חולין עא ע"ב

דף עא - ב

אדם, שכוח הצלתו מטומאה גדול מכח הכלי, שמציל האדם על טומאה שבתוכו מלטמא, וכפי ששנינו, שטומאה הבלועה באדם אינה מטמאת, אינו דין שמציל אדם על טהרה שבתוכו [כגון אם בלע טבעת טהורה], מליטמא, מלקבל טומאה, אם נמצא האדם האהל המת?! ^[161]

ומוכח שטהרה הבלועה בתוך האדם אינה מקבלת טומאה! ^[162]

אך מנסה הגמרא לפרוך קל וחומר זה, ולהוכיח שכוחו של כלי חרס המוקף צמיד פתיל גדול יותר להציל על הטהרה שבתוכו מלהטמא, מאשר כוחו של אדם להציל על טהרה שבתוכו: מה לכלי חרס, דין הוא שיציל על הטהרה שבתוכו מלקבל טומאה כי מצינו שכוחו גדול למנוע טומאה יותר מאדם, שכן אין כלי חרס מטמא מגבו, שאינו נטמא אלא אם נכנס שרץ לתוך חלל אוירו, ולא אם נגע בו השרץ מצדו החיצון, ולכן כוחו גדול ב"שמירה" על טהרה שבתוכו.

תאמר באדם, שמטמא מגבו, שהרי הנגיעה של דבר טמא באדם בצדו החיצון מטמאה אותו, ולכן יתכן שאין בכוחו של אדם להציל על הטהרה הבלועה בתוכו מלהטמא באהל המת.

ודוחה הגמרא את פירכה הזו:

אטו אנן, מגבו קאמרינן? וכי מה שלמדנו קל וחומר לאדם מכלי חרס שהוא מציל מקבלת טומאה, מ"גבו" למדנו זאת?

הרי מתוכו קאמרינן, למדנו ודנו בקל וחומר מתוכו של כלי חרס, שהוא מציל מקבלת טומאה, וקל חומר לאדם. ^{[163] [164]}

ויתירה מכך, אדרבה, תוכו של כלי חרס לגבי טומאה, חמור הוא מתוכו של אדם, שכן כלי חרס מטמא מאוירו, אם נמצא שרץ בתוך אוירו של הכלי, הוא מטמא את הכלי, אך אם נמצא שרץ בתוך אדם מבלי לנגוע בו, אין האדם נטמא ממנו, אלא רק על ידי מגע בו. ^[165]

ועתה, ממשיכה הגמרא ומבררת את דין "טומאה בלועה אינה מטמאה":

אשכחן בלוע דלמעלה, אמנם מצינו שטומאה בלועה לא מטמאה מן הפסוק "והאוכל מנבלתה", אך הלימוד הזה הוא רק לגבי מקרה שבו נכנסה הטומאה ונבלעה דרך פיו.

אולם, בלוע דלמטה, שנתחבה לו הטומאה מאחוריו אל תוך בית הריעי, ^[166] מנלן שאף טומאה הנבלעת באופן זה אינה מטמאה? ^[167]

ומבארת הגמרא: קל וחומר הוא!

ומה בליעה דרך פיו מלמעלה, שאינו עושה עיכול, שהרי כל עוד לא ירד למטה, החתיכה בעינה עומדת, ובכל אופן מציל גופו מטומאה זו.

כשנכנסה החתיכה מלמטה, שה"למטה" עושה עיכול, ומיד נחשבת החתיכה כאילו איננה, וכי אינו דין שבליעה באופן זה מציל מן הטומאה?! ^[168] ולמידים אנו שאף דבר הבלוע מלמטה, אינו מטמא.

פורכת הגמרא: כלום כאשר נכנס מאכל מלמטה, עושה עיכול למטה? והרי אין מאכל מתעכל אלא כאשר נכנס על ידי למעלה, דרך פיו. ורק כאשר יורד המאכל כסדר האכילה והעיכול, אז הוא מתעכל כהלכה. אולם אם לא נכנס דרך פיו, הוא אינו מתעכל לעולם?!

ומתרצת הגמרא: אפילו הכי, אף שלא נעשה העיכול אלא בצירוף כניסתו מלמעלה וירידתו למטה, מכל מקום, עיכול ד"למטה", רב הוא. שחלק זה, הוא העיקרי בעיכול. ^[169]

ממשיכה הגמרא ודנה בענין טומאה בלועה:

אשכחן, עד כה עסקנו ומצאנו בדינה של טומאה בלוע דאדם. כלומר שנבלעה על ידי אדם, שאינה מטמאה.

אולם דבר הטומאה בלוע דבהמה, מנלן? ^[170] מבארת הגמרא: קל וחומר הוא!

ומה אדם, שמטמא מחיים, בכל זאת הוא מציל בדבר הבלוע בתוכו מלטמא לאחרים.

בהמה, שאינה מטמאה מחיים, שהרי בהמה אינה מקבלת טומאה בחייה, אינו דין שתציל בבלוע בתוכה מלטמא?!

פורכת הגמרא קל וחומר זה, ומוכיחה שבהמה חמורה מן האדם בקבלת טומאה:

מה לאדם, שכן צריך שהייה בבית המנוגע, שאם נכנס אדם לבית המנוגע, הוא אינו מטמא את בגדיו לאלתר, לפי שנאמר [ויקרא יד מו] "והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו, יטמא עד הערב". ולא נאמר "יכבס בגדיו". ואילו על השוהה בבית זמן המספיק לכדי אכילה, נאמר עליו [ויקרא יד מז] "והאוכל בבית יכבס בגדיו" [ובתורת כהנים מפרשים ש"האוכל", הכוונה היא לשוהה בכדי אכילה].

תאמר בבהמה, שאינה צריכה שהייה בבית המנוגע כדי לטמא כלים שעליה, אלא הם טמאים לאלתר, לפי שהם בכלל "והבא אל הבית", שהוא עצמו נטמא מיד, ולכן נטמאים מיד.

ומוכח, שבהמה חמורה היא, ומקבלת טומאה ב"קלות" רבה יותר מאשר אדם.

ואם כן, נפרך הקל וחומר שממנו רצינו להוכיח שבהמה מצילה על טומאה הבלועה בתוכה. שהרי מוכח שבהמה חמורה בקבלת טומאה.

ומקשה הגמרא על פירכה זו, ומיישבת את ה'קל וחומר':

בהמה, דאינה צריכה שהייה בבית המנוגע, למאי הלכתא? כלפי מה אינה צריכה שהייה? בהכרח, לכלים שעל גבה [שהרי בהמה אינה מקבלת טומאה, ואינה שייכת בלבישת בגדים], שאם נכנסה עם כלים, אינה צריכה שהייה, אלא הם נטמאים מיד. ^[171]

הרי אדם הנכנס עם כלים על גביו, נמי, אף הוא לא בעי, לא צריך שהייה, אלא נטמאים הכלים לאלתר.

דתנן במסכת נגעים [יג ט]: ^[172] אדם הנכנס לבית המנוגע, וכליו על כתפיו, וסנדליו וטבעותיו בידיו [לא שהיו בידיו דרך לבישה, אלא החזיקם ביד], הרי הוא והן טמאין מיד! ^[173]

אבל, אם היה האדם הנכנס לבוש כליו, בגדיו, וסנדליו נעולות ברגליו, וטבעותיו ענודות באצבעו, שאף הן בכלל בגדיו, ^[174], הרי הוא טמא מיד. ואילו הן, הבגדים, טהורין עד שישהא משך זמן של בכדי אכילת פרס ^[175] [הוא הזמן הדרוש לאכילת חצי ככר לחם, שהוא מזון שתי סעודות, בכמות של שמונה ביצים ^[176]]. ^[177]

ומשך זמן האכילה נמדד לפי אכילת פת חטים, שזמן אכילתה מועט. ולא פת שעורים, שאכילתה מתמשכת זמן רב יותר.

וכן נמדד הזמן לפי זמן האכילה כאשר האדם מיסב, שאז נאכלת הפת מהר יותר, מאחר שאינו פונה ומתעסק בדברים אחרים תוך כדי אכילתו.

וכן שיהיה משך זמן זה כאילו אוכל פיתו בליפתן. שעל ידי טעם הליפתן נמשך תיאבונו, ומזרז אכילתו. ^[178]

נמצא, שלענין טומאת בית המנוגע, אין חומרה בבהמה יותר מבאדם, לפי ששניהם מטמאים בכלים מיד. ושוב מיושב הקל וחומר, שאדם מטמא מחיים, ובכל אופן מציל על הבלוע בתוכו מלטמא, קל וחומר לבהמה, שאינה מטמאה מחיים, שמצילה על טומאה הבלועה בתוכה.

ועתה דנה הגמרא בדברי רבה, שאמר טומאה בלועה אינה מטמאה, וטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה, ומשמע שיש בהן מן החידוש, שהיה רבה צריך לאומרן. ועל כך מביאה הגמרא להקשות: אמר הקשה רבא: הרי תרוייהו תננהי!? את שתי ההלכות שאמר רבה, כבר שנינו במשנה, טומאה בלועה תנינא, וכן טהרה בלועה תנינא. ^[179]

טומאה בלועה שנינו, דתנן במסכת מקואות [י ח]: בלע כהן טבעת טמאה, שנטמאה בטומאת מת [וכלי מתכות כגון טבעת זו שנטמאו במת, דינן כמת, ^[180] שמגען מטמא טומאת מת]. וכשבלע, נגע הבולע בשפתיו בטבעת הטמאה, ונטמא, ומשום כך טובל. ואחר שטבל, אף על פי שעדיין הטבעת הטמאה בתוך גופו, אוכל בתרומתו.

ומוכח, שהטבעת הטמאה, אינה מעכבתו מלאכול בתרומה כיון שהיא בלועה בגופו. ^[181] וממשיכה המשנה ואומרת: אם הקיאה, הרי היא טמאה, כיון שעתה היא אינה בלועה, ^[182] וטמאתו במגע שנגע בה ביציאתה, וצריך לטבול מחמת טומאה זו.

וכמו כן, גם טהרה בלועה שאינה מקבלת טומאה, גם היא תנינא.

דתנן, באותה משנה שם: בלע אדם טבעת טהורה, ונכנס לאהל המת כאשר טבעת זו בלועה בתוכו, ונטמא האדם מאהל המת, והזה ממי חטאת של פרה אדומה ביום השלישי לטומאתו, כדין טמא מת, ושנה על טהרה זו ביום השביעי, וטבל, ולאחר מכן הקיאה, הרי היא טהורה כמה שהיתה. וכיון שטבל, והיא טהורה, אין היא מטמאה אותו במגעו בה כאשר הקיאה. ^[183]

ומוכח, שטהרה בלועה, כגון טבעת זו, אינה מקבלת טומאה כשנכנסה כך לאהל המת, אף אם האדם שבלע אותה נטמא.

ואם כן, מקשה רבא, מה חידש רבה בדבריו "כשם שטומאה בלועה אינה מטמאת, כך טהרה בלועה אינה מיטמאת", והרי כבר שנינו זאת במשנה במסכת מקואות?

ומתרצת הגמרא, שמהמשנה הזאת אי אפשר ללמוד את דברי רבה. כי זה שטבעת טמאה בלועה אינה מטמאת את האדם שהיא בלועה בו, אין זה בהכרח מהטעם שהיא "טומאה בלועה", אלא משום שמגע הטבעת הטמאה באדם בתוך מעיו הוא "מגע בית הסתרים", שהוא מגע חבוי ונסתר, ואין טומאה מטמאה את האדם אלא כאשר הטומאה נוגעת בו במקום גלוי שבגוף. וכפי שדורשים מן הפסוק [ויקרא טו יא] "וידיו לא שטף במים". מה ידיו גלויות, אף כל בגלוי. ^[184]

וכמו כן, מן הדין השני האמור במשנה, ש"בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת, הרי היא טהורה כמו שהיתה", אין ללמוד את הדין ש"טהרה בלועה אינה מיטמאה", כי גם בענין הזה אפשר לומר שהטעם לכך שהטבעת אינה נטמאת הוא משום ש"מגע בית הסתרים" הוא.

ומבארת הגמרא את החידוש בדבריו של רבה: כי קאמר רבה את דינו, הוא באופן שאין שם מגע בית הסתרים, שאין ההצלה על הטומאה או על הטהרה, אלא רק משום שבלועים הם.

וכגון, שבלע אדם שתי טבעות, אחת טמאה ואחת טהורה. ובאופן זה אין הדבר נחשב כטומאת בית הסתרים, כי על אף ששתי הטבעות מוסתרות בתוך מעיו, מכל מקום, שתי הטבעות בינן לבין עצמן הן גלויות האחת כלפי חבירתה. והחידוש בדבריו הוא, דאפילו שאין הן נסתרות, מכל מקום, לא מטמיא לה מטמאה לטהורה [לא מטמאה הטבעת הטמאה לטהורה ^[185]], ^[186] לפי ששתיהן בלועות הן. ^[187] ולכן אין כאן טומאה. ^[188]

אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא. כדאמרי' דאכל סמוך לשקיעת החמה אעפ"כ לא מטמא הגוף אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו אע"ג שנטמא לאחר שבלע טבעת טהורה שאינה טמאה בתוך הגוף:

מה לכלי חרש שאינו מטמא מגבו. כלומר דין שמציל על טהרה שבתוכו שאינו מטמא מגבו:

אנן מתוכו קאמרינן. כלומר ומתוכו אינו קל כלי חרש מאדם כשם שאדם מטמא מתוכו כך כלי חרש מטמא מתוכו ואעפ"כ מציל על הטהרות שבתוכו וק"ו כדקאי קאי:

אדרבה כלי חרש חמור. בניחותא קא אתי כלומר אדרבה כלי חרש חמור שכן מטמא מאוירו שיציל על טהרות שבתוכו:

בלוע דלמטה מנא לן. כלו' אשכחן שבלעו דרך פיו הטומאה כדאמרינן לעיל (האוכל) [אבל] בלוע דלמטה שבלען דרך שתן מנלן דטומאה בלועה אינה מטמאה:

ומה למעלה שאינו כו'. כלומר מציל מלטמא אחרים שנבלע למטה שעושה עיכול כלומר וחשוב כאין אינו דין שמציל שלא יטמא:

וכלום עושה עיכול למטה כו'. כלומר ולאו ק"ו הוא:

אשכחן בליעה דאדם שאינה מטמאה דבהמה מנלן. כגון עובר שמת בתוך מעיה דאמרינן במתניתין הושיט הרועה את ידו בתוך מעיה בין בהמה טמאה בין בהמה טהורה טהור:

מה לאדם. שצריך שהייה בבית המנוגע דהוא קל לענין טומאה דאין טמאין כלים שעליו עד שישהה בכדי אכילת פרס לכלים שעל גביו אבל היו בידיו הוא והן טמאין מיד כיון דנקיט להו בידיה חשובין כהוא בעצמו:

ואם היה לבוש כליו [צריך שישהה] בכדי אכילת פרס אלו ארבעה ביצים כדמפרשינן במס' עירובין פת חטין כו' דמפקינן מארץ חטה שכל הפסוק כולו לשיעורין נאמר:

אמר רבא תרויהו תננהי. כלומר מה אתא רבה לאשמועינן:

בלע טבעת טמאה טובל ואוכל תרומתו לערב. כלומר אע"פ שטבעת טמאה במעיו:

דלא מטמאה ליה. טמאה לטהורה במעיו:

אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן. ואי קשיא לימא מה לכלי חרס שכן אינו נעשה אב הטומאה תאמר באדם שהוא נעשה אב הטומאה א"ל אטו אנן לעשותו אב הטומאה בלחוד קאמרינן לענין הצלת טומאה קאמרינן וכיון שבכל מקום מצינו אדם מציל בטומאה יותר מכלי חרס אין אבות הטומאה ראיה לדין וי"א אף זו טהרה לאדם שכל שאינו מטמא אדם וכלים אינו נעשה אב הטומאה. ואינו מחוור.

טומאה בלועה תנינא טהרה בלועה תנינא. ק"ל, טומאה בלועה מתני' היא דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד וא"ל אה"נ. וניחא ליה לאתויי הך מתני' משום דתרוייהו איתנהו בה.

כי קאמר רבה כגון שבלע ב' טבעות. פירש"י ז"ל דאי ממתני' דקתני בלע טבעת טמאה הו"א טעמא לאו משום בליעה הוא אלא משום דמגע דטומאת בית הסתרים לאו מגע היא כדאמרינן במ' נדה וידיו לא שטף במים וגבי טבעת ליכא למימר תטמא במשא שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו אבל טומאת מת אעפ"י שהוא אב הטומאה אין לו משא וטבע' טהורה נמי דתנן דלא מטמאה מחמת אדם נמי טעמא משום טומאת בית הסתרים דאדם לא מטמא.
ואי קשי', והא ע"כ משום טהרה בלועה היא דטבעת טהורה כמו שהיתה שאע"פ שאין בית הסתרים של אדם מטמא תטמא מחמת אהל שנכנסה לשם אלא ש"מ טהרה בלועה לא מטמאה ואדם מציל על מה שבתוכו וי"ל אה"נ שהוא ככלי מוקף צמיד פתיל שאינו עומד באהל אבל במגע ומשא אימא ליטמי קמ"ל רבה.
ולהאי פירו', הוה לן למימר בגמ' אמר לך רבה התם משום דמגע בית הסתרים הוא אלא כיון דלא משכחת טהרת בלועה אינה מטמאה בלא טעמ' דבית הסתרים אלא כגון בב' טבעות דהיינו בגמרא לפרושי לרבה וממילא מידחא מתני' מטעמי'.
וק"ל, דהא מתני' היא דתנן האשה טהורה והיינו משום טומאה בלועה אלא משום שמיעטו הכתוב לולד במעי אמו משום דכתיב על פני השדה כדר' ישמעאל. וי"א עובר ירך אמו הוא ולא משא איכא ולא מגע איכא ואפי' לרע"ק עובר לא מטמא אמו לעולם אלא לחיה בלבד בנגיעה וזה פי' הראב"ד ז"ל.
ותו ק"ל מאי דקאמר שאין טבעת טמא מת מטמ' במשא שהרי חרב הרי הוא כחלל והיינו לכל דבר בין למגע בין למשא וי"א אפי' לאהל ושמא בחרב שנגע לטמא מת שהוא אב הטומאה עסיקינן ואין טמא מת מטמא במשא וה"ה לטבעת.
אבל לא נתפרש זו מנין לו לרש"י ז"ל שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו שהרי מדרס הזב מטמא במשא וכדאיתא בריש כלים ובת"כ ומקר' מלא דבר הכתוב והנושא אותם וגו'.
והר"מ הספרדי ז"ל אמר שאין חרב כחלל למשא ולא לאהל שאפי' במת עצמו אין משא מטמ' בו אלא מדין ק"ו וכ"כ בפי'.
ומ"מ אין פירוש רש"י ז"ל עולה יפה דודאי רבא מעיקרא טומאה בלועה אינה מטמאה דקאמר רבה מידע הוה ידע רבא ללמד שהיא במעוברת ואינה מטמאה במשא ועלה קאמר תנינא ולא מייתי ליה ממגע בית הסתרי' תנינא.
וי"מ דטומאה בלועה תנינא הכא והתם וטהרה בלועה תנינא התם דבמשא לא מטמו אלא הו"א ה"מ לבלוע דלגבי דידיה חשיב עיכול אבל ב' טבעות אחת טמאה ואחת טהור' כיון ששניהם במקום א' אימא כמאן דמנחן בקופסא דמו קמ"ל רבה והכי דייק לישנא דגמרא.
וק"ל מיהא, מאי האי דקאמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה דאלמא פשיטא ליה האי טפי מהאי הרי אפילו כשת"ל טהרה בלועה מטמאה כיון שטומאה בלועה אינה מטמאה אי אפשר לב' טבעות שיטמאו ולזו לא הוצרך רבה לק"ו האמור למעלה וי"ל דה"ק כשם שטומאה בלועה אינה מטמא לבולעה כלל ואפי' במשא כך אם היתה עם טהרה בלועה אינה מטמא' אותה אבל ק"ו שאמרנו אינו יכול לקשרו בענין אלא שהגמרא הוא שפי' למאי דקס"ד מנא לן שטומאה בלועה אינה מטמאה לבולעה וטהרה בלועה אינה מטמאה ורבה מאי דקמ"ל בב' טבעות לאו מתורת (טבעות) ק"ו אמרה אלא סבר' דנפשיה הוא שאין לחלוק בין זו לזו.

אמר רבא תרוייהו תננהו טומאת בלועה דתנא בלע טבעת וכו'. ואם תאמר טומאה בלועה מתניתין דהכא היא, דתנן האשה טהורה עד שיצא הולד, יש לומר דאין הכי נמי, אלא דניחא ליה לאתויי הך מתניתין, משום דתרוייהו איתנהו בה.

כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה. ופירש רש"י ז"ל דאי ממתניתין דטבעת הוה אמינא דהיינו טעמא דלא מטמאה ליה משום דמגע בית הסתרים היא ואינה מטמאה כדאמרינן במסכת נדה (מג, א) מוידיו לא שטף במים, וגבי טבעת ליכא למימר תטמא במשא, לפי שאין משא אלא למי שטומאה באה ממנו כגון מת ונבילה ומעיינות הזב, אבל טמא מת שטומאתו באה לו ממקום אחר אינו מטמא בבית הסתרים אפילו במשא, והקשו עליו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דהא מדרס הזב שאין טומאתו מעצמו אלא ממקום אחר, וקיימא לן דמטמא במשא בבית הסתרים. ועוד דטבעת שנטמאת דמת (אולי במת) הא קיימא לן חרב הרי הוא כחלל ואפילו לטומאת משא נמי, דהא איכא מאן דאמר דאפילו באהל נמי מטמא כמת. ועוד קשיא ליה דאם כן אמאי איצטריכינן לדחוקי (כ)[ב]רבה דשני טבעות קאמר, ומסקינן מימריה בדוחקא, לימא לעולם משום טומאה בלועה, דלא תנן, דאי ממתני' הוה אמינא היינו טעמא משום מגע בית הסתרים, אבל טומאה בלועה ודאי מטמאה, קא משמע לן רבה דאפילו טומאה בלועה נמי לא מטמאה, ופירשו בתוס' דהכי קאמר דאי ממתניתין הוה אמינא דטומאה בלועה דלא מטמאה היינו דלא מטמאה לטהרה בעלמא שבחוץ, וכן לאדם שבלעה, אף על פי שנוגעת בו בסתריו ולא בגלויו, אבל טהרה שבלועה עמה וסמוכה לה מטמאה קא משמע לן דרבה דאפילו לטהרה שסמוך לה לא מטמאה וכן נמי בטהרה בלועה דלא מיטמאה היינו מטומאה שחוצה לה, אבל מטומאה שבצדה מטמאה, קא משמע לן רבה דאפילו שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה וסמוכות זו לזו אינה מטמאה טהורה מן הטמאה. ואם תאמר אם כן מאי כשם דאמר רבה, דהא דא ודא אחת הן, דאם טומאה בלועה אינה מטמאה טהרה שבצדה הבלועה אינה מיטמאה מטומאה שסמוך לה, יש לומר דהכי קאמר כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה טהרה בלועה, אף על פי שהיא נוגעת בו ואפילו במשא אינה מטמאתו כך טהרה בלועה אינה מטמאה מטומאה שנוגעת בו והיא אצלה. ואם תאמר והא רבה טהרה בלועה דאינה מטמאה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה, והא לא דמי לשתי טבעות דמונחין זו בצד זו. יש לומר דרבה כולה מילתא מן האוכל מנבלתה גמיר ליה, דמי לא עסקינן דאכל נבלה סמוך לשקיעת החמה ואפילו הכי טובל ואוכל בתרומה מיד ואינו חושש, ואף על פי שנוגעת תרומה טהורה בנבלה זו שבמעיו ואין לך שתי טבעות גדול מזה. ואם תאמר אם כן שתי טבעות נמי תנינא בהדיא, דתנן (מקואות (פ"י, מ"ח) בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא התם הוא דכבר יש לו שבעה ימים שבלעה, דהא בטבעת טמאה בטומאת מת עסקינן, דהיא היא דמטמאה את האדם וטעון הזיה שלישי ושביעי קודם שאכל בתרומתו, ולסוף שבעה ימים כבר ירדה טבעת בתחתיות מעיו, וכשבא לאכול תרומה אינה נוגעת לטבעת במעיו שיורדת היא למטה ונוגעת בו, קא משמע לן דאפילו נוגעת בו מיד בתוך מעיו לית לן בה, דטומאה בלועה אינה מטמאה. ועדיין קשה קצת דהא רבה מקל וחומר דצמיד פתיל גמיר לה, ואם כן למה ליה לאתויי כלל קל וחומר דצמיד פתיל, כיון דכולה מלתא מקרא דהאוכל מנבלתה נפקא ליה. וראיתי לרב רבינו (מב"ם) [רמב"ן] ז"ל שכתב בתירוץ קושיא זו דאפשר לומר דרבה מאי דקא משמע לן בשתי טבעות לאו מתורת קל וחומר אמר כן, אלא סברא דנפשיה הוא דקאמר שאין לחלקו בין זו לזו, ומעיקרא גמרא הוא דפרשה כך למאי דסלקא דעתך דהכי קאמר מנ"ל דטומאה בלועה אינה מטמאה לבלועה וטהרה בלועה אינה מיטמאה מטומאה שחוצה לה.

דינין הללו שביארנו בטומאה בלועה כשם שהם אמורים באדם כך בבהמה כגון כלב שבלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת או שבלע כזית מן המת ונכנס לבית וכן הדין בחיה ובעופות ודגים כל זמן שהם חיים והתבאר במקום אחר שהבלוע בגוף הכלים כגון לבינה שהיתה טבעת בלועה בתוכה ונכנסה באהל המת אין הלבינה נדונת כצמיד פתיל והרי הטבעת טמא וכן כל כיוצא בזה וכן בעלי חיים שבשר המת בתוך מעיו שמת אינו מציל עוד מלטמא כל מה שבאהל וכן אינו מציל על כלים הטהורים הבלועים בתוכו ודברים אלו מתבארים במקום אחר:

הנכנס לבית המנוגע טמא מיד ואם היה נושא כלים כגון שהיה נושא כליו על ראשו וסנדליו וטבעותיו בידו אף הכלים טמאים מיד היה נושא כליו לבושים וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו ונכנס לבית המנוגע הוא טמא מיד וכליו אינן טמאים עד שישהא לשם בכדי שיסב ויאכל שיעור אכילת פרס פת חטים בלפתן:

בהמה שנכנסה לבית המנוגע וכלים על גבה נטמאו הכלים מיד אבל בהמה אינה טמאה שאין לך בעל חיים מקבל טומאה בעוד שהוא חי אלא אדם בלבד:

מי שבלע טבעת טמאה וטבל וכבר ביארנו שאין הטבעת מטמאתו עוד אע"פ שהוא קיים אם הקיאה הרי היא עדין בטומאתה וטמאתהו הואיל והיא קיימת עדין ואין טבילתו עולה לטבעת שבתוכו ובמקום אחר התבאר בכפיפה שנטמאת ובלעה פיל והקיאה דרך בית הרעי שהיא בטומאתה:

בלע טבעת טהורה ונכנס לאהל המת והזה שלישי ושביעי וטבל והקיאה הרי היא טהורה כשהיתה הקיאה בעודו בטומאתו נטמאת ממנו:

בלע טבעת טמאה במת וטבל ואחר כך בלע טבעת טהורה אין הטמאה מטמאה את הטהורה במקום העכול כלל ועל זו אמרו כי קאמר רבה בבלע שתי טבעות כלומר זה שהוצרך רבה ללמד בטומאה בלועה שאינה מטמאה בדרך זה הוא שמא הייתי סבור הואיל ושתיהן במקום אחד אין זו קרויה בלועה אצל חברתה והרי הדבר כאלו שתיהן מונחות בקופצא קמ"ל ויש מפרשים אותה בדרך אחרת וזו עיקר ומ"מ מה שפירשו בה גדולי הרבנים דאי ממתניתין דבלע טבעת הוה אמינא דטעמא לאו משום טומאה בלועה הוא אלא משום מגע בית הסתרים וטבעת בטבעת לאו מגע בית הסתרים הוא דכמונחים בקופצא דמיין הקשו בו דהא במתני' קתני האשה טהורה עד שיצא הולד וזו ודאי משום טומאה בלועה היא דאי משום בית הסתרים אע"ג דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא כדאיתא בפרק יוצא דופן ואם כן היאך האשה טהורה והרי מת מטמא במשא ומתני' דטבעת נמי ודאי בטבעת טמאה טומאת מת היא ומשום חרב כחלל דהא כל כלי מתכות בדין חרב כחלל לדברי הכל כמו שביארנו בראש המסכתא ומטמאה גם כן במשא ואם כן אף במגע בית הסתרים במשא מטמאה אלא שהם תירצו שאין טומאת משא אלא בטומאת עצמן כמו שנכתוב בסמוך כן לא נאמר חרב כחלל לענין משא כלל ומפני שאף מת עצמו אין טומאת משא שלו מפורשת בתורה אלא שלמדנוה מקל וחומר של נבלה ואם כן דיו לבא וכו' ומה נבלה אין חרב הנוגע בה מטמא במשא אף חרב הנוגע במת אינו מטמא במשא ויש אומרים כן אף באהל ובאשה יש לתרץ שאין זה נקרא משא דארחיה הוא וכמו שאמרו עובר ירך אמו הוא ומ"מ קשיא אם רבה לא אמרה אלא בשתי טבעות היכי מייתי לה מוהאוכל מנבלתם דההיא כטבעת אחת דמי ואפשר דמ"מ מוכח מנה דטומאה בלועה לא מיטמיא דההיא ודאי לאו משום מגע בית הסתרים דאי הכי במשא מיהא מטמיא דנבלה מיהא טומאת עצמה היא ומ"מ יש להקשות אם לא אמרה אלא בשתי טבעות מדאשמעינן דטומאה בלועה לא מטמיא מאי איצטריך לאשמועינן דטהרה בלועה לא מקבלה טומאה וממאן מקבלה לה ופירשוה דאיצטריך כגון שבלע טהורה ובא מיד טמא אחר והכניס ידו בפנים ונגע בה וכן טרחו בתוספות בהרבה קושיות אלא שכלם אתה יכול לתרצם על דרכים אלו אלא שמ"מ קשה לפרש לדעתי אם בבלע טבעת נאמר שמשום טומאת בית הסתרים איזו היא שתהא נידונה כבלועה ומ"מ לדבריהם למדת ממה שכתבנו שטומאת משא האמורה בכל מקום אינה אלא בגופה של טומאה כגון מת ונבלה ושאר המטמאים מצד עצמם אבל מה שבאה לו הטומאה מצד אחר אפי' הוא אב הטומאה כגון (טמת) [טמאת] מת אין לו טומאת משא ואע"פ שזו לא הוזכרה כאן אף אני לא כתבתיה אלא מצד קושיות שנמצאו בסוגיא זו בתוספות שהן מתישבות בכך ויש מהם רמז בפירושי גדולי הרבנים אלא שאין עקר בהזכרתם:

בד"ה אטו אנן מגבו כו' וי"ל דאדם נמי תוכו טהור מציל ואיכא למיעבד ק"ו כו' שאין גבו מציל כו' מציל תוכו על טהרה כו' עכ"ל פי' דגם כלי חרס טהור שאין מקבל טומאה מגבו וכן האדם אין מקבל מתוכו ונראה בכוונת דבריהם דודאי בכלי חרס בטהרה שבתוכו בין הגב ובין התוך הוא טהור וכמו שיש לתלות שהגב מציל כך יש לתלות שהתוך מציל והשתא ודאי אי הוה עבדינן ק"ו מגב כלי חרס הכי ומה כלי חרס אין גבו מציל בפני טומאה שבתוכו מציל על טהרה שבתוכו תוכו של אדם שמציל בפני טומאה שבתוכו אינו דין שיציל תוכו על טהרה שבתוכו איכא למפרך אדינא דמה לגב כלי חרס שהוא טהור ולכך הוא מציל על הטהרה אבל האדם שאין גבו טהור לא יציל תוכו על טהרה שבתוכו אע"ג דאדם נמי תוכו טהור ליכא לדמויי תוך של אדם לגב כלי חרס דכן הוא דרך הפירכות דמי יימר לן דשקולים הם ולהכי קאמר אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן דאית לן למיעבד ק"ו מתוך כלי חרס דתלינן ביה שהוא מציל על טהרה שבתוכו דהשתא ליכא למפרך דמה לתוך כלי חרס שהגב שהוא טהור אינו מניח לעבור הטומאה בתוכו ה"נ תוך של אדם איהו גופיה אינו מניח הטומאה לעבור בתוכו שהוא טהור ולא עדיף תוך כלי חרס שמציל ע"י הגב שהוא טהור מתוך האדם דאיהו גופיה טהור ובתחלת הק"ו הוצרכו למימר שאין גבו מציל ולא קאמרי שאין תוכו מציל משום דאי הוה מצינו בשום מקום שהגב מציל ודאי דהוה לן לתלות הצלת טהרה שבתוכו בגבו שהוא טהור אבל כיון שאין גבו מציל בפני טומאה שבתוכו בטהרה שבתוכו יש לתלות בהצלת התוך כמו שיש לתלות בגב ושפיר איכא למיעבד ק"ו מתוך ודו"ק:

בא"ד ואת שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא כו' עכ"ל פי' אינו בא לכלל מגע כהך דפכים קטנים וכהך קולית דפ' העור והרוטב שאינן באין כלל לידי מגע אבל דבר שבא לידי מגע אלא שאינו בא לטומאת מגע שפיר בא לכלל משא כמו בית הסתרים וק"ל:

בד"ה למאי הלכתא כו' ולפי זה דטומאת בגדים שהוא לבוש מחמת האדם כו' וקשה דבת"כ כו' היה עומד בפנים ופשט כו' היה עומד בחוץ ופשט כו' עכ"ל ובלאו פירושם לא הוה קשיא להו בהך מתני' גופה מרישא לסיפא דודאי להחמיר אית לן למימר דהבגדים שהוא לבוש דבתר גברא גרירי אבל להקל למימר דבטלי אגביה לא אמרי' וק"ל:

בד"ה בלע טבעת כו' א"כ לא הויא אלא ראשון כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה כי קאמר רבה כו' מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה כו' אפי' לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה כו' עכ"ל ולפי זה דמיירי קרא בטומאה קלה ניחא נמי לבר פדא כמו לר"י דבטומאה קלה לכ"ע עד לכלב אלא דלעיל למאי דס"ד דרבה מודה בב' טבעות דטמא כמ"ש התוס' לעיל ולא איירי קרא בטומאה הוצרך לשנויי לבר פדא שלא בפניו מחזי חזיא ליה וכן הא דעביד ק"ו לעיל בטהרה בלועה דאינה מטמאה היינו נמי דרבה מודה בב' טבעות אבל השתא דאיירי קרא בב' טבעות אין אנו צריכין לק"ו ומהרש"ל כתב בזה דברים דחוקים ואין צורך ושוב מצאתי כדברינו בחידושי הרשב"א ע"ש וק"ל:

ד"ה אטו אנן מגבו אמרינן וכו'. וא"ל ק"ו הכי ומה כלי חרס וכו' שאין גבו מציל לחוץ בפני הטומאה שבתוכו מלטמא מציל על טהרה שבתוכו וכו' כצ"ל ותיבת תוכו ט"ס ור"ל דילפינן תוכו של אדם מגבו של כלי חרס בק"ו:

ד"ה דלמטה מנ"ל כו' כדמוכח מתניתין דעובר וכו'. ר"ל מתניתין דאשה שמת ולדה וכו' דאשה טהורה משום דטומאת בלועה אינה מטמאה כדלקמן במסקנא:

ד"ה למאי הלכתא וכו' וקשה דבת"כ וכו' וטבעותיו בידו וכו'. פי' תחובים ומלובשים באצבעותיו:

גמ' שם מיסב ואוכל בליפתן. נ"ב מבואר ברש"י בריש עירובין:

רש"י בד"ה מתוכו קאמרי' כו' של אדם שכן כו' הד"א:

רש"י ד"ה דלמטה. וכגון כו' ולא טמאו בכניסתו במגע. מוכח מדבריו דס"ל דאף במגע נבלה מטמא בגדים וכשיטתו לעיל (כט ב) ועמש"כ שם. ובלא"ה לחנם נדחק דבפשוט י"ל כגון שהחליף בגדיו. וע"ד דאמרי לעיל (ר"ד ל). או כגון שטבל אחר כניסתו:

תד"ה אטו. ומה כ"ח כו' שאין גבו מציל כו' מלטמא מציל כו' מליטמא תוכו ש"א שמציל כו' מלטמא א"ד כו'. כצ"ל:

בא"ד ואילו בתוספתא דאהלות תני כו'. הוא שם פט"ו:

תד"ה בלע. ועוד אי בטומאת שרץ א"כ לא הויא אלא ראשון כו'. אכתי קשה דלמא מיירי בנטמאה בטמא מת בין שהוא אדם ובין שהיא כלי דלא הות הטבעת אלא אה"ט דלא מטמאה במשא כדאיתא בריש כלים. וא"ש טפי דלא נקטה המשנה הזאת ג' וז'. דאם נטמאה במת גופי' הי' צריך האדם הזאה גו"ז ג"כ כמש"כ התוס' בסוף דבור הסמוך לקמן:

תד"ה כי (בדף הסמוך). וקשה לפי' כו' וטומאתה בוקעת ועולה כו' וה"נ טבעת שנגעה במת כו' לטמא במשא. נ"פ שדעת רש"י כדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' ט"מ הי"ג דכלים הנוגעים במת אינן מטמאין לא באהל ולא במשא. אלא דקשה לשיטתם איך הוה ס"ד דרבא לאתויי מכאן ראיה לטומאה בלועה דאינה מטמאה:

גמ׳ שכן אינו מטמא מגבו כצ"ל:

שם אינו דין שתציל בבלוע כצ"ל:

תד"ה אטו וכו׳ שאין גבו מציל נ"ב נ"ל פשוט שט"ס הוא וכך צ"ל שאין תוכו מציל ודוק שאין צריך לדחוק בו כלל:

תוס׳ ד"ה למאי וכו׳ דומיא דכותי דשייר וכו׳ שאין לו כח לטמאה כצ"ל:

גמ' טומאה בלועה דתנן. עיין כלים פ"ח מ"ה: