הני מילי דמן. כלומר הני מילי לגבי דם וכגון בכלי שאינו מנוקב דבתר דפלט הדר בלע: אבל צירן. זיעה הוא ולא מיתסר והכא לדם ליכא למיחש דמנוקב הוא וא''כ כשרה וכשרה נמי: קמ''ל. דציר אסור וציר נוח ליבלע הוא: מאי לאו שניהם מלוחים. ושמע מינה ציר נמי לא מיבלע כל זמן שעסוקים בפליטה וש''מ צירן מותר לא גרסינן: תפל. מבלי מלח דהשתא לא פליט טמא מידי אבל שניהם מלוחים דטמא נמי פליט אסור וכ''ש טמא מליח וטהור תפל: הא שניהם מלוחים שרי. דשניהם טרודים בפליטה: רב הונא דלא בעי הדחה ברישא בדחלליה בי טבחא כל רחיצת הבשר מתרגמינן חילול: מילחא גללניתא. מלח גסה שלמי''א: ומנפיץ ליה. למילחא לאחר זמן מפני שהדם נבלע בה אבל מלח דקה אין צריך לנפץ שהיא נתכת מעצמה: אין מחזיקין דם. אינן בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו: הדרא דכנתא. דקין שסביב הכנתא אנטרי''ל: ומעיא. קבה וכרס ושאר הדקין: וכרכשא. טבחייא אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופה יש בהן דם וצריכין לימלח: אלא ל''ש. ומותר וטעמא כדפרשינן לעיל (דף קיב: ד''ה ועופות) דכל זמן שטרודים לפלוט אינן בולעים וכשנח זה כבר נח זה: הרי זה מכביד את הבשר. לפי שבשעת שחיטתה היא טרודה להוציא דם וכששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם והיא נחה ושוקטת והדם נבלע באבריה ומכביד הבשר ונמצא גוזל את הבריות כשהוא מוכרה במשקל והדם שוקל: איבעיא להו היכי קאמר. האי ומבליע דם דקתני כוליה חד איסורא הוא וה''ק מכביד את הבשר ונמצא גוזל את הבריות הוא משום דמבליע דם שמכביד את משקלה והבלעת דם לפרושי גוזל את הבריות נקט לה: הא לדידיה. דליכא למימר משום גזילה שרי לפי שהוא חוזר ויוצא ע''י מלח: או דילמא לדידיה נמי אסור. ותרתי איסורי קחשיב חדא דגוזל את הבריות וחדא דמבליע דם ושוב אינו יוצא ואוכל דם: מתני' אינו עובר בלא תעשה. היא גופה לא איצטריך דהעלאה לאו דאורייתא אלא דיוקא דילה איצטריך למידק מינה הא אוכל עוף בחלב עובר ולאפוקי מדרבי עקיבא דאמר פרט לעופות: גמ' אינו בא לידי לא תעשה. כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל ליה לא עבר: מתני' מותר לבשל ומותר בהנאה. דאין בו משום בשר בחלב כדיליף בגמרא ובאכילה מיהא אסור משום איסור טמאה: פרט לעוף וחיה ובהמה טמאה. גדי פרט לעוף שאינו בהמה גדי פרט לחיה שאינה בהמה דאע''ג דחיה בכלל בהמה אתא קרא יתירא ומפקיע גדי ולא את הבהמה טמאה אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל איתרבאי מקראי כדקתני בברייתא בגמרא: נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר. באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי בחלב אמו דמשמע כל שנוהג בו איסור נבלה יש בו משום בשר בחלב: גמ' מנהני מילי. דכל בהמה במשמע:

ולימא ליה מדשמואל. אע''ג דברייתא עדיפא בברייתא לחוד לא סגי אלא מכח מילתיה דשמואל דמייתי בהדה אבל בדשמואל לחוד סגי ומשני הוה אמינא הני מילי דמן וכאן אין שייך לאסור משום דמשרק שריק או כבולעו כך פולטו: מאי לאו שניהם מלוחין. אלמא לא בלע ולא גרסינן וש''מ דצירן מותר דהא משנה שלמה היא במסכת ע''ז (דף לה) דדג טמא צירו אסור ובסיפא דהך ברייתא נמי קתני טמא מליח וטהור תפל אסור: טהור מליח וטמא תפל מותר. גבי מליח כרותח לא שייך לא עילאה גבר. ולא תתאה גבר ואפילו קליפה לא בעי אע''ג דאמרינן (פסחים דף עו.) גבי עילאה ותתאה אדמיקר ליה בלע ויש ללמוד מכאן דא''צ להגעיל דפוסי גבינות העובדי כוכבים ומותר לעשות בהם גבינות לישראל ולמולחן בתוכן דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח ע''י מליחה ומעשים בכל יום דמלח בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחים ממנו לתת ממנו בחלב והמחמיר תבא עליו ברכה: אין מחזיקין דם בבני מעיים. לאסור מטעם זה למלוח בני מעיים עם שאר בשר משום דלא טרידי לפלוט דבלעי דם כמו דגים דהכא דם משרק שריק אבל דגים רפו קרמייהו כדפי' לעיל (דף קיב: ד''ה ודגים) ואין להתיר מטעם שריקה אם היו שופכין דם על הבשר בשעת צליה דדוקא דם הנפלט נופל עם הציר ע''י צליה או ע''י מליחה כדאמר לעיל (דף קיא.) דשריק אבל היכא דהוי הדם בעיניה לא אשכחן: אלא ל''ש. ומותר בכל ענין אע''פ שמניח השניה על אותה שנמלחה תחלה כדפרישית לעיל: בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה כו'. הוא הדין בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה דדוקא ר''ע הוא דאמר חיה ועוף אינם מן התורה ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבלה אסור לבשלו בחלב:

שהיה טהור מליח וטמא תפל. כלומר טמא שאינו מלוח שממלוח יוצא ציר ומתפל אינו יוצא ציר:

טמא מליח וטהור תפל הוא דאסור. כלומר דתפל בולע הא שניהם מלוחין שרו דאינו בולע:

הא דחללי בי טבחא. כלומר מליח ומדיח. הא דלא חללי בי טבחא מדיח ומליח ומדיח ומה לשון חללי רוחצין כדמתרגם וירחץ את הקרב וחללי ית גוא:

מלח ליה במילחא גללניתא. כלומר מלח ליה מילחא גסה ומניח המלח שעה בתוך הבשר שיוציא הדם ואח"כ מנפץ ליה למלח בהדי דם ולא בעי הדחה אחריתי:

הדרא דכנתא. אלו הדקין אבל כנתא עצמה ששמו אינטריליו בלע"ז בו מחזיקים דם וצריך למולחו יפה ולהדיחו יפה:

דאי בעי למיכל מיניה אומצא אסור כלומר עד שידיחנו וימלחנו:

ואסור בהנאה. כלומר ואפי' להשליכו לכלבו:

מנהני מילי. דכל בשר בכל מיני חלב אסור אע"ג דלא חזינן בקרא אלא גדי:

הא דתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר. מדקתני סתמא ולא מפליג בין טהור עילאה או תתאה, פירשו המפרשים ז"ל דלא [שנא] עילאה או תתאה לעולם מותר, ואע"ג דקיי"ל כשמואל דאמר בפסחים (עו, א) דצונן לתוך חם תתאה גבר ובין דתתאה כשר או אסור, לעולם הבשר בולע ואסור, התם הוא דהוי חם מחמת אש שיש בו כח להפליט את חברו, אבל חם מחמת מלח אין בו כח להפליט אלא מבליעו, והיינו דכי טהור מליח וטמא תפל שהוא מותר לעולם, משום דטהור פולט מבליע לטמא אבל אין בו כח להפליט את האסור, וכן נמי סיפא דברייתא דקתני טמא מליח וטהור תפל אסור סתמא קתני, ובין שטהור למטה או למעלה לעולם אסור, לפי שאם הטמא מליח למטה הרי יש בידו כח להבליע את העליון ואסור אפילו הוא למעלה אסור, ואף על גב דקיי"ל תתאה גבר, הכא שאני לפי שטיפות המלח הן חמות ונוטפות תמיד על הטהור ונבלעות בתוכו.
ונמצא לפי פירוש זה דלפעמים שהמליח קל מחם מחמת אש, כגון שטהור מליח וטמא תפל, דלענין חם מחמת אש אי תתאה חם אסור, ולענין חם מחמת מלח אפילו תתאה מלוח מותר, ופעמים שהמלח חמור מחם מחמת אש כגון שהטמא מליח, דבחם מחמת אש אי בשר צונן למטה מותר בקליפה, ובמליח אפילו בשר שאינו מליח למטה אסור, וטעם הענין כמו שכתבנו, דמליח מבליע את התפל הרבה בין שהוא למעלה או למטה אבל אינו מפליטו כלל, וכן אם מלחו בשר בכלי שנשתמשו בו באיסור, כגון קערה של נכרי אם היא מנוקבת דליכא משום דם מותר, שהרי המליח מבליע ואינו מפליטו כלל, וא"כ הללו שעושין גבינות בדפוסי הנכרים ובכליהם מותרין, אלא שאסור לעשות כן לכתחילה, משום הרחק מן הכיעור, דהכא נמי דג טהור שמלחו קתני דמשמע בדיעבד, וכ"כ בספר התרומות, ועוד כתוב שם בשם ר"י ז"ל דרגילות היא לשום מליח בקדרה שהיה בה בשר ונותנין אותו מלח בתבשיל של חלב או בהפך, לפי שהמלח אינו מפליט מה שהוא בלוע בדבר שאינו אוכל.
ולענין בשר שחוטה בהדי בשר נבלה מליח, דינו כעין דג טהור עם דג טמא, וכן לענין בשר מליח עם גבינה או להפך, וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דאפילו בשר שנמלח לצלי שהבשר בעצמו נאכל מחמת מלחו, אפ"ה אוסר במגעו את הגבינה, לפי שהציר הנוטף ממנו על הבגינה חשוב רותח, לפי שהציר הנוטף ממנו אינו נאכל מחמת מלחו.
והבשר שנמלח או הגבינה ונתייבשו או שהודחו אינן אוסרים במגען, דאין אוסרים זה את זה אלא כשהן לחין מחמת מלח שקרוי רותח ומפליט הלחלוחית, ואדרבה ההדחה מסירה הלחלוחית והמלח.
ויש לעיין בענין דג טהור שמלחו עם דג טמא, אמאי מותר, דהא מלח דעל גבי דג טהור מודבק הוא גם על הטמא ומפסיק בין שניהם, וה"ל כשניהם מלוחין, דאין סברא לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו הפנים של דג טהור הדבוקים לדג טמא, ושמא בשקדם וסילקו קודם שיעור מליחה, דהיינו מיל, דבפחות מכאן לא הוי כרותח דצלי לפלוט ציר, אבל אם (נתערב) [נתעכב] עליו כשיעור מליחתו, הוו להו כשניהם מלוחים ואסורין, וטמא מליח וטהור תפל דאסור, היינו לאחר זמן שיעור מליחת הטמא, אבל קודם לכן אינו אסור, דעד דהוי רותח כרותח דצלי לא פליט טמא ציר, ומשום טמא לא מיתסר, ואינו נכון דדג טהור שמלחו עם דג טמא אף על פי (שנתערב) [שנתעכב] שם הטהור שיעור מליחתו קאמר, דהא מותר סתמא קאמר, ואי דוקא בשקדם וסלקו, לא הוה שתיק גמרא מיניה וצ"ע.
ועוד יש לעיין במה שפירשנו בטמא מליח וטהור תפל שהוא אסור בכל ענין, בין שכשר למטה בין שהוא למעלה תחתון אינו צריך אלא קליפה כדאיתא בפסחים (שם) וברותח דמליח תחתון אסור לגמרי דמבליע טפי, כדמשמע הכא דקתני אסור סתמא, ואם כן תיקשי לן דמצינו מליח שהוא כמבושל (לעיל חולין צז, ב), והנהו אטמתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא דאסר להו שפיר קא אסר להו, ואמאי דחינן ליה דמליח אינו כרותח דמבושל, ומשמע דשרו להו לגמרי בקליפה לבד, משום דשומן גיד לא מפעפע בצלי, הא מליח טפי מבליע ומוליך הרוטב וציר מרותח דצלי, ושמא נאמר דהכא לאו אסור לגמרי קאמר, אלא אסור לאצרוכיה נטילה, דכל דבעי נטילה אסור סתמא קרי ליה, כדאיתא התם בפסחים (עה, ב) דאמר חם לתוך חם דברי הכל אסור ובאיסור שאינו מפעפע אפילו חם לתוך חם אין צריך אלא כדי נטילה, והנהו אטמתא דשרינן להו בנטילת מקום, שרינן להו דרבינא לגמרי הוה אסר להו כאלו נתבשל עמו, דאסור לגמרי, דאיהו לרותח דמבושל הוה מדמי ליה, ונראה דהכי אית לן למימר, דהא אפילו כשת"ל דהכא מיירי בשטהור למעלה וטמא מליח למטה כדינא דרותח מחמת אש, מ"מ אכתי תיקשי לן אמאי אסור לגמרי בנטילה סגי, אלא ודאי אית לן למימר דאסור עד כדי נטילה קאמר.
ומיהו איכא למימר דאסור לגמרי קאמר, משום שומנו של טמא שמפעפע שמתפשט בכל ואוסר לגמרי. וכן נמי ברותח מחמת אש, בזמן שהתחתון רותח ויתר עליו רותח מחמת מלח, שאפילו טמא מליח למעלה אוסר לגמרי את הטהור התפל, לפי שמבליע שומנו בכולו, דדג שאני משום דרפי קרמיה ובלע טפי, אבל בבשר נבילה מליח שנמלח עם בשר שחוטה טפל (הזעצער: אולי תפל) אינו נאסר אלא בשטמא מליח למטה אתי שפיר, אלא דלקולא לא אמרינן, ואי לאו דמסתפינא אמינא דמליח קיל מרותח מחמת אש. וכן הוא באמת נראה לעין. ושמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח, טובא קמ"ל, וחדית לן טפי ליהוי כרותח דצלי, והיאך נאמר דליהוי עדיף מורתח דצלי, אבל הכי קאמר דג טהור שמלחו עם דג טמא תפל שכבר היה מונח בכלי, דלישנא דקאמר שמלחו עם דג טמא הכי משמע שהטמא היה שם תחלה, והלכך אם מלח הטהור עליו מותר דתתאה גבר כשמואל, ואפשר דמותר בקליפה קאמר, דכל שאינו טעון אלא קליפה מותר, סתמא קארי ליה כדאיתא התם, או דלמא לגמרי קאמר משום דרותח דמליח קיל טפי מרותח דאש טמא מליח, כלומר אבל אם אותו דג טמא שהוא כבר מונח בכלי הוא מליח אפילו היה טהור שנותן עליו תפל אסור, דתתאה גבר ואסור, דקאמר עד כדי נטילה או אסור לגמרי משום שומנו של טמא שמפעפע והשתא לא תיקשי לן בהא מידי דדינא דמליח שאינו נאכל מחמת מלחו, ודינא דרותח דצלי דפליגי ביה רב ושמואל בתתאה גבר ועילאה גבר חדא היא כנ"ל.

רב דימי מנהרדעא מלח במילחא גללניתא ומנפיץ לה. איכא מן דמפרשי דדוקא במלחא גללניתא, אבל בדקה טפי לא, משום שהיא נתכת ונבלעת בתוך הבשר ואינה מפלטת את הדם. והראב"ד ז"ל פירש דבכל מלח מולחין ומכשירין את הבשר בין בדקה בין בגללניתא, דאי לא תימא הכי [וכי לא היו יוצאין במליחה אלא ודאי] עד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ, והיו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב כדי שלא יפול המלח במים, וכיון דעבר כח המלח מעל הבשר לא יפלוט עוד הבשר כלום, והרי הוא חוזר ובולע מן המים שנבלעו בהם הדם שבתוך המלח, ומשום חשש זה היו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב, מפני שהמים הולכין להן ואינן משהין שם כלל כדי שיחזור הבשר ויבלע מהם, עד שבא רב דימי ולימד למלוח במלחא גללניתא ולנפץ לה (קודם הדחה בכלי מנוקב) [ואח"כ מדיחה אפילו בכלי שאינו מנוקב], לפי שאחר שנפיץ הדם לא נשאר על הבשר אלא טיפת דם שהוא משהו ואין בו כדי לאסור ולהבלע בבשר שבטל הוא במים. ועוד כתב הרב ז"ל כי יש עוד להקל בגללניתא, שהבשר די לו בהדחה מועטת, משא"כ בדקה שנדבקת הרבה בבשר וצריכה מריקה ושטיפה וכבוס גודל להעבירה מעל פניו. משא"כ בגללניתא ואינו עיכוב להכשיר הבשר בכך, שאפשר להכשירו בשאר ענינים.

אין מחזיקין דם בבני מעים ותרגום אכרכשא ואהדרא דכנתא ומעי'. ופר"ת ז"ל שצריך למלוח הכרס ומחזיקים בו דם, שהרי אמרו (לעיל חולין נא, א) במחט שנמצא בעובי בית הכוסות אין עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה וכנתא גופה צריכה מליחה. ורבותינו הצרפתים ז"ל אמרו דכרכשא והדרא דכנתא דאין מחזיקים בהם דם הן עצמן, אבל בשמנן מחזיקים דם (דהאי חזיתא) [דהא חזינא] דאית ביה. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל משום בה"ג ז"ל דכנתא גופה אסורה בקדרה, משום שוריקי קטיני דדמא דאית בה, ואע"ג דחתכה פורתא פורתא ומלחה אסירא, ול"ש (דהדרא) [דתורא] ול"ש דשאר בהמה.
ולענין מליחת בני מעים עם בשר אחר, יש מי שאומר שאסור, ואי מלח בני מעים עם בשר אסורין, דהו"ל כדגים ועופות, דכיון דאין דם בבני מעים ואין טרודין לפלוט בולעין הן, ורבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דמותרין הן, ולא דמי לדגים ועופות, דהני כיון דלית בהו דם אין בולעין הדם הבא עליהם אלא משרק שריק ואזיל ליה בהדי מלחא, אבל דגים כיון דרפו קרמייהו ופלטי דמן הדר בלעי דם העופות, ומעשים בכל יום שאין נזהרים למולחן יחד עם בשר.

ואמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא בכלי מנוקב. כלומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב. אבל לאחר זמן שיעור מליחתן מכאן ואילך אינו פולט אלא ציר בעלמא, ואף על פי שמניחו בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום, ואף על פי שהדם טוח על פני הבשר בעוד שהוא פולט ציר אינו בולע הדם, שאם אין אתה אומר כן כי לא הניחו בכלי ליתסר, ומיהו לישנא דקאמר אין מניחין בשר מליח אינו מיושב, דהל"ל אין מולחין את הבשר בכלי שאינו מנוקב. ושמא נאמר דשמואל אפילו לאחר שיעור מליחתו קאמר, לפי שהוא פולט ציר וצירו אינו נאכל מחמת מלחו וה"ל רותח, וכשהוא מתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע הדם שעל המלח בתוך הבשר, לפי שהוא מתקבץ בתוך הציר,וכבוש הרי הוא כמבושל, ומבושל לא שייך למימר ביה איידי דטריד למפלט לא בלע כנ"ל. ומיהו אינו נאסר אלא מה שעומד ממנו בתוך הציר, אבל השאר מותר בנטילת מקום, לפי שאין הדם מפעפע, ומיהו אם אין מתכנס שם ציר הרבה אלא שטופח תחת הבשר, ראיתי בשם הרב רבינו ז"ל דמולחו פעם שנית וש"ד, כמו שפולט דמו פולט מה שבלע מחמת חום המלח, מידי דהוי אכל מליחת בשר מפליט האי גיסא ובלע האי גיסא ובלע האי גיסא. ואפ"ה שרי, משום דכל זמן שהוא פולט דם עצמו פולט נמי הדם הבא לו ממקום אחר.
ולענין מולח בכלי שאינו מנוקב, כה"ר אלברצלוני ז"ל דאינו אוסר אא"כ נשתהה שם שיעור מליחתו, אבל אם לא נשתהה שם כ"כ מותר, ולולי שאמרה הרב ז"ל היה נראה דאפילו לא נתשהה שם אלא מעט אסור, דהציר והדם מתחילין לצאת מן הבשר מיד, והטיפות עצמן אינן נאכלין מחמת פליטתן, אע"פ שהבשר עדיין נאכל מחמת מלחו וכיון שכן הבשר שהוא מתכבש ומתבשל בתוך הציר והדם שהן מלוחין הוא חוזר ובולע מיד הדם שפולט, ותדע דהציר והדם מיד שהוא נפלט חשבינן ליה כרותח אע"פ שעדיין הבשר אינו [מלוח כ"כ] שאינו נאכל מחמת מלח מדאמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין, ואמרינן מ"ט עופות קמיטי קרמייהו, ודגים רפו קרמייהו, ובתר דנייחו דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו, אלמא בתוך שיעור פליטת דם העופות אמרינן דבלעי דגים מינייהו, וש"מ דדם הנפלט בתוך שיעור מליחה חם הוא ונבלע, ועוד דאמרינן עלה ה"ד אי בכלי שאינו מנוקב מ"ש דגים ועופות, דאלמא דאפילו בשיעור שהדגים בולעין מדם העופות ונאסרין, ה"נ דהוו בלעי עופות מעופות בכלי שאינו מנוקב, דאי לא תימא הכי לימא ליה ואיבעית אימא לעולם בכלי שאינו מנוקב וא"ה דגים ועופות דוקא, והא קמ"ל דדגים רפו קרמייהו ובלעי' אפילו בתוך שיעור מליחה, אבל עופות ועופות לאחר שיעור מליחה אין בתוך שיעור מליחה לא, אלא ודאי ש"מ דאפילו עופות ועופות בכלי שאינו מנוקב אסור לעולם, ואפילו לצלי, משום דה"ל כמבושל ובלוע מחמת בשול אינו יוצא ע"י האש.

השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים איבעיא להו מבליע דם באיברים וכו' הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה באומצא ש"ד או דילמא וכו' ולדידיה נמי אסור למיכל מיניה באומצא. כך היא גירסת הספרים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל, ומשמע דבקדירה אי בעי למיכל מיניה במליחה שפיר דמי, ואף על פי שנבלע בו הדם, יוצא הוא ע"י מליחה, דכל דם שלא נבלע מחמת בשול יוצא הוא במליחה, אבל רש"י ז"ל אינו גורס אומצא, אלא הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה, ופי' ז"ל אפילו במליחה, וסלק' בתיקו. א"כ לדבריו יש לחוש לדבר הרבה להניח הבהמה לגנח ועד שתמות לגמרי שלא לשבור מפרקתה, ואפילו בעי לה לקדירה לעצמו.
והרמב"ן ז"ל הכריע כגירסת הספרים, מדלא קאמר ומאכיל דם את הבריות שזו עבירה קשה שבכולן, אלא ודאי מדנקט גוזל את הבריות, ושבקה לאיסור מאכיל דם, ש"מ דלקדרה אי נמי לצלי ליכא למיחש, ומשום [הכי ניחא] דלא נקט ומאכיל דם את הבריות דלמיכל באומצא לא חיישינן, דאומצא לא שכיחא, אלא ודאי הדעת נוטה לגירסת הספרים, וסלקא בתיקו. ובאומצא מיהא אסור, ובצלי נמי עד דנצלה כל צרכו, דאי לא נצלה כל צרכו הו"ל כאומצא.
אלא דתמיהא לי דהא דאיבעיא לן אי שרי ליה למיכל באומצא או לא, בבשר דלית ביה חוטי קא מיבעיא לן, דאי באית ביה חוטי אפילו בלא שבר מפרקתה אסור באומצא, דהא סתם בהמה לא נשחטו הורידין דהא אינה צריכה כדא"ר חסדא לא לכל א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד, אבל בבהמה הואיל דמנתחה אבר אבר לא צריך, כיון שכן סתם בהמה דאית ביה חוטי אסור באומצא, אלא אם נודע בה שנשחטו הורידים, והכא בסתם בהמה קא מיירינן, אלא ודאי אית לן למימר דבשר דלית ביה חוטי קא מבעיא לן, וא"כ אפילו באומצא אמאי אסור, דהא דם האיברים שלא פירש שרי, וי"ל דבשעת השחיטה דם האיברים מתנודד ממקומו לצאת דרך בית השחיטה, וכששובר מפרקתה הדם חוזר ונבלע בבשר, וה"ל דם שפי' ממקום זה ונבלע במקום זה, ולישנא דקאמר מבליע דם באיברים הכי משמע.

ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינו מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים וכו'. ופרישנא בגמרא (לקמן חולין קטז, א) טעמיה דר"ע משום דקסבר איסור חל על איסור וחלב ומתה לא צריכי קרא, ופסקו הגאונים ז"ל כר"ע דחיה ועוף אינן מן התורה. ואי קשיא לך והא שמואל דהוא אמורא לא דריש כותיה לעיל, דמוקי חד לחלב ומתה וחד לאפוקי טמאה וחד לרבות את השליל. ועוד דהא משמע דתנא קמא לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא. ועוד דהא לא קיי"ל דאיסור חל על איסור, יש לומר דאע"ג דתנא קמא משמע [ד]לא ממעט אלא טמאה, לא קיימא לן כותיה, דהא סוגיין דעוף אינו מן התורה, ועוד דהא לא שמעינן לרבנן בהדיא דפליגי עליה אלא ר' יוסי הגלילי דהוא יחיד פליג, וקיימא לן כר' עקיבא מחבירו, ועוד דבשר בחלב איסור מוסיף הוא וכיון דטעמיה דר' עקיבא משום דקא סבר איסור חל על איסור, וסוגיין דעלמא כמאן דאית ליה איסור מוסיף וכדמשמע בשבועות (כד, ב) קיי"ל כותיה, ובנמוקי הרמב"ן ז"ל דהא דשמואל דלעיל נמי ל"ק, משום דשמואל גופה תרוצי מתרצינן לה, ולפירוקא בתרא דאמרינן הא דידיה הא דרביה איכא למימר דלדידיה איסור חל על איסור אית ליה, וחלב ומתה לא צריכי קרא, ואי נמי שליל צריך קרא, אייתרו להו תרי חד להוציא חיה ועוף מדרבי יוסי הגלילי שאין לו חלב אם, ודקא נקט שמואל לרבות חלב ומתה כל(ל) דמתרבי נקיט ליה לרבות, וכל דממעיט ליה נקט להוציא ולאו דנפקי מקראי כדאמר בשליא ודם, וכללו של דבר מימרא דמיתרצא לא עדיפא לדחויי כללא דהלכה כר' עקיבא ע"כ.

והא דאמרינן אם היה טהור מליח וטמא תפל מותר פי' לפי שהטמא שהוא תפל בולע ואינו מפליט וכתבו בשם ר"י ז"ל דמיירי אפי' כשנוגעין זה בזה או שנופלין זה על זה ואפי' קליפה לא בעי מדנקיט לה סתמא ושמעינן מהכא דלא אמרינן גבי דבר מליח אע"פ שהיא כרותח דין עילאה גבר ותתאה גבר להצריך שום קליפה ושום נטילת מקום מחמת נגיעה בעלמא אבל מורי הרב ז"ל היה אומר דכיון דההיא דפסחים דאיתמר לענין צלי ומליח שאינו נאכל מחמת מלחו הוא כרותח דצלי אמרי' במליחה נמי דין תתאה גבר ועילאה גבר להצריך קליפה והא דקתני הכא מותר בשאין נוגעין זה את זה אלא ששניהם מונחים בכלי שאינו מנוקב בכדי שפליטתן של זה מגעת בזה ולפיכך ברישא מותר שאע"פ שהציר הולך אל הטמא נבלע בו ואין בו כח להפליט ממנו איסור שיבא ויבלע בטהור המליח ולכך הטהור מותר בלא קליפה ודי לו בהדחה בעלמא כדינו אבל בסיפא שהטהור טפל וטמא מליח אסור כי אעפ"י שהכלי מנוקב וגם הם אינן נוגעין זה בזה מ"מ לא סגיא שלא ילך מפליטתו של טמא אל הטהור הטפל והוא נבלע בו ואסרו עד כדי קליפה כי הטיפות ההולכות שם רותחת הם בשעת מליחה ולא סגיא שלא יהיה כדין חם לתוך צונן דבעי קליפה ומיהו בקליפה או בנטילה סגיא אלא דאיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא אסור ע"כ וכיון דקיי"ל דהטהור והטמא שנמלחו ביחד אסור כדברי רבא איכא למיבעי על מה סמכו העולם לאכול דגים מלוחים של א"ה ולא חשו שמא נמלחו ביחד עם הטמאים שהרי פעמים עושים כן ולא אחזוקי איסורא הוא: ובתוס' נתנו טעם בדבר וכן היה אומר מורי הרב בשם רבו הרמב"ן ז"ל לפי שציר דגים טמאים אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן ואע"פ שבת"כ דריש מדכתיב גבי דגים טמאין שקץ הם לאסור צירם אסמכתא בעלמא הוא אבל הדרשא שדרשו גבי נבלה ושרצים הוא מן התורה כדמוכח בפ"ק דבכורות דפרכינן למה לי קרא למיסר חלב בהמה טמאה ומאי שנא מצירם דתניא אלה הטמאים לרבות צירם וכו' וכן מוכח בפ"ב דע"ז דציר דגים טמאים מדרבנן דהתם מפליג בין טיבול בצירם לטיבול בגופם וכיון שכן וידענו שיש רבים נמנעי' מלמלוח טמא וטהור ביחד לפי שפגמו קצת מספיקא אזלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא אבל בשחיט' ונבלה שהוא ספק אם נמלחו ביחד זה אסור דספיקא דאורייתא הוא: כתב בספר המצות דפוס גבינות עכו"ם אין צריך להגעילו לעשות בו גבינות כשירות ולמלחן דלא שייך מליחה בעץ ולא נעשה העץ רותח ע"י המליחה ואין כח במלח להפליט מה שבולעה בעץ ומתכות וחרס ואבן ומעשים בכל יום שמשימין מלח בקערה של בשר ונותנין מאותו מלח בתוך החלב והמחמיר תבא עליו ברכה וככל הדינין שכתבנו בענין דג טמא ודג טהור כך הדין בבשר שחיטה ובשר נבילה בין לקולא ובין לחומרא ואין ההפרש ביציהם אלא לענין הספק כדכתיבנא לעיל.

אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו פי' כשבא למלחו לקדירה אא"כ מולחו יפה יפה פי' שירבה בו מלח מכל צדדי' כדאמרינן ומדיחו יפה יפה כלומר לשפשף בו היטב יפה במים צוננים. ואסיקנא דבעי הדחה קודם מליחה והדחה לאחר מליחה הדחה דקודם מליחה מפני שלפעמים יש דם יבש על פני הבשר ואם לא ידיחנו בתחלה יבוא המלח ויבלענו בבשר שאין המלח מפליט אלא הדם הבלוע בבשר וכן פי' בתוס' וי"א שאפי' בשאין דם על פני הבשר צריך הדחה שאין המלח פועל בבשר אלא ע"י ההדחה שמרכך הבשר ומרטבו והדחה דלאחר מליחה מפני הדם שנפלט שעומד ממנו שום לחלוחי' על פני הבשר ואע"פ שעמד בכלי מנוקב וכתב ריב"א ז"ל כי צריך להדיחו לאחר מליחה שני פעמים הדחה ראשונה להעביר המלח הבלוע מן הדם והדחה שניה להעביר אותן מים האסורין מהדחת המלח שנשאר על פני הבשר: כתוב בתוס' וכן בספר המצות אם גוי שהוא עבדו של ישראל או שפחתו שמו הבשר למלוח בקדירה ולא ראו אותן ישראל אם הדיחו תחלה אע"פ שכתב רבינו האי ז"ל שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאסור ולא להתיר מ"מ יש להתיר כאן אם הלה יודע אותו עכו"ם את מנהג ישראל. והוא שיהא שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בר דעת בבית שירא פן יבא זה ויגיד לישראל ועוד אמרינן במסכת עבודה זרה פ' אין מעמידין א"ה נהי דאאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיח הבשר לאחר מליחה. וריב"א ז"ל לא היה מתיר זה אלא על ידי טעימות קפילא הבקי בטעימות תבשיל לידע אם יש בקדרה מלח יותר מדאי ע"כ ושיעור המליחה כתבו הגאונים ז"ל שהוא כשיעור צלי והוא כדי מהלך מיל ושורת הדין שאם נתנו בלא מליחה בקדרה רותחת מאוד מותר אלא שכבר גזרו הגאונים ז"ל בדבר ומיהו בדיעבד אם עשה כן בשוגג הרי הוא מותר ומצוה להניחו בקדרה רותחת לאחר מליחה כדי שיתלבן מיד כדברי הרמב"ם ז"ל וטעם דבר זה משום דדם האיברים כל זמן שלא פי' מותר ואין המליחה אלא להפליט הטעם שראוי לצאת בקדירה קודם שתרתיח: ואמר מורי הרב ז"ל שאין לחתוך הבשר לאחר המליחה מפני הדם היוצא במקום החתך שנתגלה פרשו שלא הפליט המלח. ואם עשה כן צריך לחזור ולמלחו במקום החתך ולכך אוסר לעשות דק דק בשר אא"כ מבשר שנמלח מאוד כמו להצניע שכבר פלט כל דמו או מבשר מליח שנתבשל קצת בקדיר' או שיחתוך הבשר בתחלה במקומות הרבה וימלחנו במקום החתך יפה יפה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל:

רב דימי מנהרדעא מלח במלח' גללניתא ומנפץ ליה יש שפי' שבא ללמדינו שאין מולחין אלא במלח עבה וגס לפי שהמלח הדק נבלע בבשר ואינו מוציא הדם וצריך לנפץ המלח מן הבשר קודם הדח' לפי שהמלח בלוע מן הדם הפולט וכן פי' רב יהודאי גאון ז"ל וכן כ' הרמב"ם ז"ל אין מולחין אלא במלח עבה וגס וצריך לנפץ המלח קודם הדחה. ותימא האיך אפשר כי קודם רב דימי לא היו יוצאין במליחה. ונראה דברי הראב"ד ז"ל שכתב דעד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ והיו צריכין להדיח הבשר הרב' אחר מליח' בכלי מנוקב מפני הדם המתבער במים שהיה על פני הבשר והוא חוזר עכשיו ונבלע בבשר לפי שכבר נח מפליטתו דמו וצירו: לכך היו צריכין הדחה בכלי מנוקב שיצאו מימי הדחה דרך הנקבים ער שבא רב דימי ולימד למלוח במלח גסה שאפשר לנפצה יפה ולא יהיה נשאר דם על פני הבשר אלא מעט שאין בו כדי לאסור ויהא מתבטל במים ולכך היו יכולין להדיח אפי' בכלי שאינו מנוקב וכתב עוד ז"ל שבא ללמדינו כי כשהמלח גס הוא קרוב להתנפץ ודי להם בהדחה מועטת מה שאין כן בדקה שנבדקת הרבה בבשר ולמדנו מדברי רבינו ז"ל במלח של מליחה אסור וכן דעת רש"י ז"ל והתוספות ועיקר וסכין שחתכו בו בשר מליח אומר אם אחר שיעור מליחה הוא אסור לחתוך רותח עד שיגעילנה המליח כרותח. וכדאיתא לעיל אבל קודם שיעור מליחה מותר לפי שאותה שעה אינו כרותח ולכן צריך כלי מיוחד לחתוך בשר שבבית המבשלים וכן דעת התוספות. אבל מורי נר"ו היה אומר דאפילו לאחר שיעור מליחה שהוא כרותח אינו צריך הגעלה לפי שבאותה שעה כבר פלט כל הדם שהוא עתיד לצאת במליחה ומזה הטעם חוזרין ומולחין בכלי מנוקב בלא הכשר דקודם שהגיע למליחתו אינו כרותח. ואלו לאחר כן כבר יצא כל דמו ואין טעם זה מספיק דמכל מקום לאחר מליחה יש בו מן הדם שפלט כבר שהוא כרותח מחמת מליחתו והסכין בולע ממנו ונאסר ומה שחוזרין ומולחין בכלי מנוקב כבר כתבנו הטעם לעיל. והמלח שנותנין לצלי כבר אמרנו שהוא מותר לפי כשבלעו ע"י האור מן הדם כך פלטו ולפיכך שפוד שצלו בו מותר לחזור ולצלות בו בלא הכשר פעם שנית כי מה שנבלע בו מן הדם בפעם הראשון כשפולט בפעם השני ונבלע בבשר הב' ע"י האור כבולעו כך פלטו: והשולח בשר מליח ע"י נכרי בחותם בגופו יש אוסרין אותו שמא החליף העכו"ם המלח ההוא במלח אחר שלא היה טוב כמוהו דאלו להעביר לא חיישינן כדאיתא במסכת עבודת כוכבים ונראה שזו מותר שזו חששא רחוקה היא שיחליף מלא במלח משום הנאה פורתא.

אמר רב משרשי' אין מחזיקין דם בבני מעיים פי' שאין חוששין למלחו וכתב הרמב"ן ז"ל דמדלא קאמר אין דם בבני מעיים משמע דאחזוקי הא דלא מחזקי בהו דם מן הסתם אבל היכא דחזינן להו דאסמיק' אסורי דודאי איבלע בהו דם ותרגומא הדרא דכנתא מעי' וכרכשתא: כתוב בספר המצות באלו בני מעים אמרו כרכשתא שקורין טבחייא והבני מעיים כרס ובית הכוסות והמסס ודקין הסובבים הכנתא הנקרא אנטרי"ל אבל הלב והריאה והכנתא גופיה יש בהם דם וצריכים למלוח ודעת רבותיה דכרס בעי מליחה דהא תניא נמצא עליה קורט דם מכלל דיש בו דם: ודעת התוס' דוקא בכרכשתא והדרא דכנתא גופייהו אבל שומן בעי מליחה שהרי יש שם וורידין אדומים ולפי כן מאי שנהגו להפכן בשעת מליחה לאו יאות עבדין ומיהו נראה דאפי' שומן אין בהם דם דאי לא מאי אהני לן דרב משרשיא ועוד דכל כי האי גוונא הוי ליה לפרושי בהדיא ורב יהודה גאון ז"ל כתב דכנתא גופיה אסורה לפי שיש שם וורידין קטנים מאוד ואע"פ שחתכן ומלחן אסורה עד שיוציא הוורדים קטנים ואמר דרבנן סבוראי גזרו בה ואסורה לקרבן. ועכשיו נהגו לסלקן יפה ולמלחן ואוכלין אותה בקדרה: ונראה שאסור למלוח כרכשתא והדרא דכנתא עם בשר דהוי ליה כבשר תפל ובשר מליח דפלט שאר בשרא ובלעי הני דלית בהו דם לא טרידי למפלט וכל זמן שפולטין צירם מותר להשהותן שם אבל אחרי כן אסור דומיא דדגים ועופו' דלעיל אבל יש שהיו אומרים דהני כיון דלית ליה דמא הכי נמי לא בלעי דמא ומותר להשהותם עם הבשר המליח וכן נהגו אבל אינו נראה דבר של טעם.

אין מניחין בשר מלוח אלא על גבי כלי מנוקב הא קמ"ל דאפי' לאחר ששהא שיעור מליחתו אין להניחו בכלי שאינו מנוקב כדי שלא יחזור ויבלע בו דם שעל פניו ומיהו בדיעבד כתבנו לעיל דעת רש"י ז"ל שהוא מותר בהדחה ורבינו היה מפרש דקמ"ל דכלי שאינו מנוקב אף על פי שהוא גדול מאוד אין מולחין בו בקרקעיתו ולא בדפנותיו ואפי אם הי' מניחו מוטה שמא יפול הבשר לתוכו ונשרה שם ויאסור ומיהו בדיעבד כל כי האי גוונא מותר:

אלא לא שנא נראה שרב ששת לא סגיא דלא ידע האי טעמא אלא שהי' רוצה להחמיר ואמרו לו שאין להחמיר בכך כיון דלא אפשר להחמיר בחתיכה אחת כנ"ל.

אמר שמואל משום ר' חייא הסובר וכו' איבעי' להו וכו' ג' רש"י ז"ל או דלמא כיון שמבליע דם באיברים איסורא איכא ולדידי' נמי אסור מיכל פי' הוא ז"ל דאסור למיכל אפילו בחתיכה ומליחה שאין המלח יכול' להפליט ולא איפשט' וכיון דכן אסור ואין לו תקנה אבל גרסת הספרי' שלנו והיא גרסת הריא"ף ז"ל ולדידי' נמי אסור למיכל באומצא ולפי זה למליחה לקדרה או לצלי בלא מליחה הרי הוא מותר וכן בדין דלא חמיר הא מבשרא דאסמיק דשרי בהכי ורבינו הרמב"ן ז"ל הביא ראיה לזה דאם איתא דסבר ליה לרב חייא דלדידי' נמי אסור לגמרי ואין לו תקנה הוי ליה למימר בהדיא ומאכיל דם לבריות שזו עבירה קשה שבכולן: אלא מדקאמר וגוזל את הבריות ולא קאמר ומאכיל דם לבריות שמעינן דבצלי אי נמי לקדרה במליחה לעולם מותר ואין הספק אלא אם הוא אסור באומצא בלא מליחה: דדילמא אינו מפרש דם ממקומו אלא שמבליעו במקומו ודם האיברים כל זמן שלא פי' מות' הלכך גזל איכא אבל מאכיל דם ליכא. דאפי' תימא שמפרישו ממקומו ואסור אין דרך העולם על הרוב לאכול באומצא אלא בצלי או בקדירה וכן עיקר ומיהו ממ"ד לדברי הכל ראוי לכתחלה להניח לבהמה לנגח יפה. ושלא לשבר מפרקתה כלל עד שתמות לגמרי כדי לחוש כפרש"י:

דג טהור שמלחו עם דג טמא אם היו שניהם מלוחים או שהיה הטמא מלוח מ"מ אסור שהמליח מפליט ציר של עצמו ומבליעו לחברו אבל אם היה הטהור מליח והטמא תפל מותר מכאן סמכו קצת מפרשים להתיר ליקח דג מליח מן הגוי שהרי יש כאן שתי ספקות שמא לא נמלח עם הטמא ואם נמלח שמא הטהור מליח והטמא תפל ועוד שהדבר ידוע שאין מולחין אותם כאחד שהטמא צריך מליחה יותר מן הטהור ומ"מ מנהג פשוט לאסור חוץ מן הדגים הקטנים הנקראים שרדש והדג הגדול הנקרא טונינא שידוע בהם שאין מקבלין מליחה עם דג אחר ויש אומרים כן בדג הנקרא ואייראט:

בשר שחוטה שנמלחה בכלי מנוקב עם הנבלה ביחד אין השחוטה נאסרת משום דם הנבלה הואיל וכלי מנוקב הוא שאם כן אף מחמת חתיכת שחוטה תאסר ומ"מ נאסרת היא מפני שחום המלח מפליט הנבלה את צירה ואת שמנה ונסרך בשחוטה ואין כלי מנוקב מועיל לשומן ולטעם ודבר זה בדין איסור והיתר שנצלו ביחד כמו שביארנו שהמליח כרותח של צלי:

דבר זה אינו מוחלט אצל מפרשים אלא יש בו תנאים והוא שהדברים אמורים לדעתם בששניהם מלוחים או שהיה הטמא מליח הן שהיה הטהור מליח הן שהיה הטהור תפל על הדרך שביארנו בדגים הא אם היה נמלח הטהור והיה הטמא המחבר עמו תפל לא נאסר הטהור שהרי חום המפליט בטהור הוא ומבליע את הטמא ואין הטהור בולע מן הטמא שאין כח המליחה חזק כל כך שיהא מפליט את הנוגע בו ונמצא שאין הטמא פולט ולדעתי הכל אסור שהרי הואיל וחתיכה טהורה המלוחה נוגעת בה חום שבה מתפשט בטמאה וכשם שמבליעה שומן הפולט ממנה כך מפליטה שומן של עצמה ואי אפשר לומר שכל שטהורה טרידה לפלוט אינה בולעת שאין טרדת פליטה אלא בדם ומשום פליטת דם אינה נמנעת מלבלוע שומן וטעם האיסור ואין הדבר דומה לדגים שפליטתן מעוטה ואינה מצויה בנגיעת מלח אלא אם כן נמלח הוא עצמו:

חכמי האחרונים פירשו שאף בטהור תפל וטמא מליח לא נאסר הכל אלא בשהטמא למטה והטהור התפל למעלה שתחתון גובר ומחמם את עליונו אבל אם היה הטהור התפל למטה לא נאסר התחתון אלא בכדי קליפה כדין חם לתוך צונן וכן אם לא עמדו זו על גב זו אלא שנגעו זו בזו אף בטמא למטה הם אומרים שלא נאסר עליונו אלא בשהיה התחתון שמן ומפעפע ונבלע בכחוש ואוסר את כלו אבל אם היה כחוש אינו מפעפע ואינו אוסר אלא בכדי קליפה או כדי נטילת מקום שהרי המליח אינו אלא כרותח של צלי וכבר ביארנו הענין כן בצלי כמו שביארנו בפרק גיד הנשה:

כבר רמזנו על דברים אלו שכתבנו ששחוטה זו שנמלחה עם הנבלה בכלי מנוקב היה ואלו היה בכלי שאינו מנוקב אין מקום לצירוף נבלה שהרי אף בשל עצמה נאסרה על צדדים ידועים כמו שיתבאר ומ"מ אם נמלחו ועמדו שיעור שהייה ואחר כך הצניען במלחן בכלי שאינו מנוקב דינן כנצלו שניהם על הדרכים שכבר ביארנו הן בשמן הן בכחוש:

כיצד מולחין את הבשר לקדרה צריך תחלה שידיחנה כדי שתתרכך מעט לקבל את המלח ואם מלח בלא הדחה זו יש אומרין שאינה מלוחה כלל ויש מתירין בדיעבד אלא שמצריכין להשהותה יותר עם מלחה ובנות זריזות מעידות שכל שנמלחה כשלש שעות או ארבע סמוך לשחיטתה הדם נפלט ממנה בלא הדחה אבל כשנתיבשה וניגבה מלחות של עצמה אינה פולטת בלא הדחה אלא מעט ומתוך כך ראוי לאסרה כשיעור זה בלא הדחה אף בדיעבד אלא שאף בלחה אינו יוצא ידי חובת מליחה הראויה אלא אם כן תדיח תחילה וכן שאם נתיבשה ראוי להשהותה במים עד שתתרכך יפה ואחר שהדיחה יפה מולחה ואין ראוי לעכבה במים אחר שנתרככה כראוי שלא יתדבק הדם יותר מדאי בבשר מצד קרירות המים אלא שזה אינו אוסר בדיעבד וכשהוא מולחה התבאר במסכת מנחות שנותן מלח בכל החתיכה ומשני צדדיה ולא שיהא צריך לכסת כל שטח פניה במלח ולעבות את המלח עליה כבנין אלא מפזרה כאן וכאן עד שתתפזר בכלו משני צדדין ואם לא מלח אלא מצד אחד הוכשר:

כתבו חכמי האחרונים שאם היה דבר שאי אפשר למלחו יפה משני צדדין כגון עוף שמבשלו כלו שלם אינו צריך שימלא חללו במלח כמוליאתא אלא מולחו יפה מצדו אחד בחוץ ומצדו אחד בפנים או שידביק המלח בכל דפנותיו בחללו ואחר שנמלח משהא אותו במלחו שיעור ידוע ושיעור זה לא נתבאר בתלמוד ומפורש בדברי הגאונים שהוא כשיעור צלייה וגאוני האחרונים הוסיפו פי' בזו שהוא כדי הלוך מיל ואם הוסיף אין לנו עליו תרעומת אלא אם כן לאחר י"ב שעות לקצת מפרשים כמו שכבר התבאר ובתלמוד המערב התבאר מלוח לשעה מלוח הוא ושמא דוקא אמרוה לקרבן ועל הדרך שאמרו במנחות לענין קרבן מביא את האבר ונותן עליו מלח הופכו ונותן עליו מלח ומעלהו:

שהא כשיעור הראוי לו לוקח את החתיכה ומנפצה ממלחה יפה יפה ומדיח את הבשר לאלתר כדי להעביר מה שנשאר מן המלח ההוא שנתמלא דם וטיחת הדם שעל פני הבשר ולא יניח להתיבש המלח לשם ואם מלח במלח הדק ביותר צריך להפליג בהדחתה שמפני דקותה נדבקת היא בבשר ומתוך כך ראוי למלוח במלח בינונית לא גסה מן הגסה ולא דקה מן הדקה שהגסה ביותר אינה מפלטת יפה והדקה ביותר אי אפשר להעבירה יפה מעל פניה וכל שהיא עשויה קרטין קרטין ואינה כקמח והיא הנקרא מילחא גללניתא יצאה לה מכלל דקה:

גדולי המחברים כתבו שהדקה אינה מפלטת ואם כן מלח בדקה יראה מדבריהם שלא הועיל ואין דברים אלו מחוורים לא החזירו על הגסה מעט אלא שתתנפץ יפה הא אם מלח בדקה יפליג בהדחתה ודיו כמו שביארנו:

ומים אלו שהוא מדיחה בהן אחר מליחה אינו מעכבה בהן שהרי המלח האסור ניתך לתוכה וכן טיחת הדם שעל פני הכלי בתוכה והמלח מחמם את המים וחוזרת ובולעת מהם ומתוך כך אנו מזהירים להיות הדחה זו בכלי המנוקב או במקום שאין הבשר מתעכב בתוכו ואם היא בכלי שאינו מנוקב יאחוז את הבשר בידו באויר הכלי וידיח וישליך את המים וגדולי המפרשים כתבו שכל שנפצה יפה יכול להדיחה בכלי שאינו מנוקב שטיחת הדם אינה אלא משהו ובטל במים:

ואחר שהדיח את הבשר יפה על הדרך שביארנו עושה ממנה מה שירצה הן לחזור ולמלחה הן לבשלה הן שיהיו המים שבקדרה צוננין הן שיהיו רותחין נתנה בלא הדחה בקדרה רותחת של תבשיל רואים את המלח כאלו הוא דם ומשערין אם יש בקדרה עם צירוף חתיכת הבשר ששים כנגד כל אותו המלח וכנגד טיחת הדם שעל הבשר הכל כשר ואם לאו הכל אסור ואם אין בקדרה אלא מים רותחין ונתן שם את הבשר צריך שיהא בין חתיכת הבשר והמים ששים בכדי שיעור כל המלח וטיחת הדם ואם לאו הכל אסור שהרי פלטה וחזרה ובלעה ואם לא הניחה שם אלא שהוציאה לשעתה הרי פלטה אבל לא חזרה ובלעה והילכך אם יש ששים על הדרך שהזכרנו הכל מותר ואם אין שם ששים הבשר מותר שהרי הודח והמים והקדרה אסורין וגדולי המחברים מזהירין שלא להניח את הבשר בקדרה אף לאחר שנעשה בו כראוי אלא אם כן היו מים שבקדרה רותחין ואין דברים אלו מחוורים כלל לא הוזכרו מים רותחין אלא לבשר שלא נמלח ובדורות הראשונים שהיו בקיאים בחליטה כמו שביארנו אבל מאחר שנמלחה יעשה כמה שירצה שאין לאחר מליחה הראויה כלום:

בני מעין אינן בחזקת דם ליאסר בשלא נמלחו ואפי' נתבשלו בלא שום מליחה מותרין ולא אמרו כן אלא בהדורא דכנתא ר"ל דקים הסובבים את הכנתא הנקרא אינטיריל וכן הקיבה ומעיה וכן הכרכשא אבל הכרס וכל שבו והריאה וכל שבה צריכים מליחה:

יש חולקין בכרס לדונו כשאר הדקין ולא יראה כן שהרי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות תולין את הדבר אם נמצא בו קורט דם:

חכמי התוספות פרשו שאף באלו לא נאמר שאין צריכין מליחה אלא בהן עצמן הא שומן שלהן צריכין מליחה שהרי החוש מעיד לנו שיש בהן דם וכן הכנתא עצמה צריכה מליחה ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שאסורה היא בקדרה לעולם מפני חוטין אדומים שבה ואפי' חתכה חתיכות חתיכות ומלחה ועכשיו נהגו בה היתר ומ"מ דוקא אחר מליח וחתוך החוטין כמו שכבר התבאר:

יש מי שאומר אחר שאין המעים מחזיקין דם אין מולחין אותם עם הבשר שהרי הבשר פולט דם והדקין בולעים אחר שאין צריכים לפלוט כלום וחכמי האחרונים מסכימים להתיר מפני שמתוך חלקלקותם הדם נשרק מהם ואינו נבלע כלל ועוד שהרי מ"מ פולטין ציר וכן החוש מעיד:

מאחר שרבותינו הצרפתים מצריכין מליחה למעין מפני שומן שבהם ראוי להזהיר על מליחת החלוחלת ושאר הדקין שתהא מבחוץ על השומן לא כאלו שמולחין אחר שהפכום ומולחין מן הצד הפנימי שהמקום שבו הדם שם ראוי למלוח ומ"מ אם עשה כן הוכשר שהמלח שואב ואין הפרגוד ננעל בפניו:

דבר ידוע הוא שאין מולחין מליחה זו המכשרת לקדרה אלא בכלי מנוקב או בסל או על גבי עצים או קשין וכיוצא בהן כלל הדברים כל כששופכין עליו מים יוצאין המים לחוץ מולחין עליו או בתוכו הא כלי שאינו מנוקב אין מולחין בו שהרי הדם מתקבץ בשולי הכלי והבשר נכבש בתוכו והרי הוא כבשר המתבשל עם הדם ואין לומר שמאחר שפולט אינו בולע שאין אומרין כן בכבוש ומבושל ואין אוסרין אלא אם כן שהתה עד שכלתה פליטת דמה ויש אומרין אף פליטת צירה ואין דברים אלו נראין כלל:

עבר ומלח בכלי שאינו מנוקב הכלי אסור מ"מ וצריך שבירה או הגעלה הכל לפי מה שהוא אבל הבשר יש בו שהוא מותר ויש בו שהוא אסור כיצד מה שנכנס מחתיכת הבשר בתוך הדם והציר שבשולי הכלי אסור וכתבו גאוני ספרד שאין לו תקנה לא במליחה אחרת ולא בצלייה מפני שהוא כבשר שנתבשל עם הדם שהרי נכבש בתוכו והכבוש הרי הוא כמבושל הילכך נוטל כל מה שנכבש בתוך הדם וקולף את הנשאר ומותר שהרי אין הדם מפעפע עד שתאמר שהוא מתפשט בכל החתיכה ואין צריך לומר על חתיכות עליונות שכלן מותרות ומ"מ אם היפך בהן ונעשו עליונות תחתונות הכל אסור:

יש מי ששואל הגע עצמך שיהיה אותו צד הנכבש בתוך הדם שמן והרי השומן שנאסר מצד הדם מפעפע מכח המליחה ומתפשט בכל החתיכה ולא עוד אלא שמוליך בפעפועו את הדם למקום שהוא הולך ויש לך לאסור את כלה ובשמן תדע שיש מי שנוטה לומר כן ומ"מ חכמי האחרונים נוטים לסברת דבר זה אחר שהשומן מותר מצד עצמו מה שמפעפע ממנו אין בו שום עירוב הואיל והוא מפעפע בטבעו והדם אינו מפעפע אין הדם מתנועע בהכרח בתנועת השומן אלא השומן מתנועע לפי טבעו בפשיטותו בלא שום עירוב והדם נשאר בגבולו לפי טבעו:

וחכמי התוספות הכריעו בזו שאם אין אתה אומר כן אין לך הכשר לעולם על ידי קליפה שהרי קליפה זו אסורה והיא הולכת ומתפשטת בקליפה הסמוכה לה וכן מעולם וכן אין לך בשר מליח מותר שהמלח ודאי נתמלא מן הדם ונאסר מחמת בליעתו והרי המלח אף לאחר שנתמלא מן הדם כחו מתפשט בכל הבשר וטעמו נרגש בו ואם כדבריך הרי המלח מוליך דם הבלוע לתוכו למקום שהוא עצמו הולך והיה לך לאסור אלא כל שאין ממשו הולך אלא כחו או פעפועו אינו מוליך את הנבלע בו אלא למקום שטבע הבלוע לילך בו ומצד עצמו והדברים נראין:

קצת חכמי הראשונים כתבו שלא נאסר הבשר כשנמלח בכלי שאינו מנוקב אלא אם כן עומד שם כשיעור מליחה והוא הלוך מיל והם נוטים אחר מה שפירשו הראשונים באינו נאכל מחמת מלחו שאינו נאכל אף לכשיודח מן המלח בתורת בשר שאינו מלוח אלא בתורת בשר מליח והרי כל שלא שהה בשיעור זה נאכל הוא לאחר הדחה וכבר ביארנו שפי' זה אינו כלום אלא כל שאינו נאכל עם מלחו מפליט מיד ולא נתנו שיעור אלא שתגמר הפליטה אבל בשיעור מועט מפליט ואוסר על הדרך שהתבאר נמלח בכלי שאינו מנוקב מליחה מועטת כדרך שאדם מולח לצלי אינו אוסר שאין מליחה זו מפלטת דם וחכמי הראשונים שבגלילות אלו אוסרין בזו הבשר והכלי ואין דבריהם נראין ומ"מ גדולי המפרשים מודים להם שאם עמד במליחה זו יותר משיעור צלייה אוסר שמלח מועט עושה בשיעור גדול מה שמלח הרבה עושה בשיעור מועט ואף זו אין הדברים נראין:

נמלח הבשר בכלי מנוקב ושהא כשיעור אין מניחין אותו במלחו בכלי שאינו מנוקב שמ"מ פולט הוא מטיחת הדם שעל פניו ומלכלוכית שבמלח והרי הבשר פולט ציר עדין והציר אינו נאכל מחמת מלחו ודינו כדין רותח וכשמתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע הדם בבשר שהוא מתכבש בתוך הציר וכבוש הרי הוא כמבושל ואע"פ שהבשר פולט ציר והיה לנו לומר איידי דטריד למיפלט לא בלע אין אומרין כן בכבוש ומבושל ומ"מ לאחר זמן י"ב שעות מותר שטיחת הדם ולכלוכית המלח יבשים אחר שאין שם פליטת ציר ואין נבלעים בבשר ויש מתירין אף בתוך זמן זה כל זמן שדמו נפלט ומ"מ הלשון מסייע לדעת ראשון שאמרו אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב ואלו לא בא ללמד כן אלא במליחה היה לו לומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב אלא שנראה ששתיהן נכללו בה ומ"מ הם מפרשים אין מניחין בשר מליח ר"ל אחר שמלחו בין ידיו ורוצה לתתו בכלי להשהותו במלחו כשיעור הראוי לו אינו מניחו אלא בכלי מנוקב:

כבר ביארנו שהשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר ונמצא גוזל את הבריות שהוא מוכר להם במשקל ומבליע דם באיברים ונמצא שנבלע בה דם הפורש ואסור לאכלה חיה אלא אם כן במליחה כמו שביארנו ויש אוסרין אותה אפי' במליחה שאין דם הבלוע יוצא על ידי מליחה ואין נראה כן וגדולי המחברים מצריכין חתיכה ומליחה ואח"כ יבשל או יצלה:

כבר ביארנו בפרק גיד הנשה שהמוח וקרומותיו אין נפלטין מדמן במליחת הראש שהרי עצם הגלגולת מקיף ביניהם ואין לדם שבמוח וקרומותיו מקום לצאת ואפי' היה צולה את הראש אין הדם זב אלא על הדרכים שביארנו שם והרי הדם מתקבץ ומתבשל עם המוח אם כן אין תיקון לאכילת המוח אלא על צדדין אלו שנבאר אם רצה להכשירו לקדרה חותך את הראש ומוציא את המוח וקורע קרומו ומולחו ויש אוסרין שלא לבשל מוח לעולם ואין דבריהם נראין:

שמא תאמר מפני מה אין מליחת הראש מועלת להפלטת דם המוח אע"פ שעצם הגולגולת מקיף והרי מוח שבעצמות נכשר על ידי מליחה ואין העצם מעכב והרי טעמה מעיד עליה שטעם המלח נרגש במוח העצמות כשהבשר מלוח תדע שהטעם הוא מפני שמוח העצמות אין בו דם אלא קלוש כדם האיברים ויוצא אף במליחה שבמחיצה אבל המוח יש בו דם הרבה וורידין שיש בהן דם והרי הענין כאלו יש שם דם כנוס ואינו יוצא במליחה שעצם מפסיק בינה ובין המלח:

היה אוכל את הראש כלו בצלי או על הגחלים אינו צריך להוציא את המוח אלא יעשה בו אחד מן הדרכים שביארנו בפרק גיד הנשה והם שיתן בית השחיטה כלפי האור כדי שיצא הדם דרך שם ואם הניחו דרך נחיריו ינעוץ קיסם או קוץ בנחיריו עד המוח ויש אומרים שלא הותר דבר זה לאכילת המוח אלא להשיר את השער שהוא שיעור מועט או לאכילת בשר הראש אבל המוח אינו ניתר לאכילה בדרך זה ואין דבריהם נראין כמו שכתבנו שם ועכשיו נהגו לנקוב את הראש כנגד המוח כשבאים לצלותו כדי שיזוב את הדם דרך שם:

צלאו על הגחלים שלא בדרך זה אלא שהושיבו על צדדיו אסור ומ"מ כתבו גאוני ספרד שלא כל הראש אסור אלא המוח וקרומותיו אבל בשר הראש מותר שאין פליטת הדם עוברת העצם המקיף שהקרום נעשה לה כקדרה ומתבשל בתוכה ואפי' תצא מהם פליטת דם מועטת אף הוא פולטה מיד וכלעמת שבא כן ילך ומ"מ לקדרה אוסר את הכל שכח הבשול מפליט את הדם ומשערין בכל המוח ואם נקב עצם המוח וקרום שלו ורצה לאכלו בצלי והושיבו מצד הנקב או שהיה מגלגל בו תמיד מותר:

מליחת הראש אם לא רצה לחתכו עכשיו מולחו משני צדדיו אחר שהשיר את השער בהבהוב או ברמץ על הדרך שביארנו ואם רצה למלחו קודם שישיר את השער מפני שהוא מתירא שלא יכוין יפה בדרכים שביארנו מולחו על השער שכח המלח עובר את השער ואינו חושש ואם רצה לכוין מלאכתו יפה חותכו לשנים ומולחו מצד פנים והופכו ומולח על השער ואחר כך ישיר את השער ומ"מ הבהוב מעט קודם מליחה להשיר את השער אין בו קפדא אבל בהנחה על הגחלים יזהר שלא יעשה אלא על הדרכים שביארנו מצד דם המוח וקרומותיו שפורש ממקומו על ידי האור ונבלע במקום אחר ולא יבטח על מליחה הבאה אחר כן שהבליעה הבאה על ידי האור אינה יוצאת במליחה:

הוציא את המוח יכול להשיר את השער שבראש על ידי הבהוב או ברמץ אפי' לקדרה קודם מליחה שהאש שואב את הדם וכן התרנגולת כלה מהבהבין אותה כמה שנרצה לנקותה משירי הנוצה שהאש שואב את הדם וכן רגלי הבהמה והעוף להשיר שער וצפרן שלא נאסר בראש אלא מצד דם קרומות של מוח אבל דם של שאר מקומות האור שואב את כלה ואף של רגלי הבהמה אלא שאם רצה לחתוך בטלפים כדי שלא יתעכב הדם לשם יפה הוא עושה וכן במליחה כמו שנבאר למטה אבל ראש העוף יזהר בו על הדרכים שביארנו ויש מתירין בראש העוף לכסותו ברמץ להשיר הנוצה מפני שאין גומות בעצמות לעכב את הדם אבל ראש הבהמה יש גומות בעצמות שבו ומעכבין את הדם:

מה שביארנו שמהבהבין את העוף כלו או מניחין אותו על הרמץ כך כתבו חכמי הצרפתים ומ"מ חכמי הקדמונים שבגלילות אלו אוסרין אלא אם כן בית השחיטה למטה ואף בזו בכדי שלא יוכל הלב ומה שבפנים להתחמם שאם כן יהא דם שבפנים פורש ואינו יוצא בהבהוב זה או ברמץ ויבלע במקום אחר ולא יצא במליחה שהבלוע מכח האור אינו יוצא במליחה ומ"מ לצלי מותר שהרי כל שפירש על ידי האור הוא חוזר ומפליטו ויש מי שמחמיר ומולח קודם הבהוב והשרת שער כמו שביארנו ואף בתוספות כתבוה כן בשני של עבודה זרה בשמועת האי גוי דחריך רישא כמו שכתבנו שם ואין צריך בכך:

חכמי האחרונים שבספרד הורו שהמהבהב את העוף להשיר שערו צריך להדיח בית השחיטה יפה שאם לא כן ישאר שם ויבלע בבשר על ידי בשול זה:

יש מקומות שנוהגין שאין מורטין את נוצת העוף ביד אלא מולגין וכיצד היא המליגה אחר שנשחט העוף משימין אותו ברותחין והנוצה עוברת מאליה וכן עושין בגדיים וטלאים ונשאר העור מופשט מן השער עם שאר הבשר ונאכל עמה ודבר זה נחלקו בו חכמי הדורות יש מי שאסר לעשות כן בכלי ראשון ואם עשה אסור כלו מפני שהוא מבשל ויש כאן בשול חלב ודם עם הבשר והרי הוא חם בחם אבל בשעירה מכלי ראשון לשני עושה כן בשני ומותר ודוקא בתוך כלי השני אבל לא בקלוח הערוי שמכלי ראשון לשני שכל ערוי הוא ככלי ראשון ואם עשה אוסר כדי קליפה כדין חם לתוך צונן וקולף את העור ודיו וקצת חכמי הצרפתים הורו בעירוי זה שאם היה אוחז את התרנגולת וראשה למעלה ונמצאת הנוצה שוכבת והולכת כלפי מטה ומבדלת בין עור לבשר שאין צריך אפי' קליפה אבל כשגב התרנגולת או רגליה למעלה ונמצא שבשפיכת הרותחין נכנסין המים בתוך הנוצה סמוך לבשר אוסר עד כדי קליפה ויש מתירין בעירוי זה שסוברין שאין ערוי ככלי ראשון וכמו שכתבנוה בשלישי של שבת בשם תלמוד המערב ומ"מ חכמי האחרונים אוסרים אף בכלי שני אע"פ שאין כלי שני מבשל מ"מ הרי הוא מפליט ומבליע כמו שהתבאר והרי נפלט הדם ונבלע במקום אחר ואינו יוצא עוד במליחה ומפני זה כל מליגה אסורה אא"כ נקר את הבשר מחלב וגידים ומולחה מבפנים מליחה המכשרת ומה שאמרו בפרק הזרוע שיש מקומות שמולגין את הראש דוקא בדרך זו שביארנו:

מלח את הרגלים של בהמה והטלפים עמהם פרשו הגאונים שיחתוך את הטלפים מעט ומולח והדם יוצא דרך אותו חתך ויזהר שיהא אותו חתך מונח דרך מטה שיהא הדם זב ויוצא לחוץ:

מים מלוחים או מלח שנתך ונעשה מים אין מוציאין מידי דמן לעולם מ"מ אם הניח בשר במים מלוחים או במלח שנתך ונעשה מים בכלי שאינו מנוקב גדולי המפרשים מחמירין בה מספק ומ"מ פירשו שאם צלו מעט ממנה ולא פלט בעבוע של מלח על ידי הצלייה בידוע שלא הרגיש במליחה כלל ומותר:

כתבו חכמי הצרפתים שצריך אדם להזהר כשנתנו הבשר בשפוד שעל האש בלא מליחה שלא יחתכנה על האש בסכין כדי להכניס חום האש לתוכה עד שישער בעצמו שיצא הדם או שיעשה כן בעודה צוננת קודם שיתננה על האש כדי שלא לאסור את הסכין ומ"מ יראה לי שהדם הפורש כבר נפלט ואותו שבבשר עדין לא פרש כמו שכתבנו למעלה:

המשנה החמישית והכונה בה להשלים עניני החלק הראשון ולהודיע שבבשר עוף בחלב אינו עובר אלא מדברי סופרים ואמר על זה המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר עליו בלא תעשה אמר הר"מ פי' מה שאינו עובר עליו בלא תעשה ר"ל אינו בא לידי לא תעשה לפי שבשר עוף בחלב עצמו דרבנן הוא כמו שיתבאר:

אמר המאירי המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה פירשו בגמ' שאינו בא לידי לא תעשה שאף אם יאכלנו אין כאן לאו של תורה שבשר עוף בחלב אינו אלא מדברי סופרים הא של בהמה אפשר לבא בהעלאתה לאיסור תורה כגון שיעלה בכלי ראשון רותח עם הגבינה וכמו שהתבאר מ"מ אף העלאת בשר עוף אסורה מדברי סופרים ואין כאן משום גזרה לגזרה כמו שביארנו בראש הפרק:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והכונה בה להשלים גם כן עניני החלק הראשון לבאר באיזה דבר ובאיזה חלב נוהג איסור בשר בחלב ואמר על זה בשר בהמה טהורה אסור לבשל בחלב בהמה טהורה ואסור בהנאה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה שנ' לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה ר' יוסי הגלילי אומר נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב ת"ל בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם אמר הר"מ פי' דעת ר' עקיבא שחיה ועוף אסור לאכלן בחלב מדרבנן ומותר לבשלן לפי שלא אסר הכתוב אלא בשול בהמה טהורה ודעת ר' יוסי הגלילי שבשר חיה אסור לבשלו בחלב מן התורה כמו שיתבאר מתוך דבריו ובשר עוף מותר לבשלו בחלב ואפי' מדרבנן לפי שאינו מודה בגזרה זו והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי בשר בהמה טהורה וכו' רצה בזה שעקר איסור בשר בחלב האמור בתורה הוא של בשר בהמה טהורה עם חלב בהמה טהורה אע"פ שלא נאמר בתורה אלא גדי אפי' פרה ורחל וכל בהמה טהורה במשמע וכל שהוא כזה אסור לבשלו וכשבשל בדרך זה לוקה על בשולו ואסור בהנאה מפני ששלשה פעמים נאמר בתורה לא תבשל גדי ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול אלא שמ"מ אם מכרו אינו לוקה ואינו תופס את דמיו הא בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה או בשר טהורה בחלב טמאה וכל שכן בשר טמאה בחלב טמאה מותר לבשל ומותר בהנאה ואלו אכלו אינו לוקה משום בשר בחלב אלא שלוקה משום אכילת טמאה וכן הלכה ולמדת שמותר לבשל לצורך גוים בשר חזיר בחלב לכתחלה אמר ר' עקיבא חיה ועוף אינן מן התורה כלומר אע"פ שנתרבו ממלת גדי אף מה שאינו גדי מ"מ לא נתרבה אלא מינו והוא כל שבמין בהמה הא חיה ועוף אף הטהורים אינם מדברי תורה אלא מדברי סופרים לכך נאמר גדי שלשה פעמים אחד למעט חיה ואחד למעט עוף ואחד למעט בהמה טמאה וכן הלכה ור' יוסי הגלילי וכו' פי' ר' יוסי הגלילי לפי מה שהתבאר בגמ' בא לחלוק על ר' עקיבא באחד משני דרכים אם שיחלוק עמו בחיה והוא שלדעת ר' עקיבא אין איסורה אלא מדברי סופרים ולדעת ר' יוסי אף היא איסורה מן התורה כבהמה אם שיחלוק עמו בעוף והוא שלדעת ר' עקיבא אסור מיהא מדברי סופרים ולדעת ר' יוסי אין בו איסור כלל ומ"מ בשניהם הלכה כר' עקיבא ויש פוסקים בחיה שאף היא אסורה מן התורה ואין דבריהם נראין את שאסור משום נבלה כגון בהמה טהורה שיש בה איסור אכילה משום נבלה יכול אף בעוף כן ת"ל בחלב אמו ועוף אין לו חלב אם:

תד"ה בשר בהמה טהורה כו' ה"ה בשר עוף לרבנן כו' מדדריש לקמן את שאסור משום נבילה כו' עכ"ל בעוף הוצרכו לזה אבל בחיה כיון דסתם גדי אפי' פרה ורחל משמע חיה נמי בכלל בהמה היא ואין להקשות לרבנן ל"ל הך דרשא דסתם גדי אפי' פרה ורחל משמע חיה נמי בכלל בהמה היא הא איכא למילף כולהו מהך דרשא דאת שאסור משום נבילה כו' די"ל דאי הוה גדי דוקא לא הוה מפקינן הקרא ממשמעותיה לדרוש את שאסור משום נבלה כו' ודו"ק:

תד"ה טהור מליח וטמא תפל וכו' דלא שייך מליח בעץ וכו'. ר"ל אין העץ פולט ע"י מליחה אבל בולע הוא שפיר דהא אמרינן לעיל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח:

ד"ה בשר בהמה טהורה וכו' ונפקא לן. ר"ל רבנן דס"ל דאפי' בשר עוף מן התורה נפקא לן מדדריש לקמן בסמוך במתני' זו כדברי ר' יוסי הגלילי את שאסור משום נבילה אלא שר' יוסי לא מפיק מיניה כ"א בשר חיה ועוף יליף ליה מחלב אמו להיתרא ורבנן נפקא להו מיניה גם בשר עוף:

גמ' תני סיפא לגלויי רישא כו' דלא תימא כו'. באותו ה"א ל"ל סיפא דסיפא ובהכי נמי מסתברא דקאמר דאי ס"ד רישא שניהם מלוחים השתא כו' ול"ל סיפא א"ל אלא מאי שניהם מלוחים אסור ל"ל סיפא דסיפא דאה"נ זה מקשה באמת אח"כ ת"ש אסיפא דסיפא אבל המקשה ת"ש כו' נקשה ולטעמיך דלא ידע איידי ל"ל סיפא לגלויי (*ל) הא גלוי ועומדת מכח סיפא דסיפא דאין זה כלום דכל רישא וסיפא תקשה כן מכח סיפא נשמע רישא ועוד דא"כ תקשה טפי למה לי רישא וסיפא כלל נשמיענה מכח סיפא דסיפא לחודה אלא שכן דרך לשנות רישא וסיפא ובא להורות דינא דרישא בפירוש בהרישא שלא מכח דיוק בחוץ בסיפא ובת"ש האחרון מקשה מכח דלא תני רבותא טפי בסיפא דסיפא:

גמ' אמר שמואל אין הבשר יוצא כו' . באשר"י ובשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבטל כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה כו' דאילו יודעין א"צ רק ס' נגד הדם היוצא דהיוצא בטל והנשאר הוי דם אברים שלא פירש ואף דלדעת י"א דחתיכה עצמה נעשה נבילה בזה [אף ביש ס'] היה צריך ס' נגד כל החתיכה אף אלו ידעינן מ"מ לבטל טעם החתיכה עצמה מ"מ כתב תחלה טעם שיהיה הדין כן לכ"ע אף למה שהסכים הוא עצמו שלא שייך כאן חענ"נ שהרי לא נעשה נבילה מעולם דכ"ז שלא פירש הדם חוץ לחתיכה הוי דם אברים שלא פירש וכשפירש נתבטל וזה פשוט. ואף שדברי הרא"ש מסתברים מ"מ אפ"ל טעם האוסרין דהוי כאיסור הדבוק דחיישינן שמא יצאה אותה חתיכה חוץ לרוטב ופליט והדר בלע. ועיין בזה בהראב"ן עם רשב"ט חתנו הובא גם בהגהת ש"ד ועיקר טעמו כיון שהדם שבתוך החתיכה נ"ט בחתיכה ע"י בישול אסור גם משום דלמא לא סליק ליה דיקולא דמיא כו' וכמ"ש רק הוא כתב דאותו דם היוצא ממנו הוא מועט ואין בו שיעור לאסור רק משום דמצא מין את מינו שאר הדם שבאותה חתיכה שלא נמלחה וניעור ולכן שאר חתיכות חוץ לדיקולא לא חיישינן שמא פלט מזה לזה שהרי אין בהן דם לומר מצא כו' וזה אינו מחוור לי ודו"ק:

במשנה בין ריה"ג לר"ע א"ב חיה (*מ) ועוד מבואר לקמן בגמ':

ברש"י בד"ה אבל צירן זיעה היא כו' . מדנקיט נמי ורוטבן ע"כ דאיך הה"א משום דאינו בולע דע"י רוטב ודאי בולע (*נ) מיהו טעם גמור היוצא ממנו ע"י רוטב ג"כ אין סברא לחשבו כזיעה ופריך ולימא ליה מדשמואל דע"כ לענין ציר איירי [וש"מ דלא הוי זיעה] דאל"כ לענין מאי מליח כרותח הא לענין דם אמרינן איידי כו' [ומ"מ משני ליה ה"מ דמא וכפרש"י בכשא"מ] מיהו זה דוחק דדלמא לענין חלב ושאר איסורין (*ס) ולענין שאוסר הקערה שמלח בה ולאסור גבינה וחלב הנוגע בה ועוד מאי מבעיא ליה לרב מרי הא משנה שלימה דציר אסור כמ"ש התוס' ומשניות היו שגורין בפיהם כמ"ש התוס' לעיל מיהו ז"א דהמשנה אציר דגים קאי כמ"ש התוס' והטמאים מרבה לענין טריפה ואע"ג דלפי האמת ציר דגים קילי טפי ולא הוי אלא דרבנן וכמ"ש התוס' בד"ה הטמאים וע"ל בתוס' פג"ה (דף צ"ט ע"ב) בד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא:
ומפשיטות רבא הטמאים משמע דבאיסורא קמיבעיא ליה ומפרש"י באיבעיא משמע דאם אמרינן כ"ז שטרודה לפלוט כו' מבעיא ליה ודו"ק:

ברש"י בד"ה פרט לעוף חיה ובהמה טמאה כו' גדי פרט לעוף כו'. מהי תיתי עוף אף אילו נאמר בהמה (*ע) לא הוי עוף בכלל:

בתוס' בד"ה טהור מלוח כו' ולא תתאה גבר כו'. דטעמא דתתאה גבר דהחום טבעו לעלות ולפלוט המונח עליו משא"כ במלוח שאינו כרותח מצד חומו שהולך ממנו רק חזק כחו. ועיין בהג"א מחלב שנמצא על דגים מלוחים:

בא"ד דא"צ להגעיל כו' . אף דבגמ' אינו מבואר כ"כ דמותר לכתחלה:

תד"ה מאי לאו. דהא משנה שלמה היא בע"ז כו'. הגרי"פ ציין לתרומות כו'. אבל כבר כתבתי בתמורה (יט ב) שכן דרך הראשונים להביא ממסכת השגורה יותר ע"ש. אמנם לפ"ז ה"ל להביא מלעיל (צט ב):

תד"ה בשר. ה"ה בשר עוף כו' דדוקא ר"ע כו'. אבל הרא"ש כתב דר"ע לא בא אלא לפרש דברי ת"ק. וכ' התוי"ט והא דתנן ר"ע אומר בלשון פלוגתא כו'. כאן י"ל דנקט לשון פלוגתא משום ריה"ג דפליג עליה: מש"כ המהרש"א דאי הוה גדי דוקא לא הוה מפקינן הקרא ממשמעותי' כו'. קשה דהא השתא מפקינן ליה נמי ממשמעותי' לומר דאפי' עוף במשמע. וזה דוחק לומר דאתי היקשא לגלויי דעוף נמי במשמעות גדי:

ד"ה פרט לעוף וחיה כו'. הקדים עוף לחיה. דמיעוט ראשון יותר מסתבר לאוקמיה אעוף שאינו בכלל בהמה:

בא"ד פרה ורחל איתרבאי מקראי כדקתני בברייתא בגמרא. אנכי לא מצאתי מקומו איהו {כאן הערה=נראה כוונת רש"י ללקמן דף קיד תנו רבנן בחלב אמו אין לי אלא בחלב אמו פרה ורחל מניין וכו'. ועי' ברש"י שם ד"ה בחלב אמו דמוכרח דהאי תנא מפיק לפרה ורחל מגדי יתירה. ע"ש.}:

גמרא א"ק וישלח יהודה את גדי העזים. הא דלא מייתי קרא דאנכי אשלח גדי עזים המוקדם. וכן בסמוך בקרא דרבקה לא מייתי קרא דוקח לי משם שני גדיי עזים המוקדם. י"ל משום דהתם כתיב גבייהו צאן ואיכא למימר דלא אתי אלא לאפוקי טלה דהוא בכלל צאן. א"נ י"ל משום תירוצא דתרי מיעוטי כתיבי. מייתי הנך דכתיבי בה המיעוטין:

גמ' הא דחללי בי טבחי. נ"ב עמ"ש שלהי פרק הזהב בס"ד:

רש"י ד"ה אבל צירן וכו׳ וא"כ כשרה. נ"ב כמו ואם לא כן וק"ל שהכל אחד:

ד"ה פרה ורחל וכו׳ איתרבאו מקראי כצ"ל:

תוס' ד"ה ולימא ליה וכו׳ משום דמשריק שריק וכו'. נ"ב אזדו לטעמייהו דלעיל דגבי שמנינית וציר לא אמרי׳ בי׳ משרק שריק ולא כבכ"פ כמ"ש גבי כחל:

אינו בא לידי ל"ת פי' אפי' מעלהו באלפס ראשון כדלעיל ק"ד ע"ב:

פרט לחי' ולעוף ולבהמה טמאה מסידור לשון המשנה ומדקדוק לשון רש"י מבואר דבהמה טמאה יותר ראוי לרבות לאיסור מחי' וכל עוד דלית לן מיעוט אחי' ממעטין בהמה טמאה. והיינו אי אית לן אחע"א ולא ממעטין בהמה טמאה אלא מגז"ה אז יותר סברא למעט חי' אבל אי אין אחע"א פשיטא דיותר סברא למעט בהמה טמאה אפי' מבישול כיון דאאכילה לא לקי ומטעם שיבואר לקמן אי"ה:

דג טהור שמלחו עם דג טמא כו'. כתב הר"ן וז"ל ומיהו משמע דבקליפה סגי דבכל איסור שעל ידי מליחה סגי ליה בקליפה וכן דעת הרא"ה ז"ל אבל דעת הרמב"ן ז"ל מחמיר ואומר דהכא כולה חיים מרוב טפות מלוחות שהם חמות בעצמן ויותר נראין לי דברי הרא"ה ז"ל ומיהו הוא ז"ל מצריך נטילת מקום ואמר דבפסח שני מוכח בהדיא דברותח דצלי בעי נטילת מקום ואיני מודה לו בזה דהתם שאני דנטף מרוטבו וחזר אליו כו' אבל בצלי לא בעינן אלא קליפה בלחוד ומיהו הכא אפשר דכיון דציר זה יצא מן הטמא ועמד בעינו ונבלע אח"כ בטהור הוה ליה כנטף מרוטבו וחזר אליו ובעי נטילת מקום עכ"ל. נ"ל לדקדק מדקאמר דהכא כולה חיים כו' משמע דדוקא הכא הרמב"ן ז"ל מחמיר דלא סגי ליה בקליפה אלא אסור לגמרי אבל בשאר כל איסור שע"י מליחה מודה הרמב"ן לדעת הר"ן דבקליפה סגי דאל"כ מאי דהכא דקאמר וגם הר"ן גופיה מחמיר הכא טפי שהרי הסכים לדעת הרא"ה דבעי נטילת מקום שהוא יותר מכדי קליפה ובשאר כל איסור שע"י מליחה סבר דבקליפה סגי ועוד דהא גבי הנהו אטמהתא דאימליחו בבי ריש גלותא בגידא דנשיא כו' כתב הר"ן בשם הרמב"ן דבמליחה אפילו חלב שמן אינו מפעפע וגריע יותר מצלי וכן כתב שם הר"ן בשמו גבי ההוא כזיתא דתרבא דנפיל לדיקולא דבשרא כו' משמע דס"ל דחלב ובשר שנמלחו יחד סגי ליה בקליפה אע"פ דליכא ס' כדעת ראבי"ה שכתבו הפוסקים בשמו דאפילו חלב הרבה במליחה הרי הוא כחלב מעט בצליה דאינו מפעפע כולי האי כמו צליה הילכך אין צריך ס' רק בקליפה סגי ליה וכן כתבו הפוסקים בהדיא שסברת הרמב"ן בזה היא כסברת ראבי"ה ואם כן כ"ש בשאר כל איסור שעל ידי מליחה דסבר הרמב"ן דסגי ליה בקליפה דאל"כ הוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שהרי הר"ן גופיה וכן שאר פוסקים המפורסמים אע"ג דסבירא להו בכל איסור שעל ידי מליחה דסגי ליה בקליפה אפ"ה מודו בחלב ובשר שנמלחו יחד דלא סגי בקליפה אלא אסור לגמרי עד דאיכא ס' אלא מחוורתא כדכתיבנא ולאפוקי מבית יוסף דמשמע בהדיא מדבריו בסי' צ"א ובסי' ק"ה דלאו דוקא הכא גבי דג טהור שמלחו עם דג טמא מחמיר הרמב"ן דלא סגי ליה בקליפה אלא ה"ה בשאר איסור שעל ידי מליחה דוק ותשכח:

אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה כו'. כתב הרי"ף וכמה שיעור שהייה יצטרך להשהות את הבשר במלח אמרו רבנן בכדי שישחוט הבהמה ושתהיה נפשטת ותבדוק הבשר מן החלב ומכל איסורין שיש בה בציר מהאי אסור לאכול מאותו בשר עכ"ל. אמנם בפסקי הרא"ש ובר"ן ובמגיד משנה שדרכם להזכיר בחיבוריהם דעת הרי"ף לא הזכירו כלל סברא זו לכן נראה לי דהג"ה היא ואינו מדברי הרי"ף עצמו שוב עיינתי בשני ספרי הרי"ף של קלף ישן נושן ולא מצאתי בהם לשון זה לא מינה ולא מקצתה ובהלכות גדולות כתבו ושיעור מליחה כשיעור צלייה וכתב המגיד משנה בפ"ו מהלכות מ"א שמצא להרמב"ן ז"ל שכתב ושיעור צלייה פירשו הגאונים כדי הילוך מיל כו'. וכן פסק הרמב"ם וביקש המגיד משנה למצוא סמך לשיעור מיל ע"ש אבל לא שת לבו למצוא סמך מנא לן שצריך שהייה כלל יהיה השיעור שהייה איך שיהיה דהא לא הזכיר שמואל שהייה וכבר ראיתי מי שבנה בנין על זה ופסק הלכה למעשה בהגהות ש"ד שכתב לחד טעמא דיש היו מתירין רגלים שהובהבו ונמלחו ולא שהו כלל ומיד הושמו בקדירה מדלא הזכיר שמואל שהייה והביאו בית יוסף בטור י"ד סימן פ"ט ואע"ג שכתב בית יוסף עליו ואין דבריו נכונים בהיתר זה מכל מקום לא גילה לנו טעם וראיה למה דחה דברי הני רבוותא בגילא דחיטיתא דהא טעמא רבה קאמרי מדלא הזכיר שמואל שהיה אלמא שאין צריך שהיה ועוד דהא בגמרא מקשה על הא דאמר רב הונא מולח ומדיח למה לא הזכיר הדחה ראשונה ובמתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ומשני ולא פליגי הא דחללי בי טבחא הא דלא חללי בי טבחא ואם איתא יותר ה"ל להקשות למה לא הזכיר שום אחד מהם לא שמואל ולא רב הונא ולא הברייתא שהייה ואל תטעה לומר דמאותו סמך עצמו שכתב המגיד משנה לשיעור מיל שכתב הרמב"ם מוכח נמי דצריך שהייה דהא ליתא כי הוא לא נתכוין רק למצוא סמך לאחר שאנו נוהגין להשהות את הבשר במלח למה כתב הרמב"ם דוקא זה השיעור כדי הילוך מיל דוק ותשכח ועוד דהא גרסינן במנחות פרק הקומץ רבה דף כ"ב גבי מליחת בשר קדשים במלח תמלח כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמר אביי וכן לקדירה ודבר פשוט הוא דבשר קדשים לא היה צריך לשהות במלח מדקתני סיפא ומעלהו ומדקאמר וכן לקדירה משמע דאין צריך שהייה. אמנם כאשר עיינתי בספר עבודה של הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי מזבח מצאתי שיש לדחות דאין משם ראיה דעל כרחך צריך לומר הא דאמר אביי וכן לקדירה אמולחו והופכו וחוזר ומלחו קאי כלומר שכן צריך למולחו משני צדדים לקדירה אבל לשאר ענינים לא השוה לו מליחת בשר לקדירה שהרי בשר קדשים אינו צריך הדחה ממלחו אלא שצריך להעלותו עם מלחו כמ"ש שם הרמב"ם וזה אינו ראוי לבשל עם מלחו עד שידיחנו וזה אם מלח כל שהו אפילו בגרגיר מלח אחד כשר או אפילו אם הקריב בלא מלח כלל הקרבן כשר והורצה משום דלא נאמר על כל קרבנך תקריב מלח רק למצוה ולא לעכב כמ"ש שם הרמב"ם וזה אינו כשר אפילו בדיעבד עד שימלחנו יפה יפה עד שיהא קרוי אינו נאכל מחמת מלחו וכן יש הרבה חילוקים ביניהם סוף דבר חזרתי על כל צדי צדדים ולא מצאתי הכרח מן הגמרא אם לא שנאמר לרוב פשיטות הדבר לא חששו שמואל ורב הונא והברייתא להזכיר שהייה כי הדבר נראה לעינים דאין המלח יכול להפליט תיכף ומיד הבשר מידי דמו הבלוע בתוכו אם לא ע"י שהייה וכיון שכל עצמה של המליחה אינה רק כדי להוציא הבשר מידי דמו הבלוע בתוכו כדמשמע פשטא דלישנא אין הבשר יוצא מידי דמו כו' א"כ ממילא משמע בפשיטות שיצטרך הבשר להשהות במלח דאל"כ מאי מועיל המליחה אף אם ימליחנו יפה יפה אם ידיחנו מיד ומדאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח ואוקימנא בפרק גיד הנשה דהיינו כרותח דצלי לכן כתבו ה"נ דשיעור שהיית מליחה כשיעור צלייה דלא יהא הטפל עדיף יותר להוציא הבשר מידי דמו מן העיקר ועל זה סמך נמי הרמב"ם שכתב דשיעור מליחה כדי הילוך מיל על פי קבלת הגאונים דשיעור צלייה כשיעור מיל ולשאר פוסקים לא ישר בעיניהם פירוש הגאונים דשיעור הצלייה הוא כדי הילוך מיל לכן כתבו סתם דשיעור מליחה כשיעור צלייה אותה חתיכה עצמה לפי עביה וגדלה. כללו של דבר יסוד ושורש אחד יש להם לכל הפוסקים בענין סמך שיש להם שצריך לשהות הבשר במלחו והיינו כשיעור צלייה כמו שכתבתי רק שהם מחולקים באיכות ומהות שיעור צלייה. כן נראה לי:

אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מלחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כו'. כתב הרא"ש ז"ל וז"ל ובשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבטל כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה ואם יש ס' בתבשיל אז התבשיל מותר ויש אוסרין הבשר כיון שנתבשל בדמו ויש מתירין לפי שהדם שנפלט נתבטל בס' ואם נשאר בו מקצת דם הוי דם האברים שלא פירש וכן מסתבר דלא שייך הכא איפשר לסוחטו אסור דלא נאסר הבשר מעולם ודמיא לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פירש כו' עכ"ל.$ וקשה לי על מה שכתב דלא שייך הכא אפשר לסוחטו אסור דלא נאסר הבשר מעולם דמשמע דאלו היה נאסר הבשר פעם אחת שוב אינו חוזר להיתר לעולם אפילו אחר שנתבטל בס' ועוד מדכתב דלא שייך הכא משמע דוקא הכא אבל בעלמא שייך אפשר לסוחטו אסור אע"ג שאין האיסור מבשר וחלב והלא בסוף פרק גיד הנשה כתב הרא"ש כמה מקומות דניחי לפירוש רבינו אפרים דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא דוקא א בבשר בחלב ולא בשאר איסורין משמע דסבר כותיה דאל"כ לא היה מאריך כל כך במאי דניחא לדבריו ובתשובותיו משמע ודאי שהוא סובר כדברי רבינו אפרים שכתב כ"ט זיתים של היתר שנפל בו זית של חלב ובקדרה אחרת היו ל' של היתר ונפל לתוכה זית של דם ונתערבו יחד אלו שתי תערובות דמותרים דטעם חלב שבו בטל בס' וכן טעם דם שבו בטל בס' ואם איתא דסבר כר"ת דבכל האיסורין אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה היה צריך ס' כנגד כל הל' זיתים שזית האיסור מעורב בהן וכן כתב הטור י"ד בהדיא בסימן צ"ב שדעת הרא"ש כדברי רבינו אפרים וז"ל ופסק הרבינו אפרים דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב אבל בשאר איסורין כגון כזית חלב שנבלע בחתיכה ואין בה ס' לבטלה ונאסרה ואח"כ בשלה עם האחרות אין צריך אלא ס' כדי כזית הראשון ואז אפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת ור"ת פסק דאף בשאר איסורין אפשר לסוחטו אסור כו' וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדעת הרבי אפרים עכ"ל הטור.$ ומיהו בהא כבר היה אפשר לומר דמה שכתב הרא"ש דלא שייך הכא אפשר לסוחטו אסור כו' כדי ליישב אפילו לדעת ר"ת וסייעתו כתב כן אבל לקושטא דמילתא בלאו הכי ניחא שהחתיכה עצמה מותר אחר שנתבטלה בס' כדעת הטור שהבאתי שכתב ואז אפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת ומסיק דכן הסכים הרא"ש וכה"ג ממש צריך לומר מה שכתב הרא"ש בפרק בתרא דע"א גבי יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים כו' והא דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות היינו לפי שלא נפל מן היין האיסור כדי נתינת טעם בהיתר אלא במשהו נאסר וכל דבר שנאסר במשהו לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה צריך לומר דליישב אפילו לדעת ר"ת וסייעתו כתב כן אבל לקושטא דמילתא בלאו הכי ניחא דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא דוקא בבשר בחלב ולא בשאר איסורין.$ אמנם יותר נכון בעיני ליישב דמה שכתב הרא"ש דלא שייך הכא אפשר לסוחטו אסור כו' לקושטא דמילתא כתב כן מפני דס"ל כמו שכתב הרשב"א בחדושיו בפרק כל הבשר דאפילו רבינו אפרים מודה דבכל איסורין אמרינן אפשר לסוחטו אסור לענין אותה חתיכה עצמה שנאסרה פעם אחת דשוב אינה חוזרת להיות מותרת לעולם לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי ואינו נכלל לתוך ההיתר שבקדירה.$ וכן כתבו בהדיא רבינו ברוך בספר התרומה סי' נ"ב והרוקח בסי' תנ"ב והמרדכי בסוף פרק גיד הנשה ורוב המחברים לדעת רבינו אפרים דלא אמר דבכל איסורין מלבד בבשר בחלב לא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא דוקא לענין שאם נפלה אותה חתיכה שנאסרה כבר לקדירה שאין צריך ס' כנגד כל החתיכה אלא כנגד האיסור הבלוע בה אבל מ"מ אותה חתיכה עצמה כיון שנאסרה פעם אחת שוב אינה חוזרת להיות מותרת לעולם ולא כמו שכתב הטור לדעת רבינו אפרים דאפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת ומיהו אכתי קשה מה שכתב הרא"ש ודמיא לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פירש כו' מאי תיקן בדמיון זה הלא סברא זו בעצמה שכתב גבי צלי דמה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פירש כבר כתבה גבי בישול ומאי אולמיה דהאי מהאי ונראה לי דמשום שהרא"ש הרגיש בעומק חכמתו שיש לשדות נרגא בטעם שכתב הוא בשם המתירין כמו שכתב בש"ד וז"ל ויש שהיו רוצין להתיר אותה חתיכה עצמה אחר שנתבטלה בס' שהדם שיצא מן החתיכה נתבטל ברוטב בס' ואם נשאר מן הדם בחתיכה שלא יצא לחוץ לא נאסר בכך דדם האברים שלא פירש מותר אמנם אנו נוהגין לאסור אותה חתיכה עצמה אף כשיש ס' לבטלה משום דעל ידי בישול פירש הדם ממקום למקום והוי כאלו פירש לחוץ מה שאין כן בצלי ע"כ הרי אתה רואה מפורש איך שהוא סותר טעם המתירין במה שהוא מחלק בין בישול לצלי הילכך הוכרח הרא"ש ז"ל לכתוב ודמיא לצלי בלא מליחה כו' לפי שרצה להזהר מסתירת בעל ש"ד וכל עצמו לא בא ללמד בדמיון זה להשוות בישול לצלי אלא בעבור זה לומר שאין שייך לחלק בין בישול לצלי דכשם דבשר צלי בלא מליחה מותר לאכלו אף על פי דבודאי פירש הדם בתוך החתיכה בפנים ממקום למקום על ידי צלייה שהרי אין נוהגין לדקדק אם נצלה כל צרכו שפלט כל דמו ואפ"ה אוכלין אותו והיינו על כרחך מטעם שכתבו התוספות בפרק כיצד צולין ובפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת וביום הכפורים וכן כתב הרא"ש בעצמו שם שאין לאסור לאכול בשר שלא נצלה כל צרכו אף על פי דבודאי פירש הדם בתוך החתיכה ממקום למקום על ידי צלייה לפי שלא חשיב כלל כדם האברים שפירש כל זמן שלא פירש לגמרי חוץ לחתיכה וא"כ ה"ה בבישול לא חשיב כלל כדם האברים שפירש מה שפירש הדם בתוך החתיכה בפנים ממקום למקום וחזר ונבלע בתוכו כל זמן שלא פירש לגמרי חוץ לחתיכה ואל זה כוון רבינו ירוחם ז"ל בספר אדם וחוה בחלק ה' נתיב ט"ו אות כ"ה שכתב וז"ל ויש מתירין וכן עיקר כי מה שנשאר בתוכה שלא נפלט בתבשיל הוה ליה דם האברים שלא פירש כמו בצלי שאפילו שיצא ממנו מה שנשאר בתוך הבשר מותר עכ"ל.$ ודבר ברור הוא דמה שכתב כמו בצלי שאפילו שיצא ממנו ר"ל שאפילו שיצא ממנו ממקום חבורו בתוך החתיכה ממקום למקום מותר כיון שנשאר בתוך הבשר ולא פירש לגמרי חוץ לחתיכה לא חשיב דם האברים שפירש בן נ"ל :

אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה כו'. כתב המרדכי וז"ל כתב רבינו שמשון משאנץ וששאלת על תרנגולת שחוטה שנתחבה במחבת רותח על האש כדי למולגה והתיר אותה התלמיד התרנגולת עצמה אם יש במים ס' מכל התרנגולת ותמהתי איך יתיר בשר לקדירה בלא מליחה על חנם תמהת' דודאי אמת הדבר בחתיכת בשר תפל שבשלו בקדרה אם יש במים ס' מכל החתיכה חתיכה עצמה שריא ממה נפשך דאם נפל דם שלה בתוך המים נתבטל במים ואם לא נפל דם האברים שלא פירש מותר אבל תרנגולת ודאי ראוי להחמיר אף על פי שיש במים ס' מפני כבד ובני מעים דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא ודם הנפלט מהם נבלע בתרנגולת ואין רגילות להשהותה במים רק כדי מליגה ולא עד שתתבשל כולה ונמצא שבלעה דם הכבד והמעיים ולא חזר ונפלט לתוך המים ואפילו שהתה עד שנתבשל יש לדמותה לכחל בס' וכחל עצמו אסור ואף על פי שיש לחלק בין הלב לדם ולדמותו למולייתא וליתן כרעיו ובני מעיו לתוכו דפרק כיצד צולין לא דמי דהתם דרך צלייה והכא דרך בישול ויש לחוש שהרותחין חולטין דם הנבלע בתרנגולת שנפלט מבני מעיה לתוכה ושוב לא יצאת כו' עכ"ל וקשה לי על דבריו שהרי גמרא ערוכה היא בפרק כל הבשר דאין מחזיקין דם בבני מעים וא"כ איך כתב דאיכא למיחש שנפלט דם בני מעיה לתוכה וצריך לומר דאיירי כשרואין דאסמיק דאז מחזיקין בהם דם כמו שכתב הר"ן בפרק כל הבשר דף תשכ"א ע"א בשם הרמב"ן שדקדק מדאמרינן אין מחזיקין בהם דם ולא אמרינן אין דם בבני מעים ש"מ דדוקא מסתמא אין מחזיקין בהם דם אבל אי רואין דאסמיק חיישינן ובעי מליחה ע"כ. אי נמי מיירי בשומן של בני מעיים דבשומן הדבוק בהם מחזיקין דם כמו שכתב הרא"ש וז"ל אע"ג דאין מחזיקין דם בבני מעים מכל מקום בשומן הדבוק בהם יש בה דאית ביה שוריקי ולכך נהגו למולחם ע"כ. וכן כתב הרב המגיד בפ"ז מהלכות מאכלות אסורות בשם הרשב"א ז"ל וכן כתב הר"ן בשם התוספות ונראה לי דאפילו אם התרנגולת זו היה נמלח מליחה גמורה לקדירה קודם המליגה נמי סבר רבינו שמשון דאסור אף על פי שיש במים ס' כנגד כל התרנגולת דזיל בתר טעמא שכתב מפני כבד ובני מעיה דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא ויש לחוש שהרותחין חולטין דם הנבלע בתרנגולת שנפלט מבני מעיה לתוכה כו' וטעם זה שייך אפילו אם התרנגולת היה נמלח ופלט כל דמו לחוץ קודם המליגה משום דאין המלח שעל התרנגולת מפליט לדם של פנימי שיש בכבד ובני מעיה משום דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא ויש לחוש שהרותחין חולטין כו' ואין דבר זה צריך הרבה חזוק לפי שכן משמע בהדיא מדבריו מדכתב לא דמי דהתם דרך צלייה והכא דרך בישול הרי אתה רואה בפירוש שהוא מדמה דין זה של תרנגולת למולייתא דרך בישול ואלו גבי מולייתא דרך בישול ליכא מאן דפליג דאסור אפילו אם מלח לבשר החיצון מליחה גמורה ופלט כל דמו מטעם דאין המלח שעל בשר החיצון מפליט דם של בשר פנימי שלא נמלח בפני עצמו וא"כ כל שכן הכא שבשר הפנימי הוא כבד שיש בה הרבה דם ואין להקשות אם כן כיון שהשואל לא היה מתמיה רק איך יתיר בשר לקדירה בלא מליחה דמשמע אבל אם התרנגולת היה נמלח לקדירה קודם המליגה הוה ניחא ליה מה שהתיר התלמיד התרנגולת עצמה ולמה לא השיב לו ר"ש דבתרנגולת ראוי להחמיר אפילו אם התרנגולת היה נמלח לקדירה קודם המליגה מטעם שהוא כתב דיש לחוש שהרותחין חולטין כו' ואי אפשר לומר שלא השיב לו כן מפני שגם השואל לא נתכוין באמרו איך יתיר בשר לקדרה בלא מליחה אלא מפני בשר הפנימי דהיינו הכבד ובני מעיה שלא נמלחו בפני עצמן ואפילו אם התרנגולת היה נמלח לקדירה גם כן יש לתמוה איך יש להתיר דאם כן קשה למה כתב לו ר"ש על חנם תמהת כו' שהרי בדין תמה כיון שר"ש עצמו כתב לאסור מטעם זה שתמה השואל על התלמיד ויש לומר לפי שכל עצמו של ר"ש לא יצא ללמד בנדון זה שנשאל עליו רק כמו שהיה המעשה ולפיכך לא חשש להשיב לו שהיה ראוי להחמיר בתרנגולת אפילו אם היה נמלח לקדירה הואיל שהמעשה שהיה לא כך היה. ועוד נראה לי דלא חילק ר"ש בין חתיכת בשר לתרנגולת אלא דוקא מפני כבד ובני מעים שבתוכה משום דהוי כפורש הדם מחתיכה לחתיכה ולפיכך כתב דבתרנגולת ראוי להחמיר אבל בתרנגולת דליכא בה כבד ובני מעים לא עלה על דעתו לאסור אלא דמיא לשאר חתיכת בשר שנתבשל בקדירה בלא מליחה שמותר ממה נפשך מטעם שכתב ר"ש דאם נפל דם שלה בתוך המים נתבטל במים כו' ולא אמרינן דמאחר שהיא חלולה איכא למיחש דפירש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כפורש מחתיכה לחתיכה מפני דשתי תשובות יש בדבר שאי אפשר בשום פנים לומר כן חדא דא"כ קשה איך כתב דודאי אמת הדבר בחתיכת בשר תפל שבשלו בקדירה אם יש במים ס' מכל החתיכה חתיכה עצמה שריא ממה נפשך כו' שהרי יש לשדות נרגא בהך ממ"נ שאין לו מקום כמו שסתר בעל ש"ד להך ממ"נ וכתב וז"ל משום דעל ידי בישול פירש הדם ממקום למקום והוי כאילו פירוש לחוץ מה שאין כן בצלי עכ"ל אלא מאי אית לך למימר דסבר ר"ש כמו שתירץ הרא"ש ז"ל לסתירת בעל ש"ד שהבאתי שכתב בפרק כל הבשר וז"ל בשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבטל כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפק מיניה ואם יש ס' בתבשיל אז התבשיל מותר ויש אוסרים הבשר כיון שנתבשל בדמו ויש מתירים לפי שהדם שנפלט נתבטל בס' ואם נשאר בו מקצת הוי דם האברים שלא פירש וכן מסתבר כו' ודמיא לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פירש כו' עכ"ל ואיכא למידק מאי חידש לנו הרא"ש בדמיון זה שכתב ודמיא לצלי בלא מליחה כו' שהרי סברא זו בעצמה שכתב גבי צלי דמה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פירש כבר כתבה גבי בישול ומאי אולמיה דהאי מהאי ונראה. לי דמשום שהרא"ש הרגיש בעומק חכמתו שאפשר לסתור הטעם שכתב הוא בשם המתירין כמו שכתב בעל ש"ד שהבאתי ולפיכך הוכרח הרא"ש לכתוב ודמיא לצלי בלא מליחה כו' כדי לתרץ סתירת בעל ש"ד שאין שייך לחלק בענין זה בין בישול לצלי ור"ל דכשם דבשר צלי בלא מליחה מותר לאכלו אף על פי דבודאי פירש הדם בתוך החתיכה בפנים ממקום למקום על ידי צליה שהרי אין נוהגין לדקדק אם נצלה כל צרכו שפלט כל דמו ואפ"ה אוכלין אותו והיינו ע"כ מטעם שכתבו התוספות בפרק כיצד צולין ובפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת וביום הכפורים וכן כתב הרא"ש עצמו שם שנהגו כן משום דלא חשיב דם האיברים שפירש מה שפירש הדם בתוך החתיכה בפנים ממקום למקום כל זמן שלא פירש לגמרי חוץ לחתיכה כדחזינן בככר שחתך עליו בשר כו' וא"כ הוא הדין בבישול אעפ"י דבודאי פירש הדם בתוך החתיכה בפנים ממקום למקום על ידי בישול לא חשיב כדם האברים שפירש כל זמן שלא פירש לגמרי חוץ לחתיכה וא"כ איך שייך לחלק בין חתיכת בשר שאין בה חלל לתרנגולת שיש בה חלל להיתר אם לא נשאר בה כבד ובני מעיה דהא חד טעמא הוא דכל זמן שלא פירש הדם לגמרי חוץ לחתיכה לא חשיב דם האברים שפירש וכן כתב בית יוסף בהדיא בטור י"ד סימן ע"ו שאין לחלק ביניהם גבי מה שכתב בשם סמ"ג שתרנגולת או אווז צריכים מליחה גמורה לצלי כמו לקדירה הואיל שהם חלולים ופירש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כפורש מחתיכה לחתיכה והוא כתב דאינן צריכין מליחה רק כמו שאר בשר לצלי ונתן טעם לדבר וז"ל משום דכיון שהעוף שלם דם הפורש מלמעלה למטה בתוך החלל הוי כדם הפורש בחתיכה מצד זה לצד זה דשרי כמו שנתבאר בראש הסימן ולא שני לן בין יש חלל בין צד זה לצד זה לאין ביניהם חלל עכ"ל. ושם בראש הסימן הביא דברי התוספות והרא"ש דפ"ק דחולין שהבאתי שכתבו דאין חשיב דם האברים שפירש מה שפירש הדם בתוך החתיכה בפנים ממקום למקום על ידי צליה כיון שלא פירש הדם לגמרי חוץ לחתיכה ואל זה נתכוין בית יוסף במה שכתב כמו שנתבאר בראש הסימן, ועוד יש הכרח אחד דלא אמר ר"ש אלא דוקא בתרנגולת זו שנשאר בה כבד ובני מעיה מלשון ר"ש עצמו שהועתק בתשובות מיימוני והילך לשונו אבל בתרנגולת זו ודאי ראוי להחמיר כו' מדלא כתב סתם אבל בתרנגולת ראוי להחמיר אלא דקדק למינקט זו משמע בהדיא כדפירשתי ואע"ג דפשוט הוא כתבתי לפי שראיתי מי שהביא דברי ר"ש לפסק הלכה וכתב עליו וז"ל ונראה דהוא הדין אי ליכא בה בני מעים דאסור בתרנגולת לכולי עלמא דמאחר שהיא חלולה איכא למיחש דפירש הדם ממקום למקום ואסור כה"ג אפילו בשעת הדחק והפסד מרובה עכ"ל. ואני נפלאתי הפלא ופלא דא"כ למה פסק גבי חתיכת בשר שנתבשל בלא מליחה כדעת המתירין אף אותה חתיכה אם היה שעת הדחק או במקום הפסד מרובה ונסתייע מבית יוסף שפסק סתם בשלחן ערוך דגם אותה חתיכה מותרת אפילו בלא שעת הדחק והפסד מרובה ועוד מאחר שהרא"ש הסכים לדברי המתירין וכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק או במקום הפסד מרובה והלא הרא"ש עצמו לא הסכים לדברי המתירין אף אותה חתיכה אלא מטעם שהוא כתב ודמיא לצלי בלא מליחה כו' וכדפירשתי וממילא לפי טעם זה אין שייך לחלק בין חתיכת בשר לתרנגולת וכמו שכתב בית יוסף בהדיא והעתקתי לשונו לעיל וא"כ קשה ממה נפשך אי סבר דאע"פ שלא פירש הדם לגמרי לחוץ מן התרנגולת אלא בפנים ממקום למקום חשיב דם האיברים שפירש א"כ ה"ל לאסור גם כן גבי חתיכת בשר אפילו בשעת הדחק והפסד מרובה מטעם זה עצמו דעל ידי בישול פירש הדם בתוך החתיכה ממקום למקום שלא נפל במים והוי כאלו פירש לגמרי לחוץ ואי סבר דכל זמן שלא פירש הדם לגמרי לחוץ לא חשיב דם האברים שפירש א"כ ה"ל להתיר ג"כ גבי תרנגולת בשעת הדחק או במקום הפסד מרובה והרבה יותר תמיה אני על מה שכתב ונראה דהוא הדין אי ליכא בה בני מעים דאסור בתרנגולת לכ"ע אשתמיטתיה מה שכתב הרוקח בסי' תל"ט בשם הריב"ק וכל רבני מגנצ"א ושפיר"א שהיו מתירין אפילו העוף עצמו שנתבשל עם הכבד שלו ואע"פ שהכבד היה דבוק בעוף אם יש ס' בעוף בצרוף המים והתבשיל שבקדירה כנגד הכבד וכן פסק בהדיא הטור י"ד ומהר"י קארו ז"ל בשלחן ערוך בסוף סימן ע"ג וחלילה לומר שלא תחשב בעיניו דעת הטור בהיותו עטרת תפארת הפוסקים כל שכן בהצטרף עמו הרוקח והריב"ק וכל רבני מגנצ"א ושפיר"א ובפרט שהסכים עמהם מהר"י קארו ז"ל שהוא אב לכל האחרונים וא"כ למה כתב אותה תרנגולת טרפה לכולי עלמא דאטו קטלי קניא באגמא נינהו הני פוסקים הנזכר ואין לומר שאין מדברי הפוסקים הנזכרים סתירה על דבריו משום דשאני התם דמיירי שהעוף היה נמלח מליחה גמורה לקדירה קודם שנתבשל וזה מוכרח דאל"כ לא היה סגי בס' כנגד הכבד בלבד דהא אף לדברי המתירין אותה חתיכה עצמה אחר שנתבטלה בס' מ"מ צריך ס' כנגד כל החתיכה מטעם דלא ידעינן כמה דמא נפק מיניה כמו שכתב הטור י"ד בעצמו בסימן ס"ט אבל אם העוף לא היה נמלח מליחה גמורה לקדירה קודם שנתבשל אז מודו הפוסקים הנזכרים לר"ש משאנץ דהעוף עצמו אסור לעולם דהא ליתא שהרי כבר הוכחתי מדברי ר"ש עצמו דאפילו אם התרנגולת היה נמלח מליחה גמורה לקדירה קודם המליגה נמי אסור מטעם שהוא כתב דיש לחוש שהרותחין חולטין כו' ודמיא למוליתא דרך בישול ולכן אם איתא שהפוסקים הנזכרים ס"ל הך סברא שלר"ש לא היו מתירין העוף עצמו אחר שנתבטל הכבד בס' אף על פי שהעוף היה נמלח מליחה גמורה לקדירה משום דאכתי איכא למיחש דפירש הדם מן הכבד שלא נמלחה בפני עצמה ונבלעה בבשר העוף ואינו יוצא עוד ואסור כי הרותחין חולטין כו' ולא עוד אלא שמפשט דברי כל המתירין אותה חתיכה משמע בפשיטות שאין שום אחד מהם מסכים עם ר"ש משאנץ לחלק בין חתיכת בשר לתרנגולת ודעת יחיד הוא ולכן תמה אני טובא למה פסק כוותיה:

רב דימי מלח במלח גללניתא. כתב הר"ן וז"ל ולענין המלח עצמו שמולחין בו מסתברא דשרי דאי לא הרי אנו רואין שהמלח ניתך על הבשר ונותן טעם בו והיה ראוי לאסרו אלא ודאי משמע דשריא ואמר הרמב"ן ז"ל דטעמא לפי שהדם נשרף במלח ומיהו דוקא בדם הוא דאמרינן הכי אבל בשומן אסור ובצירו לא עכ"ל. ואני אמרתי בחפזי שלא כתב הר"ן אלו דברים אלא דברי תלמיד טועה הם שתלה עצמו באילן גדול הרמב"ן וכתבו מבחוץ וטעה הסופר וכתבו בפנים מפני שהר"ן גופא כתב בהדיא בשם הרמב"ן דהמלח עצמו שמולחין בו נעשה נבילה ולא במקום אחד בלבד אלא בשני מקומות כתב כן בשמו המקום אחד הוא מה שכתב גבי אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל מדיחו יפה יפה שתי הדחות במשמע אחת בכלי מנוקב להעביר המלח ואחת בכלי שאינו מנוקב להעביר טפות דם שעליו ע"כ ואם איתא דסבר הרמב"ן דהמלח עצמו שמולחין בו שרי א"כ קשה למה כתב שצריך הדחה אחת להעביר המלח הלא המלח עצמו היתר גמור הוא ואין כאן איסור אלא טפות דם שעליו ואין לומר דהיינו משום דכל זמן שנדבק המלח בבשר אי אפשר להדיח היטב כל טפות דם שעליו ולכן צריך הדחה אחת להעביר המלח אבל לא מחמת שהמלח אסור דהא ליתא דא"כ קשה למה כתב שהדחה ראשונה להעביר המלח יהיה דוקא בכלי מנוקב והדחה שניה להעביר טפות דם שעליו יהיה אפילו בכלי שאינו מנוקב הלא איפכא מסתברא כי המלח עצמו היתר גמור הוא ואין כאן איסור אלא טפות דם שעליו אלא ע"כ מדכתב אחת בכלי מנוקב להעביר המלח ש"מ דס"ל שהמלח עצמו אסור כמו שכתבו התוספות והרא"ש בפרק כל הבשר ושאר פוסקים המפורסמים וז"ל שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו ולכך צריך להדיח הבשר יפה יפה כו' ראשונה להעביר המלח והדם ושניה להעביר לחלוחית המים שנשארו בו ע"כ. ומה שהצריך שיהיה הדחה ראשונה דוקא בכלי מנוקב היינו משום שזה תקנה טובה שלא יצטרך לנפץ כל המלח שעליו או לשטפו במים כדי להתיש כח רתיחת המלח קודם שיתננו בכלי שאינו מנוקב שמדיחו בו כדי שלא יהא נאסר הכלי והבשר מהמלח הבלוע מדם וה"ל כרותח והמקום שני הוא מה שכתב אחר שנשלם פרק כל הבשר במשנה טיפת חלב שנפלה בחתיכה כו' וז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל ורבינו יצחק ז"ל חולק עליהם ומפרש שלא אמרו חלב נבילה הוא אלא בבשר בחלב ששניהם נעשין איסור כו' עד ולפיכך מלח שמלחו בו בשר שנתנוהו בקדרה או מלח שנמלח בו נבלה אע"פ שהחתיכה עצמה של מלח נעשית נבילה אינה אוסרת אלא בששים כיוצא בה כאלו היתה חתיכה של דם או של נבלה ואלו היה דינה כמלח האסורה מחמת עצמה אוסרת אפילו באלף שהמלח יש בה בנותן טעם אפילו באלף וזו סברא ברורה עכ"ל הרמב"ן ז"ל הרי אתה רואה בפירוש שהרמב"ן הסכים לדעת ר"י דמלח עצמו שמולחין בו בשר נעשית נבילה ואם נתנוהו בקדרה אוסרת עד ס' כיוצא בה ואי אפשר לומר דמה שכתב הרמב"ן וזו סברא ברורה לא קאי למאי דסמיך ליה מה שכתב ולפיכך מלח שמלחו בו בשר כו' אלא קאי דוקא ארישא שכתב שלא אמרו חלב גבינה הוא אלא בבשר בחלב כו' דא"כ קשה למה הביא הרמב"ן סיום דברי ר"י ולפיכך מלח שמלחו בו בשר כו' שלא לצורך אלא ע"כ צריך לומר דס"ל הכי לפסק הלכה ואין להקשות הלא הרמב"ן כתב בתשובותיו סי' קס"ו וז"ל שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב וכדעת רבינו אפרים ודרכו ישרה והלכתו ברורה מכמה ראיות וכן אנו נוהגים ועושים מעשה עכ"ל, וא"כ איך אפשר לומר דמה שכתב הרמב"ן וזו סברא ברורה קאי ג"כ למאי דסמיך ליה שהרי לדעת רבינו אפרים אין צריך ס' אפילו כנגד כל המלח דבס' כנגד האיסור הבלוע בו סגי כמו שכתב הסמ"ק וז"ל ואם שמו הבשר בקדרה בלא הדחה אחר המליחה המלח אוסר את כל הקדירה עד ס' מן המלח כאלו היה המלח כולו דם דקי"ל דחתיכה עצמה נעשית נבילה גם בשאר איסורין דלא כפירוש רבינו אפרים שאומר דוקא בבשר בחלב ויש שהיו אוסרין אפילו באלף דלטעמא עבידא וליתא דאין לאסור יותר בדבר הבלוע מאיסור יותר מדבר האוסרו עכ"ל. דיש לומר דאפילו לדברי רבינו אפרים לא משערינן בס' כנגד הדם לבדו הבלוע במלח משום דלא ידעינן כמה דם בלוע במלח הילכך צריך לשער כנגד כל המלח כדאמרינן גבי כחל בפרק גיד הנשה ולא כדמשמע מדברי הסמ"ק שהבאתי וזה מוכרח לומר כן לדעת הרשב"א והטור י"ד שפסקו גם כן בהדיא כרבינו אפרים ואפ"ה פסקו דצריך ס' כנגד כל המלח. שוב מצאתי שכתב הר"ן שם בריש דבור המתחיל תנן בפירקין טיפת חלב שנפלה בחתיכה כו' וז"ל ומה שהביאו ראיה מן המליחה איכא למימר שהדם נשרף וכלה בתוך המלח לגמרי ע"כ. וזה מורה שהר"ן גופיה כתב אלו דברים שהבאתי לעיל ועמדתי מרעיד ומשתומם כשעה חדא פה קדוש יאמר דבר זה חדא שהרי אתה הראית לדעת מתוך דברי הר"ן גופא בשני מקומות שהבאתי שכתב להיפך בשם הרמב"ן דהמלח עצמו שמולחין בו אסור ועוד קשה הלא הקושיא שלו שהקשה דאי לא הרי אנו רואין שהמלח ניתך על הבשר כו' שבסבתה הכריח דהמלח עצמו שריא מעיקרא ליתא דכבר הרגישו בקושיא זו התוספות והרא"ש בפרק כל הבשר ורוב הפוסקים המפורסמים שהם סה"ת בסי' נ"ב וסמ"ג בחלק ל"ת סימן קל"ז והרשב"א בת"ה הארוך ומחו לה מאה עוכלי בעוכלא ומי שרוצה לטעום טעמים לשבח יעיין עליהם ולא עוד אלא בהר"ן גופא הביא שם טעם אחד שכתב ר"י בעל התוספות וז"ל וזהו טעם הכשר מליחת בשר שאע"פ שהמלח בלוע מדם ונעשה חתיכה נבילה והמלח נותן טעם בבשר אפ"ה אין הבשר נאסר בכך שאין הדם האוסר נבלע בבשר דאיידי דטריד למפלט לא בלע זהו דעת ר"י ז"ל אבל אינו מחוור כו' עד ומה שהביאו ראיה מן המליחה איכא למימר שהדם נשרף וכלה בתוך המלח לגמרי ע"כ הרי אתה רואה בפירוש איך שהר"ן תלה עצמו בחגורתו ודחה בגילא דחיטיתא הטעם שכתב ר"י בלי טעם וראיה והקשה אלי יותר מכל הא דלעיל הוא זה שהרי הר"ן גופיה כתב שם טעם למה אין המלח חוזר ואוסר הבשר דכיון דחתיכה עצמה נעשית נבילה מבשר בחלב למדנו אין אומרים כן אלא דומיא דבשר בחלב ואין בבשר בחלב קליפה מן התורה דדרך בישול אסרה תורה ולפי טעם זה ע"כ צריך לומר שהר"ן גופיה ס"ל דהמלח עצמו אסור רק שאין שייך לומר בו חתיכה עצמה נעשית נבילה דומיא לרותח דצלי דמייתי שם לעיל מזה שאסור מיהא כדי קליפה רק שאין שייך לומר שאותה קליפה נעשית נבילה ואם כן למה כתב כאן שהמלח עצמו מותר מטעם לפי שהדם נשרף במלח וצריך נגר דיפרקינהו ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דבריו וישא ברכה:

אמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב כו'. כתב הרא"ש בשם נימוקי הר"ר פרץ המולח בשר בכלי שאינו מנוקב אסור אפילו מה שחוץ לציר דכיון שמלח מיד הדם פירש ויוצא ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שאינו מנוקב כו' והרא"ש חולק עליו ומ"מ כל האחרונים הסכימו כדעת מהר"ף וכן נוהגין והקשה הרב מהרא"י בהגהות ש"ד בסי' ט' דהא קי"ל דבשר לצלי א"צ מליחה גמורה ומנהג הכי הוא וגם אין נוהגין לדקדק אם נצלה כל צרכו שפלט כל דמו ואעפ"כ אוכלין אותו אע"פ דפירש הדם בתוך החתיכה עצמה ממקום למקום על ידי צליה כדאיתא בהדיא בתוספות בפרק כיצד צולין בשם ר"ת אלמא שאין אנו חשבינן אותה פרישה שפירש הדם בתוך החתיכה עצמה ממקום למקום ולא פירש לגמרי חוץ לחתיכה וחזר ונבלע בתוכו כאלו הוי דם שפירש וא"כ למה אנו אוסרין אפילו מה שחוץ לציר כשנמלח בכלי שאינו מנוקב מטעם כיון דפירש הדם בתוך החתיכה עצמה ממקום למקום חשבינן ליה כדם האברים שפירש וחזר ונבלע בתוכו ותירץ דכשנמלח בכלי שאינו מנוקב ראוי להחמיר הואיל ולא עשה בתקנת רבנן ולא דמי לצלי שהניח מקום לדם לצאת ובשביל שלא המתין לצלות כל צרכו לא עבר במידי אתקנתא דרבנן וכתב האשיר"י בפרק כל הבשר בשם רשב"ם דהיכא דעביד כתקנתא דרבנן לא הטריחוהו יותר אע"ג דאיכא צד לאסור והוא הדין איפכא כו' ע"ש ואני אומר דאשתמיטתיה מה שכתוב בהגהות מרדכי דסוף חולין בשם מהר"ף מרא דשמעתא שהוא בעצמו הרגיש בקושיא זו ותרצה דמסתמא לא הוה שתיק מלהזכירו מאחר דמהר"ף הוא מרא דשמעתא וז"ל ואם תאמר אם מהאי גיסא להאי גיסא הוי דם האברים שפירש א"כ היכי שרינן בשר צלויה ולא שנמלחה ואפילו כי לא נצלית כל צרכה והא בלע האי בשר על ידי צליה וי"ל כבולעו כך פולטו ואע"ג שעדיין אנו רואים דם בחתיכה אותו לא פירש כלל כי פירש מעט מעט אבל מה שפירש ממקום למקום נפלט מיד ותדע דהא מולייתא שרינן מהאי טעמא ואע"ג שיש בתוכו בשר שלא נמלחה ונבלע בבשר האחר משיטת מהר"ף עכ"ל. והאמת שדבריו צריכין ביאור דהא קי"ל דמליח הוי כרותח דצלי וא"כ למה לא אמרינן נמי דמה שפירש ממקום למקום ע"י המליחה נפלט מיד וצריך לומר דמהר"ף ס"ל דאע"ג דקי"ל דמליח הוי כרותח דצלי ה"מ להחמיר כגון אם נמלחו יחדו נבלה וכשרה דהוי להו כחם בתוך חם אבל להקל לומר במליחה כבולעו כך פולטו לא כמ"ש המרדכי בפרק כל הבשר ושאר פוסקים. ולכל התרוצים נתיישב ג"כ למה אנו אוסרין אם נתבשל בשר בלא מליחה אפילו אם איכא ס' כנגדו מטעם דע"י בישול פירש הדם בתוך החתיכה עצמה ממקום למקום והוי כאלו פירש לחוץ ולמה לא אסרינן ג"כ מהאי טעמא בשר שנצלה בלא מליחה גמורה כן נראה לי:

רב ששת מלח ליה גרמא גרמא כו' אלא לא שנא כתב שם המרדכי וז"ל כתב רבינו ברוך בספר החכמה נשאלתי על חתיכת בשר תפל שנתערבה בין חתיכות מלוחות בכלי שאינו מנוקב וקבלה החתיכה דם מן החתיכות ומצאו אותה מהו שיתירוה על ידי מלח שיוציא הדם ממנה ואסרתי כי אמרתי הדם הנבלע מעצמו בחתיכה ההיא יצא על ידי מלח אבל הדם הנבלע ממש בחתיכה על ידי חתיכות איסור כי הך עובדא אינו יוצא עוד לא על ידי מלח ולא על ידי דבר אחר דאפילו בכלי מנוקב אמרינן דדגים ועופות שמלחם זה עם זה אסורים הדגים משום דרפו קרמייהו ובעידנא דפלטי עופות בלעי דגים מנייהו הרי לך כיון שבלעו דגים מן העופות הדם לית להו תקנתא הכי נמי הכא כו' עכ"ל. לכאורה היה נראה בעיני לפרש האי חתיכת בשר תפל דקאמר רבינו ברוך דלא איירי שהחתיכה בשר לא היתה עדיין מלוחה דבכהאי גוונא ודאי שרי דלא גרע מאם נפלה לציר שכתב בשערי דורא שער ד' ושאר פוסקים המפורסמים דמותר על ידי מלח משום דאיידי דיפלוט דם דידיה יפלוט גם כן דם שבלע ממקום אחר אלא מיירי שהיתה מלוחה והודחה ועכשיו הוא תפל ולכן אסורה כשבלעה מן הציר דשוב אין לו תקנה במליחה כיון דליכא למימר איידי דיפלוט דם דידיה כו'. ועוד דאם איתא דהאי חתיכת בשר תפל איירי כפשוטו שלא היתה עדיין מלוחה א"כ קשה מאי ראיה מייתי מדגים ועופות שמלחם זה עם זה שהדגים אסורים ולית להו תקנתא במליחה הכי נמי הכא שהרי אין הנדון דומה לראיה כלל דאלו דגים בעידנא דבלעי הדם מן העופות אינן תפל שכבר פלטו כל דמן וצירן שבגופן ע"י המליחה ולכן תו לית להו תקנה במליחה כיון דליכא למימר איידי דיפלטו עוד דם דידהו יפלטו ג"כ הדם שבלעו לאפוקי חתיכה זו שלא היתה עדיין מלוחה איכא למימר איידי דיפלוט עוד דם דידיה כו'. ומצאתי און לי בדברי הרשב"א בתורת הבית שכתב אחר שפסק דאסור ליתן בשר שלא נמלח כלל עם בשר שנמלח קודם פליטתו כו' וז"ל ויש מגדולי המורים שהורו שחוזר הוא להכשרו עם מליחתו שכשם שפולט דם של עצמו כך פולט דם שבלע מחוצה לו וזה נכון וגדולה מזו אמרו מקצת רבותינו שאפילו מלחו בשר על בשר שנמלח והודח ובלע דם חתיכה זו שמלחו עליו חוזר הוא ומולחו וכשר דכבולעו כך פולטו וכמו שפולט על ידי מלח דם של עצמו כך פולט דם שבלע ממקום אחר ואין דבר זה נכון בעיני וראיתי סתירת דבר זה ממה שאסרו דגים שמלחן עם עופות ואלו היה להם היתר במליחה לא אמרו אסורים ולא היו שותקים מללמד עליהם את ההיתר עכ"ל הרי אתה רואה בפירוש שלא הביא סתירה ממה שאסרו הדגים שמלחן עם עופות על דין הראשון אלא אדרבה כתב עליו וזה נכון והוא מהטעם שכתבתי אמנם אחר רוב העיון מצאתי שאי אפשר לפרש כן אלא חתיכת בשר תפל דקאמר ר"ב איירי כפשוטו שלא היתה עדיין מלוחה ולית ליה זה הדין שכתב בש"ד שהבאתי חתיכת בשר שלא נמלח ונפל עליה ציר או נפל לתוך הציר יחזור וימלחנו ומותר דאיידי דיפלוט עוד דם דידיה כו' משום דס"ל שאין המלח מפליט אלא דם המובלע באיברים מעצמן אבל דם הבא ממקום אחר אין המלח מפליטו כלל אע"פ שעדיין יש לו לפלוט דם של עצמו ולא אמרינן איידי דיפלוט דם דידיה כו'. ומה שהביא ראיה מדגים ועופות שמלחם זה עם זה שהדגים אסורין היינו משום דס"ל או דאמרינן הך סברא כמו שפולט על ידי מליחה דם של עצמו כך פולט דם שבלע ממקום אחר לגמרי דהיינו אע"פ שכבר נמלח ופלט דם של עצמו אפ"ה פולט דם שבלע ממקום אחר ע"י מליחה כמו שכתב הרשב"א בשם מקצת רבותינו שהבאתי או דאמרינן שדם הנבלע ממקום אחר אין המלח מפליט לגמרי דהיינו אע"פ שעדיין יש לו לפלוט דם של עצמו והשתא שפיר מייתי ראיה מדגים וכה"ג ממש צריכין אנו לומר לדעת הר"ן בפרק כל הבשר גבי דגים ועופות שמלחן זה עם זה שכתב ג"כ דין זה עם הטעם של רבינו ברוך ובסמוך אעתיק לשונו וזה מוכרח דאם איתא דסבר ר"ב כדעת ש"ד ושאר פוסקים שהבאתי והאי חתיכת בשר תפל דקאמר מיירי שהיתה מלוחה והודחה ועכשיו הוא תפל ולכן אסורה כשבלעה מן הציר אם כן קשה טובא למה הוצרך רבינו ברוך ליתן טעם לאסור מחמת שאין המלח מפליט אלא הדם הנבלע מעצמו בחתיכה אבל דם הנבלע בו ממקום אחר אין המלח מפליטו והוצרך להביא ראיה מדגים ועופות כו' שרוב הפוסקים המפורסמים וכמעט כולם חולקים על סברא זו וס"ל דאמרינן איידי דיפלוט דם דידיה כו' שכשם שפולט דם של עצמו כך פולט דם הנבלע בו ממקום אחר והשתא תיפוק ליה דאפילו אי הוה אמרינן כשם שהמלח מפליט דם של עצמו כך מפליט עמו דם שבלע החתיכה ממקום אחר אפ"ה אסור כיון שהחתיכה זו היתה מלוחה ופלטה כל דמה והודחה שוב אינה חוזרת ופולטת הדם שבלע ממקום אחר כיון דליכא למימר איידי דיפלוט דם דידיה כו' כמו שכתב הר"ן טעם זה לדעת רבינו יונה בפרק כל הבשר גבי דגים ועופות שמלחם זה עם זה והילך לשונו וכי תימא דגים שמלחן עם עופות יחזרו אחר מליחה להיתרן הראשון איכא למימר שאין המלח מפליט אלא דם המובלע באיברים מעצמן אבל דם הבא ממקום אחר אין המלח מפליטו ולפי זה יש להזהר שלא להניח בשר תפל אצל בשר מלוח בעוד שמלחו עליו אע"פ שדעתו למלוח התפל לאחר כן לפי שהתפל כיון שאינו טרוד לפלוט בולע הדם שפולט המליח וה"ל דם הנבלע הבא ממקום אחר שאינו נפלט על ידי המלח לגמרי אבל הרב רבינו יונה התיר ואמר דלא דמי לדגים דהתם הוא שאין בהן דם מגופן אלא אותו שבלעו ולפיכך אין כח במלח להפליטו אבל חתיכה זו שדמה בתוכה כשם שהמלח מפליט דם של גופה כך הוא מפליט דם הנבלע בה ממקום אחר ומכל מקום אפילו לפי סברא זו כל שנמלח ויצא מידי דמו והודח אין מניחין אותו אצל בשר אחר בעוד שמלחו עליו ופולט דם לפי שזה בולע דם פליטת האחר ושוב אין לה תקנה במליחה כו' עד דכי ניח מלפלוט ציר בלע מדמה דאידך כדגים ועופות כו' עכ"ל. הרי אתה רואה בפירוש שהר"ן כתב מסברא דנפשיה הטעם שהדגים אסורין כמו שכתב רבינו ברוך ובהכרח צריך אתה לומר דס"ל או דאמרינן הך סברא כמו שפולט כו' כמו שכתבתי לעיל לדעת רבינו ברוך וזהו שדקדק למינקט שאינו נפלט ע"י המלח לגמרי דאל"כ לגמרי למה לי ועוד דאל"כ אין מקום למה שכתב ולפי זה יש להזהר שלא להניח לדגים דהתם כו'. ומ"ש בשם רבינו יונה דלא דמי לדגים דהתם הוא שאין בהם דם מגופן לא בעי למימר דלעולם אין בהם דם מגופן אלא ר"ל עתה שכבר פלטו כל דמן ע"י מליחה לא נשאר בהם דם אלא אותו שבלעו ומדכתב ומ"מ אפילו לפי סברא זו כל שנמלח ויצא מידי דמו והודח כו' משמע בהדיא דבשר תפל דקאמר בתחלה דבריו לא איירי בנמלח והודח ועכשיו הוא תפל אלא איירי כפשוטו שלא היתה עדיין נמלח ואין דבר זה צריך הרבה חזוק שהרי כתב אבל חתיכה זו שדמה בתוכה משמע בפשיטות דמיירי שלא היתה עדיין נמלח ובסגנון זה איירי רבינו ברוך וכבר ראיתי מי שפירש דברי רבינו ברוך שהבאתי כמו שעלה על דעתי מעיקרא ועכשיו הנני יוסיף להפלא הפלא ופלא לפי מה שעלה על דעתו להסכים דברי רבינו ברוך עם דעת בעל ש"ד למה לא פירש שהחתיכה בשר תפל איירי כפשוטו שלא היתה עדיין מלוחה כלל ואיירי שלא הודח הדחה ראשונה והשתא הקושיא שהוקשה לו דכהאי גוונא ודאי שרי דלא גרע מאם נפלה לציר דמותר מעיקרא ליתא שהרי כבר פירשה מהרא"י בהגהות ש"ד דלא כתב בעל ש"ד בשר שלא נמלח שנפל לציר דמותר אלא דוקא כשהודח בתחלה. שוב מצאתי בדרשות מהרי"ל בדיני שריית הבשר ומליחתו שכתב וז"ל חתיכה תפל שלא נמלחה עדיין ונתערבה בין מלוחות ונשתהה ביניהן אותה חתיכה אסורה ולא מועיל למלחה שנים אמנם אם הודחה טרם שנתערבה יחזור וידיחנה וימלחנה עכ"ל. ויראה לי מפשט לשונו ששאב אלו המים מבאר המרדכי והבין את דבריו על סגנון זה שפירשתי אמנם לפי האמת נראה לי ברור דגם פירוש זה אינו נכון ולא עלה מעולם על דעת רבינו ברוך דא"כ קשה גם כן הקושיא שהקשיתי לעיל דלא ה"ל לרבינו ברוך לדחוק עצמו למצוא טעם לאסור לחלק בין דמו לבין דם הנבלע הבא ממקום אחר ולהביא ראיה מדגים ועופות שמלחן זה עם זה כו' שרוב הפוסקים חולקים על סברא זו כנזכר תיפוק ליה דאסור משום דהוי כחתיכה שלא הודחה ונמלחה דאסור אלא מחוורתא כמו שכתבתי שרבינו ברוך פליג בזה על בעל ש"ד וסבירא ליה דאם נפל בשר שלא נמלח לציר אין לו תקנה כלל מטעם שכתב הוא בנדון זה הדם הנבלע מעצמו בחתיכה ההיא יצא על ידי מלח אבל הדם הנבלע ממש בחתיכה על ידי חתיכות האיסור אינו יוצא עוד לא על ידי מלח ולא ע"י דבר אחר. וראיה גלויה ומפורסמת לדברי ממה שכתב בית יוסף בטור י"ד סימן ס"ט וז"ל כתב בש"ד שער ד' חתיכה שלא נמלחה ונפל עליה ציר מבשר מלוח או נפל לתוך הציר יחזור וידיחנה וימלחנה כו' ובסימן שאחר זה יתבאר דלדעת הרשב"א והר"ן כל זה אסור ועיין שם עכ"ל. וכוונתו בזה מה שכתב בסימן שאחר זה בשם הרשב"א והר"ן דאסור ליתן בשר שלא נמלח כלל עם בשר שנמלח קודם פליטתו לפי שהבשר זה שלא נמלח בולע ממה שחבירו פולט וה"ל דם הנבלע הבא ממקום אחר שאינו נפלט ע"י המלח לגמרי כו' וזהו ממש כדעת רבינו ברוך. הרי קמן מבואר לדעת בית יוסף שרבינו ברוך פליג בזה על הש"ד עם היות שכבר שדיתי נרגא בחדושי על דברי בית יוסף שאין דבריו בזה נכונים כלל לפי שי"ל דאף הרשב"א והר"ן מודו לבעל ש"ד ולא אסרו רק לכתחלה להניחו אצל ציר שהרי הרשב"א כתב על סברת בעל ש"ד וסייעתו וזה נכון וגם מדברי הר"ן בפרק כל הבשר גבי אין יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה כו' וגבי' מה שכתב גבי אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב משמע בהדיא שהסכים לסברת רבינו יונה ז"ל שכתב כסברת ש"ד שחוזר להיות מותר עם מליחתו שכמו שפולט דם של עצמו כך פולט נמי דם שבלע הבא ממקום אחר ומיהו לכתחלה כ"ע מודו דאסור להניחו אצל ציר דוק ותשכח מכל מקום אין שום אדם יכול להכחיש שרבינו ברוך פליג על השערי דורא מטעם שכתבתי וחתיכת בשר תפל איירי כפשוטו ועדיין צריכין אנו למודעי דלענין עיקר הדין לאו דוקא כלי שאינו מנוקב אלא נקט כלי שאינו מנוקב משום דמעשה שהיה כך היה וזה נ"ל ברור:

בשמעתא כשרה שינקה מן הטרפה כו'. כתב המרדכי דף תש"נ ע"ג וז"ל ולפעמים רגילות הוא ליקח הקיבה עם עורה ונותנין אותה בכלי מלא מים ושוהה שם זמן מרובה כדי שיקרוש הצלול ופעמים משהין אותה במים עם עורה יום או יומים ונראה דאסור להשהותו כל כך זמן גדול כו'. ואע"ג דצונן הוא מ"מ בולעין זה מזה על ידי שריי' זמן גדול כדאמרינן בשר בחלב חידוש הוא דאיתרו ליה כולי יומא בחלבה שרי כו' ומהאי טעמא אסור לשרות בשר יבש מליח במים כדי למתק הבשר עד שידיחנו במים תחלה אמנם אם לא הדיחו ושראו במים בדיעבד מותר שאין האיסור רק מחמת מלח שעליו הבלוע מדם והרי יש ס' כנגד הדם שבבשר עיין פ"ב דביצה ספר התרומה וספר המצות עכ"ל המרדכי. והדבר ברור דמה שכתב ומה"ט אסור לשרות בשר יבש מליח במים מיירי במים צוננין והאיסור הוא דוקא לשרותו יום שלם דומיא לשריית הקיבה במים צוננין דאע"ג דצונן הוה מ"מ בולעין זה מזה ע"י שריי' זמן גדול ותדע מדכתב ומה"ט אסור כו'. ועוד דסתם מים הנזכרין בכל מקום היינו צוננין וכן הוא מבואר באר היטב בספר המצות שכתב המרדכי דין זה בשמו וז"ל יש נוהגין בחתיכת בשר מלוח כשרוצין ליתן אותה בקדירה והיתה מלוחה יותר מדאי וצריך לשרות אותה במים שמדיחים אותה קודם השרייה כי שרייה מבלעת דם שבמלח בתוך החתיכה אפס אין שרייה מבלעת הדם שבמלח בתוך החתיכה אם אין שורין אותה יום שלם כאשר בארנו למעלה בענין הקיבה ע"כ כן נ"ל:

תוס' בד"ה בשר בהמה טהורה וכו' הה"ד בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה דדוקא ר"ע הוא דאמר חיה ועוף אינן מן התורה ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבילה וכו' ולפי דבריהם יפלא למה הזכיר ת"ק בהמה בדבריו והוה לי' למימר בשר טהורה בחלב טהורה ואי לאפוקי דגים זה כבר מפורש בריש הפרק כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים אלא ודאי דבהמה לאפוקי חיה ועוף אתי וכדברי הרי"ף שת"ק היינו ר"ע ועיין ברא"ש אלא דקשיא אי ס"ד דת"ק בהמה לאפוקי חיה ועוף אתי א"כ קשה למה לא נקט ת"ק אכילה בדבריו והוה ליה לומר בשר בהמה טהורה וכו' אסור בבישול ובאכילה ובהנאה ואי משום כיון דנקט הנאה שוב גם אכילה בכלל וק"ו הוא אכתי היה לו לפרשו לדיוקא דבהמה דוקא הא חיה ועוף אפילו באכילה אינו אסור. ואפשר לומר דבשלמא בישול והנאה דיוקא שפיר דחיה ועוף אפילו איסורא ליכא אבל אכילה גם חיה ועוף אף שאינו אסור מן התירה מ"מ אסור עכ"פ מדרבנן ולפי זה מוכח דבישול והנאה ליכא בחיה ועוף אפילו איסור דרבנן ומזה קושיא על דעת הב"ח דגם לר"ע חיה ועוף אסורים בבישול והנאה מדרבנן כמו שאסורים באכילה מדרבנן:

ועכ"פ לשטת התוס' דת"ק סובר גם חיה ועוף מן התורה קשיא למה נקט בהמה ורציתי לומר דכוונת הת"ק למעוטי חלב שאין בו איסור בב"ח משום דאין איסור חל על איסור ולכך נקט בשר ולא נקט סתם בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור להורו' דוקא בשר ולא חלב ואף בלשון תורה חלב בכלל בשר וכדמשמע בדברי התוס' ע"ב בד"ה ושאני הכא מ"מ לשון חכמים לחוד. ולפי זה הוצרך לשנות משנתו בבהמה דאי הוה נקט סתם בשר טהורה והיה כולל גם חיה לא היה אפשר למעוטי חלב שהרי בחלב חי' ודאי חל בשר בחלב דלא שייך איסור חל על איסור דחלב חי' לא איתסר כלל אלא דלפי זה קשה כיון דסבר ת"ק אין איסור חל על איסור וסבר היקשא דנבלה א"כ ממילא אימעט טמאה שהרי כשם שדרשינן כל שיש בו משום נבילה יש בו משום בשר בחלב הה"נ דרשינן להיפך שכל שאינו אסור משום נבילה אין בו משום בב"ח ובטמאה ליכא איסור נבילה למ"ד אין איסור חל על איסור וממילא אין בו משום בב"ח אפילו בבישול שהרי ילפינן בב"ח מנבילה. ולפי זה רציתי לומר חוץ לדרכנו מה שיש לדקדק דר"ע דריש הנך גדי ג' זימני למעוטי חיה ועוף וטמאה ורש"י הגיה בדברי ר"ע עוף וחיה וכו' והיינו משום להיות דבריו כסדרן דודאי עוף ממעטינן יותר מגדי ממה דמעטינן חיה דחיה עכ"פ בכלל בהמה וא"כ מגדי קמא ממעטינן עוף וכיון שכבר יש לנו מיעוט על עוף על כרחך אידך גדי למעוטי חיה ועכ"פ טמאה הוזכר בדברי ר"ע באחרונה וא"כ הסברא יותר למעוטי חיה ועוף ממה דנמעט בהמה טמאה שזה עכ"פ הוא בהמה ולכך כל זמן שלא דרשנו הנך קמאי למעוטי חיה ועוף אי אפשר למעט טמאה דמוקמינן המיעוט למסתבר ולפי זה קשה לת"ק דלא ממעטינן חיה ועוף ממה ממעט טמאה ואף דאייתר ליה חד גדי נוקי למסתבר למעוטי עוף ולמימר דלת"ק הסברא יותר למעט טמאה ממה דנמעט עוף א"כ הוא סברות הפוכות בין ת"ק לר"ע. ואמרתי דת"ק ממעט טמאה יותר מחיה ועוף משום דאיהו ס"ל אין איסור חל על איסור וא"כ טמאה בלא"ה על אכילה פטור אלא שעל הבישול לא שייך איסור חל על איסור לכך דרשינן גדי להוציא את הטמאה כדי שישווה דין בישול לדין אכילה משא"כ אם לא נדרוש גדי להוציא טמאה רק להוציא חיה או עוף יהיה בטמאה חילוק דין בישול מדין אכילה ור"ע לשטתו דמוקמינן לקמן. דס"ל איסור חל על איסור א"כ אין חילוק אם מוקמינן המיעוט לחיה או לעוף או לטמאה בכל ענין דין אכילה שוה לדין בישול ואז נשאר על הסברא ואוקמינן קמא קמא למסתבר יותר ולכך קאמר גדי להוציא עוף גדי להוציא חיה וגדי בתרא להוציא טמאה. ובזה מתורץ קושיית מהרש"א שהקשה למה לא קאמר דר"ע ס"ל אין איסור חל על איסור ואיצטריך גדי להוציא טמאה בבישול ולדידי ניחא דא"כ הוה קשה למה נקט גדי בתרא להוציא טמאה והרי חזינן דלת"ק נהפוך הוא דדרשינן יותר להוציא טמאה ממה דנדרוש להוציא חיה או עוף. אלא דלפי זה קשה לשמואל דמוקמינן ליה דסבר איסור חל על איסור ודרש גדי להוציא טמאה וקשה דכיון דס"ל איסור חל על איסור ולדידיה רק חד גדי מיותר דתרי איצטריך חד לחלב ומתה וחד לשליל א"כ הך גדי חד דמיותר יותר ראוי לומר למעוטי עוף או חיה ממה דנמעט טמאה וכסדרו דר"ע. ונראה דגם לר"ע מסתבר טפי להוציא טמאה והא דנקט טמאה באחרונה עכשיו שיש לנו ג' לימודים ואימעטו כולהו סידר דבריו ונקט טמאה באחרונה להורות לנו דין חדש אשר לדעתי נחלקו בו הטור והרמב"ם דהרמב"ם בפ"ט ממ"א הלכה ג' כתב אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. הרי שגם בחלב התנה שיהיה חלב בהמה ולדידיה בשר בהמה בחלב חיה אינו מן התורה וכן לשון הש"ע בסימן פ"ז הוא כלשון הרמב"ם אבל לשון הטור שם הוא כן ואינו נוהג אלא בטהורה כגון בשר בהמה טהורה בחלב טהורה הרי שלא הזכיר בהמה אלא בתחלת דבריו בבשר אבל בסוף דבריו בחלב לא הזכיר רק טהורה אבל לא הזכיר בהמה ומשמע מדבריו דבשר בהמה טהורה שבשלו בחלב חיה טהורה הוא מן התורה ושום א' ממפרשי הטור לא הרגיש בזה. ודע שבדברי הרמב"ם צ"ע שמתחלה כלל אינו אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה וממילא כבר שלל הרמב"ם טמאה אפילו בהמה וכן חיה ועוף אפילו טהורה ואעפ"כ חזר ופירש בפירוש וכתב אבל בשר בהמה טהורה שבשלו בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה שבשלו בחלב בהמה טהורה מותר לבשל וכו' הרי שפירש שני הנושאים דהיינו בין שהבשר הוא טמאה והחלב טהורה בין שהבשר הוא טהורה והחלב הוא טמאה ואח"כ בחיה ועוף כתב וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור וכו' הרי שלא הזכיר אלא נושא אחד והוא שהבשר הוא בשר חיה אבל הנושא השני דהיינו בשר בהמה שבשלו בחלב חיה לא הזכיר בפירוש. ואולי מפני שדרכו של הרמב"ם שאינו מפרש בפירוש אלא מה שנתפרש בש"ס ובטמאה שני הנושאים נתפרשו במשנה ברישא אבל חיה ועוף בדברי ר"ע נפרש בשר חיה ועוף אבל חלב חיה לא נתפרש בפירוש במשנה ולכך לא פירשו הרמב"ם בפירוש וסמך על תחלת דבריו שכתב בחלב בהמה טהורה וממילא שלל חלב חיה אלא דבדברי שמואל קשה דקאמר בחלב אמו ולא בחלב טמאה למה לא אמר בחלב אמו ולא בחלב חיה שהוא רבותא יותר שהרי בבשר טמאה ליכא שום תנא שיסבור שהוא דאורייתא ובבשר חיה ריה"ג ודאי סובר שהוא דאורייתא כדמוכח במסקנא דשמעתא (דף קטז ע"א) וכן לדעת התוס' ת"ק סובר שהוא דאורייתא וא"כ היה לו לשמואל להשמיענו רבותא יותר ולא בחלב חיה ואם נימא דשמואל פסק כריה"ג דחיה דאורייתא וממילא גם החלב של חיה דאורייתא א"כ היא גופה קשיא איך פסק הרמב"ם כר"ע ואף שהלכה כר"ע מחבירו מ"מ אין אחר הכרעת האמורא כלום וכיון ששמואל הכריע ושום אמורא לא נחלק עליו איך נפסוק דלא כוותיה. ואפשר לומר בזה דשמואל לשיטתיה דדרש חד לרבות חלב וממילא ליכא למעוטי חיה אבל הרמב"ם לשטתו דפוסק שם הלכה ו' שאין איסור בשר בחלב חל על איסור חלב ולא על איסור נבילה וכיוצא והיינו משום דפסק בפלוגתא דר' אמי ורב אסי בהך לישנא דמר אמר חדא וכו' ולא פליגי וממילא להנך אמוראי אייתר הך גדי דדריש שמואל לרבות חלב למעוטי חיה ועוף ס"ל דא"צ מיעוט שכבר נתמעט מדרשא דריה"ג:

ועוד נ"ל דנקט שמואל ולא בחלב טמאה ולא נקט ולא בחלב חיה משום דבאמת יש לדקדק על דינו של הרמב"ם שכתב דוקא בחלב בהמה דהרי כשם שדרשינן גדי להוציא את הטמאה ואפ"ה איצטריך בחלב אמו להוציא חלב טמאה הכי נמי לר"ע דדריש גדי להוציא חיה גדי להוציא טמאה כי היכי דבעי בגדי תרתי חדא למעוטי טמאה וחדא למעוטי חיה הכי נמי איצטריך בחלב תרתי לימודים למעוטי חלב טמאה וחלב חיה וכיון דלא מייתר רק חד בחלב אמו דהרי ג' בחלב אמו כתיבי ותרתי בעינן למעוטי חלב זכר וחלב שחוטה ולא אייתר רק חד מנ"ל למעוטי חלב טמאה וחלב חיה דלמא רק למעוטי טמאה לחוד ולכך לא הזכיר שמואל רק ולא בחלב טמאה. ובני הרבני מוהר"ר יעקבקא השיב לי ע"פ פירוש רש"י בד"ה בחלב אמו משמע שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וכו' הלכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וכו' ומעתה אמר בני הנ"ל דלר"ע כיון דמתרי גדי אימעטו חיה וטמאה שוב מחד בחלב אמו אימעוטי חלב טמאה וחלב חיה דהא אמו כתיב דהיינו מינו והנה אח"כ נרחיב הדבר בסברא הנ"ל. ואמנם כעת אני אומר אף אם דברי בני נכונים מ"מ הוה ליה לשמואל לאחוז בלישנא בחלב אמו ולא בחלב חי' שהוא רבותא טפי. ומעתה אני אומר שהרמב"ם לשיטתו והטור לשיטתו דהנה הרמב"ם בפ"ט מה' כלאים הלכה ז' והלכה ח' פסק שאין העושה מלאכה בשני מיני בהמה וחיה לוקה מן התורה אלא במין א' טמא ומין א' טהור אבל אם שניהם טהורים או שניהם טמאים הוא רק מדרבנן ונחלק עליו הטור ביו"ד סימן רצ"ז דכל שני מינין אפילו שניהם טהורים הוא מן התורה במלאכה כמו בהרבעה. ומעתה לדעת הרמב"ם איכא למימר דמודה שמואל דגם חלב חיה אימעט מחלב אמו וכסברת בני ושמואל נקט ולא בחלב טמאה שאז ממילא ידעינן למעט חלב חיה מק"ו ומה טמאה שנאסרה עמו בגדי בחרישה מן התורה לא נאסר חלבה חיה טהורה שלא נאסרה עמו בחרישה ק"ו שלא נאסר חלבה. ועוד שמהי תיתי לרבויי חלב חיה אי מאמו בק"ו שלא נאסרה בהרבעה מעיקרא דדינא פירכא שכן נאסרה בשחיטה ואי מפרה ורחל ליכא שום ק"ו ואי ביוכיח ותחלת הדין מאמו ואח"כ פרה ורחל יוכיח א"כ הוה חדא מתרתי ואז אפילו לא הדר דינא פרכינן כל דהו כדלקמן (דף קטז) ריש עמוד א' ע"ש וא"כ גם כאן פרכינן מה להנהו שכן מין בהמה כמותו אבל אי הוה נקט שמואל בחלב אמו ולא בחלב חיה הוה אמינא דוקא חיה אימעט אבל חלב טמאה אתיא בק"ו מפרה ורחל שאינן אסורים עמו בחרישה אסורים בחלב ק"ו לטמאה שנאסרה עמו בחרישה וליכא למפרך מידי לכך איצטריך שמואל לומר ולא בחלב טמאה אבל לעולם דגם חלב חיה אימעוט. אבל הטור לשיטתו דגם פרה ורחל אסורים עם הגדי בחרישה דכל שני מינין אפילו טהורים אסורים בחרישה וכמו כן חיה עם בהמה אפילו שניהם טהורים ונסתר כל הנ"ל וא"כ קשה למה אמר שמואל ולא בחלב טמאה ולא אמר רבותא יותר ולא בחלב חיה אלא ודאי שבאמת לא אימעט מחלב אמו רק חדא אבל שמגדי אימעוטי תרתי היינו מתרתי גדי וכיון דלא מפשטא דגדי אימעטו רק מייתורי שוב מחלב אמו לא ממעטינן רק המסתבר יותר דהיינו טמאה אבל חלב חיה לא אימעט. זהו הנלע"ד בדעת הטור. ובגוף סברת בני הרבני שאמר דמחד בחלב אמו אימעטו תרוייהו אומר אני שיש כאן מקום לדין דלא אתיין תרוייהו מחד בחלב אמו דטמאה ודאי אינה אמו דגדי אבל חיה משכחת לה אמו דגדי דלעולם אינו מתעבר טמא מן הטהור כדאמרינן בבכורות (דף ז ע"א) משא"כ חיה ובהמה מתעברים זה מזה לר"א ומחלוקתו וסוגייא דכולי ש"ס כר"א ומחלוקתו ועיין שם בבכורות ומעתה למ"ד חוששין לזרע האב עז שבא על הצביה הולד הוא מין גדי מצד אביו ואמו היא חיה גמורה ומשכחת בגדי ממש חלב אמו חלב חיה משא"כ בטמאה וטהורה לא משכחת בגדי טהור חלב אמו טמאה שהרי אין הטמא מתעבר מן הטהור ועוד כל היוצא מן הטמא טמא ואין איסור בב"ח נוהג בטמאה וא"כ לא נפקא תרווייהו מחדא בחלב אמו ומעתה מסתבר כדעת הטור דבשר בהמה בחלב חיה אסור מן התורה:

ובזה אפשר לתרץ גם דברי הרמב"ם שהתחלתי לדקדק דבריש דבריו כתב בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה הרי ששלל חלב חיה כמו ששלל בשר חיה ובסוף כתב בשר חיה וכו' ולא פירש בשר בהמה בחלב חיה. ונלע"ד דאף שכתבתי לעיל דמחד בחלב אמו לא אימעט אלא חלב טמאה ולא חלב חיה מ"מ בקרא אינו מפורש רק חלב מינו ממש או חלב אחותו הקטנה אבל חלב אחותו הגדולה דהיינו פרה לפירוש ראשון של רש"י לקמן או רחל לפירוש שני לא אתי' אלא מדינא א"כ גם אם חלב חיה דאורייתא מ"מ במינה לא משכחת שהרי בשר חיה אינו אסור ולא משכחת אלא שאינו מינו א"כ מדינא אתי ולא מפורש בקרא. וגם זה אם אימעוט מבחלב אמו יחד עם טמאה כסברת בני תליא בפלוגתא דחוששין לזרע האב דלמ"ד אין חוששין א"כ לא משכחת גדי בן צביה וגם בחיה לא משכחת אם גדי כמו בטמאה ושפיר אימעטו תרווייהו מחד בחלב אמו. והנה כבר נודע דרכו של הרמב"ם שכל מה שאינו מפורש במקרא אף דאתי באחד מי"ג מדות לא נקרא אצלו דברי תורה רק דברי סופרים כמבואר בדבריו בפ"א מה' אישות הלכה ג' והנה הרמב"ם עצמו פסק בפ' י"ב מה' שחיטה הלכה י"א שהדבר ספק אם הלכה כחנניא דסבר חוששין לזרע האב ועיין בי"ד סימן ט"ז בש"ך ס"ק י"ד. ומעתה כל דברי הרמב"ם עולים על נכון שבריש דבריו כתב אינו אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה פירש לך כאן שחלב ג"כ יהיה חלב בהמה ושלל חלב חיה משום שאפילו יהיבנא לך שחוששין לזרע האב שאז לא אימעט חלב חיה מבחלב אמו מ"מ עכ"פ אינו מפורש בקרא ולא אתי רק מדינא דק"ו ולא מקרי לדידיה מן התורה רק מד"ס ובסוף דבריו שכתב שבשר חיה בחלב בהמה מותר לבשל שבקיה לבשר בהמה בחלב חיה ולא פירש בו לא איסור ולא היתר משום דמספקא ליה אם חוששין לזרע האב ולא אמעט חלב חיה ואסור או אין חוששין וממילא אימעט מבחלב אמו נמי חלב טמא ומותר והניחו הרמב"ם על ספיקו ולא אמר בו לא איסור ולא היתר וא"כ גם דעת הרמב"ם כדעת הטור ממש ושמואל לטעמיה דאיהו אמר (בדף עט ע"א) הלכה כחנניה דחוששין לזרע האב לכך לדידיה לא אימעט חלב חיה כלל ומעתה שפירשנו דחלב חיה אסור אף לר"ע דדריש גדי להוציא חיה א"כ איכא למימר דגם לר"ע מסתבר יותר להוציא טמאה מלהוציא חיה ועוף והא דדריש גדי השלישי להוציא טמאה היינו משום דתלת בחלב אמו דרשינן למעוטי זכר ושחוטה ובהמה טמאה והיינו כדפירש רש"י כיון דגדי להוציא טמאה א"כ בחלב אמו היינו מינו דגדי והנך תלתא בחלב אמו קמא למעוטי זכר דלא שייך בו אם כלל ותנינא למעוטי שחוטה שעתה אינו ראוי שוב להיות אם כלל ותליתאי היינו מה שאינה ראוי' להיות אם דגדי ואי הוה דרשינן גדי השלישי להוציא חיה א"כ גם בחלב אמו לא היינו יכולין לדרוש רק להוציא חלב חיה וזה באמת אינו לכך מהפך ר"ע ודריש גדי תנינא להוציא חיה וגדי שלישי להוציא בהמה טמאה ואז דרשינן גם בחלב אמו רק להוציא חלב טמאה. והנה תרצתי דברי הרמב"ם ודברי הטור אבל דברי המשנה לא תרצתי שגם משנתינו אמרה בחלב בהמה טהורה והנה לפי דברי התוס' סובר תנא דידן חיה ועוף דאורייתא וא"כ גם בבשר דנקט בשר בהמה קשה דלא הוה ליה למימר רק בשר טהורה והנה כתבתי לעיל בראשית הדברים דתנא דידן סובר אין איסור חל על איסור ונקט בשר למעוטי חלב ולכך נקט בהמה וכדי שלא נטעה דבהמה דוקא נקט וכר"ע דדריש גדי להוציא חיה להכי נקט גם חלב בהמה ובזה לכ"ע גם חלב חיה בכלל שהרי אין לנו רק בחלב אמו חדא מיותר ודי להוציא חלב טמאה וא"כ ודאי דחיה בכלל בהמה בחלב והה"ד ברישא בבשר בהמה טהורה לאו דוקא:

והנה עתה נחזור לתחלת הדברים כיון דתנא דידן סובר שאינו נוהג בחלב וסובר שנוהג בחיה ועוף לדברי התוס' וא"כ הנך תלתא גדי מה דריש בהו חדא לרבות שליל וחדא למעוטי שליא ואידך מה דריש ביה. ואין לומר להוציא טמאה בבישול או להוציא דם בבישול שכיון דאית ליה הקישא דנבילה וסבר אין איסור חל על איסור וממילא אין איסור נבילה נוהג בטמאה וגם בדם בלא"ה אין איסור נבילה נוהג וכמ"ש התוס' בד"ה דם לאו גדי הוא וממילא אימעטו מבשר בחלב שהרי הוקש לנבילה וגם כן אמרינן כל שאסור משום נבילה אסור משום בב"ח וכן להיפך שכל שאינו אסור משום נבילה אינו אסור משום בב"ח:

ואולי לת"ק לא מייתרי רק תרי גדי וחדא איצטריך לגופיה שהרי בסנהדרין (דף ד ע"ב) פריך למ"ד יש אם למסורת אקרא אני בחלב אמו וקאמר רב אחא אמר קרא לא תבשל דרך בישול אסרה תורה ופירשו התוס' דבלא בישול שרי לאפוקי חלב דגם בלא בישול אסור וא"כ אי לא הוה כתב גדי כלל רק לא תבשל בחלב אמו הייתי אומר אקרא אני בחלב וקרא מיירי בחיה שלא דרך בישול מותר שהרי חלב חיה מותר ואסרו עם הבשר דרך בישול ואיצטריך גדי להורות דגם בבהמה איירי וא"כ על כרחך שלא אקרא בחלב רק בחלב רק תרי חד להוציא שליא וחד לרבויי שליל ור"ע' לשיטתו דסובר בסנהדרין יש אם למקרא ובלא"ה קרינן בחלב ולעולם דת"ק לא צריך קרא לטמאה כיון דסובר אין איסור' חל על איסור וסובר הקישא דנבילה:

ובזה תרצתי קושיית מהרש"א כאן בגמרא דמקשה מנה"מ והקשה מהרש"א ודילמא מהקישא דנבילה ואני אומר דר"ע ודאי לית ליה הקישא דנבילה לפי מה שכתב התוספות בדף קא ע"ב) בד"ה ר"ע דלמסקנא לא אמרינן איפוך ור"ע ס"ל אין איסור חל על איסור. וגמ' דקאמר לקמן סבר איסור חל על איסור היינו אם שמואל סבר בחיה ועוף ובהמה טמאה כר"ע א"כ היכי דריש ומשני דסבר שמואל איסור חל וכו' וא"כ ר"ע עצמו לית ליה איסור חל על איסור וא"כ על כרחך לית ליה הקישא דנבילה דאי אית ליה א"כ למה לי קרא להוציא טמאה והרי טמאה אינה בכלל נבילה וא"כ מקשה לר"ע מנ"ל ומה דמקשה ונילף מיניה היינו לרבנן דאית להו הקישא דנבילה ומקשה ונילף מניה לאפוקי מהקישא דגבילה ומתורץ מה שמקשים העולם דמתחלה מקשה מנה"מ וא"כ הסברא חצונה דגדי דוקא וא"כ איך אפשר דניליף מיניה א"כ קרא למ"ל שהרי בלי שום קרא אמרינן גדי דוקא ומהר"ם שיף נדחק בזה ולדידי ניחא דקושיית מנה"מ היינו לר"ע וקושיית וניליף מיניה היינו לרבנן:

עוד נלע"ד לתרץ מה דנקט בשר בהמה טהורה שהרי לפי דברי התוס' ת"ק ס"ל גם חיה ועוף מן התורה ואומר אני שהרי לכאורה יש לדקדק בדברי התוס' שכתבו ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבילה וכו' ולכאורה מי הכריחם לזה שהרי כיון דר"ע צריך מיעוט לחיה ועוף מכלל שאי לאו מיעוטא ממילא כלם בכלל גדי הם דמה דאמרו גדי אפילו פרה ורחל לאו דוקא אלא הכל בכלל וגדי הרי כמו אי הוה כתב בהמה ובהמה אפילו חיה ועוף במשמע כדאמרינן במס' ב"ק (דף נד ע"ב) דאין לומר דגם ר"ע איצטריך מיעוטא לאפוקי מהקישא דנבילה שהרי הוכחתי דר"ע לית ליה הקישא דנבילה וכן משמע מפרש"י לקמן (דף קיד ע"א) בד"ה בחלב אמו וכו' דר"ע משום דסובר גדי אפילו פרה ורחל משמע ליה ולפ"ז איצטריך מיעוטא לחיה ועוף [ועוד שאפילו נימא דר"ע דריש מיעוט דלא ליליף מנבילה מ"מ לא איצטריך התוס' לפרש טעמא דת"ק יותר מטעמא דר"ע] וא"כ מה חסר להו להתוס' דת"ק דריש כולהו גדי לכדשמואל וממילא ליכא שום מיעוט לחיה ועוף אלא ודאי כוונת התוס' שאם זה היה טעמא דת"ק א"כ כולהו תלתא גדי בכלם גם חיה ועוף במשמע וממילא אסורים גם בבישול ובהנאה מן התורה א"כ למה אמר תנא קמא בשר בהמה טהורה והוה ליה למימר סתם בשר טהורה ולכן אומר אני דכוונת התוספות רק דת"ק פליג על ר"ע והנה מה דאמר ר"ע חיה ועוף אינם מן התורה על כרחך היינו אכילה שהרי בסוף שמעתא מסיק דלר"ע מדרבנן אסור אפילו בשר חיה ועוף והיינו באכילה דבבישול מותר אפילו מדרבנן וכמ"ש כל האחרונים לאפוקי מדעת הב"ח וא"כ כוונת התוס' דת"ק סובר דחיה ועוף מן התורה היינו באכילה ולא בבישול והנאה וטעם הדבר לחלק בשל תורה בין אכילה לבישול והנאה היינו משום דתלת זימני כתיבי לא תבשל ודריש ר' ישמעאל לקמן חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בישול ואומר אני דהך לא תבשל דסמיך לנבילה קאי על אכילה ומענינו דקרא שהרי בנבילה באכילה איירי דלא תאכל כל נבילה כתיב וסמיך לא תבשל גדי בחלב אמו וא"כ מענינו דקרא באיסור אכילה מיירי ובהך הוא דאמרינן כל שיש בו משום נבילה יש בו משום בב"ח לאיסור אכילה אבל בישול והנאה לא איתקש לנבילה כלל וא"כ לבישול והנאה לא איתרבו חיה ועוף ושפיר קאמר ת"ק בשר בהמה וכו' משום דאסור לבשל ואסור בהנאה קאמר ובזה ודאי בהמה דוקא לאפוקי חי' ובזה ג"כ מתורץ קושיית מהרש"א דגמרא מקשה מנה"מ על בישול והנאה שלא הוקשו לנבילה וכאשר אמר דכתיב גדי עזים הקשה וניליף מיניה פירוש לאכילה דגם אכילה גדי דוקא ואיצטריך העזים לסתור הלימוד מנבילה ומתורץ גם קושיית מהר"ם שיף ולת"ק דוקא פרה ורחל במשמע ולא בהמה סתם ולא צריך בבישול והנאה מיעוט על חיה ועוף. ואם תאמר א"כ כיון דלת"ק אף דחד מהני קראי אתרבי חיה ועוף אפ"ה באינך דלא איתרבו לא גמרינן מהאיך א"כ קשה איך דריש ר"ע מתלתא גדי תלתא דרשות והרי כולהו למעוטי טמאה לחוד איצטריך וצריך קרא בבישול ובהנאה ובאכילה וכן שמואל איך דריש תלתא דרשות מגדי. והנלע"ד דת"ק ס"ל כר"י דחד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בישול. אבל ר"ע ושמואל ס"ל דכולהו קראי בבישול איירי ואכילה והנאה ילפי משאר לימודים דשאר תנאי ואמוראי לקמן (דף קיד ע"ב ודף קטו) עיין שם ולכך דרשי כולהו גדי וא"ת ת"ק איך יליף מבחלב אמו תלתא דרשות למעוטי זכר ושחוטה וטמאה יש לומר דסובר כמו שסובר תנא דברייתא לקמן (דף קיד ע"א) לפרש דמחד בחלב אמו ממעט כולהו:

ובזה ניחא מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ג דכריתות במשנה דיש אוכל וכו' דאיסור הנאה מקרי איסור מוסיף והקשה הרמב"ם מהא דבשר בחלב אינו חל על חלב והרי בב"ח אסור בהנאה והוה ליה איסור מוסיף ותירץ הרמב"ם דבב"ח לא כתב קרא מיוחד להנאה ואיסור הנאה דבשר בחלב מאכילה נפקא דכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה וכו' וא"כ אם נאסר באכילה אסור בהנאה אבל כל זמן שלא נאסר באכילה אינו אסור בהנאה וכיון שאין איסור בב"ח חל לענין אכילה ממילא אין כאן איסור מוסיף ולא נאסר בהנאה ולפי זה לתנא דבי ר"י דדריש ג"פ לא תבשל אחד לאיסור אכילה וכו' וא"כ יש קרא מיוחד להנאה ושפיר הוה איסור מוסיף אלא שס"ל להרמב"ם שאין הלכה כתנא דבי ר"י בזה ולפי זה מאי מקשה כאן המקשה וסבר שמואל איסור חל על איסור וכו' ומאי קושיא ודלמא שמואל סובר כתנא דבי ר"י וא"כ הוה ליה איסור מוסיף. אמנם לפי מ"ש ניחא דע"כ שמואל לא ס"ל כתנא דבי ר"י דא"כ היכי דריש כולהו גדי וכולהו בחלב אמו כל חד לדרשא בפ"ע וכנ"ל:

אלא דלפי זה קשה לקמן בפליגתא דר' אמי ור' אסי דקאמר באכילה דכ"ע לא פליגי דלא לקי כי פליגי אבישול וכו' ומ"ד לא לקי להכי אפיק רחמנא בלשון בישול כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי והנה כיון דאמר דאפקי' לאכילה בלשון בישול א"כ על כרחך היינו כתנא דבי ר"י דחד לא תבשל לאיסור אכילה וכו' וא"כ היא גופה קשיא אאכילה גופה ללקי דאיסור מוסיף הוא:

ונראה כאשר נשים לב לדברי מהרש"א שכתב בדברי רש"י בד"ה אין איסור חל על איסור ולא נפיק מקרא דלגופיה וכו' וכתב מהרש"א וז"ל פירושו תמוה לפי מה שהוכיח לעיל לדחות הגירסא וכו' ואפשר שזהו מפירוש ששמע אבל לפירושו צ"ל חד לרבויי שליל וחד למעוטי שליא וחד למעוטי טמאה ואיצטרך למעוטי אפילו בבישול דהוה חד איסורא אבל קשה לפי זה לקמן לר"ע נמי המ"ל דסבר אין איסור חל על איסור ואיצטריך לטמאה לבישול דלא הוה אלא חד איסורא עכ"ל מהרש"א. ובני הנחמד החתן שמואל שי' תירץ דהגמרא לקמן רוצה לתרץ דברי ר"ע גם להך לישנא דפליגי אבישול ומ"ד לא לקי כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי וא"כ לדידיה אי הוה סבר ר"ע אין איסור חל על איסור למה צריך קרא למעוטי טמאה ולהכי קאמר דסבר ר"ע איסור חל על איסור ובזה אף שזה שסובר אינו לוקה לא סבר כר"ע היינו משום דאיהו סבר אין איסור חל על איסור וזהו פלוגתא דכמה תנאי והנה שפיר קאמר בני בזה והקשו כמה מבחורי הישיבה א"כ הדרא קושיית המהרש"א לדוכתא דמה יענה רש"י לפירושו להך לישנא כיון דלא לקי אאכילה גם אבישול לא לקי א"כ אייתר חד גדי. ואומר אני לתרץ דברי רש"י בשלשה פנים הפן האחד ונתרץ ג"כ קושיית התוס' בד"ה כיון דעל אכילה וכו' תימא אימא איפכא כדאמר בסמוך ובאמת קושיית התוס' חזקה מאד חדא דלחומרא ראוי להקיש ועוד איך יהיו הנך תרי איכא דאמרי סברות הפוכות לגמרי. ועוד שהרי עיקר הקושיא שאמר לימא בהא קמפלגי היינו משום דבזה נחלקו בו תנאי ואיך יחלקו בו אמוראי והיינו כמו סוגיית לימא כתנאי דכל הש"ס וא"כ היה יכול לומר דפליגי בין באכילה בין בבישול ודכ"ע אין איסור חל על איסור אלא דפליגי בסברא זו דמ"ס הואיל ולא לקי אאכילה לא לקי אבישול ומ"ס להיפוך מדלקי אבישול לקי נמי אאכילה. ונראה דהנך תרתי איכא דאמרי לא פליגי ותרווייהו איתנהו ונקדים מה דאמרינן לעיל (דף קח ע"ב) חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז רב אומר לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו ולוי אמר אף לוקה על בישולו וכן תני לוי במתניתין כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו ואומר משמעות הלשון כשם שלוקה וכו' משמע שמתוך שהם מצטרפים לאכילה לכך מצטרפים לבישול. ומעתה אני אומר למ"ד אין איסור חל על איסור חצי זית חלב וחצי זית חלב שבשלן אינו לוקה שהרי בבישול אין בו שעור ולומר כשם שלוקה על אכילתו הרי לאכילה אין איסור וכו' ולומר מדלקי על בישולו וכו' ג"כ אי אפשר לומר שהרי על בשולו אין בו שעור ומה דאמר להכי אפקה לאכילה בלשון בישול כיון דעל אכילה וכו' הכוונה להכי אפקה לאכילה בלשון בישול להחמיר על הבישול שילקה על חצי זית מזה וחצי זית מזה וכאן מדלא לקי על אכילה לא לקי אבישול ומ"ד לוקה כסבר אף שאינו לוקה בזה על אכילה לאו משום דליכא שעור אלא משום דאין איסור חל על איסור וכו' וכיון דלבישול חד איסור הוא מחשב שעור ולוקה. ואיכא דאמרי אבישול כ"ע לא פליגי וכו' לא לחלוק על סברא הראשונה בא דבחצי זית סברא ראשונה נכונה דליכא למימר להיפך כקושיית התוס' שהרי על בישול ליכא שעור אבל איכא דאמרי מוקי פלוגתייהו בזית שלם מזה וזית שלם מזה ואז ודאי לא אמרינן מדלא לקי אאכילה וכו' שהרי הבישול יש בו בפ"ע שעור הראוי לו ופליגי להיפך אי אמרינן מדלקי אבישול לקי נמי אאכילה:

ומעתה לא קשה מה שהקשו התלמידים על מהרש"א דמה יענה מהך לישנא מדלא לקי אאכילה וכו' א"כ לפירוש רש"י עצמו גדי מיותר שזה אינו קושיא דע"כ לא אמרינן מדלא לקי וכו' אלא כחצי זית מכל אחד אבל בזית שלם מכל אחד ודאי לא אמרינן וא"כ גדי איצטריך להוציא את הטמאה שלא ילקה על בישולו אפילו בזית שלם מכל א'. אלא דלפי זה קשה א"כ מה הקשה הגמרא מפגול וכו' הרי שם שבשלן קתני ולהכי חייב ומה דמשני מהרש"א דפריך להך לישנא מדלא לקי אאכילה וכו' לדידי נסתר זה דאיהו מיירי בחצי זית מכל אחד ודלמא ברייתא מיירי בזית שלם מכל אחד:

הפן השני והוא בהקדים מה דאמרינן לקמן (דף קטז ע"א) הני הא אפקינהו לדשמואל קסבר ר"ע איסור חל על איסור וכו' ומדלא מוקי הגמרא דר"ע לית ליה דשמואל מכלל שכל זמן שהברירה בידינו לאוקמי גדי לרבויי יותר מוקמינן ליה לרבויי מדנוקי ליה למעוטי חיה ועוף וא"כ שפיר מקשה הגמרא ור"ע הא אפקינהו לדשמואל. ואין לומר דלא סבר לדשמואל דהיא גופה קשיא מנ"ל לר"ע לדרוש למעוטי יותר ניחא לדרוש לרבות חלב ולהכי הוכרח לומר דר"ע סבר איסור חל על איסור ולא צריך קרא לרבויי לחלב:

והנה בדברי רש"י יש לדקדק דנדחק במ"ד אין איסור חל וכו' דדריש גדי להוציא שליא שהוא נגד סברת הגמ' ומה חסר לו לומר דהנך אמוראי סברי כר"ע ואיצטרכו כולהו גדי אלא הוא הדבר אשר דברתי דא"כ היא גופה קשיא למה דריש גדי להוציא חיה או עוף יותר נוח לדרוש לרבות חלב ולמה הוא פוטר בחלב ולהכי נדחק רש"י שבאמת הוא דורש גדי גדי לרבות וכל זה בתחלה אבל במסקנא דקאמר דלהכי אפקיה לאכילה בלשון בישול מדלא לקי אאכילה וכו' א"כ ליכא למימר כלל דמרבה חלב מייתורא דגדי שאיסור חל על איסור א"כ למה אפקיה לאכילה בלשון בישול וכיון דליכא למימר לדידיה לרבות חלב ממילא שוב שפיר בידינו לומר דדריש כולהו גדי כר"ע. אלא דלפי זה ממילא נסתר קושיית מהרש"א שהקשה לקמן לר"ע נמי נימא דסבר אין איסור וכו' ולא מרבה חלב דא"כ היא גופה קשיא למה דריש למעוטי חיה ולא דריש לרבויי חלב וכנ"ל:

הפן השלישי הוא ע"פ מה שכתבתי דלתנא דבי ר"י דדריש תלתא לא תבשל כל חד לענין בפ"ע וליכא למדרש מכולהו תלתא גדי רק חד דרשא וא"כ מה דוחקיה דרש"י בההוא מ"ד דסבר אין איסור חל על איסור למימר דסבר דשליא צריכא קרא ומה חסר לרש"י לומר דההוא מ"ד סבר כר' ישמעאל. אמנם ע"פ מה שכתבתי בשם הרמב"ם דלהכי לא מחשב בב"ח איסור מוסיף משום דהנאה לא נאסרה בפני עצמו רק מכללא דאכילה ומעתה אי ס"ד דהך מ"ד סבר כר' ישמעאל א"כ ממילא הוה בשר בחלב איסור מוסיף ולמה אינו לוקה וכל זה בתחלת הסוגיא אבל כדמסיק דלהכי אפקיה לאכילה בלשון בישול דלא לקי והרי אף שבבישול לא שייך כלל אין איסור חל וכו' מ"מ להכי כתבה התורה לשון אחד על בישול ואכילה שיהיה הדין שוה בהם א"כ גם הנאה הנאמרה באותו לשון ואפקיה בלשון שנאמרה בו האכילה ג"כ אינו לוקה עליה ואינה חלה כמו שלא חל איסור האכילה ולא הוה איסור מוסיף כלל אפילו למאן דסבר כר' ישמעאל וא"כ לא דחיק ליה עלמא לההוא מ"ד בהני תלתא גדי כלל דכולהו איצטרכו לרבות שליל וכנ"ל:

ועל פי הקדמתו של הרמב"ם באיסור מוסיף הנ"ל הנה נחזי אנן בבשר בחלב שנחלקו בו כמה תנאי וכמה אמוראי מנין שבשר בחלב אסור באכילה ובהנאה ונשבוק תנאי ונחזי אמוראי כי כללא באמוראי עדיף והנה רב אשי אמר מלא תאכל כל תועבה והנאה יליף כדר' אבוהו דכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה וכו' וע"פ זה הוא הקדמתו של הרמב"ם שההנאה עיקר איסורה נפיק מגו אכילה וריש לקיש יליף מאל תאכלו ממנו בשל מבושל וג"כ נפקא ליה הנאה מאותו קרא שדינו כמו הפסח. ור' יוחנן נפקא ליה מזו ששנה רבי לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר כדלקמן (דף קטו ע"ב) והנאה נפקי לי' מכי עם קדוש הנאמר בבשר בחלב עצמו. ומעתה נחזי אנן הלכתא כמי ולפי ההשקפה הראשונה הלכה כרב אשי דבתרא הוא והיינו טעמיה דהרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ג דכריתות ואמנם דברי רב אשי מתקיימים אליביה דר' אבוהו דאמר לא תאכלו איסור הנאה במשמע אמנם לחזקיה בפסחים (דף כא ע"ב) דס"ל בחמץ בפסח מלא יאכל א"כ ליכא למילף איסור הנאה בב"ח מלא תאכל כל תועבה וא"כ לדידיה צריך למילף או מדר"ל או מדר"י וממילא ריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וילפינן מלא תאכלנו והנאה מעם קדוש וממילא יש להנאה פסוק מיוחד והוה ליה איסור מוסיף. ובזה שוב אין מקום לפלוגתא דר' אמי ורבי אסי במבשל חלב בחלב ופלוגתייהו הוא רק אי איסור בב"ח אינו איסור מוסיף נמצא אליבא דהלכתא אין שום מקום למחלקותם ובזה אתי לי שפיר דעת הרי"ף וכוונתו שהוא השמיט בהלכותיו כל הך פלוגתא דר' אמי ור' אסי ואף דלענין אכילה לא היה לו להביא בהלכותיו לפי שבלא"ה אסור משום חלב והרי"ף אינו מביא מה שנוגע למלקות אבל עכ"פ היה לו להביא לידע אם אסור לבשל חלב בחלב דלמ"ד מדאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי איסורא נמי ליכא שאין איסור בשר בחלב גם לענין בישול חל על דבר האסור ולמה השמיט הרי"ף ולא הכריע הלכה כמאן ולדידי ניחא שהוא פסק להדיא במסכת פסחים כחזקיה וממילא בב"ח הוא איסור מוסיף כנ"ל: