חולין צז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צז - ב

ואמור רבנן במקומות אחרים, ששיעור הביטול הוא בשישים!

הילכך -

א. מין בשאינו מינו דהיתרא, שיש אפשרות לבודקו בהיתר, וכגון תרומה, שיכול כהן לבודקה אם נותנת טעם בחולין, בטעמא! יטעמנה כהן ויאמר לנו אם מורגש בה טעם התרומה אם לאו.

ב. מין בשאינו מינו דאיסורא, וכגון בשר בחלב - בדקינן לה בקפילא ארמאה, וסמכינן עליו. ^[3]

ג. ומין במינו, דליכא למיקם אטעמא.

אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא, וליכא קפילא - שיעורו הוא בששים! הנהו אטמהתא, חתיכות בשר, דאימלחו, שמלחו אותן בי ריש גלותא, בביתו של ראש הגולה, בגידא נשיא, בהיות גיד הנשה בתוכן.

רבינא אסר את הבשר, וכפי שיתבאר טעמו לקמן.

ורב אחא בר רב שרי את הבשר באכילה.

אתו, שיילוה למר בר רב אשי מהו דינא דהאי בישרא.

אמר להו: אבא [דהיינו, רב אשי] - שרי!

אמר ליה רב אחא בר רב לרבינא שאסר: מאי דעתיך דאסרת?

אי משום דאמר שמואל - מליח הרי הוא כרותח, כבוש הרי הוא כמבושל, ולכן החשבת את גיד הנשה שנמלח עם הבשר כמי שהתבשל עמו ונתן טעם בכולו.

והאמר שמואל עצמו: לא שנו שגיד הנשה אוסר את הירך אלא שנתבשל בה, אבל אם נצלה בה - קולף ואוכל עד שמגיע לגיד! והרי צליה גם היא נחשבת כ"רותח", ומוכח ש"רותח" שרי, ורק מבושל אסיר!?

וכי תימא מאי "מליח הרי הוא כרותח" דקאמר שמואל, כרותח דמבושל, ולכן נאסר כל הבשר!

והא מדקאמר שמואל "כבוש הרי הוא כמבושל", מכלל, דהא דקאמר "מלוח הרי הוא כרותח" - דרותח דצלי קאמר!

ומסקינן: קשיא אמאי אסר רבינא את הבשר שנמלח עם גיד הנשה. והרי אליבא דשמואל מליחה היא כצליה, שצומתת את הגיד, ואינה מוציאה את פעפוע שומנו אל תוך הבשר.

אמר רבי חנינא: כשהן משערין את היחס של אחד לששים, משערין - ברוטב, ובקיפה, ובחתיכות. ואפילו בקדרה שהתבשלו בה האיסור וההיתר, שהכל מצטרפים לששים כנגד האיסור! ^[4]

ומבארינן כיצד הוא השיעור בקדרה:

איכא דאמרי משערים בקדרה עצמה, בשיעור הנפח של דפנותיה ושוליה.

ואיכא דאמרי דמשערינן במאי דבלעה קדרה! שאם בתחילה היה ששים היתר כנגד האיסור, ונתמעט ההיתר ואינו עומד על ששים כנגד האיסור, משערינן כמה בלעה הקדרה מההיתר, ומצטרף שיעור הבליעה להיתר כדי לבטל את האיסור, אך אין משערין בנפח הדופן של הקדירה עצמה. [עיין היטב ברש"י]

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה שהתערבו בהיתר, ואי אפשר לטעום מהתערובת, וכגון שאין קפילא ארמאה שיכול לטעום, או שהיתה התערובת מין במינו - משערינן כאילו הן [האיסורים שהתערבו] בצל וקפלוט, שהטעם היוצא מהם הוא טעם ניכר ביותר, ואילו היו הבצל והקפלוט נותנים טעם בתערובת הזו, הרי היא אסורה. [ודין זה של רבי יוחנן נאמר לפני שנקבעה ההלכה שמין במינו, או כשליכא קפילא למטעמיה, בטל בששים]. אמר ליה רבי אבא לאביי: ולשערינהו בפלפלין ותבלין, דאפילו נתערבו באלף לא בטלין! משום שהם נותנין טעם אפילו באלף!? אמר ליה: שיערו חכמים, דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט! ולכן קבעו אותן בתור השיעור הגדול ביותר של נתינת טעם, כשאי אפשר לעמוד על הטעם.

אמר רב נחמן: גיד הנשה - שיעורו בששים כנגדו, ואין גיד עצמו מן המנין של ששים היתר. קדירה שהתבשל בה "כחל", ^[5] [שיש בו את עטיני החלב], ונמצא שהתבשל הבשר יחד עם החלב שבעטינים, והיה בקדרה בשר נוסף, שיעורו בששים. וכחל עצמו מן המנין. כיון שהוא עצמו נחשב להיתר וכל איסורו הוא רק משום שנתבשל עם החלב, הילכך משערינן ליה לבשר שהתבשל בו יחד עם הכחל, ואם איכא עוד נ'ט בשר כמותו הרי הוא בטל ברוב.

ביצה של עוף טמא משערינן לה בששים, ואין ביצה מן המנין!

אמר רבי יצחק בריה דרב משרשיא: וכחל עצמו, שהתבשל בקדירה עם בשר אחר, אסור לאוכלו, שהרי התבשל הבשר, ונתן בו הבשר טעם [אלא שהכחל אין בכוחו ליתן טעם בבשר, מחמת מיעוטו].

ואי נפל הכחל לקדרה אחרת, אחרי שהתבשל בששים בשר, הרי הוא אוסר את הקדרה האחרת, שאין בה ששים כנגדו.

אמר רב אשי: כי הוינן בי רב כהנא, איבעיא לן: כי משערינן בכחל שהתבשל בבשר, האם בדידיה משערינן, או במאי דנפק מיניה משערינן [ואיירי שהכחל עצמו ניטל מהקדרה]?

ואמרינן: פשיטא דבדידיה משערינן! דאי במאי דנפק מיניה - מנא ידעינן כמה נפק!?

ופרכינן, אלא מעתה דקאמרת דבדידיה משערינן, שיהא בהיתר ששים כנגד הכחל, הרי בבישול שכזה יוצא כל טעמו של הכחל, שהרי היה בשר בשיעור של ששים כנגדו, ואם כן, כאשר נפל הכחל הזה לקדרה אחרת, לא יאסור את הקדרה האחרת, שכן יצא כבר כל טעמו בקדרה הראשונה, ושוב אינו אסור, ואמאי אמרינן דאי נפל לקדרה אחרת, נאסרת הקדרה.

ומשנינן: כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא "וכחל עצמו אסור", הרי משנתנה הקדרה טעם בכחל הוא נאסר. ומאז, לפני שיצא כל טעמו, שויוה רבנן לכחל כחתיכת נבלה, שהיא אסורה לעולם, וכדאמרינן בחתיכה נבלה שהתערבה בששים, שהחתיכה עצמה, בזמן שמכירה, אסורה לעולם.

והשתא מבארינן להא דאמר רב נחמן: ביצה - בששים, ואין ביצה מן המנין!

אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי: למימרא, דכאשר מבשלים ביצה של עוף טמא בהדי ביצים טהורות, יהבה ביצת העוף הטמא טעמא בביצים הטהורות, ולכן שיערוה בששים? והא אמרי אינשי "כי מיא דביעי בעלמא", שאין הביצה נותנת טעם באחרים אלא כטעם מים, והיינו, שאין היא נותנת טעם בביצים אחרות כשהיא מתבשלת עמהן!?

הערות

^[3] לטעמיה קפילא. רש"י מבאר שקפילא הוא נחתום גוי, והוא נאמן רק כאשר הוא מסיח לפי תומו. כי שאר בני אדם אינם בקיאים בטעם, ולכן רק נחתום נאמן. והצורך במסיח לפי תומו, הוא לפי שאין הגוי נאמן כי הוא חשוד לשקר. ולפי זה אם אפשר שיטעום ישראל, כגון כהן הטועם תערובת של תרומה וחולין, הרי הוא נאמן גם כשאינו מסיח לפי תומו, אבל צריך שהוא יהיה נחתום, כי סתם אדם אינו מבחין כראוי בטעם. אך התוס' והרא"ש מבארים שרק נחתום נאמן, כי ודאי לנו שלא ישקר כדי שלא יפסיד את אומנתו, וטעם זה שייך רק בנחתום.

^[4] אמר רבי חנינא כשהן משערין, ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה. איכא דאמרי בקדירה עצמה, ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדירה. לפי ביאור רש"י והרשב"א מה שמשערין בקדירה עצמה, היינו שמשערים את חרסי הקדירה ומצרפים אותם להיתר. וכגון כזית איסור שהתערב בחמישים זיתי היתר ויש בחרסי הקדירה שיעור של עשרה זיתים, מתבטל האיסור בששים הזיתים המצורפים מהאוכל ומחרסי הקדירה. והיינו, שטעם האיסור מתפשט בין לאוכל שבקדירה ובין לחרסי הקדירה, ונמצא שבכל כזית מן האוכל יש טעם של אחד מששים מהאיסור. ולפי הגירסא ברש"י לפנינו, לפי רבי חנינא מדובר באופן שראינו את האיסור לפני שנפל לתערובת, וראינו שיש ששים היתר כנגד האיסור, ולאחר שהתבשל האיסור בתוך ההיתר נוכחנו לדעת כי לא נחסר מהאיסור אלא רק נחסר מההיתר, שאז נחלקו אם משערים בחרסי הקדירה או רק במה שבלעה הקדירה. וכיון שזה ספק מן התורה, יש לנו להחמיר ולשער רק במה שבלעה הקדירה, ולא בכל שיעור חרסיה. והמשך דברי רש"י, שכתב: ועיקר הדבר, כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדירה מן ההיתר, לפי שאף מן האיסור נבלע! כאן מדבר רש"י במקרה שלא ראינו את האיסור בשעת נפילתו, שבאופן הזה אין מחלוקת, אלא הכל מודים שמשערים רק ביחס של האיסור לתערובת עצמה ולא משערים את הקדירה ואת מה שבלעה, כי אטו רק התירא בלעה הקדירה ולא מן האיסור! ? אך הרשב"א והר"ן גרסו בדברי רש"י שרבי חנינא מדבר באופן שראינו את האיסור לפני נפילתו, ובכל זאת נחלקו בגמרא אם משערים בבליעת הקדירה או בחרסיה. ולדבריהם אומר רש"י כי להלכה לא פוסקים כלל כרבי חנינא, אלא משערים כפי היחס בין האיסור להיתר כפי שהוא לפנינו.

^[5] כחל חלב שלא פירש מהבהמה, מותר מן התורה לבשלו כמות שהוא, יחד עם הבשר שהוא בתוכו, ורק מדרבנן אסור לבשל את הכחל יחד עם החלב שבתוכו. כמו כן, חלב בהמה שחוטה, אפילו אם פירש מן הבהמה מותר לבשלו מן התורה יחד עם חלב, ורק חכמים אסרו לבשלו בחלב. ולקמן [קט ב] מבאר רש"י שרק כחל שצלו אותו עם החלב שבתוכו מותר לאוכלו, כיון שיש בו שתי מעלות, שהחלב עדיין לא פירש מהבהמה, ושהחלב הוא חלב שחוטה, ובשעת הצליה לא מתבשל הבשר בחלב שפורש ממנו. אבל, אם יבשל את הכחל, הרי כיון שבשעת הבישול פורש החלב מן הכחל, ונמצא שהתבשל בשר הכחל בחלב שפרש ממנו, הרי הוא אסור באכילה, מדרבנן. אך לדעת התוס' לקמן [שם] אין בשר הכחל שהתבשל בחלבו אסור, כיון שטעם הכחל שהתבשל בחלב שיצא ממנו אינו משתנה. והיינו, שלפי התוס' כל האיסור מדרבנן לבשל בשר בחלב שחוטה הוא רק כשניכר טעם החלב בבשר, ויבואו לטעות להתיר לאכול בשר שהתבשל בחלב בהמה שאינה שחוטה. אבל אם הטעם אינו משתנה, כמו בכחל, אין טעם לאוסרו. ומה שמבואר בסוגייתנו שהכחל עצמו אסור, העמידו התוספות שמדובר כאן באופן שהתבשל הכחל בקדירה עם עוד חתיכות בשר, ונאסר הכחל מחמת טעם הבשר שנבלע בתוך החלב שנשאר בגומות בתוך הכחל. ולקמן אומרת הגמרא טעם לכך שהכחל עצמו אסור משום ש"שויה רבנן כחתיכה דנבילה". ודנו רבותינו הראשונים בביאור הענין. רש"י כתב שכאשר נתנה הקדירה טעם בכחל, מיד הוא נאסר, ומאז שויוה רבנן כחתיכת איסור, שהיא לעולם אסורה. והתוס' דנו בשאלה, כיון שהכחל עצמו אסור, מדוע לא נאמר על הכחל "חתיכה נעשית נבילה", ויצטרכו ששים כנגד הכחל כולו, מלבד הכחל. וביארו התוס', שבתחילת בשולו יש מקצת חלב בגומות, ונאסר החלב מחמת טעם הבשר שנבלע בו, וכיון שאי אפשר היה לסחוט אז את החלב מן הכחל, הרי גם אם לאחר מכן יצא כל החלב מן הכחל, נשאר כאן הדין ש"אפשר לסוחטו, אסור". ואפילו לסוברים "אפשר לסוחטו, מותר", גזרינן שמא יבוא לאוכלו קודם שייצא כולו.

ויש אופנים שבהם אמור רבנן [אמרו חכמים] כי הדבר תלוי בשיעור פי ששים שיש בדבר המותר כנגד הדבר האסור. הלכך [על כן], כשהתבשלו ביחד דברי מאכל שהם מין בשאינו מינו, השונים בטעמם, והריהם דהיתרא [של היתר], ששניהם דברים המותרים באכילה לאדם מישראל (כגון תרומה שהתבשלה עם חולין, שהתרומה אף שאסורה באכילה לישראל הריהי מותרת לכהן) — בירור הדבר נעשה בטעמא [בטעימה], שטועם כהן המותר באכילת שני הדברים שבתערובת. וכשהתערבו יחד דברי מאכל השונים בטעמם (מין ושאינו מינו), והריהם דאיסורא [של איסור] — בירור הדבר נעשה בטעימת קפילא [נחתום] גוי.

וכשהתערבו שני מיני מאכל מין במינו, שהם שוים בטעמם, דליכא למיקם אטעמא [שמעתה אין מקום לעמוד, להבחין, על הטעם של דבר האיסור], אי נמי [או גם כן] במקרה של מין בשאינו מינו דאיסורא [של איסור] ובמקרה דליכא קפילא [שאין נחתום] גוי — בירור הדבר נעשה בבדיקה האם יש פי ששים בדבר ההיתר כנגד דבר האיסור.

א למעלה הובאו דברי שמואל בדין הירך, שנתבשל או שניצלה בה גיד הנשה. ובענין זה מסופר: הנהו אטמהתא דאימליחו בי ריש גלותא בגידא נשיא [אותן ירכות שנמלחו בבית ראש הגולה בגיד הנשה בתוכן, שלא הוצא מהן לפני המליחה], נחלקו חכמים בדינן, שרבינא אסר אותן, ואילו רב אחא בר רב אשי שרי [התיר] אותן. אתו שיילוה [באו אנשי בית ראש הגולה ושאלו אותו] את מר בר רב אשי מהו דין הירכות הללו, אמר להו [להם]: אבא שרי [אבי היה מתיר].

אמר ליה [לו] רב אחא בר רב לרבינא: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה אוסר את הירכות הללו — משום שאתה סומך על מה שאמר שמואל: מליח (דבר הנתון במלח) — הרי הוא נחשב כרותח, דבר שהוא כבוש (נתון בחומץ ותבלינים) — הרי הוא נחשב כמבושל. ולכך נאסרו הירכות הללו שהיו נתונות במלח עם גיד הנשה שבהן, שהריהן כמי שנתבשלו עמו.

ואולם האמר [הרי אמר] שמואל עצמו בהסבר דברי משנתנו בדין ירך שלא הוצא ממנה גיד הנשה כי לא שנו שנאסרת, אלא כשנתבשל בה גיד הנשה, אבל כשנצלה בה גיד הנשה — אין הירך נאסרת בכך, והריהו קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, ומעתה מדוע תיאסרנה הירכות הללו שנמלחו, ולא נתבשלו, עם גיד הנשה שבהן?

וכי תימא [ואם תאמר], מאי [מה פירוש] "כרותח" דקאמר [שהוא, שמואל, אמר], הכוונה שהריהו כרותח שבמבושל — והא [והרי] אין לומר כך, שכן מדקאמר [ממה שאמר] שמואל בהמשך דבריו כי כבוש הרי הוא כמבושל, מכלל [מכאן נסיק] שמה שאמר בתחילת דבריו כי "מליח הרי הוא כרותח", הכוונה לרותח דצלי קאמר [הוא אמר]! ומסכמים: אכן קשיא [קשה] על שיטת רבינא.

ב למעלה הובא כי כאשר דבר מאכל אסור התבשל עם דבר היתר, והם מין בשאינו מינו, דבר האיסור בטל כשיש פי ששים בדבר ההיתר כנגדו. ובענין זה אמר ר' חנינא: כשהן משערין אם יש פי ששים כנגד האיסור, משערין בכל הנמצא בקדירה, ברוטב, ובקיפה (חתיכות קטנות שנושרות מן הבשר), ובחתיכות המאכל המתבשלות בקדירה, ובקדרה. ובהסבר דברי ר' חנינא שמשערים בקדירה, מביאים שתי שיטות: איכא דאמרי [יש שאומרים] שהכוונה היא שמשערים אף בנפח הקדרה עצמה, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שהכוונה היא שמשערים במאי דבלעה [במה שבולעת] הקדרה.

ג ומביאים עוד מדיני ביטול איסור בתערובת. אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל איסורין שבתורה (חוץ מגיד הנשה) שהתערבו עם דברים המותרים, ואי אפשר לדעת באמצעות טעימה אם נתן האיסור טעם בהיתר — משערינן [משערים אנו] כאילו הן אותם דברי איסור היו בצל וקפלוט, שטעמם ניכר ביותר. ומעתה אם בצל וקפלוט בגודל הדומה לדבר איסור זה היו נותנים טעם בדבר היתר זה — אף תערובת זו אסורה.

אמר ליה [לו] ר' אבא לאביי בשאלה על הדברים הללו: ולשערינהו [ושישער אותם] כאילו היו דברי איסור אלה בפלפלין ותבלין, שנותנים טעם ביותר, עד שאפילו בתערובת אלף הם לא בטלין! אמר ליה [לו] אביי בתשובה: כך שיערו חכמים שאין נותן טעם באיסורין (שאין בין הדברים האסורים דבר שנותן טעם) יותר מבצל וקפלוט.

ד ועוד בדיני ביטול איסור בהיתר, אמר רב נחמן: גיד הנשה שהתערב בהיתר והתבשלו יחד — משערים אנו בששים, ואין הגיד עצמו נחשב מן המנין של ששים של ההיתר, שצריכים אנו שיהיו ששים של היתר מלבדו. ואולם כחל (עטין של פרה שיש בו חלב) שהתבשל עם בשר, והרי לפנינו תערובת בשר בחלב — שיעור הביטול הינו בששים, והכחל עצמו נחשב מן המנין של בשר ההיתר, לצורך ביטול החלב. ואילו ביצה של עוף טמא שהתבשלה עם דברי היתר — שיעור הביטול הריהו בששים, ואין הביצה נחשבת מן המנין.

אמר ר' יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: ואף שלמדנו כי כחל שנתבשל עם בשר אחר, אם יש ששים בכלל התבשיל כנגד הכחל, לא נאסר התבשיל בכך — הכחל עצמו הריהו אסור בכל מקרה, שכן הבשר שבתבשיל נתן טעם בחלב שבתוך הכחל, ונאסר בכך הכחל לאכילה. ואי [ואם] נפל הכחל לקדרה אחרת והתבשל שם — הריהו אוסר את הנמצא באותה קדירה, אם אין בה כשיעור ששים כנגד הכחל.

ה ומביאים עוד בדינו של כחל שהתבשל עם בשר, אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית] של רב כהנא, איבעיא לן [נשאלה לנו] שאלה בדינו של כחל שהתבשל בקדירה עם בשר: כי משערינן [כאשר אנו משערים] ששים בהיתר, האם בדידיה משערינן [בו עצמו אנו משערים], שצריך שיהיה פי ששים כנגד כולו. או שמא במאי דנפק מיניה משערינן [במה שיצא ממנו אנו משערים], ובאופן שהכחל עצמו הוצא מן הקדירה?

ודנים בשאלה זו: פשיטא [פשוט] הוא דבדידיה משערינן [שבו עצמו אנו משערים], דאי [שאם] במה דנפק מיניה [שיצא ממנו] אנו משערים — מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] כמה יצא?! ודוחים: אלא מעתה, שאתה אומר כי משערים בכחל עצמו, אם נפל הכחל לקדרה אחרת — לא יאסר אותה, שהרי כבר יצא כל איסורו, ולא כפי שלמדנו!

ומשיבים: כיון שאמר רב יצחק בריה [בנו] של רב משרשיא: וכחל עצמו אסור, משמע ששויוה רבנן [עשאוהו חכמים] כאילו היה חתיכה של נבלה, שאסורה היא כשלעצמה, ולא משום מה שיש בה. ולכך הריהי אוסרת את הנמצא בקדירה אחרת שבה התבשלה.

ו למדנו שאמר רב נחמן כי ביצה של עוף טמא שהתבשלה עם היתר, בטלה בששים, ואין הביצה עצמה נחשבת מן המנין. ובענין זה אמר ליה [לו] רב אידי בר אבין לאביי: למימרא [האם יש לומר, להסיק] מכאן שביצת עוף טמא המתבשלת עם ביצים כשרות, דיהבה טעמא [שנותנת היא בהן טעם]? והא אמרי אינשי כי מיא דביעי בעלמא [והרי אומרים אנשים כביטוי הרווח לדבר חסר טעם שהריהו "כמו מי ביצים סתם"], הרי שמי ביצים אין בהם טעם!

אמר ליה [לו] אביי בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the Sages said that there are cases where the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food. Therefore, in a case where the mixture is a type of food mixed with food not of its own type, so that there is a difference in taste between the two components, when there are Jews for whom the mixture is permitted, one relies on a Jew tasting the mixture. This is the halakha when teruma is cooked with non-sacred food. When the mixture is potentially forbidden, e.g., in the case of meat cooked with milk, one relies on a gentile cook to taste it.

And if the mixture is composed of a type of food mixed with food of its own type, where one cannot ascertain whether the forbidden component has imparted flavor; or if it is composed of a type of food mixed with food not of its own type when the mixture may be forbidden and it is a case where there is no gentile cook available to taste it, the mixture is permitted if there is sixty times as much permitted food as forbidden food.

§ The Gemara (96b) cited Shmuel’s opinion with regard to the thigh of an animal that was roasted or cooked with the sciatic nerve still inside. The Gemara relates the following incident: There were those animal thighs that were salted in the home of the Exilarch with the sciatic nerve still inside; Ravina ruled that they were forbidden, whereas Rav Aḥa bar Rav Ashi ruled that they were permitted. They came and asked Mar bar Rav Ashi to render a decision. He said to them: My father permitted the meat in such circumstances.

Rav Aḥa bar Rav said to Ravina: What is your reasoning in prohibiting the meat? Is it because of what Shmuel said: A salted food item is considered like a boiling hot food item, and a food item marinated in vinegar, brine, or the like is considered like a cooked food item? Perhaps based on this statement of Shmuel you consider the salted thighs as though they have been cooked with their sciatic nerves, in which case they are forbidden.

But didn’t Shmuel also say (96b): They taught that the thigh is entirely forbidden only when it was cooked with the sciatic nerve inside it. But if the sciatic nerve was roasted inside the thigh, one may peel away the meat and eat it until he reaches the sciatic nerve, and then he removes the nerve.

And if you would say: What is the meaning of the phrase: Like a boiling hot food item, that Shmuel said? It is like boiling hot food that was cooked rather than hot food that was roasted, and therefore if the thigh was salted with its sciatic nerve the entire thigh becomes forbidden. This is not a convincing claim, because from the fact that Shmuel said: A food item marinated in vinegar, brine, or the like is considered like a cooked food item, it may be understood by inference that when he said that salted food is like boiling hot food he was saying that it is like boiling hot food that is roasted. The Gemara concludes: This poses a difficulty to the opinion of Ravina.

§ The Gemara elaborates on the statement that if permitted and forbidden foods are cooked together and there is sixty times as much permitted food as forbidden food, the mixture is permitted. Rabbi Ḥanina says: When they assess whether or not there is sixty times as much permitted food, they assess the volume of the broth, the deposits [kifa], the pieces of permitted food cooked in the pot, and the pot itself. The Gemara explains this last point: There are those who say this means that one includes the volume of the material of the pot itself, and there are those who say it means that one includes the volume of that which the pot has absorbed from the permitted food. When meat cooks its volume decreases, and some of the meat that constitutes that discrepancy is absorbed into the sides of the pot.

The Gemara continues its discussion of nullification. Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to all forbidden foods that are prohibited in the Torah, if they are cooked with permitted food and one cannot tell whether they have imparted flavor to the permitted food, we assess the mixture as though the forbidden food were onion or leek [kaflot]. If that amount of onions or leeks would impart flavor to the permitted food, one must assume that the mixture is forbidden.

Rabbi Abba said to Abaye: But let one assess the mixture as though the forbidden food were pepper or other spices, which are even more pungent, in which case they would not be nullified even if they were mixed with a thousand times as much permitted food. Abaye said to him: The Sages ascertained that with regard to forbidden foods, there is nothing that imparts more flavor to a mixture than onion and leek.

§ The Gemara continues to discuss the nullification of forbidden foods. Rav Naḥman says: A sciatic nerve that was cooked with kosher food is nullified if the mixture contains permitted food that is sixty times the nerve’s volume, and the sciatic nerve itself is not counted in that number, because it cannot nullify itself. If an udder, which is meat but also contains milk, is cooked with other meat, the milk is nullified if the meat is sixty times its volume, and the udder itself is counted with the rest of the meat. If the egg of a non-kosher bird is cooked with kosher food, it is nullified if the permitted food is sixty times its volume, and the egg itself is not counted in that number, as it cannot nullify itself.

Rabbi Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, says: In the case of an udder cooked with meat, even if the meat is sixty times the volume of the milk, so that the meat is permitted, the udder itself is forbidden, because the meat imparts flavor to the milk contained within the udder, which then renders the udder forbidden. And if the udder subsequently falls into another pot, it also renders the contents of that pot forbidden unless they are sixty times the volume of the udder.

Rav Ashi said: When we were in the study hall of Rav Kahana, a dilemma was raised before us: When we assess whether the contents of the pot are sufficient to nullify the udder, do we assess whether the pot contains sixty times as much permitted food as the entire volume of the meat of the udder itself, or do we assess only that milk which came out from the udder, since the udder itself has been removed from the mixture?

The Gemara responds: It is obvious that we assess the entire volume of the meat of the udder itself, as if we were to attempt to assess only that which came out of it, how would we know how much came out? The Gemara objects: If that is so, then if the udder falls into another pot, it should not render the food in that second pot forbidden, because it has been assumed that all the milk in the udder has been released into the first pot.

The Gemara explains: Since Rav Yitzḥak, son of Rav Mesharshiyya, says that even if there is sixty times as much meat in the pot as there is milk in the udder, the udder itself is forbidden, clearly the Sages equated the udder with a piece of non-kosher meat. Consequently, the reason the udder renders the contents of the second pot forbidden is that the udder is intrinsically forbidden, not because of the milk that is released into the pot while it is being cooked.

§ The Gemara addresses Rav Naḥman’s statement that if the egg of a non-kosher bird is cooked with kosher food, it is nullified if the permitted food is sixty times its volume, and the egg itself is not counted in that number, as it cannot nullify itself. Rav Idi bar Avin said to Abaye: Is this to say that the forbidden egg imparts flavor to the food with which it is cooked? But isn’t it true that when people want to indicate that food is tasteless, they say: This is like mere egg-water? This indicates that an egg does not impart flavor.

Abaye said to him: Here we are dealing with

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח. כלומר ובולע הירך שומן דגיד מחמת המלח:

וכי תימא מאי כרותח כרותח דמבושל. כלומר ולא כרותח דצלי:

כשהן משערין כו' כלומר כשהן משערין בששים:

ואיכא דאמרי בקדירה עצמה. כלומר שהקדירה עצמה עולה למנין ששים:

כל איסורין שבתורה רואין אותן כאילו בצל וקפלוט נותנין טעם עד ששים אבל יותר מששים לא יהיב טעם דאין נותן [טעם] באיסורא כגון חתיכה של נבילה וכגון דג [טמא] וגיד הנשה:

ביצה בששים. כגון ביצה דאית בה אפרוח שהיא כנבלה שנתבשל עם ביצים טהורים:

בדידיה משערינן. כלומר בכחל שנתבשל עם הבשר:

אלא מעתה נפל לתוך קדירה אחרת כו' כלומר השתא דאמרת דבדידיה משערינן דבששים הוא עצמו בטל. נפל לתוך קדירה אחרת אל יאסור דהא בטל הוא מתחילה:

ובקדרה אמרי לה בקדרה עצמה. כלומר מה שיש בה עכשיו מן הרוטב ומן החתיכות ואמרי לה במאי דבלע קדרה משעת נפילה ועד עכשיו שאם נתמעט הרוטב ע"י האור יותר מן האיסור משערין לקולא ומשמע דהלכתא כי האי
לישנא לקולא. וק"ל, אלא מעתה נפל איסור בקדרה ויש בו ס' ונטל מן ההיתר ולא נשתייר שם ס' באיסור הכי נימא דמכיון שבטל תחלה אינו חוזר וניעור א"כ מצינו איסור בטל בפחות מס' ובמשנת מס' תרומות נמי משמע דבתר בסוף נמי אזלינן דתנן סאה תרומ' שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה ומותר טעמא דאיכא למימר הכי הא בפחתה תרומה ודאי אסור ומכ"ש בשאר איסורין שהם בנ"ט דכיון דבסוף ליכא שיעור' דאיסור' ואיכא למימר קולא היא במאי דבלעה קדרה ונתמעטה דרך בישול משנפל שם איסור הא אלו נטל מן הרוטב ומיעטו בידים אסור.
ומדברי הר"ב ר"מ הספרדי ז"ל משמע דמאי דבלע בדופני קדרה משנפל שם האיסור הוא שמשערין בו לפי אומדן הדעת דרואין אותו כמו שהוא עומד וכנוס לתוכה הא מה שפחת האור לא.

הא דאמר ר"ן גיד בס' ואין גיד מן המנין. לא לבטל הגיד עצמו שהרי בריה הוא ולא בטלה אלא לבטל טעמו ולא מכלל דסבר ר"ן יש בגידין בנ"ט אלא ר"ן לא מעייל הכא נפשיה בפלוגתא וכשת"ל אין בגידין עצמן בנ"ט תלמוד לומר בממנו בשמנוניתא דגיד ואפשר דס"ל יש בגידין בנ"ט כתנא דידן.

הא דאקשי' בביצה למימרא דיהיב טעמא. ולא אוקימנא בביטול הביצה עצמה שאם נתערבה באחרות ואינה נכרת בטלה בס'. משום דקאמר לה דומיא דגיד מה התם לאו לבטולי גיד עצמו בשאינו מכירו אף כאן לאו לבטולי ביצה עצמה בשאינו מכירה וכן כחל כיוצא בהן.
והרב אב ב"ד ז"ל כתב מדקא פריך הכא למימר דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח ולא שני ליה הא דאמרי' ביצה בס' לבטול ביצה גופה קאמרי' משמע דביצה גופה חשובה כבריה ולא בטלה ובפ"ק די"ט משמע דבטלה אליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו למנות שנינו ואיכא למימר דאינו מקדש ובטלה באלף או במאתים אבל בס' לא בטלה כיון דבריה היא.
ומאי דאמרינן נמי הגיד בס' אינו בגיד עצמו דבריה הוא אלא בשמנוניתו אמרי' בס'.
ופסק הגאון ר' יצחק ז"ל דגיד בס' ואין גיד מן המנין דבעי' ס' לבד מניה וכחל בס' וכחל מן המנין וביצה בס' ואח' אסורה בס' ואחת והיא מותרת אי משום דאית ביה אפרוח והוא בריה שלמה הא משמע בכל הסוגיא שהביצה עצמה אינה בטילה אלא הטעם היוצא ממנה דהא פריך למימרא דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח כל אלו דברי הרב ז"ל.
ומה שכ' שהביצה בריה היא ולא בטלה אלא באלף ומאתים [ליתא] כדאמרי' במס' מכות (י"ז) בריית נשמה חשיבא ולא בטלה אבל ביצה כחטה אחת כברייתה דמי ובטלה היא כדבעי' לפרושי לקמן.
ומכלל דברי הרב ז"ל נראה שכל שאינו בריה אף ביבש שבטל ברוב בעי' ס' ודאקשי' לקמן גבי גיד וגבי חתיכה וליבטיל ברובא פירושו בס' אלא משום דלא מתמר ליה שיעורא אלא בפלוגתא קאמר ליבטיל ברובא דמתני' דהיא טפי מנותן טעם וכן עיקר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בביצת טרפה ושל עוף טמא שנתערבה בין הביצים.
אלא שמצאתי למקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו שלא שיערו בס' אלא איסור בלוע כגון חלב של איסור שנתערב בשל התר או יין במים ומים ביין וכן בכל דבר הנבלל כגון קמחין וכיוצא בהן אבל חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים שנתערבה עם החתיכות בזמן שאינו מכירה כיון שכל אחת עומדת בפ"ע בטלה ברוב ולא בעינן ס' לפיכך אם בא לאכלן צלי או שבשל כל אחת ואחת בפ"ע בטלות ברוב אלא שאם בשל עם החתיכות של היתר צריך ס' ברוטב ובחתיכות לבטלה מפני הרוטב היוצא ממנה ונבלע באחרות דה"ל איסור בלוע דהא מתני' חתיכה שנתבשלה עם אחרות קתני ואעפ"כ הקשו לבטיל ברובא לומר דהיא עצמה מדינא בטלה חד בתרי בלחוד ואי משום רוטבא הא קתני והרוטב בנ"ט והם אמרו שלא אמרו כן אלא במין במינו לפי שאין טעם איסור ניכר בהיתר אפי' ע"י בישול אבל מין בשאינו מינו שנתערבו ואינו מכיר האיסור אפי' ביבש צריך ס' לבטלו שאם בא לבשלו יהא טעם האיסור ניכר בהתר ולפיכך אינו בטל אפי' ביבש אלא
בס'.ולפי סברא זו הא דלא מתרצינן ביצה בס' לבטל הביצה עצמה משום שאינה צריכה ס' אלא ברובא בטלה דהיינו חד בתרי ולא מיתוקמא ליה בבלול כגון ביצה ששברה וטרפה עם ביצים טרופות בקערה דלא משמע אלא בעומדת לבדה שאיסורין חשובין בעי' קאמר וכ"כ הראב"ד ז"ל לרבנן מין במינו בשאינו בלול בטל ברוב ובבלול מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן בס'.
ולענין הביצה שהזכרנו לעיל למה החמירו בה למבעי בה ס' ואחת והיא לפי דברי רבינו הגדול ז"ל נודה שמפני חשיבותה עשו לה הכר אעפ"י שלא עשו כן בגיד שהיא בריה והוסיפו אחת בשיעורא לרוטב וכן פי' המפרשים ז"ל.
ולי היה נראה דאמסקנא כל איסורים שבתורה בס' ולא חלקו אלא בכחל להקל מפני שהוא עצמו בשר מותר הוא וראוי להצטרף ומ"ד ביצה בס' וא' וה"ה גיד וחדא מתרי מילי דר"ן נקט וא"ת לימא כל האסורין ולטעמיך ר"ן נמי נימא כל איסורין חוץ מן הכחל אלא סיומי מסיימי מלתייהו א"נ ס"ל כל איסורין בס' ועוד הלכך בביצים דלא אפשר צריך ס' ואחת ואין איסור מן המנין בכל התורה חוץ מן הכחל ובעל ה"ג ז"ל כתב כל הני תלתא ליכא למיקם בנ"ט דידהו.
עוד יש לי לפרש לדברי רבינו הגדול ז"ל דלפי שיש בביצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה ממש אינו משגיח עליה לראות וכולן שוות ממש לפיכך הוסיפו אחת בשיעור' ולא הצריכו לשער כל אחת ואחת וזה נכון הוא.

בדידיה משערינן או במאי דנפיק מניה משערינן. פי' לפי שאין גוף הכחל אסור לפיכך שאלו כן אבל בשאר כל האיסורין כגון חתיכה של נבלה פשיטא דבדידיה משערינן.
ומהדרינן פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפק מניה משערינן מנא ידעינן כמה הוי. פי' ואע"פ שי"ל ניזיל בתר אומדנא מדות חז"ל כך הם ביושר ובהשואה שלא ליתן תורת כל א' וא' בידו ושמעי' מינה שכף שניער בה קדרת חלב או קדרה שבשל בה חלב ובשל בה בשר בכף עצמו ובקדרה עצמה משערינן במאי דנפיק מינייהו פשיטא דלא דהא לא ידעינן כמה הוי וכן דעת רבותי' הצרפתים ז"ל.
אבל מצאתי שהראב"ד ז"ל אמר דכי אמרינן בדידיה משערינן ה"מ בדבר שאינו חוזר להתירו הראשון לעולם כגון קדרה שנעשית היא עצמה חתיכה דאיסורא אבל בדבר החוזר להתירו הראשון כגון כף וקערה וכיוצא בהן משערינן במאי דנפיק מינייהו ולא בדידיה ואע"ג דלא ידעינן מיהו משערי' בה אומד יפה ובעין יפה וכן הורה למעשה ונעזר מפי השמועה מפי הרב ר' יוסף ן' פליט' ז"ל.
והסברא קרובה על דרך אפשר לסוחטו מותר אבל מכיון שאמרו בגמ' דאי במאי דנפק מניה מי ידעינן כמה הוי ולא עירב טעם אחר אין חילוק והפרש בכל איסור שאין משערין אלא בו ובודאי היכא דאיכא קפילא טעים ליה קפילא וכי ליכא טעמא שרינן ליה ולא אמרינן הא ליכא ס' בדידיה דהא ידעינן כמה הוי בטעמא אלא היכא דליכא דטעים ליה דבעי' לשעוריה חיישינן לכול' אבל אפשר שנאמר שאם ניער חלב בכף וחזר וניער בו בשר משערי' באותו חלב דהא ידעינן כמה הוי ואי אפשר לאסור אלא כשיעור כל אותו חלב שניער בו וא"נ נפלה טיפת חלב רותתת בכף משערינן בה דהא ידעינן כמה הוי וי"ל דדוקא בכף חדשה אבל בישנה לא משוה דאותה טיפה עצמה נתנה טעם בכף ונעשה כל הבלוע בכף שבלעה בבישולים אחרים נבילה ואיס' ולא ידעינן כמה הוא ולא כמה דנפיק מניה ומיהו בחדשה אפי' בקדרה נמי במאי דבלעה משערינן.
ואיני מוצא מקום לסברת הראב"ד ז"ל בכאן ומסתברא בין בחדשה בין בישנה לא אמרי' מאי דבלעה בשאר בישולים נעשה נבלה דכה"ג בבלוע לא אשכחן. ועוד מן הטעמים שיתבארו לקמן פ' כל הבשר (ק"ח).

והא דאמרינן דאמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא. בביעי בקליפתם אומרים כן שאינם פולטים שום שומן בעולם ומיהו כיון שנעשה בה אפרוח קליפתם רכה ויוצא ממנה טעם אפרוח ונבלע באחרות אעפ"י שאינם קלופות שהבצים בקליפתם מיבלע בלעי מיפלט לא פלטי.
וא"ת למה לי למימר הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח לימא ליה הב"ע בקלופה א"ל אה"נ אלא רבותא קמ"ל שאפי' בשאינן קלופות אוסרות א"נ אי בקלופה פשיט' שהרי היא ככל האיסורים שבתורה שבששים ואינן מן המנין חוץ מן הכחל לפי שאין גופו איסור אבל השתא דאוקימנא בביצה שאינה קלופה הא קמ"ל אעפ"י שהיא כברייתה. וחשובה בס' ולאפוקי ממ"ד לקמן בס' ואחת אסורה.
ובירושל' במס' תרומות (י, ו) איתמר בשס ריש ריש לקיש ביצים ששלקן ומצא בהם אפרוח בנ"ט ר' זעירא ור"ש בר' אבא בשם ר' יוחנן ס' ואחת אסורה ס' וב' מותרת ר' חייא בשם ר' יוחנן הירק והקליפין והמים מצטרפין וא"ר זעירא קליפי איסור מתירין רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר א"ר זירא הדא דתנינא והוא ששלקן בקליפיהן שלוקין בשלוקין אבל שלק בצים קלופין בשאינן קלופין או שאינן קלופין בקלופין שלוקין בשאינן שלוקין צריכות שיעור אחד גיעולי בצים מותרות שורו עבר ולא יגעיל בצים שהקרימו הרי אלו אסורות ע"כ בירושל' ואינו מתברר עלי כהוגן.
אלא שאנו למדין ממנו שהבצים בקליפה אסורין מביצת אפרוח בקליפתו וכ"ש אם שלק בקדרה של איסור אבל לפי דעתי מה שהקשו בתחילה ממיא דביעי בעלמא אפי' בקליפות הוא הטעם מפני שהביצה סולדת היא מפני האור ומן המים החמים ודמיא לזאת ששנינו בגמ' בתרומות רע"א כל המתבשלין זה עם זה מותרין אלא עם הבשר ואעפ"י שאין הלכה כמותו בביצים מיהת מודו אינשי דבולעין ואינן פולטין כלום ונמצאת כל השמועה כפשטה דבביצת טמאה מותרת אפי' קלופה ובשל אפרוח אסורות ואפי' אינן קלופות כדקתני ונמצא אפרוח באחת מהן דאלמא עכשיו נמצא מתחילה לא היה ידוע לפי שבקליפתם הם כולם.

מין ושאינו מינו והתירא בטעמא. והיכי דמי כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין, מכאן יש להוכיח דתרומה שצריכה אחד ומאה דוקא מין במינו, אבל בשאינו מינו בטעמא ובששים כשאר כל (האוסרין) [האיסורין] וכדמוכח נמי במתני' דמין ושאינו מינו להקל ולהחמיר, ומייתי לקמן (חולין צט, א) בשמעתין דזרוע בשלה, דתנן גריסין שנתבשלו עם העדשים [אם יש] (אין) בהם בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה מותר, ואוקימנא בששים כשאר איסורין, אבל בתוס' כתבו כאן דלא החמירו בבלע של תרומה להצריך אחד ומאה מדבריהם שאפילו במין במינו אין צריך בבלע אחד ומאה, וההיא דעדשים וגריסין רש"י ז"ל פירשה בענין אחר, והראשון נראה עיקר, וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל והוא העיקר.

מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא. כגון שמנונית דגי הנשה בששים, כך היא הגירסא ברוב הספרים, וכן גריס רב אלפסי ז"ל, ודקדק מכאן דשומנו של גיד אוסר תערובתו אף על פי שהגיד עצמו אינו אוסר, שאין בגידין בנותן טעם, ושלא כדברי מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שאומרים שאינו אוסר כדי שלא יהא טפל חמור מן העיקר, וכמו שכתבתי למעלה בריש פירקין.

מין במינו וכו'. מכאן משמע דסבירא ליה לרבא כרבנן דאמרין דמין במינו בטל בששים. והכי קיימא לן, וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל, ורוב הפוסקים כן כתבו, ויש להם ראיות רבות על מי שיסמכו, ובסוף מסכת עבודה זרה הארכתי בראיותיהם ש"ל.

ובקדרה אמרי לה בקדרה עצמה ואמרי לה במאי דבלעה קדרה. נראה שרש"י ז"ל מפרש בקדרה עצמה בחרסי הקדרה ובמאי דבלעה קדרה, כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילתו, וראינו מה שבקדרה בשעת נפילה, והיה שם רוטב הרבה, ועכשיו כשבא לפנינו לא נמצא בהתר ששים כנגד האיסור שבא לפנינו כגון זה מצטרפין מה שבלעה הקדרה מן ההיתר משעת נפילה עד עכשיו, שבאותה שעת היתרה ככה היה שם, ונשאר האיסור מצומק כמותו כמו שבא לפנינו, אבל בקדרה עצמה לא משערינן. וכתב הוא ז"ל וכיון דאיפלגו לישני ואיסורא דאורייתא הוא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה עצמה. ועיקר הדבר כמות שבא לפנינו משערין ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר, לפי שאף האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה, וכדאמרינן לקמן (חולין צח, א) אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, נראה שהוא ז"ל דחה תחילה לישנא קמא מפני הלשון השני דאזלינן בהו לחומרא, ואח"כ דחה אף השני מדאמרינן לקמן אטו דהתירא בלע דאיסורא לא בלע, והלכך לא קיימא לן כחד מהני לישני כלל, אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר והאיסור, ומיהו נראה שאף הוא ז"ל מודה ובא שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר, כגון זה מצטרפין ומשערין ההיתר שנבלע בקדרה וגם האיסור שנבלע והולכין אחר שעת נפילת האיסור לתוך ההיתר, וכן פירשו אחרים דהיינו מאי דבלעה קדרה דאמר ר' חנינא, וזה מן התימה, דכיון שעכשיו אין בהיתר ששים לבטלו למה אינו חוזר האיסור ואוסר את ההיתר שאין בו עכשיו כדי להעלותו, שהרי אילו נפל איסור זה בקדרה אחרת היה אסור בשיעורו ומאי שנא קדרה זו מקדרה דעלמא ובמשנ(ת)[ה] במסכת תרומות (פ"ה, מ"ט) נמי משמע דתבר בסוף אזלינן, דתנן סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה [ו]מותר, טעמא דאיכא למימר דפחתה תרומה מותר הא לא פחתה תרומה ודאי אסור, ותירץ הרמב"ן ז"ל (דקילא) [דדיקולא] נמתעט' דרך בישול ובלעה קדרה משנפל שם אסור משניטל (הרוב) [הרוטב) או פחתו בידים, דהתם ודאי אסור, ואינו רואה לזה עיקר דמ"ש והרמב"ם ז"ל כתב (פט"ו מהל' מאכלות אסורות הכ"א) שמשערים באומד יפה כמה נבלע ועומד בדופני הקדרה, ואותו הוא שמצטרפין להיתר, מפני שאנו רואין אותו כאלו עומד בעין בחוץ ומצטרף למה שבתוך הקדרה, אבל מה שפחת מחמת האור שכלה ואבד לא, ומה שכתב רש"י ז"ל דהוו להו תרי לישני ובדאורייתא הלך אחר המחמיר. תמיהא לי דהא בדאורייתא חד בתרי בטל, והא דבעינן ששים דרבנן היא ובדרבנן לקולא, ויש לומר כיון דעיקרו מדאורייתא גם (בפסק) [בספק] שיעורו הולכים בו להחמיר. ומקצת ספרים יש שפירשו בקדרה עצמה, כלומר ברוטב ובקיפה ובחתיכות שהן בתוך הקדרה עצמה ובא לפנינו עכשיו, אבל במה שנבלע בתוך דופני הקדרה לא, ופסקו כלישנא בתרא לקולא משום דשיעוריה דרבנן נינהו, וכן נראה יפה. והראב"ד ז"ל פירש בענין אחר בע"ז (נו, א) בפסק המערה מחבית לבור ושם כתבתיו.

הא דאמר רב נחמן גיד בששים. אף על גב דקיימא לן אין בגידין בנותן טעם, לא מעייל רב נחמן נפשיה בפלוגתא, אלא כשתמצא לומר יש בגידין הגיד עצמו בששים ואין גיד מן המניין, ואת"ל אין בגידין שמנו של גיד בששים ואין שומן הגיד מן המנין, ואף על פי שאין איסורו אלא מדבריהם, החמירו עליו כשאר איסורי תורה, דכל מאי דתיקון כעין דאורייתא תיקון, ובאיסורי סופרים הלכו בהן לשיעורין של איסור תורה, והוי יודע דלא אמרו גיד בששים לבטל הגיד עצמו, דהא תנן (צו, ב) בזמן שמכירו בנותן טעם ואם אינו מכירו כולן אסורין משום דבריה הוי, ובריה לא בטלה, אלא לבטל טעמו קאמר, וכעין שאמר נמי בביצה לבטל פליטתה כדמפרש בשמעתא, ואי נמי תאמר דבטל הגיד עצמו כשנפצע ונחתך לחתיכות דאז ודאי מיבטיל בטיל, דלא קרי בריה אלא כשהוא שלם, כדבעינן למכתב לקמן (חולין ק, א) בע"ה.

כחל בששים וכחל מן המנין. פירוש לפי שהוא עצמו מותר הוא ובשר גמור הוא, ודוקא כשנפל לתוך קדרה של בשר, אבל נפל לתוך יורה של חלב הרי היא כשאר איסורין דבעינן ששים בר מדידיה, וחלב שבתוכו אינו מצטרף לעלותו, דהא לא ידעינן כמה נפק מיניה.

אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא וכחל עצמו אסור. ונפקא מינה דאי נפל לקדרה אחרת אוסר, ונראה דלאו בשנפל לתוך חמשים ותשעה דוקא אמרו שהוא עצמו אסור. אלא אפילו נפל לתוך מאה ה"ה והוא הטעם דשויוה רבנן לכחל עצמו כחתיכת נבלה כל זמן שמכירה אפילו באלף לא בטלה וחוזרת ואוסרת כמה קדרות אחרות, וטעמא דמילתא משום שעד שלא נצטמק נתנה הקדרה בו טעם ונאסר, ושויה רבנן כחתיכת נבילה שהיא אוסרה לעולם. וראיתי בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל שתמהו כיון דאסיקנא דכחל עצמו אסור כשאין שם ששים בר מיניה, מפני מה אינו חוזר ואוסר הוא את הקדרה, ועלתה להם בתימה, ומיהו כשיש שם ששים אין מן התימה מפני מה לא אמרו חתיכה עצמה נבלה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, דשמא בכחל לא החמירו כל כך מפני שאינו אלא מדבריהם דחלב מתה אינה דבר תורה כדאיתא בפרק כל הבשר (חולין קיא, א), ואי נמי יש לומר דר"נ כרבנן סבירא ליה דמין במינו נמי בששים.

הא דאיבעיא להו אי

בדידיה משערינן אי

במאי דנפיק מיניה. כתב הרמב"ן ז"ל דדוקא כחל [הוא] דאיבעיא להו, משום דכחל עצמו מותר, אבל בחלב או בחתיכת נבלה שנפלה לתוך הקדרה ודאי מפשט פשיטא ליה דבדידיה משערינן, ונכון הוא. ואסיקנא אף בכחל דבדידיה משערינן דאי במאי דנפקא מינה מנא ידעינן, והראב"ד ז"ל כתב דלא אמרו בדידיה משערינן אלא בכחל ובדומה לו שאינו חוזר להתירו הראשון וכדאמרינן וכחל עצמו אסור, אבל כל דבר שחוזר להכשירו כגון כף חולבת שנתחב בקדרה של בשר או בהפך שחוזרת להכשרה על ידי הגעלה או בשר שנמלח, ואוסר משום דם שחוזר להכשרו על ידי מליחה אין משערין אלא במאי דנפק מיניה ומשערין אותו באומד יפה, וכן הורה למעשה, וכתב וכבר נעזרתי בקבלה זו מפי הרב ר' יוסף אבן פליט ז"ל, ומן הטעם הזה א"ל כל דבר שחוזר להכשרו אין משערין אותו בגופו, וכן הדין לחתיכה של בשר שאין אסור אלא משום דם, שהרי היא חוזרת להכשיר על ידי מליחה, הילכך אין משערין אלא ביוצא ממנו, וזה מן התימה, דכיון שפירשו טעם הענין דמאי דנפק מיניה לא ידעינן מה לי חוזר להכשרו או שאינו חוזר להכשרה והכל אחד, וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל. וכך כתב הרמב"ן ז"ל, אלא מיהו היכא שניער בכף חדשה כזית חלב ואחר כך תחבה בבשר, אין צריך אלא ששים [כחלב] (בחלבו) שנבלע בו, דהא ידעינן כמה הוי, וכן הדין אם ניער כזית חלב בכף ישנה שאינה בת יומה, אבל אם ישנה בת יומה בזה איכא למימר דחזר כל מה שנבלע בכף חתיכה דאסורה, ובכולה משערינן. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דלא אמרינן בבלועה חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואין משערין בין בישנה בין בחדשה אלא במאי דבלעה לבד, ומיהא דאמרינן לעיל קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם ליכא למשמע מינה כלל, דאמאי דנפקי מיניה משערינן, כמו שראיתי למקצת מן המפרשים דההיא בדאיכא קפילא למטעמיה היא, וכן היא ודאי דכל היכא דלא ידעינן כמה נפיק מיניה ואיכא קפילא מטעמינ' ליה, ואי ליכא טעמא אף על גב דליכא ששים בדידיה מותר, דכיון דליכא טעמא מידע ידעינן דלא נפיק מיניה טפי מאחד בששים, והלכך שרי, אבל ליכא קפילא ודאי בכולה קדרה משערינן דמאי דנפקא מיניה לא ידעינן.
ומיהו קשיא לי כיון דעיקר איסורו של כחל אינו אלא מדבריהם, ושיעורו ששים נמי מדבריהם, דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל, כי לא ידעינן כמה נפיק מיניה מאי הוי, הוה ליה ספיקא דרבנן ולקולא, ואפילו בקדרה שנבלעה מאיסורי תורה נמי ליכא קפילא, אמאי משערין אותו בדידה, הא שיעורו ששים דרבנן נשער אותו באומד ולקולא, וכל היכא דאיכא טפי מחד בדידיה לישתרי, כיון דנפק ליה מספיקא דאורייתא. ויש לומר דבקדרה שנבלעה מאיסורי תורה ודאי אית לן על כרחין למימר דבדידיה משערינן ולא במאן דנפיק מינה היכא דליכא יותר מאחד בדידיה מיהא, דאי במאי דנפיק מינה מנא ידעינן ודילמא נפיק מיניה טפי ממאי (דאמרינן) [דאמדינן] ליה ואיכא איסורא דאורייתא, וכמאן דאמר טעם כעיקר דאורייתא, וכיון שיש לך לומר כן עד דאיכא טפי מעל חד בדידיה לצאת ידי ספיקא דאורייתא אית לך למימר נמי הכי אי איכא טפי מעל חד בדידיה כדי שלא תחלוק בו, כיון שכן אפ באיסורין שעיקרן מדבריהם ושיעורן מדבריהם אית לן למימר הכי, דכל מדתן של חכמים כך היא, ולעולם (הוו) [השוו] מדותם ולא פליג רבנן ולא אמרו להקל בספק דרבנן אלא כשאין ההיתר או האיסור לפנינו כגון שנאבד או נשפך קודם שבא לפנינו, משום דאמרינן אלו היו לפנינו היה בו ששים לבטלו, אבל כשהאיסור וההיתר הכל לפנינו ואין הספק אלא שאין יכולין לעמוד על פליטתו של איסור, בהא ודאי לא אמרינן להקל, ואפילו למאן דאית ליה טעם כעיקר לאו דאורייתא, מכל מקום רבנן שיעורי ששים הסכימו לכל האיסורין מן הזרוע בשלה וששים מובררים הצריכו, כיון שהאיסור וההיתר לפנינו, והלכך כי לא ידעינן מאי דנפק מינה משערין בדידיה כנ"ל.

אמר ליה הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח אבל טמאה לא. כתב הראב"ד ז"ל מדקא פריך הכא למימרא דיהיב טעמא ושני ליה דאית ביה אפרוח, ולא שני ליה הא דאמרינן ביצה בששים לבטולי גופה קאמרינן, משמע דביצה גופה חשיבא כבריה ולא בטלה, ובביצה (ג, ב) משמע דבטלה אליבא דרבי יוחנן דאמר את שדרכן לימנות שנינו, ואיכא למימר דאינו מקדש ובטל באלף ומאתים. אבל בס' לא בטלה כיון דבריה היא, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל ומה שכתב שהביצה בריה היא ולא בטלה אלא באלף ומאתים אינו כדאמרינן במסכת מכות (יז, א) בריה נשמה חשיבא ולא בטלה אבל ביצה כחטה אחת כברייתה דמיא ובטלה היא. ומיהו מה שהקשה הרב ז"ל אמאי לא שנינן לבטולי ביצה גופיה, לא תקשי לן ולא מידי לפי סברת רבותינו בעלי התוס' זצ"ל שכתבו שלא אמרו בששים אלא באיסור בלול כגון חלב של איסור שנבלל בחלב טהור או יין במים או מים ביין וקמחים כיוצא בהן שנבלעין, אבל חתיכה קטנה בין חתיכה של היתר בזמן שאין מכיר' אף מדרבנן ברובא בטלה, והילכך אם בא לאכלן זו בפני עצמה וזו בפני עצמה כל אחת מהן כשירה דבטלה לה ברוב, אבל אם בשלן יחד צריך ס' ברוטב בחתיכות לבטל חתיכת האיסור מפני המחוי שנמחה ממנה ונבלל ברוב ההיתר ונבלע בחתיכות ההיתר, ובדבר בלול ונבלע שאינו עומד בפני עצמו הצריכו חכמים ששים. והביאו ראיה ממה שהקשו בגמרא לקמן (חולין צט, ב) גבי מתניתין דחתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות וליבטיל ברובא, דאלמא אפילו מדרבנן בטלה ברוב ואף על פי שנתבשלו יחד, ואי משום הרוטב הא קתני והרוטב בנותן טעם. ומיהו במין בשאינו מינו אף ביבש אסור עד דאיכא ששים, וכדאמר רבה (זבחים עט, א)אמור רבנן ברובא ואמור רבנן בששים מין במינו ברובא מין בשאינו מינו מינו בששים, וטעמא דמלתא משום דאם בא לבשל יחד הרי טעמן של איסור ניכר בו, ולפי' אף ביבש אינו בטל ברובא, ולפי סברא זו תו ליכא לאקשויי אמאי לא מני לבטולי ביצה גופה לא בעינן ששים דברובא בטלא, ואי אמרת לוקמא בביצים טרופות לא משמע ליה הכין דבאיסורין חשובין בעין קאמר דומיא דגיד וכחל, וכן סברת הראב"ד ז"ל באיסור משהו (לרבנן מין בשאינו מינו בלול בטל ברוב) [דמין במינו בשאינו בלול לרבנן בטל ברוב], ובבלול מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן בששים, אבל הראב"ד ז"ל נראה שסובר דאף ביבש לא בטיל חד בתרי עד דאיכא ששים והא דאקשינן לקמן (ויבטיל) ברובה, בששים קאמר. ומשום דמתני' קתני בזמן שאין מכירה כולן אסורות הוא דאקשינן ליה ויבטיל ברובא, כלומר אמאי אינה בטלה לעולם בשרבה עליו היתר ששים הוה לן לבטולה. ומיהו ההיא דאמר רבה אמור רבנן ברובה ואמור רבנן בששים, נראה דקשיא עליה דאלמא מין במינו בטל ברוב. אלא שיש לומר דדלמא מדאורייתא קאמר, דמין במינו ודאי ברובא בטיל, אבל מדרבנן אף מין במינו יבש לא בטיל עד דאיכא ששים, ואינו מחוור כלל דאי מדאורייתא אף מין בשאינו מינו לא בעי ששים, אלא כזית בכדי אכילת פרס דקיל מששים.

הכא במאי עסקינן בביצת אפרוח. הוא הדין דהוה מצי לאוקמינהו לכולו בטמאה ובקלופה, דקלופה צריכה שיעור, וכדאיתא בירושלמי וכמו שכתבתי בפרק אלו טריפות (חולין סד, ב) גבי גיעולי ביצים, אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל שהתיר אפילו בקלופות, ולכאורה ודאי הכין משמע (מהכא דלא פליגי) [מדלא פליגי בהכי], אלא שיש לחוש לדברי הירושלמי.

מין בשאינו מינו דהתירא דאיכא למיקם אטעמא כגון קדרה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין מדבר שאינו מינו משערי' בטעמא והא דנקט שבשל בה תרומה ה"ה לאיסורי נזיר או לאיסורי קונמות דהנהו נמי בשא"מ בס' או בטעמא כדכתיבנא במסכת ע"א אלא דחד מנייהו נקט. וכללו של דבר אין לך דבר שאינו בנ"ט או בס' כשהוא מין בשא"מ חוץ מחמץ בפסח לרבא דאחמירו ביה משום חומרא דחמץ כדפרי' בדוכתא ובמסכת ע"ז בס"ד. מין במינו דליכא למיקם אטעמא יש שפירשו כגון שמנונית דגיד הנשה פי' דשמנונית בהדי בשר מין במינו חשיב וה"ה לחלב בעלמא בהדי בשר אלא דנקט הא דשכיח טפי ואיירי בי' במתני'. ומיהו משמע דרבא ס"ל דכל איסורין שבתורה בין במינו ובין שלא במינו בס' וההיא דחמירא דחיטי דבמסכת ע"א דאיפלגי בי' אביי ורבא ואמר רבא מין במינו במשהו ההי' בחמירא של טבל היא דלכ"ע הוה מין במינו במשהו וכדכתיבנא התם בס"ד:

הנהו אטמהתא דאימלחו בגידא נשיא פי' שמנוניתו עמו. דאלו משום גיד הא קיי"ל דאין בגידין בנ"ט והכי נמי אמרי' לעיל מין במינו כגון שמנונית דגיד הנשה. רבינא אסר. פי' אסור לגמרי דסבר דמתפשט איסורו בכולו וביטול בס' לא שייך אלא בקדרה כדכתיבנא לעיל ורב אחא בר רב אשי שרי פי' בנטילת מקום:

מאי דעתך דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח וכו': וה"ה דנוכל לומר דהתם במליח שאינו נאכל מחמת מלחו וסתם מליח' דאטמהתא נאכל מחמת מלחו הוא אלא דעדיפ' מיני' פריך מאידך דשמואל קשי': הלכך הלכת' כמאן דשרי בנטילת מקום ונראה מפשוט' דדוקא בשמנו של גיד אבל גדי שמלחו בחלבו והוא שמן אסור כשם שאסור בצלי דחלב מפעפע כדלעיל אבל הרמב"ן ז"ל היה אומר דבמליחה אין חלב מפעפע. ולדבריו הכא לרווחא דמילתא פריך לה דאפי' בנטילה אינו אסור וכ"ש בנמלח וראוי להחמיר והורו גדולי צרפת ז"ל דדוקא אותו חתיכה אבל שאר חתיכות בגיגית הנוגעת בה מותרת בקליפה שאין איסור מפעפע מחתיכה שנאסרה מחמת דבר אחר לחתיכה אחרת שאצלה אלא ע"י רוטב ודי לה בנטילת מקו' למקו' מגעת ונר' דבריהם ז"ל ולכ"ע אין דם מפעפע לא בצלי ולא במליח' ובנטילת מקום סגי' להו וחתיכה שאין בה אלא חוטי חלב בעלמא. י"א דהתם אפי' בצלי די להם בנטילת מקום שאין מפעפע אלא חלב גמור והחוטין אלו כחושין הם ולא חמיר משמנו של גיד או מגדי כחוש. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכל שנמלח' חתיכה בחלבה בין חתיכות אחרו' וכשהוציאה משם לא עיינו יפה ואין יודעין מקום מגעת בשאר חתיכות הרי הכל אסור ודין ביטול לא שייך הכא כדאמרי' ואם הטילו בקדרה ויש בה ס' מכדי החלב שהי' בה הרי הוא מתבטל בס' בכל מקום שהוא שאין דנין בה חתיכה עצמה נעשית נבלה:

אמר רבי חנינא כשמשערין משערין ברוטב פי' כל רביעית בכזית ובקופה שהוא דק דק בשר שבשולי הקדר' ובחתיכות וזו וא"צ לומר זו קאמר. ובקדר' אמרי לה בקדרה עצמה. ואמרי לה מאי דבלע קדרה ליכא לפרוש' דבקדרה עצמה בעי לומר בחרסיה ממש דהא מהיכי תיתי ולא עוד אלא שאם אתה אומר כן לפעמים שאין בהיתר אלא שנים או ג' חלקים והקדרה משלמת לס' אלא ה"פ כי זה שאמרנו שמשערין ברוטב ובקופה וחתיכה אינו אלא במה שבא בקדרה לפנינו ולא במה שבלוע בקדר' ולאפוקי מאידך דאמרי במאי דבלעה קדרה ומיהו דעת רבינו הגדול ז"ל ומורי הרא"ה ז"ל תלמידו שלא אמרו אלא במה דבלעו שלא נתיבש אלא שעומד לפלוט שדנין אותו כאילו נפלט וקרוב אני לומר דהני תרי לישנא לא פליגי בעיקר דינא ומאן דאמר בקדרה לא אתו אלא לאפוקי אותו שנבלעו ונתייבש ואפשר דלתבשיל דהיינו ירק קריא קדרה ואפילו לפרושא קמא כר' דהלכתא גמרי' לקולא דסו' איסורא דרבנן הוא ולקולא וכן פסקו גדולי הפוסקים ז"ל:

כל איסורים שבתורה פי' שהם מין במינו א"נ מין בשאינו מינו וליכא קפילא רואין אותו פי' אלו האסורין כאילו הוא בצל או קפלוט פי' שנ"ט מרובה: וקס"ד דדרך חומרא קאמר לה ולהכי אקשינן ליה דלישערינהו בתבלין ופלפלין דחמיר' טפי ופריק דקים לי' לרבנן שאין לך איסור שיהא נ"ט יותר מבצל או קפלוט ואנן הא קיימא לן דכולהו בששים:

גיד הנשה בס' פי' משום שמנו של גיד דאלו גיד עצמו אין פליטתה אוסרת כלום דהא קיי"ל אין בגידין בנ"ט כדאיתא לקמן.

כחל בס' יש בספרים כחל דלא קרעי' ובשלי בהדי בישרא. ונראה מן הלשון הזה דכי קרע שתי וערב ובשלי בהדי בישרא אפילו בקדרה שרי. ויש שחולקין בזה כדכתיבנא בפ' כל הבשר לכך אומרים שאין זה לשון גמ' אלא פי' דרבוותא ז"ל דפסקו' בגמ' ושם פרשנוה יפה.

וכחל מן המנין פרש"י ז"ל לפי שבשר הכחל היתר גמור הוא כבישרא שאינו נאסר מחמת חלב שבו דחלב שחוטה מדרבנן הוא ולא גזרו בו אלא בבשר בעלמא:

אמר ר' יצחק וכחל עצמה אסור פירש"י ז"ל לפי שהחלב שבה מועט כנגד בשר שכנגדה שיש בו ס' ולפיכך הוא לא נ"ט בבשר שבקדרה אבל בשר שבקדר' שהוא מרובה נתן בו הטעם ונאסר משום בשר בחלב דרבנן פי' לפירושו שאין החלב שבכחל כחלב דעלמא הנופל בקדירה שיש בו ס' שהוא מתבטל שם לגמרי דהכא ע"י שהחלב שבכחל הוא כנוס בגומות אינו מתרוקן שם לגמרי אע"פ שמתפשט בקדירה עד דבעינן ס' ונ"מ שאם נפל לקדירה אחרת אוסר פי' הלשון הזה מוכיח שאינו מלשון רב יצחק עצמו אלא לשון הגמ' הוא ותימא תיפוק ליה דנ"מ לאסור הכחל עצמו. וי"ל דההיא פשיטא כיון שהחלב כנוס בגומותיו שאפילו תימא שאינו כל כך שיתן בו טעם מ"מ הרי הוא בסיס לו. וא"א לאכלו בלא החלב הכנוס בו שנעשה כבר בשר וחלב. עוד י"ל דאה"נ דנפקא מיני' איסורא שעל כחל בעצמו. אלא בתלמודא בעי לומר דע"כ נפקא לן מיניה הא נמי וכדאמר תלמודא לקמן דכיון דאמר רב יצחק כחל עצמו אסור שויא רבנן כחתיכת נבלה כלומר דלא סגיא בלא"ה שא"א לזה בלא זה והיינו מאי דאתיא בסמוך לפירושא. והלשון ההוא מוכח כן כדאמרי' כיון דאמר רב יצחק וכו' והוא המוכח ג"כ שלא אמר רב יצחק האי נ"מ וכדפריש'.

אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בכולה משערינן או במאי דנפק משערי' תמיהא מילתא אמאי מיבעי' להו הכא טפי מההיא דתנן לעיל גבי חתיכת נבלה וחתיכ' דג טמא שנפלה לתוך קדרה שהרוטב בנ"ט. ואי משום דכחל דרבנן הא קיי"ל בכל השעורין דרבנן כעין דאורייתא תיקון. וי"ל דשאני הכא שאין הכחל כולו אסור אלא חלב שבו בלבד משא"כ בהנהו דהתם. ולהכי קס"ד שדיינו שנשער באומד יפה מאי דנפיק מן החלב ואפ"ה מסקי' דכיון דלא ידעי' בודאי מאי דנפק מיניה ולא כל הכחלי' שוים יש שחלבו מועט ויש שחלבו מרובה לא סגי' דנשער אלא בכולה כנ"ל.

אלא מעתה נפל לתוך קדרה אחרת לא יאסור הלשון מוכיח כפרש"י ז"ל דהאי אלא מעתה קאי אמאי דאמרינן השתא דבכולה משערינן לכך פרש"י ז"ל כיון דאמרת שמשערינן כנגד כולה בקדרה ראשונ' הרי אתה דן אותו שנסחט כל החלב בקדרה וא"כ נפל לתוך קדרה אחר' למה יאסור הרי בטלתו ופריק כיון דאר"י וכחל עצמו אסור שוי' רבנן וכו' כי בתחלה קודם שנצטמק ונסחט נאסר הכחל בטעם שקיבל מן החלב כדאמרי' והקשו עליו דא"כ למה היה מן המנין בקדרה ראשונה שהרי נעשה בתחילתו בשר וחלב. ועוד דא"כ הא דינא הוא ומאי שוי' רבנן דקאמרו. והם ז"ל פי' אף כשקבל החלב שבכחל טעמו של בשר שבקדר' שהוא מרובה כדאמרינן לעיל לא קבל בשר הכחל טעם החלב הזה האסור כי הבשר שבקדרה סייע כמו שסייע הוא לבשר שבקדרה. אלא כיון שהחלב הזה כנוס בגומותיו וא"א לסוחטו לא סגי' שלא יהיה אסור באכילה הוא עצמו. אבל הא הוא דקשי' לגמ' למה אוסר בקדרה אחרת כנגד כולו ופרקי' דשורת הדין שלא יאסור כיון שהוא עצמו מותר בעצמו. אלא דכיון שהוא עצמו אסור באכילה קודם שנפל בקדרה שנית: מחזי להו לעלמא כחתיכה דאסורא. ולהכי החמירו בי' רבנן ושוי' כחתיכת נבלה ונכון הוא אלא דקשיא לי דנהי דכשהוא בקדרה אין בשר הכחל נאסר מפני שאר הבשר שמסייעו. הא נאסר מן הדין כשיצטנן הקדרה. ולא משמע מלשון הגמ' דתהא חייבין לסלקנו משם כשיצטנן. וי"ל דקים להו לרבנן שאע"פ שלא נסחט לגמרי בקדרה ראשונה דמ"מ לא נשאר בו כל כך שיהא נ"ט בבשר הכחל. ומיהו הא ודאי קשיא מאי פרכינן אלא מעתה ופירש"י ז"ל דקושין לפי שכבר דנו אותו שנסחט כולו בקדרה ראשונה דהא לא קאמר לעיל דמשערינן בכולה משום דנפק כולה התם אלא משום דלא ידעי מאי דנפיק מיניה ומיהו קים לן דלא נפיק כולי' בקדרה ראשונה ולכך נעשה הכחל עצמו אסור כבשה בחלב. לכך פירשו בתו דהאי אלא מעתה אדלעיל קאי על מאי דאמרינן וכחל מן המנין שאנו דנין הבשר שעל כחל כבשר של היתר לבטל את החלב שבו כשאר בשר שבקדרה. ולהכי פרכינן אלא מעתה נפל לתוך קדרה אחרת נמי לא יאסור כנגד כולו. ופרקי' כדפרישנו לעיל כיון דאמר ר' יצחק שיהא אסור לא סגי' שלא יאסור. אלא הפי' הזה דחוק לפי לשון הגמ' שהרחיקו הקושי' הזאת ע"כ ולא פרשה לעיל בדוכתי' לכך נראה לומר שכבר אמרנו דמשורת הדין אין בשר הכחל נאסר: ולא עוד אלא דראוי היה לומר שאף החלב נסחט לגמרי כחלב דעלמא הנופל לקדרה ולא הוה לן לאחמורי טפי כיון דחלב שחוטה דרבנן. ואפי' היינו מחמירין בחלב עצמו אין להחמיר כלום בבשר שהרי לא קיבל הטעם החלב הזה כלל אפי' חוץ לקדרה כמו שאמרתי. ואין כל חומרת אלו אלא שחכמים עשו חיזוק בשל דבריהם מפני מראית עין שנראה להם שנשאר כאן חלב: הלכך בשלמא אלו שיערכו במאי דנפק מיני' באומד יפה יש כאן לחוש למראית העין: אבל כשהן רואין שישערנו בקדרה ראשונה כנגד כולו לא נשאר כאן אפי' מראית העין. ופרקי' דא"א לזה בלא זה וכיון שהחמרנו בכחל עצמו לאסרו לא אפשר שלא נחמיר בו בקדרה אחרת וכדפירשנא לעיל כנ"ל. ובמקום אחר הארכתי בשמועה זו אבל זו תרומת כל הדברים.

למימרא דיהיב טעמא וכו' והא דלא אוקמי בביצ' שנטרפה עם ביצים אחרות משום דביצ' בס' משמע שהוא בעין דומיא דגיד וכחל דנקט בהדי ולא אוקמי בשנתערבה עם בצים אחרות. משום דכיון דלאו בריה הוא ולא דבר שבמנין כדמוכח בפ"ק דביצה ה"ל יבש ביבש דאפי' מדרבנן בטל חד בתרי וכדאמרינן בזבחים אמר רבנן ברובא ולהכי אוקמיה לענין פליטתה ופרקי' דהב"ע בביצת אפרוח. פי' אפרוח ממש אי שיש בה טיפת דם ומדלא אוקימנא בקליפות שמעי דליכא הפרשה בינייהו וכן בדין שהרי אין ההיתר הזה אלא משום דמיא דביעי ולא כלום הוא. אבל בתוספת' מחלק ביניהם והיינו דלא פשיט' הגמ' שלנו דלא מחלק לא לענין פליטת ביצי' טמאות להתירא ולא לענין ביצת אפרוח ולאיסורא. מדנקטוה בגמרא סתם וההיא דתוספתא משבשת' היא לפי גמ' דילן.

כבר ביארנו שהמליח הרי הוא כרותח של צלי וירך שנמלח עם שומן הגיד והקנוקנות קולף ואוכל הא בשאר החלבים ובבשר שמן אסור מפני שהם מפעפעים ומ"מ כבוש בחומץ ותבלין הרי הוא תבשיל ויש חוככים להקל ולומר שהמליחה אינה מפעפעת ואף בשאר החלבים ובבשר שמן קולף והדברים זרים אדרבה מפעפע יותר מן הצלי על ידי מיחל היוצא משם שהוא כעין רוטב ואם לא כן היאך היה רבינא אוסר בשמועה זו ר"ל בהנהו אטמאתא וכו' מחמת שהיה סובר דמליח כרותח דמבושל וכי עלה על דעתו להיות חום המליחה כחום הבשול אלא שהיה סבור שעל ידי הציר ובמיחל יהא הולך ונבלע בבשול:

כשמשערין שיעור זה של ששים מצרפין בזה הבשר והרוטב ודקדוקי הבשר שבה והוא הנקרא קיפה ומה שבלעה הקדרה מן הרוטב משעה שנפל שם האיסור אבל חרסי הקדרה אין מצטרפין בכך וזהו שאמרו כאן ברוטב ובקיפה ובחתיכות ובקדרה איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה כגון שלא נודע שיעור האיסור שנפל שמשערים האיסור כמו שהוא עכשיו כשבא לפנינו ומשערין מה שבלעה הקדרה משעת נפילה עד עכשיו והלכה כלישנא בתרא ומ"מ גדולי הרבנים דוחים את שתיהן הלשון הראשון מפני האחרון והאחרון ממה שנאמר למטה אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע שהם מפרשים ההוא זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא ר"ל קלחת שיש בתוכה תבשיל סבר רב אשי לשעורה במאי דבלע דיקולא לדון כל מה שבלע הקלחת משעה שנפל האיסור ואילך כאלו הוא עכשיו בעין ושלא לשער את האיסור אלא כמו שהוא עכשיו מצומק לפנינו ואמרו לו אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע כלומר שאף האיסור נצטמק והיה בו משעת נפילה שיעור גדול משל עכשיו אלא שמשערין את הכל כמו שהוא עכשיו ומתוך כך פסקו שאין מצרפין בזה לא חרסי הקדרה ולא מה שבלעה הקדרה שהרי אף האיסור נתמעט אלא משערין אותו כפי מה שהוא בשעה שבא לפנינו ורואין שיעור האיסור ושעור הרוטב והקיפה וחתיכות וכן עקר ואני אומר לשטתם שאין לומר כן אלא באיסור הנימוח שיש לומר כשם שנתמעט הרוטב כך נתמעט האיסור לפי חשבון ומ"מ אם נתברר לנו שיעור האיסור כמה היה בשעה שנפל לקדרה וכן באיסור שאינו נימוח כגון בשר אלא שהוא פולט משערין בכל מה שבלעה הקדרה משעה שנפל האיסור ואילך אלא שחרסי הקדרה לדברי הכל אין מועילין כלל להצטרף להיתר ואף בענין ההוא זיתא דתרבא וכו' יש לנו בה פירוש אחר כמו שיתבאר:

ומ"מ חכמי האחרונים מורים ובאין אף באיסור שאינו נימוח שאין מצרפין בהיתרו מה שבלעה הקדרה שמאחר שאין עכשיו ששים כנגד כל האיסור אע"פ שהיה בו ששים בשעת הנפילה הרי כשנתמעט ההיתר חוזר האיסור ואוסרו כאלו נפל בו עכשיו ומביאים ראיה ממה שאמרו במסכת תרומות פ"ה מ"ט סאה תרומה שנפלה למאה טחנן ופחתו כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה הא אם לא פחתה תרומה ופחתו חולין אסור ומ"מ נראה לי שאין זו ראיה שהתרומה הרי היא בעין אלא שלא נודע מקומה אבל איסור זה שאין בו אלא איסור פליטה כבר פלט הרבה מן האיסור בשעה שהיה שם ששים וכשנתמעט הרוטב כבר נחלש כח הפליטה ויש לשערו במה שהיה שם בשעה שנפל ומ"מ ראוי להחמיר בדבר ואף הגדולי המחברים פרשו מאי דבלעה קדרה שעומד בדפני הקדרה אבל הבלוע לא ומעתה צריך להזהר שלא יטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתיכת האיסור נכרת בתוכו שלא יחזור את האיסור ויאסור את ההיתר שנתמעט וממה שנמשך אל זה הוא שאם נפלה חתיכה שיש בה חלב או שומן של גיד הנשה לקדרה והיה בקדרה בכדי לבטל כל חלב שבחתיכה צריך ליזהר שלא יסיר חתיכה זו עם חלבה מן הקדרה בעוד שהיא חמה שהרי כשיוצאה מן הקדרה תשאר חתיכה זו חמה ויתעורר חלב שבה לאסור את גוף החתיכה הואיל ואין בבשר שבחתיכה זו ששים כנגד החלב ואם החזירה בדיעבד ושלא בכונת בטול חזר להיתרו אלא אם כן הוא מבשר בחלב מ"מ לענין מאי דבלעה קדרה גדולי המפרשים פרשו בה כגון שנפל כזית חלב לתוך ששים של היתר ונמוח אותו כזית וחזר לחצי זית וכן לא נמצא עכשיו בקדרה אלא שלשים זיתים אין אומרין שהחלב לא נימוח ביחד עם בליעת הקדרה אלא שהקדרה בלעה תחלה ונשאר כזית בפחות מששים ואסר אלא אומרים שמיחויה של זית ובליעת הקדרה הכל היה ביחד ולא היה החלב לעולם בפחות מששים:

זה שביארנו שאין חרסי הקדרה בכלל השיעור דוקא לקולא אבל כל שהוא חומרא כגון שבשל תבשיל של היתר בקדרה של איסור או של בשר בקדרה חולבת או בהפך צריך שיהא בתבשיל כשיעור כל הקדרה ומ"מ לדעת גדולי המפרשים וגאוני ספרד הואיל והקדרה חוזרת להכשר על ידי ליבון אין צריך אלא לשער במה שפלטה באומד יפה:

אף זה שאמרנו שאין איסור אלא בכדי שיתן האיסור טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות לא סוף דבר בשהגיס את הקדרה או ניער וכסה עד שחתיכת האיסור נתכסית ברוטב או שברתיחת הקדרה נתפשט האיסור בכל הקדרה ובכל מה שבה אלא אפי' נדבק האיסור על חתיכה אחת מחתיכות ההיתר שבתבשיל ונבלע בה לפי שנמצאת החתיכה אסורה לדעת קצת וכגון שלא ניער ולא כסה כמו שיתבאר כל שהכניסה ברוטב אחר כן התבשיל מותר ואין צריך לשיעור ששים בכדי כל החתיכה אלא בכדי האיסור שאין אומרין חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב וגדולי הרבנים אוסרין ופוסקין חתיכה עצמה נעשה נבלה אף בשאר איסורין ולא נענו וכן יש מקילין לומר שכל שהחתיכה שנפל בה האיסור עומדת אף מקצתה התחתון ברוטב כדי הוא כמי שכלה בתוך הרוטב ואין נראה כן ודבר זה מתבאר בפרק כל הבשר ק"ח א' בע"ה:

העצמות ודברים שאינם ראויים לאכילה אם מצטרפין עם שאר הדברים הן לאיסור הן להיתר נחלקו בו המפרשים לשלש דיעות יש מי שאומר שהעצמות נחשבים ומצטרפים אם באיסור אם בהיתר שאם יש באיסור עצם צריך ששים כנגד כלו ואם יש בהיתר עצמות מצטרפין להעלות האיסור ונתבאר להם דבר זה משמועת זרוע בשלה האמורה למטה שאמרו בה בשר ועצם בהדי בשר ועצם משערינן ויש מי שאומר שהעצמות שבהיתר מצטרפין להעלות איסור אבל עצמות האיסור אין נחשבים כלל ויש מי שאומר שאף עצמת האיסור מצטרפין עם ההיתר להעלות בשר האיסור וכך היא רמוזה בתלמוד המערב במסכת תרומות פרק סאה תרומה בקליפין של איסור שמצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור ומ"מ מוח שבתוכם ודאי מצטרף הוא עם האיסור ודעתי נוטה להחמיר כדעת ראשון הואיל ובתלמוד שלנו נזכרה כן וכן שאין העצמות דומין לקליפין שהעצמות יש בהן קצת טעם מה שאין כן בקליפין ומ"מ גדולי הדור נוטים לדעת זה האחרון ומפרשים שלא נאמר בשר ועצם בהדי בשר ועצם אלא דרך אסמכתא לשיעור ששים:

שיעור ששים זה שהזכרנו ברוב הדברים צריך ששים לבד חלק האיסור וכן הדין בגיד הנשה שנמוח לשם שהוא בששים של היתר כנגד הגיד וכן בשומן הגיד או בקנוקנות שבו אבל כחל והוא לשד השמן שהוא טעון קריעה וטיחה בכותל להוציא את החלב שבו כמו שיתבאר אם נתבשל בקדרה של בשר בלא קריעה וטיחה אינו צריך אלא לחמשים ותשע ושיהא הוא משלים לששים מתוך שגופו של כחל בשר הוא הרי הוא מצטרף עם ההיתר וכחל עצמו אסור ואם נפל לקדרה אחרת הרי הוא אוסר שמא עדין לא נפלט כל החלב ממנו ואין יודעין כמה נשאר בו ואוסר את הקדרה השניה גם כן עד שיהא בה חמשים ותשע כנגד כלו וכן כל איסור שנפל לקדרה והכירוהו וזרקוהו והותר השאר בששים אם נפל עוד לקדרה אחרת אסרה ובכחל מיהא אם אין בראשונה חמשים ותשע כנגדו שנאסר הכל יראה לגדולי הדור שהכחל עצמו נעשה נבלה שהרי הוא כבשר בחלב שכלם מודים בו שנעשה הכל כנבלה ומתוך כך צריך ששים ואין כחל מן המנין וכן יש צדדין שאף בכחל אנו מצריכין ששים ושאין כחל מן המנין והוא שאם נפל לתוך יורה של חלב צריך שיהא ששים בחלב שאין החלב נודע בו כל כך שנאמר שיצטרף לבטל בשר הכחל עצמו וסברא זו נמשכת למה שביארנו שטעם זה הוא מפני שגופו של כחל בשר:

כבר ביארנו שכשמשערין האיסור אין משערין באומד מה שפלט אלא בכל האיסור ואפי' באיסור חכמים כגון כחל אנו אומרין כן וגדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כן אלא באיסור שהוא אסור מצד עצמו ושאינו בא לידי היתר כמו שביארנו אבל דבר שמותר מצד עצמו אלא שבליעתו גורמת לאיסור זה והוא חוזר ובא לידי היתר כגון כף חולבת בקדרה של בשר שבאה לידי היתר בהגעלה וכן חתיכת בשר שלא נמלחה ולא הוכשרה מדמה במלחה על חתיכה מלוחה אחר שאותה חתיכה שהיתה מלוחה באה לידי היתר במליחה אין משערין אלא במה שיצא ממנה ואע"פ שאין אנו יודעין אומדין אותה באומד יפה והיאך אתה משער בכלו והרי אתה מכשירו ונמצא היתר לפניך ואף הם הורו בה למעשה ונעזרו בה בקצת גאוני ספרד וגדולה מזו ראיתי לקצת מחברים שאין משערין בכלו אף בבשר האסור אלא בכחל לבד כמו שנזכר דבר זה בכחל דקאמר כחל בששים וכו' ועליו הוא אומר בדידה משערים וכו' מפני שדרך לצאת ממנו עקר מה שבתוכו והיינו דקאמר דאי במאי דנפק מניה היכי ידעינן כלומר הואיל ודרכו לצאת ממנו יותר משאר בשר וכן יש בהמות שהשד שלהן יש בהן חלב הרבה ויש שאין להם אלא מעט אבל בשר אחר אף של איסור אומדין בריוח ודיו וכל שכן בחתיכת בשר שלא נמלחה שנתבשלה בשל היתר או מלחוה על חתיכה מלוחה שהרי קרוב הוא לידע חתיכה כיוצא בה לראות את פליטתה מצד מליחתה אלא שבכבד מיהא הואיל ודמיו מרובין מחמירין לשער בכלו ויש מרחיקין בזו השניה ר"ל בבשר האסור ואף הראשונה אע"פ שהסברא נכונה אין שטת הסוגיא מוכחת כן שהרי תלו הדבר דאי במאי דנפק מנא ידעינן ומ"מ אף לדעת האומרים לשער בכל אף במה שיש היתר לאיסורו מודים הם שכל זמן שנודעה לנו פליטת האיסור כמה היא שמשערין בה ולא בכלה כיצד ניער כזית חלב בכף חדשה ואחר כך הגיס בה קדרה של בשר אין משערין אלא לכזית שהרי נודע לנו שאין בכף זו אלא כזית חלב:

כף ישנה של בשר שניער בה בשר היום כמנהגה והגיס בה ביומה כזית חלב ואחר כך הגיס בה ביומה גם כן קדרה של בשר יש אומרים שבזו משערין בכלה שבשעה שניער בה כזית חלב נעשית כל הבליעה איסור מחמת בשר בחלב על הדרך שאמרו חתיכה עצמית נעשית נבלה וחכמי האחרונים פסקו שאין אומרין בבלוע חתיכת עצמה נעשית נבילה ואין משערין אלא במה שבלעה והוא כזית:

וכבר ביארנו בכל כיוצא באלו שאם יש שם נחתום גוי ומעיד שאין שם טעם איסור שסומכין עליו אע"פ שאין ששים בכלה:

לקצת אחרונים ראיתי שכתבו משמם של מקצת רבנים שהכחל שנתבשל עם בשר כל שיש בין בשר הכחל ושאר הבשר ששים לבטל חלב שבכחל הותר הבשר האחר והתבשיל אלא שהכחל עצמו אסור לפי שיש בו חלב ומקבל טעם מן הבשר האחר ונעשה בשר בחלב כמו שכתבנו ולדעת זה מה שאמרו כחל בששים מחלב שבו אמרו שהבשר הרי כל שקרעו וטחו הרי הוא כבשר אחר ואע"פ שהדברים נראים כאוהבים אני תמה היאך דוחים פשוטה של שמועה לגמרי שהרי אמרו כחל בששים וכן אמרו דבדידיה משערינן:

בד"ה אלא מעתה נפל כו' דכיון דבכוליה משערינן אם כן נפיק כוליה אבל אי במאי דנפיק כו' עכ"ל לא ידענא מהיכא משמע ליה מדברי הפשטן דקאמר פשיטא דבדידיה משערינן כו' דהיינו משום דודאי נפיק כוליה אלא אדרבה משמע דלא נפק כוליה אלא דלא ידעינן כמה נפיק מיניה מש"ה משערינן בכוליה ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד ועוד נראה לפרש דאלא מעתה קאי אהא דאמר כו' יצא בקדרה ראשונה עכ"ל דהשתא דאלא מעתה קאי אדלעיל מצינן למימר שפיר דהאי מקשה פסיקא ליה דכוליה נפק מיניה וק"ל:

ברש"י ד"ה במאי דבלעא קדרה אם ראינוהו כשנפל. פי' ראינו האיסור כמה היה קודם שנפל לקדרה ואח"כ כשנתמעט ע"י בישול צריכין אנו לשערו לכמות שהיה בשעת נפילה ועיין בר"ן ותמצא שם ביאור דברי רש"י בזה:

בתוס' ד"ה איכא דאמרי וכו' והיא היתה כבר בלועה מהיתר וכו'. נראה דלמ"ד בקדרה עצמה משערינן לא היה צ"ל והיא היתה כבר בלועה מהיתר ולא נקטי' אלא בשביל מ"ד במאי דבלעה קדרה משערינן:

רש"י בד"ה במאי דבלעה כו' וכיון דאיפליגו לישני כו'. נ"ב נראה שהוא ז"ל דחה תחילה לישנא קמא מפני הלשון השני דאזלינן בהו לחומרא ואח"כ דחה אף השני מדאמרי' לקמן אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע והלכך לא קי"ל כחד מהני לישני כלל אלא כדרך שבא לפנינו משערין ההיתר והאיסור ומיהו נראה שאף הוא ז"ל מודה ובא שאם ראינו האיסור בשעת נפילתו ולא נתמעט בשיעור אחד עם ההיתר כגון זה מצטרפין ומשערין ההיתר שנבלע בקדירה וגם האיסור שנבלע והולכין אחר שעת נפילת האיסור לתוך ההיתר ע"כ מחידושי רשב"א וכו פי' הר"ן וכתב שיש טעות סופר בפי' של רש"י מה שכתב וראינו האיסור כשנפל שם אלא איירי בלא ראו גם הרשב"א הביא לשון רש"י בלא ראינו שנפל עיין שם:

גמרא מליח ה"ה כרותח. ומסקינן דהיינו כרותח דצלי ודעת הר"ן בשלהי ע"ז דלכן במולח בשבת חייב משום מבשל. ותמיהני דהלא א"ח בשבת אלא בתולדות האור כדאיתא בשבת (לט) ולא עדיף ממבשל בחמי טבריא דפטור שם (מ ב) אח"ז מצאתי בנו"ב מ"ת חלק יו"ד סי' מ"ג שנשאל בזה. והוא יישבו:

שם דאין נותן טעם באיסורין יותר מבצל וקפלוט. קשה דהלא משכחת לה גם פלפלין ותבלין דאיסורא כגון דערלה דנו"ט באלף:

רש"י ד"ה ומין במינו. בין דהיתרא. ומשמע דהיינו תרומה כמש"כ לעיל. ותימה דבתרומה מב"מ בעינן אחד ומאה כדלקמן (צט ב) וי"ל דמ"ל כגון חמרא חדתא בעינבי דלרבא דאזיל בתר שמא בע"ז (סו) הוה בנו"ט דהוא בס' כדפרש"י שם. ועי' לעיל בתד"ה אמר רבא:

רש"י ד"ה כשהן משערין. משערינן אותו כו'. כצ"ל בלא ו':

גמ' אתו שיילוהו למר ברי דר"א כצ"ל:

רש"י ד"ה משערי׳ אותם כצ"ל:

ד"ה ואין גיד וכו׳ דהיתר לבר מיני׳ כצ"ל:

גמ' והא אמרי אינשי. ע"ל דף סה ע"ב ברש"י ד"ה גיעולי ביצים:

תוס' ד"ה וכחל מן המנין וכו' דאפשר לסוחטו אסור. לא זכיתי להבין הא בשר הכחל לא נאסר רק החלב קבל טעם בשר ונאסר החלב והוא בגומות ואסור לאכול הכחל מצד שאוכל ג"כ החלב ואחר גמר בישולו שיצא החלב לחוץ ממילא יהיה מותר דהא הבשר לא נאסר כלל ומה שייך לאפשר לסוחטו אסור:

וכ"ת מאי כרותח כרותח דמבושל. מקשים א"כ במשנתינו ירך שנתבשל הרי כבר נמלח ונאסר משעת מליחה כמבושל גם הרשב"א הקשה מכאן אהרמב"ן דס"ל דמליח אינו כצלי לענין פעפוע. וק' הרי איהו הוה ס"ל אפי' כמבושל הוא וניקום אנן ונימא אפי' כצלי אינו ולפע"ד ליישב לפמ"ש תוס' לקמן קי"ב ע"א ד"ה הני מילי הר"ר יעקב ישראל התיר וכ' וע"ש א"כ לפי מאי דקיי"ל דמליח לקדרה הוה כרותח דצלי א"כ י"ל רבינא נמי ס"ל הכי ומשו"ה במתניתן ירך שנתבשלה דוקא אבל משעת מליחה לקדרה לא נאסר אלא כדי קליפה כצלי או אפי' פחות מצלי וכדעת רמב"ן הנ"ל. אך הני אטמהתא. נמלחו טובא כדבעי לאורחא ולהצניע והוה ס"ל דמליח כי האי הוה כרותח דמבושל ודחי לי' מדאמר שמואל מליח ה"ה כרותח וכבוש כמבושל ולא מפליג במליח מיני' ובי' אע"כ אפי' מליח לאורחא נמי אינו אלא כרותח דצלי דהרבה מלח אינו פועל אלא כמרבה עצים ומדוכה לצלי ומיושב הנ"ל:

איכא דאמרי בקדרה עצמה. כ' תוס' שהוא תימא לשער חרסי הקדרה שהם חמשים זתים ועשרה זתים מים ונ"ל לשיטת רש"י לק"מ דס"ל לקמן דאי טעמינהו וליכא טעמא מ"מ בעינן ס' וא"כ שפיר מיירי שכבר טעמי' קפילא וליכא טעמא ורק משום גזירת הכתוב בעינן ס' ולזה מועיל חרסי הקדרה להאי לישנא:

במאי דבלע קדרה והעיקר כמו שבא לפנינו משערין וכ' הרא"ה והביאו הר"ן דמשערין רוטב רביעית לכשיקרש יעמיד על זית. וסברתו נ"ל דהא קיי"ל בכלו משערין עד"מ אם נמצא כזית חלב אע"ג שזורקו לחוץ מ"מ משערין בכלל כאלו נמחה כלו ואלו נמחה כלו הרי מזית נעשה רביעית ע"כ בעינן רביעית רוטב נגד הכזית חלב. ונ"ל הר"ן לא פליג אלא משום דהרי עכ"פ זורקין אותו כלו לחוץ ולא נמרה אלא משום חומרא דלא ידעינן כמה נפיק מיני' מחמרינן ובעינן כנגד כלי כאלו נמחה אבל באמת לא נמחה א"כ מסתיין לשער הרוטב כמות שהיא כזית בכזית אבל מודה להר"ן אי ידעינן שנפל כזית חלב ונמחה כלו בודאי צריך לשער הרוטב רביעית בכזית:

וכחל עצמו אסור כ' תוס' ועוד דמספק לא הי' אוסר קדרה אחרת כיון דחלב שחוטה דרבנן. מקשים א"כ גם מספק לא הי' להצריך ס' כנגד מאי דנפיק מיני' באומד יפה ואי דלא ידעינן הלא חלב שחוטה דרבנן. וי"ל כיון דבכל צד יש קולא וחומרא אזלינן לחומרא אפי' בדרבנן דאם ליכא בקדרה אלא ס' נגד מה דנפיק מיני' באומד יפה ונחליט שנשאר בתוך הכחל חלב ג"כ א"כ לכשיפול לקדרה אחרת יאסור ולכשנפל לקדרה אחרת נבוא להקל שלא יאסור משום דמספיקא נאמר דנפיק כולי' מיני' א"כ הי' לנו דהצריך ס' בקדרה הראשונה נגד כלו וכל כי האי גוני אזלינן הכא והכא לחומרא כמ"ש תוס' בביצה י"ד ע"א ד"ה איכא ביניהו וכו' ע"ש והכא עדיף מדהתם ע"כ לק"מ מהא דמחמרינן ובעינן ס' כנגד כלו כאלו כלו נפיק מיני'. אך פריך כיון שהחלטנו צד א' לחומרא דכולי נפיק מיני' לחומרא שוב היו לנו בנפל לקדרה אחרת וק"ל:

אמר רב נחמן כחל בששים וכחל מן המנין. וכתב שם הר"ן הטעם שהכחל מן המנין משום דהכחל גופה בשר והיתר גמור הוא ואין איסורו אלא מפני החלב שבתוכו וכיון שיצא חלבו ונתערב בדין הוא שיהא כחל עצמו מן המנין ע"כ. וכן נראה מדברי רש"י שפירש הואיל ואין היתר הוא משערינן ליה בס' לבהדי דידיה קשה לי מאי שנא כחל מבשר שנתבשל בלא מליחה שכתבו כל הפוסקים המפורסמים שצריך ס' לבטל כל החתיכה משום דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה שהרי הבשר עצמו גם כן היתר גמור הוא כמו הכחל ואין איסור אלא מפני הדם שבתוכו ואפ"ה לא אמרינן שהוא מצטרף לבטל והרמב"ם בפרק ט"ו מהל' מאכלות אסורות כתב טעם אחר הואיל והכחל הוא מדרבנן הקילו בשיעורו שיהא הוא עצמו מן המנין ואע"פ ששומן גיד הנשה בששים אע"פ שהוא גם כן רק מדרבנן הואיל וגיד הנשה בריה בפני עצמו הוא החמירו בו כאיסורי תורה ע"כ. וגם על טעם זה קשה לי מאי שנא כחל מאיסורי דם על ידי בישול שאינו אסור גם כן רק מדרבנן כדאיתא בפרק הקומץ ומיהו בהא איכא למימר דמכל מקום נמצא בו איסור דאורייתא דהיינו דם שפירש והוא בעין לאפוקי חלב שחוטה דלעולם אינו אסור אלא מדרבנן משום דהתיר לנו רחמנא לגמרי אבל אכתי קשה דהא דם כבד נמי אינו אסור לעולם רק מדרבנן כמו כחל כדאיתא בפרק כל הבשר אמרה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרי לן רחמנא כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא כו' ואפ"ה הכבד עצמה אינה מצטרפת לבטל בששים. וכבר כתב הכסף משנה שהרשב"א דחה טעם זה של הרמב"ם שהרי איסורי סופרים גם הם צריכים ס' דוקא ואינה דחיה דאיכא למימר דסבר הרמב"ם דאה"נ דבאיסורי סופרים האיסורים הם מן המנין דילפינן מכחל ואין דבריו נכונים בעיני דא"כ לא הוה שתק הרמב"ם גבי דיני כבד לומר שהכבד עצמה היא מן המנין ונ"ל שהרמב"ם לא סמך על טעם זה לחוד הואיל והכחל הוא מדבריהם כו' אלא גם על הטעם שכתב הר"ן אלא נקט עיקר הטעם הואיל והכחל הוא מדבריהם כו'. וכן נ"ל לדעת הר"ן שלא סמך על טעם זה לחוד שכתב הוא כי היכי שלא יקשה עליו מ"ש מדם הבלוע בחתיכה וצריך אתה לומר בהכרח דשאני כחל שהיא אסור רק מדרבנן וכן הסמ"ג כתב בהדיא ב' טעמים בהדי הדדי וא"כ נתיישב שפיר הא דלא פסק הרמב"ם גבי כבד שהוא מן המנין והוא מטעם שכתבתי לעיל וזה נראה לי ברור:

ואמור רבנן בששים. בפרק בתרא דמסכת ע''ז (דף סט.) פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה (בששים) בין בשר בחלב ובין שאר איסורין בששים: מין בשאינו מינו. שהאדם יכול להבחין טעמו ושניהם של היתר שיכול בן ברית לטעמו כגון תרומה וחולין: בטעמא. יטעימנו כהן אם אין תרומה נותנת טעם בחולין יאכל התבשיל אף לזרים: דאיסורא. כגון בשר בחלב שאין בן ברית יכול לטעמו סמכינן אקפילא: ומין במינו. בין דהיתרא ובין דאיסורא דליכא להבחין טעמו: אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא. עובד כוכבים דליטעמיה משערינן בששים: מאי דעתיך. דאסרת ליה אי משום דשמואל דאמר כו' והא רותח גיד דהכא שרי דהאמר שמואל קולף ואוכל: כבוש. בחומץ ותבלין וכבש בהן איסור והיתר יחד שוליני''ר בלע''ז: כשהן משערין. האיסור בששים ומשערינן אותו שיהא בו אחד מששים ברוטב וקיפה ובחתיכות ובקדרה: קיפה. פונדריל''א דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי קדרה: במאי דבלעה קדרה. אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם ואין בהיתר ששים בו אומדים כמה בלעה קדרה מן ההיתר לפי שכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדרה אבל בקדרה עצמה לא משערינן וכיון דאיפליגו לישני ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא ולא משערינן בקדרה ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערינן ליה ולא משערינן במאי דבלעה קדרה מן ההיתר לפי שאף מן האיסו'. נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרי' לקמן (דף צח.) אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע: כל איסורין שבתורה. לבד גיד הנשה דכבשר בלפת הוא: משערינן. אותם כאילו האיסור בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם בהיתר זה שנתבשל עמו אוסרו ובהך איסורי דלא מצי למיטעמינהו קאמר כגון מין ומינו ואי נמי שאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא ואכתי לא איפסיק הלכתא בששים: פלפלין. נותנים טעם באלף כמותן: שיערו חכמים. אין באיסורין בנ''ט יותר מבצל וקפלוט: ואין גיד מן המנין. דבעינן ששים דהיתר לבד מיניה אבל כחל הואיל ומין היתר הוא אם נתבשל עם הבשר משערינן ליה בששים לבהדי דידיה: ביצה. של עוף טמא: וכחל עצמו אסור. שהרי הבשר נתן בו טעם והוא לא נתן טעם בבשר לפי שמועט היה: בדידיה משערינן. דבעינן שיהא בהיתר ששים כמותו: או במאי דנפיק מיניה. אין צריכין שיהא בהיתר אלא בששים מה שפלט זה דהאי מאי דאתי קמן לאו בקדרה הוא ומישדא שדינן ליה לבר: אלא מעתה. הואיל ובדידיה משערינן הא איבטיל כוליה שהלך כל עצמו בתבשיל דאי לאו הכי אמאי בעית ששים כמות כולו וכיון דכוליה בטלתיה נפל בקדרה אחרת אל יאסר: כיון דאמר רב יצחק כו'. מפני שבתחלה נאסר עד שלא נצטמק משנתנה הקדרה בו טעם מיד נאסר ומאז שויוה רבנן כחתיכת איסור שהיא לעולם אסורה כדאמר במתניתין בזמן שמכירו כו': למימרא דיהבה טעמא. כי מבשלה בהדי אחריני:

איכא דאמרי בקדרה עצמה. תימה אם שיעור עובי הקדרה כחמשים זיתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זיתים ובשל באותן המים כזית חלב היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסורא בעיניה דנבלע בה בקדרה כזית חלב והיא היתה כבר בלועה מהיתר ואח''כ חזר ובשל היתר דמשערינן בקדרה עצמה לבטל האיסור שנבלע בה: כל איסורין שבתורה משערינן אותן כאילו הן בצל וקפלוט. מדלא נקט כבשר בלפת כדקתני במתניתין (לעיל דף צו:) גבי גיד הנשה משמע דאין שיעורן שוה דגיד לא יהיב טעמא כולי האי הוא דמשערינן כבשר בלפת אבל שאר איסורים דיהבי טעמא טפי משערינן בבצל וקפלוט ומדאמר רב נחמן גיד בששים משמע דבשר בלפת הוה שיעורה בששים ולפי זה פליג רבי יוחנן אדרבא דלעיל דאמר כל איסורין שבתורה בששים וכרבא קיי''ל דהוא בתרא וכן פסקינן בפ' בתרא דמסכת ע''ז (דף סט.) גבי עכברא בשיכרא: וכחל מן המנין. וא''ת כיון דכחל עצמו אסור כדאמרינן בסמוך א''כ נימא חתיכה עצמה נעשה נבלה וליבעי ששים לבד מכחל וי''ל דהאי דאסור לאו משום שיהא טעם חלב בכחל יותר מבשאר בשר אלא לפי שיש בו גומות והחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר ואי אפשר להפרישו מן הכחל מאחר שנתבשל דתו לא מהניא ליה קריעה וא''ת ומה טעם הכחל עצמו אסור והלא כל החלב הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ ונתפשט ונפלט בשוה לכל החתיכות כדאמר דמשערינן בכוליה ופריך נמי אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור משמע דפשיטא ליה שיוצא כולו כמו שאפרש בסמוך וי''ל לפי שמתחלת בשולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם הבשר שבו ואז לא היה יכול לצאת בקריעה הילכך אף לאחר שנגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לישתרי דאפשר לסוחטו אסור ואפילו למ''ד אפשר לסוחטו מותר הכא גזרינן שמא יאכלנו קודם שיצא כולו ואע''ג דגבי בישרא דאסמיק (לעיל דף צג:) שרינן כי שפדיה בשפודא לבתר שנצלה לגמרי ולא גזרינן דלמא אתי למיכל קודם גמר צלייתו שאני התם שדרך הדם לצאת על ידי מליחה וצלייה ולכך צולהו כדי להוציא דמו גם לבסוף פירש כל הדם לגמרי ונופל לחוץ אבל הכא כשיצא נמי כל החלב מ''מ נשאר הוא בקדרה אלא שמתבטל ואי שריא לבסוף אתי למיכליניה קודם: וכחל עצמו אסור. יש ספרים דגרסי אסור היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בשר וא''ת כי בשיל ליה נמי לחודיה ליתסר משום טעם בשר הכחל שבחלב שבגומות וי''ל משום לישנא קמא דרב בפ' כל הבשר (לקמן דף קט:) דאמר לא קרעו אינו עובר עליו ומותר לכך צריך להעמיד כשנתבשל עם הבשר: אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור. דכיון דבכוליה משערינן א''כ נפיק כוליה אבל אי במה דנפיק מיניה משערינן א''ש דאוסר קדרה אחרת דלא נפיק כוליה וא''ת ודלמא הא דמשערינן בכוליה משום דמספקא לן אי נפיק כוליה ולכך נפל לקדרה אחרת אוסר משום דדלמא לא נפיק כוליה וי''ל דזה פשוט לו ואין ספק בדבר וידוע היה להם אם יוצא כולו או מקצתו ועוד דמספק לא היה אוסר קדרה אחרת כיון דחלב שחוטה דרבנן ועוד נראה לפרש דאלא מעתה קאי אהא דאמר וכחל מן המנין אלמא לא חשבינן ליה חתיכה דאיסורא ולא אסיר אלא משום חלב הכנוס בגומות שבתוכו וא''כ נפל לקדרה אחרת לא יאסור דכל מה שסופו לצאת מן החלב יצא בקדרה ראשונה: נפל לקדרה אחרת אל יאסור. הא לא פריך הוא גופיה לא ליתסר כדפי' לעיל: ביצה בס'. וה''ה בשאר איסורין וביצה איצטריך ליה משום דאיכא ביצה טמאה דלא אסרה כדאמרי אינשי דמיא בעלמא הוא:

דף צז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד