חולין קלד ע"א

ורמינהו על מנת שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה על מנת אחוץ קא רמית חוץ שיורא על מנת לאו שיורא ורמינהו על מנת שהמתנות שלי המתנות שלו בהא פליגי מר סבר על מנת שיורא הוא ומר סבר על מנת לאו שיורא הוא: אמר לו מכור לי בני מעיה וכו': אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפי' שקל לו טבח הדין עמו לימא בדרב חסדא קא מיפלגי דאמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה דמר אית ליה דרב חסדא ומר לית ליה דרב חסדא לא דכולי עלמא אית להו דרב חסדא והכא במתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי דמר סבר נגזלות ומר סבר אין נגזלות איכא דמתני לה להא שמעתא בפני עצמה רב אמר מתנות כהונה נגזלות ורב אסי אמר מתנות כהונה אין נגזלות:
מתני' גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטה עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראיה:
גמ' כי אתא רב דימי אמר רמי ליה רבי שמעון בן לקיש לר' יוחנן תנן ספק פטור אלמא ספיקא לקולא ורמינהו חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי אלו של בעל הבית ושלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט אמר ליה אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה דתניא ר' יהודה בן אגרא אומר משום רבי מאיר ספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה אמר לו אל תשנה אותה אלא בלשון בן תדל והא טעמא קאמר דאמר ר''ש בן לקיש מאי דכתיב {תהילים פב-ג} עני ורש הצדיקו מאי הצדיקו אילימא בדינים והא כתיב {שמות כג-ג} ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו אמר רבא הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא קיימא אמר ליה אביי והרי עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב אמר ליה ספק איסורא לחומרא ספק ממונא לקולא דאמר רב חסדא וכן תני ר' חייא שמונה ספקות נאמרו בגר ארבע לחיוב וארבע לפטור קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלד - א

ורמינהו: כהן שמכר בהמה לישראל ואמר לו: הריני מוכר לך את הבהמה על מנת שהמתנות שלי, נותן הישראל את המתנות לכל כהן שירצה, ואין חייב ליתן דווקא לכהן המוכר.

חזינן שהישראל חייב במתנות! ^[1]

ומתרצינן: האומר "על מנת שהמתנות שלי" אאומר "חוץ מן המתנות" קא רמית!? לא דמו. "חוץ" לשון שיורא הוא, ששייר הכהן את המתנות לעצמו ולא מכרן לישראל, ולהכי פטור הלוקח ^[2]. מה שאין כן לשון "על מנת", לאו שיורא משמע אלא תנאי, שמכר לו הכהן את כל הבהמה, בתנאי שיתן לו הישראל אחר כך את המתנות, וזה אין בכחו להתנות, שהרי המתנות אינן שלו אלא של כל שבט הכהנים.

ורמינהו מברייתא אחרת לברייתא זו:

דתניא: אמר הכהן לישראל על מנת שהמתנות שלי - המתנות שלו! ושלא כדברי הברייתא לעיל שב"על מנת" נותן הישראל לכל כהן שירצה?

ומתרצינן: בהא פליגי שתי ברייתות, מר - בעל הברייתא השניה - סבר כי לשון "על מנת" שיורא הוא, ולכן המתנות של הכהן, שהרי שיירן לעצמו ולא מכרן, ומר - בעל הברייתא הראשונה - סבר שלשון "על מנת" לאו שיורא הוא אלא תנאי, וכיון שאינו יכול להתנות על זה נותן הישראל לכל כהן שירצה ^[3].

שנינו במשנתנו: אמר לו מכור לי בני מעיה וכ ו'.

אמר רב: לא שנו דאם לקחן הימנו במשקל שנותן הלוקח את המתנות לכהן והוא חוזר ותובען מן הטבח, אלא היכא ששקל הלוקח לעצמו, דכיון שהטבח לא נגע במתנות, אינו בעל דברים של הכהן. ולהכי הלוקח נותן לכהן [והוא יחזור על הטבח, שהרי עליו [על הטבח] היה מוטל ליתן את המתנות].

אבל אם שקל לו טבח ללוקח, הדין אף עם

הטבח, שיכול הכהן לתבוע מאיזה מהם שירצה, ואם תובע את הטבח, על הטבח מוטל לבדוק אם המתנות עדיין בעין שיתנם לכהן ^[4].

ורב אסי אמר: אפילו אם שקל לו טבח ללוקח, הדין עמו - עם הלוקח בלבד ^[5].

לימא בדרב חסדא קמיפלגי רב ורב אסי, דאמר רב חסדא: גזל אדם מחבירו דבר ולא נתייאשו הבעלים מלמצאו, ובא אדם אחר ואכלו לאותו גזל, רצה הבעלים, מזה, מהגזלן הראשון, גובה את גזילתו. רצה הבעלים, מזה, מהגזלן השני [שאכלו] גובה. כיון שאכלו השני קודם ייאוש, גם הוא נחשב גזלן, שהרי לפני ייאוש כל היכא דאיתיה לחפץ, ברשותא דמרייהו איתיה.

דמר, רב, אית ליה הא דרב חסדא, ולהכי סבירא ליה דהכא נמי יכול הכהן ליטול מאיזה מהן שירצה, ומר, רב אסי, לית ליה דרב חסדא. ולהכי סבירא ליה דנוטל דווקא מהלוקח.

ודחינן: לא! בעלמא לענין גזילה, שהגזלן קונה את הגזילה על ידי מעשה הגזילה לענין חיוב תשלומין, דכולי עלמא אית להו דרב חסדא, דכיון שקנאו הראשון במעשה הגזילה, יכול הבעלים לתבוע ממנו.

והכא, לענין מתנות, במתנות כהונה אם נגזלות הן קמיפלגי, מי אמרינן דגם במתנות כהונה קנאן בגזילתו ונתחייב לתת לכהן, או דלמא כשהן בעין החוב לתתם מוטל על מי שהם אצלו, ואם כן הראשון שאינם אצלו לא נעשה גזלן עליהם.

דמר - רב - סבר דנגזלות, ולהכי יכול לתבוע גם מהטבח. ומר - רב אסי - סבר דאין נגזלות, ולהכי יכול לתבוע רק מהלוקח, שהרי עתה המתנות ברשותו.

איכא דמתני לה להא שמעתא דפלוגתא דרב ורב אסי בפני עצמה, ולא אמתניתין בלשון "לא שנו", והכי מתנו לה:

רב אמר: מתנות כהונה נגזלות, ואם כן יכול הכהן לדון עם הטבח.

ורב אסי אמר: מתנות כהונה אין נגזלות, ואם כן דינו של הכהן עם הלוקח בלבד ^[6].

מתניתין:

גר שנתגייר, והיתה לו פרה. אם נשחטה הפרה עד שלא נתגייר, פטור מן המתנות. ואם נשחטה משנתגייר - חייב ^[7]. ואם היה ספק אם נשחטה קודם שנתגייר או אחר כך ^[8] - פטור, שהמוציא מחבירו - עליו להביא את הראיה! והכא הכהן הוא הבא להוציא מחבירו, ועליו להביא ראיה שנשחטה אחר שנתגייר.

גמרא:

כי אתא רב דימי, אמר: רמי ליה רבי שמעון בן לקיש לרבי יוחנן: תנן הכא במתניתין: ספק - פטור!

אלמא בספיקא דמתנות כהונה אזלינן לקולא.

ורמינהו: תנן לענין לקט: התבואה שבחורי הנמלים שבתוך הקמה הנמצאת לפני הקוצרים, ועדיין לא הגיעו לשם לקצור ^[9], הרי אלו - התבואה שנמצאת בחורים - של בעל הבית. שאין דין לקט אלא במה שנושר בעת הקצירה, ובמקום זה הרי לא קצרו עדיין כלל.

וחורי הנמלים שלאחר הקוצרים, שכבר קצרו באותו מקום, חטים העליונים שבחור - לעניים, דאיכא למימר שנשרו בשעת קצירה ולקט נינהו. והחטים התחתונים שבקרקעית החור - לבעל הבית, דאמרינן דקודם קצירה הכניסום הנמלים לשם.

רבי מאיר אומר: הכל לעניים! ואפילו אותן חיטין שבתחתית הבור, שספק לקט - לקט!

חזינן דסבירא ליה לרבי מאיר גבי מתנות עניים ספיקא לחומרא, שחייב לתיתם, ואם כן, הוא הדין למתנות כהונה. וסתם מתניתין רבי מאיר, ואם כן קשיא אמתניתין דידן!? [ובתוס' פירשו דהקושיא גם מרבנן] ^[10], ^[11].

אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: אל תקניטני! שאיני שונה באותה ברייתא "דברי רבי מאיר", אלא בלשון יחיד אני שונה אותה, שיחיד אמרה בשם רבי מאיר.

דתניא: רבי יהודה בן אגרא אומר משום רבי מאיר: ספק לקט - לקט. ספק שכחה - שכחה. ספק פאה - פאה. ואם כן, ברייתא - יחידאה היא, ולא קשיא אמתניתין.

אמר ליה ריש לקיש: אפילו אל תשנה אותה אלא בלשון שוטה אחד ששמו בן תדל, אפילו הכי תקשה לך. והא טעמא קאמר התנא למילתיה! ואם כן, מאי נפקא מינה מי אמרה, הא טעמא איכא!?

דאמר רבי שמעון בן לקיש: מאי האי דכתיב "עני ורש הצדיקו", במה תצדיקו את העני והרש?

אילימא בדינים, שכשעומד העני לדין כנגד עשיר, הצדק את העני, והא לאו הכי הוא, דהא כתיב "ודל לא תהדר בריבו"?

אלא הכי קאמר קרא: צדק משלך - ותן לו! ולהכי, הכא נמי בספק מתנות עניים, תן לו אף על פי שספק הוא ^[12].

אמר רבא: לא דמי מתנות עניים למתנות כהונה. דהכא במתנות כהונה דפרה - בחזקת פטורה קיימא, שהרי היתה בחזקת עובד כוכבים הפטור קודם שנתגייר. מה שאין כן קמה דמתנות עניים - בחזקת חיובא קיימא, שהרי ברשות ישראל היא מעולם, ועומדת להתחייב ^[13].

אמר ליה אביי: והרי לענין חיוב חלה דעיסה אמרינן דאם נעשית העיסה עד שלא נתגייר - פטור מן החלה, משנתגייר - חייב, ובספק נמי חייב! ^[14] ואף על גב דלענין חיוב חלה גלגול העיסה קובע, דאם גלגלה ישראל - חייב, ואם גלגלה עובד כוכבים - פטור, והכא בחזקת עובד כוכבים קיימא, ואפילו הכי חייב!? אמר ליה: לא דמו, חלה - ספק איסורא הוא, שהרי יש בה עוון מיתה אם לא הפריש, ולהכי אזלינן לחומרא. מה שאין כן מתנות כהונה דפרה, שאין בהם קדושה, ולפיכך חל בהם רק ספק ממונא אי בעי ליתן לכהן או לא, ולהכי אזלינן בה לקולא ^[15].

דאמר רב חסדא וכן תני רב חייא: שמונה ספיקות נאמרו בגר, בארבע מהן אזלינן לחיוב, ובארבע מהן אזלינן לפטור. ואלו הן:

קרבן יולדת של אשתו, שספק אם ילדה קודם שנתגייר ופטור או לאחר שנתגייר וחייב, דהוי ספק איסורא, דאסורה לאכול בקדשים עד שתביא כפרה, והמחוסר כפרה ענוש כרת על אכילת קדשים. וחלה כדאמרינן לעיל דספק איסורא הוא משום דענוש מיתה. ובכור בהמה טמאה דהיינו פטר חמור, וכמאן דאמר שאסור בהנאה עד שיפדנו [אבל לאחר שמפריש עליו טלה לפדיונו, הוי ספק ממונא, דעל השה לא רמיא קדושה, והמוציא מחבירו עליו הראיה]. ובכור בהמה טהורה לענין לשוחטו בחוץ - הוי ספק כרת דשחוטי חוץ, אלא צריך להמתין עד שיסתאב ואז הוי ליה רק דין ממון. בכל הני אזלינן לחיוב ^[16].

הערות

^[1] כתב רש"י שישראל שעשה באופן זה, שמכר חוץ ממתנותיה, הלוקח חייב, כי כיון שהוא שחטה עליו חל החיוב לתת את המתנות. וכוונתו כי משום ששני הבעלים חייבים במתנות הדין עם הטבח, והוא חייב לתתן לכהן שירצה בו המוכר, כי טובת הנאה שלו. ראה מעדני יו"ט [אות י"ט]. ובדרכי תשובה [אות קפ] הביא מחלוקת אחרונים באופן שמכר הישראל לכהן חוץ מהמתנות, שהכנסת הגדולה פטר את שניהם, הישראל המוכר פטור משום שהחוב על הטבח, ואילו הכהן הלוקח ששחט פטור מן המתנות. אך בשלחן גבוה כתב שדין הכהן הלוקח, כדין טבח כהן ששחט לישראל שהוא חייב, ואינו יכול לערבם לעצמו, כי המוכר לא מכרן לו, ורק אם אמר לו המוכר הישראל על מנת שתתנם לי, יכול הכהן לקחם לעצמו כי הוא קודם לכל כהן.

^[2] רש"י פירש שאינו יכול להתנות על נתינת המתנות, כי אינן שלו אלא של כל הכהנים ואין לו בהן אלא טובת הנאה. וכוונתו, שמתנה שיתן לו את המתנות לא בתורת מתנות כהונה, אלא בתורת "מתנה" סתם, ואינו יכול להתנות עליהם כי אינם שלו. אך בתוס' מבואר שיכול להתנות על המתנות עצמם אלא שתנאו הוא נגד דין התורה, ובהערות על תוס' נברר אם כוונתם באופן שאמר על מנת שתתנם לי, או באופן שאמר שיהיו שלו. והריטב"א כתב שאם אמר "על מנת שתתן לי המתנות", חל התנאי וצריך ליתן את המתנות דוקא לכהן שמכר לו. [ואין זה מתנה עמשכ"ב]. אך אם אמר "על מנת שהם שלי" אין זה תנאי אלא פיטומי מילי בעלמא, ואז נותן לכל כהן שירצה, ואין המקח בטל כי אינו תנאי כלל. וראה ריטב"א בקידושין [כג.] שפירש כי בן לוי שמכר שדהו לישראל על מנת שמעשר ראשון שלו, נחשב שיור, משום שלא התנה על הגברא "שאתה תתן לי" אלא על המכירה שיתקיים התנאי בגוף המכירה שיהא המעשר שני שלו, ולכאורה לדבריו כאן באופן זה יהיה פיטומי מילי, [ושמא יש לחלק בין מעשר שיש בו זכות ממון בתבואה, למתנות שאין בהם אלא מצוות נתינה לבעלים. והביא שיש מפרש שהתנאי ראוי לחול, אלא שקנסוהו רבנן משום ששאל חלקו בפיו.

^[3] ביאר הריטב"א שהברייתא השניה סוברת כי אין כוונתו באמרו "על מנת" לעשות תנאי, אלא ששיירם לעצמו ואמר על מנת שהם שלי ואינם מכורים לך, ומקור דין זה בבבא בתרא [סג.] לגבי בן לוי שמכר שדה לישראל על מנת שמעשר ראשון שלו, וראה שם רשב"ם שכיון שאין אדם קונה דשלב"ע בהכרח ששייר המעשר לעצמו, והיינו משום שתנאי שאינו מעלה ואינו מוריד בהכרח שכוונתו לשייר. וראה חזו"א [יו"ד ז סק"ב] שדוקא באופן שהתנאי אינו חל, ואם יחשב כשיור יתקיים התנאי והמקח, אז נעשה על מנת כשיור, אך כשאי אפשר לקיים את התנאי והמקח, אלא התנאי מבטל את המקח, נשאר להחשב כתנאי ולא כשיור. וכבר תמהו שם הראשונים, אם שיירו איך יעשה ממנו הלוקח מעשר, וביארו רבינו יונה והרא"ש שהמוכר משאיל ללוקח פירות שיעשר עליהם, ואחר שמעשר מחזיר את המעשר למשאיל, ומשיירו להחזיר לו אחר שיקרא מעשר ראשון. אך במתנות לכאורה לא שייך אופן זה, כי אין חיוב מתנות על הבהמה כאשר המתנות ביד הכהן, וראה מאירי שם. [לכאורה תמוה אם כן מהו הלשון "המתנות שלו" ושמא נקט לשון התנאי] וראה רש"י שפירש שהקושיא היא מברייתא לברייתא, והיה אפשר לפרש שהקושיא היא מהברייתא ש"המתנות שלו" על המשנה ש"פטור ממתנות", ועיין]. והרמב"ן [בבבא בתרא שם] כתב שרב האי גאון פסק בספר המקח דהוי שיורא, כי אין חולק על הדין של בן לוי שמכר שדהו, [וביאר כי בסוגיין אין המקח בטל, ואף למאן דאמר שהוא תנאי נותנו לכל כהן שירצה, כי אין כאן לשון תנאי "שתתן לי" אלא "שהמתנות שלי ופיטומי מילי הם, ראה בעמק השער ריש שער יט]. ובדעת הרמב"ם הקשה הט"ז [חו"מ ריב ס"ג] שסתר דבריו, כי לענין מתנות כתב [בפ"ט הי"א] שנותנן לכל כהן שירצה, ואילו לענין בן לוי פסק [בפ"ו ממעשר הי"ט] שהמעשרות שלו. וכבר חילק המאירי [בב"ב שם] בין מעשר שישנו בכל שנה ואין אדם מסכים שיהיה המקח תלוי בתנאי שנמשך לעולם, אך מתנות מתברר קיום התנאי מיד בשחיטתו, ונחשב כתנאי ולא כשיור, וכן משמע מסיום דברי הרא"ש כאן. ועוד יש לחלק כדברי הריטב"א בהערה 1. בין תנאי דגברא לתנאי על המכירה. וכן משמע מדברי הרא"ש שם [סימן ז] שבמעשר לא שייך תנאי כי אם כן אין הלוי נוטלו "חלף עבודתו" אלא בעד התנאי ודין זה נאמר במעשר שהתנה ש"יהיה שלו", אך במתנות כהונה התנה ש"תתן לי" והיינו שיקיים מצוות נתינה דוקא בנתינה לו, ולפיכך שייך בהם תנאי ואינו נעשה שיור. וראה בהערה 2 על תוס' שהגרש"ש נקט כי כוונת הרא"ש בסוגיין שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה "חלף עבודתכם", אולם נראה שהרא"ש השמיט בדוקא טעם זה לענין מתנות כהונה וכתב "שהתורה נתנה לכל כהן שירצה", משום שנקט כדעת הנצי"ב בהעמק דבר [במדבר יח ז] ש"חלף עבודתכם" נאמר רק במתנות לויה ולא במתנות כהונה. וראה מעדני יו"ט כאן, והגהות יד אפרים ליו"ד סא. והש"ך [יו"ד סא סקי"ח] כתב שדוקא במתנות אינו שיור כי נתן את כל הבהמה לישראל, אך בן לוי שמכר קרקע, הרי היא בחזקת בעליה עומדת, ומשייר לעצמו מה שירצה. וראה בקהילות יעקב [לח] שבבהמה לא שייך שימכור על מנת לשייר, אלא או מוכר חלקה או שאינו מוכר כלל, כי אין אופן שימכור כולה על מנת שחלקה אינה מכור, ובהכרח כוונתו על תנאי שיתן לו מתנות. אבל בקרקע מוכר כולה ומשייר בגידולין, ושייך לומר שמוכר על מנת לשייר, ויתכן שזו כוונת הש"ך. והפרי חדש כתב שרק תנאי שאם יתקיים יתבטל הקנין לגמרי, כבן לוי שמתנה על המעשר שאינו בעולם נחשב כשיור, אך תנאי במתנות שחסרונו רק משום שמתנה על מה שכתוב בתורה, אינו שיור כי אין חסרון התנאי בעצם הקנין, וראה דרישה [חו"מ רט] ומחנה אפרים [דשלבל"ע ה]. ובהגהות הט"ז [שם] תמה מה החילוק בין התנאים והרי שניהם אינם חלים [וראה שם שביאר סוגיין כביאור הרמב"ם בפירוש המשנה שהתנה שאינו משתתף עמו במתנות. עי"ש]. ובנתיבות המשפט [שם סק"ה] כתב שדוקא במתנות נחלקו, משום תנאי על מה שכתוב בתורה והיינו שהסובר שהוא שיור נקט שלא מכר לו את המתנות כלל, ולכן חל התנאי כי אינו מתנה עמשכ"ב, ואילו הסובר שהוא תנאי, דעתו שמכר לו את כל הבהמה ולא שייר לעצמו אלא את זכות נתינת המתנות, ולא שמשייר את עצם המתנות עצמם אלא שנוטלם לעצמו מפני זכותו בנתינת המתנות, וזה נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה ואינו מועיל. כי תנאי על מה כתוב בתורה אינו מועיל אפילו על זכות הבאה ממילא. אמנם לפי המבואר בהערות על התוס' שהריטב"א חולק על תוס' וסובר שתנאי "שתתן לי" אינו נחשב כמתנה על מה שכתוב בתורה, לכאורה אי אפשר לחלק כן. ועצם דבריו תמוהים, שהרי הזכות לתת לכהן אינה מדיני הבעלות על הבהמה או על הזרוע ולחיים קודם שהופרשו, אלא רק אחר שנקראו מתנות וחל עליהם חיוב נתינה יש לבעל זכות לתתם ומה שייר המוכר לעצמו, וראה בחידושי הגר"ש רוזובסקי [ב"מ י"א]. וראה בבית מאיר [על גליון השו"ע ס"א] שתמה למה לא יחול התנאי והרי הוא דבר שבממון, והביא משו"ת הרא"ש [קח] שרק להפטר ולהחזיק ממון שבידו מועיל התנאי, ולא לעבור על דברי תורה, ומשמע שהבין שאין זה שיור בזכות נתינה, אלא שהלוקח נותן לו זכות זו, וצ"ב. וראה בהערות על תוס'.

^[4] כתב הריטב"א שרב ורב אסי סוברים שהמזיק מתנות כהונה או שאכלן חייב, שהרי בהכרח מדובר שאכלן, כי אם הן בעין ודאי הדין עם מי שהן ברשותו, וראה תוס'. והר"ן [על המשנה ברי"ף] כתב שאף לרב חסדא שהמזיק מתנות כהונה פטור אם שקלו הטבח חייב כי משתרשי ליה המעות שקיבל מן הלוקח, וכן משמע מרש"י שכתב בסמוך [ד"ה והכא] שהנידון אם חייב "לשלם" ולא כתב אם חייב "לתת". [וראה לעיל קלא. שהעמידה הגמרא לפי רב חסדא באיתנייהו בעינייהו]. ולכאורה דברי הר"ן תמוהים, שהרי שיטתו לעיל [קלא.] שאם התכוון להפקיע חיובו ומצוותו נפטר מתשלומין אף במשתרשי ליה, [ורק לתוס' הוא חייב משום ממוני גבך], ובהכרח שלא מועיל להפקיע חיובו אלא כששינה את החפץ, כגון ראשית הגז שצבעו, אבל כשהמתנות בעין אי אפשר להפקיעם. אך הרמב"ם [פ"ט הי"ב] כתב שגם המוכר מתנות כהונה פטור ובאחיעזר [ח"ג סג] הביא רדב"ז שהמוכרן פטור כי התכוון לגזול, ומשמע דמשתרשי ליה אינו מחייב כשהתכוון לגזול אף שהמתנות בעין, וראה מהר"י קורקוס שחילק בין המסקנא שמתנות כהונה נגזלות והמצוה נפקעת, ואפילו הן בעין אינו צריך להחזיר, אך בהוה אמינא שנחלקו ברב חסדא מדובר באופן שאכלן הלוקח ואינם בעין, ועי' היטב בחידושי הרמב"ן: והחזו"א [יו"ד ז סק"ה] הקשה למה אין הטבח חייב מעיקר הדין, "שהדין עם הטבח", ותירץ "דאיירי בלא שחט הבעלים" וכנראה כוונתו שהטבח רק מוכר מה ששחט לו אחר, וראה רש"י ד"ה אלא "שעל הטבח היה מוטל ליתן".

^[5] רש"י פירש שבין רב ובין רב אסי סוברים שיכול לתבוע מהלוקח, ונחלקו רק אם יכול לתבוע גם מהטבח, או כיון שלא נגע במתנות אינו נחשב גזלן. ותוס' נקטו להיפך שלכולי עלמא יכול לתבוע מהטבח ונחלקו אם יכול לתבוע גם מהלוקח, והקשו כנ"ל שאם אכלן פטור, ואם הן בעין למה לא יוכל לתבעם מהלוקח שהן בידו. אולם בפשטות הכוונה היא שהנגזל יכול לקחת גזילתו גם מהשני, כי היא בעין, אך נחלקו אם השני חייב בהשבת המתנות כי גם הוא נעשה גזלן, או שרק זכות הכהן לקחת ממנו המתנות, אך הוא אינו חייב בהשבה, ולכן נחשב שאין הדין עמו אלא עם הראשון.

^[6] לפי פירוש רש"י הביאור כפשוטו שרב סבר שנגזלות ולכן גם הטבח חייב, ורב אסי סבר שאין נגזלות ורק הלוקח חייב להשיבן שהן בידו. ואף אם מזיק מתנות כהונה פטור, יתחייב הטבח כי משתרשי ליה, [אלא שאם כן צריך להבין למה לפי רב אסי לא ישלם הטבח כי משתרשי ליה. ומאידך אם המתנות בעין איך שייך לחייבו משום "משתרשי", וראה אחיעזר שם, וצ"ע]. ולביאורו, אסור ללוקח לאכול את המתנות, ואין הגוזל מתנות ומכרם דומה למי שהזיקם, כי לא נפקעת המצוה במכירה, אלא שהגזלן חייב בתשלומין ואם ירצה הכהן יקח את המתנות עצמן מהלוקח, וכך משמע מדברי הרשב"א והר"ן. ובקהילות יעקב [לו] כתב שלפי ביאור זה, המחלוקת היא, האם מתנות כהונה הן ממון כהן ושייכת בהן גזילה, או שהן רק כהפקר לעניים וכיון שאין נגזל לא שייכת בהן גזילה. אך הרמב"ם [פ"ט הי"ד] כתב שהקונה מתנות כהונה מהגזלן, אף על פי שאינו רשאי לקנותן כי הוא מסייע לגזלן, מותר לו לאכלן משום שהן נגזלות. [וכתב הר"י קורקוס שצריך הלוקח להחזיר המתנות לכהן כדי לצאת ידי שמים]. וביאר הר"ן כוונת הרמב"ם שנחלקו אם הראשון הטבח גזלן וממילא קנאן הלוקח, ואינו חייב להחזירן, או שאינן נגזלות, ולפיכך אין השני קונה וחייב להחזירן אם הן בעין, [ולשלם, למאן דמחייב את המזיק מתנ"כ]. וביאר החזו"א [שם] שהלוקח קונה את המתנות הגזולות אף שהן בעין, בקנין שינוי רשות, ואף שבכל גזילה אין שינוי רשות קונה, במתנות כהונה די בקנין כזה. ובזכר יצחק [יב] ואבי עזרי [על אתר] כתבו שחיוב ההשבה מעכב את הקנין בכל גזילה, אך במתנות כהונה כשם שהמזיקן פטור כך אין בהן חיוב השבה והן שייכין לגזלן, אלא שאין הראשון קונה אותם כי לא נחשב שנעשה בהן מעשה גזילה עד שמכרן לאחר. וראה בדרך אמונה שנקט כי זו גופא כוונת החזו"א, וכתב שכל זמן שהן אצל הגזלן בעין כופין אותו לקיים מצוות נתצינה, ורק הלוקח זוכה בהן, כי אין מצות נתינה מוטלת עליו אלא על הטבח. ובעונג יו"ט [צח בהג"ה] כתב שכוונת הרמב"ם שהגזילה מפקיעה את המתנות ממצוותן, ולכן השני פטור, אך הראשון חייב להשיבן כל זמן שהן בעין, כיון שנעשה גזלן עליהם ונחשבים ברשותו, ואין בהם פטור תשלומין אלא אם אבדו או הוזקו. וראה אחיעזר [ח"ב לו, ב]. עוד כתב הרמב"ם [בהט"ו]: אם אמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה והיו בה מתנות נותנם לכהן ואינו מנכה לו מן הדמים, לקחם במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים, ומדברי הר"ן מבואר שכוונת הרמב"ם לחלק בין המתכוון לגזול מתנות כהונה, שהלוקח ממנו פטור מנתינת המתנות, לבין המוכר בשר, שלא התכוון לגזול המתנות ולמכרן, ולכן הלוקח חייב לתתן לכהן. [וביאר הר"י קורקוס שבהלכה י"ד מכר לו רק המתנות ומוכח שהתכוון לגזלן ואילו כאן מכר לו אותן עם שאר הבשר, או ששקל הלוקח בעצמו וכדלהלן. ויתכן שלא התכוון לגזול]. אך דעת הרא"ש והטור שאין חילוק בין התכוון לגזול או לא התכוון, ואם המתנות בעין הלוקח חייב להחזירן ואם לא החזירן, תלוי מי שקל, שאם המוכר שקל לו, הבין עמו שהוא הטבח, אך אם הלוקח שקל המוכר פטור כי לא גזלם והם עדין בעין ועל הלוקח להחזירם. ובחזו"א [שם] ביאר בלשון הרמב"ם "לקחם ממנו במשקל" שכוונתו לחילוקו של רב שאם לקח במשקל הרי הוא הלוקח גזלן, אך הר"י קורקוס כתב כי למסקנא נחלקו אם מתנות כהונה נגזלות או לא, ופסק הרמב"ם שהיא מחלוקת בפני עצמה, ולא נאמרה על המשנה, נמצא שאין חילוק מי שקל אלא תלוי רק בכוונתו לגזול, והחילוק מי שקלן הוא רק לענין התשלום לטבח, שאם משלם על "בני מעים", יודע שהתשלום הוא על הבשר שחוץ מהמתנות, ואם משלם לפי משקל מנכה לו משקל המתנות.

^[7] בספרי [פרשת שופטים] דרשינן מהכתוב "מאת זובחי הזבח" שהחיוב תלוי בשעת זביחה. ובהגהות חכמת שלמה [בסוף יו"ד] דן למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, אם התגייר בין שחיטת סימן ראשון לשני, אם חל עליו חיוב מפני חלק השחיטה שבעת חיובו, ובביאור ההלכה הוכיח מכמה מקומות שחיובי שחיטה תלוים בכל השחיטה ולא בחלקה, עי"ש, ובהערות לחברותא זבחים [ו.].

^[8] בישועות יעקב [ס"א סק"ג] כתב שאם הספק בזמן השחיטה, אם תפס הכהן אין מוציאין מידו אך אם הספק בזמן הגירות מוציאין מידו. והחזו"א [סי' ז] הקשה, אם יש ספק בזמן השחיטה, למה נלך אחר חזקת פטור של הגר, ונאמר המוציא מחבירו עליו הראיה, והרי כנגד חזקה זו יש חזקת הגוף של הבהמה שמוכיחה שלא נשחטה אלא אחר שהתגייר. [והוכיח מכך שאין זו "חזקת פטור" כפשוטה, אלא שאין במתנות חיוב ודאי, ואינה דומה ללקט שחיובו ודאי, והנידון אם חלק מסוים הוא מהלקט או לא, ובגמרא יתבאר] ומשמע שנקט שאין חילוק אם הספק בזמן השחיטה או בזמן הגירות.

^[9] רש"י פירש "בתוך הקמה" היינו לפני הקוצרים, שעדיין לא הגיעו הקוצרים לשם, והם לבעל הבית כי אין דין לקט אלא על הנושר בשעת קצירה. וביאר הגר"א [בשנות אליהו פאה] דהיינו אפילו שכבר החל הקצירכל עוד לא הגיעו למקום החור אין דרך הנמלים לגרור ממקום הקציר למקום אחר. וכן משמע לשון הרמב"ם [פ"ד ממתנ"ע ה"ט] שהחיוב דוקא אם היה החור ב"מקום שנקצר". וראה הערה הבאה. אבל הר"ש הרא"ש והרע"ב בפאה ביארו, ש"בתוך הקמה" פטור רק לפני תחילת הקציר, אך "לאחר הקוצרים" כשהחלו לקצור חוששים שגררו ממקום הקציר לחוריהם שבתוך הקמה.

^[10] הרמב"ם [פ"ב ממתנ"ע ה"ט] כתב שזרעים הנמצאים בחורי הנמלים במקום שנקצר הרי זה של עניים ואף על פי שנמצא שחור אין אומרים שהם משנה שעברה, והיינו דפסק כרבי מאיר, וכתב הכסף משנה שכך משמע בסוגיין. וכן הוכיח הר"י קורקוס ממה שהקשו בסוגיין מדברי רבי מאיר על סתם משנה, ובהכרח שהלכה כמותו ולא כרבנן שנחלקו עמו. אך כל זה רק אם נפרש כרש"י, דפריך מרבי מאיר כי סתם משנה רבי מאיר. אך לתוס' אין ראיה שהלכה בזה כרבי מאיר, כי פירשו דמקשינן גם מרבנן, שמודים כי ספק לקט לקט וחולקים רק בתחתונים שהם משנה שעברה. וראה בתוס' רעק"א [פאה אות מה] שכתב שהרמב"ם לא רצה לפרש שהקושיא רק משום ש"סתם משנה כרבי מאיר", ולכן נקט שהלכה כרבי מאיר, והקשה לרש"י אם אין רבנן מודים שספק לקט לקט למה אמרו שהעליונים לעניים, ועוד, למה נדחק ריש לקיש להקשות ממשנה שנחלקו בה, ולא ממה ששנינו בפאה [ז' ד'] שאשכול שיש בו ספק כתף, הרי הוא ספק עוללות וניתן לעניים. אמנם יתכן שרש"י ותוס' נחלקו בביאור המשנה כמבואר בהערה הקודמת, שרש"י סבר שרבי מאיר חולק גם ברישא, וסבר שנחשבים ספק לקט גם כשנמצאו בתוך הקמה, משום שכבר החלו לקצור בחלק מן השדה, ורבנן חולקים ופוטרים בספק לקט, [ושמא נחלקו גם בספק עוללות], ולכן מקשינן רק מדברי רבי מאיר משום שסתם משנה כרבי מאיר, אך תוס' סברו כהר"ש שברישא לא מדובר בספק לקט, אלא כשעוד לא החל הקציר בכל השדה, ולפיכך נקטו שגם רבנן מודים שספק לקט לקט, ונחלקו רק אם יש ספק גם על הגרגרים התחתונים. אולם הרמב"ם בהכרח לא פירש בזה כרש"י, שהרי כתב ש"בתוך הקמה" לבעל הבית, ומשמע שרבי מאיר לא נחלק בדין זה, שהרי בסיפא פסק כרבי מאיר שספק לקט לקט, וכן העיר הרש"ש בפאה שם.

^[11] הר"ן בנדרים [ז.] הביא שהרשב"א והרמב"ן פסקו לחומרא בספק הגמרא אם יש יד לצדקה ולפאה, כי ספק איסורא לחומרא, והקשה עליהם מסוגיין שהקשו ממתנות עניים למתנות כהונה, ולמה לא תירצו שמתנות עניים הם ספק איסור ולחומרא, ומתנות כהונה הם ספק ממון. וראה במשנת רבי אהרן [זרעים ו.] שמוכח מדבריהם כי גם מתנות כהונה חיובם מתחיל במצות הנתינה, ואין לכהנים זכות בהם קודם לכן, ולפיכך שוים הם למתנות עניים, וכן כתב באבי עזרי [פ"ד ממתנ"ע ה"ט]. והר"ן הסיק מכח קושייתו שספק מתנות עניים לקולא, משום שהם חיוב ממוני כמתנות כהונה, ובחתם סופר [יו"ד רמ] הקשה הרי בסוגיין ילפינן להחמיר במתנות עניים שנאמר בהם "עני ורש הצדיקו" ומדמינן מתנות כהונה, ומשמע ששניהם להחמיר ותירץ שלמסקנא כל הקושיא היא מ"קמה לקמה", ורק בלקט שכחה ופאה החמירו, ודבריו תמוהין שהרי הר"ן כתב להקל גם בפאה, ובהכרח שרק במקום חזקת חיוב החמירו, וכדלהלן, ולא בספק בדיני מתנות עניים. [והדמיון למתנות כהנים הוא רק במתנות שזיכתה להם תורה כמתנות עניים, ואין דינם דומה למתחייב צדקה, ופשוט]. והגרא"ק שם ביאר, שגם לדעת הר"ן המצוה מתחילה בנתינה ואין לכהנים זכות ממונית במתנות קודם נתינתן. אלא שבספק מצוה לתת ממון אזלינן לקולא, [ורק במתנות עניים אמרה תורה "עני ורש הצדיקו" להחמיר וכדלהלן]. אך באבי עזרי נקט שדעת הר"ן כי מתנות כהנים תחילת חיובן משום חלף עבודתן והוא ממון השבט, והוא ספק ממון, ולמד הר"ן מסוגיין שגם ממון עניים הוא ספק ממון ולא ספק איסור, ובכל זאת החמירו בו. ובנתיבות המשפט [דיני תפיסה ב] ובקונטרס הספיקות [א ט] תירצו קושית הר"ן שספק ממון לקולא רק כשהוא ספק גזל, אך כשיש בו ספק איסור נוסף לא מועילה החזקת ממון להכריעו לקולא, ולכן בספק יד לצדקה ופאה מחמירים, משום ספק בל יחל, אבל בספק לקט לולי קרא דעני ורש הצדיקו אזלינן אחר רוב של בעל הבית להקל. [והפסוק להחמיר נאמר רק בקמה שיש בה חזקת חיוב, אבל בעצם הספק ראוי להקל]. ותמה הגרש"ש [בשער"י ה יט, ובנדרים סימן ז'] שהרי גם במתנות כהונה יש מצות נתינה חוץ מספק גזל, ולמה הולכים בהם לקולא, והעלה מכך כנ"ל, שגם מתנות כהונה מצוות נתינתן היא מצוה ממונית, ואזלינן בספיקה לקולא. והוא הדין לגבי איסורי בל תאחר ובל תלקט שהם אזהרות על ממון עניים, והחזקה מכריעה בהם להקל, אבל איסור בל יחל בנדר צדקה ופאה חל על הגברא, ובו לא מועילה החזקה להקל, וכן ביאר בקהילות יעקב נדרים [סימן ט]. [ובספר עמק יהושע דחה תירוץ זה, כי בסוגיא שם מדובר שאמר סלע זו לצדקה, ולא חל עליו נדר לתתו, אלא נעשה ממון עניים, וספיקו הוא ספק ממון. וראה במחנה אפרים צדקה ב, ובחידושי הגרנ"ט לנדרים ז ובקה"י שם שכתבו כי הראשונים נחלקו אם באופן זה נעשה ממון עניים או מתחייב ליתן].

^[12] המרדכי [אות תשלז] הביא שהקשה רבינו משולם לרבינו ברוך למה לא הולכים אחר רוב הקמה שהיא של בעל הבית. ותירץ משום שאמר הכתוב להחמיר דכתיב עני ורש הצדיקו, ובטורי אבן [באבני מילואים לר"ה יד:] ובקונטרס הספיקות [א ט] הקשו שהרי מסקנת הגמרא בסמוך שרק בקמה אמרינן עני ורש הצדיקו כי היא בחזקת חיוב, ולא במתנות כהונה כי פרה היא בחזקת פטור, ואם חזקה מועילה לפטור כל שכן שרוב העדיף ממנה יפטור, ולא נלמד ממקרא זה אלא לחייב בספק. והגרש"ש [שם] ביאר ש"עני ורש הצדיקו" מלמד שחיוב מתנות עניים הוא עד שיבורר חלקו של העני, ובכל אופן שיש ספק צריך בעל הבית להוציא אפילו משלו לעני, והיינו רק במקום שהספק הוא אם מגיע לעני יותר ממה שמגיע לו בודאי, כגון בקמה שהספק אם גם מה שבחורים הוא מחלק העני, ונמצא שעל השדה חל חיוב ודאי והספק הוא אם נתקיים כל חיובו בחלק שליקטו או לא, ולפיכך חייב מספק, אך בגר שהספק הוא על עצם החיוב, לא התחייב גם על חלק הספק. [וראה מהרי"ט ח"א לט] ולפיכך גם רוב לא מועיל לפטור בקמה, כי אינו מבכר את הספק, אלא דין הספק נקבע כדין הרוב, ובקמה התחייב בעל הבית להוסיף את הספק, ורק בפרה שיש חזקה שלא התחייב, אינו חייב מספק. [ויישב בכך את שיטת הר"ן שספק ממון עניים לקולא, ורק בתוספת על עיקר חיובו חייבתו תורה]. אמנם כל קושית הטורי אבן בנויה על מה שכתב [שם] שחזקת פטור היא מדין חזקה קמייתא, [ואף בזה יש לדון שבקמה יש רובא דאיתא קמן, ואינו עדיף מחזקה, כי אינו רוב שמברר מסברא, אלא דין הנלמד מקרא, וכנ"ל]. אבל הקונטרס הספיקות [שם] כתב שחזקת פטור היא חזקת מרא קמא, וכבר הבאנו [לעיל קלא.] שאין גדרה כ"חזקה" אלא כ"מוחזק", ואין רוב עדיף ממוחזק, שהרי אינו יכול להוציא ממון ממוחזק. וראה בסמוך.

^[13] בטורי אבן [שם] תמה ממה נפשך, אם במתנות פטור רק משום שפרה בחזקת פטור קיימא, אבל בספק השקול אזלינן לחומרא, אם כן למה אמרו שבקמה חייב משום שהיא בחזקת חיוב, ומשמע שבספק השקול אזלינן לקולא. ומכח זה הוכיח שאין כוונת הגמרא ל"חזקת חיוב" בדוקא, אלא ילפינן מעני ורש הצדיקו שכל מקום שאין חזקת פטור אזלינן לחומרא. [וכן הסיק בקונטרס הספיקות שם]. וחזר ותמה אם כן כיצד דימתה הגמרא דין מתנות כהונה למתנות עניים, והרי במתנות כהונה אמרו שהמוציא מחברו עליו הראיה, [בפדיון הבן פי"א מבכורים, ובתרומה פ"י מתרומות ועוד] וקושייתו נובעת משום שנקט כי חזקת פטור היא חזקה קמייתא, דהיינו שמעמידין את הפרה על חזקתה הקודמת שהיתה פטורה [כי היתה של גוי] ובכל מתנות אין בהם חזקת פטור. אך הקונטרס הספיקות כתב שהפטור משום חזקת מרא קמא, שיש בבהמה, והיינו שאנו קובעים מספק שהיתה בעת השחיטה בחזקת הגוי ולכן היא פטורה, ואם כן בכל מתנות כהונה יש לישראל חזקת מרא קמא בהם, ופטור, [וראה שו"ת הרשב"א תרנו וביאור הגר"א חו"מ קנה סק"ח]. ולדבריו צריך לדחוק שבגרגרים הנמצאים בחורי הנמלים, לא מועילה חזקת מרא קמא שהיו שלו, כי אין הספק בחיוב הגרגרים, אלא מהיכן באו, והיינו שעל הצד שבאו מהקציר אין להם חזקת מרא קמא. וצ"ע. וטעם החילוק בין הביאורים, נראה, שהטורי אבן למד ש"עני ורש הצדיקו" מלמד שגדר ספק ממון עניים הוא כספק איסור, ורק חזקה קמייתא מועילה להכריעו להקל, ולא חזקת מרא קמא שהיא מדין "מוחזק", ואינו מברר את הספק אלא קובע את הדין בממונות להעמידם ביד המוחזק, אבל באיסורים הספק בדין מחייב להחמיר. והקונטרס הספיקות סבר ש"עני ורש הצדיקו" מלמד שממון עניים ספיקו לחומרא בדיני ממון, ובדיני ממון מוחזק מכריע שלא יהא ספק, ושוב לא שייך להחמיר בו. והחזו"א [יו"ד ז' סק"ו] הקשה שהרי מצינו [לעיל קלא.] שלויים פטורים ממתנות מספיקא דדינא אם נקראו "עם", ועוד מצינו [לעיל קלב.] בצבי הבא על התיישה שפטור מחצי מתנות מספיקא דדינא אם חוששין לזרע האב, ולכן נקט להיפך, שאין הכוונה שיש בפרה חזקת פטור, אלא שלא נאמר עני ורש הצדיקו אלא כשיש חזקת חיוב. וכן משמע בלשון הר"ן בנדרים, שהחיוב רק במקום שיש חזקת חיוב. [והוכיח כן, שהרי לפרה יש חזקת הגוף שהיתה חיה עד שהתגייר והיא חזקה לחייבו ותדחה את חזקתה בפטור, ובהכרח שאין זו "חזקת פטור" אלא שאין חזקה לחייב]. אולם יש לומר שבספיקא דדינא לא נאמר עני ורש הצדיקו [וכ"כ באבי עזרי שם], ובמיוחד לפי ביאור הגרש"ש שהוא דין רק במי שהתחייב בודאי שעליו להוסיף לתת גם מה שמסופק בו, ובפרת גר פטור כי הספק בגוף החיוב, והוא הדין בלויים ובתיש הבא על הצביה. [ואולי לכך התכוון החזו"א "יש כאן מצות לקט ודאי", והר"ן הקל בפאה כי "עיקר המצוה בספק" עיין היטב בדבריו]. ולביאור זה אין "עני ורש הצדיקו" מלמד להחמיר בספק, שהרי יש ספק שמקילין בו, אלא מדיני מתנות עניים הוא להוסיף ולתת גם את חלק הספק. ונפקא מינה בין טעמי החיוב בעני ורש הצדיקו, תהיה לחיוב תרומות ומעשרות מספק לקט, שאם חיובן משום ספק לחומרא, יתחייבו בתרו"מ, אך אם דין מתנות עניים כולל את הוספת הספיקות לכאורה יפטרו מתרו"מ. וראה במקדש דוד [זרעים בקטע האחרון] ובתורת זרעים [פאה פ"א מ"א בסופו] שדין זה תלוי במקור הפטור של מתנות עניים ממעשרות. ובאור שמח [פ"ה מבכורות ה"ג] כתב ליישב קושית הטורי אבן, על פי יסודו שזרוע לו"ק דינם כצדקה, ומוציאין אותם מידו. ורק מתנ"כ כבכור וכיוצא בו נחשבות ספק ממון של הבעלים והמוציא מחבירו עליו הראיה.

^[14] הקשו להגרעק"א [בשו"ת ח"ה ה] למה לא נעמיד את העיסה בחזקת פטור כמו שהיתה קודם גלגול, [וכמו שמצינו בתוס' בכורות כד, שגם בבכור יש חזקת חולין מקודם לידתו], וכן הקשה במשנה ראשונה. והשיב, שבמקום שידוע בזמן הפטור שיכול לבוא לידי חיוב כשיגיע שעת חיובו, כגון בידוע שעומד להתגייר ויתכן שתהא שעת בגלגול בעת חיוב, אין החזקה מועילה להכריע את הספק שיש לנו על שעה זו, כי ספק זה היה קיים מתחילה לגבי שעה זו. וכעין זה כתב בבינת אדם [רוב וחזקה יח]. אך לפי זה תמוה מה שאמרו לעיל "פרה בחזקת פטורה קיימא" שהרי אם הספק בזמן השחיטה אם היה בחיוב, נמצא שאין לו חזקת פטור. ואם יש חילוק בין פרה לחלה, הרי אין מקום לקושיית הגמרא, וראה בבינת אדם [שם] שדייק מלשון רש"י "הלכך לא סמכינן אחזקה" שיש בעיסה חזקת פטור, אלא שבאיסור אין הולכים אחר החזקה, וכדלהלן. [וראה גם בהערה הבאה]. וראה ברש"ש שכתב שמדרבנן אין הולכין בחלה אחר הרוב, כי יש לה מתירין שיכול להפרישה ולמכרה לכהן. אמנם תירוציהם יועילו רק אם הספק מתי נתגלגלה, אך אם הספק מתי התגייר, יקשה כמו שהקשה מהרי"ט אלגאזי [חלה יא ד"ה איברא] שנעמידנו בחזקתו הראשונה שהוא גוי ופטור מחלה. ולכן הסיק שבאמת מן התורה העיסה פטורה מחלה, ורק מדרבנן חיבוה אפילו במקום חזקת היתר. [וראה בית מאיר אבה"ע ו יד, ופרי מגדים בפתיחה לטריפות, שדנו אם החמירו חכמים בכל איסור שלא להעמיד על חזקה או רק בחלה שהיא במיתה].

^[15] רש"י כתב חלה ספק איסורא שיש בה עוון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקתה, אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכבר הבאנו שדקדקו מדבריו שחילוק הגמרא הוא, שיש חזקת פטור בעיסה, אלא שאינה מועילה בספק איסור, כי אם בספק ממון כמתנות. ודנו האחרונים [הנ"ל] אם כוונת רש"י שדוקא באיסור מיתה אין חזקה או בכל איסור, ובספר תורת יקותיאל [ס"א סק"ג] ובדרך אמונה [פ"ח מביכורים ה"ט בבה"ל] ביררו ענין זה עי"ש. ולפי המבואר לעיל [הערה 11] בשם קונטרס הספיקות, שחזקת הפטור בפרה אינה להעמידה בפטור כחזקתה הקודמת, אלא להעמידה בחזקת מרא קמא, יתכן שזו כוונת רש"י, שבמתנות אין קדושה, ונתינתם רק משום ממון, ועל כך יש חזקת מרא קמא. ולפיכך אף אם הן טובלות את הבשר נחשב כספק ממון, כי האיסור מתחיל בחיוב ממון, [וכמו שהבאנו לעיל בשם הב"ח שאין כוונת תוס' קלב: שיש בהן איסור מיתה] אך חלה שבאה להתיר את העיסה מאיסור מיתה, נחשבת כספק איסור שלא מועילה בו הכרעת מרא קמא כי אין איסור מיתה נוגע מחיוב ממון. [וחזקת היתר אין בה, כמבואר בהערה הקודמת].

^[16] בפרי מגדים [שם] הוכיח מכל דברי רש"י בארבע ספיקות לחיוב, שרק ספק איסור שיש בו כרת או מיתה לא מועילה בו חזקת פטור, שהרי דקדק רש"י לפרש למה יש איסור כרת בכל דבר, ומשמע שאיסור סתם מוכרע בחזקת היתר. [וכאן אי אפשר לפרש כמו שביארנו בהערה הקודמת, שהרי לא מדובר בחיובי הפרשה ונתינה שנחשבים איסור רק במקום שבאים להתיר איסור מיתה, אלא באיסורים סתם]. ולפי שיטתו נדחק לומר שבפטר חמור אף על פי שאין בו חיוב מיתה, כיון שאין לו הפסד ממון - שהרי יכול לעכב השה בידו - הצריכוהו רבנן להפרישו, ולא יפטר משום חזקתו לפטור. ובדרך אמונה [שם] תמה על דבריו, הרי גם בחלה נוטל הממון מהשבט ואינו מפסיד, ולמה הוצרך רש"י לומר שיש בה מיתה. ויתכן לחלק כנ"ל, שבחלה לולי האיסור, היתה נחשבת כחובת ממון שספיקה מוכרע בחזקת מר"ק, מה שאין כן איסור הנאה של פטר חמור, שגם אילולי כרת לא תועיל בו חזקת היתר אם אין בו הפסד, כי עיקרו איסור הנאה, ואין הנידון בו בחובת הנתינה. והרמב"ם [פ"ח ה"ט] כתב שבספק אם גלגלה משנתגייר חייבת בחלה, לפי שהוא עוון מיתה. [ובד"א שלאו דוקא מיתה, אלא שלא ממון] ובמקדש דוד [נז, א] כתב שכוונתו לומר שצריך ליתנה לכהן. וכמבואר בפירוש המשנה בדמאי שרק טבל שאיסורו במיתה צריך ליתנו לכהן.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: כהן המוכר בהמתו לישראל ואמר לו "על מנת שהמתנות שלי" — אין הישראלי חייב לתיתן לו, אלא הריהו נותן את המתנות לכל כהן שירצה. שכיון שמכר לו את כל הבהמה, אינו יכול להתנות על מתנותיה, שאינן שייכות לו אלא לכל שבט הכהנים. ושלא כמשנתנו שפטור הקונה הישראלי מן המתנות!

ודוחים: וכי ממקרה (שהוא עניינה של הברייתא) שבו הכהן המוכר אומר "על מנת שהמתנות שלי" על מקרה (שהוא עניינה של משנתנו) שבו הכהן המוכר אומר "חוץ מן המתנות" קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]?! והרי לשון "חוץ" משמעה שיורא [שיור], שהשאיר הכהן את המתנות אצלו, שלא מכרן לישראל, ולכן חייב הישראלי לתיתן לו. ואילו לשון "על מנת" — לאו שיורא [אין משמעה שיור], שאין הכהן משאיר לעצמו את המתנות, אלא עושה תנאי עם הקונה שתינתנה לו המתנות, ואין בכוחו להתנות תנאי כזה.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על ברייתא זו ממה ששנינו בברייתא אחרת: כהן המוכר לישראל את בהמתו ואמר לו "על מנת שהמתנות שלי" — המתנות שלו, שחייב הקונה לתיתן לכהן זה, ושלא כברייתא הקודמת שפטרה במקרה כזה את הקונה מלתת מתנותיו לכהן זה! ומסבירים: חלוקות ביניהן ברייתות אלה, ובהא פליגי [בזה נחלקו], שמר סבר [חכם זה שבברייתא השניה סבור] כי אמירת "על מנת" — לשון שיורא [שיור] הוא, ולכך המתנות הינן של הכהן המוכר. ואילו מר סבר [חכם זה שבברייתא הראשונה סבור] כי אמירת "על מנת" — לאו שיורא [לא לשון שיור] הוא, אלא לשון תנאי וכיון שאין הכהן יכול להתנות כך, אין הקונה הישראלי חייב לתת לו את מתנותיה.

א שנינו במשנתנו: אמר לו לטבח: מכור לי בני מעיה (ובכללן הקיבה שהיא ממתנות הכהונה) של פרה ששחטת — נותן הקונה את הקיבה לכהן, ואינו מנכה למוכר את דמי הקיבה. ואולם אם קנה את בני המעיים לפי משקל ושקל לו אף את הקיבה — נותן הקונה לכהן את הקיבה, ואולם מנכה מהכסף הניתן למוכר את דמי משקלה של הקיבה. ובענין זה אמר רב: לא שנו שצריך הקונה לתת את הקיבה לכהן, אלא כשהקונה שקל לעצמו את בני המעיים שקנה. שבמקרה כזה הכהן דורש את מתנות כהונה מן הקונה ולא מן הטבח. אבל כששקל לו הטבח — הדין של הכהן אף עם הטבח, שיכול הכהן להתדיין עם זה או עם זה. ואילו רב אסי אמר: אפילו כאשר שקל לו הטבח — הדין עמו, עם הקונה בלבד.

ומציעים: לימא [האם נאמר] כי בשיטתו של רב חסדא קא מיפלגי [הם חלוקים]. שכן אמר רב חסדא: אדם שגזל מאדם אחר, ולא נתייאשו הבעלים מן הגזילה שתשוב אליהם, ובא אדם אחר ואכלו את הדבר הגזול — אם רצה הבעלים לגבות את דמי גזילתו מזה, מן הגזלן הראשון — גובה. רצה לגבות מזה שאכל את הגזילה — גובה. ולענייננו יש לומר שמר [חכם זה, רב], אית ליה [יש לו, סבור הוא] כשיטת רב חסדא, שיכול הנגזל לגבות ממי שירצה, וכמו כן יכול הכהן לגבות את מתנותיו ממי שירצה, אם מהקונה או מהטבח. ואילו מר [חכם זה, רב אסי], לית ליה [אין לו, אינו סבור] כשיטת רב חסדא, ולכך הכהן תובע מתנותיו מן הקונה בלבד. ודוחים:

לא, אלא דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, שניהם סבורים] כשיטתו של רב חסדא, ואולם הכא [כאן] בשאלה האם מתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי [הם חלוקים]. שמר סבר [חכם זה, רב סבור] כי מתנות כהונה נגזלות, והריהן ברשות הגזלן ויכול לגבות ממנו אף שאחר אכלן, ואף בענייננו יכול הכהן להתדיין גם עם המוכר. ואילו מר סבר [חכם זה, רב אסי סבור] כי מתנות כהונה אין נגזלות, שאין כח בידי אדם לגוזלן, וכל עוד הן קיימות מוטל חוב נתינתן על המחזיק בהן, ולכך יכול הכהן להתדיין על מתנותיו רק עם הקונה המחזיק עתה בהן.

ומעירים: איכא דמתני לה להא שמעתא [יש ששונה הלכה זו, מחלוקת זו של רב ורב אסי בשאלת גזילת מתנות כהונה] לא כהסבר למחלוקתם בדין מתנות כהונה, אלא כהלכה בפני עצמה, רב אמר: מתנות כהונה נגזלות, ורב אסי אמר: מתנות כהונה אין נגזלות.

ב משנה גר שנתגייר והיתה לו פרה, אם נשחטה פרה זו על ידי אדם מישראל עד שלא (בטרם) נתגייר — הריהו פטור ממתנות כהונה, שכן בשעת שחיטתה היתה הפרה עדיין של גוי. ואם נשחטה משנתגייר — הריהו חייב בנתינת מתנות מפרה זו, ככל אדם מישראל. ספק אם נשחטה קודם שהתגייר או לאחר שהתגייר — פטור מלתת את מתנותיה לכהן, שכלל הוא כי המוציא מחבירו עליו הראיה, וכל עוד לא יביא הכהן הוכחה שנשחטה הפרה לאחר שהתגייר, אין הגר חייב לתת את מתנותיה.

ג גמרא שנינו במשנתנו שבספק אם התחייב האדם במתנות כהונה, הריהו פטור מלתיתן. ובענין זה מסופר כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר שרמי ליה [השליך, הראה סתירה בדברי תנאים במקומות שונים] ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן. שכן במשנתנו תנן [שנינו] שבספק — פטור מלתת מתנות כהונה, אלמא [מכאן נסיק] כי ספיקא [ספק] — נדון לקולא [להקל].

ועל כך רמינהו [השליך, הראה סתירה] ממה ששנינו בדין לקט (התבואה הנושרת מתחת ידי הקוצרים בשעת קצירה, ממתנות עניים), כי התבואה הנמצאת בחורי הנמלים שבתוך הקמה שבשדה שטרם הגיעו הקוצרים אליה — הרי אלו של בעל הבית, שאין בתבואה זו דין לקט. ואילו הנמצאת בחורי הנמלים שבתוך הקמה שלאחר הקוצרים, החיטים העליונים, אלה של פי החור — שייכות לעניים, שיש לומר שלקט הן שנשרו מן השיבולים בשעת הקצירה. ואילו התחתונים, אלה שבקרקעית חור — של בעל הבית, שייתכן שקודם הקצירה אספו אותן נמלים לשם, ואין הן של לקט.

ר' מאיר אומר: הכל לעניים, שספק לקט — לקט. הרי שלדעת ר' מאיר בספק מתנות עניים מכריעים להחמיר, ושלא כשיטת משנתנו במתנות כהונה, וסתם משנה (שלא צויין בה במפורש מי אמר את הדברים) הריהי דעת ר' מאיר. ונמצא שלפנינו סתירה בדברי ר' מאיר!

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש בתשובה: אל תקניטני בשאלה זו, שהרי אין דברי ר' מאיר שנויים בברייתא זו כדרך שאמרת ("ר' מאיר אומר"), שמשמע שזו היא דעת ר' מאיר בוודאות. אלא בלשון שלפיה חכם יחיד הוא שאמר שכן היא דעת ר' מאיר, אני שונה אותה ברייתא שהבאת כסתירה בדברי ר' מאיר. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יהודה בן אגרא אומר משום [בשם] ר' מאיר: ספק לקט — לקט, ספק שכחה — שכחה, ספק פאה — פאה. ואין להקשות מדברי חכם אחד (הסבור שכך היא דעתו של ר' מאיר) על דברי משנתנו.

אמר לו ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בדחיית דבריו: והרי אפילו אם אל (לא) תשנה אותה ברייתא אלא בלשון שלפיה אותו שוטה נודע הנקרא בשם בן תדל אמר שזו היא דעת ר' מאיר, עדיין הריהי קושיה על דברי משנתנו, והא טעמא קאמר [והרי טעם, נימוק לדבר הוא אומר] מדוע יש לנהוג בספק מתנות עניים להחמיר ולתיתן לעניים, שכן אמר ר' שמעון בן לקיש: מאי דכתיב [מה פירוש מקרא זה שנאמר] "עני ורש הצדיקו" (תהלים פב, ג)? מאי [מה] פירוש "הצדיקו"?

אילימא [אם תאמר] שהכוונה בדינים, שיש לדיינים להשתדל למצוא לו זכות בדין — והא כתיב [הרי נאמר] "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג), שאין לדיין לנהוג כן. אלא הכוונה לומר שהמסופק אם עליו לתת מתנות עניים אם לאו, אף שספק הוא, מכל מקום צדק משלך, ותן לו. ומעתה מובן מדוע במשנתנו נקבע שבספק מתנות כהונה נוהגים להקל, ואילו בספק מתנות עניים נוהגים להחמיר!

אמר רבא בתשובה: הכא [כאן, בספק מתנות כהונה בזה שהתגייר] נוהגים להקל, משום שהפרה שלו בחזקת פטורה קיימא [עומדת], שבעודו גוי היתה הפרה פטורה ממתנות כהונה. מה שאין כן בספק מתנות עניים שהקמה — בחזקת חיובא קיימא [חיוב לקט עומדת].

אמר ליה [לו] אביי לרבא בקושיה על הסברו זה: והרי גם בדין חיוב חלה בעיסה של גר, אומרים אנו כי אם העיסה נעשית עד שלא (בטרם) נתגייר — הריהו פטור מן הפרשת החלה מעיסה זו. ואם נעשתה העיסה משנתגייר — הריהו חייב להפריש ממנה חלה. ובספק אם נעשתה העיסה לפני שהתגייר או לאחר שהתגייר — הריהו חייב, שספק חלה — חלה, אף שעיסת הגוי בחזקת פטור היא, שהרי היתה בחזקתו בעודו גוי, ועיסה שגולגלה בידי גוי פטורה מן החלה. ומדוע לא יהא דינה כדין ספק מתנות כהונה שפוטרים את הגר מלתיתן משום שהפרה היתה בחזקת פטור?

אמר ליה [לו] רבא לאביי: אין להשוות ספק חלה לספק מתנות כהונה, שכן בחלה אף שיש לה חזקת פטור, יש בה ספק איסור, שיש עונש מיתה באכילתה, וכלל הוא כי בספק איסורא [איסור] הולכים אנו לחומרא [להחמיר]. ואילו ספק מתנות כהונה אינו אלא ספק ממוני, וכלל הוא כי בספק ממונא [ממון] הולכים לקולא [להקל], ולכן סומכים על חזקת הפטור של הפרה, לפטור את הגר ממתנות כהונה.

שכן אמר רב חסדא, וכן תני [שנה] ר' חייא: שמונה מקרים של ספקות נאמרו בגר, בארבע נקבע דינו של הספק לחיוב, ובארבע לפטור. ומפרטים: בענין קרבן אשתו שילדה, שספק אם ילדה לפני שהתגיירה, וחייבת בקרבן, או שמא ילדה לאחר מכן ואינה חייבת — הרי זה ספק איסור כרת, שכל שלא התכפרה בקרבן הריהי ענושה כרת על אכילת קדשים.

וכן בספק אם עיסת הגר חייבת בהפרשת חלה — הרי זה ספק איסור מיתה, שבאכילת חלה יש עונש מיתה. וכן בספק הנוגע לבכור בהמה טמאה (פטר חמור) של הגר, שאסור בהנאה קודם שנפדה שספק אם נולד קודם שנתגייר או לאחר מכן. וכן בספק הנוגע לבכור בהמה טהורה של הגר, שיש בדבר איסור כרת לענין שחיטתו מחוץ לעזרה — באלה הולכים אנו לחיוב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara objects: But one can raise a contradiction from a baraita: If a priest sells his animal to an Israelite and stipulates: I am selling it on the condition that the gifts are mine, the Israelite is not obligated to give the gifts to that priest. Rather, he gives the gifts to any priest that he wants. Since the priest sold his animal, the priest cannot issue a condition involving the gifts, as they no longer belong to him but to the entire tribe of priests. The baraita indicates that the Israelite is nevertheless obligated to give the gifts, which apparently contradicts the ruling of the mishna.

The Gemara responds: Do you raise a contradiction from a baraita that discusses a case where the priest states: On the condition that the gifts are mine, with regard to the case of the mishna, where the priest states: Except for the gifts? That is not a contradiction, as the word except is a term of retention, i.e., the priest retains the gifts and does not sell them to the Israelite. By contrast, the term: On the condition, is not one of retention, as the priest does not keep the gifts for himself but instead stipulates that the buyer must give the gifts to him. The priest is not authorized to issue such a stipulation and it is therefore disregarded entirely, and because the Israelite owns the gifts he must give them to a priest.

The Gemara objects: But one may raise a contradiction against the previous baraita from another baraita: If a priest sells his animal to an Israelite and stipulates: I am selling it on the condition that the gifts are mine, the gifts are his and the Israelite must give the gifts to that priest. The Gemara responds: There is a dispute between the tanna’im of these baraitot, and they disagree with regard to this matter: One Sage, the tanna of the second baraita, holds that the term: On the condition, is one of retention, and the priest therefore retains possession of the gifts. And one Sage, the tanna of the first baraita, holds that: On the condition, is not a term of retention, and the priest is not authorized to stipulate that the buyer must give the gifts to him.

§ The mishna teaches that if one said to a butcher: Sell me the innards of a cow that you slaughtered, and there were gifts, i.e., the maw, included with it, the buyer gives the gifts to the priest and does not deduct its value from the money that he pays to the butcher. If he bought the innards by weight, the buyer gives the maw to the priest and deducts its value from the money he pays to the butcher. With regard to innards purchased by weight, Rav says: The Sages taught that the buyer gives the maw to the priest only when the buyer weighed the innards for himself when purchasing them. In such a case, the priest claims the maw from the buyer. But if the butcher weighed the innards for the buyer, the judgment is also with the butcher, i.e., the priest may claim the maw from either the butcher or the buyer. And Rav Asi says: Even if the butcher weighed the innards for the buyer, the judgment is with the buyer alone.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree with regard to a statement of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda said: In a case where one robbed another of an item, and the owners had not despaired of retrieving it, and another person came and consumed the stolen item, if the owner wants, he may collect the value of the stolen item from this one, the robber, and if he wants, he may collect from that one who consumed it. The suggestion is that one Sage, Rav, holds in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, and he therefore holds that the priest may claim the maw from either the buyer or the butcher; and one Sage, Rav Asi, does not hold in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, and the priest may therefore claim the maw from the buyer alone.

The Gemara rejects this suggestion: No; everyone holds in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, and here they disagree with regard to whether or not gifts of the priesthood can be stolen. As one Sage, Rav, holds that they can be stolen, and accordingly the robber remains responsible for them even if they are consumed by another. Consequently, if the butcher weighed the innards, the priest may claim the gifts from either the butcher or the buyer. And one Sage, Rav Asi, holds that gifts of the priesthood cannot be stolen. Since technically one cannot steal the gifts, the obligation to return them to the priest rests solely on the one in physical possession of them. Accordingly, the priest may claim the gifts from the buyer alone, as the gifts are in his custody.

The Gemara notes that some teach this halakha, that there is a dispute between Rav and Rav Asi as to whether or not gifts of the priesthood can be stolen, by itself, i.e., as an independent dispute between them rather than in explanation of another dispute: Rav says that gifts of the priesthood can be stolen, and Rav Asi says that gifts of the priesthood cannot be stolen.

MISHNA: In the case of a convert who converted and he had a cow, if the cow was slaughtered before he converted, he is exempt from giving the gifts to the priest. If the animal was slaughtered after he converted, the convert is obligated to give the gifts. If there is uncertainty whether it was slaughtered before or after the conversion, the convert is exempt, as the burden of proof rests upon the claimant.

GEMARA: The mishna teaches that if there is an uncertainty whether an individual is obligated to give gifts of the priesthood, he is exempt from giving them. In this regard, the Gemara relates that when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Shimon ben Lakish raised a contradiction to Rabbi Yoḥanan: We learned in the mishna that when there is an uncertainty one is exempt from giving the gifts. Evidently, in cases of uncertainty the halakha is to be lenient.

But one can raise a contradiction from that which is taught in another mishna (Pe’a 4:11) with regard to gleanings left for the poor: In a case of grain found in ant holes that are inside the standing crop in an area of the field that was not harvested, these are the property of the owner of the field, as this grain does not have the status of gleanings. And in the case of grain found in ant holes that are behind the harvesters in an already harvested area, the upper wheat stalks, i.e., those stalks found at the mouth of the holes, belong to the poor, as they are assumed to be gleanings that fell from the bundles when that area was harvested, and the lower wheat inside the holes are the property of the owner, since it is possible that they were collected by the ants before the harvest and are not gleanings.

Rabbi Meir says: Everything goes to the poor, as grain whose status as gleanings is uncertain is considered gleanings. According to Rabbi Meir, the halakha is stringent in the case of an uncertainty with regard to gifts left for the poor. This apparently contradicts the mishna’s statement that one is lenient in the case of an uncertainty with regard to gifts of the priesthood, as these gifts are similar in this regard to gifts left for the poor. Since any unattributed mishna is considered to be in accordance with the opinion of Rabbi Meir, this is apparently a contradiction with regard to the opinion of Rabbi Meir.

Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Shimon ben Lakish: Do not trouble me with this contradiction, as I teach that baraita in the singular, i.e., it is not certain that this is the opinion of Rabbi Meir; rather, it is merely the claim of one Sage that this is Rabbi Meir’s opinion. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda ben Agra says in the name of Rabbi Meir: Grain whose status as gleanings is uncertain is considered gleanings; grain whose status as forgotten sheaves is uncertain is considered forgotten sheaves; and grain whose status as pe’a is uncertain is considered pe’a. Therefore, one should not raise a contradiction to the mishna from the statement of a single Sage claiming to represent the opinion of Rabbi Meir.

Rabbi Shimon ben Lakish said to Rabbi Yoḥanan: Even if you teach that baraita only in a language whereby a certain imbecile named ben Tedal states that this is the opinion of Rabbi Meir, a question remains, as isn’t there a stated reason for stringency in cases of uncertainties with regard to gifts left for the poor? As Rabbi Shimon ben Lakish said: What is the meaning of that which is written: “Do justice to the afflicted and destitute” (Psalms 82:3)? Specifically, what is the meaning of “do justice”?

If we say that it means that one should do justice in judgments, i.e., a judge should sway judgments in favor of the afflicted and destitute, but isn’t it written: “Neither shall you favor a poor man in his cause” (Exodus 23:3)? Rather, the verse is teaching that in cases of uncertainty with regard to gifts left for the poor, be righteous with that which is yours and give it to the poor. Why, then, is the halakha stringent in the case of gifts left for the poor but lenient with regard to gifts to priests?

Rava said in response: Here, in the case of gifts of the priesthood, the halakha is lenient because the cow of a convert maintains the presumptive status of exemption, as the obligation of the gifts did not apply to the cow before the convert converted. By contrast, the halakha is stringent in the case of the gifts left for the poor, as the standing crop maintains the presumptive status of obligation.

Abaye said to Rava: But with regard to the dough of a convert, the halakha is that if it was prepared before he converted he is exempt from separating ḥalla from this dough, and if it was prepared after he converted, he is obligated to separate ḥalla from it. And if there is an uncertainty as to whether the dough was prepared before or after his conversion, he is obligated, despite the fact that dough prepared by a gentile is exempt from ḥalla. Why isn’t the convert exempt from separating ḥalla just as he is exempt from giving gifts of the priesthood in the case of an uncertainty, as both the dough and the cow maintain a presumptive status of exemption?

Rava said to Abaye: There is a difference between ḥalla and gifts of the priesthood. Although the dough maintains the presumptive status of exemption, here there is also uncertainty with regard to a prohibition, as a non-priest who consumes ḥalla is liable to receive the punishment of death at the hand of Heaven. And whenever there is an uncertainty with regard to a prohibition, the halakha is to be stringent. Conversely, uncertainties with regard to gifts of the priesthood involve no prohibition and are strictly monetary, and whenever there is an uncertainty with regard to monetary matters, the halakha is to be lenient. Consequently, one relies on the presumptive status of exemption in the case of a cow, and the convert is exempt from giving the gifts to the priest.

As Rav Ḥisda said, and Rabbi Ḥiyya teaches likewise: Eight instances of uncertainties were stated with regard to the convert; in four instances the halakha is that there is an obligation, and in the other four instances the halakha is that there is an exemption. These are the four instances where the halakha is stringent: The first is an uncertainty with regard to the offering of one’s wife who gave birth, where it is uncertain whether she gave birth before her conversion and she is exempt from bringing an offering, or after her conversion and she is obligated. This case involves a prohibition, as a woman who does not bring her atonement offering is liable to receive karet for consuming sanctified items.

And the second case is an uncertainty with regard to the obligation to separate ḥalla from his dough, which also involves a prohibition, as explained above. And the third case is an uncertainty with regard to a male firstborn non-kosher animal, i.e., a firstborn donkey, where it is uncertain if it was born before or after the owner’s conversion, which involves the prohibition against deriving benefit from it before its redemption. And the fourth case of an uncertainty is with regard to a male firstborn of a kosher animal, where it is uncertain if it was born before or after the owner’s conversion, where one can be liable to receive karet for slaughtering it outside the Temple courtyard. In these four cases, the halakha is that there is an obligation.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא שנו אלא ששקל לעצמו אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח. יש לפרש דהדין אף עם הטבח קאמר, ורצה מזה גובה ורצה מזה גובה ורב אסי סבר הדין עם הלוקח דוקא דהוא הזיקן שאכלן, ותרווייהו סבירא להו דלא כרב חסדא קמייתא דקאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מן התשלומין, ואי אפשר לפרש כן מדאתי לאוקימו פלוגתייהו בדרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים, דלפי פירוש זה כרב חסדא, ורב אסי דלא כרב חסדא, ואם איתא היכי קאמר רב אסי הדין עם השני, והא מאן דפליג בההיא עליה דרב חסדא הדין עם הראשון דהיינו הגזלין סבירא ליה, על כן יש לפרש דמעיקרא הוה סלקא דעתיה דרב הדין עם הטבח דוקא קא אמר שהוא גזל אותן ולית ליה דרב חסדא, ורב אסי סבר הדין אף עמו קאמר וכדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ומיהו למאי דאסיקנא דבמתנות כהונה נגזלות או אינן נגזלות רב אף עם הטבח קאמר, ורב אסי דוקא עם הלוקח, והכין איתא בבבא קמא פרק הגוזל (בבא קמא קטו, א).

חוץ שיצא ע"מ לא שיורא. פי' כשיאמר חוץ מן המתנות שייר בקניינו שלא מכר לו המתנות כלל והרי הם של כהן ופטור אבל כי אמר ע"מ שהמתנות שלי כוליה הבהמה זבין ליה עם המתנות ואע"פ שתנאי מותר שלא כדברי רש"י ז"ל אפ"ה בעי' דרמי עליה תנאה שיתן לו המתנות ואלו אמר ע"מ שתתן לי המתנות הוה מהני תנאי' דעליה דידיה מתנה אבל השתא דאמר ע"מ שהם שלי לאו תנאה הוא וכפטימי מילי בעלמא הוא ואידך תנא דאמר ע"מ שיורא סבר דכי אמר בהאי לישנא ע"מ שהמתנות שלי לאו תנאה הוא דרמי אלא ששיירם לעצמו ואמר ע"מ שהמתנות שלי שאינם מכורים לך. אתיא כההיא דאמרינן בן לוי שמכר שדה לישראל ואמר ע"מ שהמעשר ראשון שלי וכו' משום דחשיב ליה שיורא ולא תנאה. והכי מוכח בב"ב כדכתיבא בפ' חזקת הבתים כנ"ל ויש מפרש דבדין הוא דלקיים תנאה אלא דקנסוהו רבון דהוי ליה חלקם שאלו בפיהם כן פי' האשכנזים.

אמר רב ל"ש אלא ששקל לעצמו אבל שקלי' ליה טבח הדין עם הטבח ורב אסי אמר אפי' שקל לו הטבח הדין עמו. לימא בדרב חסדא קמפלגי י"מ דהשתא קס"ד דרב אמר הדין אף עם הטבח ורצה מזה גובה ורמ"ג כדרב חסדא ורב אסי סבר הדין עם הלוקח דוקא ודלא כרב חסדא ותרווייהו לית להו אידך דרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מתשלומין דהכא כשאכלן עסקינן. דאי לא בשלא אכלן אפי' מאן דלית רמ"ג רמ"ג הדין עם האחרון שהגזילה קיימת ברשותו. ולא נהיר' דא"כ רב אסי דאמר אסורה כמאן דלא כר' חסד' ולא כבר פלוגתיה דהא לבר פלוגתי' דרב חסדא הדין עם הראשון. ואלו רב אסי קאמר הכא הדין עם הלוקח אע"כ ה"פ דרב סבר הדין עם הטבח היינו דוקא כבר פלוגתיה דרב חסדא ורב אסי אמר הדין אף עמו ורמ"ג רמ"ג כרב חסדא ובמסקנא דאוקימנא פלוגתייהו במתנות כהונה הגזילות. ה"ל פי' דברי רב דאמר הדין עם הטבח אף עם הטבח וה"ה עמו דמתנה דכהן גבה נינהו בעין. ורב אסי אמר הדין עמו דוקא ולא עם הטבח ודכ"ע אית להו דרב חסדא.

כבר ביארנו במשנה שאם אמר לו כהן לישראל הרי כל הבהמה משתפת לי ולך חוץ מן המתנות שהישראל פטור מן המתנות שהרי אין לו בהם כלום והוא הדין אם אמר לו הרי כל הבהמה לך חוץ מאיברי המתנות שאני משתף בהם ומ"מ אם אמר לו הכהן על מנת שהמתנות שלי הרי הישראל חייב במתנות ולא זכה בהן אותו כהן אלא נותנן לכל כהן שירצה שהאומר ע"מ לא [שייר] בעצמן של מתנות לעצמו כלום הואיל ולא שייר לעצמו שותפות בהם לא קנאן בתנאי זה בדבר זה שאין דברים אלו נקנין דרך מקח וממכר ודרך תנאי אע"פ שתנאי כזה מועיל בכל מקום לקיים או לבטל המכר ואע"פ שבבן לוי שמכר שדה לישראל ואמר על מנת שמעשר ראשון שלי אמרו שמעשר ראשון שלו כמו שיתבאר בבתרא פרק הבית כבר ביארנו שם לדעתנו שאינה דומה לזו כמו שכתבנו שם ויש מי שמפרש בכאן שאם אמר על מנת שתתן לי המתנות יועיל אבל כשאמר על מנת שהמתנות שלי הוא כאלו אמר הן עכשיו שלי והוא אינו זוכה אלא מכח הנותנם ואין זה כלום:

המשנה הששית והיא מענין החלק השני בביאור מי הוא חייב ליתנם מי שאמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו והיו בה מתנות ר"ל הקיבה הרי זה הלוקח נותנה לכהן ואינו מנכה לטבח מן הדמים שהרי ידע בזה ועל מנת כן לקח ואם לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אחר שביארנו שהלוקח נותנן לכהן אם לא רצה לוקח ליתנם אין לכהן דין ודברים על הטבח אלא עם הלוקח במה דברים אמורים בששקל הלוקח לעצמו אבל שקל לו הטבח יש לכהן לדון עם מי שירצה או עם הלוקח או עם הטבח הואיל והמתנות בעין שמתנות כהנה נגזלות ר"ל תורת גזל חלה עליהן לענין זה ר"ל לדון מהם עם הטבח אע"פ שהם ברשות לוקח הואיל ומ"מ הם בעין ואין זה דומה למכרן שכתבנו למעלה שהוא פטור שלא נאמרה למעלה אלא במכר המתנות בפרט שהוא כמזיק:

מי שגזל את חברו ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר וגזל את הגוזל ואכל את הגזלה הרי נגזל ראשון תובעה לאיזה מהן שירצה כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השביעית והכונה בה ככונת שלפניה גר שנתגייר והיתה לו בהמה שחוטה אם נשחטה קודם שנתגייר פטור הואיל ובשעת הזביחה היה פטור ואם נשחטה אחר שנתגייר חייב כשאר ישראל ואם ספק פטור שהרי המוציא מחברו עליו הראיה:

זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

אע"פ שלענין מתנות אמרו שהמוציא מחברו עליו הראיה לענין מתנות עניים אינו כן כיצד זרעים שנמצאו בשדה בחורי הנמלים והיו חו(ז)רין אלו בתוך הקמה ר"ל שלא נקצרה עדיין הרי הן של בעל השדה שאין לעניים במה שלא נקצר דין ודברים ואם נמצאו לאחר הקוצרים ר"ל במה שנקצר הכל לעניים ואין אומרין המוציא מחברו עליו הראיה ושיביאו עניים ראיה שמשבלי הלקט גררוהו אלא הואיל והדבר בספק הרי הוא לעניים שספק לקט לקטו וכן הדין בספק שכחה וספק פיאה זהו שאמר הכתוב עני ורש הצדיקו (וכן) [וכי] מצדיקין אותו בדינו והלא כתוב ודל לא תהדר בריבו אלא צדק משלך ותן לו פירשו בתלמוד המערב שאפי' היו זרעים שבחורים אלו ירוקים עד שצורתם מוכחת שמאשתקד הם ואינם לקט אע"פ כן הרי הם של עניים שאי אפשר לגרן בלא ירוקים:

אף לענין איסורין אין אומרין המוציא מחברו עליו הראיה כיצד גר שנתגייר והיתה לו עיסה אם נתגלגלה עד שלא נתגייר פטור מן החלה משנתגייר חייב ספק חייב מפני שיש בו איסור מה שאין כן במתנות שאין עון באכילתם הגיורת שילדה ספק אם ילדה קודם שנתגיירה אם לאחר שנתגיירה מביאה קרבן מספק שהרי יש כאן ספק כרת אם תאכל בקדש עד שתביא כפרה שמחוסר כפורים אסור בקדשים ומביאה חטאת העוף הבא על הספק ואינה נאכלת שכל חטאת העוף הבא על הספק נשרף שמא אינו חטאת ונמצאו חלין בעזרה וקרבן העולה מביאתו על תנאי שאם אינה חייבת עולה תהא נדבה שהרי עולה באה נדבה:

גר שנתגייר וילדה חמורה שלו זכר בפטר רחם ואין ידוע אם קודם שנתגייר ילדה אם לאחר שנתגייר ילדה הרי זה חייב לערוף או לפדות ומ"מ אם פדהו בשה יכול הוא לעכבו מאחר שפדהו הרי פרח האיסור וחזר לדין ממון שאין לשה שום קדושה אלא שהוא ממון כהן והמוציא מחברו עליו הראיה:

נתגייר וילדה בהמה טהורה שלו זכר בפטר רחם ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה אם לאחר שנתגייר ילדה הרי זה בכור מספק שהרי יש כאן ספק כרת אם שחטו בחוץ והילכך ממתין לו עד שיפול בו מום וחזר הדבר לדין ממון ואוכלו שהמוציא מחברו עליו הראיה:

בפרש"י בד"ה אבל שקלן לו טבח כו' והכי מפרש לה בהגוזל בב"ק דאף עם הטבח קאמר רב עכ"ל וכצ"ל ואין ראייתו מכרעת לפירושו דלא קאמר התם הכי דאף עם הטבח קאמר רב אלא למאי דמסיק התם דטעמא דרב משום דמתנות כהונה נגזלות כדמסיק נמי הכא אבל מעיקרא הוה בעי למימר התם דרב לית ליה דרב חסדא ועם הטבח דוקא קאמר רב וכמו שפירשו התוס' בשמעתין ודו"ק:

תוס' בד"ה ורמינהו חורי כו' מרבנן נמי פריך דלא פליגי כו' עכ"ל ולא ניחא להו בפירוש רש"י דרבנן פליגי אספק לקט אלא דאסתם מתניתין רבי מאיר היא פריך דאם כן מאי פריך והא טעמא קאמר כו' כיון דע"כ רבנן לית להו האי טעמא ודו"ק:

מאי הצדיקו אילימא בדינים והא כתיב ודל גו'. גם שמצינו ושפטו את העם משפט צדק דהיינו שלא יעשו עול במשפט היינו היכא דכתיב צדק גבי משפט אבל צדק גרידא כי הכא משמע לזכותו בדין ועוד מדכתיב ברישא דקרא שפטו דל ויתום דהיינו לשפוט לו צדק והכא שינה למיכתב הצדיקו דהיינו משמע לזכותו קאמר ולהכי פריך והכתיב ודל גו' ומסיק אלא צדק משלך דהיינו שתזכהו ליתן לו שלך דהיינו הספק דמדינא הוה שלך דהמע"ה ודו"ק:

ברש"י ד"ה אבל שקלן טבח וכו' והכי מפרש לה בריש הגוזל בבא קמא דאף עם הטבח קאמר ר"י. לשון זה של רש"י תמוה הוא דר"ל מאן דכר שמיה בענין זה וכבר עלה בדעתי להגיה רב יהודה ולומר דרש"י היה גורס אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא ששקל לעצמו וכו' אלא שעם כל זה יש לתמוה על דברי רש"י דהא שם בריש הגוזל ומאכיל לא מייתי שם כלל הא דרב ורב אסי דשמעתין דפליגי באם יש לכהן דין על טבח ולא מייתי שם אלא הא דרב חסדא ובדברי רב חסדא מפורש בהדיא רצה מזה גובה רצה מזה גובה:

גמרא ורמינהו כו' שספק לקט לקט כו' והא טעמא קאמר כו' עני ורש הצדיקו כו'. עיין לעיל (קל ב) תד"ה וכשיחזור. ועי' בשנו"א בפאה שם פי' נכון בשמועה זו:

שם צדק משלך ותן לו. כה"ג דרש ר"ל עצמו בב"ב (פח ב) ע"ש:

שם ספק איסורא לחומרא. ק"ל דהא בכה"ת כולה אזלינן בתר חזקה אף באיסורא. והכא י"ל דמדרבנן בעלמא הוא דהוה כמו דבר שיל"מ דיפריש החלה וימכרנה לכהן. וכמו שהביא הר"ש בחלה שם מהירושלמי. (ועי' רפ"ג דתרומות ובמש"כ בכוונת הירושלמי שם). וכתירוץ ר"א בביצה (ד) דאף בספקא דרבנן אסור ביל"מ. (ובזה יתורץ קושיית הש"ך ביו"ד סי' ש"ל סק"ח משום דבזה"ז פסק הרמ"א בסי' שכ"ב דאין לה שיעור) אולם בכור בהמה טהורה דחשיב לחיובא ודאי קשה. ועיין עוד מש"כ בסמוך:

תד"ה ורמינהי. דתחתונים ודאי משל קמה כנסום. כ"נ דצ"ל:

גמ׳ חוץ משיורא. נ"ב עמו"ק:

שם להא שמעתא באפי נפשא כצ״ל:

רש״י ד"ה רצה מזה גובה וכו׳ ברשותא דמרייהו קיימי כצ״ל:

ד"ה חיוב חלה וכו׳ גלגולה משנתגלגלת הוי חיובה כצ"ל:

צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ (שמות כג, ג). נראה לי בס"ד הכונה אם תתן לו מחלק המעשר אין זה משלך אלא תן חומש דהוי משלך. אי נמי תפייסו בדיבור שהוא שלך אך המעות אינם שלך אלא פקדון הם אצלך. אי נמי על דרך מה שאמר הכתוב טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (משלי כב, ט) כי נתן מלחמו לדל רצונו לומר מסעודה שלו כעובדא דברתיה דרבי עקיבה בסוף הגמרא דשבת (דף קנו:) בסוגיא דאין מזל לישראל עיין שם.

הדין עם הטבח פירש"י אף עם הטבח וטעמי' משום דאל"ה ה"ל לש"ס למימר במסקנא מאי עם הטבח אף עם הטבח כדבש"ס בק' קט"ו ע"א אע"כ הכא גם בהס"ד הוה ס"ל דאף עם הטבח ועוד משום דקשי' לי' ק' תוס' שהניחו בצ"ע. ע"כ ס"ל לרש"י דרב חסדא ומחלוקתו בהא פליגו ומאן דפליג אר"ח ס"ל לעולם אינו יכול לגבות משנים אלא אם אכלו יגבה מהגזלן שגזלו וזה שאכלו לאו בע"ד דידי' הוא. ואי הגזילה בעינא אזי דינו עם מי שהגזילה אצלו ואין לו עם הגזלן שהרי הגזילה שלך מונח בעינא וכל היכי דאיתי' ברשותך איתי'. ואמנם ר"ח ס"ל לעולם רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכי היכי דבא אחר יאכלו יכול לגבות גם מהאחר ה"ה אם הוא בעינא יכול לגבות גם מהגנב וא"ש בשמעתין אע"ג דמיירי מגזילא בעינא מ"מ אתי' דרב כרב חסדא דמאן דפליג אדר"ח לא יגבה אלא ממי שגזילה אצלו כדמוכח בברייתא דר' אושעי' דמייתי תוס'. ודברי רש"י נכונים והתם בב"ק קט"ו כדהקשה אביי דרב לית לי' דרב חסדא והוה ס"ד עם הטבח לחוד קאמר הומ"ל ולטעמיך הא מזיק מתנות כהונה פטור וע"כ בדאיתא בעינא איירי ורב אית לי' דרב חסדא אלא דלפ"ז רב אסי לית לי' דרב חסדא וסוגיא דהתם בעי לאוקמא כ"ע כר"ח רב ור' יוחנן וגם רב אסי ע"כ ניחא להו לשנויי האמת דפלוגא במתנות כהונה נגזלת:

והנה באמת במתניתין דקאמר מנכה לו מן הדמים עיקר הא קמ"ל אע"ג דנגזלת ושוב אי רוצה הלוקח מותר לאכלו לכתחלה שכבר גזלם המוכר הכי ס"ל לרמב"ם מ"מ זה הלוקח שאינו רוצה לאכול גזל השבט ונותנם לכהן לא מצי המוכר לומר לו מה לך להחמיר קדש שם שמים בשלך ולא בשלי קמ"ל דמנכין לו מן הדמים עפר"ח נדחק בזה והנלע"ד כדעת הרמב"ם כתבתי. ולפ"ז בדס"ד דס"ל לרב הדין עם הטבח ואפ"ה נגזלת לית לי' דרב חסדא דגזל מתנות כהונה ואכלם פטור אלא חייב ולא מיירי בשהם בעין ולאידך לישנא לא אמר רב מעולם הדין עם הטבח אלא אמר מילתא באפי נפשי מתנות כהונה נגזלת ומצי סבר כר"ח דלעיל דגזל מתנות כהונה פטור והכא מיירי שהם בעין והלוקח רוצה ליתנם ומנכה למוכר מן הדמים. עיין רמב"ם ופר"ח בפנים כי הקצרתי:

שספק לקט לקט רש"י ס"ל דהקושי' נמי מרבנן דס"ל א"א לקצור בלא לקט ויש כאן בוודאי לקט וכן משמע קצת קמה בחזקת חיובא קיימא משמע שא"א בלא כך אע"ג שזה לאו דוקא ועיקר תלוי' במה שפרה בחזקת פטורה קיימא מ"מ מלשון ש"ס משמע שא"א לקמה בלא לקט. אבל צ"ע א"כ ע"כ חכמים לא דרשו צדק משלך וא"כ מאי פשיטא לריש לקיש דר"מ מחוייב למידרש הכי כי היכי דרבנן לא ס"ל הכי נמי ר"מ ור' יהודה בן אגרא יחידאי הוא וצע"ג לפירש"י:

צדק משלך ותן. לו דע דלא נימא כן אלא בספק שקול שאין לבעה"ב בו בו אלא חזקת ממון דבעלמא המוציא מחברו עליו הראי' הכא אמר לי' רחמנא צדק משלך פי' לא יהיו לך בו חזקה טפי מלהעני אדרבא העני נראה כמוחזק ורבים וגדולים ס"ל אם יש לבעה"ב חזקת מרא קמא נמי מועיל לו. רק חזקה מה שהוא מוחזק בידו ובשדהו זה אינו מועיל. ובהג"ה מרדכי שהקשה נימא כל דפריש מרובא דבעה"ב פריש ותי' לו ולכאורה תמוהים דבריו הא אפי' נגד חזקת איסורא לא מהני צדק משלך מכש"כ נגד רובא. וצ"ל כנ"ל דרובא דהכא היינו מטעם בעה"ב שטוען ממון שלי הוא רוב ותורה אמרה שלא יהיו שום מעלת ממון לבעה"ב לא חזקת ממון ולא רובא מחמת ממון כצ"ל ומה שתי' עוד מקבוע כבר עמד על דבריו בהג"ה משנה למלך בהלכ' משכב ומושב וכבר כתבתי בזה בהרבה מקומות ואין כאן מקומו:

הכא פרה בחזקת פטורה קיימא קמה בחזקת חיובא וכו'. עמ"ש הר"ן פ"ק דנדרים ומ"ש אני בעניי על דברי קדשו ודברי האחרונים בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רנ"ח אות ג' ע"ש באורך בס"ד:
חידושי פרק ראשית הגז להרב הגדול מהר"י איסקאפ' הם בתשובותיו שנדפסו באשכנז ונקרא הספר תשובת ראש יוסף ע"ש דף כ"ח ע"א:

ורמינהו. כהן שמכר בהמה לישראל ואמר לו ע''מ שהמתנות שלי נותנן ישראל לכל כהן שירצה דכיון דכולה בהמה זבין ליה לא מצי לאתנויי ליה האי אמתנות שאינן שלו אלא של כהנים נינהו ואין לו בהן אלא טובת הנאה מ''מ ש''מ דחייב במתנות: חוץ שיור. לשון שיור משמע ששייר המתנות ולא מכרן לפיכך פטור הלוקח שהרי של כהן הן ודכוותה בישראל הוה מחייב הלוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו: על מנת לאו שיורא הוא. אלא תנאה הכל מכר לו ע''מ שיתנם לו והוא אין בו כח להתנות: ורמינהו. ברייתא אברייתא: לא שנו. היכא דלקח הימנו במשקל דקתני נותנן לוקח לכהן והוא חוזר ותובע דמים מן הטבח: אלא. כששקלן לוקח לעצמו דכיון דטבח לא נגע בהן אינו בעל דברים של כהן לפיכך זה הלוקח נותנן והוא שואל לו הדמים שעל הטבח היה מוטל ליתן: אבל שקלן לו טבח הדין. של כהן ומחלוקתו ותביעתו אף על הטבח הוא והטבח חוזר עליהן אם יש בעין נותנן לכהן והכי מפרש לה בריש הגוזל בב''ק (דף קטו.) דאף עם הטבח קאמר ר' יהודה: הדין עמו. דינו של כהן ותביעתו עם הלוקח הוא הואיל וישנה לגזלה בעין במקום שהוא שם ילך: רב אית ליה דרב חסדא: רצה מזה גובה. דכיון דקודם יאוש אכלו זה האחרון הוה ליה איהו גזלן עלייהו דהא כל מקמי יאוש ברשותייהו דמרייהו קיימי כל היכא דאיתנהו: לא. בגזלן דעלמא שהגזלן קונה אותו בגזלתו לשלם: דכולי עלמא אית להו דרב חסדא. דאם רצה נגזל לדון עם הראשון ידון: והכא. בגזל מתנות כהונה קמיפלגי מר סבר מתנות כהונה נגזלות ונתחייב גזלן בגזלתו לשלם דתורת גזל עליהן: ומר סבר אינם נגזלות. אין כח לגזלן וכל זמן שהן בעין כל מקום שהולכין החוב מוטל על מי שהם אצלו לתתו לכהן והראשון לא נעשה גזלן עליהן: באפי נפשה. ולא בלשון לא שנו ואמתני' כדלעיל: מתנות כהונה נגזלות. לכדאמרן שאם רצה כהן לדון עם הראשון ידון: אלמא ספק. מתנות כהונה לקולא דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה: שבתוך הקמה. לפני הקוצרים שעדיין לא הגיעו הקוצרים לשם: הרי. כל הנמצא בהן לבעה''ב דאין לקט אלא הנושר בשעת קצירה: העליונים. חטין העליונים שעל פי החור איכא למימר לקט הן שנשרו מן השבלין בשעת קצירה: והתחתונים. שבקרקעיתו של חור: לבעל הבית. דקודם קצירה כנסום נמלים שם: שספק לקט לקט. אלמא לרבי מאיר גבי מתנות עניים וה''ה למתנות כהונה ספיקא לחומרא וסתם מתני' ר''מ היא וקתני ספיקא לקולא: אל תקניטני. דהא דקתני ספק לקט לקט יחידאה היא שאיני שונה אותה כמו ששנית דברי ר''מ אלא דברי ר' יהודה בן אגרא משום ר''מ: א''ל. ר''ל: אל תשנה אותה אלא בלשון בן תדל. אפי' אין אתה שונה אותה אלא בשם שוטה שבעולם ששמו בן תדל אפילו הכי קשיא לך דהא טעמא קאמר למילתיה: אילימא בדינין. לראות לו זכות בדין: צדק משלך ותן לו: פרה. כשנולד לך ספק זה במתנותיה ואתה מעמידה על חזקתה הראשונה הרי היא פטורה שהרי בחזקת של עובד כוכבים היתה עומדת: קמה. כשנולד לך ספק בלקט ואתה מעמידה על חזקתה חזקת חיוב הוא דמעולם היא עומדת לכך דשל ישראל היא: חיוב חלה הכל הולך אחר גלגולה משגלגל בה הוי חיובה וגלגול העובד כוכבים פוטר דכתיב (במדבר טו) עריסותיכם אם עד שלא נתגייר נתגלגלה פטור אם ספק חייב גרסינן: חלה. ספק איסורא שיש בה עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה: קרבן אשתו. ספק ילדה כשהיתה עובדת כוכבים ספק משנתגיירה מביאה קרבן דספק איסור כרת הוא לאכול בקדשים עד שתביא כפרה דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת: וחלה. ספק מיתה: ובכור בהמה טהורה. ספק כרת לשוחטו בחוץ וצריך להמתין עד שיסתאב דתו לית ביה אלא דין ממון ואוכלו הוא במומו: ובכור. פטר חמור כמאן דאמר בבכורות (דף ט:) אסור בהנאה עד שיפדנו וצריך להפריש עליו טלה לפדיונו לאפקועי איסוריה ומעכב הטלה בידו והוא שלו דשה של פדיון לא רמיא קדושה עליה אלא ממונא דכהן הוא וכיון דספק הוא המוציא מחבירו עליו הראיה:

חוץ שיורא הוא ע''מ לאו שיורא הוא. וא''ת כי א''ל ע''מ דאמרינן נותנן לכל כהן שירצה א''כ המקח בטל שלא נתן לו הבהמה אלא ע''מ שיהיו המתנות שלו וי''ל דמיירי שהתנו שיהיו המתנות שלו ואם לא יתן לו לא יהיה המקח בטל אי נמי הוי כמו מתנה על מה שכתוב בתורה שהרשתו תורה ליתנם לכל מי שירצה: דמר אית ליה דרב חסדא. אין לפרש דרב אית ליה דרב חסדא ועם הראשון דקאמר רב היינו אפי' עם הראשון דא''כ לרב אסי הדין עם השני ולא עם הראשון בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דהא ליכא מאן דפליג שלא יוכל לגבות מן הראשון הגוזל ובאחר שאכלו הוא דאיכא דלית ליה דרב חסדא אלא יש לפרש איפכא דרב לית ליה דרב חסדא דהדין דוקא עם הטבח ורב אסי אית ליה דרב חסדא והדין אף עם הלוקח ודחי דכ''ע אית להו דרב חסדא ובמתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי דרב סבר נגזלות והדין עם הטבח היינו אף עם הטבח כרב חסדא ורב אסי סבר דהדין דווקא עם הלוקח לפי שהמתנות אין נגזלות והוי איפכא ממאי דהוה בעי למימר מעיקרא ותימה דבמאי קא מיירי אי בשאין מתנות בעין הא אמרינן בריש פירקין דמזיק מתנות כהונה או אכלן פטור ואם הם בעין היכי קאמר דבדרב חסדא קא מיפלגי הא משמע בריש הגוזל בתרא (ב''ק דף קיא:) דהיכא דהם בעין ליכא מאן דפליג אדרב חסדא אלא דווקא כשאכלן דתני רבי אושעיא הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם הניח לפניהן גזלה קיימת חייבים לשלם אין גזלה קיימת פטורין כו' ופריך לימא תהוי תיובתא דרב חסדא משמע דלמאן דפליג עליה אתי שפיר דדוקא אין גזילה קיימת פטורים אבל בגזלה קיימת חייבים לשלם וצ''ע: ורמינהי חורי הנמלים שבתוך הקמה כו'. מרבנן נמי פריך דלא פליגי רבנן אלא משום דסברי דתחתונים ודאי נמלים כנסום הילכך הם של בעה''ב הא אם היו ספק היו מודים דהוי לקט כמו עליונים שספק לקט לקט: