חולין סב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - ב

מתיב רב דניאל בר רב קטינא מהא דשנינו במשנה במסכת פרה [ט ג]: כל העופות פוסלין מי חטאת, אם שתו מהם, מפני שאינם מוצצין את המים, אלא לאחר שקולטין הם את המים לתוך המקור שלהם, מגביהין הם את פיהם, והמים חוזרים ונופלים מפיהם לכלי, והרי הן כמי שנעשה בהן מלאכה, וקיימא לן שמלאכה פוסלת במי חטאת.

חוץ מן היונה, שאינה פוסלת את מי החטאת בשתיה, מפני שמוצצת היא את המים, ואין המים נופלים מפיה. ובמי חטאת שנשארו בכלי לא נעשתה מלאכה.

ואם איתא דתסיל דינו כיונה, ליתני במשנה חוץ מיונה ותסיל, שאינן פוסלות את המי חטאת, שהרי גם תסיל מוצץ מהמים כמו יונה.

ומשנינן: אמר רבי זירא: זה, תסיל, מוצץ את המים ומקיא אותם, ולכן מי החטאת פסולים, מפני הקיא המעורב בהם או מפני שנעשו במי חטאת מלאכה. וזה, היונה, מוצץ ואינו מקיא, ולכן מי החטאת שהוא שותה מהם כשרים. ^[107]

אמר רב יהודה: הני כופשני צוצייני, תורים הנקראין תורי צוצייני על שם מקומם, כשרים לגבי מזבח, להקרב כדין תורים. והן הן תורין של רחבה, שהוזכרו לעיל שהם כשרים.

מיתיבי: כתיב בפרשת פרה אדומה "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב". ודרשינן: "אזוב"

הנקרא "אזוב" גרידא, ולא אזוב הנקרא "אזוב יון", ולא "אזוב כוחלי", ולא "אזוב רומי", ולא "אזוב מדברי", ולא כל אזוב שיש לו שם לווי, שלכל אלו יש שם לוואי, ואין זה האזוב שהתורה דברה עליו.

ומוכח כי שם לוואי פוסל, ואם כן קשה על רב יהודה, שהכשיר "תורי צוצייני", אף על גב שיש להם שם לווי.

ומשנינן: אמר אביי: כל דבר שנשתנה שמו קודם מתן תורה, כגון אזוב, שכבר לפני מתן תורה היה אזוב בעל שם לווי, והקפידה תורה עליו, שלא הזכירה התורה אף פעם אזוב עם שם לווי, לכן אם יש לו שם לווי - פסול הוא!

והני, תורי צוצייני, לא נשתנו שמן קודם מתן תורה, שלא נקראו התורים הללו בשם "כופשני צוצייני" קודם מתן תורה, וכיון שכן, לא מצינו שהקפידה התורה למעטם מחמת שם הלווי שלהם [כי מה שכתבה התורה תורים סתם, אין ראיה מכך לאפוקי תורים אחרים, כיון שלא היו אז תורים אחרים בעלי שם לווי, כי עוד לא נקראו אז תורי צוצייני בשם הזה], ולכן הם כשרים.

רבא אמר: הני כופשני צוצייני, באתרייהו, במקומן - סתמא, סתם תורים, קרי להו. ואם כן, אין להם שם לווי, ומה שאצלנו קורין להם על שם מקומם, אין זה נותן להם דין של תורים בעלי שם לווי, כיון שבמקומם הם נקראים תורים סתם.

אמר רב יהודה: הני כרזי חגבין דבי חלפי, הנמצאין בענפי הערבה ^[108] - שרו, מותרין הן באכילה. ודבי כרבי, הנמצאין בכרוב, אסירי, אסורים הם באכילה.

אמר רבינא: ומלקינן עלייהו למי שאוכל אותם, משום שרץ העוף, שאיסור אכילתן הוא ודאי, ולא מספק.

ואמר רב יהודה: מין עוף הנקרא צרדא - שרי מותר הוא באכילה. והעוף הנקרא ברדא אסיר באכילה.

וסימניך, סימן שלך שלא תחליף ביניהם הוא: ברדא - בר מיניה [לשון נופל על לשון]. ופירוש הסימן הוא: ברדא - מבלעדיו! והיינו, שאסור לאוכלו.

ואילו עוף הנקרא מרדא - ספקא, ספק הוא, האם הוא מותר או אסור.

אמר רב אסי: שמונה ספיקות הן בעופות האם הם מותרים או אסורים, ואלו הם: חובא, חוגא, סוגא והרנוגא, תושלמי, ומרדא, כוחילנא, ובר נפחא.

ותמהה הגמרא: מאי ספיקייהו? ונבדוק האם יש להם סימן טהרה!?

ומשנינן: עופות טהורים קורקבנן נקלף ביד, ואילו עופות טמאין אין קורקבנן נקלף כלל. והני שמונה ספקות, קורקבנן נקלף בסכינא, ולא ביד. והספק הוא האם קילוף בסכין חשיב קילוף או לא. ^[109] ומקשינן: והא ההיא בר אווזא דהוה בי מר שמואל, דלא הוה קא מקלף קורקבניה, שקורקבנו לא נקלף, ואותביה בשימשא, והניחוהו בשמש, וכיון דרפי, איקליף. לאחר שהתרכך, הצליחו לקלף אותו.

ומוכח, שגם עוף טהור לפעמים קשה לקלפו. ואם כן, גם אותן שמונה ספיקות, אף על פי שקשה לקלפן, מכל מקום נכשיר אותם, כיון שעל ידי סכין הם מתקלפים.

ומשנינן: התם, בבר אווזא שהיה אצל מר שמואל, כי רפי, כאשר הקורקבן התרכך, איקליף בידא, התקלף ביד. אבל הכא, בשמונת הספיקות, אף על גב דרפי, שהם התרככו, לא מיקליף הקורקבן שלהם אלא בסכינא. ולכן הסתפקה הגמרא האם זה נחשב לקילוף.

אמר אביי: תרנגולא דאגמא - חד משמונה ספיקות שהוזכרו לעיל הוא, והיינו, והוא אותו עוף הנקרא "מרדו".

אמר רב פפא: תרנגולא דאגמא - אסירא! תרנגולתא דאגמא - שרא! ^[110]

וסימניך, כדי שתזכור איזה מותר ואיזה אסור, הוא כמו דקיימא לן, עמוני ולא עמונית. עמוני הזכר אסור לבא בקהל, ואילו עמונית הנקבה מותרת בקהל. כך תרנגולא, שהוא לשון זכר, אסור באכילה, ואילו תרנגולתא, שהיא לשון נקיבה, מותרת.

דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא אסירא באכילה, משום דחזיוה ראו אותה חכמים דדרסה ואכלה, שדרסה ואכלה. ואמרינן לעיל במשנה, שהדריסה היא הסימן של עוף טמא, ולכן חזרו חכמים, ואסרוה. והיינו, וזוהי "גירותא", דאמרינן לקמן בפרק כל הבשר, שאסורה באכילה. ^[111]

אמר רב: עוף ששמו שבור אנדרפטא - שרי מותר הוא באכילה, ועוף ששמו פירוז אנדרפטא - אסור הוא באכילה.

וסימניך, שתזכור איזה מותר ואיזה אסור - פירוז אנדרפטא אסור הוא באכילה כמו פירוז רשיעא, אדם ששמו פירוז הרשע, שהיה מוכר בתור רשע.

אמר רב הונא: עוף ששמו בוניא - שרי. עוף ששמו פרוא - אסיר!

וסימניך, שתזכור ולא תחליף ביניהם, פרוא אסור ששמו כשם פרואה אמגושא, מכשף, שעשה את לשכת בית הפרווה בבית המקדש, כדאיתא במסכת יומא.

אמר רב פפא: עוף ששמו "מרדו זגיד ואיכל" - שרי. עוף ששמו "מרדו סגיד ואכיל" אסור.

וסימניך, סגיד ואכיל אסור, כי "סגיד" בלשון ארמית משמעותו היא השתחויה, והוא דבר אסור, כמו שנאמר "לא תשתחוה לאל אחר". אמר שמואל: עוף ששמו "שתיא חמרא" - אסירא! וסימניך שהוא אסור, כי "שתיא חמרא" בלשון ארמית הוא "שותה יין", והרי "שתויי יין" פסולין לעבודה בבית המקדש, וכמו כן עוף זה הוא אסור באכילה.

ואמר שמואל: עוף ששמו מזגא חמרא - אסירא!

הערות

^[107] ומכל מקום, הוא נקרא מין יונה, כיון שהוא מוצץ כמו היונה, אבל שאר העופות אינן מוצצין אלא שואבין בחרטום התחתון שלהם, והמים נופלין מפיהן.

^[108] יש מפרשים בקוצים. מהר"ם שיף. ויש מפרשין עופות קטנים שורצין על הארץ. על פי תוספות

^[109] ולעופות האלו יש את שאר שלשת סימני הטהרה, ואם זה נחשב קילוף, יש להם את כל ארבעת סימני הטהרה וטהורים הם. אבל בשלשת סימני הטהרה לא סגי להו, כי שמא הם משאר העופות הטמאין שיש להם את שלשת סימני הטהרה.

^[110] יש מפרשים ששניהם מאותו מין והזכר אסור כיון שאין לו סימני טהרה והנקיבה מותרת כיון שיש לה סימני טהרה, ויש מפרשים שאלו הם שני מינים שונים, מין אחד נקרא תרנגולא ומין השני נקרא תרנגולתא. תוס' בנדה מ ב.

^[111] כתב רש"י כיון דחזינן דאפילו תרנגולתא דאגמא שהיינו מחזיקין אותה בתורת עוף טהור, לאחר זמן אסרוה מפני שראוה דורסת, אם כן אין שום עוף נאכל אלא על פי מסורת שמסרו לנו אבותינו שעוף טהור הוא, ובלי מסורת איכא למיחש שמא עוף טמא הוא.

פוסלין מי חטאת (מים שנותנים לתוכם אפר פרה אדומה) כששתו מהם, מפני שלאחר שהם שותים — מקצת מן המים שבפיהם (שנפסלו) — נופלים בחזרה לכלי. ודבר זה הוא בכל העופות חוץ מן היונה, מפני שמוצצת את המים, ואין המים חוזרים מפיה לכלי. ואם איתא [אכן] תסיל הוא מין יונה — גם הוא מוצץ, ואם כן ליתני [שישנה]: חוץ מיונה ותסיל! אמר ר' זירא: אף על פי שהוא ממינה, וגם הוא מוצץ, מכל מקום לענין מי חטאת יש הבדל ביניהם, זה התסיל — מוצץ ומקיא חלק מן המים בחזרה, ולכן הוא פוסל, וזה היונה — מוצץ ואינו מקיא.

אמר רב יהודה: הני כופשני צוצייני [אותם תורים הקרויים תורים צוציינים] כשרים להקרבה לגבי מזבח, והן הן תורין של רחבה, שנאמר בעמוד הקודם שהם כשרים משום תורים. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: אזוב שהצריכה התורה בעניינים שונים, וכגון לטהרת המצורע, הוא אזוב סתם, ולא זה הקרוי אזוב יון, ולא אזוב כוחלי, ולא אזוב רומי, ולא אזוב מדברי, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי. ולפי זה נמצא שגם לענין תורים, רק תורים סתם כשרים להקרבה, ולא תורים צוציינים שיש להם שם לווי!

אמר אביי: כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה, שהיו בו כמה מינים בעלי שם לווי קודם מתן תורה, והקפידה תורה עליו, ולא הזכירה אותו בשם לווי, וכגון אזוב, אם יש לו שם לווי — הריהו פסול. והני [ואלה] התורים הצוציינים — לא נשתנו שמן, לא היו מכונים "תורים צוציינים" קודם מתן תורה, אלא תורים סתם. ולכן, למרות שעכשיו יש להם שם לווי — כשרים הם. רבא אמר תירוץ אחר: הני כופשני צוצייני [אלה התורים הצוציינים], באתרייהו סתמא קרי להו [במקומם, תורים סתם קוראים להם].

ובענין דומה אמר רב יהודה: הני כרזי דבי חילפי שרו [אותם מיני חגבים שמצויים בין שיחי הבר מותרים], שממיני החגבים הטהורים הם, ודבי כרבי אסירי [ושבין הכרובים אסורים]. אמר רבינא: ומלקינן עלייהו [ומלקים עליהם] את מי שאוכל אותם משום שרץ העוף ("וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו". דברים יד, יט). ואמר רב יהודה: העוף הקרוי צרדא — שרי [מותר], והקרוי ברדא — אסיר [אסור], וסימניך כדי לזכור את האסור: הביטוי "בר מיניה" [חוץ ממנו], שמשמעו איסור, שיש לו דמיון למלה "ברדא". העוף הקרוי מרדא — ספקא [ספק] אם הוא כשר או לא.

אמר רב אסי, שמונה עופות ספיקות הן: חובא, חוגא, סוגא והרנוגא, תושלמי, ומרדא, כוחילנא, ובר נפחא. ומסבירים: מאי ספיקייהו [מה ספיקם]? עופות טהורים קורקבנן (העור הפנימי של הקורקבן) נקלף, כפי ששנינו במשנתנו, וטמאין — אין קורקבנן נקלף; והני [ושמונה אלה] קורקבנן נקלף, אבל לא ביד, אלא בסכינא [בסכין]. ושואלים: ומדוע אינו כשר?

והא ההיא בר אווזא דהוה בי [והרי אותו ברווז שהיה בביתו של] מר שמואל, דלא הוה קא מקלף קורקבניה [שלא היה נקלף קורקבנו], ואותביה בשימשא [והניח אותו בשמש], וכיון דרפי איקליף [וכיון שהתרפה קצת נקלף]! ומשיבים: התם [שם] כי רפי איקליף בידא [כאשר התרפה נקלף ביד], הכא [כאן] בשמונה ספקות אלה, אף על גב דרפי לא מקליף אלא בסכינא [אף על פי שמתרפה אינו נקלף אלא בסכין].

אמר אביי: תרנגולא דאגמא [תרנגול האגם, הביצה] חד [אחד] משמונה ספיקות הוא, והיינו [והוא] העוף הקרוי מרדו (מרדא). ובענין זה אמר רב פפא: תרנגולא דאגמא אסירא [תרנגול האגם אסור], אבל תרנגולתא דאגמא שריא [תרנגולת האגם מותרת], וסימניך לזכור איזה מהם מותר ואיזה איסור, מה שדרשו חכמים בכתוב "לא יבוא עמוני בקהל ה'" (דברים כג, ד) — עמוני ולא עמונית, שהזכר אסור והנקבה מותרת. דרש מרימר בציבור: תרנגולתא דאגמא אסירא [תרנגולת האגם גם היא אסורה], שהרי חזיוה דדרסה ואכלה [ראו אותה חכמים שהיא דורסת ואוכלת], והיינו [וזהו] העוף הנקרא גירותא, שידוע היה שהוא אסור (להלן קט,ב).

אמר רב: העוף המכונה שבור אנדרפטא — שרי [מותר], והמכונה פירוז אנדרפטא — אסור, וסימניך לזכור איזה מהם אסור — פירוז רשיעא [הרשע], שהיה רשע ידוע בשם זה. אמר רב הונא: העוף הנקרא בוניא — שרי [מותר], הקרוי פרוא — אסיר [אסור], וסימניך לזכור איזה מהם אסור — פרואה אמגושא [המכשף] הידוע.

אמר רב פפא: העוף הקרוי "מרדו זגיד ואכיל" [מרדו המסב ואוכל] — שרי [מותר], זה שנקרא "מרדו סגיד ואכיל" [המשתחוה ואוכל] — אסור, וסימניך — "לא תשתחוה לאל אחר" (שמות לד, יח), שהמשתחווה אסור. אמר שמואל: הצפור הנקראת שתיא חמרא [שתיינית יין] — אסירא [אסור], וסימניך — מה ששנינו שכהנים שתויי יין פסולין לעבודה. ואמר שמואל: הצפור הנקראת מזגא חמרא [מוזגת היין] — אסירא [אסור],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

disqualify the water of purification, i.e., water in which ashes of the red heifer have been placed, by drinking from it. The water that entered the bird’s mouth is disqualified, and some of it drips back into the container, disqualifying the rest. This applies to all birds except for the pigeon, because it sips the water from the container and none falls back in from its mouth. But if it is so that the tasil is a type of pigeon, let the mishna teach: Except for the pigeon and the tasil. Rabbi Zeira said: Although the tasil is a type of pigeon and sips the water as well, this, the tasil, sips the water and spits part of it back, and therefore disqualifies the water of purification, and that, the pigeon, sips but does not spit.

Rav Yehuda says: The tzutzeyanei doves are fit for sacrifice on the altar, and they are the doves of Reḥava mentioned earlier. The Gemara raises an objection from a mishna (Nega’im 14:6): The Torah requires hyssop for the purification of a leper. It must be standard hyssop, and neither a hyssop of Greece, nor stibium hyssop, nor Roman hyssop, nor desert hyssop, nor any other kind of hyssop whose name is accompanied by a modifier. Likewise, tzutzeyanei doves should be unfit for sacrifice, because they have a modifier in their name.

Abaye said: Any item whose name was modified before the giving of the Torah, and concerning which the Torah was particular when naming it, is unfit if its name is accompanied by a modifier, since the language of the Torah was formulated to exclude it. But the name of these tzutzeyanei doves was not modified, i.e., the modifier tzutzeyanei was not applied to them, before the giving of the Torah. Even though it was applied to them later, they are still fit for sacrifice. Alternatively, Rava said: The tzutzeyanei doves are called simply doves in their place of habitation.

Similarly, Rav Yehuda says: These grasshoppers found among the shrubs are kosher and permitted for consumption. And those found among the cabbages are forbidden. Ravina said: And we flog those who eat them on their account, due to the prohibition: “And all winged swarming things are impure unto you” (Deuteronomy 14:19). And Rav Yehuda says: The bird called tzarda is permitted for consumption, and the barda is prohibited. And your mnemonic to remember which is which is this: Eat any bird except [bar] for it. As for the marda, it is uncertain whether it is kosher.

Rav Asi says: There are eight uncertain cases: The ḥuva, ḥuga, suga, and harnuga, tushelemi, and marda, kuḥilna, and bar nappaḥa. The Gemara explains: What is their uncertainty? The gizzard of kosher birds can be peeled, as mentioned in the mishna, and the gizzard of non-kosher birds cannot be peeled, but the gizzard of these birds can be peeled only with a knife.

The Gemara asks: But why should these not be kosher? Wasn’t there a certain duck in the house of Mar Shmuel whose gizzard could not be peeled, and they set the gizzard in the sun, and once it softened it could be peeled? The Gemara responds: There, when it softened it could be peeled by hand. Here, in these eight cases, even when it softened it could be peeled only with a knife.

Abaye says: The swamp rooster is one of the eight uncertain cases, and this is the mardu, i.e., the marda mentioned earlier. Rav Pappa says: The swamp rooster is forbidden, but the swamphen is permitted. And your mnemonic to remember this is the statement of the Sages with regard to the verse: “An Ammonite or a Moabite shall not enter into the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:4), that an Ammonite man is unfit to enter the assembly, but not an Ammonite woman. Mareimar taught: The swamphen is forbidden, because the Sages saw that it claws its prey and eats it. And this is the giruta, a non-kosher bird (see 109b).

Rav says: The bird called the shavor anderafta is permitted, but the piruz anderafta is forbidden. And your mnemonic to remember this is the known personality Piruz the Evil. Rav Huna says: The bird called the bunya is permitted. The parva is forbidden. And your mnemonic to remember this is the known personality Parva’a the Sorcerer.

Rav Pappa says: The bird known as the reclining and eating mardu is permitted, while the bowing and eating mardu is forbidden. And your mnemonic to remember this is the verse: “You shall bow down to no other god” (Exodus 34:14). Shmuel says: The bird called the wine drinker is forbidden. And your mnemonic to remember this is the halakha: Those who drank wine are unfit for service in the Temple. And Shmuel says: The bird called the wine pourer is forbidden.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת. כשהיא שותה ואינה מקיאה ואם איתה ליתני חוץ מן היונה כו' כלו' ואם איתה דתסיל דמיא ליונה ליתני חוץ מן היונה ותסיל:

כופשני דצוצייני כשרה כו' הכי שמייהו אזוב כוחלי פירש ולא כל אזוב שיש לו שם לווי כלומר הכא נמי כיון שיש לו שם לווי כופשני דצוצייני ליהוי פסולים כראזי (גרסי') דבי חילופי כו' כלומר דדיירי ביני חילפי שקורין אורטייש בלע"ז. דביני כורכי מולש ברדא אסיר וסימני' בר מיניה^א)נראה דצ"ל כלומר בר מיניה דברדא שאסור לאוכלו. כלומר ב' דברדא וסימניך פרווה אמגושא כו' במס' יומא לשכת בית הפרוה זו היא פרוה אמגושא שמכשף עשאה:

מרדו (מזרג שרי) [זגיד ואכל כך] שמו של עוף:

סגיד ואכיל אסיר (עוף):

שתיא חמרא ובת שתיא חמרא. שמן של עופות. שהודו כפות שיש לו בראש כעין טווס וכפות:

ח' ספקות הן. לא היה בהן אלא סי' זה בלבד. כדברי בעל הלכות ז"ל.
ורש"י ז"ל כתב דג' סי' אחרים מבוררין היו בהן ובזה סתר הדרך שפירש בה השמועה על פי דבריו שא"כ אף בנשאר להם אצבע יתירה וזפק ואינו דורס אין לחוש לך' עופו' דדורסין הם וכ"ש לעורב.
ולדברי ר"ת ז"ל היו בהם ב' סימני' אצבע יתירה וזפק ואלו היה בהן זה בידוע שאינו דורס וטהור ואם אינו נקלף יש לחוש לך' עופות טמאים ולמיניהם וזה אינו דורס, וכן פי' הרב ז"ל.
ודאמרינן כולהו עופות טהורים קורקבנן נקלף ה"ק כל שאנו מתירין אותם בסי' קרקבן זה נקלף הוא לגמרי. וכלשון שפירשתי.

כבר ביארנו שמים המוקדשין ששתתה מהן בהמה או חיה שפסלוה ואף העופות בדין זה חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ואינה מקיאה והתסיל אע"פ שביארנו עליו שהוא מין יונה פוסל מפני שמוצץ ומקיא:

אזוב האמור בתורה לכל דבר הוא אזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ושבני אדם מתבלין בו את תבשיליהן והוא קרוי אזוב סתם אבל כל שיש לו שם לווי כגון אזוב יון ואזוב כוחלית ואזוב רומית ואזוב מדברית אינו כשר לכך:

סימני החגבים יתבארו למטה ומה שנאמר כאן הני ברזי דבי חילפי שרו ור"ל חגבים הנמצאים בין הקוצים והכרבי ר"ל הנמצאת בכרוב שאסורות ולוקין עליהן משום שרץ העוף אין סומכין עליה אלא הכל לפי הסימנין שיתבארו בהם למטה ומה שנתגלגל כאן מכהנים שתויי יין שפסולים לעבודה ומן הננוס שפסול במומי הבכור יתבאר ענין כל אחד במקומו וירוקים שהם פסולים בנחמרו בני מעיה כבר ביארנוהו למעלה:

עוף הקולט מאכל מן האויר ואוכלו באויר סימן הוא לדריסה וכל עוף ששוכן תמיד עם מין של עוף טמא יש לפקפק בו שהוא ממינו אע"פ שאינו מצבעו שהרי יש במיני העורב שאינם שחורים:

בפרש"י בד"ה הני קורקבנן כו' ושאר שלשת הסימנין מבוררין בהן כו' עכ"ל וכמ"ש התוס' לפירושו דסי' החדש הוא קורקבן נקלף ולא בעי לפרושו שהיה בו רק סימן א' מבורר לטהרה דהשתא אם יחשב קילוף ליכא לספוקי למידי דפרס ועזניה לית להו אלא סימן א' ועורב נמי לית ליה סימן הקילוף שהוא סימן החדש ואם לא יחשב קילוף איכא לספוקי בפרס או עזניה דזה הוא דוחק לאוקמא בהכי כיון דאיכא אתרא דפרס ועזניה לא שכיחי כמו שכתבו התוס' ולא באו לפרש נמי שלא היו מבוררין סימנים האחרים כלל לא לטהר ולא לטמא דהשתא אם לא יחשב קילוף איכא לספוקי בכל עופות הטמאים חוץ מפרס או עזניה ההוא דאית ביה סימן החדש לבד ואם יחשב קילוף ליכא לספוקי בכל עופות טמאים דלית בהו סימן החדש אלא דאיכא לספוקי בפרס ועזניה והני לא שכיחי בישוב דאם כן למה הניחו השמונה בספקייהו ולא בדקו אחר סימנים האחרים לטמא ולטהר דהכי פריך לקמן ח' ספיקות הן לבדוק בביצה כו' ועוד נראה דכמו דדוחק הוא לאוקמא ספיקייהו דוקא באתרא דשכיחי פרס ועזניה ה"נ דוחק הוא לאוקמא דוקא באתרא דלא שכיחי דסתמא קאמר ח' ספיקות הן מיהו ה"מ לפרש דב' סימנים היו מבוררים לטהרה ואחד לטמא ואיכא לספוקי בעורב אלא דניחא ליה לפרש הספק בכל י"ט עופות ודו"ק:

תוס' בד"ה מאי ספקייהו כו' א"נ סימן א' יש להן כו' ויודעים היו שאינן מין עורב כו' עכ"ל הומ"ל אף בלא יודעים היו שאינן מין עורב וכגון דההוא סימן אחד הוא סימן החדש ודו"ק:

בא"ד וגם ר"ח פירש גבי עוף הבא בסימן אחד כו' משמע שר"ל דההוא דלא משכחת אלא או בפרס כו' עכ"ל ופירוש דבא בסימן א' של טהרה אבל סימנים האחרים אינן מבוררין וכל כמה דלא חזינן ליה דדריס ליכא לספוקי בפרס ועזניה דלא שכיחי ולעורב נמי ליכא לספוקי דלית בהו סימן החדש ולא בעו למימר דלכך נקט דההיא סימן אחד הוא קורקבן נקלף שהוא סימן הג' דליתיה בעורב דמ"מ איכא לספוקי בכל י"ט עופות דלפי פירושו דסימן הדריסה אינה מבוררת נראה דשאר סימנים גם כן אינן מבוררים לבד מההוא סימן אחד וק"ל:

בא"ד ואפשר דאותו קוון טהור הוא או שמא מין עורב כו' עכ"ל פי' דלפי זה דזפק לא יהיה סימן החדש אלא דאפשר דאותו קוון טהור הוא ויהיה שפיר קורקבן נקלף הסימן החדש או שמא מין עורב הוא והוא דורס וכפריב"ם בהא שהסימן חדש הוא אינו דורס אבל הקורב"ל שכתב ריב"ם דהוא עורב ע"כ זה אינו דהא יש לו סימנים דהיינו זפק ואצבע יתירה ובקוון שהוא גם כן עורב יש בו קורקבן נקלף ואצבע יתירה וא"כ בעורב ומינו יהיה שלשה סימנים דהדרי בכולהו ודו"ק:

גמ' ולא אזוב כותלית כו'. נ"ב מפי' הרמב"ם דסוף נגעים יראה שהוא שם מקום או מדינה כמו אינך והערוך פירש שהוא איזוב שיש בו צבע כמו כחול:

שם דבי חילפי כו'. נ"ב פי ערבה:

תוס' בד"ה מאי ספיקייהו כו' וגם ר"ח פי' גבי כו' כצ"ל:

בא"ד שיש לו לסתות כו'. נ"ב פי' לחיים:

ברש"י בד"ה חסיל מוצץ ומקיא כו' והו"ל כרוק בעלמא כו'. כן משמע לשון מקיאה משא"כ בשאר עופות לא כתב לעיל רק משום מלאכה:

ברש"י בד"ה הני כרז כו'. אורטיא"ש בח"ש פי' ערבה אבל בישעיה ל"ד עלתה ארמנותיה סירים פי' רש"י מיני קוצים כגון אורטיא"ש ולקמן (חולין דף ק"י) כתב כן בח"ש בשם הערוך:

בתוס' בד"ה מאי ספיקייהו כו' ואי אפשר לומר בע"א כו'. לכאורה דלמא לא היה בו סימן טהרה רק קורקבנו נקלף ומספקי אי הוי ביה קורקבן נקלף וטהור דהוי כעוף הבא בסימן אחד ומסתמא אינו דורס דפ"ו לא שכיחי וכו' (*ע) או אם לא מיחשב קורקבן נקלף ואין בו סימן טהרה ואולי הוא מין נשר ואף לפי' התוס' לעיל דצריך שיהיה סימן אחד לא דריס דוקא י"ל שהיו מכירין עורב ולא היו צריכין לדוחקים נוספים וכ"ת דא"כ מאי פריך מבר אוזא דמר שמואל דלמא התם היה בו שאר סימני טהרה (*פ) ז"א מדאותביה בשימשא ש"מ שהיו צריכין לבדוק אותו סימן. ורש"י פירש אלמא עוף טהור נמי זימנין דקשה לקלפו ואולי לא לצורך בדיקה אתבוה רק לקלפו דבר אווזא מסתמא כשירה [ולהכי פרש"י אלמא כו' ולא פי' דע"כ סמך אבדיקה זו ואגוף הדין מקשה] ודו"ק:

בא"ד ויש להתיר כל עוף שקירקבנו נקלף וסימן אחר עמו כו' . בלא סימן אחר נמי הו"ל להתיר למאי דפ"ו לא שכיחי ואפשר מדחזיוה דדרסי כו' חיישינן תו לפרס ועזניה וכדפרש"י נ"ל דעוף הבא לפנינו יש לחוש שמא ידרוס כו' [דמשמע אפילו בא בסימן אחד חיישינן שמא ידרוס ופ"ו הוא כהאי תרנגולתא] מיהו לפי מ"ש התוס' בסמוך בד"ה חזיוה דדרסה לא פ"ו היה רק מין נשר:
בהגהת מיימוני הובא בב"י כשעסק ר"י בעופות בא קורן אחד על ישיבתו ובדקוהו ומצאו בו אצבע יתירה וקורקבנו נקלף וכו':

בא"ד וגם ר"ח פירש כו' משמע שר"ל כו'. אין מוכרח כ"כ דדלמא בעורב ליתא האי סימן אבל בי"ט עופות איתא (*צ) ודו"ק:

בתוס' בד"ה חזיוה כו' או קים ליה בגויה כו'. ובתר דחזיוה דדריס צ"ל שמין נשר הוא או ישנן הרבה עופות שאין בהן סימן טהרה ואינן מין נשר כמו שפירשו התוס' לעיל בדף ס"א בד"ה מה נשר ואפשר להכי מיאנו לומר שהיה בו עוד סימן טהרה [ולא יצטרכו לומר דקים ליה בגויה] דא"כ היה זה בהכרח [בתר דחזיוה דדריס] פרס ועזניה דלא שכיחא ועוד מ"מ צ"ל נמי שהיה בחזקת שאינו דורס [שהיה מוחזק להם שאינו דורס כדי להוציא מחשש פ"ו] והיה צ"ל נמי שהיו מכירין עורב כמ"ש התוס' לעיל בד"ה והוא דצריך שיהיה אותו סימן שאינו דורס [דאל"כ חיישינן לעורב ולכך כתבו טפי דלא היה לו רק אותו סימן שאינו דורס ומכירין לפ"ו] וק"ל:

רש"י ד"ה איזוב יון. והאי מקשה סבר כו' ולא ע"ש מקומן. ק"ל דאפי' הי' סבור דע"ש מקומן נקראים כן שפיר מקשה דהא איזוב יון ורומי וכן כוחלי (לפי הרמב"ם) ג"כ נקראין ע"ש מקומן ואפ"ה פסולין משום שם לויי (ולפ"ז תסוב הקושיא גם על רחבה) ורבא חידש בתירוצו דבאתרייהו סתמא ק"ל:

תד"ה כרזי. דכולה שמעתין בעופות מיירי. וי"ל משום דרצה הש"ס לאסמוכי מימרי דר"י אהדדי וצ"ל ואר"י בו':

תד"ה מאי. שמא אינו דורס ויש לו עמו ג' כו'. כ"נ דצ"ל:

גמ׳ ולא אזוב כוחלי כצ"ל:

תוס׳ ד"ה מאי וכו' ויש לו עמו ג׳ סימני טהרה ולפי זה כצ"ל:

(סב סע"ב) וסימניך פירוז רשיעא.—כתב בערוך השלם ע' אנדרפתא, "דפירוז דכאן אינו שם המלך הנודע ברשעו, שגזר שמד על ישראל שבבבל בשנת ד"א רל"ג לבה"ע, כי רב בעל המאמר היה זמן מרובה לפני שנולד פירוז זה; אלא שפירוז בלשון פרסית עניינו "מאוס ונבזה" והיינו רשיעא". ואין דבריו מחוורין, דיגיד עליו רעו "שבור" שהוא מלך ידוע, וה"נ "פירוז" הוא המלך הנ"ל. אבל ברור הוא שהסימן הזה - לא רב בעצמו עשאו, אבל הוא נוסף אחר זמן מרובה ממסדרי התלמוד או מרבנן סבוראי.

(סב ב תוספות) ד"ה מאי וכו' קורקבנו נקלף ויש לו אצבע יתירה אבל אין לו זפק וכו' שהוא כוס וכו'.—פלא שבחדושי רמב"ן לא כתב כן, אלא שבדק ומצא במיני עופות, שעיניהם הולכות לפניהם כבני אדם, ויש להם לסתות כאדם, והם קדיא וקיפוף (היינו תרגום של "כוס" ו"ינשוף"), שאין לו זפק ולא קורקבן ויש לו אצבע יתירה. וכ"כ הר"נ על הרי"ף כאן, וזה מוכרח ע"פ שיטת ר' משה ב"ר יוסף, שהסכימו עליה רמב"ן ור"נ, שאין לכל הכ"ד העופות הטמאים אלא סימן טהרה אחד בלבד, חוץ מעורב שיש לו שני סימני טהרה (ע"ש).

פוסלין מי חטאת. אם שתו מהן מפני שאין מוצצין אלא מגביהין פיהן לאחר שקולטות את המים והמים נופלים מפיהם והרי הן כמי שנעשת בהם מלאכה דקי''ל בסמכת גיטין (דף נג.) שהמלאכה פוסלתן: חוץ מן היונה מפני שמוצצת. ובאלו הנותרים לא נעשה מלאכה: ואם איתא. דתסיל מין יונה הוא: תסיל מוצץ ומקיא. ואפילו הכי מין יונה הוא דהא מוצץ ושאר עופות אין מוצצין אלא שואבין בחרטום התחתון וכיון דתסיל מקיא פוסל מפני הקיאה המעורבת והוה ליה כרוק בעלמא אי נמי משום מלאכה: כופשני. תורין בלשון ארמי: צוצייני. על שם מקומן: אזוב יון. וכל אלו מין אזוב הן אלא שיש להן שם לווי אלמא שם לווי פסול והאי מקשה סבר דצוצייני שם לווי הוא ולא על שם מקומן: כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה. כגון אזוב ובאתה תורה והקפידה כגון אזוב שהזכירתו תורה בכמה מקומות ולא נשמט לנו מקרא לכתוב אזוב בשם לווי שמע מינה קפידא הוא: כופשני. לשון של תורים: הני כרזי. חגבין: דבי חלפי. אורטאו''ש: דבי כרבא. כרוב: ומלקינן עלייהו משום שרץ העוף. דלאו ספק נינהו אלא ודאי טמאין: צרדא. ברדא: בר מיניה. מבלעדיו כלומר סור מעלינו: חובא וחוגא הרנוגא וסוגא כוחילנא תושלמי: והני קורקבנן נקלף בסכינא. ושאר שלשת הסימנין מבוררים בהן ומספקא לן אי קילוף הוא הרי יש להן ארבעה סימנין ויצאו מספק כל עופות טמאין ואי לאו קילוף הוא אין כאן אלא שלשה ובספק שאר עופות טמאין שיש להם שלשה סימנין: דלא הוה מיקלף קורקבניה. אלמא עוף טהור נמי זימנין דקשה לקלפו: עמוני ולא עמונית. הלכה רווחת בישראל דכתיב (דברים כג) על דבר אשר לא קדמו אתכם ואין דרכה של אשה לקדם: חזיוה דדרסה ואכלה. ראוה חכמים שדורסת ואוכלת והיינו גירותא דאמרי' לקמן בפ' כל הבשר (דף קט:) אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא שטעמו כטעמו ומתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה ולאחר זמן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (דף סג:) שעוף טהור נאכל במסורת: שבור אנדרפטא. שם העוף: פירוז רשיעא. שם אדם שהיה מוחזק רשע בעיניהם: מרדו זגיד ואכיל. שם עוף אחד וכן כולם שם עופות הן: פרואה אמגושא. שם מכשף והוא עשה לשכת בית הפרוה במסכת יומא (דף לה.):

כרזי דבי חלפי. פי' בקונטרס דאיירי בחגבים ולא משמע כן דכולה שמעתין בעופות איירי ועוד אי בחגבים טמאים איירי פשיטא דלקי עלייהו משום שרץ העוף אלא בעופות קטנים מאד איירי ושורצין על הארץ וקמשמע לן דמטעם שרץ העוף אסירי דלא מיקרו עוף ולא משום דמחסרי סימן טהרה: מאי ספקייהו עופות טהורין קורקבנן נקלף וטמאין אין קורקבנן נקלף והני קורקבנן נקלף בסכינא. פי' בקונט' ושאר ג' הסימנים מבוררים בהן ומספקא לן אי קילוף הוא הרי יש לו ד' סימני טהרה ויצאו מספק כל עופות הטמאין ואי לאו קילוף הוא אין כאן אלא ג' ובספק שאר עופות טמאין הן שיש להן ג' סימנין ויש לדקדק מתוך כך דג' סימנין של טהרה של י''ט עופות היינו אצבע יתירה וזפק ואינו דורס ואי אפשר לומר בענין אחר דאי אמרינן קורקבנו נקלף הוא בי''ט עופות והכא כגון דאיכא להנך ספקות ב' סימני טהרה והאי דנקלף בסכין והשתא אם אחד מאותן ב' סימנין היינו ההיא דליתיה אלא או בפרס או בעזניה אפי' לא יחשב קילוף ליכא למיחש למידי דפרס ועזניה אין להם אלא סימן אחד ואלו יש להם שנים ותשעה עשר עופות ועורב אין להם סימן חדש ואם אותן ב' סימנין הן מהנך דהדרי בכולהו א''כ כשיחשוב קילוף נמי דילמא מתשעה עשר עופות נינהו ולא מסתברא לומר דיודעים היו שאינם מתשעה עשר עופות אלא שהיו מסופקין בעורב הלכך אם הקילוף קילוף יצאו מידי עורב ואי לאו יש לספק בעורב אי נמי סימן אחד יש להם עם זה הקילוף ויודעים היו שאין מין עורב אלא שהיו מסופקין בפרס ועזניה והא דאמרינן בפרס ועזניה לא שכיחי ביישוב היינו אותם הידועים והמבוררים ובאלו היו מסתפקין לפי שדומין להם וכל זה דוחק וגם אין לפרש שהיה להם סימן אחד עם זה והיו מסתפקין דאי קרקבנו נקלף שמא עורב הוא שיש לו שני סימני טהרה ואם אין קרקבנו נקלף אז ליכא לספוקי אלא או בפרס או בעזניה ושרו משום דלא שכיחי בישוב דאין הלשון משמע כן מדקאמר עופות טהורים קורקבנן נקלף משמע דאי קרקבנו נקלף טהור הא לאו הכי אסור לכך נראה כפירוש הקונטרס ויש להתיר כל עוף שקרקבנו נקלף וסימן אחד עמו דפרס ועזניה אין להם אלא סימן אחד ועורב ושאר עופות אין קורקבנן נקלף וגם (רבי חיים) [רבינו חננאל] פירש גבי עוף הבא בסימן אחד טהור קבלה בידינו מאבותינו שזה הסימן קורקבנו נקלף משמע שר''ל דההוא דלא משכחת אלא או בפרס או בעזניה זהו קורקבנו נקלף אע''פ שפי' ר''ח לעיל גבי תלתא הדרי בכולהו עשרים מהם ג' ג' עורב יש לו שנים ופרס ועזניה יש להן אחד נשר אין לו כלל כגון שיש באלו עשרים זפק וקרקבנן נקלף ואצבע יתירה אבל דורסין ואוכלין והעורב יש לו שנים מאלו ג' הנזכרים למעלה ופרס ועזניה אחד מהם יש לו אחד מאלו הג' והאחר אינו מאלו הג' כלל לא זפק ולא אצבע יתירה ולא קרקבן נקלף אבל אינו דורס והוה אמינא נלמוד מזה לעוף הבא בסימן האחד שהוא טמא לפיכך כתיב נשר עכ''ל כל זה לא כתב אלא לסימן בעלמא ולא היה סבור שכך הוא האמת אלא כמו שפי' שקרקבן נקלף היינו ההוא דלא הדר בכולהו ולפי מה שפירשתי שיש להתיר כל עוף שקרקבנו נקלף וסימן אחד עמו א''כ אותו עוף שקורין קוונ''א בלע''ז עוף טהור הוא שהרי קרקבנו נקלף ויש לו אצבע יתירה אבל אין לו זפק וזה תימה דמסתברא שהוא כוס או ינשוף שהרי יש לו לסתות כאדם ואמרינן בפרק המפלת (נדה דף כג.) דקריא וקיפופא יש להם לסתות כאדם והיה נראה מתוך כך לומר דזפק הוא סימן הרביעי דלא משתכח אלא או בפרס או בעזניה ואותו עוף שקורין קוו''ן דדומה לכוס וינשוף שהן מתשעה עשר עופות שמא אינו דורס ויש לו עמה ג' סימני טהרה ולפי זה אין סברא לומר דאותו עוף שאנו קורין קורבי''ל בלע''ז שיהא זה עורב דהא יש לו זפק ואצבע יתירה ונמצא דמשכחת להו כולהו סימני טהרה בשאר עופות ועורב בלא פרס ועזניה אלא עוף טהור יהיה ומיהו יש לישב ההיא דנדה דהכי קאמר ואף ר''מ לא אמר אלא בקריא וקיפופא כלומר או כיוצא בהם אף בשאר עוף שאינו קריא וקיפופא ואפשר דאותו קוו''ן טהור הוא או שמא מין עורב הוא אם יתברר לנו שהוא דורס ואותו קורבי''ל לא יהיה מין עורב ומיהו לעיל פירשתי דעורב אינו דורס והמדקדק יכול להבין אותו ותן לחכם ויחכם עוד: תרנגולתא דאגמא שריא תרנגולא דאגמא אסירא. אין לפרש שהנקבה מותרת והזכר אסור דכל היוצא מן הטהור טהור אלא שני מינים הם הקרואים כך ובין בזה ובין בזה הזכר והנקבה שוין: חזיוה רבנן דדרסה ואכלה. מתחלה היו סבורים דלא דרסה ואכלה ובהאי סימנא לחודיה היו אוכלים אותו דלא חיישינן לפרס ועזניה דלא שכיחי בישוב או קים ליה בגויה דלאו ממין פרס ועזניה הוא:

דף סב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד