חולין סט ע"ב

דף סט - ב

ומתרצת הגמרא: כדי להתיר את העובר שבתוכה, יש צורך בתנאי נוסף.

בעינא, צריך שיהיו לעובר הזה פרסות [לפי שכך היא משמעות הפסוק "וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' שתי פרסות מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו"]. וליכא. בדמות יונה אין פרסות, ^[81] ומשום כך היא אסורה, על אף שנמצאה בתוך הבהמה. ^[82]

ותמהה הגמרא: אלא אם כן, מעתה עובר קלוט [שפרסותיו קלוטות כעין גמל] הנמצא במעי פרה, ליתסר, יאסר, כיון שאין לו פרסות כשל פרה, והרי שנינו לעיל [סח ב], עובר שפרסותיו קלוטות ונמצא במעי הפרה, מותר?!

ומתרצת הגמרא: הא תנא דבי רבי ישמעאל, כתלמידיו של רבי שמעון בן יוחי, שדרשו כך:

נאמר בפסוק הנזכר: "מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות וגו' בבהמה, אותה תאכ לו".

הרי לנו "פרסה" ו"פרסות", ומשמעות הדבר היא, שכאשר נמצא אחד מהם, אפילו פרסה אחת, בבהמה, תאכלו.

וזהו "קלוט", שאין פרסתו סדוקה כמו בפרה [שפרסתה סדוקה ונראית כשתים], אלא פרסתו אחת היא. ומפורש בפסוק, שעל ידי פרסה זו הוא מותר.

רב שימי בר אשי אמר: לעולם כדקאמרת מעיקרא, שעיקר הלימוד שעובר ניתר בשחיטת אמו, הוא מן הפסוק "בהמה בבהמה תאכלו".

ודקא קשיא לך, ומה שקשה לך ממה ששנינו אין ממירין בעוברין, והרי אף לגבי תמורה נאמר "בהמה", ומדוע לא נחשב עובר כבהמה לגבי דין תמורה כמו כאן?

תשובתך, אכן עובר נידון כבהמה, ואפשר ללמוד מכך שממירין בעוברין. ומה ששנינו אין ממירין בעוברין, הא מני? רבי שמעון היא, דמקיש תמורה למעשר בהמה [על פי הפסוק שיובא להלן], לענין כמה הלכות.

וכדתנן במסכת תמורה [י א]:

אמר רבי שמעון: מעשר בהמה, בכלל כל הקדשים היה. ולמה יצא מן הכלל, שדוקא בו פירט הכתוב דין תמורה, וכפי שנאמר [ויקרא כז לב לג] "וכל מעשר בקר וצאן וגו', ואם המר ימירנו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש"? כדי להקיש אליו, וללמד ממנו את דין התמורה בכל הקרבנות הדומים למעשר בהמה:

מה מעשר, קרבן יחיד הוא, ^[83] ותמורה חלה בו, אף כל דין תמורה אינו חל אלא בקרבן יחיד, ולא בקרבן שותפים או ציבור.

וכן, מה מעשר, קדשי מזבח הוא [קרבן הקרב למזבח], ותמורה חלה בו, אף כל דין תמורה אינו נוהג אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי בדק הבית [המשמשים לשאר צרכי המקדש, ולאו דוקא לצרכי מזבח].

ולפי רבי שמעון יש לנו גם לומר: מה מעשר, אינו נוהג באברים ועוברים בפני עצמם, אלא רק בבהמה שלימה, וכפי שכתוב [בפסוק הנ"ל] "אשר יעבור תחת השבט", ואין עובר תחת השבט אלא בהמה שלימה, אף תמורה, אינה נוהגת באברים ועוברים, אלא רק בבהמה שלימה.

ומשום כך לא מרבים את העובר לענין תמורה, אף שנאמר בו "בהמה בבהמה". אולם, לענין היתר אכילה, מרבים מ"בהמה בבהמה" להתירו בשחיטת אמו. ^[84]

ומבארת הגמרא: ומנא תימרא, מנין לנו לומר שאכן דברי המשנה בתמורה "אין ממירין אברין בעוברין וכו'", לדברי רבי שמעון היא?

דתנן [תמורה י א] בסופה של אותה משנה, בה נאמר הדין שאין ממירין אברין בעוברים, מובאת דעתו של רבי יוסי, הסובר שחלה תמורה על אברים: אמר רבי יוסי: אף שסבור אתה שאין ממירין עוברים באברים, והרי במוקדשים ודאי מודה אתה כי האומר "רגלה של זו עולה" - פשטה הקדושה בכל הבהמה, וכולה עולה.

אם כן, אף כשיאמר "רגל של בהמה זו תהא תמורה תחת זו", תחול התמורה, ותהא כולה תמורה תחתיה! ^[85]

ומוכיחה הגמרא שרבי שמעון הוא הסובר שאין ממירים:

שהרי למאן קא מהדר ליה, מיהו התנא שרבי יוסי אומר לו "והרי במוקדשין האומר רגלה של בהמה זו עולה [פשטה הקדושה בכל הבהמה] וכולה עולה".

אילימא, אם נאמר שדבר זה אמר רבי יוסי לרבי מאיר ורבי יהודה, והם התנאים הסוברים ש"אין ממירין אברים בעוברין", אין זה יתכן. כי מי אית להו, וכי סוברים הם האי סברא שהמקדיש רגל בהמה לעולה, פשטה קדושה בכולה!? והתניא, הרי שנינו בברייתא: יכול יהא הדין שהאומר "תהא רגלה של בהמה זו עולה", תהא כולה עולה?!

תלמוד לומר "כל אשר יתן ממנו לה' - יהיה קדש". מלמד הכתוב שאם יקדיש אדם רק אבר אחד מבהמה, "ממנו", [כגון רגל], אותו האבר שהקדיש בלבד יהיה קדש, ולא כולו יהיה קדש.

יכול יהא הדין שתצא אותה בהמה לחולין, על ידי שיפדה את הרגל שהקדיש?

תלמוד לומר "יהיה קדש", בהוייתה תהא, שתשאר הרגל בקדושת קרבן שהחיל עליה המקדיש.

הא כיצד? מה יעשה בקדושת הרגל, והרי אם אין הבהמה עצמה קריבה לעולה אי אפשר להקריב את רגלה לבדה!?

תמכר הבהמה על ידי האדם שהקדיש את רגלה לאדם אחר לצרכי עולות, ^[86] שהקונה אותה לצורך נדרו או נדבתו יקדיש את כולה לעולה, ויקריבנה. ודמיה, דמי הבהמה ששילם הקונה למוכר, הם חולין, שהרי היא לא היתה כולה קדושה אלא רגלה בלבד, חוץ מדמי אותה אבר שבה, שהקדישו, ^[87] דברי רבי מאיר ורבי יהודה.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: מנין לאומר "רגלה של זו תהא עולה", שתהא כולה עולה? תלמוד לומר "יהיה קדש", ומתיבת "יהיה" למדים לרבות את כולה, שכולה קודש, לפי שנתפשטה הקדושה בכל הבהמה, ומקריבין אותה.

ולאחר שמביאה הגמרא את דברי הברייתא, חוזרת הגמרא לברר מיהו התנא הסובר שאין ממירין אברים בעוברין.

ודנה הגמרא: למאן, למי השיב כך רבי יוסי והוכיח שממירין אברים בעוברים, מכך שהאומר "רגלה של בהמה זו עולה" הדין שכולה עולה?

אי, אם השיב כך לרבי מאיר ורבי יהודה, וכי מי אית להו האם סוברים הם האי סברא שהאומר רגלה של זו עולה נתפשטה קדושה בכל הבהמה, והרי שנינו כאן שאף בזה חולקים הם וסוברים שקדושת אותו האבר, בהווייתה תהא. ולכן, לא ניתן להוכיח שלדעתם ממירין עוברים באברים.

אם כן, התנא הסובר שממירין עוברים באברין, אינו רבי מאיר או רבי יהודה. אלא לאו, בהכרח, לרבי שמעון השיב רבי יוסי את דבריו, לפי שהוא סובר כרבי יוסי, שהמקדיש רגלה של בהמה, פשטה הקדושה בכולה, ומוכיח לו רבי יוסי שלשיטתו יש לומר כן אף לענין תמורה, שהממיר אבר אחד, תיתפשט התמורה בכל הבהמה.

ולפי זה, מיושבים דברי רב שימי בר אשי דלעיל, כי בדין שאין מרבין עוברים מ"בהמה בבהמה" שידון העובר כבהמה עצמה אף לענין תמורה, הולך רבי שמעון לשיטתו, שמקיש תמורה למעשר.

ודוחה הגמרא: לא. אין הכרח לומר שרבי יוסי אמר את דבריו לרבי שמעון. אלא יתכן שתנא קמא, הסבור שאין ממירין באברין ועוברין, הוא רבי מאיר או רבי יהודה.

ואם כן, ראייתו של רבי יוסי ממקדיש רגלה של עולה שפושטת הקדושה בכולה ונעשית כולה עולה, ולכן אף בתמורה יהא הדין כך - אינה ראיה לדעת רבי מאיר ורבי יהודה. שהרי חולקים הם אף לגבי דין המקדיש אבר עולה.

ואם כן, למי נאמרו דבריו של רבי יוסי?

מבארת הגמרא: רבי יוסי, טעמא דנפשיה קאמר. דבריו נאמרו לשיטתו הוא. וסבור הוא, כיון שהמקדיש רגלה של בהמה נעשית כולה עולה, הוא הדין אף בממיר אבר בהמה, נעשית כולה תמורה.

מתניתין:

בהמה המבכרת, העומדת ללדת בכור, המקשה לילד -

מחתך, מותר לחתוך אבר אבר מן האברים שיוצאים לחוץ, ^[88] ומשליך לכלבים. כיון שעדיין לא יצא רובו של הבכור, לא חלה בו קדושת בכור.

אולם, אם יצא רובו של העובר בבת אחת, ואז חתכו, ^[89] הרי זה יקבר. כיון שיצא רובו, נחשבת יציאה זו כלידה, וכבר חלה עליו קדושת בכור, ומשום כך אין להשליכו לכלבים.

ובשני המקרים הללו, בין יצא העובר כשהוא מחותך אברים אברים, ובין יצא רובו, נפטרת האם מן הבכורה. והולד שיבוא אחריו שוב אינו בכור, שהרי אינו פטר רחם. ^[90]

גמרא:

שנו חכמים אתמר: יצא שליש מן הולד הבכור ממעי אמו, ומכרו בעליו לעובד כוכבים [לפי שעדיין לא חלה בו קדושת בכור, שהרי לא יצא רובו], ולאחר המכירה חזר ויצא שליש אחר, ונמצא ששני שליש, שהם רוב הולד, כבר בחוץ ונחשב כנולד. ואם כן, מה דינו? רב הונא אמר: בכור זה קדוש הוא, והוא ניתן לכהן, ומקריבין אותו על המזבח כדין בכור.

רבה אמר: אינו קדוש, אלא חולין הוא.

ומבארת הגמרא את טעמם:

רב הונא אמר העובר קדוש, קסבר, על אף שקדושת הבכור תלויה בלידה וביציאת רובו, אבל לאחר שכבר יצא רובו וחשוב הוא כנולד, למפרע הוא קדוש. ^[91]

ואם כן, כאן, כאשר מכר לעכו"ם אחר שיצא שליש, הרי כיון דמיד לאחר מכן נפק ליה יצא רוביה, רוב הבכור, ונחשב כילוד, איגלאי מילתא, מתגלה הדבר למפרע, דמעיקרא הוה, שמתחלה אף קודם שיצא רובו, קדוש ^[92] הוא, ^[93] ומאי דזבין, מה שמכר לגוי, לא כלום זבין, שהרי אין הבכור שלו, לפי שקדוש הוא, ויש ליתנו לכהן. ^[94] רבה אמר אינו קדוש, קסבר, מכאן ולהבא הוא קדוש. שחלה הקדושה רק מן הרגע שיצא רובו, ונחשב כנולד, ואם כן, מאי דזבין, אותו שליש שמכר לגוי קודם שיצא רובו של בכור, שפיר זבין, מכירה טובה היא, שהרי בשעת המכירה עדיין לא חלה הקדושה, וברשות בעליו הוא. ^[95]

ואזדו לטעמייהו, הולכים הם במחלוקת זו לפי דעתם ושיטותיהם, שכבר נחלקו בסברא זו בענין אחר:

דאתמר: יצא שליש מן העובר דרך דופן [כגון על ידי ניתוח דופן הבהמה בסכין, או על ידי חיתוך באמצעות סם], ולאחר מכן נפתחה רחמה של הבהמה, וא יצאו שני שלישי העובר הנותרים דרך הרחם, כלידה רגילה. ^[96]

רב הונא אמר: אינו קדוש עובר זה, ורבה אמר: קדוש.

מבארת הגמרא את מחלוקתם:

רב הונא אמר, עובר זה אינו קדוש, כי רב הונא הולך לטעמיה, דאמר, עובר בכור היוצא מרחם אמו, למפרע הוא קדוש. ולכן, רובא קמא [הרוב הראשון של הולד היוצא, אשר מחמתו חל על העובר שם ילוד], ליתיה ברחם, לא יצא מן הרחם, שהרי השליש הראשון של העובר יצא דרך הדופן, ומשום כך הוא אינו נחשב כ"פטר רחם".

רבה אמר, העובר קדוש על אף שהשליש הראשון יצא דרך הדופן, כי רבה הולך לטעמיה, דאמר מכאן ולהבא הוא קדוש. ורובא, רובו של העובר, דרך רחם נפיק יצא [שהרי אחרי אותו השליש שיצא דרך הדופן יצאו עוד שני שליש דרך הרחם]. ^[97] ולכן, לא איכפת מכך שהשליש הראשון יצא ראשונה דרך הדופן, כיון שבעת חלות קדושתו, שהיא מכאן ולהבא, יצא כבר הרוב דרך הרחם. ^[98]

אולם אם כן, יש להבין מדוע צריכים רבה ורב הונא להשמיע את שיטותיהם הן לענין מכירת שליש העובר לעכו"ם, והן לענין יציאת שליש דרך הרחם?

מבארת הגמרא: וצריכא, יש צורך להשמיע את שיטותיהם בשני ענינים אלו.

דאי אשמעינן רב הונא את דעתו רק בהא, בענין המוכר בכור לגוי לאחר שיצא שליש, היינו אומרים, כי רק בהא קאמר רב הונא שלמפרע הוא קדוש כבר מעת יציאתו מהרחם, משום דאם נאמר ש"מכאן ולהבא הוא קדוש", יביאנו דבר זה לנהוג בו קולא, שיהיה פטור מן הבכורה.

אבל, בהך, במקרה שלפנינו, שיצא שליש מן העובר דרך הרחם, דאם נאמר בו שמכאן ולהבא הוא קדוש, יהיה זה לחומרא, שיהיה חייב בבכורה, אימא, יתכן לומר כי מודי ליה רב הונא לרבה שאכן מכאן ולהבא הוא קדוש, ולא למפרע.

ומשום כך נשנה דינו של רב הונא בשני ענינים אלו.

קלוט במעי פרה ליתסר. כלומר השתא דאמרת בעינא פרסות וליכא:

תנא דבי ר' ישמעאל בי רבי שמעון בן יוחאי פרסה בבהמה כו' כלומר כתיב כל מפרסת פרסה וגו' ולבסוף כתיב תאכלו דאפי' מצא בתוכו שאין לו אלא פרסה תאכלו:

לעולם כדאמרינן מעיקרא כלומר בהמה בבהמה תאכלו:

מי אית להו האי סברא דהוא אומר רגלה של זו עולה דתהא כולה עולה. הא כיצד תמכר לצורכי עולות לא כולה לצורכי עולות אלא דמי אבר שבה:

אלא לאו לר' שמעון כלומר דרבי שמעון סבר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה וסבירא ליה דהאומר תהא רגלה של זו תמורה אין כולה תמורה וא"ל ר' יוסי כמה דסבירא לך לענין עולה למה לא סבירא לך לענין תמורה מכלל דהוא לא סבירא ליה לענין תמורה וטעמא מאי דתמורה אינה נוהגת באברים^א)נראה דצ"ל דתמורה אינה נוהגת באיברים משום דאיתקש למעשר. לא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר כלומר כשם דסבירא לי דעולה נוהגת באיברים כך תמורה נוהגת באברין והאומר רגלה של זו תהא תמורה תחתיו תהא כולה תמורה תחתיו:

המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר כו' כלומר המבכרת המקשה לילד והוציא עובר את ידו מחתך אותה ישראל ומשליך לכלבו דכיון דלא יצא ראשו או רובו לא חל עליה קדושת בכור ונפטרה מן הבכורה לכשתלד פעם אחרת אין חשוב האחרון בכור:

איתמר יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים ישראל מכרו לעובד כוכבים לפי שראה שלא יצא מתחלה רובו וחזר ויצא שליש אחר הרי רובו:

רב הונא לטעמיה דאמר למפרע הוא קדוש. כלומר הבכור כשהוא קדוש מתחלתו חשבינן הקדושה והאי נמי מתחלתו חשבינן ליה וכיון דתחלתו לא יצא דרך רחם לא חל קדושה עליה:

וצריכי דאי אשמעינן בהא כו'. כלומר אי אשמעינן ביצא שליש ומכרו לעובד כוכבים בהא אמר רב הונא למפרע קדוש דאי אמר מכאן ולהבא קדוש אתי לקולא דהוה אמרינן מאי דזבין שפיר זבין אבל ביצא שליש דרך דופן ושני שלישין דרך רחם דאי אמר למפרע קדוש לקולא הוא אימא מודי לרבה דמיכן ולהבא קדוש:

הא דאמרינן הא מני ר"ש היא דמקיש תמורה למעשר. פירש"י ז"ל דבעלמא שמעי' ליה דמקיש דתנן אמר ר"ש והלא מעשר בהמה בכלל כל הקדשים היה למה יצא להקיש אליו ולומר לך מה מעשר קרבן יחיד אף כל קרבן יחיד יצאו קדשי צבור.
וק"ל, הא הקיש' דקדשים למעשר הוא ולא תמורה למעשר. וי"ל דהכי קאמרי' ר"ש הוא דמקיש כל תמורות אפי' דשאר קדשי' למעשר בהמה דתמורות כולהו בהדיא איתקוש לקדשים דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש דבין במעשר בין בשאר קדשים הכי כתוב אלא ר"ש מקיש כולהו לתמורה דמעשר ותמורה דמעשר כמעשר הוא ממשמעותיה דקרא והיה הוא ותמורתו, וכך פי' הראב"ד ז"ל.
ולי נראה דה"פ: הא מני ר"ש היא, דלדידיה לא ממעטי אברים מבהמה אלא מהקישא דמקיש ומפרש לה ואזיל. מנא תימרא דר"ש היא ומקיש מדא"ר יוסי והלא במוקדשים קס"ד דלר"ש קאמר דאית ליה האי סברא ואפ"ה פליג בתמורה ואמאי כיון דאי תפסה תמורה בכולהו תפסה לאו מבהמה מימעיט דהא בהמה שלימה היא אלא ע"כ אתה למד דר"ש מקיש ומהקישא מימעיט אברים וה"ה לעוברין ופריק לאו ר"ש היא וכו' ולעולם איברים ועוברים מבהמה ממעי' לה ומה שמוכיח זה הפי' מדמדכרינן בכולה שמעתא איברים ומנא עוברין אלמא מאברים גמרינן עוברי'.

מתני' מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר. איכא למידק והרי בכור מותר בהנא' כדאמרי' בבכורות דמזמן עליו כותי כיון שהוא בעל מום.
י"ל דכי שרי באכילה שרי בהנאה אבל נאסר באכי' נאסר בהנאה תדע דהא אמרי' בכור שנמצא טרפה יהנו הכהנים בעורו והבשר יקבר ואמאי יזמן לכותי עליו או ישליכנו לכלבים אלא ש"מ שכנאס' באכילה אסור ליתנו משום בזיון קדשים ולי נראה לכלבים אסור הוא לעולם ואם ראוי לכותי ה"נ דמותר.

יצא רובו ה"ז יקבר. פירש"י ז"ל וחתכו וא"ת היאך מטיל מום בקדשים בשיצא מת קאמרינן או שיצא ומת א"נ במחתך ומניח למ"ד הכי בגמרא.

מתני': מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים. כלומר דעדיין לא נתקדש דבכור בפטר רחם תלא ליה רחמנא ובהויתו קדוש, ועד שיצא רובו לא קדוש, והלכך אינו כמטיל מום בקדשים, יצא רובו הרי זה יקבר, שהרי כבר נתקדש ואסור להשליכו לכלבים וצריך קבורה, ומכאן משמע דבכור אסור בהנאה, והכי נמי משמע בזבחים (קג, ב) פרק טבול יום דתנן התם אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה, אמר רבי עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו, אלמא עור מותר, אבל בשר אסור בהנאה ויקבר. וקשיא לן דהא בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (לב, ב) אמרינן דבכור מותר בהנאה ומזמנין עליו ואפילו נכרי, דתנן התם בית שמאי אומר לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור ובית הלל מתירין אפילו נכרי. ותירצו רבותינו בעלי התוס' זצ"ל דכל היכא דשרי לישראל כגון שנפל בו מום שרי אפילו לזמן עליו את הנכרי דאיתקוש לצבי ואיל, אבל לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך, אבל היכא דאסור (דישראל אסו') [לישראל כגון] שנמצא טריפה, לא איתקש לצבי ואיל, והלכך אסור בהנאה ויקבר. ותדע דהא ר' עקיבא הוא דאמר בפרק טבול יום דיאותו הכהנים בעורו, למימרא דבשרו אסור, ובפרק כל פסולי המוקדשין מוקמינן בגמרא ההיא דבית הלל דאמרו מזמנין עליו אפילו את הנכרי כותיה דר' עקיבא.

הא מני ר' שמעון היא דמקיש תמורה למעשר מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים וכו' פירש"י ז"ל ר"ש היא וטעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר במס' תמורה דתנן אמר ר"ש והלא מעשר בכלל כל הקדשים היא ולמה יצאה להקיש וכו' כתב הרב בעל המאור דלא נרא' זה הקש' תמור' למעש' אלא הקשת כל הקדשי' למעש' והקשת תמורה למעשר לר"ש נפקא מדתנן ר"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר והי' הוא ותמורתו מה הוא יחיד אף תמורתו יחידה ופי' מהו יחיד כדרבה דאמר יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה ותניא בברייתא גבי מעשר מהו יחיד אף טעותו מיוחדת וכל הקדשים הוקשו למעשר.

התמורה אינה נוהגת אלא בבהמה שנאמר ואם המר ימיר בהמה בבהמה הא עופות ומנחות אין תמורה בהם כלל כמו שיתבאר במקומו אף בהמה לא כל בהמה במשמע אלא כל בהמה שהיא קדשי מזבח כגון חטאת או עולה או שלמים או מעשר בהמה תמורה נוהגת בה הא בהמה של קדשי בדק הבית אם המיר בהן אין תמורתו תמורה כלל וכן אין תמורה אלא בקרבן יחיד הא שותפין שהמיר אחד מהן או מי שהמיר בקרבן צבור אין תמורתו קדש אלא שמ"מ לוקה הואיל ויש לו בה שותפות:

מעשר בהמה אינו נוהג לא בעוברים ולא באיברים שהרי אין אשר יעבור תחת השבט:

המקדיש אבר אחד מן הבהמה לעולה אם היה אבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר לבה של זו או ראשה וכיוצא בזה הרי זו כלה עולה ואם היה אבר שאין הנשמה תלויה בו כגון רגלה של זו או ידה עולה אין כאן עולה אלא אותו אבר ומ"מ אינה יוצאה לחלין לעולם אף בפדיון האבר שהוקדש אלא כיצד יעשה תמכר לצרכי עולות ודמיה חלין חוץ מדמי אותו האבר ושאלו במקומה והא קא מייתי חסרת אבר כלומר שהרי זה האבר אינו שלו ונמצא שלא השלים את נדרו ופרשוהו בשנדר הרי עלי עולה בתרי זוזי וזה שוה כך אף בלא אותו אבר ומעתה הרי הוא כאומר הרי עלי עולה בשותפות על הדרך שיתבאר במקומו:

המשנה השניה המבכרת וכו' מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה אמר הר"מ פי' דין הבכור שמת שיקבר ואינו מותר להאכילו לכלבים הואיל והיה קדש ועוד יתבאר במסכת בכורות וכן אם נחתך אבר אבר וחברן עד שנתחבר רובו אינו מותר להאכילן לכלבים אלא קוברין אותו גם כן לפיכך אמר חותך אבר אבר ומשליך לכלבים ופירוש מקשה שעת הלידה ונקרא קשוי לפי שהוא קשה ומכאוביו חזקים:

אמר המאירי כונת המשנה להתחיל בביאור החלק השני ואמר שהבהמה המבכרת ומקשה בשעת לידתה מותר לחתוך את היוצא ממנה מעט מעט ואבר אבר על הדרך שהוא יוצא ראשון ראשון ומשליך לכלבים שלא חלה עליו קדושת בכור כל זמן שלא יצא רובו ומאחר שחתך והשליך מעט מעט ולא היה רובו לפניו לא נפטרה מן הבכורה שאין יציאת אבר והשלכה לכלבים קרויה פטר רחם הא אם יצא רובו כבר חלה קדושה ואם חתכו יקבר ומכאן ואילך פטורה מן הבכורה שהרי נפקעה מתורת פטר רחם ולא סוף דבר שחתך רובו כאחד אלא אף בחתך אבר אבר והניח הואיל ורובו לפניו בעין אף במחותך כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

יצא שליש וחתכו ומכרו לגוי שהרי הוא עדין בעין וחזר ויצא שליש אחר הואיל והרוב עדין בעין הרי זה קדוש ויקבר ואין המכר מכר שיציאת רובו עשאתו קדוש למפרע משעת תחלת לידה ואם יצא שליש ומכר את העובר לגוי וקבל מעותיו אע"פ שגוי קונה בדמים אם יצא אחר כן והרי הוא חי קדוש וקרב למזבח וניתן לכהן:

בד"ה רב הונא אמר כו' והיינו דלא כרב הונא כו' אפי' לא יצא רוב הראש אסור כו' עכ"ל ולא דמיא להא דמחתך ומשליך דמעולם לא חייל קדושה אהנהו חתיכות דכי שדינהו אכתי חולין הוו ובגמר יציאת הרוב הא ליתנהו אבל הכא בגמר יציאת הרוב חיילא עליה מיהת קדושת בכור בעל מום וא"כ למפרע עבד איסורא שהטיל בו מום ודו"ק:

בא"ד איכא לאוקמי ההיא דרב יהודה אליבא דרב הונא כו' דאכתי לא יצא כלל כו' מכי חזי לאזניה בפנים שכבר יצא רוב הראש כו' עכ"ל לכאורה אין זה מדוקדק דאליבא דרב הונא קיימינן הכא ול"ל שכבר יצא רוב הראש הא במיעוט הראש נמי סגי ונראה לפרש דלרב הונא נמי דס"ל למפרע הוא קדוש ואסור להטיל בו מום היינו דוקא באותו מיעוט היוצא אבל מה שנשאר בפנים לא תקדש למפרע ומותר להטיל בו מום ולכך בגדיא היכא דחזינן אזנו בפנים אכתי לא יצא ראש כלל ושרי אבל אימרא א"א לראות אזנו בפנים אם לא שיצא בו מיעוט הראש ואיכא למיחש ביה שיצא רוב הראש וחזר ולא נשאר אלא המיעוט מבחוץ וההיא סוגיא דכיצד מערימין ע"כ דלא כרב הונא דהא בגדיא נמי היכי דחזינן דיצא מיעוט הראש סגי ואיכא למיחש שמא יצא רובו וחזר ועוד יש ליישב דברי התוס' למ"ד לעיל אין לידה לאברים ודו"ק:

ד"ה יצא רובו הרי זה יקבר וכו' דב"ה מתירין למנות עובד כוכבים על הבכור. פירוש כשנשחט במומו ונאכל לכהנים דס"ל לב"ה דלא מבעיא דשרי להאכילו לישראל אלא אפילו לעובד כוכבים שרי להזמינו עליו וא"כ קשה למה קאמר במתניתין דהכא יקבר ימכר העובד שמת לעובד כוכבים דהא לא גרע מהיכי דנשחט במומו ותירצו דהא מוקמינן לה התם כרבי עקיבא ר"ל ע"כ צ"ל דלאו בכל ענין שרי לעובד כוכבים דאם לא כן תקשה דר"ע אדרבי עקיבא אלא ע"כ צריך לחלק דהיכי דלישראל שרי כגון היכי שנאכל במומו אז ג"כ שרי להאכילו לעובד בוכבים דטעמו דר"ע משום דאתקש לצבי ואיל אבל היכי דלא שרי לישראל כגון שנמצא טרפה או מת כמו במתני' דהכא דאיירי בעובר שהוא נפל ומת אז אסור ג"כ להאכילו לעובד כוכבים משום דהא אז לא דמי לצבי ואיל:

ד"ה רב הונא אמר קדשי וכו' אבל אימרא באזנים לא. פירוש זה הוא מדברי התוספות ולא מלשון הגמרא ור"ל דבאימרא אפילו כי חזי האזנים ולא יצא עדיין כ"א מיעוט הראש אפילו הכי אסור להטיל בו מום משום כיון דבאימרא אין דרך לראות האזנים במיעוט הראש כ"א לאחר שיצא הרוב והשתא דחזינן להו במיעוט הראש ודאי אמרינן כבר יצא רוב אלא שחזר ולכך חזינן להו אבל בגדיים דדרכן לצאת אזנים במיעוט הראש ולכך כשחזינן להו במיעוט הראש לית לן למיחש דכבר יצא רוב הראש:

בא"ד ומיהו איכא לאוקמי ההיא דרב יהודה אליבא דרב הונא. ר"ל וגם הסוגיא איכא לאוקמא אליבא דרב הונא דגמרא לא קאמר אלא אמר רב יהודה מותר להטיל וכו' דמפרש גמרא דגדיא באזניה ואימרא בשפוותיה ותו לא ואיכא לפרש דה"ק דבגדיא מותר להטיל באזנים בפנים בעוד שלא יצא הראש עדיין כלל אבל כשיצא אפילו מיעוטו אין ה"נ דאסור כר"ה אבל באימרא אפילו כשרואה האזנים בפנים סמוך לפתח הרחם ועדיין לא יצא הראש כלל אפילו הכי אסור להטיל בו מום משום דאין דרך באימרא שיתראו האזנים תחלה סמוך לפתח הרחם הלכך כשרואה אותן בפנים סמוך לפתח הרחם חיישינן ואמרי' ודאי יצא רוב הראש כבר והיו האזנים מבחוץ עם רוב הראש ואח"כ חזר לפנים ולכך נמצאו האזנים סמוך לפתח הרחם ולפי זה יתיישב שפיר מה שכתבו התוס' אבל אימרא איכא למיחש וכו' שכבר יצא רוב הראש וחזר אע"ג דלרב הונא קיימינן השתא ולמה לי למיחש שיצא רוב הראש הא אפילו לא יצא כי אם מעט אסור להטיל בו מום אבל לפי מה שכתבתי א"ש דכיון דמה שחזינן האזנים סמוך לפתח הרחם מבפנים אנו תולין לומר שהוא משום שכבר יצא הראש וחזר ולכך ע"כ צריכים אנו לומר שכבר יצא רוב הראש וחזר דאי לא יצא כי אם מיעוט אפי' יצא וחזר לא היה להם לאזנים לראותן מבפנים סמוך לפתח הרחם משום דאין דרכן לצאת לחוץ עם הראש כי אם עם רובו ולכך הוכרחו התוס' לומר דחיישינן שכבר יצא רוב הראש וחזר אבל אין הכי נמי אפי' אם לא יצא כי אם מיעוט הראש אסור להטיל בו מום אלא שאין לתלות ראיית האזנים כ"א ביציאת רוב הראש אבל שפוותי' דרכן למצא סמוך לפתח הרחם משום דדרכו לצאת תחלה עם השפתים לכך מותר להטיל מום בשפתים כשרואין אותן בפנים ולא יצא עדיין הראש כלל דלמה אית לן למיחש שכבר יצא הראש כיון דאורחיה בכך וק"ל:

גמ' כולה עולה אף כשאמר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דתנן בסיפא כו' ואמר ממירין כו'. נ"ב פי' אברים של חולין בשלמים של הקדש דאף בתמורה הרגל נעשה כולו קדוש אבל לא שלמים דחולין באברים של קודש כו' ע"ש:

גמרא הא תני דבי רי"ש ברשב"י. כ"נ לגרוס בבי"ת וכן ברש"י צ"ל בתלמידיו בבי"ת עי' ביומא (נט) ובזבחים (נג ב). ושם (קיט ב) ג"כ צריך להגיה בבי"ת:

שם אילימא לר"מ ור"י מי אית להו האי סברא כו'. ומסיק דר' יוסי טעמי' דנפשיה קאמר. הן בתמורה (י ב) מסיק דמיירי באבר שהנשמה תלויה בו דמודו ר"מ ור"י. אמנם כי דייקת שפיר תרוייהו צריכי אהדדי. דהתם פריך מת"ק דאמר אין ממירין אברין דמשמע הא מקדש קדשי (ע"ש בתד"ה הא מני בסופו ודלא כפירש"י שם) וע"ז שפיר משני באבר שהנשמה תלוי' בו. אבל הכא פריך מהא דאר"י לת"ק דידי' והלא במוקדשין האומר רגלה ש"ז כו' וזה הלשון הוא באין הנשמה תלוי' בו וכדמוקי לה שם (יא ב) וע"ז הוצרך לשנות כאן דטעמיה דנפשיה קאמר ונכון בס"ד. ועמש"כ בסוגיא דשם:

גמ' טעמא דנפשיה קאמר. וכה"ג סנהדרין דף סד ע"ב ע"ש ברש"י ד"ה והלא כבר:

המבכרת המקשה לילד י"ל נקיט מקשה לילד שמחתך אבר אבר לרפואת האם שלא תמות ואז ממילא לא כאן קדושת בכור אפי' יפקיעו בטנה ויוציאיהו חי הו"ל יוצא דופן ויתום ופטור מן הבכורה ומשו"ה הותר להטיל מום ולחתוך אבר אבר ועמ"ש תוס' לקמן סוף ד"ה מאי לאו מחתך:

ונפטרת מן הבכורה לרש"י אכולי' מתניתין קאי אפי' ברישא ולרמב"ם ברישא דמשליך לכלבים דליכא קדושת בכור כלל אינה נפטרת וא"כ ונפטרת מן הבכורה לא קאי אלא אסיפא. ומיהו למ"ד מכאן ולהבא קדוש ומיירי רישא במחתך ומניח ואחר שיצא רובו משליך החתיכה לכלבים ומ"מ הנשאר ויוצא אח"כ קדוש כמ"ש תוס' לאותו מ"ד כיון דאיכא כאן קדושת בכורה ע"כ נפטר הבא אחריו ובלשון ש"ע לא משמע כן וצ"ע:

ומכרו לנכרי כ' תוס' לחלק בין מכירה להנך. וצ"ל דאותו ס"ל לרמב"ם דפסק כר"ה דשמעתין ומ"מ פסק כהנך וע"כ לחלק בין מכירה להנך והחילוק אינו מבואר ועיין מהרש"ק בברכת הזבח ר"פ כיצד מערימין ודברי צאן קדשים שם לא הבנתי. ואולי י"ל נהי למפרע קדוש היינו לאפוקי מכירה לנכרי שמפקיע מקדושה לגמרי לא לכהן ולא למזבח וכן יוצא דופן מפקיע לגמרי. משא"כ מטיל מום נהי ממזבח מפקיע מ"מ קדוש לכהן וכן מקדישו לעולה נהי מפקיע מכהן מ"מ ממזבח לא נפקע אדרבה מקדישו קדושה עילוי.

משנה המבכרת וכו' רש"י בד"ה ופטורה מן הבכורה שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר וכו' הנה דעת רש"י דהאי ונפטרת מן הבכורה ארישא נמי קאי אבל הרמב"ם בפ"ד מה' בכורות הלכה י"ד פסק מבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים והבא אחריו בכור יצא רובו הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה ואם חתך אבר והניחו אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האברים צריכין קבורה ונפטרה מן הבכורה כיון שיצא רובו והרי הוא לפנינו נתקדש למפרע. הרי שדעת הרמב"ם שמה ששנינו במשנתינו ונפטרת מן הבכורה אסיפא לחודא קאי ולא ארישא ואמנם נלע"ד דרש"י ורמב"ם לא פליגי לדינא וגם רש"י מודה לדינא להרמב"ם שאם חתך כל אבר והשליכו לכלבים לא נפטרה מן הבכורה רק רש"י ורמב"ם פליגי בפירוש המשנה וכל אחד לשיטתו דרש"י פסק כרבה וכמבואר בדבריו בגמרא (דף ע ע"א) בד"ה אי נימא רובו ממש ובבת א' קמיירי על כרחך ואע"ג דשנינן לעיל מחתך ומניח נעשה וכו' שנויא בעלמא שני אגב דוחקא ומתניתין במשמעותה קיימא הרי שרש"י מסיק דמתניתין במשמעותה כרבה קיימא וא"כ רישא איירי במחתך ומניח ואז ודאי נפטרה מן הבכורה אפילו לרבה שהרי אף שסובר מכאן ולהבא מ"מ מרובו ואילך יקבר שאז חל הקדושה עכ"פ מכאן ולהבא דברוב מחותך נמי חשיב לידה וכמו שכתבו התוס' בד"ה מאי לאו ע"ש וא"כ כיון שאותן החתיכות שמרובו ואילך קדושים פשיטא שנפטרה מהבכורה ולכן פירש רש"י דנפטרה מהבכורה גם ארישא שיצא הראשון אבר אבר והיינו במניח והרמב"ם לשיטתו דס"ל כרב הונא ומיירי רישא במחתך ומשליך ואף אחר שיצא רובו רשאי להשליך כיון שמעולם לא היה הרוב ביחד כלל ואין כאן בולד הזה שום קדושה כלל ולא נפטרה מהבכורה כלל ובזה גם רש"י מודה באופן שעכ"פ זה פשוט דלרמב"ם במחתך ומשליך אף מה שיצא בסוף לא נתקדש כלל כיון שכבר נאכל קמא קמא לכלבים ולדעתי גם התוספות מודה בזה ועד כאן לא ס"ל להתוספות דמה שיצא אחר שיצא רובו קדוש אלא במניח ולמ"ד מכאן ולהבא אעפ"כ מה שיוצא אחר רובו קדיש כיון שעכ"פ רובו לפנינו אפילו מחותך חשיב לידה אבל במשליך לכלבים שלא היה בשום פעם רוב יחד לא מצינו התוספות שצריך קבורה אף מה שיצא בסוף. ובזה תרי תמיהי אני מתמה בדברי רמ"א בסימן שי"ט סעיף א' בהגה ראשונה שכתב ומרובו ואילך צריך קבורה הנה תמיה ראשונה שהכניס הגה זו בדברי הרמב"ם ולהרמב"ם אפילו מרובו ואילך אין צריך קבורה דאל"כ גם בזה היתה נפטרת מהבכורה. ועוד אני תמה שאפילו מדברי התוס' אין זה במשמע שכבר כתבתי שלא כתבו כן התוספות אלא במחתך ומניח ולמ"ד מכאן ולהבא קדיש גם מה שכתב שם בהגה"ה ב' ויש אומרים שאינו בכור ונרשם טור בשם הרא"ש ואמת שהטור כתב כן בשם הרא"ש אך הב"י כתב שלא מצא בדברי הרא"ש גילוי דעת מזה רק הב"י כתב בשם התוספות ורש"י דפליגי ארמב"ם שהם מפרשים דונפטרה מהבכורה ארישא נמי קאי במחתך ומשליך לכלבים ע"ש בב"י אבל אני כבר כתבתי דע"כ לא פליגי רש"י ותוס' ארמב"ם אלא בפירוש המשנה ולדידהו קאי נמי ארישא משום דרישא איירי לשיטתייהו במחתך ומניח ובדברי התוספות באמת אינו מבואר אם הכריעו כרבה או כרב הונא אמנם לא מצינו בדבריהם דנפטרת קאי ארישא כ"א בדבור המתחיל מאי לאו כתבו ומתניתין נמי קתני ונפטרה מן הבכורה ובכל ענין קאמר בין שיצא אבר אבר וכו' ע"ש ומיהו שם אמחתך ומניח קיימי וא"כ אין ראיה מדברי שום פוסק ומפרש שיחלוק במחתך ומשליך על הרמב"ם ויסבור שנפטרה מהבכורה ודברי רמ"א צ"ע לקמן יתבאר ליישב זה ושגם דברי הטור שכתב כן בשם הרא"ש יהיו נכונים:

שם תוס' דבור המתחיל ר"ה וכן הא דא"ל רב עמרם לר"ש אמר על הבכור עם יציאת רובו יהיה עולה וכו' דמשמע ליה דפשיטא דקודם יציאת רובו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור וכו' הקשה אחד מהתלמידים לפי דברי מהרש"א דאפילו לר"ה דאמר למפרע קדיש מ"מ ביציאת מיעוטו לא נתקדש למפרע כי אם מיעוט היוצא אבל מה שבפנים לא נתקדש למפרע א"כ אפילו לר"ה הוכרח לומר עם יציאת רובו שאם אמר שיהא עולה עם יציאת מעוטו א"כ על רובו שבפנים כבר תפסה קדושת עולה קודם לקדושת בכור והיה הספק רק על מיעוט שיצא משא"כ עכשיו דבעי עם יציאת רובו הספק על כל הולד אם עולה אם בכור והשבתי לו דהרי עדיפא איכא להקשות על התוס' דלמה להו לאכוחי דהא דאמר רב עמרם וכו' הוא דלא כר"ה מדיוקא מדבעי עם יציאת רובו ולא בעי עם יציאת מיעוטו ותיפוק להו דעל כרחך דלא כרב הונא דלרב הונא קדושת בכור קדים שהרי קדושת עולה לא חיילא עד יציאת רובו שהרי כן אמר עם יציאת רובו יהא עולה וקדושת בכור לר"ה כבר קדמה למפרע אלא צ"ל דאכתי לעולם כר"ה ושפיר מבעיא שאף שקדמה קדושת בכור על מיעוט היוצא מ"מ על מה שהיה בפנים ויוצא מרובו ואילך חיילי בהדי עולה ובכור. ועכ"פ אי לר"ה על כרחך אין הבעיא על כל הולד רק על מקצתו שהרי על המקצת כבר קדים קדושת בכור וכיון דעל כרחך לאו על כולו בעי א"כ היה לו למנקט בבעיא דרב עמרם עם יציאת מיעוטו אלא על כרחך דלא כרב הונא ודוק היטב:

שם בגמרא איתמר יצא שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר וכו' לכאורה יפלא במה דנקט וחזר ויצא שליש ומה חסר שאם אח"כ נולד כלו ואטו בנולד כלו מודה רבה דקדיש והלא אכתי יד נכרי באמצע כיון שמכירתו מכירה ואם לרבותא לר"ה דאפילו לא נולד כלו קדיש ג"כ נ"ל להיפך דגם לר"ה רבותא טפי בנולד דהרי אם לא יצאו רק שני שלישים א"כ מה היה בסופו שחתכו קודם יציאת שליש האחרון דאל"כ הרי נולד כלו וא"כ פלוגתייהו דלר"ה יקבר דשחיטה וקרב ע"ג המזבח ליכא במחוסר שליש שעכ"פ בעל מום וא"כ לר"ה קדיש לענין שאם הוא טרפה יקבר או אם אינו טרפה ינתן לכהן ואסור למכרו באיטלז כל אלה לחומרא ולפי האמת ר"ה סובר למפרע קדיש גם לקולא כדמסיק בצריכא וזה הנלע"ד כוונת רש"י שפירש בדברי ר"ה קדיש בכור זה והקריב לגבי המזבח וניתן לכהן שרש"י רצה לפרש לר"ה אפילו לקולא דהיינו קרב על גב המזבח ולא אמרינן שהוא חולין בעזרה וכל זה בנולד כלו שייך קרב לגבי המזבח אבל בלא יצא כלו רק ב' שלישים אין כאן קרב לגבי המזבח:

ונראה דאי הוה נקט ונולד הוי אמינא להיפך דר"ה סבר מכאן ולהבא ורבה סבר למפרע דהנה עיקר טעם של ר"ה דסבר דלמפרע נתגלה שאין המכירה כלום. והנה אם היתה בהמת כהן והבכור נולד במומו שא"כ בין אם הוא בכור ובין אם הוא פשוט המכירה מכירה גמורה שהרי אפילו אם הוא בכור יכול למכרו לגוי כשהוא בעל מום וכדאיתא בש"ע י"ד בסי' ט"ז סעיף ב' בהגה"ה ומעתה שהמכירה בודאי מכירה גמורה א"כ אפילו למפרע קדיש הוה מכירה וכיון דהוה מכירה שוב ממילא אינו קדיש דהוה יד גוי באמצע קודם שיצא רובו אלא דאם מכרו ע"מ להחזיר ובודאי דזה הוי מכירה כמו מתנה ע"מ להחזיר דשמה מתנה ואחר שהחזירו יצאו שני שלישים א"כ למאן דאמר למפרע קדיש אינו קדיש דזה בעת שיצא שליש השני שהוא רובו לא היתה הקדושה חלה עליו ששליש הראשון כבר פקעה קדושתו בעת שנמכר לנכרי כיון שהיתה מכירה גמורה וכיון שכבר פקעה קדושתו שוב אינה חלה וכיון שעל שליש הזה אינו יכול לחול בעת שיצא שליש האמצעי שאז הוא יציאת רובו שוב אינו קדיש ולמ"ד מכאן ולהבא הוא קדיש א"כ בעת שיצאו שני שלישים אחרונים כבר פקעה יד גוי ממנו ותלה ביציאת השני שלישים האחרונים ושליש הראשון לא גרע מיצא דרך דופן. וא"כ אי הוה נקט ושוב נולד הוה אמינא דמיירי באופן הנ"ל ואף שהוא ביד כהן ובעל מום מ"מ שייך פלוגתא אם קדיש או לא לענין גיזה ועבודה וכמו כן אם נטרף אח"כ אם מותר בהנאה והוה אמינא להיפך דר"ה סבר מכאן ולהבא ורבה סבר למפרע ולכן נקט וחזר ויצא שליש וא"כ ליכא לאוקמי כנ"ל. אי נמי להכי נקט וחזר ויצא שליש משום דהא דשותפות נכרי פוטר יש בו מחלוקת הפוסקים דעת הש"ע בסימן ש"ך שאם היה לעכו"ם חלק רק באבר אחד צריך שיהיה אם יחתך אותו אבר יהיה בעל מום אבל אם יחתך ולא יהיה בעל מום חייב בבכורה ולדעת התוספות הובא שם בש"ך ס"ק ג' צריך שיהיה אבר שיהיה חיות הבהמה תלוי בו ולפי זה בנפל ודאי שאינו מועיל שותפות העכו"ם כי אם בכלו אבל אם יש לו אברים מיוחדים בזה לא שייך שאם יוחתך יהיה בעל מום ולא חיות הבהמה תלוי בו א"כ המותר חייב בבכורה אם לא שיש לעכו"ם חלק ברובו. וא"כ ביצא שליש ומכרו לעכו"ם ושוב יצא כלו הן אמת דלמ"ד להבא קדיש אותו שליש מכור הוא מ"מ המותר חייב בבכורה והרי זה כמו שיצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם דחייב בבכורה למ"ד להבא קדיש כן בזה וא"כ בכה"ג לכ"ע קדיש דלמ"ד למפרע א"כ בטלה המכירה וממילא קדיש למפרע ולמ"ד להבא ממילא קדיש בשני שלישים האחרונים והגמרא רצה לומר פלוגתייהו אפילו בנפל להכי נקט וחזר ויצא שליש ושליש האחרון לא יצא כלל ולכך למ"ד להבא קדוש אינו קדוש:

והא דלא נקט ויצא כלו ומיירי שמכרו לו כלו לאחר שיצא שלישו דלמ"ד למפרע קדיש בטלה המכירה ולמ"ד להבא חלה המכירה על כלו נלע"ד משום דמה שבפנים ודאי יכול למכור אפילו למ"ד למפרע וכמו שיכול להטיל מום במה שבפנים וא"כ אפילו למ"ד למפרע מ"מ כיון שחלה המכירה על מה שבפנים לא קדיש כלל:

אלא דלפי זה קשה בפלוגתא שניה דיצא שליש דרך דופן דלפי המציאות הוא דבר קשה כיון שיצא שלישו דרך דופן איך יצאו אח"כ שני שלישים דרך רחם ומאין נפרד שליש זה שיצא דרך דופן מהנך שני שלישים שיצאו דרך רחם ואם נימא ששוב חזר האי שליש שיצא דרך דופן לפנים ויצא ג"כ דרך רחם א"כ לא מבעיא למ"ד לעיל בריש פרקין דמהני חזרה פשיטא דמהני כאן והוה יצא כלו דרך רחם אלא אפילו למ"ד לא מהני היינו משום דומיא דטרפה שאין לו תקנה כדמשמע בריש פרקין (בדף סח ע"ב) אבל כאן למה לא תהא מהני החזרה ואפילו למ"ד יש לידה לאברים וממילא לא מהני חזרה היינו דרך רחם דאקרי לידה אבל דרך דופן לא שייך למימר יש לידה אלא ודאי דמיירי בנחתך הך שליש שיצא דרך דופן ובזה תרצתי קושיית הבית יהודה שהקשה על מה דמקשה הגמרא מאי לאו מחתך ומניח ואי ס"ד למפרע יקבר מבעיא ליה והקשה הבית יהודה ודלמא עד כאן לא אמר ר"ה למפרע קדיש אלא כשהוא שלם אבל אם כבר נחתך אולי גם ר"ה מודה ששוב אי אפשר להקדושה שתחול על החתיכות. ולפי מ"ש ניחא דהא ע"כ פלוגתייהו ביצא שליש דרך דופן בנחתך מיירי וא"כ היא גופא קשיא למה לי כלל שיצא דרך דופן הא שפיר איתא פלוגתייהו בנחתך לחוד שיצא שליש ונחתך ויצאו שני שלישים לר"ה דאמר למפרע וכאן אי אפשר לחול למפרע שהרי נחתך לא קדיש ולרבה קדיש בהנך תרתי שלישים אלא ודאי כיון שהחתיכה בעין לר"ה קדיש למפרע אף שכבר נחתך ובזה אתי שפיר שלא הקשה ממשנתינו עד אחר שאמר ואזדו לטעמייהו והיינו משום דבלא זה הוה משנינן כסברת הבית יהודה ודוק:

ועכ"פ יצא לנו שפלוגתייהו ביצא שליש דרך דופן הוא ע"ד רחוקה ששליש יצא דרך דופן ונחתך ושוב יצא המותר דרך רחם והרי דרך נכון לפניהם לאפלוגי במכר שליש לנכרי קודם שיצא לאויר העולם וע"ד המבואר בש"פ דלא להוי דבר שלב"ע ומכר לו מעתה שליש הראשון שיצא לאויר העולם ושוב יצא לאויר העולם והמכירה לכ"ע מהני ומיירי באינו נעשה טרפה בכה"ג שהרי א"צ שליש בדוקא אפילו מעט מהני וא"כ אין שותפות הנכרי פוטר בנותר שלא נמכר לר"ה דאמר למפרע קדיש אינו קדיש שהרי בשעת יציאת רובו אי אפשר לקדושה לחול שהרי יש לנכרי חלק ברוב הזה בקצתו ולרבה הקדושה חלה על הרוב האחרון:

ונראה באשר נדקדק עוד בדברי הגמרא דקאמר וצריכא דאי אשמעינן בהא משום דלקולא פירש רש"י כלומר דאי אמר מכאן ולהבא קולא הוא וכו' והדבר יפלא למה אחז ההיפך והכי הוה ליה למימר משום דלחומרא דלהכי ס"ל למפרע משום דהוא חומרא. ונראה דלפי מ"ש לעיל דלהכי נקט רש"י אליבא דר"ה וקרב ע"ג המזבח משום דאפילו לקולא קאמר רב הונא דקדיש ואף דכתבתי לעיל דמיירי בנחתך. ובדרך השני כתבתי דמיירי בנפל או בבעל מום מדלא נקט ויצא אח"כ כלו אומר אני שאין צריך לכל זה ובבן קיימא מיירי והנה הלח"מ פ"ד מבכורות הלכה י"ד כתב דגרסינן בפלוגתא דא רב חסדא ולא גרסינן רבה וכתב שכן גרסת התוספות והרמב"ם. ורב חסדא קאמר בפ"ק דבכורות (דף ג) שאין שותפות נכרי פוטר אלא בדבר שעושה נבילה וא"כ הרבה פעמים משכחת שליש ולא יהיה נבילה וא"כ עד כאן לא קאמר רב חסדא אינו קדיש אלא לעת עתה ביציאת שליש השני אינו קדיש עדיין ונ"מ שאם ימכרנו לנכרי קודם שיצא שליש האחרון גם שליש הזה מכור והרי שני שלישים לנכרי ושוב פטור מבכורה ור"ה קאמר למפרע קדיש וביצא השליש השני תיכף נתקדש למפרע כי בטלה אפילו המכירה הראשונה וק"ו שאינו יוכל למכור עוד. ולעולם בשלם ותם מיירי וא"כ דברי ר"ה הם אף לקולא דהרי סתם אמר קדיש דמשמע אפילו לקרב ע"ג המזבח וא"כ איך יוכל לומר דר"ה אמר למפרע משום דלחומרא והרי חומרא וקולא יש בו. אמנם הא ודאי הוה מוכח דלדינא סבר ר"ה דלמפרע קדיש אלא שאכתי יש הוה אמינא אף שהדין כן מ"מ רבנן החמירו ביה והא דלא החמירו בפלוגתא דיצא שליש ומכרו לנכרי משום דשם יש חומרא וקולא וסתרי אהדדי ולא היה אפשר למעבד כתרי חומרי ולכך אוקמוהו אדינא בין לקולא ובין לחומרא אבל ביוצא דופן שכתבתי דעל כרחך מיירי בנחתך ושוב אי אמרינן להבא יש בו רק חומרא ולא קולא שפיר יש לומר דאחמירו ביה רבנן קמ"ל ר"ה דלא וזה דברי הגמרא דאי אשמעינן בהא דהיינו במכרו לנכרי משום דלקולא פירוש דודאי שמעינן שהדין הוא למפרע אבל אכתי לא שמעינן דלא החמירו מדבריהם והא דלא החמירו כאן מדבריהם הוא משום דלקולא דעכ"פ יש בלהבא ג"כ צד קולא ולכך לא היו יכולין לשנות כלל הדין משום דלהוי כתרי חומרי דסתרי אבל בהך ביוצא דופן דלחומרא שבצד להבא אין בו שום קולא רק חומרא הוה אמינא דהחמירו מדבריהם קמ"ל:

נמצא לפי זה אי הוה נקט פלוגתייהו בשלם לא הוה שמעינן דלא החמירו מדבריהם והא דלא החמירו הוה אמינא ג"כ משום שהוא שלם ואית ביה בצד להבא ג"כ קולא שהרי אתה מתירו להיות קרב ע"ג המזבח. ואף שיש לנכרי חלק מ"מ יכול לקנות אותו מעט ולהקדישו או לחתכו לגמרי אם אינו נעשה בעל מום אבל היכא דאיכא רק חומרא לא הוה שמעינן דלר"ה לא החמירו מדבריהם והא דלא נקט בפלוגתא הראשונה יצא חציו ומכור לנכרי ושוב יצא כלו ושפיר הוה פליגי ביה דלר"ה למפרע בטלה המכירה ולרבה לא בטלה נשאר רק חציה ואינו קדיש בבכורה נראה משום דלמ"ד אי אפשר לצמצם א"כ ממילא ביצא חציה שוב חיישינן שמא הוא רובו וכבר נתקדש. ובעיא דרבא לקמן יצא חציו ברוב אבר על כרחך למ"ד אפשר לצמצם או אי אמרינן אי אפשר הבעיא שלו למהוי ודאי בכור דאי אמרינן הלכו אחר הרוב הרי הוא ודאי בכור ואם לאו הרי הוא ספק בכור:

וע"פ זה נלע"ד לתרץ מה דקשה לרבה למה נקט במשנה מחתך דאיכא למטעי מחתך ומשליך הוה ליה למימר מוכר לנכרי ואז בודאי מוכח דמכאן ולהבא הוא קדיש ולמ"ש ניחא דהוה אמינא דוקא במכר לנכרי שיש כאן קולא וחומרא לכל צד שהרי יכול לקרב ע"ג המזבח ולכן לא היו חז"ל מחמירים כלל משום תרי חומרי דסתרי ואוקמוה אדינא דלהבא קדיש אבל במחתך שאין כאן בצד דלהבא רק קולא הוה אמינא שהחמירו מדבריהם קמ"ל. אלא דקשה דהרי הוה קתני מוכר לנכרי והיינו לכתחלה וא"כ ממילא מוכח שלא החמירו אפילו מדבריהם ואולי לא התירו למכור לכתחלה משום דמפקא אפילו מקדושת כהן כדמשמע בריש בכורות והא דהתירו לחתוך היינו אף שמפקיעו מקדושת כהונה מ"מ אינו מפקיעו לגמרי דמה שיצא מרובו ואילך קדיש:

עוד נלע"ד מה שאמר דאי אתמר בהא בהא קאמר ר"ה משום דלקולא היינו בהך דרך דופן וכאן ליכא חשש קירוב למזבח שהרי נחתך שלישו וחשש גיזה ועבודה ג"כ אולי ליתא בזה"ז מן התורה דהרי אף בבעל מום אסור בגיזה ועבודה מן התורה אמנם קדשים בזה"ז קילי מבעל מום בזמן הבית שהרי מטיל מום בבעל מום אסור מן התורה ומטיל מום אפילו בתמימים בזמן הזה ליכא איסור דאורייתא כלל כדמשמע במס' ע"ז (דף יג ע"ב) וא"כ אולי לענין גיזה ועבודה גריעי ממקדיש בעל מום מעיקרו ואין כאן איסור תורה וא"כ אין כאן רק דיני ממונות בין הבעלים ובין הכהן ולר"ה מספקא ליה. לכן אמר לקולא אבל בהך דהיינו במכר לנכרי דלחומרא שיצטרך ליתנו לכהן אימא מודה לרבה וכו':

אלא דלפי זה נשאר קושיית המע"מ על הרא"ש שהשמיט הך פלוגתא דדרך דופן ובל"ז אמרתי משום דלפי משמעות הגמרא הך פלוגתא דדופן הוא לרבותא לר"ה אבל לרבה כיון דאמר במכרו לנכרי לקולא להבא קדיש ק"ו בדופן דלחומרא וא"כ הרא"ש שפסק בהך דמכר לנכרי כרבה לא הצטריך להביא הך דדופן דק"ו הוא אבל לפי מ"ש דגם לחומרא הוא רבותא קשיא:

ובמה שכתבתי דבזה"ז אין איסור תורה בהטלת מום בבכור א"כ על כרחך הך דרב יהודה דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם דלא כר"ה וכמו שכתב התוס' דהא מדמפליג בין גדיא לאימרא על כרחך שכבר האזנים בחוץ דאי בפנים אלא דבאימרא חיישינן שמא יצא רוב הראש וחזר הא ספיקא דרבנן הוא אלא ע"כ שכבר הם בחוץ וא"כ לר"ה האיך מטיל מום הא אח"כ למפרע הוא קדיש וא"כ קשיא על הרמב"ם איך פוסק כר"ה. אמנם הרמב"ם לשיטתו שפסק בפ"א מאיסורי מזבח הלכה ו' שגם בזה"ז אף שאינו לוקה מ"מ עובר בל"ת והנה הלח"מ שם תמה על הרמב"ם שפסק דלא כסוגיא דמס' ע"ז דמשמע שאין כאן איסור תורה כלל. ולדידי משום דהרמב"ם פסק כר"ה כאן וטעמו יבואר למטה שכל הסוגיא דכאן כר"ה ואם כן היה קשה לו סוגיא דפרק כל פה"מ כקושיית התוס' וצ"ל דמיירי שהם עדיין בפנים וגזרינן שמא יצא רוב הראש א"כ על כרחך דאורייתא הוא ואף שזה בפרק פסולי המוקדשין מימרא דרבא הוא וגם סוגיא דע"ז מימרא דרבא וקשיא רבא אדרבא דחה הרמב"ם הך סוגיא קילתא מקמי חמירתא. וטעמו של הרמב"ם דפסק כר"ה הוא משום דסוגיא דהכא כר"ה דמקשה ת"ר יצא רובו ה"ז יקבר אילימא רובו ממש ע"כ לא שנינו רובו ככולו ומאי קושיא ודלמא לדיוקא אתי דוקא רובו כא' הא מחותך אף שמחתך ומניח משליך לכלבים וכדמקשה לעיל לר"ה אלא על כרחך דלר"ה קאי ואי קשיא מ"ש הרא"ש דאי לר"ה א"כ טובא קמ"ל דמחתך ומניח נעשה כמו שיצא רובו וכו' נלע"ד דלא קשה משום דאטו דבר זה מבואר במשנה אדרבא פשטא דמתניתין הוא דוקא רובו ומי דחיק לן למימר נעשה כמי שיצא רובו הוא משום דסבירא לן למפרע קדיש וא"כ על כרחך דבר זה פשיט לן במילתא דפשיטא בלי שום ספק דלמפרע קדיש דאל"כ לא הוה מפקינן מתניתין מפשטיה וא"כ איך אפשר לומר דמתניתין הא קמ"ל דלמפרע קדיש הא על כרחך דבר זה כבר ידוע לן בלא וזה עצמו כוונת רש"י במ"ש אגב דוחקיה שנינן ומתניתין במשמעותיה קיימא ג"כ כוונתו שאין לומר דמתניתין הא קמ"ל דאדרבא מתניתין משמעותיה קיימא להיפך אלא אגב דוחקא שנינן כן ומי דחיק לן למימר כן אלא ע"כ דזה פשיט לן דלמפרע קדיש והיינו כר"ה:

אמנם לתרץ דעת הרא"ש נלע"ד דאין לומר דמתני' קמ"ל דיוקא דוקא רובו אבל מחותך משליך לכלבים דהא תינח יקבר אבל נפטרה מן הבכורה לאו לדיוקא אתי דאטו מחתך ומניח לא נפטרה מן הבכורה והרי משנה שלימה בנדה יצא מחותך משיצא רובו וא"כ הוה לידה ופשיטא דנפטרה מן הבכורה ועוד הרי אפילו מניח מ"מ מן הרוב ואילך חלה הקדושה וא"כ הרי נפטרה מן הבכורה וקודם יציאת הרוב זו משנה שאינה צריכה שאכתי לא נפטרה מן הבכורה אלא ודאי לגופה אתי דברובו נפטרה וע"ז מקשה עד השתא לא שמעינן רובו אלא דלפי זה קשה איך הוכיח הרא"ש דסוגיא דלא כר"ה דלמא כר"ה ומ"ש הרא"ש דלר"ה טובא קמ"ל דמחתך ומניח נעשה כמו שיצא רובו דהא תינח יקבר אבל נפטרה מן הבכורה למה לי דהא כבר שנינו בנדה יצא מחותך משיצא רובו אומר אני דלר"ה לא קשה כלל מה דתני ונפטרה מן הבכורה משום דהרא"ש סובר כפירוש רש"י דונפטרה מן הבכורה קאי גם ארישא וא"כ קמ"ל דאפלו בהשליך לכלבים נפטרה מן הבכורה דזה לא שמעינן ממשנה דנדה דע"כ לא שמענו אלא במחותך והחתיכות לפנינו עד שהושלם לרוב חשיב לידה אבל בהשליך לכלבים ומעולם לא היה רובו יחד אפילו מחותך זה לא שמענו וקמ"ל משנתינו דנפטרה מן הבכורה אבל לרבה דגם רישא מיירי במחתך ומניח אין כאן שום רבותא דנפטרה מן הבכורה:

ובזה מתורץ קושיית הב"י על הטור בסי' שי"ט שכתב הטור בשם הרמב"ם דבמחתך ומשליך לכלבים לא נפטרה מן הבכורה וכתב הטור שהרא"ש לא ס"ל כן אלא דגם בזה נפטרה מן הבכורה וכתב הב"י שהרמב"ם מפרש ונפטרה מן הבכורה אסיפא דוקא קאי אבל רש"י ותוס' פירשו דארישא דמחתך אבר אבר ומשליך לכלבים נמי קאי ורבינו פירש בשם הרא"ש כרש"י ותוס' ואני לא מצאתי בספרי הרא"ש רמז לזה עד כאן לשון הב"י. ואני אומר מה שכתב בשם רש"י ותוס' כן אני לא מצאתי בדבריהם כן ורש"י שפירש במשנה כן היינו רש"י לשיטתו שפירש בגמרא דפשטא דמתניתין כרבה דדוקא רובו הן אמת שאני כתבתי למעלה להטות דברי רש"י כר"ה אבל פשטן של דברי רש"י משמע כרבה ולרבה ודאי דקאי גם ארישא דהרי משנה שלימה בנדה יצא מחותך וכו' ולרבה רישא מיירי במחתך ומניח וכן התוס' שכתבו ומתניתין נמי דקתני ונפטרה וכו' ובכל ענין קאמר ג"כ לרבה כתבו כן דאליבא דרבה קאי התוספות שם ולא שכתבו זה לראיה אלא כמתרץ שהם הביאו ראיה מנדה דזה חשיב לידה אפילו מחותך והיה קשה להם שהרי משנתינו לא אמרה ברישא דמתני' שנפטרה מן הבכורה וע"ז בא כמתרץ דבאמת דונפטרה דבא במתני' ארישא נמי קאי וכ"ז לרבה אבל לר"ה במחתך ומשליך איירי רישא שפיר הרמב"ם לטעמיה דפסק כר"ה פסק דבזה לא נפטרה מן הבכורה וא"כ לא מצינו שהתוס' חולקין על הרמב"ם:

אבל לדעתי יפה כיוון הטור בדעת הרא"ש לפי מ"ש לעיל דהרא"ש פירש סוגיא דלא כר"ה א"כ על כרחך גם לר"ה סובר הרא"ש דונפטרה מן הבכורה קאי גם ארישא וכיון דסובר ר"ה דאפילו מושלך כבר לכלבים נפטרה מן הבכורה ובזה לא מצינו חולק על ר"ה א"כ בודאי שפוסק הרא"ש כן להלכה. ובזה שכתבתי שעיקר קושיית הגמרא הוא עד השתא לא שמעינן דרובו ככולו היינו על מה דתנן נפטרה מן הבכורה נלע"ד לתרץ מה דקשה דמסיק לא כגון שיצא רובו במיעוט אבר וקמ"ל דלא שבקינן וכו' וקשה הא בתחלת דבריו היה זה פשיטא אצלו דלא שבקינן וא"כ מאי קמ"ל מתניתין בזה:

ונראה משום דרבא סתמא בעי הלכו באיברין וכו' ולא דוקא לענין בכור קאי אלא גם לענין בן פקוע וא"כ לא מיירי כלל במחתך שהרי לא קאי כלל על המשנה ולא הוזכר בדברי רבא שמחתך וא"כ שפיר הקשה פשיטא דלא שבקינן אבל משנתינו איכא לפרש דאדלעיל קאי שמחתך ומניח יצא רובו וכו' וא"כ בזה לא פשיט לן כולי האי דאולי בזה שבקינן רוב עובר משום שאינו מחובר בו ואזלינן בתר רוב אבר שמחובר בו אלא שא"כ לא היה צריך כלל שיצא במיעוט אבר ופשוט הוה ליה למימר דקמ"ל אף שיצא מחותך מ"מ מרובו ואילך צריך קבורה וכמ"ש התוס' באמת וזה ודאי רבותא היא אף שהחתיכות הראשונות לא נתקדשו ונשארו חולין מ"מ מה שיצא מרובו ואילך קדיש. ואולי זה טעמו של הרמב"ם דפסק כר"ה דסובר דסוגיא כר"ה דלרבה הוה ליה לשנויי דיצא רובו אדלעיל קאי וקמ"ל דאפילו במחותך מרובו ואילך צריך קבורה אלא ודאי דלר"ה הוא הסוגיא ולר"ה רישא במחתך ומשליך מיירי וא"כ אם כבר הושלך לכלבים אפילו מרובו ואילך א"צ קבורה כיון שעל החתיכות הראשונות שכבר הושלכו לכלבים אי אפשר להקדושה שתחול שוב אינה חלה כלל דלמפרע צריך להיות קדוש וא"כ על כרחך סיפא יצא רובו באפי נפשיה קאי שיצא רובו כא' וא"כ קשה עד השתא לא שנינו דרובו ככולו. והנה ראיתי רמ"א בסימן שי"ט בריש הסימן שכתב המחבר מבכרת המקשה לילד יכול לחתוך אותו אבר אבר ומשליך לכלבים וכתב רמ"א ע"ז ומרובו ואילך צריך קבורה ב"י בשם התוס' עכ"ל. וכתב המע"מ דברי חמודות דרמ"א פירש כן בדעת המחבר דקאי כר"ה דלמפרע קדיש ואפ"ה פסיק מרובו ואילך צריך קבורה וכתב המע"מ סעיף ז' שאע"פ שהתוספות מיירי בחותך ומניח מ"מ הא דכתבו ומרובו ואילך צריך קבורה אפילו בחותך ומשליך דהא למ"ד מכאן ולהבא לא מעלה ולא מוריד הא דמניח שאין כאן חלות קדושה כלל למפרע ואפ"ה טעון קבורה למה שיוצא אח"כ א"כ לדידיה ודאי אפי' כבר השליך טעון קבורה למה שיוצא אח"כ דמה לי שהאברים מונחים לפנינו ומה לי שכבר הושלכו לדידיה שיכול להשליכם עוד ומעתה אף אני אומר שגם למ"ד למפרע קדיש ושאם הושלכו אין כאן קדושה אפ"ה צריך קבורה למה שיצא אח"כ וכך הגיה רמ"א בהנהותיו וכו' וההוא בבא שהגיה עליו היינו אליבא דמ"ד למפרע הוא קדיש אלא שאין נ"ל כן מפי' רש"י וכו' ומסיק שם דבאמת למ"ד למפרע כיון שאי אפשר לחול למפרע אין הקדושה חלה כלל ע"ש שהאריך. ואני אומר הסוגיא בין לרמ"א ובין להמע"מ קשיא לרמ"א דס"ל דאפילו למ"ד למפרע מ"מ משיצא רובו יקבר א"כ מאי מקשה הגמרא ליפלוג ולתני בדידיה וכו' ומאי קושיא דלמא יצא רובו דסיפא אדלעיל ארישא קאי שאפילו כבר השליך מ"מ מרובו ואילך טעון קבורה אלא ודאי דזה אי אפשר כיון דלמפרע קדיש אי אפשר לקדושה שתחול שוב כלל וכדברי הדברי חמודות. ולדברי הדברי חמודות קשה לשון המשנה לר"ה דקאמר חותך אבר אבר ומשליך דמשמע שכל אבר צריך לחתוך ולדידיה די אם חתך אבר אחד והשליך שוב אי אפשר לחול למפרע אפילו יצא שאריתו כלו כאחד שוב משליכו לכלבים בשלמא למ"ד להבא צריך לחתוך כל אבר ואבר דמה שנשאר מחובר ברובו קדיש עמו. ואמנם גם מה שפשוט להמע"מ דעכ"פ למ"ד מכאן ולהבא כי היכי שקדיש מרובו ואילך בלא הושלך הה"ד במושלך דלדידיה הושלך ולא הושלך שוים כיון שיכול להשליכם עוד אומר אני שאני לא הושלכו שאז שאף שלא הוקדשו אותן שכבר נחתכו מ"מ כיון שרוב החתיכות לפנינו יחד ומצטרפין והוה לידה כמו ששנינו יצא מחותך משיצא רובו ומש"ה מרובו ואילך קדיש למ"ד מכאן ולהבא אבל אם כבר הושלכו אולי לא חשיב לידה כלל ואיך יוקדש כלל:

ולהבין הסוגיא אומר אני הן אמת דרמ"א כתב כן אפילו למ"ד למפרע ולפי מה שכתבתי לעיל לדעת הרא"ש דגם לר"ה דמיירי בכבר הושלך מ"מ נפטרה מן הבכורה קאי גם ארישא והנה בהמה שהפילה חררת דם תקבר ולא מן הדין אלא כדי לפרסמה שהיא פטורה מן הבכורה כמבואר בש"ע סוף סימן שט"ו ובשליא א"צ לקברה אף שנפטרה מן הבכורה וכתבו שם האחרונים שהטעם ששליא אין צריך פרסום שהכל יודעים שאין שליא בלא ולד. ומעתה נלע"ד דטעמו של רמ"א דסובר כדעת הרא"ש דאפילו לר"ה גם ברישא נפטרה מבכורה ובהושלך לכלבים אין כאן רוב יחדיו ולא נתפרסם שזה חשיב לידה ולכך צריך להשליך לכלבים ואף שדעה ראשונה שם הוא דעת הרמב"ם שסובר דלא נפטרה מ"מ הרמ"א לעצמו כתב כן לפי דעתו שכתב אח"כ שי"א שנפטרה:

ובזה נלע"ד פירוש דברי הגמרא דקאמר מאי לאו מחתך ומניח ואי אמרת למפרע יקבר מיבעי ליה והנה יותר הוה להקשות ואי אמרת למפרע אמאי משליך לכלבים ולמה אמר יקבר מיבעי ליה ונראה דהא לכאורה קשה מאי דקאמר מאי לאו מחתך ומניח מהיכא ראה שכוונת המשנה כן ואם מכח הסיפא זה מקשה אח"כ. ונראה דהוה ליה הוכחה לזה מדקאמר אבר אבר ואי מחתך ומשליך וא"כ למפרע קדיש א"כ באבר א' סגי אלא דאיכא למימר לעולם למפרע ובאמת באבר א' סגי אלא דאף לענין ההשלכה לכלבים הוה רבותא יותר דסגי באבר א' מ"מ לענין הפטור מן הבכורה רבותא יותר אף שמחתך כל אבר והשליך ומעולם לא היה רוב יחדיו אפ"ה נפטרה מן הבכורה ואם כן ע"כ גם לר"ה נפטרה מן הבכורה קאי גם ארישא כדעת הרא"ש ודלא כרמב"ם א"כ היא גופה קשיא יקבר מיבעי ליה כדי לפרסם שפטורה מן הבכורה ועל זה משני ליה הב"ע במחתך ומשליך ולא כמו שאתה סבור דנפטרה קאי גם ארישא אלא להיפך דדוקא כאן נפטרה אבל ברישא לא נפטרה וכדעת הרמב"ם ולכך קאמר מחתך אבר אבר שחתך כל אבר והשליך אבל בחתך רק אבר אחד והשליך אף שמותר להשליכו אח"כ כולו כאחד לכלבים מ"מ כיון שיצא לבסוף רוב העובר בשלמות עכ"פ לידה הוא ונפטרה מן הבכורה לכך קתני אבר אבר. ועל זה מקשה ליפלוג ולתני וכו' ולכאורה אין זה קשיא דהרי מוקמינן למסקנא דמתניתין מיירי חציו ברוב אבר או רובו במיעוט אבר וקמ"ל דלא שבקינן וכו' וכל זה עכשיו דנקט רובו ממש אבל אי הוה נקט מחתך ומניח לא היה מוכח דבר זה ולמימר דסוגיא זו פליג על המסקנא או לא אסיק זה אכתי אדעתיה זה דוחק. אמנם לפי מה שכתבתי ניחא עכשיו דמוקי דנפטרה מן הבכורה לא קאי ארישא א"כ בלא"ה לא מוכח כלל דמיירי בחציו ברוב אבר או ברובו במיעוט אבר דהא לכאורה קשה מאי מקשה לקמן אטו עד השתא לא שמעינן דרובו ככולו ודלמא לדיוקא איצטריך דוקא רובו אבל פחות מרובו חותך ומשליך אלא דזה כבר תנן בהדיא ברישא אלא דדלמא אתי לדיוקא דפחות מרובו לא נפטרה מהבכורה בחותך ומשליך דזה אינו מבואר ברישא אלא דהיה סבור לקמן דבאמת גם בזה נפטרה דקאי גם ארישא אבל השתא דאמרת דבאמת לדיוקא דברישא לא נפטרה ולכך תני אבר אבר א"כ לא מוכח כלל דהלכו באברין אחר הרוב א"כ ליפלוג ולתני בדידה:

ונחזור לראשונות שהקשיתי לדעת הרא"ש איך אמר דקמ"ל דלא שבקינן רוב עובר וכו' מה צריך מיעוט זה הא כבר אמר דזה מלתא דפשיטא הוא וכתבתי לתרץ דכוונתו דאפילו במחותך שאינו מחובר לרוב עובר אפ"ה לא שבקינן וכו' והקשיתי דא"כ מה צורך לאוקמי ברובו במיעוט אבר נימא דקמ"ל דאפילו במחותך אפ"ה מרובו צריך קבורה. אמנם לפי מ"ש שעיקר קושיית הגמרא דעד עתה לא שמעינן הוא על ונפטרה מן הבכורה שזה שמעינן ממתניתין דידה אפילו במחותך א"כ שפיר הוצרך לחדש דקמ"ל דלא שבקינן רוב עובר אפילו במחותך:

אלא דלפי זה קשה מה שמאריך בגמרא אדתני סיפא יצא רובו יקבר ונפטרה מן הבכורה למה הוצרך להביא ונפטרה מן הבכורה בל"ז הוה אמינא לתרץ משום דכבר כתבתי דלדברי רמ"א ולפי מה שפירש המע"מ דבריו דאפילו לר"ה ואפילו כבר הושלך לכלבים אפ"ה מרובו ואילך צריך קבורה א"כ אם אפשר לומר כן נסתר קושיית הגמרא דנפלוג בדידה דאדרבה יצא רובו ארישא קאי שאפילו כבר הושלכו החתיכות לכלבים מ"מ מרובו ואילך צריך קבורה וא"כ זה רבותא יותר ממחתך ומניח. ונראה משום דיש לדקדק בסיפא דקתני יקבר ונפטרה מן הבכורה כיון דתנן יקבר א"כ זהו הנולד עכשיו הוא קדיש בבכורה א"כ פשיטא דנפטרה מן הבכורה. אמנם לרמב"ם ולרא"ש לכל מר ניחא לשיטתו לרמב"ם דנפטרה לא קאי ארישא לדיוקא אתי דוקא זה נפטרה מן הבכורה הא ברישא שחתך והשליך לא נפטרה ולרא"ש ג"כ ניחא דבאמת בסיפא משנה שא"צ שנפטרה מן הבכורה אלא ארישא קאי שאף ששם משליך לכלבים אפ"ה נפטרה מן הבכורה. וא"כ על כרחך דרישא מיירי ביצא כך רובו דאל"כ שלא יצא כך רובו רק מיעוטו א"כ ודאי שלא נפטרה ופשיטא שלא נפטרה וליכא למימר כלל שנפטרה קאי למעוטי ארישא כרמב"ם וגם ליכא למימר דנפטרה קאי ארישא כרא"ש. וא"כ מיותר ונפטרה בסיפא לגמרי. וא"כ אי לא הוה מביא סיומא דמלתא ונפטרה מן הבכורה לא הוה מקשה מידי דהוה אמינא דיצא רובו ארישא קאי שאף שכבר הושלכו החתיכות הראשונות לכלבים מ"מ מרובו ואילך יקבר אלא דלפי זה רישא מיירי שעדיין לא יצא רובו כלל ולכך מביא סיומא דמלתא ונפטרה וכו' וא"כ אי סיפא ארישא קאי ורישא קודם יציאת רוב מיירי א"כ ל"ל ונפטרה מבכורה דסיפא פשיטא כיון דיקבר כבר נפטרה מן הבכורה:

אלא דלפי מ"ש עיקר הקושיא מה דאמר אטו עד השתא לא שמעינן רובו הוא ממה דתנן ונפטרה ולהרא"ש הסוגיא אליבא דרבה א"כ קשה מאי קושיא דלמא הא קמ"ל דוקא רובו לאפוקי מחתך ומניח דזה לא שמעינן מרישא דרישא איכא לפרש מחתך ומשליך והא דתנן ונפטרה מן הבכורה הוא משום דאי לאו דתנן ונפטרה מן הבכורה לא הוה שמעינן כלל תיובתא לרב הונא והוה מפרשינן מחתך ומשליך וסיפא ארישא קאי אף שחתך והשליך מ"מ יצא רובו לאחר יציאת הרוב יקבר וכנ"ל:

בעינא פרסות בבהמה. דהכי משמע שתי פרסות ומעלת גרה הנמצאת בבהמה תאכלו: קלוט במעי פרה ליתסר. ואנן אמרינן לעיל (דף סח:) דשרי אפי' לר''ש: תנא דבי ר' ישמעאל כר''ש. מצינו משנת מדרשו של ר' ישמעאל כתלמידיו של ר''ש בן יוחי: פרסה בבהמה תאכלו. קרא כתיב פרסה וכתיב פרסות איזה שתמצא או פרסה בבהמה או פרסות אבל יונה אינה לא פרסה ולא פרסות: כדאמרן מעיקרא. דעובר איקרי בהמה: ר''ש היא. טעמא לאו משום דעובר לאו בהמה אלא משום דמקיש תמורה למעשר במסכת תמורה בפ''ק דתנן אמר ר''ש והלא מעשר בכלל כל הקדשים היה ולמה יצא דכתיב כל מעשר בקר וצאן וגו' לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ולמה יצא להקיש מה מעשר קרבן יחיד יצא קרבן צבור ומה מעשר קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו בעוברין ואברין דבעינן יעבור תחת השבט (ויקרא כז): אף תמורה. אבל למאן דלא מקיש ממירין דעובר איקרי בהמה: ומנא תימרא. דהא אין ממירין ר''ש היא: דתנן. בסיפא דידה דפליג ר' יוסי עלה ואמר ממירין ומפרש טעמא והלא במוקדשין בתחלת הקדש האומר רגלה של זו עולה כולה עולה כו' שמע מינה מדקאמר והלא במוקדשין דלרבי שמעון מהדר והלא במוקדשין אתה מודה דהאומר רגלה של זו כו' כדלקמן ובזו אתה חלוק עלי דאי ס''ד ת''ק אין ממירים ר''מ היא כשאר סתם משנה: מי אית להו האי סברא. במוקדשין דכולה עולה דנימא להו רבי יוסי והלא במוקדשין אתם מודים לי והתניא כו': יכול תהא יוצאה לחולין. בפדיון שיפדה אותו אבר: תמכר. בהמה זו לצרכי עולות ודמיה חולין: חוץ מדמי אותו אבר. וממנו לא יטול הדמים לפי שאינו שלו ובתמורה פריך והא קמייתי אותו שקנאה עולה מחוסר אבר והוא היה מחוייב עולה: יהיה לרבות את כולה. דה''ל למיכתב כל אשר יתן ממנו לה' קדש ומדכתיב יהיה ריבויא הוא דאפי' לא נתן לה' אלא ממנו דהיינו מקצתה יהיה קדש כולה: אלא לאו. ת''ק ר''ש היא וכיון דשמעת ליה בעלמא דמקיש תמורה למעשר טעמא בהא נמי משום הקישא הוא: לא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר. מהא לא תימא דת''ק ר''ש היא דלעולם אימא לך דר''מ היא או ר' יהודה דלא שמעינן להו דמקשו וטעמייהו בהא משום דאברים ועוברין לאו בהמה מיקרו ודקשיא לך היכי מצי ר' יוסי למימר לר' מאיר והלא במוקדשים כו' לאו משום דסבירא ליה דנימא והלא במוקדשים אתה מודה לי אלא ה''ק ליה הלא במוקדשין יודע אני דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה דנפקא ליה מיהיה קדש אף כשיאמר רגלה של זו תמורה תהא כולה תמורה ואישתכח דהמיר בהמה כולה וקרינא בהמה בבהמה: מתני' המבכרת המקשה לילד. בפטר רחם שלה מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון: ומשליך לכלבים. דכל כמה דלא נפק רוביה לא קדיש: יצא רובו. כאחת וחתכו: ה''ז יקבר. דביציאת הרוב חלה קדושה עליו דקרינא ביה אשר יולד: ופטורה מן הבכורה. שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר ובין שיצא רוב כאחת דהא שני לאו פטר רחם הוא: גמ' וחזר ויצא שליש אחר. והרי כאן רוב: רב הונא אמר קדוש. בכור זה וקרב לגבי מזבח וניתן לכהן: אינו קדוש. והרי הוא חולין כדמפרשי טעמייהו: למפרע הוא קדוש. אע''ג דבלידה תלא רחמנא וברובא הוא דהויא לידה מיהו כי נפיק רובא משוי ליה לידה מתחלה ואגלאי מלתא דכי זבין לעובד כוכבים לאו כלום זבין דאין לו חלק בו: מכאן ולהבא. מיציאת רוב ואילך הוא קדוש ובתחילת לידתו חולין הוה ויכול למוכרו כאילו הוא במעי אמו שהרי קדושתו תלוי בלידה וכיון דמכירתו מכירה ה''ל יד עובד כוכבים באמצע ותו לא קדיש בב' שלישי אחרונים: יצא שליש דרך דופן. תחילה ע''י סם וסכין ובגמר לידה נפתח רחם ויצאו שני שלישים: למפרע הוא קדוש. הרוב הראשון קדושתו תלויה שבתחלת לידה הוא צריך ליקדש: מכאן ולהבא. משיולד רובו או בתחילה או בסוף: דאי אשמעינן בהך. קמייתא: בהא קאמר רב הונא. למפרע הוא קדוש: משום דלקולא. כלומר דאי אמר מכאן ולהבא קולא הוא דמפקעינן לבכור מקדושתו:

תמכר לצרכי עולות. לא דמי לבהמה של ב' שותפים והקדיש .. חציה וחזר ולקחה והקדיש חציה דאמרינן בפ''ק דקדושין (דף ז.) דקדושה ואינה קריבה דחשיבה דחויה מעיקרא דהתם לא הוה בידו להקדישה כולה מתחלה אבל הכא כשהקדיש רגלה היה יכול להקדישה כולה: יצא רובו הרי זה יקבר. אע''ג דתנן בפרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לב:) דב''ה מתירין למנות עובד כוכבים על הבכור הכא מודו דאסור למכור לעובד כוכבים דהא מוקמינן לה התם כר''ע ושמעינן ליה לר''ע בפרק טבול יום (זבחים דף קג:) דאמר מדבריו למדנו שהשוחט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו משמע דבשר אסור בהנאה והיינו טעמא דהיכא דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפי' לעובדי כוכבים: רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש. הא דאמר רב יהודה בפ' כל פסולי המוקדשין (בכורות לה.) דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם ומפרש גדיא באזניה אימרא בשיפוותיה אבל אימרא באזניה לא דחיישינן כי חזי ליה לאזניה שמא יצא רוב הראש וחזר אבל בגדי אין לחוש דמתוך דאזניו גדולות דרכו לצאת במיעוט הראש והיינו דלא כרב הונא דלדידיה כיון דלמפרע קדוש אפי' לא יצא רוב הראש אסור להטיל בו מום דכשיצא אח''כ הרוב איגלאי מילתא למפרע דקדוש הוה כדאמרי' הכא גבי מכירה ומיהו איכא לאוקמי האי דרב יהודה אליבא דרב הונא ומכי חזי לאזנו דגדיא בפנים שרי להטיל בו מום דאכתי לא יצא כלל אבל אימרא איכא למיחש מכי חזי לאזניה בפנים שכבר יצא רוב הראש וחזר וסוגיא דריש כיצד מערימין (תמורה דף כד:) דמוקי דרב יהודה בזמן הזה דלא חזי להקרבה ופריך מאי למימרא ומשני מהו דתימא נגזור אטו דלמא נפיק רוב הראש ההיא סוגיא דלא כרב הונא דלרב הונא במיעוט ראשו נמי איכא איסור וכן הא דא''ל רב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוא או בכור הוי ההיא נמי דלא כרב הונא דמשמע דפשיטא ליה דקודם יציאת רובו יכול להפקיע ממנו קדושת בכור אם לא נחלק בין מכירה לעובד כוכבים להנך: