חולין נז ע"ב

הוה לן [היה לנו] פתחון פה קמיה [לפני] רב הונא, כלומר, היתה לי הזדמנות לשוחח עם רב הונא, ושאילניה [ושאלתי אותו] בענין זה, ואמר לן [לנו]: שמוטת ירך בעוף כשירה.

ואשכחתיה נמי [ומצאתי אותו גם כן] את ר' ירמיה בר אבא דיתיב וקא בדיק [שיושב ובודק] בצומת הגידין של עוף האם ניטל, ואקשי ליה [והקשיתי לו]: וכי לא סבר לה מר הא [אין אדוני סבור את זו] שאמר רב הונא אמר רב: שמוטת ירך בעוף כשרה? ואם נשמטה הירך כולה כשרה — כל שכן שניטל צומת הגידים! אמר לי: אנא מתניתין ידענא [אני את משנתנו אני יודע], ששנינו בה: בהמה שנחתכו רגליה, מן הארכובה ולמטה — כשרה, מן הארכובה ולמעלה — פסולה, וכן הדין כשניטל צומת הגידין, אפילו לא נחתכו רגליה; ואמר רב עלה [עליה]: וכן בעוף.

ואמרי ליה [ואמרתי לו]: אי הכי קשיא [אם כך קשה] מדברי רב על דברי רב, שאמר ששמוטת הירך בעוף כשרה, שהרי אפילו נחתכו רגליה למטה משם הריהי טריפה לדעתו! אישתיק [שתק] ר' ירמיה בר אבא. ואקשי ליה [והקשיתי לו]: ודלמא שני ליה [ושמא שונה לו] לרב בין שמוטה לחתוכה, ששמוטה כשרה, וחתוכה טריפה? ואמר לי: ואת מפרשת שמעתיה [ואתה הוא המפרש את שמועתו] של רב? בפירוש כך אמר רב: שמוטה — כשרה, חתוכה — פסולה.

לאחר שסיפר דברים אלו לר' זירא, שאלו: ואת, מה בידך [ואתה מה בידך]? כלומר, מה שמעת בענין זה? אמר לו: הכי [כך] אמר רב חייא בר אשי אמר רב: שמוטת ירך בעוף טרפה, וכן אמר ר' יעקב בר אידי שאמר ר' יוחנן: שמוטת ירך בעוף טרפה. ובענין זה

אמר ר' יעקב בר אידי: אילמלי הוה [אילו היה] ר' יוחנן באתרא דאורו בה חברוותא להתירא [במקום שהורו בו בני החבורה להיתר] לא פרכיס [לא היה מפרכס], לא היה מערער על כך, שהיו אלו גדולי הדור שלפניו. שכך אמר ר' חנינא אמר רבי: שמוטת ירך בעוף כשרה. ותרנגולת היתה לו לר' חנינא שנשמטה ירך שלה, והביאה לפני רבי והתירה לו. ומלחה ר' חנינא, כדי לשמרה לזמן רב, והוה מורי [והיה מורה] בה הלכה לתלמידים, שהיה מראה אותה להם ואומר: זה התיר לי רבי, זה התיר לי רבי.

ואומרים לסיכום: ולית הלכתא ככל הני שמעתתא [ואין הלכה ככל השמועות הללו שאמרנו], אלא כי הא [כמו זו] ששאל ר' יוסי בן נהוראי את ר' יהושע בן לוי: קדירת (נקיבת) קנה בכמה עושה טריפה? אמר לו: משנה שלמה שנינו, עד כאיסר האיטלקי היא כשרה, וביותר מכך — טריפה. אמר לו: והלא רחל (כבשה) אחת היתה בשכונתנו שנקדר (ניקב) קנה שלה ביותר מכדי שיעור זה, ועשו לה באותו מקום סתימה באמצעות קרומין (קליפה) של קנה וחיתה!

אמר לו: ועל דא את סמיך [ועל מעשה זה אתה סומך] כדי להקשות ממנו? והלא הלכה רווחת (נפוצה) בישראל: שמוטת ירך בעוף טרפה. ועם כל זה ראינו שתרנגולת היתה לו לר' שמעון בן חלפתא שנשמטה ירך שלה, ועשו לה מעין קיבוע על ידי שפופרת של קנה כדי לתמוך בירך, וחיתה! אלא, מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] לגבי המקרה הזה? שתוך שנים עשר חדש מזמן שנשמטה הירך הוה [היה] הדבר, ובסוף שנים עשר חודש מתה, שטריפה יכולה לחיות רק עד שנים עשר חודש. הכא נמי [כאן גם כן] במעשה שניקב קנה שלה, ועשו לה קרומין של קנה וחיתה — תוך שנים עשר חדש הוה [היה].

א אגב כך אומרים: אמרו עליו על ר' שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה, חוקר ובודק בעניינים שונים, והיה עושה דבר להוציא מלבו של ר' יהודה, כלומר, ממה שהיה סבור ר' יהודה, שהיה ר' יהודה אומר: אם ניטלה הנוצה (הפלומה) של העוף — פסולה, וכפי ששנינו במשנתנו בשמו. ותרנגולת היתה לו לר' שמעון בן חלפתא שניטלה נוצה שלה, והניחה את התרנגולת בתנור, במקום חם, וטלה עליה כיסה אותה במטלית של טרסיים (צורפי נחושת), ולאחר זמן גידלה כנפיים האחרונים יותר מן הראשונים. ותוהים: מה הפירכה מכאן לדברי רב יהודה?

ודלמא קסבר [ושמא סבור] ר' יהודה שטרפה לא רק שהיא חיה, אלא אפילו משבחת, ייתכן שתהיה בריאה יותר מאשר היתה קודם! ודוחים: גם אם כן, האם היה אומר כן גם במידי דמיטרפא בה [באותו דבר עצמו שנעשתה בה טריפה], וכפי שהיה כאן, שהגדילה כנפיים האחרונים יותר מן הראשונים?!

ושואלים: מאי [מהו] שנאמר על ר' שמעון בן חלפתא שהיה עסקן בדברים? מהיכן בא לו כינוי זה? אמר רב משרשיא, שראה מה דכתיב [שנאמר]: "לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה" (משלי ו, ו—ח), אמר: איזיל איחזי אי ודאי הוא דלית להו מלכא [אלך ואראה אם ודאי הוא שאין להם מלך]!

אזל [הלך] בתקופת תמוז, בקיץ, בשעה שהשמש מאירה בחוזק. והואיל והנמלים שונאות חום גדול, פרסיה לגלימיה אקינא דשומשמני [פרס את גלימתו על חור של נמלים], כדי להצל עליו, נפק אתא חד מינייהו [יצא ובא אחד מהם, מן הנמלים], והבחין בצל. אתנח ביה סימנא [הניח בו ר' שמעון בן חלפתא סימן] באותה נמלה. על, אמר להו נפל טולא [נכנסה אותה נמלה, אמרה להם לשאר הנמלים: נפל צל], נפקו ואתו [יצאו ובאו] כל הנמלים מן הקן לעבודתם. דלייה לגלימיה [הרים ר' שמעון בן חלפתא את גלימתו], נפל עליהם שמשא [אור השמש], נפלו עליה וקטליה [התנפלו עליו השאר על אותה נמלה והרגוה]. אמר ר' שמעון: שמע מינה [למד מכאן] שבאמת לית להו מלכא [אין להם מלך], דאי אית להו [שאם יש להם] מלך, וכי הרמנא דמלכא לא ליבעו [רשות, הוראה מן המלך לא היו צריכים] להריגה זו? אמר

ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ודלמא מלכא הוה בהדייהו [ושמא המלך היה איתם] ולא הכיר אותו? אי נמי [או גם כן], הרמנא דמלכא הוו נקיטי [רשיון של המלך היה בידם] לעשות כן. אי נמי בין מלכא למלכא הוה [או גם כן בזמן שבין מלך למלך היה] אירוע זה, דכתיב [שהרי נאמר] כיוצא בזה: "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז, ו)? אלא בהכרח, סמוך אהימנותא [צריכים אנו לסמוך על נאמנותו] של שלמה, שאמר דברים אלו.

ב ובענין שהוזכר לעיל, מביאים מה שאמר רב הונא: סימן לטרפה — שנים עשר חדש, שבעל חיים שהוא ספק טריפה, אם לא מת בתוך שנים עשר חודש — סימן הוא שאינו טריפה. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: סימן לטרפה — כל שאינה יולדת. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם משבחת (משתבחת) והולכת — בידוע שהיא כשרה, אם מתנוונה (נחלשת) והולכת — בידוע שהיא טרפה. רבי אומר: סימן לטרפה — כל שלא חיה שלשים יום. אמרו לו: והלא הרבה מן הטריפות ששנו חכמים מתקיימות שתים שלש שנים! ועל כל פנים, אף לא אחד מן התנאים שבברייתא הזכיר שנים עשר חודש, כפי שאמר רב הונא!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, ויש תנא הסבור כרב הונא. דתניא [ששנויה ברייתא]: ובגלגלת שיש בה נקב אחד ארוך, או אפילו נקבים קטנים הרבה — מצטרפים כל הנקבים לשיעור של מלא מקדח של רופאים, שנקב בשיעור זה עושה טריפה. אמר ר' יוסי בן המשולם: מעשה במקום הקרוי ענבול, באדם אחד שנפחתה גלגלתו, ועשו לו כיסוי באמצעות חידוק של קרויה קליפה של דלעת, וחיה, ומכאן שאינה טריפה! אמר לו ר' שמעון בן אלעזר: וכי משם, ממעשה זה, אתה מביא ראיה שטריפה היא? והרי ימות החמה היה כשאירע הדבר, וכיון שעברו עליו ימות הצנה מיד מת. הרי שלשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, כל שמת בתוך שנתו — שעברו עליו ימות החמה וימות הגשמים — טריפה היא, וכשיטתו אמר רב הונא שסימן לטריפה שנים עשר חודש.

אמר רב אחא בר יעקב, הלכה: טרפה גם יולדת וגם משבחת. ולכן, אם בהמה ילדה או השביחה — אין ללמוד מכאן שאינה טריפה. אמר אמימר: הני ביעי [אותם ביצים של עוף] טרפה,

we had the opportunity to speak with Rav Huna, and we asked him about this matter, and he said to us: A dislocated femur in a bird is kosher.

And I also found Rabbi Yirmeya bar Abba sitting and inspecting birds at the convergence of sinews in the thigh. And I posed a difficulty to him: Doesn’t Master maintain in accordance with this statement that Rav Huna says that Rav says: A dislocated femur in a bird is kosher? Rabbi Yirmeya bar Abba said to me: I know the mishna (76a): With regard to an animal whose hind legs were severed, if they were severed from the leg joint and below, it is kosher; from the leg joint and above, it is a tereifa and unfit for consumption. And likewise an animal whose convergence of sinews in the thigh was removed is a tereifa. And Rav said about this: And likewise with regard to a bird.

And I said to him: If so, this statement of Rav poses a difficulty for that statement of Rav. Rabbi Yirmeya bar Abba was silent. And I challenged him: But perhaps there is a difference for Rav between a dislocated femur and a severed one. And he said to me: And are you interpreting Rav’s halakha based on your own reasoning? Rav said explicitly: A dislocated femur is kosher, while a severed femur renders the animal unfit for consumption.

Rabbi Abba then asked Rabbi Zeira: And as for you, what is in your hand? What have you heard with regard to this halakha? Rabbi Zeira said to him: This is what Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: A dislocated femur in a bird renders it a tereifa. And so said Rabbi Ya’akov bar Idi that Rabbi Yoḥanan said: A dislocated femur in a bird renders it a tereifa.

And with regard to this, Rabbi Ya’akov bar Idi said: If Rabbi Yoḥanan had been in the place where the assembly ruled to permit such a bird, he would not have stirred. In other words, he would not have contested their ruling, because they were the greatest Sages of the previous generation. As Rabbi Ḥanina says that Rabbi Yehuda HaNasi says: A dislocated femur in a bird is kosher. And Rabbi Ḥanina had a hen whose femur was dislocated, and he brought it before Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Yehuda HaNasi permitted it to him, and Rabbi Ḥanina salted the hen to preserve it. And he would teach the students the halakha with it, as he would show them the preserved body of the hen and say: Rabbi Yehuda HaNasi permitted this to me, Rabbi Yehuda HaNasi permitted this to me.

The Gemara concludes: But the halakha is not in accordance with any of these statements. Rather, it is in accordance with that which Rabbi Yosei ben Nehorai asked Rabbi Yehoshua ben Levi: In what amount must a windpipe be punctured to render the animal a tereifa? Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: We learned a full mishna (54a): Until the perforation is the same size as the Italian issar. Rabbi Yosei ben Nehorai said to him: But wasn’t there a certain ewe in our neighborhood whose windpipe was punctured in a greater amount, and they made a seal for the windpipe out of the shell of a reed and it lived?

Rabbi Yehoshua ben Levi said to him: And do you rely on this incident as evidence? But isn’t it a widespread halakha among the Jewish people that a dislocated femur in a bird renders it a tereifa? And still, Rabbi Shimon ben Ḥalafta had a hen whose femur was dislocated, and they made it a support out of the tube of a reed and it lived. Rather, what have you to say about this case? It must have occurred within twelve months of the dislocation, and afterward the hen died, since no tereifa can live more than twelve months. Here, too, in the case of the punctured windpipe, the episode occurred within twelve months of the injury and the ewe later died.

§ They said about Rabbi Shimon ben Ḥalafta that he was a researcher of various matters, and he would act to counter the opinion of Rabbi Yehuda, as Rabbi Yehuda would say: If the down covering a bird’s body was removed, it is a tereifa and unfit for consumption, as stated in the mishna. And Rabbi Shimon ben Ḥalafta had a hen whose down was removed, and he placed it in an oven, a warm place, and he covered it with a Coppersmiths’ [tarsiyyim] apron, and its new, i.e., rehabilitated, wings grew even more feathers than the original wings.

The Gemara asks: But how does this counter Rabbi Yehuda’s opinion? Perhaps Rabbi Yehuda holds that a tereifa can live and that its health can even improve beyond its previous state. The Gemara responds: Even if this is so, would Rabbi Yehuda say so with regard to the very thing with which it was rendered a tereifa, as is the case here, where it grew new wings with more feathers than the original wings?

The Gemara asks: From what episode did Rabbi Shimon ben Ḥalafta earn the title: Researcher of matters? Rav Mesharshiyya said: He saw that it is written: “Go to the ant, you sluggard; consider her ways, and be wise; which having no chief, overseer, or ruler, provides her bread in the summer” (Proverbs 6:6–8). Rabbi Shimon ben Ḥalafta said: I will go and see if it is correct that they have no king.

He went in the season of Tammuz, i.e., summer. Knowing that ants avoid intense heat, he spread his cloak over an ant hole to provide shade. One of the ants came out and saw the shade. Rabbi Shimon placed a distinguishing mark on the ant. It went into the hole and said to the other ants: Shade has fallen. They all came out to work. Rabbi Shimon lifted up his cloak, and the sun fell on them. They all fell upon the first ant and killed it. He said: One may learn from their actions that they have no king; as, if they had a king, would they not need the king’s edict [harmana] to execute their fellow ant?

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: But perhaps the king was with them at the time and gave them permission. Or perhaps they already possessed the king’s edict giving them license to kill the ant. Or perhaps it was an interregnum between kings, as it is written: “In those days there was no king in Israel; every man did that which was right in his own eyes” (Judges 17:6). Rather, rely on the credibility of Solomon, the author of Proverbs, that ants have no king.

§ Rav Huna says: The sign of a tereifa is twelve months. If it is uncertain whether an animal is a tereifa, one may wait twelve months; if the animal survives, it is kosher. The Gemara raises an objection from a baraita: The sign of a tereifa is any animal that cannot give birth. Rabban Shimon ben Gamliel says: If its health improves continuously, it is certainly kosher; if its health deteriorates continuously, it is certainly a tereifa. Rabbi Yehuda HaNasi says: The sign of a tereifa is any animal that does not survive thirty days. The Sages said to him: But don’t many animals that are certainly tereifot survive two or three years? None of the opinions cited in the baraita accord with Rav Huna’s statement.

The Gemara responds: The matter is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: And in a skull that contains one long hole, or even if it has many holes, the areas of the holes join together to constitute the size of a drill hole, and they render the animal a tereifa. Rabbi Yosei ben HaMeshullam said: There was an incident in a place called Inbul involving one whose skull was missing a piece, and they made for him a patch out of the shell of a gourd, and he survived. Therefore, an animal with a missing piece of skull cannot be a tereifa. Rabbi Shimon ben Elazar said to him: Can you bring proof from there? It was summer then, and once winter came upon him he died immediately. Rabbi Shimon ben Elazar holds that an animal is a tereifa if it does not survive through summer and winter, i.e., one year. Rav Huna’s statement accords with this opinion.

Rav Aḥa bar Ya’akov says: The halakha is that a tereifa can give birth and its health can even improve. If the animal appears to recover or gives birth, this does not prove it is not a tereifa. Ameimar says: With regard to these eggs of a tereifa bird,