חולין עג ע"ב

דף עג - ב

בשלמא לדעת רבי שמעון בן לקיש, הסובר שעל ידי השחיטה חכמים מטהרים אפילו את האבר המדולדל שבבהמה, הרי יש לפרש דברי רבי מאיר בברייתא, שלדבריהם, לשיטתם של חכמים קאמר להו רבי מאיר, ששחיטה מטהרת את האבר המדולדל שבבהמה.

אולם לדידי, כלומר לדעת רבי מאיר עצמו, לא שנא אבר דעובר שאין לו טהרה על שחיטת האם, ולא שנא אבר המדולדל דבהמה שאין לו טהרה על ידי שחיטת הבהמה, לפי ששחיטה עושה ניפול [כפי שהובא בגמרא לעיל], כי הדדי נינהו, ששניהם לדעת רבי מאיר, שוים בדינם.

עד כאן מבארת הגמרא מדוע לדעת רבי שמעון בן לקיש, הסובר בדעת חכמים שאף אבר המדולדל שבבהמה נטהר על ידי שחיטה, אין כל קושיא.

אלא לדעת רבי יוחנן, הסבור שלא טיהרו חכמים על ידי שחיטה אלא רק אבר היוצא של העובר, אך אבר המדולדל שבבהמה אין לו טהרה על ידי שחיטה, קשיא, איך אמר להם רבי מאיר לחכמים [בברייתא שהובאה לעיל] "ואת האבר המדולדל", כאשר לדעת רבי יוחנן, כלל לא טיהרוהו חכמים?

אלא, אי אתמר, אם נאמרה מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, בדעת חכמים, הכי אתמר: אמר רבי שמעון בן לקיש: כמחלוקת רבי מאיר וחכמים בעוברים, בדינם של אברים היוצאים מעוברים [שלדעת רבי מאיר האבר טמא בטומאת נבילה אף שהאם נשחטה, ולדעת חכמים דינו כטריפה שחוטה], כך היא מחלוקת ביניהם בדינם של אברין המדולדלין שבבהמה.

ורבי יוחנן אמר: מחלוקת בין רבי מאיר וחכמים היא רק באבר היוצא דעובר. שלחכמים טהור ולרבי מאיר טמא.

אבל באבר המדולדל דבהמה, דברי הכל אין שחיטה עושה ניפול! וכאשר נשחטה בהמה שאחד מאבריה נתדלדל, הריהו נשאר בדינו ככל אחד מאברי הבהמה, וטהור. ^[228]

נמצא, שנחלקו רבי שמעון בן לקיש ורבי יוחנן בדעת רבי מאיר. האם דבריו לחכמים "לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל שבה", הכוונה היא שרבי מאיר פונה לחכמים שרק לדבריהם האבר המדולדל נטהר, אך הוא עצמו סבור ש"שחיטה עושה ניפול".

או, שאף לדעת רבי מאיר האבר המדולדל נטהר על ידי השחיטה. ובדבריו "ואת האבר המדולדל שבה" נתכווין לומר שאף לשיטתו האבר טהור.

ומכל מקום, אין קושיא מדברי הברייתא שהובאה לעיל.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמא, מהו טעמו דרבי יוחנן אליבא רבי מאיר, שיש חילוק בין אבר היוצא של עובר שאינו נטהר על ידי שחיטה, לבין אבר המדולדל של בהמה שנשאר טהור כשאר אברי הבהמה? ^[229] האי, אבר המדולדל, הוא גופה של בהמה, ולכן הוא נטהר הוא על ידי השחיטה.

ואילו האי, אבר העובר היוצא, לאו גופה הוא. ולכן אין לו טהרה על ידי שחיטת האם. ^[230]

אמר רב יצחק בר יוסף, אמר רבי יוחנן: הכל, בין רבי מאיר ובין חכמים, מודים, שמיתה עושה "ניפול". בהמה שיש בה אבר מדולדל, ומתה, נידון אבר זה כאילו נפל ממנה בחייה, ואינו נחשב כנבילה כשאר אברי הבהמה המתה, אלא הוא טמא בטומאת אבר מן החי. ^[231]

ודין זה הוא רק כאשר מתה ונתנבלה הבהמה מעצמה. אך כאשר נשחטה הבהמה שנתדלדל אחד מאבריה, אין שחיטה עושה ניפול, אלא דינו של האבר המדולדל שטהור הוא ככל אברי הבהמה הנשחטת.

דנה הגמרא ומקשה: במאי עסקינן, על איזה אבר נאמרו דברי רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן?

אילימא, אם דבריהם נאמרו באבר דיוצא מן העובר, שמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול, הרי בדין זה מיפלג פליגי, נחלקו רבי מאיר וחכמים, אם שחיטת האם מטהרת את אבר העובר.

אלא על כרחך, דברים אלו נאמרו באבר המדולדל דבהמה. שאם מתה הבהמה, מיתה עושה ניפול באותו אבר וטמא בטומאת אבר מן החי, ואילו שחיטה אין עושה ניפול, וטהור האבר המדולדל כשאר אברי הבהמה השחוטה.

וקשה: למה צריך רבי יוחנן לחדש דינים אלו. והרי, דינה של מיתה עושה ניפול, תנינא!? כבר שנינו אותו. וכן הדין ששחיטה אינה עושה ניפול, אף הוא תנינא?!

מיתה עושה ניפול, תנינא שנינו במשנה דלהלן: ^[232]

לצורך הבנת המשנה, יש להקדים:

א. לא כל חלק הפורש מן החי הוא "אבר מן החי", אלא רק אבר שלם נידון כ'אבר מן החי', אך אם פורשת חתיכת בשר מן החי, אין לה דין "אבר מן החי", אלא "בשר מן החי".

ב. בשר מן החי אינו מטמא טומאת אבר מן החי, ולא כל טומאה אחרת. לפיכך, אם לא נשטף הבשר במים או באחד משאר שבעה משקין לאחר שפירש, אינו טמא, ואינו מקבל טומאה. ואם נגע במשקה, הוכשר לקבל טומאה.

וכך הם דברי המשנה: בהמה שיש בה אבר מדולדל ובשר מדולדל [שפסקה חיותו ונתדלדל ותלוי בבהמה], אם מתה הבהמה, אין הבשר שפרש ממנה טמא בטומאת אבר מן החי [כפי שביארנו בהקדמה], וכדי לקבל טומאה, הבשר צריך הכשר על ידי מים או שאר משקין.

ואילו האבר המדולדל, מטמא משום אבר מן החי, לפי שמיתה עושה ניפול, ואינו מטמא טומאת נבילה משום אבר מן הנבלה. כיון שמיתה עושה ניפול, הריהו טמא בטומאת אבר מן החי. ובשר שפרש מאבר מן החי, אינו טמא לא משום אבר מן החי ולא בטומאת נבילה, דברי רבי מאיר. [ואין חולק עליו בענין זה]. ^[233]

ומדברי המשנה הללו עולה שמיתה עושה ניפול. ומשום כך אין חתיכת הבשר הפורשת מאבר המדולדל, טמאה טומאת נבילה. וכן האבר נידון כאבר מן החי ולא כאבר מן הנבילה. משום שמיתה עושה ניפול, ונידון האבר והבשר כאילו נפלו בחיי הבהמה.

וקשה כאמור, מדוע צריך לדברי רבי יוחנן שמיתה עושה ניפול?

וממשיכה הגמרא, ומקשה: הרי את הדין ששחיטה אינה עושה ניפול, נמי תנינא, אף אותו שנינו [במשנה שם]: ^[234]

נשחטה הבהמה שיש בה אבר ובשר מדולדלין, האבר והבשר אין בהם טומאת אבר מן החי מחמת עצמם, לפי שאין שחיטה עושה ניפול, אלא הוכשרו אברים הללו לקבל טומאה על ידי שנשטפו בדמיה, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לא הוכשרו לקבל טומאה על ידי הדם, ^[235] וכל עוד לא נשטפו על ידי משקה, הם אינם מקבלים טומאה. וטעמו, שאין בכח הבהמה עצמה, להיות סיוע עבור הכשר טומאה לאבר של עצמה. ^[236] מכל מקום, מכך שאין האבר והבשר המדולדלין טמאים בטומאת אבר מן החי, מוכח שאין שחיטה עושה ניפול.

דוחה הגמרא וומתרצת: אי, אם רצינו להוכיח מההיא, ממשנה זו, שלדעת רבי מאיר הוכשרו האברים לקבל טומאה על ידי הדם, הוה אמינא, היינו אומרים שאכן לדעת רבי מאיר אבר המדולדל שבבהמה נעשה נפול על ידי שחיטה וכמו אבר היוצא של עובר, ומטמא טומאת אבר מן החי. ומאי, מה שנאמר במשנה שם "הוכשרו בדמיה", הכוונה היא א [על] הבשר המדולדל, שטהור מדין "בשר מן החי", ששנינו כי בשר הפורש מן החי טהור, ואינו כאבר מן החי. ונמצא שצריכים אנו לדברי רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן ששחיטה אינה עושה ניפול, לפי שמדברי רבי מאיר, לכאורה, אין ללמוד זאת.

מקשה הגמרא: והא, הרי במשנה שם "הוכשרו בדמיה" בלשון רבים קתני. ואילו היתה הכוונה רק לבשר המדולדל, היה צריך להיאמר "הוכשר". ואם כן, בהכרח שכונת רבי מאיר גם לאבר המדולדל! ושוב נמצא שדברי רבי מאיר מהווים מקור לדין "שחיטה אינה עושה ניפול" [ושוב יש להבין מהו הצורך בדברי רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן ששחיטה אינה עושה ניפול?]

ומתרצת הגמרא: מהו דתימא, היינו אומרים שדברי רבי מאיר במשנה "הוכשרו", כוונתם שחד הכשר אחד על ידי הדם יש לבשר הפורש מן הבהמה, שכאמור טהור ואין לו הכשר לקבלת טומאה אלא על ידי הדם, ואילו חד ההכשר השני שנעשה על ידי הדם, הוא לבשר הפורש מן האבר המדולדל. וכפי ששנינו שאין טומאת אבר מן החי אלא לבשר הנמצא באבר כשהוא שלם. אך בשר הפורש, אין בו טומאה זו.

נמצא, שמדברי רבי מאיר במשנה, אין ללמוד על טהרתו של אבר המדולדל שבשחוטה. לפי שצריך ללמוד בשר בהמה ובשר האבר כאמור. ואם כן, שוב צריכים אנו לדברי רב יצחק בשם יוסף בשם רבי יוחנן ששחיטה אינה עושה ניפול, ואף אבר המדולדל טהור.

מקשה הגמרא: ומאי אולמיה, במה גדול כוחו דהאי של בשר הפורש מן האבר, מהאי מבשר הפורש מן הבהמה. שאף על פי ששונים במשנה שבשר הפורש מן החי צריך הכשר על ידי הדם, צריכה המשנה אף להשמיענו שבשר הפורש מאבר מן החי, יש לו הכשר על ידי הדם?

ומתרצת הגמרא: צריך להשמיע באופן מיוחד את דינו של בשר הפורש מן האבר, כי סלקא דעתך אמינא, היינו אומרים שהואיל וכאשר היה בשר זה חלק מן האבר היה מטמא טומאה חמורה כנבילה [שמטמאת אדם וכלים] אגב אביו, היינו האבר מן החי עצמו, שחתיכת בשר זו היתה חלק ממנו, אימא, היינו אומרים כיון שכבר היה בשר זה חלק מטומאה חמורה, לא ליבעי, אינו צריך הכשר על ידי מים כדי לטמא, אלא מקבל טומאה מאיליו אף בלא הכשר.

קמשמע לן, שאף בשר מן האבר אין לו הכשר לקבל טומאה, ^[237] אלא רק על ידי דם הבהמה, ^[238] כדין כל אוכלין שאינם נטמאים אלא על ידי הכשר. ^[239]

אמר רב יוסף: נקוט דברי דרב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן בידך, שלדברי הכל אין שחיטה עושה ניפול, ולא כמו שהובא בתחילה בשם רבי יוחנן ששחיטה עושה ניפול.

דרבה בר בר חנה קאי כוותיה, אף הוא הביא כן משמו של רבי יוחנן, וכדלהלן:

דתניא: נאמר [שמות כב ל] "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" - להביא האבר והבשר המדולדלין שבבהמה, ובחיה, ובעוף, ושחטן את אלו, שהן האבר והבשר המדולדלין, אסורין באכילה. ^[240]

בשלמא לר"ש בן לקיש לדבריהם דרבנן קאמר להו. כלומר מה דאמר להו לא אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל בה כלומר דלרבנן כשם שמטהרין אבר דעובר כך מטהרין אבר המדולדל בבהמה:

אלא לר' יוחנן דאמר. אבל באבר דבהמה דברי הכל שחיטה עושה ניפול ונבלה היא אפי' שחט אמו למאן קאמר ר"מ לא אם טהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל:

אבל באבר דבהמה אין שחיטה עושה ניפול. וכוללו השחיטה עמה [ומטהרו] מידי נבלה:

ומה דתניא אמר להן ר"מ לחכמים לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה [ואת האבר המדולדל שבה] לר' יוחנן לדברי הכל אמר להן בין לדידיה בין לחכמים:

האי גופיה והאי לאו גופיה. כלומר אבר דבהמה גופיה לפיכך כוללו בשחיטה ומטהרו והאי לאו גופיה אבר דעובר:

הכל מודים שמיתה עושה ניפול. כלומר שאם נדלדל אבר בבהמה ומתה שמיתה עושה ניפול ואין כוללת האבר המדולדל בה במיתה ואין מטמא האבר משום נבלה אלא משום אבר מן החי דחשיב כשמתה כמי שנפל האבר ממנה קודם מיתה ואבר מן החי אינו מטמא אלא במוקדשין:

ואין שחיטה עושה ניפול דאם אבר מדולדל בבהמה ושחט הבהמה כוללת השחיטה האבר ומטהרתו מידי נבלה:

אילימא באבר דעובר מיפלג פליגי במתני' בשחט את אמו ואח"כ חתכו כו'. דר"מ סבר שחיטה עושה ניפול ואין כוללת האבר [עמה] והוי נבלה ורבנן סברי אין מטמא משום נבלה:

מיתה דתנן מתה הבהמה הבשר המדולדל צריך הכשר. ואם אין מוכשר לא מטמא דמיתה עושה ניפול ואין כוללתו עמה:

שחיטה נמי תנינא. נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה האבר המדולדל והבשר שעל האבר:

אי מההיא הוה אמינא מאי הוכשרו הכשר הבשר. כלומר הבשר שעליה ולא האבר עצמו:

והא הוכשרו קתני. כלומר במשמע האבר והבשר שעליו:

מהו דתימא חד לבשר כו'. אבל אבר עצמו אימא לא [אלא] מטמא משום נבלה:

ומאי אולמיה דהאי מהאי. כלומר מאי אולמיה דבשר הפורש מן האבר לבשר הפורש מן הבהמה בלא אבר דאיצטריך למיתנא הבשר:

איצטריך סד"א כו'. כלומר סד"א הואיל ואין כוללת השחיטה האבר עצמו והבשר שעליו מטמא טומאה חמורה דמטמא משום נבלה על גב האבר ולא ליבעי הכשר קמ"ל דר' יוחנן דהוכשרו דקתני חד לבשר הפורש מן האבר וחד לאבר עצמו דאין שחיטה עושה ניפול:

נקוט דר' יצחק בר יוסף בידך. כלומר דאין שחיטה עושה ניפול ומטהרינן האבר המדולדל בבהמה ואין מטמא אפי' משום אבר מן החי בדחזינן הכא דאין בו אלא מצות פרישה דאסור באכילה ואין מטמא:

הא דלא אקשי' לריש לקיש דאמר שחי' עושה נפול לר"מ ממתני' דנשחטה הוכשרו בדמיה משום דאיכא לדחויי כדדחינן.

והא דאקשי' אי מתה תנינא אי שחי' תנינא. אע"ג דפליגי עליה לישנא קמא דר' יוחנן ור"ל ושלחו מהתם דבשלהי פרקין אורחא דתלמודא בהכי כההי' דפ' השוחט גבי פרכוס מאי קמ"ל תנינא ואע"ג דרב פליג עליה ולית ליה כל שעושה דברים שאין המתה עושה דרב אוזוזי אוני אצטריך ליה או פשטה והחזירה ובשבת בפ' כירה ורב ששת מאי קמ"ל תנינא גבי משהה ע"ג קדרה ואע"ג דפליגי עלה כמה אשלי רברבי ולית הלכתא נמי כרב ששת.

הא דאמרינן סד"א הואיל ומטמא טומאה חמורה אגב אביו. איכא דק"ל ולימא בשר הפורש מן האבר ולא בעינן בשר הפורש מן הבהמה ופריק משום דהו"א דלא ליתכשר והא בורכא שאעפ"י שאינו מטמא טומאה חמורה מ"מ נעשה יד (לאבר) [לבשר].
ולאו קו' היא דאי תני סתם הוכשר הו"א אשר הפורש מן הבהמה ולאו אורחיה דתנא למיתני בשר הפורש מן האבר בפי' ושנה לנו שניהם דרך קצרה.

הא דאמרינן קמ"ל דבעי הכשר. פירש"י ז"ל משום דסופו לטמא טומאה חמורה אמרינן תחלתו לא אמרינן ואינו אלא משום שכששימש מעשה עץ בעלמא שימש וה"ה לסופו לטמא טומאה חמורה כגון בצק שבסדקי עריבה כדאיתא לקמן בפרק העור והרוטב.

האבר או הבשר המדולדלין בבהמה על הדרך שהזכרנו אינן מכלל הבהמה ומ"מ בחיי הבהמה אין מטמאין אלא הרי הן כשאר אוכלין שאם הוכשר מקבלין טומאה אע"פ שמחוברין עם הבהמה נשחטה הבהמה הוכשר אותו האבר או הבשר לקבל טומאה בדמיה הא טומאת עצמן אין להם שהרי שחיטה טהרתם מידי טומאת נבלה ויש אומרים אף בשחיטה לבד ולא יראה כן ואע"פ שחלק ר' שמעון לומר שלא הוכשרו בדמיה שאין הבהמה נעשית יד לאבר להביא הכשר עליה וצריכים הכשר אחר אין הלכה כן אלא כתנא קמא מתה הבהמה הרי האבר המדולדל כאבר מן החי ומטמא על הדרך שביארנו והבשר המדולדל כבשר מן החי ואינו מטמא כלל וצריך הכשר מים לקבל טומאה ועקר דבר זה בפר' העור והרוטב אבר שנחתך מן הבהמה לגמרי והוא אבר מן החי גמור מטמא על הדרך שביארנו ובשר הפורש ממנו טהור כמו שביארנו ובשר זה הפורש ממנו אע"פ שהיה מטמא בעוד שהיה מחובר לאביו אע"פ כן כשפי' ממנו ונטהר אינו מקבל טומאה עד שיוכשר:

לפי דרכך למדת ממשנה זו שהמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול שהמיתה עושתהו ממה שאמר במתה שהאבר נדון כאבר מן החי ושאין שחיטה עושתהו ממה שאמר בנשחטה הוכשרו בדמיה אלמא שאף האבר אין לו טומאת עצמו ואין לפרש הוכשר על הבשר לבד אבל האבר שנדונהו כנפול להיותו אבר מן החי שהרי הוכשרו קאמר לשון רבים ואע"פ שבגמרא היו נדחקים לפרשה כלה בבשר וחד לבשר הפורש מן הבהמה והוא אותו המדולדל בחייה שהזכרנו וחד לבשר הפורש מן האבר וללמד שאע"פ שהיה מטמא טומאה חמורה על גב אביו כשפירש הימנו מ"מ צריך הכשר דחיה בעלמא הוא וודאי הוכשרו האמור בה אף על האבר הוא אמור ומטעם שאין שחיטה עושה נפול כמו שביארנו:

בד"ה מ"ט דר"י אליבא כו' דאין להם אלא מצות כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה סד"א הואיל כו' דדוקא כשפירש צריך הכשר כו' עכ"ל ומיהו אף שאין צריך הכשר קודם שפירש מהני הכשרו שהיה קודם שפירש דלא בעי שוב הכשר משפירש כדתנן נשחטה הוכשרו בדמיה וק"ל:

בא"ד ולהכי אין צריכין הכשר שרץ כו' עכ"ל דהכשר מים לא שייך הכא במי חטאת אלא הכשר שרץ וק"ל:

ד"ה הוכשרו בדמיה אין לדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר וכו'. ר"ל אין לפרש דהמקשה דפריך שחיטה תנינא פריך הכי דמדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר אלמא לא חשיב כניפול אין לפרש כן דא"כ אין התירוץ של התרצן מתיישב על זה דמאי משני אבשר מ"מ קשה אי שחיטה עושה ניפול לא יועיל הדם להכשיר לא באבר ולא בבשר:

[בא"ד] והיינו טעמא. ר"ל וכי תימא והכל טעמא מאי למה לא מקשה המקשה הכי או מאי משני המתרץ הא תקשה לך כיון דשחיטה עושה ניפול מה מועיל הדם להכשיר לכך קאמר והיינו טעמא דדם בהמה מועילה להכשיר וכו':

בא"ד וא"ת להנהו דמוקמינן פלוגתייהו וכו' ואמאי פליגי ארב אסי וכו'. מקשה הכי משום דלפום ריהטא שנויא דרב אסי מסתבר טפי משום דהכי אשכחן דפליגי רבנן ור"ש בהכשר דם וגם הכי נמי משמע לישנא דמתני' דקתני הוכשרו בדמיה ר"ש אומר אינו מכשיר משמע דבהכשר דם פליגי:

ד"ה ס"ד כו' והדין עמו וכו'. ר"ל אע"ג שהיה יכול לפרש דצריך אותו הבשר הפורש מן האבר הכשר אפילו בעודו עדיין מחובר באבר וכי תימא לענין מה דלענין שיטמא לא אצטריך דהא אז מטמא טומאת נבלות כאבר עצמו מ"מ היה יכול לפרש דצריך הכשר לענין שיצטרף לאוכל אחר שהוא פחות מכביצה כדי שיקבל אותו אוכל טומאת אוכלין אפ"ה הדין עמו משום דהאמת הוא שבעודו מחובר הואיל ומטמא אז טומאה חמורה חשיב אוכל להצטרף עם פחות מכביצה אפילו בלא הכשר אע"ג דמעשה עץ שימש ר"ל דבשעה שהוא מטמא טומאה חמורה אינו מטמא מטעם אוכל שאפי' היה עץ בעלמא היה מטמא טומאה חמורה בעודו מחובר באבר אפילו הכי לא בעי הכשר לענין טומאת אוכלין והראיה מפ' טבול יום דפרה ופרים מטמאים טומאת אוכלין וכו':

בא"ד וצ"ל דטעמא דמעשה עץ שימש מהניא לכשפירש וכו'. ר"ל הא דאתמר בגמ' טעמא דמעשה עץ שימש לא מהני לן אלא לענין אחר שפירש דבמקום דלא מעשה עץ שימש אלא שהיתה בו הטומאה חמורה מטעם ראיית אוכל אפילו לאחר שאין סיפה עוד לטמא טומאה חמורה מטמא טומאה קלה בלא שום הכשר ובמקום שמעשה עץ שימש לאחר שאין סופו עוד לטמא טומאה חמורה צריך הכשר לטומאה קלה אבל בעודו מחובר בכל ענין אינו צריך שום הכשר:

גמ' מטמא משום אבר מן החי ואין מטמא משום אבר מן הנבלה דברי ר"מ כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הוכשרו כו' לא הוכשרו מפרש רב אשי כו' פליגי ארב אשי וי"ל כו' כצ"ל:

ד"ה נקוט. ולא תיהדר לשנויי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה סד"א וכו׳ אימא לא למבעי הכשר כצ"ל:

תד"ה סד"א וכו' מהני כשפירש כצ"ל:

תוס' ד"ה אי וכו' א"כ היכי קאמר ר"ש. תמוה לי הא בפשוטו לק"מ דהכי משנינן דהא ס"ד כר"ל דכך מחלוקת בעוברין ולר"מ עושה ניפול. אבל ר"ש באמת ס"ל דאין עושה ניפול ובתשובה הארכתי:

תד"ה שחיטה תנינא וכו' טפי הו"מ לאקשוי' מיני' לר"ל. לפענ"ד יראה ע"פ דברי תוספות ביצה (דף ג ע"ב) ד"ה ורי"א ע"ש. עד סוף הסוגיא. וא"כ י"ל דלר"ל לא מצי לאקשויי די"ל דר"ש כרבנן דר"מ ס"ל דאין שע"כ. והא דקאמר ר"מ הוכשרו בדמיהם לדבריו דר"ש קאמר היינו דלדידי' לא בעי הכשר כלל דשע"כ והוי אמ"ה. אבל לדידך אודי לי מיהת דהכשירו בדמיהן. ואף דר"ש לא דיבר עדיין כלום. מ"מ אפשר לומר לדבריו קאמר כמו דס"ל לרבינא. משא"כ ר"י לשיטתי' דע"כ מוכח דס"ל דלא שייך לומר לדברי קאמר אם לא דיבר עדיין התנא כלום ושפיר פריך הש"ס תנינא. ודוק:

תד"ה אי מההיא וכו' הקשה הר"ר שמואל מווירדין וכו'. לא זכיתי להבין דהרי כוונת הש"ס דר"י הוצרך להשמיענו דלכ"ע אין שחיטה עושה ניפול דמהתם י"ל דר"מ ס"ל שע"נ. אבל בודאי לרבנן דר"מ ליכא הו"א כדמותב הש"ס לל"ק. א"כ י"ל דר"ש כרבנן ס"ל. וצ"ע.
ולולי דמסתפינא אמינא דדברי תוס' דהכא שייכי' לקמן (דף עו ע"ב) אהא דשמואל מתני' איכא לדחויי' כדדחי' ע"ש. ודוק:

מ"ט דר' יוחנן אליבא דר"מ האי גופא והאי לאו גופא לרמב"ם דמצות פרוש הוא דאורייתא א"ש ולהתוס' דהוא רק דרבנן ק' להו מאי פריך מ"ט הא טעמא רבה איכא לחלק בין דאורייתא לדרבנן ותי' דה"ל לגזור טומאה מדרבנן. ואע"ג דאפושי טומאה לא מפשינן מדרבנן מ"מ הכא דאיכא אבר דעובר דמטמא מדאורייתא לא ה"ל לרבנן למיפלג באבר דבהמה בין איסור טומאה דנפיק מיני' חורבא באבר דעובר וסברא כזו איתא פ"ק דגטין בסוגיא דארכאו' ע"ש ומשני ש"ס כיון דהאי גופא והאי לאו גופא לא נפיק מיני' חורבא דמידע ידעי להפריש ביניהם:

והרשב"א הקשה הרי הטעם מפורש במשנה וברייתא שזה גופא וז"א גופה. ונ"ל ליישב דבמשנה וברייתא קאי אבהמה טרפה והשחיטה מעיקרא לא באה אלא לטהר מטומאה א"כ תטהר גם האבר אבל הכא בגמרא מיירי מבהמה טהורה שהשחיטה אתי' להתיר אכילה ה"א לא תועיל לאבר המדולדל לטהרו מידי נבלות וכי האי סברא עיין לעיל ס"ט ע"א פירש"י ד"ה מי מצטריף וכו' ע"כ פריך מ"ט. אלא דצריך לדחוק קצת בתי' הש"ס האי גופא וכו' לפמ"ש לעיל בכוונת התוס' א"ש דהא הכא נמי אתי שחיטה להתיר האבר המדולדל באכילה מדאורייתא וה"ק רק מגזירה דרבנן דה"ל לגזור משום לא פלוג דאבר דעובר ומשני לא שייך לא פלוג כיון דהאי גופא וכו' אבל לרמב"ם דמצות פרוש דאורייתא לא א"ש:

בשלמא לריש לקיש. דאמר באיברין נמי פליגי הא אע''ג דר' מאיר קאמר לה לא תקשה ולדבריהם דרבנן דמטהרי בעוברין ובאברין קאמר להו דאע''פ שאתם מטהרין באבר בהמה היה לכם לטמא באבר העובר שאינו גופה: אלא לר' יוחנן. דאמר דברי הכל אבר המדולדל טמא היכי תני ואת האבר המדולדל: אלא אי אתמר כו'. והך מתני' דקאמר ר''מ לא אם טהרה כו' לריש לקיש כדשנינן לדבריהם דרבנן קאמר להו: אין שחיטה עושה ניפול. וטהור מלטמא אע''פ שאסורה באכיל': מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר''מ. דנותן חילוק בין אבר בהמה לאבר העובר: הכל מודים. ר''מ ורבנן: שמיתה עושה ניפול. אבר המדולדל בבהמה ומתה המיתה מפלת אותו ואינו טמא כאבר מן הנבלה אלא כאבר מן החי והפרש יש ביניהם דאמרינן בהעור והרוטב (לקמן דף קכח:) אבר מן החי בשר הפורש ממנו טהור דאין מטמא אלא כשהוא אבר שלם בשר גידים ועצמות אבל נבלה כזית ממנה טמא אב הטומאה: מיפלג פליגי. ר''מ ורבנן בשחיטה: מיתה תנינא. דעושה ניפול: שחיטה תנינא. דאין עושה ניפול: מתה הבהמה. שהיו בה אבר ובשר מדולדלין אבר בפני עצמו ובשר בפני עצמו ומשנה היא בהעור והרוטב: הבשר צריך הכשר. מים שאם יגע בטומאה יקבלנה דמיתה עושה ניפול והוה ליה בשר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור ואינו מטמא משום אבר מן החי: ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה. שיהא בשר הפורש ממנו טמא משום דמיתה עושה ניפול כמו שנגמרה נפילתה קודם שמתה: דברי ר''מ. וליכא דפליג עליה במיתה עושה ניפול אלא לר''ש מטהר קתני התם ומוקמינן ליה אפלוגתא אחריתי אבל רבי ודאי לא פליגי עליה אף על גב דפליגי עליה בשחיטה ואמרי אין עושה ניפול גבי אבר דעובר דהא ר''מ נמי שחיטה אין עושה ניפול בבהמה סבירא ליה כרבנן כדמפרש ואזיל וקא חזינן הכא דבמיתה מודי: הוכשרו בדמיה. לקבל טומאת אוכלין אלמא סבירא ליה אין בהן טומאת עצמן כאבר מן החי דשחיטה הועילה להם אפילו לרבי מאיר דפליג באבר דעובר: לא הוכשרו. וצריכין הכשר אחר לקבל טומאה דקסבר אין בהמה נעשית יד לאבר להביא הכשר עליה: אי מההיא הוה אמינא. כי היכי דפליג ר''מ באבר דעובר פליג נמי באבר בהמה דשחיטה עושה ניפול ומטמא כאבר מן החי: ומאי הוכשרו. דמשמע דאין בהן טומאה דעצמה: אבשר. קאמר דאי נמי סבירא לן שחיטה עושה ניפול הוה ליה בשר הפורש מן החי וטהור הלכך איצטריכא דרב יצחק בר יוסף: והא הוכשרו. לשון רבים קאמר: חד לבשר הפורש מן הבהמה. שהיה מדולדל בה קודם שחיטה כדקתני האבר והבשר המדולדלין בבהמה: וחד לבשר שיפרוש מן האבר. לאחר שחיטה: ומאי אולמיה. דבשר הפורש מן האבר מהפורש מן הבהמה דאצטריך למתנייה: סד''א הואיל. ועם האבר מטמא אדם כנבלה אימא לא תיבעי הכשר לאחר פרישתן ויקבל טומאת אוכלין בלא הכשר: קמ''ל. הוכשרו בדמיה דבעי הכשר ונפקא מינה להיכא דנחתך כל האבר קודם שחיטה דלא הוכשר בדמיה ואח''כ פירש בשר ממנו דבעי הכשר ואשמעינן דאע''ג דקי''ל במסכת נדה (דף נא.) חולין מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה וצריכין הכשר אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה פרט לנבלת עוף טהור שסופה לטמא טומאה חמורה אם אכלה לפיכך אין צריכה הכשר לטמא טומאת אוכלין דוקא סופו אבל תחלתו כי האי דתחלתו טמא טומאה חמורה ואין סופו לטמא טומאה חמורה משפירש צריך הכשר: נקוט דרב יצחק בידך. דאמר משמיה דר' יוחנן הכל מודים שאין שחיטה עושה ניפול ולא מיהדר לשנויי לישנא דאמרינן ברישא לר' יוחנן דברי הכל שחיטה עושה ניפול: דרבה בר בר חנה קאי כוותיה. משמיה דר' יוחנן:

מאי טעמא דר' יוחנן אליבא דר' מאיר. קצת קשה דשאני אבר בהמה דמדאורייתא שרי אף באכילה כדאמרינן לקמן (דף עד.) דאין להם אלא מצות פרוש וי''ל דמ''מ בעי דכמו שגזרו עליו חכמים איסור אכילה טומאה נמי היה להו ליגזור: שחיטה תנינא. תימה דאדפריך תנינא טפי הוה ליה לאקשויי מינה לריש לקיש: הוכשרו בדמיה. אין לדקדק מדמועיל הדם להכשיר האבר אלמא לא חשיב כניפול דמזה לא הוה משני מידי אלא מדבעי הכשר לקבל טומאת אוכלין קא דייק כדפירש בקונטרס אלמא אין בו טומאת אבר מן החי והיינו טעמא דדם בהמה מועיל להכשיר האבר אפי' הוי כניפול משום דאמר דבהמה נעשית יד לאבר וא''ת וכיון דמדאורייתא האבר מותר באכילה לרבי יוחנן כדאמרינן בסמוך ל''ל הכשר מדם בהמה דר' יוחנן גופיה אית ליה בפירקין (לקמן דף עד:) דר''מ סבר כר' שמעון דשחיטה מכשרת ור' שמעון נמי דקאמר לא הוכשרו מפרש רב אשי בהעור והרוטב (לקמן דף קכח.) דטעמא דר''ש משום דדם לא מכשיר דשחיטה מכשרה ולא דם ושחיטה נמי לא מכשרה הואיל ואינה מתרת באכילה ואמאי והרי מתרת באכילה מן התורה וי''ל דמשום דמדאורייתא לא מכשרת שחיטה אפי' לר''ש כדאמר לעיל בפ' השוחט (דף לו:) עשאוהו כהכשר מים מדרבנן וכיון שאבר אסור מדרבנן לא מהניא ליה הכשר שחיטה דלא הויא נמי אלא מדרבנן וא''ת להנהו דמוקמי פלוגתייהו בהעור והרוטב (לקמן דף קכז:) דר''מ ור''ש בבהמה נעשית יד לאבר או באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו דלרבי שמעון אין נעשית יד מנא להו דכיון דאיכא למימר דטעמא דרבי שמעון משום דדם לא מכשר ואמאי פליגי ארב אשי וי''ל דדייקי לישנא דרבי שמעון דאמר לא הוכשרו ולא קאמר אין הדם מכשיר משמע אפילו היה הדם מכשיר הכא לא הוכשרו: אי מההיא ה''א כו'. ולעולם שחיטה עושה ניפול הקשה הרב ר' שמואל מוורדו''ן א''כ היכי קאמר ר''ש לא הוכשרו דמשמע דע''י בהמה הוא דלא הוכשרו אבל הכשר מועיל להם והא אוכל שאי אתה יכול להאכילו (ע''י) לאחרים הוא כיון דשחיטה עושה ניפול והוי בשר מן החי ואין קרוי אוכל לר''ש כדאמר בסוף העור והרוטב (לקמן דף קכט.) ולא מקבל טומאה וי''ל דר''ש לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא ולא מקבל טומאה אלא לדידכו אודו לי מיהת דלא הוכשרו: סלקא דעתך אמינא הואיל ומטמא טומאה חמורה אגב אביו לא ליבעי הכשר. כדאמרינן בפרק בא סימן (נדה דף נא.) מה זרעים שאין סופם כו' קמ''ל דוקא סופו אבל תחלתו כי האי דתחלתו מטמא טומאה חמורה ואין עוד סופו לטמא טומאה חמורה משפירש צריך הכשר כך פי' בקונטרס והדין עמו שפירש כן דדוקא כשפירש צריך הכשר אבל בעודו מחובר אין צריך הכשר להצטרף לפחות מכביצה אע''ג דמעשה עץ שימש כדאמר בהעור והרוטב (לקמן דף קכט.) דהא אמרינן בסוף פ' טבול יום (זבחים דף קה.) דפרה ופרים מטמאים אוכלין ומשקין מחמת שסופן לטמא טומאה חמורה ולא אמרינן מעשה עץ הוא אף על גב דטומאה חמורה שלהן אינו מטעם ראויות אוכל דאפילו העוסק בשריפת עור ועצמות מטמא בגדים וצריך לומר דטעמא דמעשה עץ שימש מהניא לכשפירש שאין סופו לטמא עוד טומאה חמורה והא דאמר בפ''ק דפסחים (דף יח.) פרה ששתתה מי חטאת בטלו במעיה ומפרש התם דבטלו מטומאה חמורה אבל טומאה קלה מטמאים לא חשיבי התם מעשה עץ לפי שמתחלתן צריכין שיהיו ראויין לשתיה ונמצא שטומאה חמורה שלהם אינה אלא מטעם ראויות לשתיית אדם שהיה בהם כבר שאל''כ לא היו ראויין להזאה ולהכי אין צריכין הכשר שרץ אפי' כשאין סופן עוד לטמא טומאה חמורה: