בכורות ה ע"א

ופסקו מאותה שעה שנמנו במדבר.

ושואלים: בשלמא [נניח, מובן הדבר] לשיטתו של ריש לקיש, שלא קדשו יותר עד שנכנסו לארץ — כמו שאמר את הטעם, המקור לדבריו, שנאמר: "והיה כי יביאך אל ארץ הכנעני וכו' והעברת כל פטר רחם" (שמות יג, יא), אלא לשיטת ר' יוחנן, שלא פסקו ליקדש גם לאחר המנין שבמדבר, מאי טעמא [מה הטעם]?

אמר ר' אלעזר: את ר' יוחנן חזאי בחילמא [ראיתי בחלום], וסימן הוא דמילתא מעליתא אמינא [שדבר טוב אני אומר] בטעם דבריו: אמר קרא [המקרא] באותה שעה "כי לי כל בכור ביום הכותי בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו" (במדבר ג, יג), והתוספת "לי יהיו" באה להדגיש: בהוייתן, כפי שהם, כן יהו לי.

ושואלים: ור' יוחנן, את הפסוק הזה "והיה כי יביאך... והעברת" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך לו] לכ מו ששנה התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: עשה מצוה זו של קידוש בכורות, שבשבילה, כלומר, בגללה, תיכנס לארץ.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: אתון הכי מתניתו לה [אתם כך אתם שונים אותה] את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, אנן איפכא מתנינן לה [אנו להיפך שונים אנו אותה], ר' יוחנן אמר: לא קדשו בכורות במדבר, וריש לקיש אמר: קדשו בכורות במדבר.

אמר ליה [לו] רב אשי: ואפכית נמי תיובתא [והופכים אתם גם כן את הקושיות] שהקשו זה על זה, ואפכיתו לה להא [וכן הופכים אתם אותה לזו] שאמר ר' אלעזר, שלא ראה את ר' יוחנן בחלום, אלא את ריש לקיש, ותירץ את דבריו? אמר ליה [לו]: לפי מסורת זו שבידי, לא קדשו בכורות במדבר, שאמר ר' יוחנן, כוונתו לא הוצרכו בכורות ליקדש, לפי שכבר היו קדושים.

ושואלים: אי הכי [אם כך], היינו דידן [זו היא המסורת שלנו] ביחס למחלוקת, שלדעת ר' יוחנן קדשו בכורות במדבר! ומשיבים: על כל פנים קא משמע לן [משמיע לנו] רב מרדכי שחייב אדם לומר בלשון רבו.

א ובענין הפקעת הקדושה מן הבכורות, על ידי הלויים במדבר, מסופר: שאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי: בפרטן של לוים, כאשר מנו אותם למשפחותם, אתה מוצא שהיו עשרים ושנים אלף ושלש מאות (ראה במדבר ג, כב. במדבר ג, כח. במדבר ג, לד). ואילו בכללן, כאשר נמנו כאחד, אתה מוצא שהיו עשרים ושנים אלף, שנאמר בסוף המנין: "כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף" (במדבר ג, לט). ואותם שלש מאות שנמנו בפרט, להיכן הלכו?

אמר לו: במנין הכללי נמנו בני לוי שבאו תחת בכורות ישראל באותה שעה. ואילו אותן שלש מאות — בכורות היו, ואין בכור לוי מפקיע קדושת בכור ישראל. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר אביי: דיו ללוי בכור שיפקיע את קדושת הבכורה של עצמו.

ועוד שאלו קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי: בגיבוי כסף כאשר גבה משה כסף לצורך המשכן, אתה מוצא שמשקל הכסף מגיע למאתים ואחת ככר ואחת עשרה מנה, דכתיב [שהרי נאמר] כי נאספו "בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקדש וגו' לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים" (שמות לח, כו), שהם שלש מאות ואחד אלף ועוד שבע מאות שבעים וחמישה שקלים. וסכום זה מגיע למאתיים ואחת כיכר ואחת עשרה מנה (בכל כיכר אלף וחמש מאות שקלים, ובכל מנה עשרים וחמישה שקלים).

ואילו בנתינת הכסף בפועל לצורך המשכן אתה מוצא רק מאת ככר, דכתיב [שנאמר]: "ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרוכת" (שמות לח, כז). וכי משה רבכם גנב היה, או קוביוסטוס (משחק בקוביה) היה, או אינו בקי בחשבונות?

נתן מחצה לצורך המשכן, ונטל לעצמו מחצה, ואפילו מחצה שלם לא החזיר, כלומר, נתן לצורך המשכן פחות ממחצית!

אמר לו רבן יוחנן: משה רבינו גיזבר נאמן היה, ובקי בחשבונות היה, אלא מנה של קודש, שעל פיו חושבו מאת הכיכר לאדנים, כפול היה, היה בו מנין כפול של שקלים (חמשים שקלים למנה), ומאת הכיכר שווים למאתיים הכיכר שגבה משה מבני ישראל.

הוי [התקשה] בה רב אחאי: מאי קא קשיא ליה [מה קשה לו], לרבן יוחנן, שהוצרך להידחק? האם מה שנאמר "ויהי מאת ככר הכסף לצקת" וגו'? והרי אפשר לומר כי הנך [מאה כיכרות אלה] יועדו לצקת מהם את האדנים, ואינך [ומאה הכיכרות האחרים] שלא נזכרו שם, ניתנו בי גזא [באוצר]! ומשיבים: כתב קרא אחרינא [כתוב פסוק אחר] שלא נזכרו בו אלא מאה כיכר: "וכסף פקודי העדה מאת ככר" וגו' (שמות לח, כה), ושם לא ניתן להסביר שמדובר רק במחצית הסכום.

ושואלים: ודקאמר ליה [ומה שאמר לו] רבן יוחנן בן זכאי: מנה של קודש כפול היה, מנא ליה [מנין לו]?

אילימא מיניה [אם תאמר ממנו] מפסוק זה עצמו, שהקשה ממנו קונטרוקוס השר "ויהי מאת ככר הכסף לצקת" וכו' (שמות לח, כד), שהרי בנוסף למאה כיכר, נזכרו כאן שקלי כסף נוספים במשקל שבעים ואחד מנה, שנאמר: "ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" (שמות לח, כח), שהם עולים לכיכר (ששים מנה) ועוד אחד עשר מנה, ולא מנאן הכתוב במנין של כיכרות, אלא בפרוטרוט, במנין של מטבעות קטנים, שקלים. ואם איתא [אכן] מנה של קודש מנה רגיל היה, אם כן מאה כיכר (לאדנים) ואחד ככר ואחת עשרה מנה (לווים) מיבעי ליה [צריך היה לו] לכתוב!

אלא, משלא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט, שמע מינה [למד מכאן]: מנה של קודש כפול היה, שהיו בו חמשים שקלים. ובאופן זה, אלף שבע מאות שבעים וחמישה שקלים אינם מגיעים אלא לשלושים וחמשה וחצי מנים, שהם פחות מכיכר שלם (שהוא בן ששים מנה).

יש לדחות ראיה זאת: ודילמא [ושמא] מגיעים השקלים לסכום של כיכר, ומכל מקום כללי קחשיב בככרי [דווקא כללים, מאות, הוא מחשב במנין הכיכרות], אבל פרטי [פרטים, כל שהוא פחות ממאה כיכר] לא קא חשיב בככרי [אינו מחשב בכיכרות], אלא בשקלים!

אלא מהכא [מכאן] אתה למד, שנאמר: "ונחושת התנופה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל" (שמות לח, כט) שמלבד שבעים הכיכר הרי כאן תשעים וששה מנה, כלומר, כיכר ועוד שלושים וששה מנה, ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט, בשקלים, שמע מינה [למד מכאן]: מנה של קודש כפול היה, ולכן לא הגיע סכום השקלים לכדי כיכר שלם.

גם ראיה זו יש לדחות: ודילמא [ושמא] מדובר במנה רגיל, ומכל מקום פרטא רבה קא חשיב בככרי [פרט מרובה, כלומר, מנין של עשרות, הוא מחשב בכיכרים], פרטא זוטא לא קחשיב בככרי [פרט קטן, כיכרות בודדים, אינו מחשב בכיכרות]!

אלא אמר רב חסדא: מהכא [מכאן] אתה למד שמנה של קודש כפול היה, ממה שאמר יחזקאל הנביא, כאשר הגדיר את המשקלות שבמקדש: "והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם" (יחזקאל מה, יב). כלומר, בכל שקל כסף יש עשרים מעות. וכן הצירוף של עשרים שקלים, ועוד עשרים וחמשה, ועוד עשרה, ועוד חמשה, ובסך הכל ששים שקלים — הריהו מנה, כלומר, משקל מאה דינרים.

and then their sanctity ceased following the census.

The Gemara asks: Granted, according to Reish Lakish, who holds the firstborn were not sanctified following the census until they entered Eretz Yisrael, the reason is as he said, that it is written: “And it shall be when the Lord shall bring you into the land of the Canaanites…and you shall set apart all firstborn of the womb to the Lord” (Exodus 13:11–12). But according to Rabbi Yoḥanan, who holds that the firstborn continued to be sanctified following the census, what is the reason, i.e., the source, for his opinion?

Rabbi Elazar said: I saw Rabbi Yoḥanan in a dream, which is a sign that I am saying a proper matter in explaining his opinion. The verse states: “For all the firstborn are Mine: On the day that I smote all the firstborn in the land of Egypt I sanctified to Me all the firstborn in Israel, both man and animal, Mine they shall be: I am the Lord” (Numbers 3:13). The additional phrase “Mine they shall be” indicates that they shall be, i.e., shall remain, in their current state of sanctity.

The Gemara asks: And as for Rabbi Yoḥanan, with regard to the verse “And it shall be when the Lord shall bring you…and you shall set apart,” what does he do with it? The Gemara answers: That expression is necessary to teach that which the tanna of the school of Rabbi Yishmael taught: Perform this mitzva on account of which you will be privilged to enter into Eretz Yisrael.

Rav Mordekhai said to Rav Ashi: You teach the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish in this manner, whereas we teach it in the opposite manner: Rabbi Yoḥanan says the firstborn were not sanctified in the wilderness, and Reish Lakish says the firstborn were sanctified in the wilderness.

Rav Ashi said to him: And do you also reverse the objections raised by one against the other, and do you also reverse that which Rabbi Elazar said, that he saw Rabbi Yoḥanan in a dream and interpreted his opinion to be referring to Reish Lakish instead? Rav Mordekhai said to him: According to my tradition, when Rabbi Yoḥanan stated that the firstborn in the wilderness were not sanctified he meant that they did not need to be consecrated, i.e., one who wished to sacrifice a firstborn lamb did not need to consecrate it, as they were already sanctified as firstborns. And Reish Lakish disagreed.

The Gemara asks: If so, that is the same as our tradition, that in Rabbi Yoḥanan’s opinion the firstborn that were born in the wilderness were sanctified, and in Reish Lakish’s opinion they were not. For what purpose, then, did Rav Mordekhai inform Rav Ashi of his alternative version of the dispute? The Gemara answers that it teaches us that a person must say what he was taught in the precise language employed by his teacher.

§ With regard to the abrogation of the sanctity of the firstborn in the wilderness by the Levites, the Gemara relates that Kontrokos the officer asked Rabban Yoḥanan ben Zakkai: In the individual count of each family of Levites you find that there were 22,300 (see Numbers 3:22–34). But in the collective count of the entire tribe you find a total of 22,000, as it is stated: “All the males from a month old and upward, were 22,000” (Numbers 3:39). Where, then, did the other three hundred Levites go?

Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: The total sum includes only those Levites who redeemed the Israelite firstborn. Those additional three hundred Levites were themselves firstborns, and a firstborn Levite cannot abrogate the sanctity of a firstborn Israelite. The Gemara asks: What is the reason? Abaye says: It is sufficient for a Levite firstborn to abrogate his own firstborn sanctity.

Additionally, Kontrokos asked Rabban Yoḥanan ben Zakkai: With regard to the collection of silver by Moses for the Tabernacle, you find that the total amount is 201 talents and eleven maneh, as it is written that they amassed: “A beka a head, that is, half a shekel, of the shekel of the Sanctuary…for 603,550 men” (Exodus 38:26), which totals 301,775 shekels. This sum equals 201 talents and eleven maneh, as each talent contains 1,500 shekels, or sixty maneh, and each maneh contains twenty-five shekels.

But with regard to the giving of the silver to the Tabernacle you find only one hundred talents, as it is written: “And the hundred talents of silver were for casting” (Exodus 38:27). Now, was Moses your teacher a thief, or was he a gambler [kuveyustus], or was he not expert in accounting? He gave half of the money for the Tabernacle and took half for himself, and he did not return even a complete half to the Tabernacle.

Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to him: Moses, our teacher, was a trustworthy treasurer and was expert in accounting, but a maneh of the Sanctuary, which was used to measure the one hundred talents used for the sockets, was double the value of a standard maneh, i.e., fifty shekels instead of twenty-five shekels. Therefore, the one hundred talents given by Moses were equivalent to the two hundred talents that he collected from the Jewish people.

Rav Aḥai discusses it: What posed a difficulty for Rabban Yoḥanan ben Zakkai that forced him to offer this answer? Was it the verse: “And the hundred talents of silver were for casting the sockets of the Sanctuary” (Exodus 38:27)? If so, one can explain that these one hundred talents were designated for casting the sockets, and the other one hundred talents that are not mentioned here were placed in the treasury. The Gemara answers that another verse is written that discusses the total sum collected, and only one hundred talents are mentioned: “And the silver of those that were numbered of the congregation was a hundred talents” (Exodus 38:25).

The Gemara asks: And with regard to that which Rabban Yoḥanan ben Zakkai said to Kontrokos, that a maneh of the Sanctuary was double the value of a standard maneh, from where does he derive this?

If we say that it is derived from the verse itself that Kontrokos mentioned (Exodus 38:27), then the derivation would be as follows: In addition to the one hundred talents, additional silver coins are mentioned here that equal seventy-one maneh, as it is stated: “And of the 1,775 shekels he made hooks for the pillars” (Exodus 38:28), which is equal to one talent, or sixty maneh, plus an additional eleven maneh, and the verse counted them only using the value of small coins, i.e., shekels, and not in talents. And if it is so that a maneh of the Sanctuary was of equal value to a common maneh, then the verse should have expressed this value using larger coins, writing: 101 talents and eleven maneh.

Rather, since the verse counts this value only using the value of small coins, learn from it that a maneh of the Sanctuary was double the value of a standard maneh and equaled fifty shekels. Therefore, the 1,775 shekels mentioned are worth only 35½ maneh, which is less than a full talent, or sixty maneh.

The Gemara rejects this proof: But perhaps the total amount of shekels does equal the amount of a talent, but the verse calculates the general amounts, i.e., the hundreds of talents, in talents, and the verse does not calculate the details, i.e., any amount less than one hundred talents, in talents, but in shekels.

Rather, the principle that a maneh of the Sanctuary is double the value of a common maneh is derived from here: “And the brass of the offering was seventy talents and 2,400 shekels” (Exodus 38:29). The Gemara explains: Aside from the seventy talents mentioned, there are an additional ninety-six maneh here, which is equivalent to one talent and an additional thirty-six maneh, and the verse counts them only using the value of small coins. Learn from it that a maneh of the Sanctuary was double the amount of a standard maneh, and that is why the number of shekels mentioned did not equal a full talent.

The Gemara rejects this proof as well: But perhaps the verse is referring to a standard maneh, and the verse calculates a large unit, i.e., tens of talents, in talents, while the verse does not calculate a small unit, i.e., any amount less than ten talents, in talents.

Rather, Rav Ḥisda says the claim that a maneh of the Sanctuary was double the size of a standard maneh is derived from here: “And the shekel shall be twenty gera; twenty shekels, twenty-five shekels, ten, and five shekels, shall be your maneh” (Ezekiel 45:12). In this verse, Ezekiel defines the various weights used in the Temple and states that each silver shekel consists of twenty gera. In addition, the combination of twenty, twenty-five, ten, and five shekels yields a total sum of sixty shekels, which is the value of a maneh. A maneh, in turn, is equivalent to one hundred dinars.