חולין עה ע"ב

דף עה - ב

א. טעון העובר שחיטה כדי להתירו באכילה, לפי שבשחיטת אמו הוא אינו ניתר, כאמור.

אך אילו היה לו היתר מחמת שחיטתה, לפי שנחשב כאחד מאבריה, כאן הוא היה נאסר, לפי שאמו טרפה היא.

ב. וכן חייב הוא במתן זרוע והלחיים והקבה לכהן. שהיות והוא נשחט בעצמו, הרי הוא בכלל מה שנאמר [דברים יח ג] "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם, מאת זובחי הזבח, אם שור אם שה. ונתן לכהן הזרוע הלחיים והקבה". ואף השוחט בן פקועה כזה, נותן לכהן את הזרוע הלחיים והקיבה. ^[314] ג. ואם מת עובר זה, הריהו טהור מלטמא במשא כנבילה, היות ונשחטה אמו בעודו בקרבה. ומועילה לו שחיטת אמו לטהרו מידי טומאת נבילה.

אמר ליה רבא: הלכה זו שאמרת שעובר הטריפה טעון שחיטה, כמאן, כדעת מי היא? בהכרח כרבי מאיר היא. שרבי מאיר סובר שעובר בן ט' טעון שחיטה לעצמו. אך לרבנן אין בו שחיטה כלל, שהרי לדבריהם, שחוט ועומד הוא.

ואילו ההלכה האחרת שאמרת, "ואם מת - טהור מלטמא במשא" כמאן כדעת מי היא? - בהכרח שהיא כרבנן, הסבורים ששחיטת אמו פועלת בו, ומטהרתו מידי טומאת נבילה.

ונמצא, שדבריך סותרים זה את זה?!

השיב לו רב חסדא: ואילו ליטעמיך, לדבריך רבא, שאתה מכריח שתחילתה של מימרא זו לרבי מאיר וסופה היא לרבנן, היאך תבאר את הא דתני רבי חייא כעין דברינו.

שכך שנה רבי חייא: השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי - טעון שחיטה, וחייב בזרוע והלחיים והקבה. ואם מת - טהור מלטמא במשא. ואף בזה יש להקשות: הדין שטעון שחיטה - כמאן, ודאי כרבי מאיר הוא.

ואילו הדין שאם מת טהור מלטמא במשא, ודאי כרבנן הוא. ואם כן, אותה הסתירה קיימת לכאורה גם בדברי רבי חייא!?

מיישב רבא: הא, מימרא זו ששנה רבי חייא, לא קשיא.

כי מה שאמר רבי חייא "ואם מת טהור מלטמא", אם כבר מצאו מת [את העובר, בשעה שנשחטה אמו] קאמר. ולא באופן שמת לאחר זמן. ואכן כל דברי רבי חייא נאמרו כדעת רבי מאיר.

ומה שאמר רבי חייא שאם מת טהור מלטמא אגב שחיטת אמו, לא קשה. כיון שמודה רבי מאיר שאף על פי שבן פקועה חי אין שחיטת אמו מתירתו, מכל מקום, אם הוא מת הרי הוא ניתר על ידי שחיטת אמו. וכאשר אמו טריפה, אף שאינה מתירתו באכילה, מכל מקום, מטהרתו מידי טומאת נבילה. ולכן אין להקשות על דברי רבי חייא.

אלא לדידך, לדבריך רב חסדא, עדיין קשיא. שהרי דבריך נאמרו על עובר חי שטעון שחיטה לעצמו וכרבי מאיר, ואילו אם מת אותו עובר עצמו לאחר מזמן, טהור אגב שחיטת אמו כדעת חכמים. ועדיין קשה מאוד?! אמר ליה רב חסדא: אף לדידי נמי לא קשיא, משום שארבעה סימנים של שחיטה אכשר ביה רחמנא, הכשירה התורה בעובר בן פקועה. שני סימנים [קנה וושט] באמו, וכן שני סימנים בעובר עצמו. כלומר, היתר עובר בשחיטת אמו, אינו בא לשלול את האפשרות שתהא שחיטה בעובר עצמו בעת הצורך. אלא רק שיש היתר לעובר בשחיטת אמו. ואכן כאשר אמו טריפה ואין שחיטתה מועילה לו, ישנה אפשרות לשחוט את העובר עצמו. ויהא ניתר בשחיטה זו.

נמצא, שדברי רב חסדא נאמרו כדעת חכמים. ומשום כך טהור העובר אגב שחיטת אמו אם מת לאחר זמן. ואכן אף ששחיטת אמו מועילה לטהרתו, דבר המלמד שהעובר הוא חלק ממנה, עדיין ישנה אפשרות, אף לדעת חכמים, לשחטו בפני עצמו כאמור, ולהתירו באכילה.

ומשום כך אין קושיא על דברי רב חסדא.

כי סליק, כאשר עלה רבי זירא מבבל לארץ ישראל, אשכחיה מצאו רב אסי את רבי זירא, דיתיב שישב וקאמר ליה להא שמעתא, את המימרא זו ששנינו, שישנה שחיטה לבן פקועה אפילו לדעת חכמים, כיון שארבעה סימני שחיטה הכשירה בו התורה.

אמר ליה רב אסי: יישר! נכונה ויפה שמועה זו. וכן אמר רבי יוחנן, יישר!

ודנה הגמרא: האם מכלל זאת שאמר רבי יוחנן על דין זה שנכון הוא, יש ללמוד מכך, דפליג עליה שחלוק רבי שמעון בן לקיש על כך, והוא סובר שאין אפשרות לשחוט ולהתיר בן פקועה של טריפה באכילה?

ודוחה הגמרא: משהא הוה שהי ליה. מנהג היה לריש לקיש שכאשר היה רבי יוחנן אומר שמועה שלא היה ריש לקיש מודה לו בה, היה שוהה שעה או שתים קודם שיחלוק על רבי יוחנן, שמא יחזור בה מעצמו. וכיון ששהה, שתיק ליה ולא מיהר ריש לקיש לחלוק עליו. ובתוך שהייה זו, יצא רב אסי ולא הספיק לשמוע אם אכן חולק רבי שמעון בן לקיש בדבר זה או לא.

ואיכא דאמרי, יש אומרים כי הטעם ששתק ריש לקיש בדבר זה, הוא משום שמשתא הוה שתי ששותה היה מים, ולכן, שתיק ליה, שתק מחמת שתייתו ^[315] ולא ענה על דברי רבי יוחנן. ומתוך כך יצא רב אסי מבית המדרש ולא הספיק לשמוע את רבי שמעון בן לקיש.

שנינו במשנתנו: רבי שמעון שזורי אומר, אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה, שחיטת אמו מטהרתו:

מקשה הגמרא: הרי דברי רבי שמעון שזורי, היינו דברי תנא קמא!? כלומר, חכמים שבמשנה החולקים על רבי מאיר, וסוברים שאף בן ט' חי שחיטת אמו מטהרתו. ומה מוסיף רבי שמעון שזורי על דבריהם?

אמר רב כהנא: ולד שיצא והפריס, עמד ^[316] על פרסותיו על גבי קרקע, איכא בינייהו. זהו החילוק שבין שיטת חכמים לרבי שמעון שזורי. ^[317]

שלדעת חכמים אין לעובר היתר אלא בשעה שהוא במעי אמו. אך אם עמד על רגליו, טעון שחיטה. [ושחיטה זו מדרבנן היא.

שלא יבואו להחליף בינו לבין בהמה רגילה החייבת בשחיטה ^[318]].

ואילו לרבי שמעון שזורי, בכל מצב פטור בן פקועה משחיטה. וכדבריו במשנה "אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה, שחיטת אמו מטהרתו".

אמר רב משרשיא: לדברי האומר [חנניא, לקמן עח ב], חוששין לזרע האב, שבן של בהמה וחיה מתייחס אחר אביו, בן פקועה הבא על בהמה "מעלייתא", בהמה רגילה החייבת בשחיטה, הולד הנולד משניהם, אין לו תקנה. ^[319] לפי שדנים אותו כאילו אין בו אלא סימן אחד הראוי לשחיטה. שהרי מצד אביו, כשחוט הוא. ורק מצד אמו הוא ראוי לשחיטה. והתורה לא התירה בהמה לאכילה, אלא בשחיטת שני סימנים! ואף שלכאורה, אם נצרף את שני הסמנים הללו, את הסימן הבא לו מצד אביו שנידון כשחוט, ואת הסימן מצד אמו החייב בשחיטה, הרי כאשר ישחוט הסימן השני, נמצאו שני סימניו שחוטים [הן מצד אביו שנידון כשחוט משעה שנולד בן הפקועה, והן סימן זה שנשחט עכשיו], אין הצירוף הזה מועיל. לפי שהיתה שהייה ארוכה מאד בין שחיטת שני הסימנים. שהרי אם נסתמך על חלות השחיטה שיש בסימן הבא לו מצד אביו, שנחשב כשחוט משעת עיבורו של אביו, ונצרף לזה את השחיטה של עכשיו, אין לך שהייה ^[320] גדולה מזו בהמתנה שבין שחיטת שני הסימנים!

ולדעת רב משרשיא, לא הכשירה התורה בעובר זה ד' סימנים כמסקנת האמוראים לעיל בעמוד א. וכיון שסימן האב הבן פקועה נידון כשחוט כבר, שוב אין מועילה בו שחיטה. ^[321]

אמר אביי: הכל, אף תנא קמא [חכמים במשנתנו] החולק על רבי שמעון שזורי וסובר שבן פקועה שהפריס ועמד על גבי קרקע, מתחייב בשחיטה משום מראית עין, מודים בדינו של עובר קלוט [שפרסותיו קלוטות ושלמות ואינם שסועות כשאר בהמה טהורה] שהוא בן פקועה - שמותר בשחיטת אמו.

מאי טעמא? כל מלתא דתמיהא, כל דבר תמוה ונדיר כגון זה העובר קלוט שנוצר לבהמה שפרסותיה שסועות, מידכר דכירי לה אינשי, נותנים בני אדם לב אליו, וזוכרים היאך נוצר ^[322] שבן פקועה הוא וממילא אפשר להתירו אף בלא שחיטה, ואין לחשוש שמא יטעו ויבואו להתיר אף בהמה רגילה. ^[323]

איכא דאמרי: אמר אביי, הכל מודים בעובר קלוט בן בהמה קלוטה, וקלוט זה המדובר כאן, הוא בן פקועה, שנפקעה אמו בשחיטה, ^[324] ונמצא עובר זה בתוכה, שמותר העובר אף בלא שחיטה.

מאי טעמא? תרי תמיהי, שני דברים מתמיהים [נדירים] שעובר זה עובר טהור ובכל אופן יש בו סימן טומאה, וכן אמו, שאף היא קלוטה, רק צירוף של שתי תמיהות כגון אלו, מידכר דכירי אינשי, זוכרים אותם בני אדם.

אמר זעירי, אמר רבי חנינא: הלכה כרבי שמעון שזורי, שאף עובר שעמד על הארץ ניתר בשחיטת אמו ואינו צריך שחיטה לעצמו.

וכן היה רבי שמעון שזורי מתיר בבנו של בן הפקועה, וכן בבן בנו, עד סוף כל הדורות וכולם מותרים אף בלא שחיטה.

רבי יוחנן אמר: הוא בן הפקועה מותר, ובנו אסור! ^[325] אדא בר חבו הוה ליה היה לו בן פקועה, דנפל דובא זאב עליה, ודינו טריפה כדין ה'דרוסה'. ^[326] אתא לקמיה בא לפני דרב אשי, אמר ליה רב אשי, זיל לך שחטיה ושחטהו! וכדעת חכמים ^[327] הסוברים כיון שהפריס ועמד על גבי קרקע, יש לשחטו. ^[328]

אמר ליה אדא בר חבו, האמר זעירי, אמר רבי חנינא - הלכה כרבי שמעון שזורי.

וכפי שמביא בשמו "וכן היה רבי שמעון שזורי מתיר בבנו ובבן בנו - עד סוף כל הדורות"!

ואפילו רבי יוחנן לא קאמר להתיר עד סוף כל הדורות, אלא רק בבנו. אבל איהו, את בן הפקועה עצמו, לא אמר ליה שצריך שחיטה כלל, אפילו אם הפריס ועמד על גבי קרקע?!

אמר ליה רב אשי: רבי יוחנן עצמו סבור שהלכה כחכמים. וכיון שהפריס על גבי קרקע, חייב שחיטה מדרבנן.

ומה שאמר כאן רבי יוחנן שהוא עצמו מותר ולא בנו, יש ליישב, שרבי יוחנן אמר את דבריו אלו, רק לדברי רבי שמעון שזורי קאמר. והוא אכן סבור שהלכה כחכמים, ואם הפריס על גבי קרקע חייב שחיטה.

הקשה לו אדא בן חבו: והאמר רבין בר חנינא, אמר עולא, אמר רבי חנינא - הלכה כרבי שמעון שזורי! ולא עוד, אלא כל מקום ששנה רבי שמעון שזורי במשנתנו - הלכה כמותו!? ואיך יתכן לומר שרבי יוחנן פוסק הלכה כחכמים ולא כרבי שמעון שזורי?

אמר ליה רב אשי: אנא, אני, לדעתי, כי הא סבירא לי, סובר כדברים אלו להלן:

דאמר רבי יונתן, הלכה כרבי שמעון שזורי, ב"מסוכן", וב"תרומת מעשר של דמאי" [להלן תפרש הגמרא מהם הלכות אלו], אך בשאר דברים אין הכרח שהלכה כמותו.

ומפרשת הגמרא: מסוכן מהו? - דתנן: בראשונה בתחילה היו אומרים, כי היוצא ליהרג בקולר. ואמר: כתבו גט לאשתי, הרי אלו השומעין אותו יכתבו גט ויתנו לאשתו. ואף שהוא ציוה רק על הכתיבה ולא עשאם שליח לנתינה, אומדין דעתו שנתכוין אף לעשותם שליח לנתינה. ומה שלא אמר זאת מפורשות, הו משום שהיה בהול על נפשו שהרי יוצא להריגה.

חזרו בשנית לומר, כי אף המפרש היוצא לים וכן היוצא בשיירא, שאמר כתבו גט לאשתי, עושין כן ונותנים לה. שאף אלו טרודים הם, ומחמת טירדם לא ציוו על הנתינה.

רבי שמעון שזורי אומר: אף החולה המסוכן שציוה על הכתיבה עושין כדברו ונותנים לה.

זהו שהובא לעיל בשם רבי יונתן, שהלכה כרבי שמעון שזורי ב"מסוכן".

ממשיכה הגמרא ומפרשת: תרומת מעשר של דמאי, מהי?

דתנן: תרומת מעשר של דמאי כלומר שעשרוה מן הדמאי [פירות שנלקחו מעם הארץ החשוד על המעשרות, והרי הם בספק אם מעושרין אם לאו], אם אירע שחזרה תרומת המעשר למקומה, ונתערבה עם הפירות המתוקנים אשר יצאו כבר מתורת "דמאי", ואם כן, לפנינו תערובת של חולין עם תרומת מעשר [ותרומת מעשר אינה בטילה ברוב רגיל, אלא רק ברוב שיש בו פי מאה ממנה. ואילו כאן, אין רוב של מאה כנגד התרומה, ואין התרומה בטילה בו. ולכן הפסד גדול הוא לאסור את כל התערובת משום תרומה זו שנתערבה כאן].

רבי שמעון שזורי אומר: דינה של תערובת זו, כי אף בחול [ולא רק בשבת שאז יש להקל משום כבוד השבת, ולסמוך על עם הארץ באם יאמר שאכן עישר פירות אלו ^[329]] שואלו את עם הארץ על פירות אלו שנתקבלו מידו האם עישרם, ובאם אומר לו שעישרם, סומך עליו, ואוכלו, את תערובת זו על פיו. משום שהפסד מרובה הוא. לפי שפירות אלו, אין להן תקנה אחרת, כי לא יועיל אם יעשרם בשנית, שהרי החשש הוא על כל פרי ופרי שמא מן תרומת המעשר הקודם הוא. וכיון שאין לפירות תקנה, מותרים בין בשבת ובין בחול על פי השאלה ששואלים את העם הארץ! ^[330]

ואם מת טהור מלטמא במשא כרבנן. כלומר דעובר ירך אמו הוא וכשם דשחיטת טרפה מטהרתה מידי נבלה כך מטהר את העובר מידי נבלה:

הא לא קשיא ר' חייא אם כבר מצאו מת קאמר. אם כבר מצאו מת מעיקרא דהוא לדברי הכל עובר ירך אמו כדחזינן במתני' מצא בה בן ט' מת קורעו ומוציא את דמו אלא לדידך קשיא לדידך דאמרת השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה כר"מ ואם מצאו חי ואח"כ מת טהור מלטמא במשא דעובר ירך אמו הוא כרבנן:

לדידי נמי לא קשיא. כלומר כולה^א)דברי רבינו צריך ביאור דלר"מ האיך מטהרו שחיטת אמו מידי נבלה וצ"ע. כר"מ ומה דאמרי' אם מת טהור מלטמא במשא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא אם שחט העובר מותר באכילה ואם לא שחט העובר ושחט את אמו הועיל לו שחיטת אמו לטהרו מידי נבלה:

דיתיב וקאמר לה. להא שמעתא דרב חסדא:

איכא דאמרי מישהא הוה שהי ליה ריש לקיש לר' יוחנן ושתיק ליה עד דגמר טענתיה והדר פליג עילויה והוא נפק לברא קודם שיגמור דבריו ר' אסי ואיכא דאמר מישתא הוה שתי ריש לקיש כי אמר ר' יוחנן להא שמעתא וקודם שיגמור לשתות נפק ר' אסי:

הפריס ע"ג קרקע איכא בינייהו. כלומר לת"ק מצא בו בן ט' חי שחיטת אמו מטהרתו ובלבד שלא יפריס ע"ג קרקע ולר"ש שזורי אפי' בן ה' שנים:

הכל מודים בקלוט בן פקועה לר"ש שזורי שמותר בלא שחיטה. אפי' בן ה' שנים תרי תמיהי מידכר דכירי אינשי דקלוט ובן פקועה הוא ולא גזרינן דאי שרינן הא בלא שחיטה שרינן נמי דלא יהא בן פקועה. דתרי תמיהי מידכר דכירי אינשי:

מתיר בבנו בלא שחיטה:

ר' יוחנן לדברי ר"ש שזורי קאמר. כלומר אנא לא סבירא לי דלא הוא ולא בנו יהא מותר (ובנו) [אלא דאף לר"ש שזורי בנו] אסור:

אף המפרש בים. אף המסוכן שיש לו סכנה:

תרומת מעשר של דמאי. א"צ להפריש אלא תרומת מעשר אבל תרומה גדולה דחייב מיתה ובה היו מחמירין א"צ להפריש והכי קאמר תרומת מעשר שהפרישה מדמאי ונתערבה אח"כ לדמאי לא מיבעיא בשבת דיום עונג הוא כיון דאין רשאין לישב בתענית דשואלו לע"ה שקנה ממנו הדמאי הפרשת ממנו תרומת מעשר ואוכלו בשבת על פיו אלא אפי' בחול נמי שואלו ואוכלו על פיו:

לדברי האומר חוששי' לזרע האב בן פקוע וכו'. פירש"י ז"ל דלית ליה לרב משרשי' הא דאמרי' לעיל ד' סי' אכשר בה רחמנ' וא"כ אין הלכה כרב משרשיא ואע"ג דאקשי' מינה לעיל בריש פירקין משום דלאוקמה לדברי ר' ירמיה אליבא דברי הכל מהדרינן ומצינו הרבה בתלמוד שמק' ממימרא שאינה הלכה.
אבל בתוס' דקדקו עליו מההיא סוגיא דבריש פרקין דמשמע דבר פשוט דאבר היוצא אסור לעולם ואינו ניתר בשחיטת עצמו ואמאי נימא ד' סי' אכשר ביה רחמנ' דאמו לגופו ודעצמו לאותו אבר היוצא (וליכא) [איכא] למימר כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר כיון שיש שחיטה בגופו אלא ד' סי' אכשר רחמנ' בטרפה שאין שחיטתו מתרת באכילה הא בכשרה בשר' בדיקולא היא.
אבל גדולי המורים מהגאונים ז"ל אמרו שהלכה אין חוששין לזרע האב כלל ולדבריהם אין חוששין לרב משרשיא.

וההיא בן פקועה דנפל עליה דובא. משמע שטרפו, ולפי' הוצרך לבא לקמיה דרב אשי למהר לשוחטו וכן פירש"י ז"ל הזאב טרפו ולא היה יכול לחיות ואעפ"כ התירוהו בשחי' לפי שאינו טעון שחי' אלא מפני מראית העין ואין סי' טרפה אוסרין אותו כלל שאין לחוש בסימני טרפה מפני מראית העין שאין הרואה יודע בו שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו ועוד דלא שכיח (אי לא) [ולא] גזור בה רבנן.
אבל בחלבו הורה רבינו הגדול ז"ל שהוא אסור שכיון שהפריס ע"ג קרקע משום דמיחלף בחלב אחר וכ"כ בה"ג הפריס ע"ג קרקע בעי שחיטה ונקורי בשרא ובקלוט בן פקועה שאינו טעון שחיטה חלבו מותר משום דמדכר דכירי לה אינשי אלא שרבינו הגדול ז"ל לא כתבה לדאביי ושמא הוא מן הדברים שהשמיט מפני שאינם נמצאים פעם אחת בשמיטה.

תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה. פירש רש"י ז"ל הואיל ואין כאן תקנה הקלו לו לסמוך על עם הארץ ואוכלו על פיו והא דנקט אף בחול משום דקתני רישא הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן דמאי בשבת שואלו דמשום כבוד שבת התירו לו לסמוך עליו אם אמר עשרתיו ואוכלו על פיו ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר ובירושלמ' אמרו שם כשם שאימת שבת עליו כך אימת דימוע עליו פי' לפי שרואה שהשבת קובעת למעשר והוא סבור [דאסור] לאכול טבל בשבת יותר מבחול ולא משקר ליה ורבי שמעון שזורי סבר אימת דימוע עליו אפילו בחול לפי שאסור לאכול ממנו אפילו עראי לפיכך מודיעו שנדמע ואוכל על פיו.
ויש שמקשים על פירש"י ז"ל, הא תנן המזמן חברו לאכול עמו והוא אינו מאמינו על המעשרות בשבת שואל ואוכל על פיו אלמא לאו משום כבוד שבת הוא ולאו מילתא הוא שאם היה צריך לזימונו שלא היה לו צרכי סעודה מאי איכא למימר ולא פלוג רבנן.
ובירוש' (דמאי ד,א) נמי איכא דאמרי מפני כבוד השבת כדברי רש"י ז"ל וה"ג התם חברייא אמר בשם ר' חנינא מפני כבוד השבת התירו ומקשי' שאם מפני כבוד השבת ל"ל שואלו ומתרץ ע"י עילה א"ר ביבי בשם ר' חנינא אימת שבת עליו והוא אומר אמת תני שואלו בחול לא יאכל בשבת מ"ד אימת שבת עליו ניחא מ"ד מפני כבוד השבת אפי' שואלו בחול יאכל בשבת.

מתקיף ליה רבא טעון שחיטה כמאן כר' מאיר. קשיא לי והא רבא בעצמו הוא דאמר לעיל בסמוך אף לדברי המתיר מותר ד' סימנים אית ליה להאי, ויש לומר דרבה גרס הכא ולא גריס רבא, אלא שבכל הספרים מצאתי כאן וכאן רבא, ע"כ נ"ל דרבא לישנא דטעון שחיטה הוא דקא קשיא ליה, דאי להתירו באכילה בשחיטת עצמו ואף על פי (שהתנו) [שאהנו] לו סימני האם כשנמצאת כשירה, הוה ליה למימר מותר בשחיטת עצמו כדרך שאמר רבא אף לדברי המתיר מותר, ורבי אמי נמי דאמר לדברי האוסר מותר, אבל לשון טעון משמע לעולם טעון הוא שחיטת עצמו כר' מאיר, ואהדר ליה אם כן תקשי לך נמי הא דתניא רבי חייא דאיהו נמי טעון קאמר, ואמר ליה רבא דטעון דר"ח לישנא דוקא הוא וכר' מאיר, ואי משום דאינו מטמא במשא דקאמר אם כבר מת קאמר, וא"ל אף לדידי לא קשיא דלא טעון ממש קאמינא כלומר שכל בן תשעה טעון שחיטה ואינו ניתר בשחיטת האם כרבי מאיר, אלא לומר שאין סימני האם מועילין בשנמצאת טריפה, וחדא דאית ביה תרתי אמינא, חדא ללמד שאין שחיטת האם מועילה לו אף על פי ששחיטה שאינה ראויה בעלמא שמה שחיטה, ועוד שסימני עצמו מועילין לו (ב)[ד]ארבעה סימנין אית ליה להאי, כן נ"ל.

וליטעמך הא דתני רבי חייא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וכו'. תימה מאחר שהיה יודע רב חסדא הא דתני רבי חייא, למה עשאה מימרא בפני עצמה ואמרה משמיה דנפשיה, הוה ליה לאתויי הא דתני רבי חייא ולמפסק כוותיה. ומסתברא דבהא דרבי חייא גר' השוחט את הבהמה, וכן היא בפירושו ר"ח ז"ל, והיינו דאיצטריך רב חסדא לאשמועינן הא דתני רבי חייא לאו בהמה מעלייתא קאמר אלא טריפה, ומשום הכי נקט לה כלישנא ממש דתני רבי חייא טעון שחיטה ואינו מטמא במשא כלישנא דרבי חייא, ובהא ניחא לי דהא דרבא דאוקמה לדתני רבי חייא כרבי מאיר, דאי גרס טריפה בדר'חייא, היאך אפשר להעמיד (דרבי) [כרבי] מאיר דאם כן למה ליה טריפה דנקט הוה ליה למימר השוחט את הבהמה כלישנא דמתניתין, ומאי רבותא דטריפה לר' מאיר. והא דתני ר' חייא טעון שחיטה, לומר דאין שחיטת אמו טריפה מתרת באכילה, דאף על גב דקיימא לן דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כדאיתא לקמן (חולין פה, א), וכסתמא דפרק אותו ואת בנו (חולין עח, א), אפילו הכי כיון דשחיטת האם לא מהני לגופה להתירא, לא תהני לעובר להתירו באכילה, ולפיכך תני טעון שחיטה לומר שאינו ניתר אלא בשחיטת עצמו כמ"ש.

אמר לדידי נמי לא קשיא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא. והכי הילכתא, דהא רב חסדא ורבא ורבי אסי ורבי יוחנן כולהו הכי סבירא להו, ורבי אמי דאמר לדברי המתיר אסור לא קיימא לן כותיה ולא חיישינן לה כלל.

אמר רב משרשיא בן פקוע דאזל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה. פירש רש״י ז״ל דהוה ליה כמי שאין לו סימן אחד [אלא] מצד אמו, והסימן (האחד) [האחר] אין שחיטה נוהגת בו והרי הוא כשחוט ועומד, ואין לך בהמה נתרת בסימן אחד, ואין סימן זה האחרון מצטרף לראשון שאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד, ורב משרשיא לית ליה הא דמיתניא לעיל דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, והקשו עליו בתוספות דאין לשון פירושו מחוור דמה שכתב דאין בהמה ניתרת בסימן אחד, אינו מתיישב, דאפילו היתה ניתרת בסי' א' אין לו סימן א', דכל אחד מן הסימנין נחשבים כאלו מחציתן שחוטין ואין כאן רוב סימן שאינו שחוט שיהא ראוי לשחיטה, ואפילו לא היתה שהייה פוסלת בו כלל לא היה שייך להתיר בזה, לפי שחצי הגוף הרי הוא כבשר, וחציו מצד האם אינו שחוט כלל, ואין שחיטה שייכא ביה לפי שאין (לסימנין) [לו סימנין]. ואפילו מאן דאמר ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא, מודה בהא דלא אמרו אלא בטריפה לפי שאין סימני העובר נחשבין שחוטין כלל, כיון שנמצאת האם טריפה, אבל כאן הרי חצים נחשבים שחוטים לגמרי, ואם כן היאך תהא הבהמה ניתרת בסימנין שאנו רואין כאלו נשחטו כבר. ותדע דגבי עובר שהוציא ידו בריש פירקין (חולין סט, א) גבי בעיין דאיבעיא לן מהו לחוש לזרעו, משמע דאבר היוצא אין לו תקנה אפילו בשחיטת הבן פקוע, דכיון שהועילה לו שחיטת אמו להתיר את כולו חוץ מאותו אבר היוצא, שוב אין סימנין ראוין להתיר האבר היוצא, דכשחוטין ועומדין הן נחשבין, ולפי דברי רבינו שלמה ז״ל אתיא ההיא סוגיא, דלא כמאן דאמר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא, ולדידי נמי קשיא דהא בברייתא תניא לפי שמצינו במעשר שני וביכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין יכול אף זה כן תלמוד לומר טריפה, ואמרינן מאי תלמודא ואמר רבה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לו היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לו היתר, אלמא כטרפה משוינן לה שאין לה היתר לעולם, ומשמע אפילו בשחיטה עצמו כיון שניתר חציו בשחיטת אמו, אלא הכא כפשטה מפרשינן לה בן פקועה דאזל אבהמה מעלייתא הולד אין לו תקנה דחצי סימנין נחשבין כשחוטין גמורין ושוב אינו ניתר לכולי עלמא בחצי סימניו.

אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה שמותר. כלומר אפילו תנא קמא דר' שמעון ואף על פי שהפריס על גבי קרקע מאי טעמא כל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי, ועל ידי שיתמהו על קליטתו יזכר שהוא בן פקועה ולא אתו לאיחלופי, ואפילו רבנן דמצריכי שחיטה לבן פקועה שהפריס על גבי קרקע משום מראית הענין, הכא מודה דשרי בלא שחיטה.

מקצת ספרים יש שכתוב בהם: איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר מאי טעמא כל תרי תמיהא מדכר דכירי לה אינשי. וכן היא בפירושי רבינו שלמה ז"ל והוא מפרש לה שאותו קלוט הוא בן פקועה ואמו היתה קלוטה, ומאן מודים נמי חכמים ור' שמעון שזורי, ומשמע לפי גירסא זו דדוקא בקלוט בן קלוט והוא בן פקועה שרו רבנן, הא בקלוט בן פקועה דליכא אלא חדא תמיהא לא שריא, ומיהו לענין פסק הלכה אפשר דכלישנא קמא עבדי דבדרבנן הולכין אחר המיקל. וצריך עיון לדברי הגאונים ז"ל שפוסקין לעולם כאיכא דאמרי, דשמא אף בזו אף על גב דשל סופרים היא נקטינן כאיכא דאמרי ולחומרא. אבל הר"ז ז"ל לא גריס איכא דאמרי אלא אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוט בן פקועה שהוא מותר, וכן נמצא במקצת הנוסחאות, ופירוש דהכל מודים דבקמייתא דאביי היינו ר' שמעון שזורי ורבנן ולענין קלוט בן פקועה עצמו שהפריס על גבי קרקע מותר, דכל מילתא דתמיהא מדכר דכירי לה אינשי, ואם הוא עצמו אינו בן פקועה אלא שהוא קלוט שנולד מקלוטה ואמו של קלוטה היתה בת פקועה הכל מודים בו שהוא מותר, כל תרי תמיהא דכירי לה אינשי, ומאן מודים רבי יוחנן דאמר הוא ובנו אסור הכא מודה דאפילו בנו מותר הואיל ואיכא תרי תמיהי, ואפילו לרבנן דאמרי בשהפריס על גבי קרקע שהוא טעון שחיטה ועוד שהוא עצמו אינו בן פקועה כיון דאיכא תריתמיהי שרי. ולדבריו ז"ל בבן פקועה ממש שהוא קלוט אפילו רבנן מודו דשרי. ובן בנה של פקועה, אף על פי שנולד כדרך הנולדים, אם הוא קלוט ואמו קלוטה ובת פקועה דאיכא תרי תמיהי, לכולי עלמא נמי שרי.

וההוא בן פקועה דהוה לאדא בר חבו דנפל עליה דובא. פירש רש"י ז"ל שטרפו שלא היה יכול עוד לחיות, ואף על פי כן התירו לו רב אשי בשחיטה, לפי שעיקר מה שהצריכוהו חכמים שחיטה אינו אלא משום מראית העין דאיכא לאיחלופי בבהמה מעליא, אבל סימני טריפה אין אוסרין אותו כלל, שאין לחוש לסימני טריפה משום מראית העין, שאין הרואה אותו יודע שנטרף והבא לימלך מלמדין אותו, וכן נראה עיקר, מדאיצטריך למימר דנפל עליה דובא ואם לא נתכוין בעל הגמרא להשמיענו בזה אלא חלוקתן לענין שחיטה, כלומר אם הלכה כרבי שמעון שזורי אוכ רבנן, למה הוצרך לומר דנפל עליה דובא, מאי נפקא מינה. ולענין הלכות שחיטה, גם כן נראה דאינו שייך, דאפילו החליד או דרס מותר כענין שאמרו לענין טריפה כך אמרו לענין דרס והחליד שאין הרואה יודע שדרס או שהחליד, והבא לימלך מלמדין אותו וצריך עיון. ולענין חלבו, הורה הרב אלפסי ז"ל שהוא אסור, מכיון שהפריס על גבי קרקע, משום דמיחלף בחלב אחר, וכן כתב בהלכות גדולות הפריס על גבי קרקע בעי שחיטה ונקורי בשרא, והרב רבינו משה בר נחמן ז"ל כתב בקלוט בן פקועה מכיון שהוא מותר בלא שחיטה חלבו נמי מותר (ד)משום דמדכר דכירי ליה אינשי.

שחט את הבהמה ויצא ממנה בן תשעה חי אע"פ שאינו טעון שחיטה מן הדין חייב הוא במתנות ר"ל זרוע לחיים וקיבה ואם מת בלא שחיטה טהור מלטמא כנבלה ששחיטת אמו מטהרתו וכן הדין אף בשוחט את הטרפה ולא עוד אלא שיש גורסין בה השוחט את הטרפה ר"ל שהם גורסים אמר רב חסדא השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה ואם מת טהור מלטמא במשא אלא שיש להקשות בה היאך הקשה לו רבא טעון שחיטה כמאן כר' מאיר כלומר דלרבנן לא מהני ליה שחיטה דכשחוט ועומד הוא וכמו שאמרו למעלה השוחט את הטרפה ומצא בה בן תשעה חי לדברי האוסר מתיר לדברי המתיר אוסר והלא רבא הוא דאמר אף לדברי (האוסר) [המתיר] מתיר ומשום דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא אלא שהעקר לגרוס בה תחלה השוחט את הבהמה וכן בר' חייא והיינו דאקשי טעון שחיטה כמאן כר' מאיר כו' ואמר ליה ולטעמיך הא דתני ר' חייא כו' והשיבו הא לא קשיא דאפשר דר' חייא הלה אליבא דר' מאיר תני לה והא דאמר שאם מת טהור מלטמא במשא בשמצאו מת אבל לא במצאו חי אלא לדידך אי הכי קאמרת הוה לך לפרושי ותירץ לדידי נמי לא קשיא ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא כלומר שאם בא לשחטו שחיטה היא אף לרבנן והוא הדין לטרפה ולא עוד אלא שאף הגורסים בה הבהמה קצתם מפרשים דכי אסקה מיהא הכי קאמר ארבעה סימנין וכו' ובטרפה קאמינא ואליבא דרבנן ולטעמא דידך דאף לדברי המתיר מותר ולמדת שלענין פסק מיהא הן בשל רב חסדא הן בשל ר' חייא אף בשל טרפה כן וברוב ספרים גורסים כן בשניהם ר"ל השוחט את הטרפה ולענין הקושיא הם מתרצים דהא דאמר רבא ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא בתר דשמעה מרב חסדא אמרה:

כבר ביארנו על בן תשעה שיצא חי והפריס על גבי קרקע ר"ל שהילך בפרסות על גבי קרקע שטעון שחיטה מדברי סופרים היה בן פקועה זה קלוט הואיל ויש בו איזה דבר מחדש מותר בלא שחיטה אף מדברי סופרים והוא הדין שחלבו מותר שזו תלויה בזו לשטתנו כמו שכתבנו כל כיוצא בזה אין אדם טועה בו שמתוך חדושו מדברים עליו ושומעים כל הנאמר עליו ואין טועין בו באחר וזהו שאמרו אמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקועה כלומר אע"ג דהפריס על גבי קרקע דשארי מאי טעמא כל מילתא דתמיהא מידכר דכירי אינשי ומ"מ יש ספרים שגורסים אחריה איכא דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה דשארי מאי טעמא כל תרי תימהי מידכר דכירי אינשי ולפי לשון זה דוקא שהוא קלוט ואמו היתה קלוטה ושהוא עם כל זה בן פקועה דאיכא תרי תימהי קלוט ובן קלוטה דאלו כשהוא בן פקועה לאו תימהא חשיב לה ומתוך כך יש פוסקים כלשון זה האחרון ואין מתירין בקלוט בן פקועה אחר שהפריס אא"כ הוא בן פקועה קלוט ובן קלוטה אלא דמסתברא דהילכתא כלישנא קמא דהואיל ואף בלאו שום תימהא אינה אלא מפני מראית העין בחדא תימהא שרי:

ומגדולי הראשונים אין גורסין בה איכא דאמרי אלא ואמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר ואינו חוזר על הראשונה שכלם מודים בראשון ר"ל שאם בן פקועה זה קלוט מותר דכל מילתא דתמיהא דכירי לה אינשי ואין על זו לשון אחר כלל והכל מודים שבזו פירושו דרבנן מודו בה לר' שמעון בן שזורי והלשון האחר הוא חוזר לר' שמעון בן שזורי שנחלקו לדעתו זעירי ור' יוחנן שזעירי אמר עליו שהתיר בבנו של פקועה ובבן בנו עד סוף כל הדורות ור' יוחנן אמר עליו שלא התיר אלא בו אבל בבנו אסור ואמר אביי שהכל מודים לדעתו ר"ל אף ר' יוחנן שאם היתה הזקנה בן פקועה ובתה קלוטה ובן הבת קלוט שמותר לדעת בן שזורי הואיל ואיכא תרי תימהי שהוא קלוט ואמו קלוטה ואע"פ שלדעת זה לא היה לו לאמרה אלא לאחר אותו המחלוקת הואיל והזכיר את הראשונה לאביי סמכה לו ואין מוקדם ומאוחר ולא עוד אלא שהם פוסקים בה שאף רבנן הודו בה אלא שזו ודאי אינה נראית לי כלל לאסור את הזקנה ובתה ולהתיר בן הבת אלא ודאי עיקר הדברים כנוסח ראשון וכן גורסין בה גדולי הרבנים וגדולי המפרשים אלא שגדולי המפרשים פוסקים ללישנא בתרא להצריך בו שנים דברים מחדשים אף כשהוא עצמו בן פקועה ומ"מ נראה כדעת ראשון הואיל ואין בו איסור אלא ממראית העין ולא עוד אלא שקצת מפרשים פוסקים כר' שמעון בן שזורי כזעירי בשם ר' חנינא ואף גדולי ספרד שמענו מזמנים קדומים שעשו בה מעשה בכנופיא דרך חדוש אלא שאין ראוי לפסוק כיחיד במקום רבים וכל שכן במקום שהטעות מצויה:

כבר ביארנו שבן פקועה הבא על בהמה מעליתא לדברי האומר חוששין לזרע האב הולד אין לו תקנה אפי' לדעת שארבעה סימנין התירה בו תורה מפני שחציין של סימנין נידונין כשחוטין והוא שאמרו אמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעליתא הולד אין לו תקנה ובאמת שגדולי הרבנים פירשו הטעם דהוה ליה כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו והאחר כשחוט שהרי אין שחיטה נוהגת בו ואין לך בהמה ניתרת בסימן אחד ואין השני מצטרף לראשון שהרי הראשון נשחט משנולד ואין לך שהייה גדולה מזו ופירשו בה שרב משרשיא אינו סובר זו שאמרו ארבעה סימנין אכשר בה רחמנא שאלו כן הרי הוא בר שחיטה ומ"מ בתוספות מתמיהים עליהם שבהמה זו אף סימן אחד אין לה שלא אמרו ארבעה סימנין אית ליה אלא בשלא הועילוהו סימני האם כגון שוחט את הטרפה ובדומה לזה שאין סימני העובר נחשבים כשחוטים הואיל ונמצא האם טרפה אבל כל שהוא ניתר בשחיטת אמו הרי חצי סימניו נחשבים כשחוטים לגמרי והיאך היא ניתרת בסימנין שאנו רואים אותם כשחוטים אלא ודאי רב משרשיא אף לדעת שכתבנו ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא אמרה וראיה לדבר מה ששאלו למעלה בעובר שהוציא את ידו מהו לגמע חלבו משמע דאבר היוצא אין לו תקנה לעולם וכן אמרו למעלה לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שיצאו חוץ למחיצתם וחזרו למקומם מותרין יכול אף אבר היוצא כן ת"ל ובשר בשדה טרפה כטרפה מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף בשר כיון שיצא שוב אין לה היתר כלומר אף בשחיטת עצמו הואיל וניתר חציו בשחיטת אמו ואלו לדבריהם כל אלו באות שלא כהלכה ושלא כדעת האומר ארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא נאמרה מפני שחציין של סימנין כשחוטים כמו שכתבנו ואינו ניתר בחצי סימניה ובן פקועה הבא על בת פקועה הולד אינו טעון שחיטה מן הדין ויש אומרים כן עד סוף כל הדורות כל זמן שיהו המולידים פטורים מצד שניהם:

הואיל ואין בן פקועה טעון שחיטה מן הדין אלא מדברי סופרים אם נמצאת טרפה מותר הן בדריסה הן בשאר טרפויות שאינו אלא כבשר בעלמא והרבה גאונים אומרים כן אף בשהא או דרס או בנמצאת סכין פגומה ואף גדולי הדור נסכמים עמהם ולא יראה לי כן שכל שהוא בעצמה של שחיטה מתנבל הוא בה אלא שהם אומרים שנתנבלה בשחיטה מותרת שהנבול בשחיטה כטרפות הוא ואין בו משום מראית העין ומותר הא אם מתה מאליה ודאי אסורה שלא אמרו בה אלא שטהורה מטומאת נבלה ומ"מ יש חולקים לאסור אף בטרפות וכשאנו משיבין עליהם ממה שנאמר כאן באדא בר חבו דהוה ליה בן פקועה ונפל דובא עליה ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה הם מפרשים בה זיל שחטיה ובדקיה או שמא בהמה גסה היתה ואין לזאב בה דריסה כמו שהתבאר ואין הדברים נראין שאם כן לא היתה ההוראה בכאן אלא להטעינו שחיטה ואם כן מה הוצרך להזכיר לנו דנפל עליה דובא לימא ההוא בן פקועה דהוה בן פלוני ואתא לקמיה דרב אשי ואמר ליה זיל שחטיה אלא ודאי עקר אשמעתיה משום דרוסה הוא ואע"ג דמ"מ ראיה אין כאן דשמא מעשה שהיה כך היה מ"מ הדברים נראין אלא שבחיבורי רבותינו שבצרפת מצריכים בה שיהא הטרפות דבר שאינו נראה לכל שאם כן חוששין למראית העין וכתחלתו כך סופו ויפה אמרו ולהם שומעין:

כבר התבאר בפרק שני שהבריא שאמר כתבו גט לאשתי כותבין אבל אין נותנין עד שיאמר להם תנו אבל המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא למדברות או המסוכן שקפץ עליו החולי שלשה ימים הואיל ואמר כתבו כותבין ונותנין מתוך שהוא בהול אינו זכור לומר תנו אלא שכך הוא בדעתו ועיקר הדבר במסכת גיטין:

כבר ידעת על תבואה של עם הארץ שהיא דמאי וצריך להפריש ממנה תרומת מעשר כמו שביארנו בפרק ראשון לקח פירות מעם הארץ ושכח לעשרן ונכנסה שבת שואלו ואם אמר לו מעושרין הן אוכל על פיו בשבת שאימת שבת על עם הארץ ואינו סומך עליו בחול ראינוהו לעם הארץ שעשר מפירות הדמאי כדי להפיס דעת הלוקחים וראינו תרומת מעשרו שחזרה למקומה ואמר חזרתי והפרשתיה אפי' בחול סומך עליו שאימת דמוע עליהן כך כתבוה מגדולי המחברים ויראה מדבריהם שדמוע כיוצא בזה די לו בהפרשה אחרת שלא בהעלאת אחד ומאה (ומ"מ אפשר לפרשם בהעלאת ומאה) ומ"מ אפשר לפרשם בהעלאת אחד ומאה ויש שפירשו דבר זה שאם עשר הלוקח ונפלה למקומה ואין מאה להעלותה הואיל ואין כאן תקון שואלו ואם אמר לו שכבר עשרן אוכל על פיו אפי' בחול:

מה שאמרנו בזה שנפלה למקומה הוא על דעת האומר שתרומת דמאי במקומה מדמעת שלא במקומה אינה מדמעת ומ"מ הלכה שאף שלא במקומה מדמעת:

עם הארץ שהפריש לפנינו תרומת מעשר בתורת ודאי וחזרה למקומה אין כאן תיקון בהפרשה לדברי הכל ומ"מ אם נפלה במאה שכיוצא בה ואמר העליתיה באחד ומאה יראה שהוא נאמן שאימת דמוע עליו:

בתוס' בד"ה אף בחול שואלו כו' ואי אומר אמת אמאי לא יאכל מפני שאין שבת עליו בחימה כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה אמאי לא יאכל מאחר שאימת שבת עליו כו' עכ"ל ואין זה נכון להגיה כל הספרים בתוס' דהכא ופ' הקומץ ובפי' הר"ש במס' דמאי פ"ד אבל יש לקיים כל הספרים והוא תירוץ לקושייתו כמו בשאר הקושיות בזה אשר שם דמשנינן ליה וה"פ דאע"ג דביום השבת אנו אומרים דמאימת שבת אומר אמת מאחר שעבר השבת יש לנו לומר שזה האיש לא היה שבת עליו באימה ולא אמר אמת כיון דאפשר בתיקון לעשר אז במ"ש וכה"ג אמרינן דשואלו בחול לא יאכל בשבת למ"ד מפני כבוד שבת דלא אמרו אלא בשוגג כו' והיינו דמקודם שבת היה אפשר לתקן ולא תיקן הוה מזיד ודו"ק:

בגמ' וכן היה ר"ש שזורי מתיר בבנו ובן בנו וכו'. בספר המאור מפרש בנו ובן בנו של פקועה וגם כתב שבנו ובן בנו לאו דוקא אלא ר"ל בתו ובת בתו ע"ש:

בתוס' ד"ה בן פקועה הבא על בהמה וכו' ואפילו לא היתה השהייה פוסלת וכו' כיון דחצי הגוף וכו' לא נשחט. ר"ל דלא שייך צירוף אלא כשהתחיל לשחוט ושהה ואחר כך חזר וגמר אבל כאן איתו חצי הגוף של ולד הבא מכח אמו לא נשחט מעולם אפילו התחלת שחיטה ולכך אפילו לא היתה השהייה פוסלת אלא מצטרפת השחיטה אפילו הכי לא היה שייך הכא להתיר:

בא"ד ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין וכו'. ר"ל אותו מ"ד דאמר לעיל ד' סימנין אכשר ביה רחמנא הודה לסוגיא דריש פרקין ובו' דמשמע דאבר היוצא אין לו תקנה בשחיטה משום דהתם הוי כאילו כבר נשחט כו':

ד"ה דנפל עליה דובא וכו' בקונטרס פי' נמי כו'. ר"ל דלהכי פרש"י דלא היה יכול להיות לאשמועינן דבבהמה אחרת היתה נטרפת מחמת אותה הדריסה אלא משום שהיה בן פקועה לא אסיר לה אע"ג דסבר כרבנן דצריך שחיטה בהפריס על גבי קרקע:

בא"ד וכן נראה דלא על חנם השמיענו דנפל דובא עליה. ר"ל דאי לא אתא לאשמועינן אלא הא דאצרכיה שחיטה הכי הל"ל הוה ליה בן פקועה אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל שחטיה ולמה ליה לגמרא להזכיר דנפל עליה דובא:

ד"ה אף בחול וכו' דכיון שהופרש חמור בעיניו יותר וכו'. פי' משום דאינהו נמי תרומה חמירא בעיניהם וכיון שהופרש הוי ליה תרומת מעשר מפני שאימת שבת עליו פי' רבינו שמשון וכן בתוס' בגיטין מפני שחשבת קובעת למעשר והרמב"ם מפרש שם מפני שבשבת מורא שבת עליו לעשות שום עבירה ע"ש:

בא"ד ואי אימת שבת עליו וכו'. ואי אומר אמת אמאי לא יאכל מפני אחר שאין אימת שבת עליו כצ"ל ר"ל דדוקא בשבת שאי אפשר לתקן אין אנו סומכין על זה שמפני אימת שבת הוא אומר אמת אבל לאחר השבת שאפשר לתקן אין אנו סומכין ע"ז מפני שכבר אפשר שנמצא אחד מן העמי הארץ שאין לו אימת שבת ואינו אומר אמת ולכך כיון דאפשר לתקן לא יאכל במוצאי שבת עד שיתקן:

בא"ד ולמ"ד מפני כבוד שבת למה לי שואל ע"י עילה עולה כצ"ל. ופי' שהמקשה פריך כיון דמפני כבוד השבת הוא מתיר לאכול בלי שום תיקון א"כ לישרי בלא שאלה כלל ומשני שלא התירו מפני כבוד השבת כסומא בארובה מבלי שום טעם שאנו יכולין לתלות בו להתיר אלא ע"י שאלה דוקא שבאין עליו בעילה ושואלין וחוקרין אותו באולי יהא נשמע וניכר מתוך דבריו שלא תקנו ואם הוא עומד בדבורו ואומר בבירור דברים שתיקנו אז סומכין על דבריו ועולה לה אותו תיקון של ע"ה לאוכלה בשבת מפני כבוד השבת ולא באופן אחר ודו"ק כן נ"ל:

תוס' בד"ה בן פקועה כו' לא מצנורף לקמן שאין כו' כצ"ל:

בד"ה אף בחול כו'. אמאי לא יאכל מאחר שאימת שבת כו' [ע"י עילוי עולה ועוד פריך כו'] כצ"ל:

גמרא ואם מת טהור מלטמא במשא. לכאורה נראה למחוק תיבת במשא (וכן לקמן) דאטו במגע מטמא. וכמ"ק מפרש"י ואולי בא לאשמעינן דדוקא מטומאת נבלה טהור אבל לא מטומאת אוכלין דהוכשר בדם שחיטת אמו. אבל ז"א דאיך יקבל הכשר אפי' לריה"ג בעודו חי וצריך שחיטה להתירו באכילה. ועוד דאמר לקמן וכן אריו"ח ולדידי' תרי גופי נינהו ולא מתכשר בדמא דאמיה:

רש"י ד"ה הפריס. עמד כו'. וכן פי' לעיל (נא ב) ננער לעמוד כו' ע"ש. וא"כ קשה סיומו כיון שהלך. וגם הפוסקים לא ביארו אם דוקא הלך או אפי' רק עמד:

רש"י ד"ה ה"ג א"ד אמר אביי. ואותה קלוטה פקועה היתה. עי' ביאור דבריו בש"ך סי' י"ג סק"ז:

תד"ה אף. הא דתנינן מוצאי שבת ל"י כו'. כצ"ל:

תד״ה ולטעמך וכו׳ כיון דשמיע לי׳ ברייתא. נ"ב וי"ל דלא ס"ל כברייתא דר"ח דבשטת ר"מ אמרה ואיהו בשטתייהו דרבנן קאמר לה למילתיהו וכדמסיק ורב חסדא מעיקרא נמי הכי סבר לה בדרבי חייא כדשניי' רבא ודקאמר ולטעמך לא משום דס"ל כוותי' אלא לחדודי לרבא קבעי:

אמר רב משרשי' בן פקועה הבא על בהמה מעלי' וכו' עפירש"י ותוס' ובחידושינו לעיל ס"ט ע"א גבי מהו לחוש לזרעו. ומאי שצל"ע מאי שייטי' דרב משרשי' הכא בשמעתין ולהפסיק בדבריו בין הני הלכתא דהפריס ע"ג קרקע. ואמר תלמוד א' אפשר לומר היינו טעמי' דר' שמעון שזורי דלא בעי למיגזר להטעינו שחיטה דליהוי לי' היכרא שלא להכשל בזרעו וצ"ל לפ"ז בהמה מעלי' הבא אבת פקועה נמי לית תקנתא לולד ועיין לעיל בחידושינו ס"ט ע"א שם. ולפ"ז לפירש"י דלית הלכתא כרב משרשי' ממילא לית הלכתא כר"ש שזורי וצ"ע. אנא כי האי ס"ל וכו' ממ"ש תוס' מהא דעטרן ונפט מוכח לכאורה דאפי' להחמיר לא קיי"ל כר"ש שזורי. ונתחזקה ק' ש"ך בי"ד סי' רע"ו דהתם פסקו כר"ש שזורי להחמיר בתליית השם ע"ש ומ"מ עטרן ונפט שאני דחומרא דאתי לידי קולא הוא דאם לא מצא עטרן ונפט יהי' יושב יבטל וכי האי גוני אמרינן בפ' במה מדליקין מאי יעשו אנשי מדי וכו' ע"ש אבל בעלמא עבדינן כחומרא של ר"ש שזורי ומיושב ק' הש"ך הנ"ל:

תרומת מעשר של דמאי וכו' עיין תוס' דמשום כבוד שבת הקילו להאמין לע"ה ומזה למדו הפוסקים להקל כמה פעמים לכבוד שבת וכמ"ש בהקדמת תורת חטאת. אלא דצל"ע א"כ הי' לנו לומר כי היכי דבדמאי חוזר לאיסורו במוצאי שבת ה"נ הו"ל דבמוצאי שבת לא יאכל מה שהתרנו לכבוד שבת. מיהו הרמב"ם פסק התם דבמוצאי שבת צריך לעשר על מה שאכל בשבת א"כ לא תיקשי מהתם די"ל התם כיון דאפשר לתקוני למפרע מה שכבר אכל מתקנינן ואה"נ אי לא נשאר מידי מ"מ יאכל בשבת אע"ג דא"א לתקוני א"כ מיני' ילפינן להקל משום כבוד שבת ובמ"ש לא תחזור לאיסורו דהוה כתרתי דאיסורא דא"כ אכל איסור למפרע ולא דמי לדמאי דאם נשאר מתקן למפרע מה שכבר אכל ולא סתרי אהדדי כנלע"ד:

כל מה ששייך לסוגיא דארכובה הנמכרת עם הראש הארכתי לעיל ר"פ אלו טרפות קחנו משם: