בכורות ג ע"א

מאי לאו [האם לא] על הבהמה נאמר שאינו רשאי לתיתה בקבלה למחצית עובריה, ובודאי שלא לכל עובריה? ועונים: לא, על העובר. כלומר, מדובר כשהיה עובר במעיה, ואינו רשאי למוכרו. אבל מותר למכור בהמה שאינה מעוברת לעובריה.

ומעירים: דיקא נמי דקתני [מדוייק גם כן ששנינו]: קונסין אותו עד עשרה בדמיו בלשון זכר, משמע שעל העובר מדברים. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא. ואין מכאן ראיה שאסור למכור לגוי בהמה לעובריה.

א ומעירים: ברייתא זו שהבאנו, ששנינו בה: קונסים אותו עד עשרה בדמיו, מסייעא ליה [מסייעת לו] לריש לקיש, שאמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי — קונסין אותו לקנותה מן הגוי עד עשרה בדמיה.

לגוף הענין שואלים: האם "עד עשרה" נאמר דוקא או לאו דוקא [בדיוק או לא בדיוק]? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר ר' יהושע בן לוי: המוכר עבדו הכנעני לגוי — קונסין אותו עד מאה בדמיו, ומכאן שמה שנאמר בבהמה "עד עשרה" — לא בדיוק נאמר. ודוחים: אין להשוות ביניהם, שמא שאני [שונה] עבד, דכל יומא ויומא מפקע ליה [שכל יום ויום שהוא בידי הגוי הריהו מפקיע אותו] ממצו‍ת, ולכן צריך לקנוס אותו יותר.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את דברי ריש לקיש והדיון שעליהם באופן אחר. אמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לגוי — קונסין אותו עד מאה בדמיה. ומתקשים: והרי תנן [שנינו בברייתא]: והנותן לו לגוי בהמה בקבלה, אף על פי שאינו רשאי, קונסין אותו עד עשרה בדמיה, ולא עד מאה!

ומשיבים: במכירה לגוי פסקה מיניה [נפסקת הבהמה ממנו לגמרי], בקבלנות לא פסקה מיניה [אינה פוסקת ממנו לגמרי] אלא חוזרת אליו, ולכן אין קונסים אותו כל כך.

ושואלים: מה שאמר ריש לקיש, שקונסים את המוכר עד מאה בדמיה, האם דוקא או לאו דוקא [בדיוק נאמר או לא בדיוק]? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר ר' יהושע בן לוי: המוכר עבדו לגוי — קונסין אותו עד עשרה בדמיו, נמצא שמה שנאמר בבהמה "עד מאה" — לא בדיוק נאמר. ודוחים: אין מכאן ראיה, שכן שאני [שונה] עבד, שכבר קנסוהו חכמים דלא הדר ליה [שאינו חוזר אליו], שתיקנו חכמים כי המוכר עבדו לגוי — יצא לחירות.

ושואלים: לפי הסבר זה, בהמה מאי טעמא [מה טעם] קנסוהו לקנותה ביותר ממה שקנסוהו בעבד — משום דקא הדרא ליה [שהיא חוזרת אליו], אם כן ניקנסיה טפי חד [שנקנוס אותו רק באחד יותר] כאילו לא היתה חוזרת אליו, כלומר, רק עד פי אחת עשרה בדמיה, ולא עד פי מאה! אלא יש להסביר באופן אחר: במכירת בהמה, שהיא דבר מצוי, קנסו עד מאה בדמיה, אבל עבד — מילתא דלא שכיחא היא [דבר שאינו מצוי הוא], שאדם מוכר עבדו לגוי, וכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן [וכל דבר שאינו מצוי לא גזרו בו חכמים] כל כך, אלא עד עשרה בדמיו.

ב שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: המקבל בהמה מן הגוי להשתתף בוולדותיה, או הנותן לו בהמה בקבלה — חלקו של הישראל קדוש בבכורה. וחכמים אומרים כל זמן שיד הגוי באמצע, כלומר, שיש לו חלק בבכור — הריהו פטור מן הבכורה. אמר ר' יהושע: ושניהם מקרא אחד דרשו, שנאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל" (שמות יג, ב),

רבנן סברי [חכמים סבורים]: "בכור... בבני ישראל" — מקצת בכור משמע, שאפילו מקצת הבכור של ישראל — חייב בבכורה, לכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "כל" — ללמד שאינו קדוש בבכורה עד דאיכא כוליה [עד שישנו כולו] של ישראל.

ואילו ר' יהודה סבר [סבור]: "בכור" — כוליה [כל] הבכור משמע, שדוקא אם כולו של ישראל חייב בבכורה, לכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "כל" — שאפילו כל ש

הוא מן הבכור של ישראל — חייב בבכורה. איבעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] "בכור" — רובא [הרוב] משמע, שאם רובו של ישראל — חייב בבכורה. מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: "כל" משמע למלויי אתא [למלא בא], ללמד שדוקא אם כולו של ישראל חייב. ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה, סבור]: "כל" לגרועי אתא [לגרוע בא], ללמד שאפילו מקצתו חייב.

ג ושואלים: ולדעת חכמים, כמה תהא שותפות של גוי בעובר, ותהא פטורה מן הבכורה? אמר רב הונא: אפילו אין לו אלא אזנו. מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: ולימא ליה [ושיאמר לו] הכהן לגוי: שקיל אזנך וזיל [קח את אזנך ולך]!

ומעירים: איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנושא זה, רב חסדא אמר: אם יש לגוי שותפות בדבר שעושה אותו נבלה כלומר, שאם יינטל ממנו ימות — הריהו פוטר מבכורה, ורבא אמר: אם יש לגוי שותפות בדבר שעושה אותו טריפה שאינו מת מיד אם יינטל, אבל התורה אסרה אותו באכילה מפני שהוא עתיד למות מחמת כן.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? ומשיבים: בשאלה האם טריפה שאסרה התורה חיה, האם היא יכולה להמשיך ולחיות כך לאורך זמן. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי שותפות הגוי בדבר שעושה אותו טריפה פוטרת מן הבכורה, הרי זה משום שהוא קסבר [סבור] שטריפה אינה חיה, ויש לגוי איפוא חלק מהותי בבהמה. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] ששותפות הגוי בדבר שעושה אותו נבלה פוטרת מן הבכורה — הרי זה משום שאינה יכולה לחיות בלא חלק זה, אבל טריפה — חיה.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לפני] רב פפא: הא [זה] שאמר רב הונא, ששותפות הגוי אפילו באזנו של הבכור פוטרת, וזה שאמרו רב חסדא ורבא, שדווקא אם היה שותף בעיקר חייה של הבהמה הרי זה פוטר — לא פליגי [אינם חלוקים], הא [זה] שאמר רב הונא — בו, בעובר, הא [זה] שאמרו רב חסדא ורבא — באמו.

אמר להו [להם] רב פפא: מאי שנא [במה שונה] בו, שדי בשותפות באוזנו — משום דבעינן [שאנו צריכים] לקיים "כל בכור" (שמות יג, טו) וליכא [ואין כאן], באמו נמי [גם כן] בעינן [אנו צריכים] "כל מקנך תזכר" (שמות לד, יט) וליכא [ואין כאן]! אלא, לא שנא [אינו שונה], וכשם שהם חלוקים בעובר כך הם חלוקים באם.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי: ומדוע אם עיקר חייו של העובר בידיו של הגוי הרי זה פוטר מן הבכורה? מאי שנא [במה שונה] הדבר מנפלים, דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו קדשי [שאף על פי שאין להם חיות וכנבילה הם, הריהם קדושים], דאמר מר [שאמר החכם] על הכתוב: "פטר שגר בהמה וכו' הזכרים לה' " (שמות יג, יב) — העובר שגר בבהמה, שמקומו ברחם אמו, ויצא קודם זמנו, גם הוא קדוש בבכורה!

ומשיבים: התם [שם, בנפלים] כיון דלא עריבו בהו [שלא נתערבו בהם] חולין — קרינא בהו [קוראים אנו בהם] בבהמה "כל בכור... בישראל", אבל הכא [כאן], כשיש לגוי חלק בעוברים, כיון דעריבו בהו [שמעורבים בהם] חולין — לא קרינא בהו [אין קוראים בהם] "כל בכור בישראל".

מסופר, פעם אחת ר' אלעזר לא על לבי מדרשא [לא נכנס לבית המדרש], אשכחיה [מצא אותו] את ר' אסי, אמר ליה [לו]: מאי אמור רבנן בי מדרשא [מה אמרו חכמים בבית המדרש]? אמר ליה [לו]:

What, is the baraita not referring to the animal when it prohibits giving it in receivership? If so, the baraita prohibits giving it to the gentile in exchange for half the rights to future fetuses, and certainly giving the gentile rights to all the future fetuses would be forbidden. The Gemara responds: No, it is referring to a case of an existing fetus, as the animal is pregnant, and therefore it is prohibited to sell it. It is permitted to sell to a gentile an animal that is not yet pregnant, for the rights to the fetuses alone.

The Gemara comments: The language of the baraita is also precise, as it teaches: The Sages penalize him up to ten times its value [damav], in masculine form, indicating that it is referring to the fetus and not the mother. The Gemara affirms: Learn from it that this is correct, and it cannot be proven from the baraita that it is forbidden to sell rights to a future fetus to a gentile.

The Gemara comments that the language of the baraita: The Sages penalize him up to ten times its value, supports the opinion of Reish Lakish, as Reish Lakish says: In the case of one who sells large livestock to a gentile, the Sages penalize him, requiring him to repurchase it from the gentile for up to ten times its value.

The Gemara asks: Does the phrase: For up to ten times its value, mean specifically this amount and no more, or does it not mean specifically this amount? The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rabbi Yehoshua ben Levi says: In the case of one who sells his Canaanite slave to a gentile, the Sages penalize him, requiring him to repurchase the slave from the gentile for up to one hundred times its value. It is therefore evident that the phrase: For up to ten times its value, is not precise. The Gemara responds: A slave is different, as each day that he works for the gentile, the gentile restricts him from performing mitzvot. Therefore, one who sells a slave is penalized more severely than one who sells his animal to a gentile.

And there are those who say that there is another version of the previous discussion: Reish Lakish says that in the case of one who sells large livestock to a gentile, the Sages penalize him, requiring him to repurchase it from the gentile for up to one hundred times its value. We learned in a baraita: And in the case of one who gives the gentile an animal in receivership even though he is not permitted to do so, the Sages penalize him by requiring that he purchase the gentile’s portion of the animal for up to ten times its value. This contradicts the statement of Reish Lakish.

The Gemara responds: The penalties in these two cases are not the same, as in a case of a sale, the animal is entirely separated from the Jew, while in the case of receivership, it is not entirely separated from him, as the animal still belongs to the Jew. Therefore, the penalty in this case is not as severe.

The Gemara asks: Does the amount of one hundred times its value stated by Reish Lakish mean specifically this amount and no more, or does it not mean specifically this amount? The Gemara suggests: Come and hear a proof from that which Rabbi Yehoshua ben Levi says: In the case of one who sells his Canaanite slave to a gentile, the Sages penalize him, requiring him to repurchase the slave from the gentile for up to ten times its value. Apparently, the number one hundred is not meant literally. The Gemara responds: A slave is different, since the Sages already penalized the owner in that the slave does not return to him. Since the slave will be emancipated once the master redeems him, it may be that the Sages would not penalize him to such a great extent.

The Gemara challenges: Rather, what is the reason that he is penalized in the case of an animal more so than in the case of a slave? Is it because of the fact that it returns to him? If so, he should be penalized only one additional amount. If the difference is that an animal returns to its owners and a slave does not, then the difference in penalties should be reflective of this, and he should have to purchase the animal for no more than eleven times its value. Rather, the Gemara offers a different distinction: The sale of a slave is an uncommon matter, and the Sages did not issue a decree with regard to an uncommon matter. Therefore, one cannot compare the penalty in the case of selling a slave to the penalty in the case of selling an animal.

§ A previously cited baraita (2b) states that if one receives an animal from a gentile to care for and receives a portion of the offspring in exchange, Rabbi Yehuda holds that the Jew’s portion is sanctified with firstborn status. And the Rabbis say that as long as the ownership of the gentile is involved, i.e., he owns a portion of the firstborn animal, it does not have firstborn status. Rabbi Yehoshua said: And both of them interpreted the same one verse in accordance with their opinions. The verse states: “Sanctify to Me all the firstborn, whatever opens the womb, among the children of Israel” (Exodus 13:2).

The Rabbis hold that the words “the firstborn, whatever opens the womb, among the children of Israel” indicate that even when a Jew owns part of the firstborn, it is subject to the obligations of firstborn status. Therefore, the Merciful One wrote: “All the firstborn,” which teaches that it is not subject to the obligations of firstborn status unless the entire animal is owned by a Jew. And Rabbi Yehuda holds that the words “the firstborn, whatever opens the womb, among the children of Israel” indicate that only if the entire firstborn is owned by a Jew would it be subject to the obligations of firstborn status. Therefore, the Merciful One wrote the word “all” to demonstrate that even if any amount of the animal belongs to a Jew, it has firstborn status.

If you wish, say instead that everyone agrees that the words “the firstborn, whatever opens the womb, among the children of Israel” indicate that if the majority of the animal belongs to the Jew, it is subject to the obligations of firstborn status. One Sage, i.e., the Rabbis, holds that the word “all” indicates that it comes to fill the Jewish portion of ownership, meaning that it has firstborn status only if the entire animal belongs to a Jew. And one Sage, i.e., Rabbi Yehuda, holds that the word “all” comes to detract from the necessary Jewish ownership, indicating that the animal has firstborn status even if it is partially owned by a Jew.

§ The Gemara asks: And according to the Rabbis, how much should the gentile’s partnership in the animal be in order for it to be exempt from being counted a firstborn? Rav Huna says: It is sufficient even if the gentile owns only its ear. Rav Naḥman objects to this: Let the animal have firstborn status, and let the priest say to the gentile: Take your ear and go, as a blemished firstborn animal belongs to the priesthood.

It was stated that the amora’im engaged in a dispute concerning this question: Rav Ḥisda says that if the gentile is a partner in an item, i.e., a part of the body, that renders the animal a carcass, meaning if that limb were removed the animal would die immediately, the animal is exempt from the obligations of firstborn status. And Rava says it is exempt if the gentile is a partner in an item that if removed renders the animal a tereifa, meaning the animal will die but not immediately.

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara answers that they disagree about whether a tereifa can live for an extended period of time. According to the one who says that a gentile’s partnership in an item that renders the animal a tereifa exempts him from the obligations of firstborn status, it is because he holds that a tereifa cannot live, and therefore the gentile owns an essential portion of the animal. And according to the one who says that the gentile must be a partner in an item that renders the animal a carcass, this is because he holds that it cannot live without this part, but a tereifa can live for an extended period of time without those missing limbs.

The Sages said before Rav Pappa: That which Rav Huna said, that even if the gentile’s share of the animal is only its ear it does not have firstborn status, and that which Rav Ḥisda and Rava said, that the animal does not have firstborn status only if the gentile is a partner in the primary limbs of the body on which its life is dependent, do not disagree. This ruling of Rav Huna is referring to it, i.e., the fetus, while that ruling of Rav Ḥisda and Rava is referring to its mother.

Rav Pappa said to them: What is different about the case of the fetus, where owning a portion of its ear exempts the Jew from the obligations of firstborn status? It is because we require the fulfillment of the verse “all the firstborn,” i.e., that all of it be owned by the Jew, and that is not the case. If so, with regard to its mother as well we require the fulfillment of the verse: “From all your livestock you shall take the males” (Exodus 34:19), which also indicates that all the livestock, including the mother, must belong to the Jew, and this is not the case. Rather, there is no difference, and they disagree both in the case of the fetus and in that of the mother.

Mar bar Rav Ashi objects to this: Why does gentile partnership in an essential limb of the fetus exempt the Jew from the obligations of firstborn status? In what way is this animal different from non-viable newborns, which are sacred even though they are not viable? As the Master said in reference to the verse: “Every firstborn that emerges from [sheger] an animal” (Exodus 13:12), any fetus that dwells [shegar] inside an animal, i.e., inside the mother’s womb, even one that is non-viable, is also sanctified as a firstborn.

The Gemara responds: There, in the case of non-viable newborns, since there is no non-sacred element mixed in with them, we apply to the animal the phrase “all the firstborn.” But here, in the case where a gentile owns a portion of the fetuses, since a non-sacred element is mixed in with them, we do not apply to them the phrase: “all the firstborn.”

The Gemara relates that one day Rabbi Elazar did not enter the study hall. Rabbi Elazar then found Rabbi Asi, and said to him: What did the Sages say in the study hall? Rabbi Asi said to him: