חולין קלה ע"ב

חולין קלה ע"ב - Steinsaltz

The Gemara asks further: And how do the Rabbis respond to Rabbi Ilai’s claim? The Gemara answers: The Rabbis do not accept that the conjunction “and” goes back and combines the two matters together, as, if that were so, let the Merciful One write neither “and” nor “the first.”

The Gemara asks: And how does Rabbi Ilai respond to this contention? The Gemara answers that Rabbi Ilai would say that the first sheared wool and teruma are essentially different obligations, as the first sheared wool is merely a monetary obligation with no inherent sanctity. By contrast, it is prohibited for non-priests to partake of teruma. Since this case of the first sheared wool involves only sanctity that inheres in its value, and that case of teruma referred to in the beginning of the verse involves inherent sanctity, the verse separated them through the repetition of the term “the first,” and then the verse went back and combined them through the term “and,” so that their halakhot could be derived from one another.

The Gemara provides an alternative explanation as to why the Rabbis do not derive the exemption of sheep owned in partnership with a gentile from the case of teruma. If you wish, say instead that with regard to teruma, the Rabbis hold that one who owns produce in partnership with a gentile is in fact obligated, as it is taught in a baraita: If there were a Jew and a gentile who purchased a field in partnership, the produce grown in that field is considered to be untithed produce, which is subject to the halakhot of terumot and tithes, and non-sacred produce, which is exempt from the requirements of terumot and tithes, mixed together; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabban Shimon ben Gamliel says: The portion of the Jew is obligated in teruma and tithes, but the portion of the gentile is exempt.

The Gemara explains the inference. They disagree only with regard to the following issue: That one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that there is retroactive clarification, which means that when they divide the produce it will be clarified who owned which produce from the outset; and one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that there is no retroactive clarification, and because it grew in a mixed state, it retains that status even after they divide the produce. But with regard to produce that a Jew owns in partnership with a gentile, everyone agrees that it is obligated in teruma.

The Gemara presents an alternative explanation of Rabbi Ilai’s opinion: If you wish, say instead that Rabbi Ilai does not derive only the exemption of sheep owned in partnership with a Jew from the term “your flock” while he derives the exemption of sheep owned in partnership with a gentile from the term “your grain.” Rather, according to Rabbi Ilai both exemptions are derived from the term “your flock.”

The Gemara explains why both exemptions can be derived from a single phrase: With regard to partnership with a gentile, what is the reason that one is exempted from the obligation of the first sheared wool? It is due to the fact that the sheep is not exclusively his. In the case of a partnership with a Jew too, the sheep is not exclusively his. The Gemara asks: And what do the Rabbis reply to this claim of Rabbi Ilai? The Gemara answers: The Rabbis hold that partnership with a Jew cannot be compared to partnership with a gentile, as a gentile is not obligated in the mitzva of the first sheared wool, whereas a Jew is obligated.

§ Rava said with regard to the dispute between the Rabbis and Rabbi Ilai: Although Rabbi Ilai holds that two partners who own a sheep are exempt from the first sheared wool, he concedes that jointly owned produce is obligated in teruma. This is the halakha even though it is written with regard to teruma: “Your grain” (Deuteronomy 18:4), using the singular pronoun, from which one may infer that with regard to yours, yes, one is obligated, whereas with regard to that which is owned in partnership, the partners are not obligated.

The Gemara explains that the joint owners of produce are nevertheless obligated in teruma, as the Merciful One writes: “There will I require your terumot” (Ezekiel 20:40). The use of the plural pronoun in this verse indicates that even partners who own produce are obligated in teruma. The Gemara asks: But if so, why do I need the term: “Your grain,” using the singular pronoun? The Gemara answers: This serves to exclude produce owned in partnership with a gentile.

Similarly, with regard to ḥalla, the portion of dough that one is required to separate and give to a priest, Rabbi Ilai concedes that joint owners are obligated in this mitzva, even though one could claim otherwise, as it is written: “Of the first of your dough you shall set apart a cake for a gift” (Numbers 15:20), and it is possible to say that one should derive a verbal analogy between the term “the first” in this context and the term “the first” from the first sheared wool: Just as there, with regard to the first sheared wool, if the sheep are owned in partnership the owners are not obligated, so too here, with regard to ḥalla, if the dough is owned in partnership they are not obligated. Nevertheless, the Merciful One writes: “Your dough,” using a plural pronoun, indicating that even joint owners of dough are obligated to separate ḥalla.

The Gemara challenges: But according to this claim, the reason joint owners of dough are obligated to separate ḥalla is that it is written “your dough,” using a plural pronoun. It can be inferred from here that were that not the case I would say that they are exempt, as derived by a verbal analogy between the term “the first” mentioned with regard to ḥalla and the term “the first” from the first sheared wool. On the contrary, one should derive a verbal analogy between the term “the first” with regard to ḥalla and the term “the first” from teruma: Just as the obligation to separate teruma applies to produce owned in partnership, so too, the obligation to separate ḥalla applies to dough owned in partnership. It is preferable to compare ḥalla to teruma, because their halakhic status is similar in that they are both prohibited to non-priests. If so, the inference from the term “your dough” is unnecessary.

The Gemara explains: It is indeed so; the obligation of produce owned in partnership in the case of ḥalla is derived from the case of teruma. But if so, why do I need the term “your dough”? This teaches that the quantity of dough to which the obligation of ḥalla applies is equivalent to the quantity of your dough, i.e., the quantity of dough kneaded daily by the Jewish people when they were in the Sinai Desert, when the mitzva was given. This is one omer for each person (see Exodus 16:16), which is a tenth of an ephah (see Exodus 16:36).

Likewise, with regard to pe’a, produce in the corner of the field that is left for the poor, Rabbi Ilai concedes that the joint owners of produce are obligated, even though it is written in the verse cited below: “Your field [sadekha],” using a singular pronoun, from which it can be inferred that with regard to your field, yes, one is obligated, whereas with regard to that which is owned in partnership, one is not obligated. The reason is that the Merciful One writes: “And when you reap [uvekutzrekhem] the harvest of your land, you shall not entirely reap the corner of your field” (Leviticus 19:9). The term “when you reap” uses the plural pronoun, which indicates that even partners of land are obligated in pe’a. The Gemara asks: But if so, why do I need the term “your field” in the singular? The Gemara answers: This serves to exclude land owned in partnership with a gentile from the obligation of pe’a.

Similarly, with regard to the firstborn status of a male firstborn kosher animal, Rabbi Ilai concedes that jointly owned animals are sanctified, even though it is written: “All the firstborn that are born of your herd [bivkarekha] and of your flock [tzonekha] that are male you shall sanctify to the Lord your God” (Deuteronomy 15:19). Once again it might have been inferred from the singular pronoun in the terms “your herd” and “your flock” that your firstborn, yes, are sanctified, but the firstborn that is owned in partnership is not sanctified.

Therefore, the Merciful One writes: “And there you shall bring there your burnt offerings, and your peace offerings, and your tithes, and the gift of your hand, and your vows, and your gift offerings, and the firstborn of your herd [bekarkhem] and of your flock [tzonekhem]” (Deuteronomy 12:6). The pronouns in the terms “your herd” and “your flock” in this verse are in the plural, which indicates that firstborn animals owned in partnership are sanctified. The Gemara asks: But if so, why do I need the terms “your herd” and “your flock” (Deuteronomy 15:19), where the pronouns are in the singular? The Gemara again answers: This serves to exclude animals owned in partnership with a gentile, which are not sanctified.

Likewise, with regard to a mezuza, Rabbi Ilai concedes that the house of two partners is obligated, even though it is written: “And you shall write them upon the doorposts of your house [beitekha]” (Deuteronomy 6:9), with a singular pronoun, from which one might have inferred that with regard to your house, yes, it is obligated, whereas a house owned by two people in partnership is not obligated. Consequently, the Merciful One writes with regard to the mitzva of mezuza: “So that your days may be multiplied, and the days of your children” (Deuteronomy 11:21). The use of the plural pronoun in the terms “your days” and “your children” in this verse indicates that partners are obligated in the mitzva of mezuza. The Gemara asks: But if so, for what purpose does the term “your house [beitekha]” come? The Gemara answers: It is necessary for that which Rabba derived, as Rabba said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלה - ב

ורבנן אמרי לך: אי סלקא דעתך שהוקשו זה לזה לא נכתוב רחמנא לא וי"ו ולא "ראשית". ולמה כתב רחמנא "ראשית" להפסיק הענין והוצרך לכתוב שוב וי"ו לערביה?

ורבי אלעאי אמר לך: איידי דהאי - ראשית הגז - קדושת דמים היא, דחיוב ממונא בעלמא הוא [וקדושה לאו דווקא, דאין בה קדושה כלל, רש"י], והאי - תרומה ^[1] - קדושת הגוף היא, שהרי אסורה לזרים, להכי פסיק להו קרא, והדר ערבי להו למילף בהיקש דשותפות עובד כוכבים פטור.

ואיבעית אימא: לא תקשי לרבנן דנילף שותפות עובד כוכבים בראשית הגז מהאי דפטור בתרומה, דשותפות עובד כוכבים בתרומה רבנן חיובי מיחייבי!

דתניא: ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות - הרי טבל וחולין מעורבין זה בזה. שאין חלקו של הישראל פטור מתרומה, והוי חלקו טבל המעורב בחלק החולין של העובד כוכבים ^[2], דברי רבי. רבי שמעון בן גמליאל אומר: לאחר שמחלקין ביניהם את התבואה, חלקו של הישראל חייב בתרומה, ושל עובד כוכבים - פטור.

עד כאן לא פליגי רבי ורבי שמעון בן גמליאל אלא דמר - רבי שמעון בן גמליאל - סבר יש ברירה, ואמרינן שלאחר החלוקה הוברר מהו חלקו של הישראל ומהו חלקו של העובד כוכבים, ולהכי חלק הישראל חייב וחלק העובד כוכבים פטור. ומר - רבי - סבר אין ברירה, וגם אחר החלוקה מעורבין חלק הישראל וחלק העובד כוכבים. אבל שותפות דעובד כוכבים, דברי הכל דחייבת! ^[3] ואי בעית אימא: לא תדחוק למימר לרבי אלעאי דאתקש ראשית הגז לתרומה מהא ד"וי"ו" ערביה, אלא תרוויהו - שותפות ישראל ושותפות עובד כוכבים - לרבי אלעאי מ"צאנך" נפקא! דהא שותפות עובד כוכבים מאי טעמא פטור - משום דלא מיחדא ליה לישראל, שותפות דישראל נמי לא מיחדא ליה ^[4].

ורבנן אמרי לך: ליכא למילף דשותפות ישראל פטור מדכתיב "צאנך". דבשלמא עובד כוכבים, לאו בר חיובא הוא, ואם כן שאני מישראל, ולהכי לא חשיב "צאנך" אי אית לישראל שותפות בהדיה, דלא קרינן לתרוויהו בלשון יחיד, כיון דלא תרוויהו בני חיובא נינהו. אבל שותפות ישראל דבר חיובא הוא, קרי ביה "צאנך". דכל ישראל, שכולם בני חיובא, נקראים בלשון יחיד.

אמר רבא: מודה רבי אלעאי בתרומה דשותפות ישראל דחייבת ^[5]. דאף על גב דכתיב "דגנך", דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, הדר כתב רחמנא "תרומותיכם" ^[6] לשון רבים, דמשמע דשותפות נמי חייב.

ואלא האי דכתיב "דגנך" למה לי?

למעוטי שותפות עובד כוכבים! וכן מודה רבי אלעאי בחלה. ^[7] דאף על גב דכתיב בה "ראשית", ואיכא למימר דנילף גזירה שוה "ראשית" - "ראשית" מראשית הגז, מה להלן בראשית הגז - דשותפות לא, אף כאן בחלה - דשותפות לא, כתב רחמנא "עריסותיכם" דמשמע דאף שותפות חייבת ^[8].

ומקשינן: אלא טעמא דכתיב "עריסותיכם" ^[9], משום הכי אמרינן דשותפות חייב, הא לאו הכי, הוה אמינא נילף ראשית ראשית מראשית הגז לפטורא? הא אדרבה, נילף מתרומה לחיובא!

ואמרינן: הכי נמי, באמת לא בעינן קרא ד"עריסותיכם" למילף חיובא דשותפות.

אלא "עריסותיכם" למה לי? למילף דשיעור עיסה החייבת בחלה היינו כדי עריסותיכם של עכשיו, כשיעור עיסה שהיתה במדבר בזמן שניתנה תורה, והיינו עומר לגולגולת שהוא עשירית האיפה.

וכן מודה רבי אלעאי בפאה, דאף על גב דכתיב "שדך" דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "ובקצרכם את קציר ארצכם" דמשמע דשותפות נמי חייב ^[10].

ואלא "שדך" דכתיב, למה לי?

למעוטי שותפות עובד כוכבים!

ומודה רבי אלעאי נמי בבכורה, דאף על גב דכתיב "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך", דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "ובכורות בקרכם וצאנכם" דמשמע שותפות ^[11].

ואלא "בקרך וצאנך" למה לי?

למעוטי שותפות עובד כוכבים!

ומודה נמי במזוזה, דאף על גב דכתיב בה "ביתך", דמשמע דידך - אין, דשותפות - לא, כתב רחמנא "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" דמשמע נמי שותפות.

ואלא "ביתך" דכתב קרא, למאי אתא? ^[12]

הערות

^[1] רש"י [ד"ה תרומה] פירש "ממונא בעלמא, וקדושה לאו דוקא" וכן נפסק בשו"ע [סי"ד] ראשית הגז חולין לכל דבר, וציין בבאר הגולה מקורו מסוגיא דלעיל [קלא:] לגבי מתנות שנכללו ב"כל דבר שאינו בקדושה, וכ"כ הגר"א [ס"ק כא]. אך רס"ג [עשה צא] כתב קדש ראשית גזך, וכן פירש הערוך [ערך זכר] בשם רבינו חננאל מה שאמרו לקמן [קלו:] שראשית הגז שוה לבכור "בקדושה" דהיינו שאין מקדשין אלא הן לבדן, שלא כמעשר שמקדש לפניו ולאחריו [ודלא כרש"י ריש קלז.]

^[2] רש"י [ד"ה טבל] כתב שתקנתו לעשר ממקום אחר על חלקו, או שיעשו מיניה וביה על חלקו ויטול פי שנים וממה נפשך עולה בכך גם מחלקו והיינו שלפני החלוקה נחשבים כשותפין בכל חלק שבחיטה, ואחר שחלקו נחשב שיש בודאי ביד כל אחד חלק של הישראל וחלק של הנכרי. וביש"ש [סי' ב] כתב שכאן חזר בו רש"י מדבריו בגיטין [מז:] שאי אפשר לעשר מיניה וביה שמא לא עלה בידו אלא חלק עכו"ם הפטור. וכדבריו שם נקטו תוס' והרשב"א שם, וריטב"א ותוס' רא"ש בסוגיין. וטעמם, שקודם החלוקה נחשב שיש לכל אחד חלקו המסויים, ואחר שחלקו, כיון שאין ברירה אין אנו יודעים כמה הגיע מכל חלק לכל אחד, וראה להלן [קלו. הערה 1]. ונפקא מינה במחלוקת זו ללקות על אכילת טבל זה לפני חלוקתו, שאילו נחשב כחצי ודאי שלו, נמצא שהאוכל שני כזיתים ילקה, אך אילו ספק כמה עלה בידו, אי אפשר ללקות עליו גם קודם חלוקה, כי מסתבר שאין חילוק בין הספק אחר חלוקה לקודם חלוקה ושמא לא עלה בידו כזית. וראה מעדני ארץ תרומות [פ"א ה"כ אות ד]. וראוה שנשאר דינם כפי שהיה, שהרי אילו קודם החלוקה היתה שותפותם בכל חלק בחטה אם כן אף שיש ברירה כשיחלקו יהיה דינם כלקוחות. ובהכרח שמתחילה היה לכל אחד חצי מסוים, וראה קובץ שיעורים ביצה [אות לח] ואכמ "ל.

^[3] הרמב"ם [פ"א מתרומות ה"כ] פסק ששותפות עכו"ם חייבת בתרומה, וכתבו הכסף משנה והגר"א [יו"ד של"א סקכ"ד] שמקורו מסוגיין דמפקינן ששותפות עכו"ם לדברי הכל חייבת. וראה ש"ך [שם ס"ק יט] שביאר כרש"י שאינה מתמטעת מ"דגנך" משום שחולקין את הדגן במדה, ונחשב חלקו של הישראל "דגנך" בפני עצמו. ובמעדני ארץ [שם] תמה הרי החידוש בסוגיין הוא רק אם יש קנין לעכו"ם בגא"י להפקיע מיד מעשר, וקמשמע לן שבכל זאת חייב על חלק הישראל בפירות, אך להלכה שאין לעכו"ם קנין בא"י להפקיע מידי מעשר, הרי פשיטא ששותפות עכו"ם אינה פוטרת. [וגם לענין "דיגון" אין נפ"מ, כי דיגון עכו"ם פוטר אף בשל ישראל, ואילו דיגון ישראל מחייב גם בשל עכו"ם].

^[4] הרמב"ם לא הזכיר דין שותפות עכו"ם בראשית הגז, וראה לעיל [ע"א הערה 23] בשם מנחת חנוך שפסק כרבי אלעאי וסבר שדינו שוה לשותפות ישראל, שאם יש שיעור חיוב לכל אחד בפני עצמו, הישראל חייב ואם לא פטור משום חסרון שיעור. ובאמרי בינה [או"ח ח ד"ה לכך] נקט שהרמב"ם פוסק כרבנן שפטרו שותפין, ולכן מצריך שיעור לכל אחד בפני עצמו, ובשותפות עכו"ם מספקא ליה אם לסמוך על דרשת הספרי [פרשת קרח] "ראשיתם זו ראשית הגז" שמשמע כי גם שותפין חייבין, ומספק פטר שותפות ישראל כשאין לכל אחד כשיעור. ובאור שמח [ה"א] כתב ששותפות נכרי נלמדת בגז"ש ראשית ראשית מחלה, והיינו באופן שיש שיעור לישראל בפני עצמו, שבאופן זה חייב בחלה, וה"ה בראשית הגז, ו"צאנך" מיותר למעט שותפות ישראל. ובחזון יחזקאל [פאה פ"ב ה"ט] כתב שלשון הרמב"ם "השותפין חייבין" שייך רק בישראלים שהחיוב חל על שניהם, ואין הרמב"ם מזכיר דין שותפות עכו"ם במקום שהיא פטורה, אלא רק במקום חיובה. ובאבי עזרי [פ"ו ממזוזה הי"ב] כתב שהרמב"ם פוסק כרבי אלעאי רק בסברתו ששותפות אינה נחשבת "מיוחד לך" ובאופן שאין חילוק בין שותפות עכו"ם לישראל, כגון שאין שיעור בשל ישראל. אך כשיש לכל אחד שיעור גם בשותפות עכו"ם ישראל חייב על חלקו ודלא כרבי אלעאי, והיינו כדעת רבא וכדלהלן. [ודלא כמנחת חנוך שנקט כי רבי אלעאי מודה לחייב אפילו בשותפות עכו"ם כשיש לכל אחד כשיעור]. ונקט שלפי לישנא בתרא רבי אלעאי מודה ששותפות עכו"ם אינה פוטרת בתרומה, ורק בראשית הגז נחלק וסבר שפוטרת אפילו בשותפות ישראל ואפילו שיש לכל אחד חלק.

^[5] באבי עזרי תמה, הרי רק לפי לישנא קמא יש הכרח שרבי אלעאי חולק על הברייתא וסובר דילפינן מתרומה ששותפות עכו"ם פוטרת, [ולכן למד מ"צאנך" לפטור רק בראשית הגז בשותפות ישראל] אך ללישנא בתרא ש"צאנך" מלמד לפטור בין בשותפות עכו"ם ובין בישראל, [וכך נקט רבא כמבואר בתוד"ה אמר] אין הכרח שרבי אלעאי חולק בתרומה [שהרי גם רבנן מודו שיש חילוק בין ראשית הגז לתרומה וכפרש"י לעיל] ואם כן למה נקט רבא בפשטות שרבי אלעאי סובר ש"דגנך" פוטר שותפות עכו"ם בתרומה. והעלה מכך שרבא סובר כי הברייתא שחייבה שותפות עכו"ם בתרומה היא דעה שלישית במחלוקת רבי אלעאי ורבנן, וסברה שבאופן שיש בחלק הישראל כשיעור חיוב אין שותפות עכו"ם פוטרתה, ולכן אינה פוטרת בתרומה שחיובה בכל שהוא, ואילו מחלוקת רבי אלעאי ורבנן היא באופן שיש שיעור חיוב, שלרבי אלעאי פטור גם כשיש לישראל שיעור בחלקו, משום שאינו "צאנך" המיוחד לך, ועל כך אמר רבא שגם הוא מודה כי רק בשותפות עכו"ם פטור, אך בישראל נאמר "תרומותיכם". ופסק הרמב"ם כהבנת רבא בדעת הברייתא, שכשיש שיעור חיוב אפילו שותפות עכו"ם אינה פוטרת [וראה חזו"א רב ס"ק ג]. אולם מדברי הגר"א [ש"ל סק"ה שכתב כי בשותפות עכו"ם נחלקו רבי אלעאי ורבנן, הוכיח שביאר את דברי רבא על לישנא קמא, וסבר שרבנן חייבו בתרומה משום שאין לה שיעור לחיוב ובכל אופן יש לישראל כדי שיעור לתרומה ולפיכך גם בראשית הגז יתחייב כשיש לו כשיעור, ורבי אלעאי שחולק בראשית הגז שיש לו שיעור הוא הדין שיחלוק בתרומה, ועל כך אמר רבא שבשותפות ישראל בתרומה חייב דכתיב תרומותיכם.

^[6] הרמב"ם [פ"ד מתרומות ה"ח] כתב, פירות השותפין חייבין בתרו"מ שנאמר מעשרותיכם, ובלבוש [עט"ז שלא] כתב דגבי תרומה כתיב תרומותיכם וגבי מעשר כתיב מעשרותיכם, ותמוה למה השמיט הרמב"ם "תרומותיכם" האמור לגבי תרומה. ובאמרי בינה [או"ח ח] תמה למה לי קרא, והרי כבר פסק הרמב"ם [פ"א ה"כ] שאפילו בשותפות עכו"ם חייב. וכתב ליישב שדעת הרמב"ם כרבנן, וסבר שלחיוב ראשית הגז צריך שיהיה לכל אחד שיעור בפני עצמו, ולכן הוצרך לומר שבתרומה יש חידוש מקרא ששני השותפין מתחייבים בשיעור אחד. [ואף שאין שיעור להפרשת תרומה, כיון שיש שיעור בנתינה הוצרך קרא לחדש ששיעור אחד עולה לשניהם]. וראה עוד בהערה הבאה. והרשב"א [בפסקי חלה שער ב] פסק כמסקנת הסוגיא לר' אלעאי ששותפין פטורין מתרו"מ, וראה בדרך אמונה [צה"ל רד] שדן בדבריו אם חייבין מדרבנן. ולהלן [קלו.] נרחיב בזה.

^[7] בחלה [פ"ג מ"ה] שנינו העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל שיעור פטורה מן החלה, וביאר הר"ש שמדובר בשותפות, ומה שפטרו בסוגיין שותפות עכו"ם מחלה, היינו באופן שאין בחלקו של ישראל כשיעור [והוצרך הפסוק להשמיענו שאין שיעור העיסה מועיל לחייב את השותף בה, אלא אם כל השותפין חייבין בחלה]. וכן כתב הרא"ש [הלכות חלה סי' ו] ורבינו ירוחם [נתיב ח"א כ"ג] ובשו"ת הרשב"א [ח"א תקכ"ו] וכבר תמהו הגר"א [של סק"ה] ומעדני יו"ט [שם אות ס] שלא נזכר בסוגיין נידון שותפות עכו"ם בחלה אלא רק בתרומה, ואילו הכוונה ללמוד לחלה מדברי רבא בתרומה, אם כן אף כשיש לישראל שיעור חיוב בפני עצמו יפטר. שהרי בתרומה חיובו בכל שהוא, ופטור. וכבר תמה כן מהרי"ט אלגאזי [חלה אות י (ו)] והוכיח מדברי רש"י, שחילק בין תרומה לראשית הגז, שדגן חולקים במדה ואילו בצאן יש חלק לנכרי בכל בהמה. ולא כתב שחיוב הישראל משום שיש לו בתרומה חלק בשיעור והמיעוט בראשית הגז הוא כשאין לו שיעור, ובהכרח ששותפות עכו"ם פוטרת אפילו כשיש לישראל שיעור בפני עצמו, ובחלה חייב כמו בתרומה שחולקים במדה. ואמנם בספר התרומה [סי' פג] למד מסוגיין ששותפות עכו"ם פטורה אפילו אם יש בחלק הישראל כשיעור, והיינו באופן שקנו בשותפות את הקמח ויש לנכרי חלק בכל מקום בעיסה. ומה ששנינו שהישראל חייב הוא דוקא כשקנה כל אחד את קמחו בפני עצמו והשתתפו רק בעיסה. וכן כתבו באור זרוע [רלז] ובהגהות מימוניות, ור"י קורקוס [פ"ו ה"ז] והביאום הב"י והב"ח [יו"ד ש"ל] ובחלת לחם ביאר טעמם, שאינה נחשבת "שותפות" אלא כשיש לנכרי בעלות בכל משהו בעיסה, והיינו רק כשקנו קמח יחד, אך באופן שכל אחד מביא קמח משל עצמו אין זו "עיסת שותפין", אלא תערובת חיוב ופטור. והוסיף בספר התרומה, שחילוק זה נצרך רק לדברי רבא ללישנא בתרא, אך לפי לישנא קמא כשם ששותפות עכו"ם חייבת בתרומה, כך עיסת שותפות שיש בה שיעור חייבת, ומה שהוצרך שיהא בה שיעור הוא משום שאי אפשר ללמוד מתרומה אלא לכדי שיעור, שהרי בתרומה תמיד יש שיעור, כי חיובה בכל שהוא. כך ביארו מהרי"ט אלגאזי [שם] וביאור הגר"א, וראה חזו"א [ליקוטים ז, ג]. וכן משמע בקרית ספר [ביכורים פ"ו] שכתב שאם יש בחלק הישראל שיעור חייב כשותפות בתרומה שאין נכרי פוטר כי אין שיעור לתרומה. אך בתשב"ץ [שצא] משמע שבכל אופן שיש לו שיעור חייב, ואפילו אם הנכרי שותף בכל חלק, והיינו כהר"ש, שסוגיין באופן שאין לו שיעור.

^[8] הרמב"ם [פ"ו ה"ו] כתב סתם "עיסת שותפין חייבת בחלה" וכבר הבאנו [בע"א הערה 22] שהאחרונים למדו מדבריו דהיינו אפילו אם אין בה שיעור לכל שותף בפני עצמו. וכן כתבו בספר התרומה [שם] והרשב"א [פסקי חלה ש"ב פ"א] וריטב"א [סוכה לה.] וראה שם שביארנו כי סברא היא שיצטרפו החלקים לשיעור, כי החיוב על העיסה, והצירוף תלוי בכלי ואחר הצירוף כל משהו ממנה חייב בפני עצמו. אולם מדברי תוס' בסוכה [לה. ד"ה אתיא] משמע שדוקא אם יש לכל שותף חלק כשיעור חייב בחלה, וכן הביאו בעל התרומה [שם] והסמ"ג [עשין קמא] בשם ר"י הזקן, וביארו שמה ששנינו העושה עיסה עם "הנכרי" אינו בא למעט שותף ישראל, אלא לומר שאפילו בשותפות עכו"ם אם יש לישראל חלק כשיעור חייב. וראה בכפות תמרים [שם] ואבי עזרי [פ"ו מבכורים ה"ג] וזכרון שמואל [סי' ט] שדחו את הראיה מתוס' בכמה אופנים. וראה חזו"א [דמאי יב ס"ק ד']. והרשב"א [שם] והתשב"ץ [פג] הביאו שיש אומרים כי למסקנת סוגיין עיסת השותפין פטורה מדאורייתא אפילו כשיש לכל אחד מהשותפין חלק כשיעור, ולמדו שחיוב השותפין בחלה אינו מסברא אלא נלמד בגזירה שוה "ראשית-ראשית" מתרומה, ולמסקנא שרבי אלעאי פוטר מתרומה אף שחיובה בכל שהוא, נמצא שגם עיסת שותפין תפטר מחלה, ובהכרח שחיובה רק מדברי סופרים, או שאין הלכה כרבי אלעאי, והמשנה בחלה כרבנן. וראה ר"י קורקוס [פ"ו ה"ו] אך הרשב"א דחה שגם למסקנא חייבין מסברא, ואין צריך קרא לחלה.

^[9] בבבא בתרא [קלז:] אמרו שאחד מהיורשים שנטל אתרוג ואין לאחיו כנגדו, אינו יוצא בו שנאמר לכם ומשמע שיהא כולו שלכם. והקשה רשב"ם מסוגיין שלמדו מ"עריסותיכם" ו"תרומותיכם" לרבות של שותפין, ותירץ שאילו היה כתיב בו "הדרכם" היה כשר בשותפות, אך "לכם" משמע שיהא כולו שלכם - של בעליו. ותוס' [סוכה כז:] כתבו ש"לכם" לא נכתב כלשון רבים אלא כהמשך לתחילת הפסוק "ולקחתם", ולפיכך אינו מרבה שותפין. [אך בשו"ת הרא"ש [לה, ב] כתב שיוצאין באתרוג השותפין]. ומהרי"ט אלגאזי [קהלת יעקב ח, קעט] תמה על קושייתם שהרי כל דברי רבא בסוגיין הם לשיטת רבי אלעאי שממעט שותפין מלשון יחיד ומרבה מלשון רבים. אך לרבנן אין חילוק בין לשון יחיד לרבים, ותירץ שרבנן לא נחלקו על רבי אלעאי אלא במצוה שאפשר לקיים אותה בשותפות, אך מצוה שכל אחד צריך לקיימה בפני עצמו כנטילת אתרוג, ודאי יש חילוק אם נאמרה בלשון רבים או יחיד. ובמנחת ברוך [צה] תמה שהרי בבכורות [נו.] מיעטו בהמת שותפין "מיהיה לך" והעמידה הגמרא את המיעוט לגבי מעשר בהמה, שהרי בכור איתא בשותפות, והיינו רק כרבנן, שהרי רבי אלעאי להלן פוטר בהמת שותפין בבכורה. ומוכח שלשון יחיד ממעט גם במצווה שמתקיימת בשותפות. והוסיף לתמוה על רשב"ם ותוס' שהרי עדיף היה להם להקשות למה מיעטו שותפין מ"לכם" אף שלא מיעטום מ"צאנך" ומ"דגנך". [וכן הקשה היש"ש על הסוגיא ביומא שציידה למעט בית שותפין ממזוזה מדכתיב "ביתך" ולכן הוצרך ריבוי מ"אחוזתכם" והרי רבנן אינם ממעטים שותפין מלשון יחיד. וראה בסמוך הערה 9]. עוד תמה שבמסקנת סוגיין [קלו.] רבי אלעאי ממעט שותפין אפילו במקום שנאמר לשון רבים, ופוטר בהמת שותפין מבכורה וכדו', ורבנן לא מיעטו אפילו מלשון יחיד, ונמצא ש"לכם" אינו ממעט כלל, [וגם "אחוזתכם" לא יועיל לרבות]. והעלה מכך שרבנן לא דרשו ש"צאנך" משמעותו "שלך", אלא רק צאן "של ישראל" למעט עכו"ם, ולפיכך לא מיעטו שותפות ואפילו צאנו של ישראל אחר, [ודלא כרש"י להלן קלח. ד"ה מנכה וראה תוס' רא"ש כאן], ולא הוצרכו לרבות שותפין אלא במקום שנאמר בלשון יחיד ואינו בא למעט עכו"ם. ולפיכך במזוזה שנאמר "ביתך" לשון יחיד צריך ריבוי לשותפין, אך "לכם" שהוא לשון רבים היה ראוי שירבה שותפין, ועל כך כתבו שהדיוק שייך רק במזוזה. ובית המנוגע שיכלו לכתוב "ורבו ימיך" "אחוזתו", אך לכם לא נאמר כלשון רבים. ועוד חילק בין הדרשות בסוגיין ובחולין שעוסקות במצוות שאינן חיוביות לכל אחד בפני עצמו, שאינו חייב ללוש עיסה ולבנות בית וכדו' כדי לקיים מצוה, ולכן מסתבר שלשון רבים נאמר לרבות שותפין, כי מתקיים בשותפות ישראל דין "מיוחד לך" שנקראו כלם בלשון יחיד. משא"כ באתרוג שחובתו על כל יחיד, מסתבר שנאמר בו "לכם" שיהא של כל אחד ואחד בפני עצמו, כי אינו יכול לקיים מצוה שבגופו על ידי אחר. וכן ביאר באבי עזרי [שם].

^[10] באמרי בינה [שם] נקט שהרמב"ם פוסק כרבנן לגבי רבי אלעאי [ראה מחלוקת האחרונים בזה לעיל ע"א הערה 22] ולכן תמה למה נקט הרמב"ם [פ"ב ממתנ"ע ה"ג] שקרקע השותפין חייבת בפאה משום שנאמר "קציר ארצכם" והרי לרבנן אין "שדך" ממעט שותפין. וביאר כדרכו הנ"ל שהפסוק הוצרך ללמד שמצטרפים חלקי שניהם לשיעור חיוב, ויש שיעור לחיוב שדה בפאה, שיקצר וישאר אחד בקציר חלק לפאה. ויישב בכך את תמיהת האחרונים [פר"ח במים חיים, מנחת חנוך [רטז, ריח, רכב] למה השמיט הרמב"ם ששותפות עכו"ם פוטרת מפאה. [וביש"ש כתב ששותפות עכו"ם פוטרת מבכורה גם את חלק הישראל]. וביאר שהרמב"ם בא ללמד על חיוב שותפין כשיש רק שיעור אחד לשניהם ובזה ודאי שותפות עכו"ם פוטרת שאין שיעור חיוב, ואילו באופן שיש שיעור לישראל בפני עצמו כבר כתב הרמב"ם [שם פ"ד הכ"ה לגבי עוללות בכרם] שהישראל חייב גם בלי ריבוי מקרא וה"ה בפאה. ובאבי עזרי [שם] כתב שהלכה כרבי אלעאי שאין לחלק בין שותפות עכו"ם לישראל, כי כיון שאינו מיוחד לך חלק כשיעור, לא חל חיוב דכתיב שדך וכו' אולם אם יש שיעור לזה ולזה הישראל חייב וכיון שבפאה חייב בכל שהוא, אין חילוק בין שותפות ישראל לעכו"ם כי בכל אופן יש לישראל חיוב מצד עצמו. ובחזון יחזקאל [שם] כתב לפי דרכו שאין הרמב"ם מזכיר שותפות עכו"ם במקום פטורה, ולכן הזכירה רק לגבי עוללות ולא לגבי פאה.

^[11] הרמב"ם [פ"ד מבכורות ה"א] כתב בהמת שותפין חייבת בבכורה כי לא נאמר בקרך וצאנך אלא למעט שותפות עכו"ם, וכתב הכסף משנה שפסק כתנא קמא [בסמוך] ש"בקרכם וצאנכם" מרבה בהמת שותפין, והיא דרשת תורת כהנים המובאת בסוגיין, ותמה באמרי בינה [שם] למה צריך ריבוי והרי פסק שהלכה כרבנן ששותפין חייבין בראשית הגז אף שלא נאמר בו ריבוי, "וצאנך" ממעט שותפות עכו"ם, ואילו לרבי אילעאי מסקינן בסמוך שבהמת שותפין פטורה מבכורה וכבר הקשה כן מהרי"ט אלגאזי [תחילת הל' בכורות ס"ק ב]. ובאבי עזרי כתב ליישב לפי דרכו שדרשא זו היא כדעת הברייתא שמחייבת תרומה דשותפות עכו"ם משום שאינה צריכה שיעור, ומשוה דין שותפות עכו"ם ושותפות ישראל מסברא שאינו מיוחד לו, ולפיכך אילולי "בקרכם וצאנכם" הוה אמינא שגם שותפות ישראל תפטר משום שאינו צאנו המיוחד לו.

^[12] הרשב"א כתב שכאן לא תירצה הגמרא למעוטי שותפות עכו"ם, כיון שמזוזה חובת הדר ועשויה לשמירה, וגם בשותפות עכו"ם צריך הישראל שמירה. והר"ן הוסיף בשמו שלא גרע מבית של גוי שישראל הדר בו חייב במזוזה. והגרעק"א [שו"ת סו] דן אם טעם הרשב"א לחייבו בדין שובר, או שאף אם שוכר פטור מן התורה, שותף לעכו"ם חייב כי יש לו קנין בגוף הבית. ובאבי עזרי שם תמה ממה נפשך, אם שותף מחויב מדין שוכר למה הוצרך ריבוי לשותפות ישראל, ואם חלוק דין שותף משוכר כיון שאינו בעלים יחידי כשוכר, וכן מאידך אילו חיובו משום קנינו בבית ומזוזה חובת הדר, ובכל זאת צריך ריבוי כי סברא זו אינה מועילה לחייב, אם כן נרבה רק שותפות ישראל ולא שותפות עכו"ם ונמעטו מביתך. [וראה להלן ובהערות לתוס']. והנה המרדכי [ע"ז תתי] צידד לפטור בית שותפות של ישראל ועכו"ם כי המקור לחייב שותפין נלמד מ"למען ירבו ימיכם" ואינו שייך אלא בשותפין ישראל שהקפידה התורה בריבוי ימיהם, אך לא בשותף עכו"ם, [וכתב שמ"ביתך" אי אפשר למעט שותפות עכו"ם דא"כ ימין מנא לן]. ובלחם חמודות [הל' מזוזה אות מז] פירש שאין כוונתו להקשות כקושית התוס' ש"ביתך" ימעט שותפות עכו"ם, אלא שמ"ימיכם" נלמד לרבות בית אשה, ומ"ביתך" נלמד למעט שותפין, ולכן גרס בתשובתו דאם כן ימיו מיבעי ליה, וראה בברכי יוסף [יו"ד רפו, ב] שהאריך בזה מאד. ובסוגיין הביא המרדכי [תשמא] תשובת רבינו חיים שצידד לפטור את הישראל משום שחיוב מזוזה הוא רק בבית שלם, ואפילו אם אין פסוק למעט שותפות עכו"ם אינו חייב כי בחלק הישראל חסר שיעור המחייב. והוסיף שאף אם לולי מיעוט אין הישראל נפטר משום חסרון שיעור בחלקו, יש ללמוד מהו בית לענין מזוזה מבית המטמא בנגעים, ששותפות עכו"ם אינו טמא בנגעים [כמבואר ביומא יא:]. ותמה היש"ש [סי' ב] שהרי במזוזה החיוב על הדר ויש לו דירה בבית זה, ואינו דומה לנגעים שאינו נחשב נגע בקיר של ישראל לבדו. וראה דמשק אליעזר להלן קלו. הערה 5, שחילק באופן נוסף, [ותמוה, שהרי ביומא שם מדמינן מזוזה לנגעים] ועוד, שאילו נלמד מנגעים למה לי לרבות חיוב בשותפין ישראל מ"ימיכם" והרי נלמד מנגע שמטמא בבית של שותפות ישראל [וכבר כתבו הריטב"א ותוס' רא, ש ביומא שהלימוד מנגעים הוא רק אחר שנאמר בשניהם לשון יחיד ולשון רבים] ועוד הקשה לרבנן שאינם ממעטים מלשון יחיד אלא שותפות עכו"ם למה הוצרכו לדרוש מ"ימיכם" לחייב בשותפות ישראל, והרי דין מזוזה שוה לנגעים, ולכולי עלמא מרבינן בית שותפות. [ויתכן שהמרדכי גרס כביאור הלחם חמודות שהריבוי על אשה]. והרמ"א [יו"ד רפו א] הביא רק את שיטת המרדכי שפטר ממזוזה, ותמהו הגר"א [ס"ק ב] והגרעק"א [שו"ת סו] למה לא הזכיר את שיטת הרשב"א שמחייב. ובאבי עזרי [שם] כתב שהרשב"א כתב טעמו רק לפי רבי אלעאי שאינו מחלק [בלישנא בתרא] בין שותפות ישראל לעכו"ם, וכיון שהתרבה שותפות ישראל מ"ימיכם" גם עכו"ם אינו פוטר, ואין לומר שמגרע משיעור בית לחיוב מזוזה, כי חובת הדר חלה גם כשאינו מיוחד לו, ונחשב שיש לו בית שלם בחלקו. אך להלכה קיימא לן כרבנן שרק שותפות ישראל אינה פוטרתו משום שהוא בר חיובא ונחשב מיוחד לך, אך עכו"ם לא התרבה מ"ימיכם" ואין הבית נחשב מיוחד לישראל. [אך להמרדכי גם לרבי אלעאי יהיה פטור משום שחסר בשיעור בית שלם].

ושואלים: ורבנן [ולחכמים], אף שהכתוב "ראשית" מפסיק בין התרומה לראשית הגז, הרי וי"ו החיבור שבביטוי "וראשית הגז" מחבר ביניהם! ומשיבים: לדעתם אין לומר שבאה הוי"ו לחבר בין העניינים, שאם לכך נועדה, מוטב היה שלא נכתוב רחמנא [שלא תכתוב התורה] לא וי"ו המחבר בין העניינים, ולא "ראשית" המפסיקה ביניהם!

ושואלים: ור' אלעאי מה הוא משיב לטענת חכמים? ומשיבים: איידי דהאי [מתוך שזו, ראשית הגז] קדושה בקדושת דמים, שהריהי חובת ממון בלבד של הישראל לכהן, ואין זו קדושה ממש. ואילו האי [זו, תרומה] קדושה בקדושת הגוף, שאסורה באכילה למי שאינו כהן. לכך הכתוב פסיק להו [קטע אותן], את ראשית הגז מן התרומה, והדר ערבי להו [ואולם לאחר מכן חזר ועירב אותן] לדמות את דיניהם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לשאלה שנשאלה לחכמים מדוע אין למדים ששותפות גוי פוטרת את הבהמה מהשוואתה לדין תרומה: שכן בשותפות גוי בתבואה, לענין דין תרומה רבנן חיובי מחייבי [חכמים מחייבים], דתניא [שהרי שנויה ברייתא]: ישראל וגוי שלקחו (שקנו) שדה בשותפות — בכל תבואת שדה זו טבל (פירות החייבים בהפרשת תרומה) וחולין מעורבים זה בזה, אלו דברי רבי. שחלקו של הישראלי בתבואה אינו נפטר מחיוב תרומה בשל שותפותו עם הגוי, ולכך הריהו טבל המעורב עם חולין (חלקו של הגוי בתבואת השדה). רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כן, אלא חלקו של ישראל בתבואה — חייב בתרומה, ואילו חלקו של גוי בתבואה — פטור מן התרומה.

ועד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] רבי ורבן שמעון בן גמליאל אלא דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבור] שיש ברירה, ולכך כאשר כל אחד מן השותפים קיבל את חלקו, הוברר שזה היה חלקו מעיקרו, ומעתה חלקו של הישראל חייב בתרומה, ושל הגוי פטור ממנה. ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור] שאין ברירה, שאף אחר שחלקו ביניהם את תבואות השדה, עדיין בחלקו של הישראלי טבל וחולין מעורבים זה בזה. אבל שותפות של גוי — דברי הכל חייבת בתרומה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר בשיטת ר' אלעאי, שאין הוא למד את פטור בהמת השותפים מהכתוב "צאנך" ואת פטור בהמת שותפות גוי מהכתוב "דגנך", אלא תרוייהו [שתיהן] לדעת ר' אלעאי מ"צאנך" נפקא [יוצאות, נלמדות], שהרי

שותפות של גוי מאי טעמא [מה טעם] היא פוטרת מראשית הגז? משום דלא מייחדא ליה [שאין הבהמה מיוחדת לו לישראל], מעתה בשותפות לישראל נמי [גם כן] הריהי פוטרת משום שלא מייחדא ליה [אינה מיוחדת לו, לאחד מהם]. ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם אומרים על כך? ומשיבים: אין ללמוד משותפות גוי לשותפות ישראל, שכן הגוי לאו בר חיובא [לא בן חיוב] הוא, ואילו ישראל בר חיובא [בן חיוב] הוא.

א למעלה הובאה מחלוקתם של חכמים ור' אלעאי בדין חיוב ראשית הגז בבהמת השותפים, שחכמים מחייבים ור' אלעאי פוטר. וביחס למחלוקת זו אמר רבא: אף שנחלק ר' אלעאי על חכמים בחיוב בהמת השותפים בראשית הגז, מודה ר' אלעאי לחכמים בדין התרומה, שתבואת השותפים חייבת בתרומה. אף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] בחיוב התרומה "דגנך" שמשמעה — תבואה דידך [שלך] — אין [כן] חייבת בתרומה, ואולם של שותפות — לא חייבת בתרומה.

בכל זאת כיון שכתב רחמנא [אמרה התורה] "תרומותיכם" ("אדרוש את תרומותיכם". יחזקאל כ, מ) להורות שאף תבואת השותפים חייבת בתרומה. ושואלים: אלא מעתה הכתוב "דגנך" הנאמר בלשון יחיד, למה לי (מה הוא מלמדנו)? ומשיבים: הרי זה בא למעוטי [למעט] שותפות גוי.

וכיוצא בדבר לענין חיוב הפרשת חלה מעיסת השותפים, מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] בדין החלה "ראשית" ("ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה". במדבר טו, כ), ומעתה איכא למימר [יש מקום לומר]: נילף [נלמד] בגזירה שווה של המלים "ראשית" "ראשית" מדין ראשית הגז, ונאמר: מה להלן בראשית הגז, צאן של שותפות — לא חייב בנתינת ראשית הגז לכהן, אף כאן בדין הפרשת חלה, עיסת שותפות — לא חייבת בהפרשה. לכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "עריסותיכם" בלשון רבים — לרבות שותפים.

ושואלים: אלא טעמא דכתיב [הטעם לחיוב עיסת השותפים בחלה הוא רק משום שנאמר] "עריסותיכם", הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא כן הייתי אומר] שנילף [נלמד] "ראשית" "ראשית" מראשית הגז? אולם אדרבה [להיפך] יש לומר כי נילף [נלמד] בגזירה שווה "ראשית" "ראשית" מתרומה שהיא דומה יותר לחלה, וכשם שתבואת השותפים חייבת בתרומה כן עיסת השותפים חייבת בחלה, ואין צורך בדרשת "עריסותיכם"!

ומשיבים: הכי נמי [אכן כך הוא גם כן], שדין חלה בעיסת השותפים נלמד מתרומה, אלא "עריסותיכם" למה לי? ומשיבים: הרי זה בא ללמד ששיעור העיסה החייבת בהפרשת חלה הוא כדי (כשיעור זה) של עריסותיכם (עיסות של בני ישראל) בהיותם במדבר סיני, בזמן שנאמרה מצוה זו. וכיוצא בדבר לענין מצות נתינת

פאה בשדה, מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] במצוה זו "שדך" ("ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור". ויקרא יט, ט), בא להורות כי שדה דידך [שלך] — אין [כן] חייבת בפאה, אבל של שותפות — לא חייבת בפאה. ואולם כיון שכתב רחמנא [אמרה התורה] "ובקצרכם את קציר ארצכם" בלשון רבים, הרי זה בא ללמד שאף שדה שותפים חייבת בפאה. ושואלים: אלא מעתה המלה "שדך" הנאמרת בלשון יחיד, למה לי? ומשיבים: למעוטי [למעט] שדה של שותפות גוי, שאין היא חייבת בפאה.

וכיוצא בדבר לענין בכורה (בכור בהמה טהורה שהריהו קדוש), מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' " (דברים טו, יט), שמכאן היה מקום ללמוד כי דווקא בכור דידך [שלך] — אין [כן] חלה בו קדושה, ואולם בכור של שותפות — לא חלה בו קדושה.

ואולם כיון שכתב רחמנא [אמרה התורה] "ובכורות בקרכם וצאנכם" (שם יב, ו) בלשון רבים, הרי זה בא ללמד שאף בכור השותפים מתקדש. ושואלים: אלא מעתה הכתוב "בקרך וצאנך", הנאמר בלשון יחיד, למה לי? ומשיבים: למעוטי [למעט] בכור של שותפות גוי, שאין הוא מתקדש.

וכיוצא בדבר לענין מצות מזוזה, מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] בה "וכתבתם על מזוזות ביתך" (שם ו, ט), שאפשר ללמוד מכאן כי דווקא בבית דידך [שלך] — אין [כן] חלה חובת קביעת מזוזה, ואולם בבית של שותפות — לא חלה חובה זו. ואולם כיון שכתב רחמנא [אמרה התורה] עוד במצות מזוזה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (שם יא, כא) בלשון רבים, הרי זה בא ללמד שאף בית השותפים חייב במזוזה. ושואלים: אלא מעתה הכתוב "ביתך" הנאמר בלשון יחיד, למאי אתא [למה הוא בא]? ומשיבים: לכ דרך שדרש רבה, שכן אמר רבה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ביתך דרך ביאתך. וא"ת אמאי לא אמרינן ביתך למעוטי שותפות דנכרי כדאמרינן בכל הני דלעיל, נראה לי משום מזוזה חובת הדר היא ולשמירה עשויה ואפילו דשותפות דנכרי ישראל הדר בה צריך שמירה.

ישראל שהוא שותף עם הגוי בתבואה חלקו של ישראל חייב שאין שותפות הגוי פוטרת בתרומה אבל חלקו של גוי יש צדדין שהוא חייב מדברי סופרים אם לקח ישראל ממנו ויש צדדין שהוא פטור כיצד ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות וחלקו התבואה הן בקמה הן בגדיש אם היה דבר זה בארץ ישראל שהתרומות והמעשרות בה מן התורה וכבר ידעת שכל שהוא מן התורה אין ברירה והרי אף כשחלקו נמצאו החלקים כלם מעורב בהם ישראל וגוי נמצאת תבואה זו טבל וחלין מעורבין זה בזה וכיצד יעשה יש אומרין שאין לו תקנה שנמצא מפריש מן הפטור על החיוב שאע"פ שחלקו של גוי חייב מ"מ מדברי סופרים הוא ומ"מ גדולי הרבנים פירשו שיש לו תקנה והוא שיפריש ממקום אחר על המחוייב שבכאן ואם אין לו ממקום אחר מפריש מניה וביה לחשבון הכל שאם יש כאן עשרים סאין בולל את הכל ומפריש שנים ואומדין חייב לחייב ופטור לפטור על הדרך שביארנו במסכת ראש השנה בחדש וישן צובר גרנו ואומדין ישן לישן וחדש לחדש ויש חולקין בזו שלא נאמר אלא בששניהם חיוב וכן יש מי שאומר שלא נאמר אלא בלח כגון יין ושמן שהוא מתערב יפה כמו שביארנו במסכת ראש השנה:

היתה תבואה זו של סוריא שאין חיובה אלא מדברי סופרים כבר ידעת שכל שמדברי סופרים יש ברירה והרי חלקו של ישראל טבל גמור ומתקנו ושל גוי פטור מכלום:

תבואת השותפין ישראלים הרי היא בחיובה כאלו היא של אחד לגמרי לא נאמר דגנך אלא למעט דגון גוי כגון גוי שלקח תבואה של ישראל ומרחה שמרוחו פוטר אפי' חזר ישראל ולקחה וכן בא דגון גוי למעט שאר דברים כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

עיסת השותפין ישראלים חייבת בחלה היה גוי שותף בה עמו אם יש בחלקו של ישראל כשיעור חלה חייב וכמה שיעורה כדי עיסת מדבר והוא היה עומר והעומר עשירית האיפה ואיפה שלש סאין וסאה ששת קבין וקב ארבעת לוגין ולוג ששה ביצים נמצא שיעור חלה כשיעור מ"ג ביצים וחומש ביצה כמו שיתבאר במקומו:

שדה של שני שותפין חייבת בפאה ומ"מ אם היה נכרי שותף בה יראה שהיא פטורה:

בהמת השותפין חייבת בבכורה לא נאמר בקרך אלא למעט שאם היה הגוי שותף בה הן באם הן בולד אפי' לא היה לו אלא אבר אחד פטורה כל זמן שאם יחתך חלק הגוי ישאר הבכור בעל מום כמו שיתבאר במקומו:

בית של שותפין ישראלים חייב במזוזה לא נאמר ביתך אלא לדרוש דרך ביאתך ר"ל שיניחנה מצד ימין הנכנס שהביאה מיוחסת לימין מפני שכל זמן אדם עוקר את רגלו הימנית תחלה:

בפרש"י בד"ה ואיבעית אימא כו' וחלקו של עובד כוכבים פטור כו' דדגן כמאן דפליג דמי כו' עכ"ל לרשב"ג דסבר יש ברירה כל זה ניחא אבל לרבי דסבר אין ברירה צ"ע למה חלקו של עובד כוכבים פטור לגמרי אם חזר ומכרו לישראל דהא חלקו של ישראל מעורב בו ואם כן צריך לעשר מיהת לפי חציו דמהאי טעמא אפילו לקולא נימא בחלק של ישראל דלא יעשר אלא לפי חציו משום דחלקו של עובד כוכבים מעורב בו ולמה נאמר נמי כמאן דפליג דמי כיון דיש [בילה] ובכל חטה וחטה יש לישראל ולעובד כוכבים חלק דאין ברירה כפי' רש"י לקמן ודו"ק:

בד"ה טבל וחולין כו' שחלקו לא אמרינן כו' הישן שבו וכי היכי כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ואיבעית כו' שאין סברא לחלק וצ"ל דלאו כו' אתא ולא דיגון עובד כוכבים צ"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

ד"ה ורבנן לא לכתוב וכו' וי"ל דרבנן לדברי ר' אילעי קאמרי וכו'. ר"ל אבל רבנן גופייהו לא ילפי מידי מרישא דקרא:

ד"ה ואי בעית אימא וכו' תימה דא"כ מאי אצטריך לרבנן וכו'. ר"ל משום דהא השתא לפי האיבעית אימא רבנן נמי ילפי ראשית הגז מרישא דקרא דהיינו תרומה אלא שמשותפים א"א למילף משום דבתרומה גופה חיובי מחייבי שותפים:

בא"ד אך לפירוש קמא שבקונטרס וכו' צ"ל האי סברא וכו'. ר"ל דבראשית הגז אין סברא לחלק בין של נכרי לגמרי ובין שותפות ולא קריא בחד מינייהו צאנך:

ד"ה אמר רבא וכו' דללישנא קמא כו' לא היה צריך וכו'. פי' משום דהא אצטריך כל המקראות דמשמען לשון יחיד למעט שותפות נכרי ומהיכי תיתי למעט גם שותפות של ישראל ולכך לא הוה צריך לרבויי שותפות ישראל:

רש"י בד"ה פסיק אורחיה לאפסיקינהו כצ"ל:

בד"ה טבל וחולין כו' ולא אמרינן יש כו' שבו וכי היכי דפריש כו' נמצא תורם מן החיוב כו' במעשרות ומעשרותיו מקולקלים וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואב"א כו' שאין סברא לחלק ונ"ל דלאו כו' כצ"ל:

גמ׳ והדר עריב כצ"ל:

רש״י ד"ה טבל וחולין מעורבין וכו' ואינו יודע מהו. נ"ב ולענ"ד יאמר כי זהו ששנינו במשנתנו בפ׳ בתרא דדמאי מאה טבל מאה חולין נוטל מאה וא׳ שנמצא שנטל מן החולין א׳ לתרומת מעשר של טבל וכן לפי חשבון זה נוטל לעולם מן החולין כפי מה שמגיע לת"מ של טבל ומבואר היטב במשנה ז׳ דפ׳ אחרון דדמאי. וזה מכוון עם דעת רש"י ז"ל:

רש״י ד"ה ובה"א וכו׳ ואע"פ שהצאן לא מכר על הלוקח כצ"ל:

גמ' ואלא ביתך למאי אתא. עי' מנחות דף מד ע"א תוס' ד"ה טלית וברשב"א בחידושיו שבת דף קלא ע"ב ד"ה הואיל:

דתני' ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות עפירש"י ומה שהקשו תוס' א"כ מה אצטריך קרא לרבנן וכו' ועיין גם מה שגמגם מהרש"א דלמ"ד אין ברירה לא הוה חלקו של ישראל מבורר. ולפע"ד לא נחית רש"י לכך אלא הכי פירושו בשלמא בתרומה אפשר למפלג הדגן יהי' יש ברירה או אין ברירה עכ"פ עתה חלקו הדגן ומיקרי דגנך מכאן ואילך אעפ"י שלא הוברר למפרע. והה"נ אי הוה כתיב ראשית גזך הי' דומה לראשית דגנך מכיון שחלקו הגז הוה גזך של ישראל. אבל הכא כתיב צאנך ותלי' בצאן ולא בגיזה וא"כ אעפ"י שחלקו הגיזה מ"מ עדיין שותפים בצאן ולא הוה צאנך של ישראל. ואה"נ אי הוה כתיב בתרומה ראשית דגן שדך הי' דומה לגז צאנך אבל אינו כן אלא בתרומה תלי' בדגנך ובגיזה תלי' בצאנך ע"כ לא דמי. ומיושב ק' תוס' שהקשו למה לי קרא ולק"מ דאי לא כתיב צאנך להדיא ה"א דגנך דרישא קאי אגזך ולא אצאנך והוה גז דומיא דתרומה ע"כ הוצרך לכתוב צאנך להדיא למיכתב מיעוטא גבי צאן. ומיושב נמי ק' הר"ן שהקשה אי ס"ד בהקישא יליף ר' אילעי גז מתרומה א"כ נילף נמי תרומה מגז לענין שותפות גוי. ולק"מ כמ"ש רש"י ותוס' בתרומה לא שייך שותפות גוי שהרי כבר חלקו הדגן. ואשותפות שדה לא קפיד קרא משא"כ בשותפות צאן אע"ג שחלקו בגיזה מ"מ נשתתפו בצאן והוא מבואר ופשוט לפע"ד:

דרך ביאתך מן הימין. ובב"מ ילפינן מזה דמזוזה חובת הדר הוא ועל השוכר לעשות מזוזה ולא על המשכיר והנה תוס' הקשו מ"ט לא אמר נמי למעוטי שותפות גוי ובמנחות מ"ד ע"א תוס' ד"ה טלית וכו' תירצו דאין סברא לפטור שותפות גוי כיון דמזוזה עשוי' לשמירה ע"ש פי' אטו הואיל וגוי דר עמו לא יצטרך שמירה מן המזיקין ועיין לעיל רב לא עבר אלא במברא דאית בי' גוי אמר שיטנא בתרי אומי לא שליט ע"ש. ונ"ל אי לאו דדרשינן ביאתך מימין לא הוה ידעינן חובת הדר וה"א על המשכיר לעשות מזוזה ואינינו מטעם שמירה ושפיר י"ל אם המשכירים שותפים ישראל וגו' והשוכר ישראל פטורים המשכירים מלעשות לו מזוזה ומאי איכפת להו בשמירה דילי' משו"ה מרומז בשינוי דש"ס דרך ביאתך מרומז תי' תוס' דמנחות וק"ל:

אלא גזך למאי אתי למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות כ' בס' מעיין חכמה במצות מעקה מדלא משני הכי לעיל במזוזה ש"מ איכא סברא לחייב במזוזה בתים שאינם ראוים לדירה טפי ממעקה וכסברת סמ"ע סי' תכ"ז סק"ב ע"ש. ומספרי לא תיקשי דלמסקנא דשמעתין הוא פלוגתת רבנן ור' אילעי דלר' אילעי דלא דרשינן גזך למעוטי ב"כ אלא למעוטי שותפים ואתי' ספרי כר' אילעי אלו דבריו. ואני לא ידעתי גם למסקנא דליתנהו להני כללי מנ"ל דפליג ר' אילעי במעקה עיין הסוגיא. ובישוב הספרי נלע"ד עיין סנהדרין כ"א ע"א ור"ש אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא וכו' ע"ש וה"נ סתם ספרי ר"ש וס"ל מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא א"כ כי יפול הנופל ממנו למה לי אלא לרבות בתים דלא שייך בהו חשש נפילה כל כך מ"מ חייבים במעקה אמנם אנן כר' יהודה ס"ל והרמב"ם סתר עצמו בענין זה ואין כאן מקומו להאריך:

(קלה ב רש"י) ד"ה טבל וכו' ובתוספתא דדמאי וכו' ואם לאו נוטל וכו' ואיני יודע מהו.—עי' במפרשי התוספתא שם שנדחקו בביאורה. ולדעתנו נראה, שיש להגיה בה: "נוטל עם החולין כפי תרומת מעשר שבטבל". וענין זה ע"פ מה ששנינו בדמאי פ"ז מ"ט: "מאה טבל מאה חולין נוטל מאה ואחת", ואמרו עלה בירושלמי ב"מ רפ"י: "א"ר יוסי אם אומר את נוטל מאה אני אומר כל חולין עלו בידו ונמצאו אלו בטבלן אלא נוטל מאה ואחת כדי להפריש תרומת מעשר מהטבל". וביאור זה בירושלמי שם, שא"א לקרוא שם לתרומת מעשר כמו שהוא בתערובות, דא"כ הרי הוא כמבטל תרומה בחולין לכתחילה, שבאופן זה כולם אסורים, כמו ששנינו בתרומות ספ"ה, לפיכך הוא נוטל כשיעור כל החולין ועמהן כדי שיעור תרומת מעשר שבטבל (דבטבל לתרומת מעשר מיירי שם, וכדאיתא בירוש' שם) דהיינו ק"א סאין, ובתוך ק"א סאין אפי' אם עלו בידו כל מאה חולין, נמצא סאה של טבל, ולאותה סאה קורא שם תרומת מעשר. וק"א סאין אלו אסורות לישראל כמבטל לכתחלה תרומה בחולין ומוכר כולן לכהן בדמי תרומה, לבד מאותה סאה של תרומת מעשר; והשאר שהן צ"ט סאין הן חולין גמורים. ועוד ביארו אותה משנה בירושלמי שם באופן אחר, דמיירי בדברים שמקדשים בכל שהוא, כגון אגוזי פרך ורימוני בדן, שאם יקרא שם לתרומת מעשר שבכל המאתים סאין המעורבות, כל המאתים אסורות, שהרי אין אלו מתבטלות לעולם. לכן כל שיש בידו לתקן מתקן.

ורבנן לא לכתוב רחמנא לא וי''ו ולא ראשית. רבנן אמרי לך אי ס''ד איתקוש למידי לא נכתוב לא ראשית לאפסוקינהו ולא וי''ו למהדר ערבינהו אלא ודאי אפסקינהו ולא תקשינהו להכי כי היכי דאייתר לך צאנך לשותפות ישראל אבל דגנך למעוטי שותפות עובד כוכבים מתרומה וצאנך לשותפות העובד כוכבים בגז אבל לשותפות ישראל לא אייתר קרא: תרומה קדושת הגוף שאסורה לזרים וראשית הגז קדושת דמים ממונא בעלמא וקדושה לאו דוקא: פסיק. אורחיה לאפסקינהו והדר עריב להו למילף פטורא דשותפות דעובד כוכבים מהיקשא דתרומה והדר אייתר צאנך למיפטר שותפות דישראל: ואיבעית אימא שותפות עובד כוכבים בתרומה רבנן חיובי מחייבי. חלקו של ישראל ולא מצי למפטר שותפות דעובד כוכבים בראשית הגז בהיקשא דתרומה הילכך צאנך למעוטי שותפות עובד כוכבים אתא ודגנך למעוטי דיגון עובד כוכבים כגון עובד כוכבים שלקח שדה של ישראל ומירחה הלוקח אותה תבואה מן העובד כוכבים פטור מלעשר ואף על פי שגדלה בשדה של ישראל כדאמרינן במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף סז.) מירוח העובד כוכבים פוטר אי נמי דגנך ולא דגן עובד כוכבים ולאשמועינן דיש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר וחלקו של עובד כוכבים פטור שאם חזר ומכרו לישראל אינו חייב לעשר אבל חלקו של ישראל חייב ואע''ג דמצאנך משמע להו ולא שותפות עובד כוכבים לא משמע להו מדגנך למעוטי של שותפות עובד כוכבים דדגן כמאן דפליג דמי שהרי חולקין אותה במדה וקרינא ביה דגנך בחלקו של ישראל אבל צאן כל בהמה ובהמה יש לעובד כוכבים חלק בה ולא קרינא בחדא מינייהו צאנך: שלקחו שדה. שקנו שדה בשותפות: טבל וחולין מעורבין זה בזה. ואפילו לאחר שחלקו לא אמרינן יש ברירה וחלקו של עובד כוכבים הלך לו וזה חלק המגיע לישראל וטבל גמור הוא אלא אין ברירה וגם זה שנשאר חציו טבל וחציו חולין דיש קנין לעובד כוכבים בא''י להפקיע חלקו מיד מעשר ואני שמעתי שאין לו תקנה לפי שאם בא להפריש נמצא מפריש מן הפטור על החיוב ולי נראה שיש לו תקנה בשני צדדין אם יש לו טבל ממקום אחר מפריש על זה לפי חציו שאין חייב אלא חציו ואם אין לו טבל אחר מפריש מיניה וביה לפי כולו כגון אם יש לו עשרים מפריש שנים מהן שאם אין מפריש אלא אחד לא נפטר לפי שזה שהפריש יש חציו שאין שם מעשר חל עליו לפי שהוא פטור ועומד אבל כשמפריש שנים הרי השם חל על האחד ופוטר את העשרה המחוייבין והא ליכא למימר דילמא שניהם המופרשין בחלקו של עובד כוכבים גדלו ואין שם מעשר חל עליהם דתניא בגמרא דראש השנה (דף יב:) גבי חדש וישן המעורבין דקי''ל אין תורמין מזה על זה וקתני צובר את גרנו לתוכו ונמצא תורם מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו וכי היכי דפריש חדש וישן בחולין איכא נמי חדש וישן במעשר הכא נמי נמצא תורם מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו ואפילו למאן דפליג עליה דההוא הכא מודי דהתם הוא דאיכא למימר אין בילה לא נבללו יפה ושמא אין חדש במעשר לפי חשבון הנותר בחולין ואין ישן במעשר לפי חשבון הנותר בחולין אבל הכא יש בילה דהא בכל חטה וחטה יש לעובד כוכבים ולישראל חלק כיון דאין ברירה וכי אפריש מיניה וביה יש במעשר מן החיוב כפי החיוב ומן הפטור כפי הפטור ובתוספתא דדמאי (פרק ה) מצאתי דטבל וחולין שנתערבו אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון כלומר מפריש ממקום אחר לפי חשבון טבל זה המעורב ואם לאו נוטל מן החולין כפי תרומת מעשר שבטבל ואיני יודע מהו ורבי ורשב''ג הכי פליגי רבי סבר אם יש לו טבל אחר מפריש על זה לפי חציו ואם הפריש לפי כולו דנמצא מרבה במעשרות ומעשרותיו מקולקלים וזה מתוקן ועוד נ''מ שאין מפרישים מזה על טבל אחר ור''ש [ב''ג] סבר יש ברירה וכיון שחלקו הרי חלקו של ישראל כולו חייב ואפילו הוא בא להפריש עליו ממקום אחר מפריש לפי כולו והשם חל על מעשרותיו ומתוקנים הם ואם רצה להפריש מזה על מקום אחר מותר: ואי בעית אימא. לא תדחק למימר הדר ערביה דתרוייהו בין שותפות עובד כוכבים בין שותפות ישראל לרבי אלעאי מצאנך נפקי דבעינן מיוחד לך ולא שותפות לא שנא דעובד כוכבים ולא שנא דישראל: ישראל בר חיובא הוא. וכל ישראל נקראין בלשון יחיד ולא מיוחד בעינן ובלבד שאוכל לקרוא בה צאן של ישראל: אמר רבא. אע''פ דפטר ר' אלעאי בשותפות דראשית הגז מודה. הוא בכל הני דאמר לקמיה כל חד וחד כדמפרש טעמא: תרומותיכם. משמע לשנים: אדרבה לילף מתרומה לחיובא. דהא בתרומה נמי כתיב ראשית ושותפות חייבת בה וקולא וחומרא לחומרא מקשינן (יבמות דף ח:): למה לי. קרא עריסותיכם לחיובא בשותפות: כדי עריסותיכם. במדבר ניתנה להם תורה ושם נאמר להם כדי עריסותיכם של עכשיו חייב בחלה וכמה עיסת מדבר עומר לגלגלת והעומר עשירית האיפה והחשבון עולה לחמשה לוגין צפוריים שהן שבעה רבעים ועוד מדבריות שהן מ''ג ביצים וחומש ביצה כדאמרינן בעירובין בפ' כיצד משתתפין (דף פג:) איפה שלש סאין סאה ששת קבין הרי איפה י''ח קבין קב ד' לוגין הרי איפה ע''ב לוגין עשירית דידה כמה הוה שבעה לוגין לשבעים לוג ולשני לוגין שהן י''ב ביצים עשירית שלהן ביצה וחומש הרי שבעת לוגין וביצה וחומש ביצה והלוג ששה ביצים הרי מ''ג ביצים וחומש: ארצכם. של שנים הוא אומר: בקרך וצאנך. כל הבכור וגו' הרי כתיב ובכורות בקרכם וצאנכם אפילו לשנים:

ורבנן לא לכתוב לא וי''ו ולא ראשית. וא''ת לרבנן נמי תקשי לא לכתוב צאנך ולא ראשית ואנא ילפינא מדגנך דשותפות עובד כוכבים פטור מראשית הגז דמדאמרי רבנן לעיל ראשית הפסיק הענין משמע הא לאו ראשית הוה ילפינן מרישיה דקרא וי''ל דרבנן לדבריו דר' אלעאי קא אמרי לדבריך דבעי למילף מרישיה דקרא הא ראשית הפסיק הענין: ואב''א שותפות עובד כוכבים בתרומה רבנן חיובי מחייבי. מתוך פ''ה אחרון משמע דמדגנך ליכא למעוטי שותפות עובד כוכבים דסברא הוא לחלק בין של עובד כוכבים לגמרי בין של שותפות אבל בגז אין סברא לחלק שבכל בהמה ובהמה יש לעובד כוכבים חלק בה ולא קרינא בחדא מינייהו צאנך. ותימה דא''כ מה איצטריך לרבנן קרא דצאנך הא מדגנך דרשינן ולא של עובד כוכבים וילפינן בגז דשל עובד כוכבים פטור וכיון דשל עובד כוכבים פטור של שותפות נמי פטור כדפרישית שאין סברא לחלק צ''ל דלאו סברא הוא כלל דאפילו ידעינן דשל עובד כוכבים פטור מ''מ לא ידעינן דשל שותפות פטור בשותפות עובד כוכבים והשתא מדגנך ילפינן בגז דשל עובד כוכבים פטור ואיצטריך צאנך לשל שותפות אך לפי' קמא בקונטרס דדגנך אתא ולא דיגון עובד כוכבים צ''ל האי סברא דאי לא תימא הכי לרבנן מנא להו דשותפות עובד כוכבים פוטר בראשית הגז אימא צאנך למעוטי של עובד כוכבים אבל שותפות עובד כוכבים חייב: אמר רבא ומודה רבי אלעאי בתרומה. נראה דסבר כלישנא בתרא דאין סברא למעט של עובד כוכבים טפי משל ישראל דללישנא קמא דלית לן למעוטי מחד קרא אלא שותפות עובד כוכבים ולא שותפות ישראל לא הוה צריך בכל הנהו דמייתי קרא לרבות שותפות ישראל:

חולין קלה ע"ב