בכורות ד ע"א

גְּמָ' אִינְהוּ פָּטְרִי אָדָם אָדָם פָּטַר בְּהֵמָה בְּהֵמָה פָּטְרָה דִּכְתִיב קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם
אָמַר אַבָּיֵי הָכִי קָאָמַר כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין בְּהֶמְתָּם מִקַּל וְחוֹמֶר אִם הִפְקִיעָה בְּהֶמְתָּם שֶׁל לְוִיִּם בְּהֵמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר דִּין הוּא שֶׁתַּפְקִיעַ אֶת שֶׁל עַצְמָן
אֲמַר לֵיהּ רָבָא וְהָא פָּטְרוּ אִינְהוּ קָתָנֵי
וְעוֹד אִם אִיתָא אֲפִילּוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה נִפַּטְרוּ אַלְּמָה תְּנַן לֹא נִפְטְרוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן וּפֶטֶר חֲמוֹר
אֶלָּא אָמַר רָבָא הָכִי קָתָנֵי כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פָּטְרוּ הֵן עַצְמָן מִקַּל וָחוֹמֶר אִם הִפְקִיעָה קְדוּשָּׁתָן שֶׁל לְוִיִּם קְדוּשַּׁת שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר לֹא יַפְקִיעַ אֶת שֶׁל עַצְמָן
אַשְׁכְּחַן אָדָם בְּהֵמָה טְמֵאָה מְנָלַן אָמַר קְרָא אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּבְכוֹר אָדָם יֶשְׁנוֹ בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בִּבְכוֹר אָדָם אֵינוֹ בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה
אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבָּיֵי לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ בְּהֶמְתָּם בֶּן לֵוִי דַּהֲוָה לֵיהּ שֶׂה דְּאַפְקַע לִיפְקַע דְּלָא הֲוָה לֵיהּ שֶׂה דְּלַיפְקַע לָא לִיפְקַע
בֵּין לְדִידָךְ בֵּין לְרָבָא בֶּן חֹדֶשׁ דְּאַפְקַע לִיפְקַע פָּחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ דְּלָא אַפְקַע לָא לִיפְקַע
לְוִיָּה לָא תִּיפְקַע אַלְּמָה אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְוִיָּה שֶׁיָּלְדָה בְּנָהּ פָּטוּר מֵחֲמֵשׁ סְלָעִים
הָא לָא קַשְׁיָא כִּדְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא דְּאָמַר פֶּטֶר רֶחֶם בְּפֶטֶר רֶחֶם תְּלָה רַחֲמָנָא
וְאַהֲרֹן שֶׁלֹּא הָיָה בְּאוֹתוֹ מִנְיָן לָא לִיפְקַע דְּתַנְיָא לָמָּה נָקוּד עַל אַהֲרֹן שֶׁבְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים שֶׁלֹּא הָיָה בְּאוֹתוֹ מִנְיָן
אָמַר קְרָא הַלְוִיִּם הוּקְשׁוּ כׇּל הַלְוִיִּם זֶה לָזֶה
כֹּהֲנִים מְנָלַן כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְזֶה אֶחָד מֵהֶן וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ד - א

גמרא:

סבורה הגמרא לפרש את המשנה, שהיא עוסקת בפטרי חמוריהם של כהנים ולויים, ^[1] ואותם פטרה המשנה מקל וחומר מכהנים ולויים עצמם ^[2] שפטרו במדבר את פטרי חמוריהם של ישראל; ולכן תמהה הגמרא:

וכי אינהו [הכהנים והלויים עצמם] פטרי את פטרי חמוריהם של ישראל במדבר!? והרי לא היה כן, אלא:

את האדם [בכורי ישראל] אדם [כהנים ולויים] אכן הוא שפטר, ואילו את הבהמה [פטרי חמור] של ישראל, בהמה [שה] של הלויים היא שפטרה ולא אדם!? דהא כתיב: "קח את הלויים תחת [כל] בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלויים תחת בהמתם".

אמר תירץ אביי: אין משנתנו לומדת את פטור פטרי חמוריהם של הלויים ממה שפטר גופם במדבר, אלא הכי קאמר במשנתנו:

כהנים ולויים פטורין בהמתן [פטרי חמוריהם] מקל וחומר: אם הפקיעה בהמתם של הלויים את הבהמה [פטרי החמורים] של ישראל במדבר, דין הוא שתפקיע במדבר את של עצמן, וכן הוא הדין לדורות כדילפינן בהמשך הגמרא. ^[3]

אמר הקשה ליה רבא:

והא "אם פטרו" קתני במשנתנו, דמשמע: אינהו [כהנים ולויים עצמם] הם שפטרו, ואיך נפרש שכוונת המשנה לומר, שבהמתם של הלויים הם שפטרו!?

ועוד, אם איתא כדבריך שהיות ופטרו בהמותיהם הטהורות את פטרי חמוריהם של ישראל, לכן פטורים פטרי חמוריהם, אם כן אפילו מבכור בהמה טהורה נפטרו [ייפטרו] הכהנים והלויים!? ^[4] ואלמה תנן לקמן יד א גבי בכור בהמה טהורה: "הכהנים והלויים חייבין [בבכור בהמה טהורה] ! לא נפטרו מבכור בהמה טהורה, אלא מפדיון הבן ופטר חמור" בלבד!? אלא אמר רבא:

אין משנתנו עוסקת כלל בפטורם של כהנים ולויים מפדיון פטר חמור, אלא: הכי קתני: בכורי הכהנים והלויים פטורין הן עצמן מליפדות מקל וחומר: ^[5]

אם הפקיעה קדושה של לויים את הקדושה של בכורי ישראל במדבר, לא יפקיע קדושת הלויה שבהם את קדושת הבכורה של עצמן במדבר [וכן לדורות]. ^[6]

מוסיפה הגמרא לפרש, לפי פירושו של רבא שאין משנתנו עוסקת בפטור פטרי חמוריהם של כהנים ולויים, ואף אין שייך ללמוד פטור זה מקל וחומר, מדלא נפטרו גם בכורי בהמה טהורה:

אשכחן אדם, כלומר, אכן יש ללמוד מן הקל וחומר, שבכורי הכהנים והלויים פטורים מליפדות; אבל בהמה טמאה דהיינו פטרי חמוריהם של כהנים ולויים - שאף הם פטורים, כמבואר במשנה שהבאה לעיל - מנלן; והרי בהכרח שאין ללומדם מקל וחומר, שאם כן ייפטרו גם בכורי בהמה טהורה שלהם?

ומשנינן: אמר קרא [במדבר יח]: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", ולמדנו מן ההיקש: כל שישנו בבכור אדם, ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם כגון כהנים ולויים אינו בבכור בהמה טמאה. ^[7]

אמר ליה רב ספרא לאביי:

לדידך דאמרת "בהמתם", לשיטתך שאתה מפרש את מה ששנינו "כהנים ולויים פטורים מקל וחומר", היינו דבהמתם [פטרי חמוריהם] של כהנים ולוים פטורה מקל וחומר; אם כן נאמר:

בן לוי דהוה ליה במדבר שה - דאפקע [שהפקיע] את פטרי חמוריהם של ישראל, אכן ליפקע פטר חמורו - של אותו לוי במדבר - מליפדות, ומקל וחומר זה שאמרנו -

אבל בן לוי דלא הוה ליה במדבר שה דאפקע את פטרי חמוריהם של ישראל לא ליפקע פטר חמורו במדבר!? ^[8]

הוסיף רב ספרא ואמר לאביי: בין לדידך [לשיטתך] בין לרבא תיקשי:

לוי בכור במדבר שהוא כבר בן חודש בשעת קידוש הלויים, דאכן אפקע פשוט כמותו את בכורי ישראל, ליפקע במדבר אף הוא עצמו מפדיון מקל וחומר, אבל פחות מבן חודש דלא אפקע פשוט כמותו את הבכורים - לא ליפקע הוא עצמו מבכורה, שהרי אין ללמוד קל וחומר עליו!? ^[9]

ואכתי מקשינן: לויה שילדה מישראל לא תיפקע קדושת בנה הבכור, שהרי לא נמנו במדבר אלא הזכרים, ואלו הפקיעו את קדושת הבכורים, אבל לויה לא מצינו שהפקיעה במדבר!? ^[10] ואלמה אמר רב אדא בר אהבה: לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים!? ^[11]

ומשנינן: הא לא קשיא, כדמר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, דאמר בביאור טעמו של רב אדא בר אהבה: כי אמר קרא "פטר רחם" בפטר רחם תלה רחמנא. ^[12]

ואכתי מקשינן לאביי ולרבא: ואהרן הכהן שלא היה באותו מנין שנמנו הלויים במדבר, ואשר נאמר עליהם שיפדו הם ובהמתם את בכורי ישראל ובהמותיהם, לא ליפקע פטרי חמורים שלו מן הבכורה ^[13] -

כי אין הקל וחומר יכול להועיל אלא לאותם לויים שעליהם נאמר שיש בכחם להפקיע את בכורי ישראל ובהמותיהם, ומקל וחומר יש בכחם להפקיע אף את בכורת עצמם ואת בהמתם שלהם, אבל אהרן שלא היה במנין ועליו לא נאמר דין זה, מנין שיש בכחו להפקיע כלל!? ^[14] דהרי תניא: למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים [הוא ספר במדבר, ג לט] בפסוק: "כל פקודי הלויים אשר פקד משה ואהרן", משום שלא היה באותו מנין.

ומשנינן: אמר קרא: "הלויים" הוקשו כל הלויים זה לזה. ^[15]

תו מקשינן: אשכחן לויים שאכן הוקשו זה לזה שכל הפרשה עוסקת בהם, אבל כהנים שלא הוקשו זה לזה - מנלן? ^[16] ומשנינן: כדרבי יהושע בן לוי! דאמר רבי יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים "לויים", וזה אחד מהן "והכהנים הלויים בני צדוק".

הערות

^[1] מסתבר, שלכן סבורה הגמרא לפרש את משנתנו לענין פדיון פטר חמור, משום שפרק זה עוסק בפדיון פטר חמור, ואילו פדיון בכור אדם מקומו בפרק "יש בכור". וכמבוארת סברא זו בתוספות בד"ה דין הוא.

^[2] הטעם שסבורה הגמרא לפרש כן את המשנה, הוא משום שלשון המשנה "פטרו" משמע כן, וכפי שיתבאר בהמשך הגמרא.

^[3] א. כבר נזכר בהערה לעיל, שבהמשך הסוגיא שואלת הגמרא לדורות מנלן, ופירש רש"י שהקל וחומר אינו מועיל אלא לדור המדבר, ולומדת הגמא לדורות מפסוק "בהוייתן יהו". ב. לכאורה צריך ביאור, הרי ודאי משמעות המשנה היא, שכהנים ולויים פטורים בזמן הזה מפדיון פטר חמור ואינם צריכים שה כלל, ואם כן קשה: הרי בהמה היא שהפקיעה במדבר, ואכן למדנו שבמדבר הפקיעה בהמה של הלויים את פטרי חמוריהם, אבל איך למדנו שייפטרו פטרי חמוריהם בלי בהמה! ? וראה בזה בהמשך הסוגיא ובהערות.

^[4] א. פשטות כוונת הקושיא היא, שבמדבר הלוא פטרה בהמת הלויים אף את בכורי בהמה טהורה שלהם, ואם כן אף עתה ייפטרו בכורות בהמה טהורה שלהם מקל וחומר, כשם שנפטרו פטרי חמוריהם. וכן היא פשטות כוונת רש"י כאן, שכתב: אם איתא דדרשינן קל וחומר גבי בהמה, מבכור בהמה טהורה [נמי] נפטרו לויים, דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעה בהמת ישראל. אך פירוש זה לא יתכן אלא לפי שיטת התוספות - שהובאה בהקדמה - שאכן במדבר נפטרו בכורי בהמה טהורה של ישראל מדין בכורה על ידי בהמת הלויים, אבל הלוא שיטת רש"י בחומש היא [כמובא בהקדמה], שבכורי בהמה טהורה של ישראל לא נפטרו על ידי בהמת הלויים, ואם כן צריך ביאור קושיית הגמרא. וכבר נזכרה קושיא זו במפרשי רש"י על החומש: והרא"ם כתב, דרש"י סבירא ליה שבזה נחלקו אביי ורבא, ותשובת אביי לרבא על קושייתו היא, דבכורי בהמה טהורה שבמדבר לא נפטרו בבהמת הלויים, ופירש רש"י בחומש כשיטת אביי, משום שפשטות הגמרא שנקט בכל מקום שה של לויים, משמע שהנידון הוא בפדיון פטר חמור, ראה שם. וראה עוד בגור אריה על החומש, ומה שפלפל בדבריו בראשית בכורים כאן. ובספר מים קדושים [באסיפת זקנים] כתב, דסברת הגמרא היא אפילו לשיטת רש"י שבכור בהמה טהורה לא נפקע על ידי הלויים: והכי פירושו, כיון דילפינן דכהנים פטורים מפטר חמור מקל וחומר אף דחמור לא הפקיע כלום, דנימא: אם יש כח בחמור הלוי לאפקועי חמור דישראל, אינו דין דבכור חמור דלוי יפקיע את עצמו מן הבכור, כמו דעבדינן קל וחומר לקמן גבי אדם, ועל כרחך ילפינן הכי: אם יש כח בבהמה טהורה להפקיע פטר חמור דישראל, אינו דין שיהא כח בטהורה דלוי להפקיע פטר חמור של לוי גופיה. ואהא פריך: אי הכי גבי טהורה נמי נימא הכי, דאם יש כח בטהורה להפקיע פטר חמור, אינו דין שיהא בו כח להפקיע בכורה של עצמה אף שהיא טהורה, וראה עוד שם. [ובפשוטו צריך ביאור: מהיכי תיתי דשייך הפקעה כלל בבכור בהמה טהורה]. ובחזון איש [בכורות טז ה] כתב גם כן כעין זה: דלאביי יש לה לקדושה ניחותא בבהמת הלויים, וזה הספיק במדבר למפטר בכורי ישראל מפדיון פטר חמור, ודיינינן מזה קל וחומר דפטרי חמורים של לויים גם כן פטירי, דבמה שהן של לוים כבר סגי ניחותא לפני המקום, ואין צריך למרמי עלייהו קדושת בכור. וסבר רבא: דזה נותן מקום למפטר גם בכור בהמה טהורה דידהו, שהרי אם ניחותא דבהמת לוים מספקת שאין צורך תו לקדושת בכור דאחרינא, כל שכן שאין צורך למרמי עלייהו קדושת בכור. ודעתו של רבא לאוכוחי מיניה, שאין ניחותא בבהמת לויים אלא ניחותא בקדושת לויים עצמן, ומה שפטרו בהמתן גזירת הכתוב הוא שאין לדון הימנו דבר אחר, ואם כן לא אשכחן דקדושת לויים פוטרת פטר חמור, שהרי שה שפטרה אין בה ניחותא של קדושה, אלא באותה שעה גרמה קדושת לויים למציאות דין על בהמתם, וזה לא שייך לדורות. וראה עוד שם סברת אביי. ב. כתבו התוספות בביאור טעמו של אביי: קסבר אביי, דלענין טהורה שיש בהן קדושת מזבח, לא שייך למימר: פוטרין את של עצמן מקל וחומר דפוטרין של ישראל, דכהנים ולויים קרובים לצד מזבח יותר משל ישראל. ובחזון איש שם כתב: אביי סבר, דלא אשכחן סיפוק בבהמת הלויים אלא בקדושה שיש לה פדיון, דאף בהמה טהורה של ישראל באותה שעה היו להם פדיון בבהמת הלויים, אבל לדורות שאין לבהמה טהורה פדיון, איננו נפטר בניחותא דבהמת לויים. [ודבריו מחודשים מאד, שלפי דבריו נמצא, שבאותה שעה באמת פטרה בהמת הלויים את בכורי בהמה טהורה של הלויים].

^[5] הוקשה לרש"י: כיון שאף רבא לא מצא פירכא לקל וחומר, אם כן למה באמת לא ייפטרו בכורי בהמה טהורה של כהנים ולויים מקל וחומר זה! ? וביאר: אלא אמר רבא: גבי בהמה לא דרשו רבנן קל וחומר, מדאיצטריך לאקושי בכור בהמה טמאה לבכור אדם, דכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה כדלקמן [בהמשך הענין, ומכאן למדו חכמים - לפי רבא - שפטרי חמוריהם של כהנים ולויים פטורים], שמע מינה גבי בהמה לא איתייהב למידרש האי קל וחומר. ובתוספות ד"ה אם כתבו דלא משמע כן מלשון הגמרא בהמשך הסוגיא, ועוד הקשו כמה קושיות על רש"י. והם פירשו: דדווקא באדם שקדושת לויה גורמת הפקעת בכורה, שייך לעשות קל וחומר. אבל בבהמה, שאין קדושת השה של לויים גורמת הפקעת בכור בהמה, דאין בו [בשה] קדושה, לא שייך למיעבד קל וחומר.

^[6] א. לשון רש"י הוא: אם הפקיעה קדושת פשוטי הלויים את קדושת בכורי ישראל במדבר, דין הוא שתפקע קדושת בכורה שבהן, כדאמר לקמן (ד א בדברי רבן יוחנן בן זכאי לשר) בכורי הלויים לא הפקיעו אלא עצמן. ב. הקשו התוספות בד"ה אם: מאי קל וחומר הוא זה, והלא פשוטי הלויים הפקיעו בכורות ישראל, אבל בכורי לויים לא הפקיעו כלום, כדלקמן [בדברי רבן יוחנן בן זכאי], והיכי עביד קל וחומר בבכור של לויים, שלא מצינו שהפקיעו שום דבר! ? ותירצו: הכי דייק קל וחומר: אם קדושת לוייה הפקיעה קדושת בכורות ישראל, אם כן לוי בכור דין הוא שלויות שלו יפקיע את עצמו, וכן פירש הקונטרס, [הובא לשונו באות א].

^[7] שיטת רבא בפירוש המשנה נתבארה על פי רש"י. אבל רבינו תם בתוספות ד"ה דין הוא, אינו מפרש כן, ומשום שמשנתנו ודאי עוסקת בפדיון פטר חמור, שהוא ענינו של פרק זה. וכוונת רבא היא: הכי קאמר מתניתין, כהנים ולויים פטורין מפדיון פטר חמור, מה טעם? דהן עצמן הרי פטורין מקל וחומר, לכן שמעינן לבהמה טמאה מדאיתקש לאדם. וכתבו התוספות על דבריו: "ולשון הכי קאמר קשה קצת לפירוש זה".

^[8] א. אין להקשות: דילמא אין הכי נמי. כי הכרח הוא שאף הלויים במדבר שלא היה להם שה נפטרו פטרי חמוריהם, שאם לא כן, הרי ודאי משמעות המשנה היא שכהנים ולויים פטורים אף כשאין להם שה, ואיך נלמד לדורות שייפטרו כהנים ולויים אף כשאין להם שה יותר מכהני ולויי המדבר שלא נפטרו. והיינו דמקשה הגמרא מהיכן נלמד זה שיהיו הלויים במדבר פטורים מפדיון חמוריהם כאין להם שה. וראה בתוספות הרא"ש שבשיטה מקובצת. והחזון איש [בכורות טז ו] כתב על קושיא זו של הגמרא: לכאורה הוה ליה להקשות: באותה שעה ליפקע, לאחר מכאן - לא, ובטל כל הק"ו, אלא דזה לא קשיא ליה, דמסתבר שאין החידוש לשעה אלא דשל לויים פטרי את של ישראל, אבל קדושת הלויים וניחותא דבהמתן ניתן להן לדורות, וכדאמר לקמן "לדורות מנא לן, בהוייתן יהו", [ומכל מקום בלא סברא אין האי קרא מספיק, דאם נימא דלא היתה קדושתן אלא לפי שעה בהוראת שעה, לא שייך למימר בהוייתן יהו], אלא דקשיא ליה, דאפשר דלויים שהיו באותה שעה והיו להן שה שהיו ראויים למצות השעה ניתן להם קדושה זו להן ולדורות, אבל בן לוי שלא היה במצות השעה לא ניתן להם אותה קדושה, והן חייבין בפטר חמור בין במדבר ובין דורותיהן. ג. הקשו התוספות: מכל מקום, קל וחומר מיהא איתא, אם פטר שה של בן לוי כמה פטרי חמורים של ישראל, כל שכן של שאר לויים שלא היה להם שה! ? ותירצו: אין זה קל וחומר, כי לא אמר הכתוב לקחת בהמה של לוי זה תחת בהמה של לוי אחר, אלא תחת בהמת ישראל, ומכל מקום בדידיה כשיש לו עבדינן קל וחומר. וכן מוכח מלשון הגמרא כאן, דמקשה: מאן דהוה ליה שה דאפקע - ליפקע, ומשמע דמאן דהוה ליה שה צריך הוא לקל וחומר, אלא שלגביו ניחא הקל וחומר. ואם דין פדיון ככל הפדיונות הוא, אף בלי קל וחומר יועיל השה שיש לו לפדות את שלו.

^[9] פירש רש"י: ולמה לא נפדו בכסף בכורי לויים שהיו במדבר פחותים מבן חודש, והיינו דקושיית הגמרא - כמו הקושיא הקודמת - היא על דור המדבר. ו. בקושיית הגמרא, שהרי דין פדיון בכורות הוא רק מבן חודש, ואם כן אין אנו באים להפקיע בכורתו אלא כשנעשה בן חודש, ולמה צריכים אנו קל וחומר שתיפקע בכורתו קודם שהגיע לבן חודש! ? ובתוספות ד"ה בן חודש כתבו בתוך לשונם: "לא תפקיע בכורת עצמן, ואף על פי שאחרי כן נעשה בן חודש".

^[10] נתבאר על פי רש"י, שכתב: לויה שילדה מישראל לא תיפקע קדושת בכור בנה, שהרי לא נמנו במדבר אלא זכרים, אבל נקבות לא הפקיעו כלום. ובחזון איש [בכורות טז ו] הקשה על פירוש זה, ראה שם. וצידד לפרש באופן אחר: הרי עיקר הקל וחומר אינו אלא על הלוי עצמו, שהוא הפקיע את בכורי ישראל, ודין הוא שיפקיע את עצמו במדבר, וכן לדורות. אבל לויה שילדה שאין בנה לוי, מנין לנו שהיות אמו לויה אף זה הוא סיבת פטור.

^[11] מימרא זו של רב אדא בר אהבה היא לקמן מז א. ושם מפרשת הגמרא את דבריו: דאיעבר ממאן, אילימא דאיעבר מכהן ולוי, מאי איריא לויה, אפילו ישראלית נמי. אלא דאיעבר מישראל, "למשפחותם לבית אבותיו כתיב" [דמשפחת אב נפקא מהכא דקרויה משפחה ולא משפחת אם, ואמאי פטור, רש"י]. ונאמרו בזה בגמרא שם שני פירושים: א. אמר רב פפא דאיעבר מגוי. ופשטות כוונתו היא, שרק לויה שילדה מישראל הולך הולד אחר האב, אבל כשאביו גוי ואין לו משפחת אב, כי אז הולך הוא אחרי אמו, ולוי הוא. ב. מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר: לעולם דאיעבר מישראל, ושאני התם דאמר קרא "פטר רחם" בפטר רחם תלה רחמנא. ויתבאר התירוץ בהמשך הסוגיא בהערות.

^[12] עיקר דברי רבא נאמרו בסוגיא לקמן מז א, לחלוק על דברי רב פפא שפירש את דברי רב אדא בלויה שנתעברה מגוי, כי אם מישראל נתעברה, למה ייפטר בנה, הרי למשפחותם לבית אבותם כתיב. ועל זה אמר רבא: לעולם דאיעבר מישראל, ושאני התם דאמר קרא "פטר רחם" בפטר רחם לה רחמנא. ובביאור תירוץ הגמרא מצאנו בראשונים שני פירושים: ברש"י לקמן מז א משמע, שהולד עצמו לוי הוא לענין זה, וכן מבואר בתוספות כאן בסוף ד"ה בפטר על תירוץ הגמרא כאן דבפטר רחם תלה רחמנא "מה שהוא בן לוי משויהו לוי, ואף על פי שאין אביו לוי". אבל ברש"י בחולין [קלב א ד"ה והלכתא], נראה, דאין זה משום שלענין זה אזלינן בתר דידה, אלא משום ש"רחם שיצא ממנו לאו דחיובא הוא". וברמב"ם הלכות בכורים [יא י] משמע נמי כן מפשטות לשונו. כמבואר כל זה בכתבי הגרי"ז שם.

^[13] נתבאר על פי רש"י שלפנינו, שהקושיא היא על פטרי חמוריו של אהרן, ולא על אהרן עצמו. והתוספות הביאו בשם הקונטרס "לא ליפקע בכורה דידיה", ולכן תמהו עליו: הרי אהרן לא היה בכור, שמרים גדולה הימנו.

^[14] א. לשון רש"י הוא, ואהרן שלא היה באותו מנין לא הוא ולא בהמותיו, שלא הפקיעו את בכורי ישראל, לא ייפקע פטרי חמורים דידיה. ולשונו קשה, שהרי בהמות כלל לא היו במנין. וכנראה לאו דוקא הוא, ועיקר הקושיא משום אהרן עצמו שלא היה במנין. ב. הקשו התוספות: מאי קשה ליה מאהרן טפי משלש מאות בכורים של לויים, שלא נמנו בהדי עשרים ושנים אלף כדלקמן [ה א, בדברי רבן יוחנן בן זכאי]! ? ותירצו: ויש לומר, נהי דלענין עשרים ושנים אלף לא נמנו, משום דדיו לבכור שיפקיע את עצמו, מכל מקום נמנו במנין לויים, אבל אהרן לא נמנה כלל.

^[15] ראה ברש"י שבזה מתיישבים כל הקושיות שהוקשו לעיל. ומכאן מוכח לכאורה, שקושיית הגמרא לא היתה: בלי שה איך ייפקעו, אלא כפי שנתבאר לעיל בהערות, שאותו לוי שאין לו שה אינו בכלל ההלכה, ולפירוש זה ניחא ישוב הגמרא, אך לפירוש הפשוט אין מקום לישוב זה, כי אף מי שהיה להם שה השה הוא שפטר, ואיך יהיה הנלמד מן ההיקש גדול ממי שהוקש אליו.

^[16] נתבאר על פי החזון איש בכורות טז ו, ראה שם. אבל בהלכות הרמב"ן מוכח לא כן, שכך לשונו: אשכחן אדם, בהמה טמאה דהיינו פטר חמור מנלן, אמר קרא "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", כל שישנו:. וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה, כהנים מנלן כדרבי יהושע בן לוי. הרי שלא הזכיר את כל המשא ומתן שבגמרא, ומכל מקום כתב "כהנים מנלן", ובהכרח שכוונת הגמרא היא לשאול: מנין שפשוטי הכהנים פדו את בכורי ישראל עד שאתה פוטר אותם מקל וחומר.

א גמרא מלשון המשנה "אם פטרו את של ישראל במדבר", משמע שהכהנים והלויים עצמם באו תחת פטרי חמוריהם של ישראל. ותמהים: אינהו פטרי [וכי הם עצמם פטרו]? הלוא אדם — אדם פטר, בהמה — בהמה פטרה, דכתיב [שנאמר]: "קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם" (במדבר ג, מה)!

אמר אביי, הכי קאמר [כך הוא, התנא אומר]: כהנים ולוים — פטורין בהמתם מן הבכורה מקל וחומר: אם הפקיעה (הוציאה, פטרה) בהמתם של לוים (בני לוי, כהנים ולויים) בהמה של ישראל במדבר מן הבכורה — דין הוא שתפקיע את בהמתם של עצמן מן הבכורה.

אמר ליה [לו] רבא: כיצד יכול אתה לפרש את הקל וחומר שבמשנה על בהמתם של הכהנים והלויים? והא "פטרו" אינהו קתני [והרי פטרו הם, הכהנים והלויים, הוא שונה], ולא בהמתם פטרה!

ועוד, אם איתא [אם כן הוא], שבהמתם פטורה מקל וחומר — אפילו מבכור בהמה טהורה נפטרו [ייפטרו] הכהנים והלויים, שהרי גם בהמה טהורה שלהם פטרה בהמה טהורה של ישראל במדבר. אלמה תנן [מדוע שנינו] להלן: לא נפטרו הכהנים והלויים מבכור בהמה טהורה, אלא מפדיון הבן ופטר חמור?

אלא אמר רבא, הכי קתני [כך הוא שונה] במשנה: כהנים ולוים פטרו הן עצמן מקל וחומר, אם הפקיעה קדושתן של לוים קדושה של בכורי ישראל במדבר, לא יפקיע את קדושת הבכורה של בכורי הלויים עצמן?

ויש לשאול: אשכחן [מצאנו איפוא] מקור לפטור את הלויים מדין בכור אדם, בהמה טמאה (כלומר, פטר חמור) שלהם, מנלן [מנין לנו]? על כך יש להשיב, אמר קרא [הכתוב]: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" (במדבר יח, טו), כדי להקישם זה לזה: כל שישנו בבכור אדם — ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם — אינו בבכור בהמה טמאה.

בעקבות דיון זה אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי בתמיהה: לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] שבהמתם של הלויים נפטרה מן הבכורה בקל וחומר, שהרי הפקיעה את בהמתם של ישראל מן הבכורה, צריכים אנו לומר: בן שבט לוי דהוה ליה [שהיה לו] שה דאפקע [שהפקיע] פטרי חמורי ישראל במדבר מן הבכורה — ליפקע [שיפקע] דין בכורה מבהמותיו, אבל זה דלא הוה ליה שה דליפקע [שלא היה לו שה שיפקיע] — לא ליפקע [שלא יפקע].

וכן יש להקשות: בין לדידך [לשיטתך] ובין לשיטת רבא, שלדעת שניכם נפטרו הלויים עצמם מתוך שהפקיעו את קדושת בכורות ישראל, יש להסיק: דווקא לוי בן חדש, שנמנה במנין הלויים שבאו תחת בכורות ישראל, דאפקע [שיכול היה להפקיע] — ליפקע [שיפקע] דין הבכורה ממנו, פחות מבן חדש דלא אפקע [שלא יכול היה להפקיע] בכורה במדבר — לא ליפקע [שלא יפקע] דין הבכורה ממנו!

ועוד, אשה לויה שילדה בן ואביו ישראל — לא תיפקע [תפקע] קדושת הבכורה ממנה, שהרי הנשים לא נמנו במנין הלויים שבאו תחת בכורות ישראל, אלמה [מדוע] אמר רב אדא בר אהבה: לויה שילדה — בנה פטור מחמש סלעים של פדיון הבן?

ודוחים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], כמו שאמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא, שאמר: ממה שנאמר בענין קדושת הבכור "פטר רחם" (שמות יג, יב ועוד) יש ללמוד כי בפטר רחם תלה רחמנא [תלתה התורה] את דין הבכורה, כלומר, באם היולדת. וכיון שכן — כל שנולד ללויה הריהו פטור מן הבכורה.

וחוזר ומקשה רב ספרא על שיטת אביי ורבא: ואהרן שלא היה מנוי באותו מנין של הלויים, ואם כן לא הפקיע את הקדושה מבכור ישראל — לא ליפקע [יפקע] דין בכורה ממנו, דתניא [ששנויה ברייתא]: למה נקוד (רשומות נקודות) על המלה "אהרן" שבחומש הפקודים, בפסוק "כל פקודי הלויים אשר פקד משה ואהרן" (במדבר ג, לט) — כדי ללמד שלא היה באותו מנין של הלויים!

ומשיבים, אמר קרא [המקרא] בענין זה: "הלוים" (במדבר ג, מה), לומר: הוקשו כל הלוים זה לזה, ואף לוי שלא הפקיע בעצמו את בכורות ישראל פוקע ממנו דין בכורה.

ומוסיפים: כהנים ובכללם אהרן, מנלן [מנין לנו] שגם הם בכלל זה — כדברי ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים "לוים", וזה אחד מהן: "והכהנים הלוים בני צדוק" (יחזקאל מד,טו), ומשם יש ללמוד כי גם במקום שלא נזכרו במפורש — הריהם בכלל הלויים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: In stating: If the priests and Levites rendered exempt the firstborn children and donkeys of the Israelites in the wilderness from being counted firstborns, the mishna indicates that the priests and Levites themselves rendered the animals exempt. The Gemara therefore asks: Did they render the firstborn children and donkeys exempt? With regard to a person, i.e., the Israelite firstborn, the person, i.e., the priests and Levites, rendered them exempt. But with regard to an animal, i.e., the firstborn donkeys of the Israelites, the animal, i.e., the sheep of the priests and Levites, rendered them exempt, as it is written: “Take the Levites in exchange for all the firstborn among the children of Israel, and the animal of the Levites in exchange for their animals” (Numbers 3:45).

The Gemara answers: Abaye said this is what the mishna is saying: The firstborn animals of priests and Levites are exempt from firstborn status, and that is derived from an a fortiori inference: If the animals of the Levites, i.e., the sheep of the priests and Levites, rendered the firstborn status of the animals of the Israelites in the wilderness abrogated, it is only logical that the sheep of the priests and Levites should render the firstborn status of the priests’ and Levites’ own firstborn donkeys abrogated.

Rava said to him: How can you interpret the a fortiori inference in the mishna as referring to the animals of the priests and Levites? But doesn’t it teach: They, i.e., the priests and Levites, rendered the firstborn children and donkeys of the Israelites exempt? The reference is clearly to the priests and Levites themselves, not their animals.

Furthermore, if it is so that their animals are exempt due to the a fortiori inference, then the priests and Levites should be exempt even from the halakhot pertaining to a male firstborn of a kosher animal, as their firstborn kosher animals rendered the firstborn kosher animals of the Israelites exempt from firstborn status. Why did we learn in the mishna (13a): The priests and Levites were not exempted from the mitzva of the male firstborn of a kosher animal; rather, they were exempted only from redemption of the firstborn son and the firstborn donkey?

Rather, Rava said this is what the mishna is teaching: Priests and Levites rendered themselves exempt, and that is derived from an a fortiori inference: If the sanctity of the Levites abrogated the sanctity of the firstborn of the Israelites in the wilderness, should it not abrogate the sanctity of the firstborn Levites themselves?

The Gemara asks: We have found a source for the halakha that the Levites’ personal status as firstborns is abrogated; from where do we derive that their non-kosher animals, i.e., donkeys, do not have the status of firstborns? The Gemara answers that the verse states: “Yet you shall redeem the firstborn of man, and the firstborn of non-kosher animals you shall redeem” (Numbers 18:15). The status of the human firstborn is juxtaposed with that of a non-kosher animal, from which the following principle is derived: Anything that applies to a woman’s firstborn son applies to the firstborn of a non-kosher animal, and anything that does not apply to a woman’s firstborn son does not apply to a non-kosher animal. Therefore, just as firstborn status does not apply to Levites, it does not apply to their donkeys, and they do not need to be redeemed.

Rav Safra said to Abaye: According to your opinion, that you say the animals of the Levites did not have firstborn status due to the a fortiori inference, then with regard to a Levite who had a lamb, which abrogated the sanctity of the firstborn donkeys of the Israelites, let the firstborn status of his animals be abrogated. But with regard to one who did not have a lamb that would abrogate their sanctity, the status of his animals should not be abrogated.

Rav Safra asked Abaye an additional question: According to both you and Rava, since you agree that the firstborn Levites themselves were exempt from being accorded firstborn status because they rendered the sanctity of the Israelite firstborns abrogated, one should conclude that only a firstborn Levite who was at least one month old, who abrogated the sanctity of the Israelite firstborns (see Numbers 3:15), should have his own firstborn status abrogated. But those firstborn Levites who were less than one month old, who did not abrogate the sanctity of the Israelite firstborns, should not have their own firstborn status abrogated.

Furthermore, the sanctity of a firstborn son born to a female Levite who was married to an Israelite should not be abrogated, as the women were not included among the Levites who were exchanged for the Israelite firstborn. Why, then, does Rav Adda bar Ahava say: With regard to a female Levite who gave birth,her firstborn son is exempt from the obligation of giving five sela coins to the priest to be redeemed?

The Gemara answers the last question: That is not difficult, as it is in accordance with the statement of Mar, son of Rav Yosef, in the name of Rava, who says: The fact that the Torah states with regard to the sanctity of the firstborn: “Firstborn of the womb” (Exodus 13:12), indicates that the Merciful One renders the obligations of firstborn status dependent on being the firstborn of the womb, i.e., of the mother. Therefore, the mother’s status as a Levite is sufficient to exempt the child from firstborn status.

Rav Safra again challenged the opinions of Abaye and Rava: And Aaron, who was not included in that count of the Levites when they were compared to the number of Israelite firstborns and redeemed from their sanctity as firstborns, should not have his own firstborn status abrogated. As it is taught in a baraita: Why do dots appear over the word “Aaron” in the verse in the book of Numbers: “All that were numbered of the Levites, whom Moses and Aaron numbered” (Numbers 3:39)? It is in order to demonstrate that he was not included in that count of the Levites.

The Gemara answers that the verse states: “The Levites” (Numbers 3:45), to teach that all of the Levites were juxtaposed with each other. Therefore, even a firstborn Levite who did not abrogate the sanctity of the Israelite firstborns himself was still abrogated of his own firstborn sanctity.

The Gemara asks: From where do we derive that priests, including Aaron, were also subject to that halakha? The Gemara answers: It is in accordance with the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi says: In twenty-four places in the Bible the priests are called Levites, and this is one of them: “But the priests the Levites, the sons of Zadok” (Ezekiel 44:15). It is derived from this verse that priests are included in the category of Levites even where they are not mentioned explicitly.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אדם אדם פטר. שבן לוי היה פוטר בכור אדם של ישראל ובהמתן כבשים שלהן פטרו פטרי חמורי ישראל דכתיב קח את הלוים תחת כל בכור וגו':

אמר אביי הכי קאמר תריץ מתני'^א)נראה דצ"ל תריץ מתני' הכי דכהנים ולוים פטורין וכו': פטורין בהמתן מק"ו אם הפקיע בהמתן וכו'. וה"ה לאביי הן הן עצמן שהפקיעו בכורי בנ"י דין שיפקיעו בכורי בניהן של עצמן:

א"ל רבא והיכי מצית לפרושי באם הפקיעה בהמה והא פטרו קתני ולא פטרה דמשמע דבאינהו גופייהו קא מיירי מתני':

ועוד אם איתא. דפטרה בהמתן קתני כדקאמרת אפי' בכור בהמה טהורה נמי ניפטרו אלמה תנן לא נפטרו כו'. משום דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטהורה תפדה:

אלא אמר רבא. הכי קאמר וכו' אשכחן אדם דפטור בכורי לוים מק"ו כדאמרן:

בכור בהמה טמאה. דפטירי כהנים ולוים מנא לן:

אמר קרא אך כו' כל שיש בבכור אדם. כגון ישראל דצריך לפדותו ישנו נמי בפטר חמור דצריך לפדותו:

וכל שאינו בבכור אדם. [כגון לוים] כדאמרן דפטירי מק"ו פטירי נמי מפדיון בכור בהמה טמאה:

א"ל רב ספרא לאביי לדידך דאמרת. אם הפקיעה בהמתן וכו' אם כן בן לוי דהוה ליה שה דאפקע פטר חמור דישראל פקע פטר חמור דידיה דליפטר הואיל ופטר את של ישראל ודלא הוה ליה שה דאפקע לא ליפקע נמי דידיה:

ובין לדידך ובין לרבא. אפי' אביי דאמר אם הפקיע בהמה סבירא ליה נמי דלוים עצמן נמי הפקיעו קדושת בכורי ישראל וקאמר ליה א"כ לטעמא דידכו בן חדש דכתיב מבן חדש ומעלה דאפקע ליפקע דליפטר בכורו:

לויה נמי דלא אפקעה דכל זכר כתיב לא תפקע בכורה. אלמה אמר רב כו':

דאמר בפטר רחם תלה רחמנא כלומר דלא שדינן בנה בתר ישראל אלא בתר דידה דבפטר רחם תלה רחמנא ולויה היא משבט שפטור מן הבכורה שאילו היתה היא זכר והיה בכור היה פטור אף בנה נמי בא מאותו רחם שהיה פטור מן הבכורה אם היתה זכר:

ואהרן שלא היה במנין הלוים של כ"ב אלף לא ליפקע בכור שלו במדבר הואיל ולא מפקע:

למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים. דכתיב כל פדויי הלוים אשר פקד משה ואהרן ובניו שלא היה באותו מנין דכל נקודה בא למעוטי:

הוקשו הלוים כולן זה לזה. כשם שבן חדש דפטר פטור בכורו כך פחות מבן חדש דלא פטר פטור נמי בכורו וה"ה לאהרן דלא פטר פטור נמי בכורו:

וזה אחד מהן. מכ"ד והכהנים הלוים מה מצינו כאן בפירוש דכהנים איקרו לוים אף היכא דכתיב לוים לחודייהו משמע נמי הכהנים:

גמ' אינהו פטרי אדם אדם פטר בהמה בהמה פטרה דכתיב כו' נפטרו אלמה תנן כו' כצ"ל:

פרש"י בד"ה אם הפקיע כו' אלא עצמן הס"ד ואח"כ מ"ה בהמה כו' ובד"ה בכור בן חודש כו' ובד"ה בפטר רחם כו' בן לויה נמי פטור עכ"ל הס"ד וכצ"ל:

תוס' ד"ה דין הוא שתפקיע את של עצמו גרסי' ואי גרסי' שתפקע ל"ג את עכ"ל כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה והא פטרו כו' אינהו והס"ד ואח"כ מ"ה ועוד כ' דליכא למימר דהבהמה כו' ועוד לפרש מתני' דלקמן אתא מ"ה כו' למימר פוטרין את של עצמן מקל וחומר דפוטרין של ישראל דכהנים ולוים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה (כהנים כו' יש לומר אי לאו קל וחומר מצינו כו') אם הפקיע כו' שלו עצמו בכורות כו' בפי' דמדקאמר אשכחן אדם בהמה טמאה מנלן משמע דאצטריך היקשא לאגמורי אבהמה טמאה כו' בין באותה שעה בשה ולדורות כו' ובד"ה דין הוא כו' לאדם ולשון ה"ק כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה בפטר רחם כו' הך פרכא דבן לוי בשנויא כו' מה שהוא בן לוי משויהו לוי ואע"פ כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דמשמע מפירש"י דלא מיתרצא אלא בן לוי פחות מבן חודש והוא נולד לו מלויה אבל בן לוי מישראלית פחות מבן חודש ובן לוי מישראל אפילו בן חודש לא מיתרצא ויש מגיהים בתוס' לאין צורך וק"ל:

גמרא אלא א"ר ה"ק כהנים ולוים פטורין הן עצמן כו'. כצ"ל:

שם כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה כו'. לכאורה יש לפטור מהיקש זה נשים ג"כ מפדיון פ"ח שלהן כמו שפטורות מלפדות בכור אדם מבניהן כדאיתא בקדושין (כט). והרמ"א בסי' שכ"א סי"ט לא פטר אלא כהנת ולויה. וי"ל דכוונת ההיקש כאן הוא בכור לבכור. (כדמשמע לישנא דכל שישנו בבכור כו'. ולא אמר כל שישנו בפדיית בכור כו') ונשים אע"ג שאינן בפדיית בכור מ"מ לא פקע ממנו שם בכור וצריך לפדות א"ע. ובזה ינצל פרש"י מקושיית התוספות בד"ה אם דדלמא איצטריך הקישא כו' דהתם הוא מהקישא דפדייה והכא הוא מהקישא דבכור. וא"ת מ"מ ליפטרו נשים מהקישא דפדייה. י"ל דכיון דעכ"פ שם בכור עליו כדאמרן לכן לרבי יהודה לקמן (ט ב) יאסר בהנאה ואף לר"ש ע"כ מצות פדייה מוטלת עליו כמו על בכור אדם. ומי יקיימנה אם לא בעליו:

רש"י ד"ה אלא א"ר. גבי בהמה לא דרוש רבנן ק"ו מדאצטריך כו'. והתוספות הקשו עליו וגם הם נדחקו. ועוד קשה דא"כ בכורי בהמה טהורה דלוים שהיו אז מי פטרן. ולעד"נ דבאמת דרשינן הק"ו גם בבהמה. אולם לדורות אין לנו רק באדם מקרא דוהיו לי הלוים ובכור בהמה טמאה מהקישא ונכון בס"ד:

תד"ה ועוד. דל"ל כו' אבל בטהורה מנו אחד כנגד א' דהא מה שפטרה בהמת לוים כו'. כצ"ל:

תד"ה אם. ואין הלשון משמע כפירושו. כצ"ל:

בא"ד ועוד אצטריך לר"א כו' חייב באחריותו. גם לענין זמן הפדייה למאי דמסיק רבא שם:

תד"ה דין. פ"ה לרבא פטורים דמתניתין כו'. כצ"ל:

תד"ה בן חדש (בסופו). דכיון דבאותה שעה לא פקע לא מפקיע כו'. כצ"ל:

תד"ה בפטר. עיין הגהת הצ"ק. אמנם בסוף התוספות נ"ל להגיה ואע"פ שאין אמו לויה:

גמ' מבכור בהמה נפטרו אלמה תנן כצ"ל:

רש"י ד"ה ובין לדידך וכו' בני חדש דהפקיעו קדושת בכורי ישראל כצ"ל:

שם ד"ה בכור וכו' לא יפקע קדושת עצמו כצ"ל:

ד"ה השתא וכו' כולהי תיובתי כצ"ל:

תוס' ד"ה דין הוא שיפקעו את של עצמן כצ"ל:

ד"ה ועוד וכו' בין טהורה מבהמת תחת בהמתם כצ"ל:

ד"ה אם הפקיעה וכו' שלא מצינו שהפקיעו שום דבר צ"ל:

בא"ד דין הוא שלויות שלו תפקיע עצמו כצ"ל:

ד"ה בפטר רחם וכו' משמע שרוצה לתרץ הך פרכא כצ"ל:

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ כֹּהֲנִים 'לְוִיִּים', וְזֶה אֶחָד מֵהֶם: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק" (יחזקאל מד, טו). הנה חפשתי לראות היכן נקראו כהנים לוים ומצאתי פסוק בפרשת שופטים וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (דברים יז, ט) ועוד שם אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (דברים יז, יח) ועוד שם לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה (דברים יח, א) ועוד בפרשת כי תצא כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (דברים כד, ח) ועוד בספר יהושע סימן ג' וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ (יהושע ג, ג) ועוד בסימן ח' נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (יהושע ח, לג) ועוד בירמיה סימן ל"ג וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא יִכָּרֵת אִישׁ מִלְּפָנָי (ירמיהו לג, יח) ועוד בדברי הימים א' הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים (דברי הימים א' ט, ב) ועוד בדברי הימים ב' סימן כ"ג וַיָּשֶׂם יְהוֹיָדָע פְּקֻדֹּת בֵּית הֳ' בְּיַד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (דברי הימים ב' כג, יח) ועוד שם בסימן למ"ד וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם (דברי הימים ב' ל, כז) הרי עשרה פסוקים ועם פסוק שמזכיר רבי יהושע בן לוי של ספר יחזקאל הרי אחד עשר ואולי ימצא עוד וכאן אמר שהם עשרים וארבעה, וקשה למצוא עשרים וארבעה אם נחפש ואפשר טעות הוא בגרסת הדפוס.
ברם הדבר יפלא דראיתי לרבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ביחזקאל בפסוק בֶּן אָדָם עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ (יחזקאל ב, א) וזה לשונו גם בזה תבין מה שאמר לקמן 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק' כי הוא תימה כי לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אלא יחזקאל ואי אפשר לומר שהכהנים וגם הלוים יכנסו לעבוד במקדש לפי שאין הלוים בני צדוק כלל ואיך קראם 'בְּנֵי צָדוֹק'? ועוד אין עבודה אלא בכהנים ולא בלוים!
אבל הענין מבואר במה שאמרנו כי בתחלה היתה העבודה בבכורות כי להם משפט הכהונה וכשחטאו נתנה לבני אהרן הכהנים והנה קין הוא הבכור ואלו זכה היו לו ג' עטרות הנזכר והאחת מהן היא הכהונה כמו שאמר הכתוב 'הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת' (בראשית ד, ז) כמו שאמר הכתוב וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם (ויקרא ט, כב) וכיון שחטא קין אבד בכורתו וכהונתו ונתנה להבל אחיו וכמו שהודעתיך כי אהרן הוא משורש הבל.
והנה קין הוא גבורות והבל חסדים ומן הראוי היה שהגבורות שהם קין הבכור הם מעולות מן החסדים, ועל כן הלוים שהם מן הגבורות של קין היה ראוי שהם יהיו כהנים ולהם כתר הכהונה והכהנים שהם משרש הבל יהיו לוים אלא שבחטאו של קין נהפך הענין על דרך מה שנודע במשה ואהרן כמו שאמרו חכמינו ז"ל בפסוק הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי (שמות ד, יד).
ולכן לעתיד לבוא שהנשמות שהם משרש קין נטהרו מן הקליפות ונתתקנו יחזור קין ויטול בכורתו הראויה לו, ומה שעתה היו הכהנים עובדים יהיו אז הלוים עובדים בכהונה באופן שהכהנים יחזרו להיות לוים והלוים יהיו כהנים וזהו שנאמר 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק' פירוש כי הכהנים אשר ישמשו בכהונה לעתיד יהיו מאותם שעתה היו לוים ואלו הלוים שעתה יהיו כהנים בני צדוק דאז יתקיים קרא דכתיב 'הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת'.
ואמנם היות נבואה זו על ידי יחזקאל הנביא ע"ה לפי ששום נביא לא נתנבא בענין העבודה שלעתיד לבוא אלא הוא, לפי שהוא משרש קין שתיקן פגמו לגמרי וזכה להיות כהן לכן נתנבא על כל שאר שורש קין שהם יהיו כהנים לעתיד לבוא עד כאן לשונו עיין שם.
ולכאורה הדבר יפלא איך אמר רבינו זלה"ה לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אלא יחזקאל, והלא הכא קאמר רבי יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לוים ואנא עבדא הבאתי עשרה הפסוקים כנזכר לעיל.
ונראה לי בס"ד אף על גב דאיתא בכמה פסוקים הכהנים הלוים יש לפרש כונת הכתוב שאומר הכהנים והלוים דבשניהם מדבר ואין כונתו לקרות הכהנים בשם לוים ויש כיוצא בזה במקראות כמו אברהם יצחק ויעקב דחסר וא"ו ביצחק וכאלו אמר אברהם ויצחק וכן כאן רצונו לומר הכהנים והלוים ועל שניהם מדבר אך פסוק של יחזקאל דאמר 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק' אי אפשר לפרש דמדבר על שניהם דרצונו לומר והכהנים והלוים דהא קאמר 'בְּנֵי צָדוֹק' ואין הלוים בני צדוק לכן מוכרח לפרש דקרי לכהנים בשם לוים.
ודבר זה הוא מפורש יוצא בלשון רבינו שכתב וזה לשונו ואי אפשר לפרש ולומר שהכהנים וגם הלוים יכנסו לעבוד במקדש לפי שאין הלוים בני צדוק כלל ואיך קראם 'בְּנֵי צָדוֹק' ועוד כי אין עבודה אלא בכהנים ולא בלוים עד כאן הרי מפורש כונת רבינו האר"י ז"ל שאמר לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אלא יחזקאל היינו כי בכל מקום יש לפרש כונת הכתוב לומר הכהנים והלוים אף על גב דלא כתב וא"ו וכמו דאמר אברהם יצחק וישראל, אך כאן אי אפשר לפרש רצונו לומר 'הכהנים והלוים' והרואה יראה במקראות שזכרתי דאיכא מקום שאתה מוכרח לפרשו הכהנים הלוים בוא"ו והוא פסוק נחמיה סימן יו"ד וּשְׁאָר הָעָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם הַשּׁוֹעֲרִים הַמְשֹׁרְרִים (נחמיה י, כט) וכאן מוכרח לפרש הכהנים והלוים בוא"ו דהכהנים אסור להם להיות שוערים ומשוררים ולכן מוכרח לפרש והלוים השוערים המשוררים.
מיהו הא קשיא מה שאמר בירמיה סימן ל"ג וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא יִכָּרֵת אִישׁ מִלְּפָנָי מַעֲלֶה עוֹלָה וּמַקְטִיר מִנְחָה (ירמיה לג, יח) וכאן אי אפשר לפרש והלוים דהא לוי שעבד עבודה חייב מיתה כדאיתא בערכין (ערכין יא:) לֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם (במדבר יח, ג) אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, ואם כן בעל כרחו צריך לפרש דמשתעי בכהנים בלבד וקרי להו לוים, ואם כן איך אמר רבינו ז"ל לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אלא יחזקאל, והא איכא האי קרא דמוכרח אתה לפרשו שקרא את הכהנים בשם לוים?
ויש ליישב דהאי קרא דיחזקאל מפורש יותר משום דקאמר 'בְּנֵי צָדוֹק' אבל אותו פסוק דירמיה סימן ל"ג הוא מדיוקא דהלכתא דקיימא לן שאסור ללוי לעבוד עבודה והכי קאמר רבינו ז"ל לא מצינו בשם מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים להדיה בפירוש אלא יחזקאל הנביא ע"ה.

ועוד אם איתא. דדרשינן קל וחומר גבי בהמה מבכור בהמה טהורה נפטרו לוים דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעה בהמת ישראל: אלמה תנן כו'. בפרק שני (לקמן דף יג.): אלא אמר רבא. גבי בהמה לא דרוש רבנן קל וחומר מדאיצטריך לאקושי בכור בהמה טמאה לבכור אדם דכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה כדלקמן שמע מינה גבי בהמה לא אתייהב למדרש האי קל וחומר והכי קאמר מתניתין כהנים ולוים פטורין הן עצמן מפדיון הבן מק''ו: אם הפקיעה. קדושת פשוטי הלוים את קדושת בכורי ישראל במדבר דין הוא שתפקע קדושת בכורה שבהן כדאמר לקמן בכורי הלוים לא הפקיעו אלא עצמן: בהמה טמאה מנא לן. דנפטרו כהנים מפטר חמור: כל שאינו בבכור אדם. כגון לוים וכהנים דנפטרו מק''ו: לדידך דאמרת בהמתם. דאבהמה נמי קא דריש ק''ו: בן לוי דהוה ליה שה. במדבר דאפקע פטרי חמורים שהיו (לו) במדבר: בין לדידך ובין לרבא. דדרשיתו ק''ו גבי בכור אדם דכיון דדרשת לגבי בהמה כל שכן לגבי אדם דאי לא דרשת ביה קל וחומר אדם מנא לן וכיון דדרשת איכא למיפרך לוי בכור בן חדש דאשכחן גבי פשוט בן לוי חדש דאפקע קדושת בכורות בני ישראל דכולן מבן חדש ומעלה נמנו כדכתיב (במדבר ג) מבן חדש ומעלה ניפקע בכור עצמו ובכורי לוים בני חדש דין הוא שיפטרו עצמן מקל וחומר מפשוטי בני חדש דהפקיעו קדושת בכורי ישראל קל וחומר בני חדש עצמן: בכור פחות מבן חדש. דלא אפקע פשוט דכותיה קדושת בכור ישראל לא יפקע קדושת עצמו ולמה לא נפדו בכסף בכורי לוים שהיו במדבר פחותים מבן חדש: לויה שילדה. מישראל לא תפקע קדושת בכור בנה דהא לא נמנו במדבר אלא זכרים אבל נקבות לא הפקיעו כלום: בפטר רחם תלה רחמנא. לבכור וכיון דרחם דהך לויה הוא אזלינן אחר האם לענין ה' סלעים אי משכחינן דכולן לוים פטורין אפילו פחותין מבן חדש שהיו במדבר שלא הפקיעו בן לויה נמי פטור: ואהרן שלא היה באותו מנין. לא הוא ולא בהמותיו שלא הפקיעו את בכורי ישראל לא יפקע פטרי חמורים דידיה: הוקשו כו'. השתא איפריקו כולהו תיובתא:

דין הוא שתפקיע את של עצמן גרס ואי גרס שתפקע לא גרס את: והא פטרו אינהו קתני. מרישא דקתני והכהנים והלוים פטורין לא קשה מידי דאיכא לפרש פטורין מלקדש פטרי חמוריהן קאמר ולא פטורין הן עצמן אבל פטרו משמע פטרו אינהו: ועוד אם איתא. דדרשינן ק''ו גבי בהמה מבכור בהמה טהורה ליפטרו לוים דהא בהמה דידהו הפקיעה בהמת ישראל הטהורה וא''ת א''כ לקמן דנקט שה א' של בן לוי פטר כמה פטרי חמור של ישראל אמאי לא נקט בהמה טהורה דליכא למימר דבבהמה טהורה לא פטר שה אחד כמה בכורות דטהורות דישראל אלא דוקא בפטרי חמור אבל בטהורה מנו אחד כנגד אחד דקאמר מה שפטרו בהמת לוים של ישראל בין טמאה בין טהורה מבהמת תחת בהמתם נפקא ליה לקמן בהמה אחת תחת בהמות הרבה משמע בין טמאה בין טהורה י''ל ר' חנינא דלקמן נקט מה שיכול לנהוג עכשיו ועוד יש לפרש מתניתין דלקמן אתא מה טעם פודה וחוזר ופודה משום דשה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמור של ישראל במדבר אבל מה שפטר שה אחד של בן לוי במדבר כמה בכורות דטהורה של ישראל לא נהג אלא באותה שעה דעכשיו אין להם פדיון אלא יש בהן קדושת הגוף וא''ת ואביי מאי קסבר אמאי לא עבדי ק''ו בטהורה י''ל קסבר לענין טהורה שיש בהן קדושת מזבח לא שייך למימר פוטרין את של עצמן מק''ו דפוטרין של ישראל דכהנים ולוים קרובים לצד מזבח יותר משל ישראל: אם הפקיעה קדושה של לוים כו'. וא''ת מאי ק''ו הוא זה והלא פשוטי הלוים הפקיעו בכורות ישראל אבל בכורי לוים לא הפקיעו כלום כדלקמן והיכי עביד ק''ו בבכור של לוים שלא מצינו שהפקיעו שום דבר י''ל הכי דייק ק''ו קדושת לויות שהלוי הפקיע קדושת בכורות ישראל א''כ לוי בכור דין הוא שלויות שלו יפקיע עצמו וכן פ''ה ולהכי קאמר לקמן דאין בכור מפקיע בכור לויות של לוי אין מפקיע שתי בכורות של עצמו ובכורות של ישראל וא''ת מ''ט דרבא דלית ליה ק''ו דאביי דבהמה והלא ק''ו גמור הוא ופ''ה היינו טעמא דלא דרשי ק''ו גבי בהמה דאיצטריך לאקושי בכור בהמה טמאה לבכור אדם לגמורי כל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה כדלקמן ש''מ גבי בהמה לא אתייהב למדרש ק''ו ואין הלשון משמע כפירושו דמדקאמר אשכחן אדם בהמה טמאה מנלן משמע דאיצטריך הקישא לאגמורי אבהמה טמאה ולא לגלויי אטהורה דלא עבדי ק''ו ועוד דדילמא איצטריך הקישא לכדדרשינן לקמן בשמעתא דבכור בהמה טמאה לא תחלוק בו בין לדורות בין באותה שעה בשה ולדורות נמי נפקא מינה כההיא דרשא דגמרי מינה פודה וחוזר ופודה כמו שפטר במדבר שה אחד של בן לוי כמה פטרי חמור של ישראל ועוד איצטריך לר' אליעזר דדריש בסוף פרקין (יב:) מה בכור אדם חייב באחריותו אף בכור בהמה חייב באחריותו ונ''ל היינו טעמא דרבא דדווקא באדם שקדושת לויה גורמת הפקעת בכורה שייך לעשות ק''ו אבל בבהמה שאין קדושת השה של לוים גורמת הפקעת בכור בהמה דאין בו קדושה לא שייך למיעבד ק''ו: דין הוא שתפקיע של עצמו. פ''ה לרבא פוטרין דמתניתין איירי בפדיון הבן וקשה דבפטר חמור עסקינן ופר''ת ה''ק מתניתין כהנים ולוים פטורין מפדיון פטר חמור מה טעם דהם עצמן פטורין מק''ו לכן שמעינן בהמה טמאה מדאתקש לאדם ולשון הכי קאמר ק''ק לפי' זה: דלא הוה ליה שה דאפקע לא לפקע. וא''ת מ''מ ק''ו מיהא איתא אם פטר שה של בן לוי פטרי חמורים של ישראל כ''ש (מ''מ) של שאר לוים שלא היה להם שה וי''ל אין זה ק''ו לא אמר הכתוב לקחת בהמה של לוי זה תחת בהמה של לוי אחר אלא תחת בהמת ישראל ומ''מ בדידיה כשיש לו עבדינן ק''ו: בן חדש דאפקע ליפקע. לא קאמר בלוי בכור בן חדש דאפקע בכור ישראל לפקע דאין בכור מפקיע בכור אלא ה''ק בן חדש דיש כח ללויות שבו להפקיע בכורות ישראל ליפקע בכורת עצמו כיון שכיוצא בו בפשוט מפקיע בכורות ישראל אבל אותו שהיה פחות מבן חדש באותה שעה לא תפקיע בכורת של עצמן ואע''פ שאחרי כן נעשה בן חדש וכן לבכורות משם ואילך דכיון דבאותה שעה לא מפקיע גם לדורות כדדריש בסמוך והיו בהוייתן יהו: בפטר רחם תלה רחמנא. פ''ה כיון דרחם דהך לויה הוא [אי] משכחת דלויים כולן פטורין אפי' פחות מבן חדש בן לויה פטור משמע שרצ''ל הך פרכא דבן לוי בשנויא דפטר רחם ובן לוי שהוא בן חדש עד שנויא דהוקשו כל הלוים כולן זה לזה ואין משמע כן אלא לגמרי מתרצא בשנויא דפטר רחם בבן לוי שהוא פחות מבן חדש אין בו שום גריעותא אלא במה שהוא פחות מבן חדש והרי הוא בן לוי וכיון דבפטר רחם תלה רחמנא מה שהוא בן לוי משויהו לוי ואע''פ שאין אביו לוי: ואהרן שלא היה באותו מנין. פ''ה לא הוא ולא בהמותיו שלא הפקיעו בכורי ישראל לא לפקעו בכורה דידיה משמע שרוצה כמו כן להקשות דלא לפקע בכורת' עצמו וא''א לומר כן דלא היה אהרן בכור דמרים גדולה ממנו ג' שנים כדאמר במדרש [ריש פ' שמות] כמו שהיה אהרן גדול ממשה ג' שנים וא''ת מאי קשה ליה מאהרן טפי מג' מאות בכורים של לוים שלא נמנו בהדי כ''ב אלף כדלקמן ויש לומר נהי דלענין כ''ב אלף לא נמנו משום דדיו לבכור שיפקיע עצמו מכל מקום נמנו במנין לוים אבל אהרן לא נמנה כלל: