא הוא כשב ובכורו כשב, "בכור עז" — שיהא הוא עז ובכורו עז.

יכול אפילו יש בו מקצת סימנין של אימו גם כן יהא פטור, שהרי אינו ממש כאמו?

תלמוד לומר: "אך", והיא לשון מיעוט, ובכך חלק הכתוב, והוציא מקרים שיש בו מקצת סימנים של אמו, שבכור הוא, בהם לא יחול דין זה. ושואלים: ומדוע נזקק רב יהודה לדרשה זו? והא [והרי] ה

תנא של משנתנו, את הלימוד "פטר חמור" "פטר חמור" קנסיב לה [הוא מביא], לפרה שילדה כמין חמור, ללמד שהיא פטורה מן הבכורה!

ומשיבים: הוא שאמר כדברי ר' יוסי הגלילי, ולא מעצמו. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: "אך בכור שור" — עד שיהא הוא שור ובכורו שור, "בכור כשב" — עד שיהא הוא כשב ובכורו כשב. "או בכור עז" — עד שיהא הוא עז ובכורו עז.

יכול אפילו יש בו מקצת סימנין? תלמוד לומר: "אך" — חלק.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], שהם למדים מכתובים שונים? ומשיבים: תנא דידן סבר [התנא שלנו סבור]: גלי רחמנא [גילתה התורה] בקדושת דמים, כלומר, בפטר חמור (שאין גופו קדוש, אלא רק צריך לתת את פדיונו לכהן), שאינו בכור עד שיהא כאמו, והוא הדין בקדושת הגוף, כלומר, בבכור בהמה טהורה (שגופו קדוש להקרבה על המזבח).

ור' יוסי סבר [סבור]: גלי רחמנא [גילתה התורה] בקדושת הגוף והוא הדין בקדושת דמים. וטעמו, שהוא גמר [לומד] באופן כללי קדושת דמים מקדושת הגוף.

ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו], האי [זה, הייתור] של "בכור" "בכור", בשור בכבש ובעז, ממנו לומד ר' יוסי הגלילי דין זה, מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא אותו] ללמד על הקטרת אימוריהם (חלקיהם הפנימיים) על גבי המזבח, הנזכרת בפסוק זה ("ואת חלבם תקטיר"). כמו שדרש ר' יוסי בר' חנינא, ש

אמר ר' יוסי בר' חנינא: למה נאמרו אימורין בבכור שור, אימורין בבכור כשב, אימורין בבכור עז בפסוק זה?

צריכא [צריך הדבר להיאמר], דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק בבכור שור — הייתי אומר: דווקא את חלבו צריך להקטיר, שכן קרבן שור נתרבה בנסכים, שכמות הנסכים שצריך להביא עמו, יתירה על זו של כבשים ועזים, ואם כן יש בו צד חמור.

וכן אילו היה נאמר רק בכשב — הייתי אומר דווקא את חלבו מקטירים, שכן נתרבה בהקטרת האליה (הזנב) על המזבח, וכיוצא בזה

בעז — הייתי אומר שדווקא את חלבו מקטירים, שכן נתרבה אצל עבודה זרה ביחיד, שהשוגג באיסור עבודה זרה צריך להביא דווקא עז לחטאת, שלא כשאר שגגות, שרשאי להביא גם כשבה.

ולגופם של דברים אלה, שואלים: חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה, נלמדת], ואולם תיתי חדא מתרתי [תבוא, תילמד אחת משתים]!

ומשיבים: בהי לא ליכתוב [באיזה מהם לא יכתוב] וילמד מן השניים האחרים? אם תאמר: לא ליכתוב רחמנא [תכתוב התורה] הקטרת אימורים בבכור שור, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה, מכבש ועז] — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן נתרבו לענין הקרבה אצל פסחים, שכבש ועז (זכר) כשרים לקרבן הפסח, ושור אינו כשר לפסח!

ואם תאמר: לא לכתוב [תכתוב התורה] בכשב, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה], שור ועז — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן נתרבו אצל שגגת עבודה זרה בציבור, שציבור ששגג באיסור עבודה זרה, מביא פר לחטאת, ויחיד ששגג בעבודה זרה מביא דווקא עז, ולא כבשה!

אלא תאמר: לא ניכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בעז, ותיתי מהנך [ותבוא, ותילמד, מאלה], משור וכבש — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן יש בהן צד רבוי אצל מזבח, שנסכי הפר מרובים יותר משל עז, ואליית הכבש מוקטרת על המזבח, מה שאין כן בעז! הילכך צריכי [על כן צריכים הם] שלושתם.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי, כיצד הוא דורש פסוק זה ("אך בכור שור" וכו') לענין שיהא הבכור ממין אמו? והרי פסוק זה נצרך לענין הקטרת האימורים! ומשיבים: אם כן, רק כדי ללמד דבר זה, ליכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "אך בכור שור כשב ועז", "בכור כשב" "בכור עז" למה לי? אלא לאו שמע מינה [האם לא נשמע מכאן]: עד שיהא הוא שור ובכורו שור.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי, האי [זה] "פטר חמור" "פטר חמור", ממנו למד התנא במשנתנו, שאינו בכור עד שיהא ממין אמו, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא אותו לכמו ששנויה ברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" (במדבר יח, טו), שומע אני אפילו פטרי סוסים וגמלים יש לפדות? שהרי גם הם בכלל בכור הבהמה הטמאה! תלמוד לומר: "פטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, יג) — פטר חמור אמרתי לך, ולא פטרי סוסים וגמלים.

ועדיין אני אומר: פטרי חמור פודים בשה, פטרי סוסים וגמלים פודים בכל דבר!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But each shekel consists of four dinars, and therefore sixty shekels is equivalent to two hundred and forty dinars, not a maneh, which is generally worth one hundred dinars. Rather, learn from this verse a number of matters: First, learn that the maneh of the Sanctuary to which Ezekiel was referring was a maneh that was double its standard value. Therefore, it was worth fifty shekels, which is equivalent to two hundred dinars.

And furthermore, as Ezekiel stated that the maneh will be sixty dinars, not fifty, learn from it that a community may increase measures, but they may not increase them by more than one-sixth. And learn from it that the one-sixth is calculated from the outside, i.e., it is one-sixth of the final sum, which is one-fifth of the previous sum. Therefore, adding one-fifth of the original fifty shekels, which is ten shekels, to the total equals sixty shekels. It is from this sum that the one-sixth from the outside, ten shekels, is calculated.

§ The Gemara returns to discussing the redemption of firstborn donkeys: Rabbi Ḥanina said: I asked Rabbi Eliezer in the great study hall: In what way are firstborn donkeys different from firstborn horses and camels, i.e., other non-kosher animals, which are not redeemed? Rabbi Eliezer said to me: It is a Torah edict. And furthermore, donkeys assisted the Jewish people at the time of their exodus from Egypt, as there was not one member of the Jewish people that did not have ninety Nubian donkeys with him, which were considered to be of superior quality, laden with the silver and gold of the Egyptians.

Rabbi Ḥanina continues: And furthermore, I also asked Rabbi Eliezer: What is the meaning of the term: “Rephidim,” in the verse: “Then came Amalek, and fought with Israel in Rephidim” (Exodus 17:8)? And he said to me that Rephidim was its name, i.e., of the location. The Gemara comments that this answer is like one side of a dispute between tanna’im: Rabbi Eliezer says that its actual name was Rephidim. Rabbi Yehoshua says: This moniker is an allusion to the fact that the Jewish people became lax [rippu] with regard to the statements of the Torah in Rephidim, and so it says: “The fathers look not back to their children because of feebleness [rifyon] of hands” (Jeremiah 47:3).

And furthermore, I also asked him the following question: What is the meaning of the term “Shittim” in the verse: “And Israel dwelled in Shittim” (Numbers 25:1)? And he said to me that Shittim was its name. The Gemara comments that this answer is like one side of a dispute between tanna’im: Rabbi Eliezer says: Shittim is the actual name of the place. Rabbi Yehoshua says: This moniker is an allusion to the fact that they were engaged in matters of nonsense [shetut], i.e., prostitution and idol worship (see Numbers, chapter 25).

The same tanna’im also dispute the meaning of another verse discussing that incident. With regard to the verse: “And they called [vatikrena] the people to the offerings of their gods” (Numbers 25:2), Rabbi Eliezer says: Naked women encountered them, which is how they were convinced to engage in idol worship. Rabbi Yehoshua says that they all became those who experienced seminal emissions [kerayyin] resulting from the lust they experienced.

MISHNA: A cow that gave birth to a donkey of sorts and a donkey that gave birth to a horse of sorts are exempt from their offspring being counted a firstborn, as it is stated: “And every firstborn of a donkey you shall redeem with a lamb” (Exodus 13:13); “and the firstborn of a donkey you shall redeem with a lamb” (Exodus 34:20). The Torah states this halakha twice, indicating that one is not obligated unless both the birth mother is a donkey and the animal born is a donkey.

And what is the halakhic status of offspring that are unlike the mother animal with regard to their consumption? In the case of a kosher animal that gave birth to a non-kosher animal of sorts, its consumption is permitted. And in the case of a non-kosher animal that gave birth to a kosher animal of sorts, its consumption is prohibited. This is because that which emerges from the non-kosher animal is non-kosher and that which emerges from the kosher animal is kosher.

GEMARA: With regard to the issue of a kosher animal that gave birth to a donkey of sorts and its firstborn status, the Gemara comments: We learned in a mishna there (16b): A ewe that gave birth to a goat of sorts and a goat that gave birth to a ewe of sorts are exempt from the mitzva of the firstborn. And if the offspring has some of the characteristics of its mother, it is obligated, i.e., subject to the obligations of firstborn status.

The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Yehuda says they are derived from a verse, as the verse states with regard to a firstborn kosher animal: “But the firstborn of an ox, or the firstborn of a lamb, or the firstborn of a goat, you shall not redeem, they are holy” (Numbers 18:17). The word firstborn seems superfluous in this verse, as it is clear from the context that it is referring to a firstborn. Therefore, the phrase “the firstborn of an ox” is interpreted as teaching that it must be an ox and its firstborn must be an ox in order for firstborn status to apply. Likewise, the phrase “the firstborn of a lamb” teaches that it must be a lamb and its firstborn a lamb, and not another animal. Similarly, the phrase “the firstborn of a goat” teaches that it must be a goat and its firstborn a goat.

One might have thought that even if the offspring has some of the characteristics of the mother it should still be exempt, as it does not entirely resemble the mother. Therefore, the verse states: “But,” indicating that the Torah makes a distinction with regard to this principle, in that it does not apply when the offspring has some of the characteristics of the mother; and the offspring therefore does have firstborn status.

The Gemara asks: But doesn’t the tanna of the mishna here cite the verses “firstborn,” “firstborn,” from Exodus (13:13, 34:20), with regard to the case of a cow that gave birth to a donkey of sorts, as teaching that the offspring has no firstborn status? Why, then, does Rav Yehuda resort to interpreting a different verse?

The Gemara answers that this interpretation was not suggested originally by Rav Yehuda; rather, he says it in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, as it is taught in a baraita: Rabbi Yosei HaGelili says the phrase “but the firstborn of an ox” indicates that the offspring does not have firstborn status unless it is an ox and its firstborn is an ox. The phrase “the firstborn of a lamb” indicates that the offspring does not have firstborn status unless it is a lamb and its firstborn is a lamb. Likewise, the phrase “or the firstborn of a goat” indicates that the offspring does not have firstborn status unless it is a goat and its firstborn is a goat.

One might have thought that even if the offspring has some of the characteristics of the mother this principle that it must be entirely like the mother applies, and it does not have firstborn status. Therefore, the verse states: “But,” indicating that the Torah makes a distinction with regard to this principle, in that it does not apply when the offspring has some of the characteristics of the mother; and the offspring therefore does have firstborn status.

The Gemara asks: With regard to what matter do the tanna of the mishna and Rabbi Yosei HaGelili disagree, and therefore derive this halakha from different verses? The Gemara answers: The tanna of our mishna holds that the Merciful One revealed in the Torah that a firstborn donkey, which is subject to sanctity that inheres in its value in that a lamb is given to the priest to redeem it, does not have firstborn status unless it resembles its mother, and the same is true with regard to a kosher firstborn animal, which has inherent sanctity and is sacrificed on the altar.

And Rabbi Yosei HaGelili holds that the Merciful One revealed that a kosher firstborn animal, which is subject to inherent sanctity, does not have firstborn status unless it resembles its mother, and the same is true with regard to a donkey, which has sanctity that inheres in its value, and he derives the halakha of sanctity that inheres in its value from the halakha of inherent sanctity.

The Gemara asks: And as for the tanna of our mishna, what does he do with this repetition of the word: “Firstborn,” “firstborn,” employed both with regard to an ox and with regard to a lamb and goat, from which Rabbi Yosei HaGelili derives this halakha? The Gemara answers: He requires it to teach the halakha of burning the sacrificial portions of the animal on the altar, which is mentioned in this verse: “And you shall make their fat burn” (Numbers 18:17), in accordance with the interpretation of Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina.

As Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: Why were sacrificial portions stated with regard to a firstborn ox, and the sacrificial portions are mentioned again with regard to a firstborn lamb, and the sacrificial portions are mentioned again with regard to a firstborn goat?

It is necessary, as had the Merciful One written the halakha of burning the sacrificial portions on the altar only with regard to a firstborn ox, one might have said only an ox’s sacrificial portions are burned, as an ox offering has more wine libations than a lamb or a goat. Therefore, perhaps the additional obligation of burning the sacrificial portions applies only to an ox.

Likewise, if this halakha had been written only with regard to a lamb, one might have thought only a lamb’s portions are burned, as it has more sacrificial portions than other animals because its tail is also included.

Likewise, if it had been written only with regard to a goat, one might have thought the burning of the portions applies only in that case, as it has an increased applicability with regard to the case of an individual guilty of idol worship, who brings a goat as a sin offering; unlike one who commits other sins unwittingly, for which a lamb may be brought.

The Gemara challenges: The halakha with regard to one of these cases, i.e., an ox, lamb, or goat offering, evidently cannot be derived from one of the others. Why not derive one of them from the other two?

The Gemara responds: With regard to which case shall the Torah not write this halakha? If the Merciful One shall not write it with regard to an ox, and one should derive it from these other cases, that derivation is not valid. What is notable about these offerings, i.e., a lamb and a goat? They are notable in that they have an increased applicability with regard to the Paschal offering, for which a lamb or a goat is suitable but not an ox.

If the Merciful One should not write this halakha with regard to a lamb, and one should derive it from these cases of an ox and a goat, that derivation is not valid either. What is notable about these offerings, i.e., an ox and a goat? They are notable in that they have an increased applicability with regard to a case where the entire Jewish community is guilty of unwitting idol worship, as in such a case the community brings an ox as a burnt offering and a goat as a sin offering (see Numbers 15:24), but not a lamb.

If the Merciful One shall not write the obligation to burn the sacrificial portions with regard to a goat, and one should derive it from these cases of an ox and a lamb, that derivation is not valid either. What is notable about these offerings, namely, an ox and a lamb? They are notable in that they have an element of increase with regard to the altar, as the libations for an ox are larger than those for a goat; and also the tail of a lamb, but not that of a goat, is a sacrificial portion. The Gemara concludes: Therefore, all three cases are necessary.

The Gemara asks: And how does Rabbi Yosei HaGelili interpret this verse as teaching that a firstborn must resemble its mother in order to have firstborn status? Isn’t the verse necessary to teach the halakha of burning the sacrificial portions upon the altar? The Gemara answers: If it is so that the verse teaches only that halakha, let the verse write: But a firstborn ox, lamb, or goat. Why do I need the word “firstborn” to be repeated with regard to a lamb, and the word “firstborn” to be repeated again with regard to a goat? Rather, isn’t it correct to conclude from here that the mother is not subject to having its offspring counted as a firstborn unless it resembles its mother, e.g., the mother is an ox and its firstborn is an ox?

The Gemara asks: And as for Rabbi Yosei HaGelili, what does he do with this phrase: “Firstborn of a donkey,” “firstborn of a donkey,” mentioned twice in Exodus, from which the tanna of the mishna derives that the offspring must resemble its mother in order to have firstborn status?

The Gemara answers that he requires that phrase for that which is taught in a baraita: Rabbi Yosei HaGelili says that since it is stated: “Yet you shall redeem the firstborn of man, and the firstborn of non-kosher animals you shall redeem” (Numbers 18:15), I would derive that even firstborn horses and camels must be redeemed, as they too are non-kosher animals. Therefore, the verse states: “Firstborn of a donkey,” which indicates I said to you that firstborn status applies to a firstborn donkey, but not to firstborn horses or camels.

And still I can say that the phrase “firstborn of a donkey” merely indicates that firstborn donkeys alone are redeemed by means of a lamb, while firstborn horses and camels are redeemed by means of any other item.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא. מהכא והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם חשבון דקרא הוו ס' שקלים וקאמר המנה יהיה לכם כלומר דכך ליהוי מנה:

מנה. בתמיה מאתן וארבעים דנרין הוו ס' שקלים היינו ב' מנים ומאה דנרין:

אלא ש"מ. מדאמר המנה יהיה לכם דמנה של קדש כפול היה. והני ארבעים דהוו טפי ממאתים היינו דהוסיפו על המדה שתות מלבר:

ערומות. היו מהלכות ופוגעות בהו בישראל דהיינו ותקראן הן עצמן כלומר בשרן נוגע בהן כדי לבער בהן יצרן:

פטר חמור פטר חמור ב' פעמים. א' בסדר בא אל פרעה. וא' בס' כי תשא:

תנן התם. באידך פירקין:

מנא הני מילי. דפטור:

אך חלק. דאם יש בו קצת סימן שדומה לאמו חייב בבכורה וה"ה נמי לתנא דמתנ' דאע"ג דלא קתני ואם יש בו מקצת סימנים דאם יש בו מקצת סימנים דומה לאמו חייב דהכי בעי ליה לקמן איבעיא להו פרה [שילדה] כו':

והא תנא פטר פטר קא נסיב לה. מקשי לרב יהודה מאי שנא דלא יליף לה מפטר פטר מהיכא דיליף תנא דמתניתין אילו הוה משכח בריתא דילפא מאך בכור איכא למימר דרב יהודה סבר לה כוותיה אלא אי מימרא דנפשיה קאמר מאי שנא דלא יליף לה מפטר פטר. אין אשכח ברייתא והוא דקאמר כר' יוסי הגלילי דתניא כו':

במאי קא מפלגי. אמאי יליף תנא מפטר פטר ור' יוסי מאך בכור:

תנא דידן סבר. גלי רחמנא בקדושת דמים דקילא דבר פדיון הוא פטר חמור דלא קדיש עד שיהא הוא חמור והולד חמור:

וה"ה. כ"ש בקדושת הגוף בכור [בהמה טהורה] דלאו בר פדיה [הוא] דלא קדיש עד שיהא ממש בדמותו [כאמו]:

ור' יוסי סבר גלי רחמנא בקדושת הגוף. וגמר קדושת דמים מקדושת הגוף במה מצינו דלר' יוסי ליכא למימר וה"ה כ"ש דקדושת דמים קילא אלא במה מצינו ובהכי הוו פלוגתייהו דהאי גמר בהו"ה והאי גמר במה מצינו:

למה נאמרו אימורים בבכור שור ואימורים בבכור כבש אימורים בבכור עז. דכתיב [בכולהו] ואת דמם (דכולהו) תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר. אמאי איצטריך למיכתב בכולהו ליכתוב אימורין בחד וילפי אידך מיניה:

צריכי. למיכתב בכולהו. הנך לא אתי משור שכן שור נתרבה בנסכים דאית ליה חצי הין לפר. ואי כתב אימורין בכבש אידך לא ילפי מיניה דיש בכבש מה שאין בשור ועז שכן כשב נתרבה באליה:

מחדא לא אתו תרווייהו אלא תיתי חד מתרתי. מה להנך כשב ועז דין הוא שנתרבו לאימורין שכן נתרבו אצל פסח שפסח בא מהם:

מה להנך. שור ועז שכן נתרבו אצל (פסחים עז) [עבודת כוכבים] בצבור דמביאין פר ושעיר אבל לא כבש:

מה להנך. שור וכשב שכן (יכול) [יש] בהן צד ריבוי אצל מזבח שור בנסכים וכשב באליה אבל עז אין בו צד רבוי למזבח:

הילכך איצטריך למכתב דמם וחלבם דמשמע אכולהו:

ור' יוסי הגלילי. דמפיק האי קרא לעד שיהא הוא שור ובכורו שור (א"כ דלהאי דרשא דר' חנינא לחוד אתא) א"כ. דלהכי לחוד אתא דאמור' בכור שור כשב [ועז קריבין] ליכתוב קרא אך בכור שור כשב ועז ובהכי סגיא לאימורין בכור בכור למה לי כו':

ש"מ. תרווייהו נפקי מיניה:

בפרש"י בד"ה והא מאתן כו' ה' פעמים ארבעים והביאו כו' ובד"ה ערומות כו' פוגע בהן כו' ולשון מקרא הוא עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה מתניתין פטר כו' ובד"ה ומה הן כו' דומין לאמן הס"ד ואח"כ מ"ה גמרא מקצת כו' עניינה בבכור כו' ובד"ה לפרה כו' וקנסיב תלמודא אחרינא עכ"ל הס"ד ואח"כ מ"ה ר' יהודה כו' ובד"ה גלי כו' הגוף היה הס"ד ואח"כ מ"ה למה כו' ובד"ה שור כו' בשור ועז הס"ד ואח"כ מ"ה כשב ועז כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה תשעים חמורים לובים ע"ש פוטים ולובים היה בעזרתך לובים וכושים במצעדיו כו' מצרו בירושלמי גרסינן גרים כו' מהו להמתין ג' דורות עכ"ל כצ"ל הס"ד:

בד"ה ת"ל אך חלק תימה תנא כו' חייב מנא ליה כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה והא תנא פטר כו' לפטור מקדושת פטר כו' מן הבכור הדקתני במתני' כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ור' יוסי הגלילי כו' לכדרבי יוסי בר חנינא משום דכעין בכור שני כו' עכ"ל כצ"ל:

ועוד שסייעו כו' טעונין מכספם וזהבם כו'. ר"ל לקיים מאמר הש"י ואחרי כן יצאו ברכוש גדול:

מאי רפידים וכו' ומאי לשון שטים כו' ותקראנה לעם כו' מבואר פ' חלק ע"ש:

בא"ד ומשקל א' כו'. של חול ומשקל אחד רביע מנה של קדש אחר כו'. כצ"ל:

תד"ה תשעים. ולובים וכושים במצעדיו. כצ"ל:

גמרא וריה"ג א"כ לכתוב קרא אך בכור שור כשב כו'. לולי דברי התוספות ה"נ למחוק תיבת בכור דדרשה דריב"ח משתמעה שפיר גם זולתו עיין פרש"י לעיל בד"ה אך בכור שור:

רש"י ד"ה (ש)שור וכשב. יש מהן לאשים כו'. שור בנסכים. אינו מדוייק דנסכים לשיתין אזלי. ואולי משום דלפעמים נכלל גם הסלת והשמן בשם נסכים כמש"כ התוי"ט בשם הרמב"ם ברפ"ה דשקלים. אך רש"י בעצמו לא כתב כן לעיל:

תד"ה ת"ל אך. דמייתי עלה דתנן. דרב יהודה כו'. כצ"ל:

תד"ה והא. וא"ת נהי כו'. פרה שילדה מין חמור דלמא כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דמסתבר דלגמרי ילפינן מהדדי קדושת הגוף מקדושת דמים. כצ"ל:

גמ' אמר ר' חנינא שאלתי. נ"ב צ"ע איזהו ר"ח זה כי סתם ר"ח גדול מר"א האמורא דא"י:

שם שאין לך כל אחד ואחד מישראל. נ"ב המיוחדים שבעם ראשים וזקנים:

רש"י ד"ה ולא בדבר אחר ושאר בכורו טמאה כצ"ל:

תד"ה תשעים וכו' מהו להמתין ג' דורות. נ"ב כמצרים כי לוב אומרים שהוא להבים בנו של מצרים ויש לתמוה מאי מספקא לי' והא מפרש קרא כי גר הייתם בארצם וכי נאמר שכל ארצות בני מצרים בכלל זה א"כ יאסרו כל יושבי האפריקא הצפונית שעל יד הים האמצעי. שידוע שנתיישבו מהם. ולא עוד אלא שאם אתה אומר כן הרי גם פלשתים בכלל ואפי' בני ארץ אסיא הקטנה. שגם המה מגזע מצרים. לפי מה שת"א כפתורים קפוטקאי שהיא שם מדינה בארץ יון הלזו. ויותר על זה אני תמה מה ספיקו של הירושלמי וכי יעלה על הדעת לכלול גם כל בני חם במצרים. א"כ גם כוש וכנען יצטרכו להמתין ג' דורות פליאה דעת הירושלמי הלז ממני:

ד"ה והא תנא וכו' מכלל דפטר מפטר דילפי מהדדי כצ"ל:

שֶׁאֵין לְךָ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ תִּשְׁעִים חֲמוֹרִים לוּבִים, טְעוּנִים מִכַּסְפָּא וְדַהֲבָא שֶׁל מִצְרַיִם. נראה לי בס"ד טעם למספר צ' שהוא מספר מ"ן [90] והיינו ניצוצי קדושה שבררו ממצרים נקראים בשם מ"ן ובזה פירש עטרת ראשי אדוני מור אבי זלה"ה בשם 'אפיקומן' שהוא 'אפיקי מ"ן' הברורים שנעשים על ידי המצות של זאת הלילה ודחפ"ח [וְדִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן].
ועוד נראה לי בס"ד טעם למספר צ' כמנין מים [90] אשר חשבו המצריים שיכולים לאבדם במים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יא.) על פסוק הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ (שמות א, י) ונרמז זה בשם 'מצרים' שהוא אותיות 'צר מים'.
ברם הא קשיא דישראל שיצאו ממצרים כתיב בהו שש אלף רגלי ואם כל אחד היה לו צ' חמורים לובים, מהיכן הביאו כל כך חמורים שעולים למספר גדול ועצום מאד שאין הדעת סובלו? ואם נפרש הכונה על כל בעל הבית ובעל הבית דוקא ולא קאי אקרקפתא דגברי, גם כן הוא דבר גוזמא! ואם נפרש לשון גוזמא דדברו חכמים בלשון גוזמא למה נקיט מספר תשעים? ונראה לי בס"ד הכונה לקח רכוש ששוה ערכו משוי צ' חמורים לובים טעונים מכספא ודהבא. אי נמי דקאי על הגדולים והשרים שהם ראשי המשפחות.
ואמר 'כַּסְפָּא וְדַהֲבָא' הרכוש מכנים אותו בשם כסף וזהב כמו שנאמר וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב (תהלים קה, לז) כמו שקורין כל הסעודה כולה על שם הלחם כמו שנאמר עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א) וכן מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם (שמואל א' כ, כז) וכן כאן כל רכוש הממון נקרא בשם כסף וזהב.

וְעוֹד שְׁאַלְתִּיו: מַה לְּשׁוֹן 'רְפִידִים'? (שמות יז, א). קשא מה שאלה זו? אם כן ישאל על שמות כל מקומות כל מ"ב מסעות וכל שמות עיירות האמורים בספר יהושע! ועוד קשה מה השיב לו 'רְפִידִים שְׁמָהּ' וכי אינו יודע ששמה רפידים? ורק הוא שואל טעם למה נקראת כך.
ונראה לי בס"ד כי על הרוב כל עיר נקרא שמה בלשון יחיד והגם שיש נקראו בלשון רבים אית בהו טעמא וכמו הך דכתוב וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת (בראשית לג, יז) והיינו דתחלה היה שמה סוכתה לשון יחיד אך בעבור דלמקנהו עשה שם סוכות קראה סֻכּוֹת לשון רבים לכן שאל מַה לְּשׁוֹן 'רְפִידִים' פירוש למה נקראת רפידים בלשון רבים, אם מתחלה היתה נקראת כך בשביל איזה טעם או אם מתחלה היתה נקראת רפידה או רפיד לשון יחיד ואחר כך בעבור סיבה נקראת רפידים לשון רבים וכמו ענין שאמרנו בשם סוכתה וסוכות? והשיב לו רבי אליעזר רפידים שמה מעיקרא ומתחילתה שנקראת בלשון רבים ורבי יהושע סבירא ליה לא היה שמה מעיקרא רפידים ורק אחר שבאו ישראל שם בזמן שרפו ידיהם מן התורה קראתה התורה רפידים שהוא אותיות 'רפים יד' שרפו מן התורה המתייחסת ליד כמו שאמרו (סוטה ז:) יָדָיו רָב לוֹ (דברים לג, ז) במלחמתה של תורה וכן דרשו על 'יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת' (שמואל ב' ג, לד) בתורה.
או יובן בס"ד הוא שמע שנקראת בשם רפידים בעת שחנו בה ישראל ושאל מַה לְּשׁוֹן 'רְפִידִים' אם הוא לשון פירוד שנקראת כן בעבור שהיה בישראל פירוד הלבבות או הוא לשון רפוי שרפו ידיהם מן התורה או מן איזה מצוה? והשיב לו כך היה שמה מעיקרא ואין זה נוגע לישראל, ורבי יהושע אמר ששם זה נוגע לישראל והוא לשון רפוי שרפו עצמן מדברי תורה ולכן נקראת רפידים שהם אותיות 'רף ידים' כי עסק התורה ומלחמתה יתייחס לידים כאמור ועל זה מביא שפיר הכתוב לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם (ירמיה מז, ג) דהיינו בעבור ביטול תורה ורפיונה כמו שאמר השם יתברך עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ? עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי (ירמיה ט, יב).

מַה לְּשׁוֹן 'שִׁטִּים'? (במדבר כה, א). פירוש אם הוא כך שמה מעיקרא או שנקראת כן אחר שבאו ישראל בתוכה? ורבי אליעזר אמר כך שמה מעיקרא ורבי יהושע אומר לא היה שמה כך אלא אחר שבאו ישראל בתוכה וחטאו נקראת שיטים על שם מעשיהם.

עֲרֻמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֶן. פירוש רש"י ז"ל דוחק ונראה לי בס"ד דגם רבי אליעזר דריש דרשה דרבי יהושע שאמר 'וַתִּקְרֶאןָ' (במדבר כה, ב) לשון קרי שנעשו בעלי קריין כשפגעו בהם אך בא לפרש טעמא להאי מלתא דאיך יצוייר שיראו קרי בפגעם באשה? ולכך אמר עֲרֻמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֶם ולכך נתגברה תאותם עד שראו קרי.
ונראה שהם נתכוונו לפגוע בהם ערומות כדי שיטמאום בקרי כי בעלי הטומאה יש להם סגולה לעשות התקשרות וחיבור לאדם עמהם על ידי הוצאת שכבת זרע לבטלה כאשר אומרים העולם על בעלי החברה שקורין פרמסו"ן שמטמאים הנכנס עמהם בתחלה בטומאת זרע לבטלה שמוציא בידים ועל ידי כך עושין בנין התחברות שלהם.

גמ' דא"ק אך בכור שור. לקמן יב ע"א:

תוס' ד"ה תלמוד וכו' מקצת סימן חייב מנא ליה. ע' לקמן יב ע"א תד"ה קמ"ל:

ועוד שסייעו את ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל א' וא' מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל משם הרב מגלה עמוקות הטעם שרכוש גדול היה נגד משה שהיה צדיק לכך היו צדי"ק חמורים עכ"ל. וס' מג"ע אין עמדי. אך יצדק מאד לפי הרשום בזכרוני שכתבו רבני אשכנז ז"ל דפרעה היה רע קין ומשה רבינו ע"ה היה הבל ונתחייב פרעה למשה על שהרגו בהיותו הבל ולקח תאומתו בעשר מכות וכל הון ביתו ולזה זכו ישראל ברכוש מצרים כי פרעה חייב למשה הכל זהת"ד ובזה ניחא טובא דלרמוז לישראל שכל זה בשביל משה רבינו ע"ה היו צ' חמורים מכסף וזהב חמורים פרעה ומצרים צ' הוא משה רבינו ע"ה. וזה שבח משה רבינו ע"ה שכל זה היה בשבילו והוא נתעסק בעצמות יוסף:
א"נ במ"ש בדרושים לישב כמה חקירות ומאמרי רז"ל דישראל נתחייבו בעבור מכירת יוסף להשתעבד במצרים וגם לקיים גזירת בין הבתרים וה' ריחם עליהם דשעבוד זה שנשתעבדו עלה לשניהם ולזה זכו לביזת מצרים בשביל יוסף ולביזת הים בעבור ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ולרמז דביזת מצרים היה בעבור יוסף הצדיק שהיו בשעבוד על מכירתו היו צדי"ק חמורים כי היה בעבור יוסף הצדיק, והוא שבח משה רבינו ע"ה שהוא היה מבחינת יוסף כמשז"ל והוא נתעסק בעצמות יוסף וכל ביזת מצרים בשביל יוסף והי"ל לזכות בביזה הרבה מהטעמים הנזכרים ועם כל זה הוא לא לקח כלום מהביזה:
א"נ במשז"ל במדרש דבעבור שלא הי"ל ג"ע ושמרו אות ברית קדש יצאו ממצרים וכתבנו בדרושים דכיון דכל גלות מצרים לברר ניצוצות הקדושה של אדה"ר א"כ אם היו פוגמים באות ברית ומכניסים מחדש בקליפה ניצוצות הקדושה לא היה כח בהם לברר ניצוצות הקדושה של אדה"ר. ונמצא די"מ היה בשביל שלא חטאו ביסוד ושמרו אות ברית וידוע דשומר הברית נקרא צדיק. ולהורות דביררו ממצרים שהם חמורים כל ניצוצות הקדושה וזהו הרכוש גדול לפי סודו כמ"ש רבינו האר"י ז"ל לכך הוציאו ממצרים לפי הפשט רכוש גדול בחמורים כל א' צדיק שכל א' הוא צדיק ושומר הברית ויצאו טעונים כל רכוש מצרים שהם חמורים. ולכך זכו חמורים למצות פטר חמור שכונתה נמי לברר רפ"ח ניצוצות כמנין פט"ר כמו שכתב רבינו האר"י זצ"ל. ולכן פט"ר חמור תפדה בשה כי פד"ה בגימטריא צדיק עם הכולל דצדיק הוא שומר הברית ובזה יש כפרה כמספר ש"ה:
אי נמי רמז מה שכתב הרב עיר וקדיש מהר"י קובו ז"ל בדרשותיו מרז"ל והמפרשים דגזרת בין הבתרים ועבדום וענו אותם ויוסף הצדיק במה שנמכר לעבד כפר העבדות ומשום הכי אמר רחמנא וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול יעבודו דייקא כי העבדות כפר יוסף ולהורות דבזכות יוסף יצאנו בחצי זמן והיה רכוש גדול ממצרים שהם חמורים לכך היו לכל אחד צדי"ק חמורים להורות דבעבור יוסף צדיק זכו לכל זה:
ודרך רמז והלציי אפשר במה שאמרו ז"ל שהיה שכר עבודתם וכן תשעים ר"ת תשלום שכר עבודת ישראל מצרים:

רבי יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות. ולכן שלט בהם שטן גימטריא שטים רחמנא ליצלן:

כתנאי רבי אליעזר אומר רפידים וכו'. עמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטן דברים אחדים בס"ד ע"ש דף פ"ט וצ':

והא מאתן וארבעים דינר נינהו. אלא כפול היה ובמנה דקודש הוו מאתן והנך ארבעים דטפו עלייהו זהו שהוסיפו בימי יחזקאל והוסיפו עליהן שתות דארבעין הוו שתותא מלבר דבמאתן איכא ה' פעמים מ' והביאו פעם מ' ששית מבחוץ והוסיפו עליהן ולא אמרי' שתות מלגיו שיחלקו לששה ויוסיפו על המשקל אחד מאותן חלקים: בבית מותבא רבא. בבית המדרש הגדול: לובים. מעולים: שריפו ידיהם כו'. לפיכך בא עליהם עמלק: לא הפנו אבות אל בנים (להציל) מרפיון ידים. מכאן שריפו ידיהם מן התורה: בדברי שטות לזנות את בנות מואב: ערומות פגעו בהן. ותקראן משמע גופן היה פוגע בהן: שנעשו כולן בעלי קריין. ולשון מקרה הוא: מתני' פטר חמור פטר חמור שני פעמים. כתובים בתורה חד בקדש לי כל בכור (שמות יג) וחד בראה אתה (שם לד): היולד האם: והנולד חמור. שהוא דומה לאמו: ומה הן באכילה. אותן שאין דומין לאמן: גמ' מקצת סימנין של אמו: אך בכור שור כו'. מדמצי למיכתב אך שור כשב ועז דהא עניינא בבכור קמישתעי דכתיב לעיל מיניה כל פטר רחם וגו' ונקט בכולהו בכור ש''מ עד שיהא הבכור כאמו ולא יהא דומה לאחר: והא תנא דמתניתין: פטר פטר קנסיב לה לפרה דקא מפיק פרה שילדה מין חמור דפטורה מן הבכורה מן פטר פטר עד שיהא היולד חמור והולד חמור ופרה נמי גמרה מחמור ורב יהודה היכי שבק קרא דמתניתין וקנסיב למודא אחרינא: רב יהודה דאמר כרבי יוסי הגלילי: אך חלק. דכל אכין ורקין שבתורה למעט: גלי רחמנא. בחמור דקדושת דמים הוא שאינו קדוש [אלא] (בלא) דמיו שיפדהו בשה גלי ביה רחמנא דנדמה פטור וה''ה לבכור בהמה טהורה דקדושת הגוף היא: למה נאמרו אימורי כו'. בהאי קרא אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם ואת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר דכולם אימוריהם קרבים: שור נסכיו מרובים. חצי ההין וכשב ועז רביעית ההין כשב אלייתו קריבה עם אימורים כדמפרש בויקרא מה שאין כן בשור ועז: כשב ועז פסח בא מהן דכתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו: שור ועז נתרבו אצל עבודת כוכבים בציבור. פר לעולה ושעיר לחטאת: שור וכשב יש בהן צד ריבוי אצל מזבח. דכשהן קרבים יש מהן לאשים יותר מעז שור בנסכים וכשב באליה: א''כ. דלא אתיא קרא אלא להכי: ועדיין אני אומר פטר חמור תפדה בשה. ולא בדבר אחר ושאר בכורי טמאה בכל דבר ולעולם קדושים בבכורה:

ומשקל אחד של כ''ה שיעור מנה של חול רביע מנה של קדש קודם שנתוסף קדש ומשקלו של ט''ו ושלשתן מחזיקות שיעור מנה של קדש וכן מוכח התרגום דמתרגם וסלעא עשרין מעין תלתות מנה עשרין סלעין מנה דכספא עשרין וחמש סלעים רבעות מנה חמש ועשרה סלעים כולהון שיתין מנה רבא מנה דקודשא יהא לכון ולפי פ''ב אין מתיישב כל כך תלתות מנה רבעות מנה במנה של קודש אחר שנתוסף ומנה דכספא כ''ה סלעים איירי במנה של חול ולא בשל חול אחר שנתוסף אלא במנה של חול מקמי דאיתוסף איירי וא''ת ומנא לן שהוסיף יחזקאל כלום דילמא מתחלה היה מנה של קדש ס' י''ל דמאת ככר של משה מוכיח דתחלתו של קדש לא היה אלא כחול: תשעים חמורים לובים. ע''ש (נחום ג) פוט ולובים היו בעזרתך ולובים וכושי' במצעדיו חמרא לובאה ר''פ במה בהמה (שבת דף נא:) פירש בערוך חמור מצרי ובירושלמי [גריס] גרים הבאים מפוט ולוב מהו להמתין ג' דורות: תלמוד לומר אך חלק. תימה תנא דידן דלית ליה הך דרשא מקצת סימן חייב מנא ליה ומתני' היא פ''ב (לקמן דף טז:) ולא מיסתבר דפליג אהא דפירקין ומיהו אי לא פליגי קשה דמייתי עלה דתנא כרב יהודה וכי קאמר מה''מ הוה ליה לאיתויי קרא דמתני': והא תנא פטר פטר נסיב לה לפרה. ואין לומר מ''מ איצטריך קרא דמתני' לפטור מקדושת פטר חמור וקרא דהכא לפטור מדין שור דפטור מן הבכורה דקתני במתני' משמע דלגמרי פטר לה לפרה מכלל דפטר פטר דילפי' מהדדי כדלקמן וא''ת נהי דשמעינן מפטר פטר פרה שילדה מין סוס דילמא ה''מ היכא דאשתני לדבר שאינו קדוש קדושת הגוף אבל כגון רחל שילדה מין עז דקדוש קדושת הגוף הוה אמינא דקדשא וי''ל דמסתבר לגמרי (משמע) דילפינן מהדדי קדושת דמים מקדושת הגוף כדאמר בסמוך וקשה דהא אמר אפילו קדושת הגוף מקדושת הגוף לא ילפי' דהא לשור וכשב ועז צריך קרא לכל חד וחד: ורבי יוסי הגלילי אם כן ליכתוב קרא אך בכור שור וכשב ועז. והא דדרשינן מינה עד שיהא שור ובכורו שור אע''ג דאיצטריך לכדר' יוסי בר חנינא משום דכעין בכור שני ושלישי יש לנו לדרוש מן הראשון:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד