דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - ב

וחזייה, ראה התנא של משנתנו, לדרב מתנא [את מה שאמר רב מתנא, בוקא דאטמא דשף מדוכתיה הוא טרפה], דאתיא גם הוא ב"זה הכלל". דהיינו, שהיינו אומרים שגם הוא נכלל ב"זה הכלל", והוא טריפה, כדברי רב מתנא. ולכן מיטו התנא באומרו את המיעוט "אלו טרפות".

ומבארת הגמרא: מאי טעמא היינו כוללים את המקרה של רב מתנא ב"זה הכלל" של המשנה [אילולי המיעוט]? משום דדמיא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, לנטולי, לטרפות מסוג "נטולה", שהרי נטולה היא ממקומה.

הילכך, תנא "אלו טרפות", כדי ללמדנו, כי רק הני הוא דטרפה. אבל הא דרב מתנא, כשרה.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: "אלו כשרות"

- דוקא.

כי תנא, שנה התנא בתחילה "אלו טרפות", ותנא נמי "זה הכלל", וחזייה, ראה התנא לדרב מתנא - דלא אתיא בזה הכלל. שלא היינו מכלילים אותו ב"זה הכלל".

מאי טעמא? כי האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, לאו לנקובי דמיא, ולא לפסוקי דמיא, ולנטולי נמי לא דמיא. שהרי היא לא ניטלה לגמרי אלא שזזה ממקומה.

הילכך, תנא "אלו כשרות", לומר לנו, כי רק הני הוא דכשרות, אבל הא דרב מתנא - טרפה.

גופא! אמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה - טרפה!

ורבא אמר: כשרה!

ואי איפסיק ניביה, שנפסק הגיד המחבר את ראש הקולית לעצם האליה - טרפה!

וה לכתא -

איפסיק ניביה נמי כשרה, עד דמתעכלא אתעכולי, עד שהוא נרקב.

שנינו במשנה: עד כמה תחסר הגרגרת.

אמר זעירי: אתון, דלא מיתחמי שלא נראה לכון שיעורא של איסר האיטלקי מימיכם -

שיעוריה בדינרא קורדינאה, מהרי אררט, שאותו היו מכירים.

והוי היקפו כפשיטא זוטרתי, כפרוטה קטנה, ומשתכחא ביני פשיטי, והוא מצוי בין הפרוטות דפומבדיתא.

אמר רבי חנא פתוראה, שהיה שולחני, והיו לפניו מטבעות הרבה, והוא היה משתכר בממון שהפקידו בידו אנשים אחרים, לסחור בהם ולקבל מחצית הרווח: עילא מינאי, מעלי הוה קאי בר נפחא, ובעא מיני וביקש ממני דינרא קורדינאה כדי לשערי ביה טריפתא.

ובעי למיקם מקמיה דבר נפחא, ולא שבקני! אמר לי: שב בני, שב! כי אין בעלי אומניות כשהם עוסקים במלאכת אחרים, רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים, בשעה שעסוקין במלאכתם.

ותמהה הגמרא: ולא רשאין!? והתנן במסכת ביכורים [ג ג]: כל בעלי אומניות עומדים מפניהם של מביאי ביכורים, ושואלין בשלומן, ואומרין להם: אחינו, אנשי מקום פלוני - בואכם בשלום!

ומשנינן: אמר רבי יוחנן: מפניהם עומדין, כדי לחבב את המצוה עליהם. מפני תלמידי חכמים אין עומדין.

אמר רבי יוסי בר אבין: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה. שהרי מפניהם של מביאי ביכורים עומדין בעלי אומניות אפילו כשעוסקים במלאכתם, ואילו מפני תלמידי חכמים אין עומדין! ודחינן: ממאי דהוא משום חביבה מצותה בשעתה? דילמא עמדו בפניהם כדי שלא תהא נמצא מכשילן לעתיד לבא?! כי אם לא יקבלו את מביאי הביכורים בכבוד, הם יימנעו בעתיד מלהביאם, מפני טורח הדרך.

אמר רב נחמן: במקום שאמרו חכמים שיעור כסלע, בסלע מצומצם בדיוק אמרו, שאם הוי כסלע, דינו הוא כיתר מכסלע. [68]

וכן במקום שאמרו שיעור כאיסר, וכגון במשנתנו, שאמרו עד כמה תחסר [הגרגרת]. רשב"ג אומר עד כאיסר, הרי אם חסרה הגרגרת כאיסר מצומצם, דינה הוא כאילו חסרה כיתר מכאיסר, והרי היא טריפה!

אלמא, קסבר רב נחמן דהא דקתני במתניתין עד כמה תחסר ותהיה כשרה עד כאיסר האיטלקי, כוונת התנא לומר: עד כשיעור האיסר, ולא עד בכלל. כי בשיעור של איסר בדיוק הרי היא טריפה.

איתיביה רבא לרב נחמן ממה ששנינו במסכת כלים [יט ב]: מיטה שנסתרגה בחבל, ולאחר שהושלמה סריגת המיטה נשאר מעט מהחבל, כשהוא תלוי כלפי מטה, הרי אותו חבל היוצא מן המטה, אם היה אורך החבל קטן עד חמשה טפחים, אין הוא ראוי לכלום, ואין הוא נחשב כחלק מן המטה. הילכך, אם נטמאת המיטה הרי הוא טהור.

ומדייק רבא: מאי לאו, אם היה באורך החבל חמשה טפחים, הרי הוא כלמטה מחמשה, והוא טהור. ומוכח שאמרינן "עד ועד בכלל"!

ודחינן: לא! אם היה אורך החבל חמשה טפחים, הרי דינו כלמעלה מחמשה טפחים, והוא טמא.

תא שמע ממה ששנינו שם: ואם היה אורך החבל מחמישה ועד עשרה טפחים - טמא. ואילו אם היה ארוך יותר מעשרה ואילך, הוא טהור, כיון שבשיעור כזה ארוך הוא עומד להקצץ מהמיטה.

ומדייק רבא: מאי לאו, עשרה - כלמטה?!

ודחינן: לא! עשרה כלמעלה!

תא שמע ממה ששנינו במסכת כלים [ב ב]: הדקין שבכלי חרס, והיינו כלי חרס שהם דקים, הן, בין שהם עצמם מחזיקים מעט שמן כדי סיכת קטן, ובין שנשברו, וקרקרותיהן, תחתיות הכלים שנשארו לאחר השבירה, ודופנותיהם שנשארו, ויכולין השברים להיות יושבין שלא מסומכין, בלי סמיכה,

הערות

[68] רש"י כאן מבאר שהכוונה היא גם לחסרון סלע בגולגלת, שגם היא טריפה, אפילו לא ניקב המח. ועיין בהערה בעמוד הקודם על המשנה.

וחזייה [וראה התנא את זו] שאמר רב מתנא שיצא ראש עצם הירך ממקומו, דאתיא [שהיא באה, נכנסת] לכאורה בתוך "זה הכלל" שבסוף המשנה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום דדמיא לנטולי [שהיא דומה לנטולים], כמו לניטל הכבד ששנינו במשנה שהוא טריפה, לכן תנא [שנה] "אלו טרפות" להדגיש: הני הוא [אלו הם] טרפה, הא [אבל] זו של רב מתנא כשרה, ואגב ששנה "אלו טרפות" — שנה גם "אלו כשרות". זו שיטת ר' יוחנן.

ור' שמעון בן לקיש אמר: מה ששנינו "אלו כשרות" דוקא, כיצד? תנא [שנה] התנא רשימת טרפות, ותנא [ושנה] "זה הכלל" להוסיף טריפות דומות להן, וחזייה [וראה את] ההלכה של רב מתנא, שיצא ראש עצם הירך ממקומו, דלא אתיא [שאינה באה, נכנסת] לכאורה ב"זה הכלל", מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו לנקובי דמיא [לא לנקובים כגון נקובת הוושט, היא דומה], שהרי אין בה נקב, ולא לפסוקי דמיא [ולא לחתוכים כגון פסוקת הגרגרת, היא דומה], שהרי לא נחתכה, ולנטולי נמי לא דמיא [ולנטולים גם כן אינה דומה], שהרי לא ניטלה, לכן תנא [שנה] "אלו כשרות" — להדגיש: הני הוא [אלה הן] שהן כשרות, ואולם הא [זו] של רב מתנא היא טרפה. ואגב כך שנה "אלו טרפות".

גופא [ודנים לגופה] של אותה הלכה שהבאנו, אמר רב מתנא: האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה [ראש הירך שיצא ממקומו] בשקע שבעצם האליה — טרפה. ורבא אמר: כשרה, ואי איפסיק ניביה [ואם נפסק, נחתך הניב שלו], הגיד המחבר אותו למקומו — הריהי טרפה. והלכתא [והלכה]: איפסיק [נפסקו] נמי [גם כן] כשרה, עד דמתעכלא אתעכולי [שמתעכל, נרקב] אותו ניב, אז היא טריפה.

א שנינו במשנה בענין גרגרת שניקבה: עד כמה תחסר ותהא כשרה? עד כגודל איסר האיטלקי. אמר זעירי שבא מארץ ישראל: אתון דלא מיתחמי לכון שיעורא [אתם שאינכם יכולים לראות את השיעור] של איסר האיטלקי, שאינו מצוי בבבל — שיעוריה בדינרא קורדינאה [שיעורו לגביהם בדינר כורדי]. והוי כפשיטא זוטרתי [והוא כמו מעה קטנה], ומשתכחא ביני פשיטי [והיא מצויה בין הפרוטות] של פומבדיתא.

אמר ר' חנא פתוראה [השולחני, חלפן הכספים]: עילא מינאי הוה קאי [למעלה ממני היה עומד] בר נפחא, ר' יוחנן, ובעא מיני דינרא קורדינאה לשערי ביה טריפתא [וביקש ממני דינר כורדי לשער בו טריפות] כמו שאמר זעירי, ובעי למיקם מקמיה ולא שבקני [ורציתי לעמוד מפניו, מפני כבודו, ולא הניחני], אמר לי: שב בני שב! אין בעלי אומניות (בעלי מלאכה) רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקין במלאכתם.

ושואלים: ולא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כאשר היו מביאים את הביכורים לירושלים כל בעלי אומניות שבירושלים היו עומדים מפניהם, ושואלין בשלומן, ואומרין להם: אחינו אנשי מקום פלוני בואכם בשלום!

אמר ר' יוחנן: מפניהם אמנם עומדין, שצריך להרבות בכבודם, אבל מפני תלמידי חכמים אין עומדין. אמר ר' יוסי בר אבין: בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה! שהרי מפניהם, מפני מביאי הביכורים — עומדין, מפני תלמידי חכמים — אין עומדין.

ודוחים: ממאי [ממה, מנין]? מכאן אין ראיה, דילמא [שמא] עומדים מפניהם לא בגלל חשיבותם היתרה, אלא כדי שלא תהא נמצא מכשילן לעתיד לבא, שאם לא ינהגו בהם כבוד מרובה יימנעו מלהביא ביכורים, מפני טורח הדרך.

ב שנינו במשנתנו: עד כמה תחסר הגרגרת ועדיין תהיה הבהמה כשרה — עד כאיסר האיטלקי. ובענין זה מביאים מה שאמר רב נחמן: כשאמרו חכמים על דבר ששיעורו כסלע, וכגון שאם נחסרה גולגולת כסלע הרי זו טריפה, דינו של חסרון כסלע מצומצם הריהו כיתר מכסלע. וכששנו כאיסר, כגון במשנתנו, שאם נחסרה הגרגרת עד כאיסר האיטלקי הריהי כשרה — דינו של חסרון כאיסר מצומצם הריהו כיתר מכאיסר, שהוא עושה טריפה.

ואומרים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] רב נחמן שבכל מקום שאומרים חכמים "עד" כוונתם ולא עד בכלל, שהרי שנינו במשנתנו שאם נחסרה הגרגרת עד כאיסר האיטלקי הריהי כשרה, ובוודאי אינו כולל חסרון בגודל איסר מדוייק, שהרי הוא טריפה לדברי ר' נחמן, כיתר מאיסר.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו בדיני טומאה וטהרה: חבל היוצא מן המטה (מיטת חבלים) לאחר שסירגו בו את המיטה, אם אורכו עד חמשה טפחים — טהור, שאם נטמאה המיטה — אינו נטמא איתה, מפני שאינו ראוי לכלום, ואינו נחשב חלק ממנה. מאי לאו [האם אין הכוונה] שאם היו בו חמשה טפחים בדיוק הרי הוא כלמטה, כפחות מחמישה טפחים, ואינו מקבל טומאה? ואם כן "עד" — ועד בכלל! ודוחים: לא, אם היו בו חמשה דינו כלמעלה מחמישה, ומקבל טומאה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו שם: היו בחבל מחמשה טפחים ועד עשרה טפחים — טמא, מאי לאו [האם אין] הכוונה שאם היו בו עשרה טפחים דינו כלמטה, כפחות מעשרה, וטמא? ודוחים: לא, עשרה דינו כלמעלה מעשרה, שאם נטמאה המיטה הריהו טהור.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הדקין (הקטנים) שבכלי חרס, בין הן עצמם, ובין אם נשברו ונשארו קרקרותיהן (התחתיות שלהם), או דופנותיהם, ואותם שוליים או דפנות שנשארו יושבין שלא מסומכין, שאין צורך להשעין אותם על משהו אחר, ויש בהם עדיין בית קיבול —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the tanna then saw that the case of Rav Mattana, where the end of the thigh is dislocated, ostensibly comes under the heading of: This is the principle, and one might assume that it renders the animal a tereifa as well. What is the reason for this? It is because a dislocated thigh is similar to the cases of removed organs that render the animal a tereifa. Therefore, he taught the phrase: These are tereifot, at the beginning of the mishna, to emphasize that it is only these that render an animal a tereifa, but in the case of Rav Mattana, the animal is kosher.

And according to Rabbi Shimon ben Lakish, who says that the phrase: These are kosher, is meant specifically, the tanna taught the list of tereifot, and taught afterward that this is the principle. And the tanna then saw that the case of Rav Mattana ostensibly does not come under the heading of: This is the principle, and one might assume that it does not render the animal a tereifa. What is the reason for this? It is because a dislocated thigh is not similar to cases of perforated organs, and it is not similar to cases of cut organs, such as the windpipe, and it is not similar to cases of removed organs. Therefore, he taught the phrase: These are kosher, to emphasize that it is only these that are kosher, but in the case of Rav Mattana, the animal is a tereifa.

The Gemara addresses the matter itself: Rav Mattana says: This head of the femur that was completely dislocated renders the animal a tereifa. And Rava said: The animal is kosher, but if its sinew holding the bone in place is cut, it is a tereifa. The Gemara concludes: And the halakha is: Even if the sinew is cut, the animal is still kosher, unless the sinew decomposed, in which case the animal is a tereifa.

§ The mishna states: How much can the windpipe be missing and still be kosher? Rabban Shimon ben Gamliel says: Until the perforation is the same size as an Italian issar. Ze’eiri, who came from Eretz Yisrael, said with regard to this: You, who are not familiar with the measure of an Italian issar, because it is not used in Babylonia, should estimate its measure as a Kurdish dinar. And it is like a small peruta coin and can be found among the perutot of Pumbedita.

Rabbi Ḥana the money changer said: Bar Nappaḥa, i.e., Rabbi Yoḥanan, was standing over me, and he requested of me a Kurdish dinar with which to measure tereifot, in accordance with the statement of Ze’eiri. And I wanted to rise before him out of respect, but he did not let me. Rabbi Yoḥanan said to me: Sit, my son, sit. Tradesmen are not permitted to stand before Torah scholars when they are engaged in their work.

The Gemara asks: And are tradesmen not permitted to stand before Torah scholars? But didn’t we learn in a mishna (Bikkurim 3:3): When the pilgrims bring their first fruits to Jerusalem, all the tradesmen stand before them, and greet them, and say to them: Our brothers from such and such place, welcome?

Rabbi Yoḥanan said: Yes, they stand before those bringing first fruits, but they do not stand before Torah scholars. Rabbi Yosei bar Avin says: Come and see how beloved is a mitzva performed in its proper time, as the tradesmen stand before those who brought first fruits, while they do not stand before Torah scholars.

The Gemara rejects the statement of Rabbi Yosei bar Avin: From where does one know that they rise out of respect? Perhaps the tradesmen stand only in order not to cause those bringing first fruits to fail and sin in the future. That is, if the tradesmen do not treat those bringing the first fruits with great respect, they may not make the effort to travel to Jerusalem in a subsequent year.

§ The mishna states: How much can the windpipe be missing and still be kosher? Rabban Shimon ben Gamliel says: Until the perforation is the same size as an Italian issar. With regard to this, Rav Naḥman says: Whenever the Sages specify the measure as that of a sela, e.g., with regard to a damaged skull for purposes of tereifot, they mean that even an area exactly the size of a sela is treated as more than a sela. Likewise, when they specify the measure as that of an issar, they mean that an area exactly the size of an issar is treated as though it were more than an issar.

Since Rav Naḥman holds that a perforation exactly the size of an issar is treated as though it were larger than an issar, he must hold that such a perforation in the windpipe renders the animal a tereifa. The Gemara therefore infers: Apparently, Rav Naḥman holds that whenever the Sages use the word: Until, it means until and not including the measure, as the mishna states that an animal with a perforated windpipe is kosher until the perforation reaches the size of an issar.

Rava raised an objection to the opinion of Rav Naḥman from a mishna (Kelim 19:2): The end of a rope that extends from a rope bed is not susceptible to ritual impurity until it is five handbreadths long. If the bed becomes impure, the rope remains pure, because it has no use and is therefore not considered part of the bed. What, is it not teaching that a rope exactly five handbreadths long is treated as though its length were below that amount? If so, the word: Until, means until and including the exact measure. The Gemara responds: No, a rope exactly five handbreadths long is like a rope whose length is above that amount.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the continuation of the mishna: If the end of the rope was of any length from five handbreadths until ten, it is susceptible to impurity. What, is it not teaching that a rope exactly ten handbreadths long is treated as though its length were below that? The Gemara responds: No, a rope exactly ten handbreadths long is treated like a rope whose length is above that, and it is not susceptible to impurity.

The Gemara suggests: Come and hear proof from another mishna (Kelim 2:2): With regard to the smallest of earthenware vessels, if they, or even their broken-off bases or sides, can sit, i.e., remain upright, without being supported,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואי פסיק ניביה. הגיד:

עד דאיעכול איעכולי כלומר מחמת חולי. קורדינאה מאותו מקום:

כל בעלי אומניות עומדים מפניהם ושואלין בשלומן. כלומר אמרי' התם במסכת תענית גונבי עלי וקוצעי קציעותא)לפנינו בתענית דף כח. גבי גונבי עלי ליתא כלל דבעלי אומניות עומדין מפניהם רק כ"ה בבכורים פ"ג מ"ג וצ"ע. כל בעלי אומניות עומדין מפניהם ושואלין כו' ומה הן גונבי עלי גזר ירבעם הרשע שלא יהא שום בר אדם שיוליך בכורים לירושלם והיו נוטלין עלי ובכורים בתוכו ועליהן קציעות וכשמגיעין אצל פרסדאו' אומרין להיכן אתם הולכין אומרין לעשות שני עיגולי דבילה במכתש שלפנינו וכשעוברין מפרסדאות נוטלין הבכורים ומעטרין אותם בסלין וכן עושין מן העצים לצורך המערכה עושין אותן כמין סולמות (ואומרין) כשמגיעין אצל פרסדאות [אומרין] לאנה אתם הולכים [ואומרין] להביא שני גוזלות משובך שלפנינו ומפניהם עומדין בעלי אומניות. ולא היא אלא כדי שלא יהו מכשילן לעתיד לבוא. כלומר אין עושין להן כבוד יותר מת"ח אלא כדי שלא יהו מכשילן לעתיד לבוא שיהו באין בפעם אחרת. אמר רב נחמן כסלע כיותר מכסלע כלומר מה דאמרינן נקדרה כסלע טרפה מכרס החיצונה כסלע יותר מכסלע וטרפה:

כאיסר יותר מכאיסר. כלומר מה דאמרינן מגרגרת עד כמה תחסר ותהא כשרה עד כאיסר האיטאלקי אי חסרה כאיסר טרפה כיותר מכאיסר. אלמא קסבר רב נחמן עד ולא עד בכלל איסר האיטלקי איסר גדול הוא:

איתיביה רבא לרב נחמן. חבל היוצא מן המטה כו' מטה של חבלים לסוף הסירוג משייר חתיכת חבל והכי קאמר מטה של חבלים שנטמאת בטומאה שמטמאה באהל חבל היוצא ממנה עד חמשה טפחים אינו מקבל טומאה דלית ביה ממש. לאו חמשה כלמטה כלומר חמשה כשלשה כארבעה לקולא וש"מ עד ועד בכלל. לא חמשה כלמעלה עד ולא עד בכלל חמשה כששה לחומרא. ת"ש מחמשה עד עשרה טמא כלומר דהתם ודאי דבר חשוב הוא וצריכין לקשור ממנו שום דבר כגון שקנה טלה או שום בהמה דקה קושרו בו אבל יותר מעשרה ארוך ביותר ומחשבינן ליה כמאן (דגון) דחתיך ושרי מאי לאו עשרה כלמטה וש"מ עד ועד בכלל לא עשרה כלמעלה. מתיבי הדקין שבכלי חרס הן וקרקעותיהן כו' קרקעותיהן אלו השוליים:

שלא מסומכין כלומר יושבין לבדם שאין סומכין אותם שיעורן בכדי סיכת קטן. עד לוג כו' אם היה טמא אפי' החזיק לוג עד שלא נשבר ועכשיו מחזיק בכדי סיכת קטן טמא:

אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת"ח. פירש"י ז"ל כשעושים מלאכת אחרים, ולשון "רשאין" הזקיקו לכך, ובמס' קידושין פ"ק אפילו עוסקי' במלאכתם, דקאמרינן מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בו חסרון כיס, מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני ת"ח, ואי ס"ד בשל אחרים פשיטא שלא ניתן למחול, ובשל עצמן היה להם ללמד שפטורין, אלא רשאין לאו דוקא ובשל עצמן עסיקי', וי"ל לעולם בשל אחרים ואלו היה חייבין לעמוד במלאכ' עצמן דהידור אף כשיש בו חסרון כיס משמע אף כשעושין מלאכת אחרים חייבין, אלא מתוך שבמלאכת עצמן פטורים במלאכת אחרים אינם רשאין.

גופא אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה והני מילי דאיעכול ניביה אבל לא איעכל ניביה כשרה. זו גירסתן של רבותינו הגאונים ז״ל וכך היא כתובה בהלכות רבינו אלפסי ז״ל. ולפי גירסא זו קשיא לן בהא טובא, חדא, דאם כן מחלקותן דר' יוחנן וריש לקיש אפילו באיעכול ניביה הוא ובכי הא דשרי ר' יוחנן, והילכתא כריש לקיש, דהא קיימא לן דבאיעכול ניביה טריפה, וכדאפסיקא הילכתא בהדיא לקמן (חולין נז, ב) דאמר ליה רבי יהושע בן לוי לר' יוסי בן נהוראי הלכה רווחת בישראל היא שמוטת ירך בעוף טריפה, ואם כן אמאי לא מני להא בפרק החולץ (יבמות לו, א) בהדי הני תלת דפסק רבא הילכתא כריש לקיש במקום ר' יוחנן, ועוד דר' יוחנן גופיה הוא דסבר לה הכי לקמן (שם) דאמרינן אמר ר' חייא בר אשי שמוטת ירך בעוף טרפה וכן אמר ר' יוחנן שמוטת ירך בעוף טרפה, ואם כן קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן, ואם תאמר דלא אמר ר' יוחנן אלא בעוף הואיל וחיותו מועט אבל בהמה לא. לא היא, דאדרבה לפי שיטת שמועתינו דלקמן משמע להפך דבבהמה ליכא מאן דפליג [אלא] בעוף הוא דאיכא מאן דאמר כשרה. ותדע שהרי רב יהודה אמר רב בבהמה ובעוף הוא דקאמר איפכא משמיה דרב בעוף כדאמרינן אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, וכולה שמעתתא בהכי רהטא דמשמע דדוקא קאמר עוף ולא בהמה, ועוד דכי אקשי ליה רבי אבא לרבי ירמיה דיתיב ובדיק בצומת הגידין, אמר ליה והא אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה, ואהדר ליה אנא מתניתין ידענא, דתנן (לקמן חולין עו, א) בהמה שנחתכו רגליה מהארכובה ולמטה טריפה, וכן שניטל צומת הגידין, ואמר רב עלה וכן בעוף, אם איתא דרב הונא אמר [רב] כי נקט עוף לרבותא נקטיה, כלומר וכל שכן בבהמה דחיותה וכחה גדול דכשרה, אם כן למה הוצרך ר״י להאריך ולומר ואמר רב עלה וכן בעוף, דכיון דשמעינן בבהמה כל שכן בעוף, ועוד רבי אבא מאי קא מקשי, אטו רבי אבא מתניתין לא שמיעאט ליה, אלא ודאי אית לן למימר דאפילו מאן דמכשיר בעוף טריף בבהמה, וטעמא דמילתא בעוף דפורח ואינו נשען כל כך על ירכו אין טרפותו מחמת שמוטת ירכו גדול כבהמה שנשענת על ירכו ומכבדת עליו מתוך כך כאבה רבה ומתה. והגירסא הנכונה כמו שנמצאת בנוסחאות שלנו, והכי גרסינן אמר רב מתנה בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טרפה ורבה אמר כשרה, ואי איפסיק ניבה טרפה. והלכתא אפילו נפסק ניבה כשרה עד דמתעכל איעכולי, בהכי איפרוקו להו כולה קושי' דרב מתנה אפילו בלא איעכול ולא איפסיק טריף, ובכהאי גוונא הוא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש, והלכתא כר' יוחנן דלבא איעכול כשרה, וכדפסק תלמודא בהדיא הכא דכשרה עד דאיעכול ניביה, וההיא דלקמן נמי רבי יהודה אמר רב בדאיעכול נמי מיירי מדלא נקט הכא ולימא וקא מיפלגי בדרב יהודה אלא דרב מתנה לחוד ודרבי יהודה לחוד, והיינו נמי דפסיק ר' יוחנן לקמן (חולין נז, ב) שמוטת ירך בעוף טרפה. ונראה לי שיש על גירסא זו ראיה מוכרחת מדאמר ר' יוחנן חזא תנא לדרב מתנה דאתיא בזה הכלל, כלומר דאיכא למיטעי בה דדמיא לנטולי כלומר ותנא אלו טרפות כלומר שאינה דומה דלאו נטילה ממש היא, ואהדר לה לריש לקיש דליכא מאן דטעי בהא דלא לנטולי דמיא ולא לנקובי דמיא ולא לפסוקי דמיא, ואם איתא דבאיפסוק ואיעכול קא מיירי רב מתנה ודאי לפסוקי ולנטולי דמי ותרווייהו איתנהו, דהא איפסיקו ניביה ואינטילו דהא איעכול, ולדברי הכל באלו טרפות דמתניתין היא, אלא בדלא איפסיק ולא איעכול פליגי, ומשום הכי קאמרי דלא דמי לחד מינייהו, ואם תאמר אם כן היאך הקשינו ממנה בריש פירקין (חולין מב, ב) והא איכא דרב מתנה דמשמע דהלכתא הוא, דלגירסת הגאונים אתיא שפיר, אבל לגירסת הספרים שלנו קשיא, איכא למימר דרב מתנה (דהיכי) [דהיינו] בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ודאי טרפה היא, אלא דרב מתנה סבירא ליה בלא איעכול ותלמודא סבירא ליה בדאיעכול, ומשום דרב מתנה הוא מרה דשמעתא נקט ליה דרב מתנה ולא מדרב מתנה ממש קא פריך, והא דלא פריך מדר' יהודה אמר רב שמוטת ירך טרפה ולישבקיה לדרב מתנה, דלית הלכתא כוותיה, משום דגבי שמעתא דרב מתנה פליג רבה ואמר והוא דאיפסיק ניביה ועלה פסיק בהדיא תלמודא והוא דאיעכול ניביה, וגבי מימרא דרב יהודה לא איתפרש בהדיא בדאיעכול, משום הכי נקיט ליה דרב מתנה וסמיך אמאי דפסק עלה תלמודא והוא דאיעכול ניביה.

כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי אמר זעירא כגון אתון דלא מיתחמי לכון. כלומר שלא ראיתם איסר האיטלקי שיעורו כדינרא קורדיאנא אמר אביי ומשתכחי ביני פשיט' דפומבדיתא, כתב הרב בעל העיטור ז"ל (הלכות שחיטה דין איסר) ואנן דלא מיתחזי לן שיעורא אזלינן לחומרא. ונראה דמכל מקום אם אין שיעור הקדירה יותר מחצי רוחב עגול פי הקנה כשרה, וכדאמרינן לגבי עופות לעיל (חולין מה, א) בעופא מאי אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דרבי אליעזר מקפלו ומניחו על פי קנה אם חופה רוב קנה טרפה ואם לאו כשרה, אמר ר' פפא וסימנך (כעבי דבכנפיא) [כעביד בכנפיא] וההיא בנקבים שיש בהן חסרון מיירי, אלמא אפילו בעוף דחיותו מועט אזלינן לרוב פי קנה כל שכן בבהמה דחיותו גדול, וצ"ע.

אמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע. פירש רש״י ז״ל דאחסרון דגלגלת דאפליג בה בית שמאי ובית הלל קאי כדתנן (אהלות פ״ב, מ״ג) ובגולגולת בית שמאי אומרים כמלא מקדח והוא כסלע נירונית שהוא גדול משאר סלעים ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, ואמר רב יהודה אמר שמואל בריש פירקין (חולין מב, ב) וכן לענין טרפה, ואמרינן בבכורות (לז, ב) בפרק על אלו מומין כמה כדי שינטל מן החי וימות, אמר שמואל כסלע, ואיכא דאמרי התם במתניתין תנא כסלע, ואשמועינן רב נחמן הכא דסלע שיעורו, סלע מצומצם וכאיסר היינו דמתניתין דכמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי, וכאן גלה לנו רבינו ז״ל דרב יהודה דאמר וכן לענין טרפה אפילו אגולגלת נמי קאי כדעת הגאונים ז״ל דאמרו דגולגלת בלא קרום נמי מטרפי בה בכסלע מיהא (דאמר ר״י וכבר כתבנו למעלה דהא) [ד]לא פריך מיניה לתנא דבי ר' ישמעאל, משום דשיעוריה דבית הלל לא מתניא בהדיא במתניתין. ואם תאמר אם כן היכי תניא סתמא במתני' נפחתה הגולגת כשירה דהוה ליה לתנא לפרושי בהדיא כמה תפחת ותהא כשרה (כדתניא) [כדתנן] בהדיא בחסרון דגרגרת כמה תחסר רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. ונראה לי דקושיא זו אפילו לדברי ר״ת ז״ל שפירש דרב יהודה לא קאי אחסרון דגולגלת איכא לאקשויי דכולי עלמא מיהת שפיחת רובא דגולגלת, לכאורה משמע טריפה דאפילו נחבסה ברובא טריפה וכל שכן נפחתה, ואפילו תאמר דאין אומרין בטרפות זו דומה לזה. ושמא נחבסה כאיב ליה טפי מנפחתה וכדאמרינן (לקמן חולין נה, א) בטחול דניקב טריפה וניטל כשרה ובריסוק איברים טרפה ובנטילתן או בנקיבתן כשרה, יש לומר דתנא דמתניתין פעמים נועל פעמים פותח, ותמה על עצמך בנסדקה הגרגרת דלא תנא שיעורא, ואילו לרב דוקא בנשתייר חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה, ולר' יונתן נמי דקיימא לן כותיה (בפי') [בעינן] מיהא שנשתייר בה משהו הא כולה ממש טרפה, ורבינו הרב ז״ל דדחי לה להאי סברא ואמר דרב יהודה לא קאי אחסרון דגולגלת בסלע אפילו בטפח, לפי שמעלה ארוכה, וקיימא לן דטריפה אינה חיה, והא דקתני בית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, הכי קאמרי כדי שינטל מן החי וימות בלא בידור סימנין, והילכך לענין אהל מיהא חשבינן לה חסרה, דחסרה היא חסרון שאינו חוזר לשלמותו, אבל לענין טריפה כל היכא דאי מבדר ליה סימנין וחיתה כשרה, אבל חסרון דחוליא אי אפשר לחזור לאיתנו לעולם אפילו בבידור סימנין, והילכך אף לענין טריפה כן זו היא שיטת רבינו ז״ל, ואפילו שהענין נכון ומתקבל על הלב, שיטת רבותינו הגאונים ז״ל נראית עיקר, מדאמרינן לקמן (חולין נז, ב) אמר רב הונא סימן לטריפה שנים עשר חדש, ואותבינן עלה מדתניא סימן לטריפה כל שאינה יולדת, רשב״ג אומר משבח' והולכת וכו', רבי אומר סימן לטריפה כל שלשים יום, אמרו לו הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים, ואוקימנא לה בתנאי דתניא (לעיל חולין מה, א) ובגלגלת שיש בה נקב ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח, אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה בעינביל באחת שנפחתה גולגלתה והטיל עליה רופא (חירוק) [חידוק] של קירויה וחיתה, אמר לו רבי שמעון משם ראיה ימות החמה היו [ו]כיון שירדו גשמים נכנסה בה צינה ומתה, אלמא משמע מיהא דפחיתת גולגולת לענין טריפה איתמר דאפילו על ידי בידור סימנין נמי אינה חיה, שאם אין אתה אומר כן מאי קא מייתי ראיה ר' יוסי בן המשולם מההיא שנפחתה גולגלתה, דהא על ידי רופא חיתה, ודילמא סמנין הוא דאיבדר לה, ואפילו הכי העיד עליה ר' שמעון דכיון שנכנסה בה צנה מיד מתה, ואף על גב דחזינן להו עכשיו דחיין בבידור סימנין ועל ידי הרופא ואף על פי שנפחתה הגולגולת אפילו ברובה, אין אומרים בטריפות אלא מה שמנו חכמים כנ״ל. ורבותינו בעלי התוספות ז״ל תפסו על רבינו שלמה ז״ל דאי רב נחמן אכסלע דחסרון שבגולגלת, קאי מאי עד ועד איכא התם דהא לא תנינן ביה עד כסלע, ושמואל נמי דפריש לה כמה כדי שינטל מן החי וימות, כסלע אמר ולא עד כסלע. ותירצו הם ז״ל דאשכחן כמה מקומות דאף על גב דלית בהו עד דהוי כמו עד, כאותה ששנינו בבבא מציעא (נא, ב) כמה תחסר ויהא בה אונאה, ארבע איסרין, ופריך בגמרא והתני' כמה תחסר ולא יהא בה אונאה ארבע איסרין, ומשני תנא דידן [חשיב ממטה למעלה] וכן בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא סא, א) עברה גדר ארבע אמות חייב והתניא פטור ומשני תנא ברא חשיב מלמעלה למטה תנא דידן חשיב מלמטה למעלה. ונראה שרש״י ז״ל נשמר מן הקושיא הזאת בפירושו, שכך פירש אלמא קא סבר רב נחמן הא דקתני מתניתין עד כאיסר כשרה עד ולא עד בכלל, ע״כ פירש לנו רבינו ז״ל דהאי עד ולא עד בכלל לא קאי אלא אמתני', ויפה פירש ואין לנו צורך לתירוץ רבותינו בעלי התוס' ז״ל. ועוד הקשו עליו ז״ל דאם איתא דרב נחמן אחסרון דגולגלת קאי, ועלה קאמר דכסלע כיתר מכסלע לומר דסלע מצומצם קאמר, אם כן הוה ליה לקולא, ואנן הא אסיקנא בשילהי שמעתין דכל שמנו חכמים להחמיר, ועל דבר זה דחו דברי רש״י ז״ל, ונראה לי דזו אינה קושיא כלל, וכבר הרגיש בה רש״י ז״ל בעצמו, ונשמר ממנה, שהרי הוא ז״ל לא רצה לפרשה בכסלע דטומאת אהל, אף על פי שהוא עיקר מחלקותן של בית שמאי ובית הלל וכדאמרינן לעיל (חולין נב, ב) כי איתשיל לענין טומאה איתשיל. דהוה ליה בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא, ופירשה ז״ל בכסלע דלענין טריפה דייק רב יהודה מדברי בית הלל, ולענין טריפה ודאי כי משערינן ליה בצמצום להחמיר הוא. ואם תאמר דתרי גווני בחד שיעורא לא אמרינן לגבי אהל סלע שלם ולגבי טריפה דמינה דייקינן סלע מצומצם יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, לא היא דעיקר שיעוריה דהיינו כסלע הוא דדייק רב יהודה לענין טריפה, אבל זה מצומצם וזה מרווח, דהא לאו מדינא דאמרינן הכי, אלא חומר הוא שהחמירו חכמים באיסורי תורה, ודוגמתה אמרינן בשמעתין גבי חבל חמשה כלמעלה ועשרה כלמטה, ובזה נתישבו דברי רבינו שלמה ז״ל על אופניהם. ורבותינו בעלי התוספות ז״ל פירשוה לענין קדירת כרס החיצונה דאמרינן אמר גניבא אמר רבי אסי נקדרה בכסלע טריפה לכשתמתח תעמוד על טפח, ורבי חייא בר אבא פליג ואמר כסלע כשרה יותר מכסלע טרפה, ואתא רב נחמן לאשמועי דכסלע דקאמר היינו מצומצם, וסלע שלם הרי הוא כיותר מכסלע, ולדבריהם גם כן צריכין הן ז״ל לומר דלא איירי כלל בהא עד ועד, אבל בכאיסר אשמעינן דעד [ו]לא עד בכלל. ואיני יכול להולמו, דרב נחמן אמאן קאי, אי אדרב אסי, הא איהו נמי אמרה בהדיא דהא נקדרה כסלע טריפה דהא כסלע קאמר דטריפה, ואי אדרבי חייא בר אבא, ליתיה, דהא איהו יותר מכסלע טריפה קאמר, ואי למיפלג אדרב חייא ולמיפסק כרב אסי לעיל גבי פלוגתייהו, הוה ליה למימרה, ודברי רש״י ז״ל נ״ל יותר נכונים.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ביאור ענינים שבה עם שאר דברים שנתגלגלו אלו הן ראש עצם הירך המחובר בתוך הגוף ועומד בתוכו כעלי בתוך המכתש ונקרא ראש עצם זה בלשון תלמוד בוקא דאטמא אם ניטל ממקומו ונרקבו גידין שבו מחמת חולי עד שכשאתה מושכם הם נשברים לשעתם מחמת הרקבון טרפה הא אם לא נרקבו אע"פ שנפסקו בכח אדם ושלא מחמת חולי כשרה ואין צריך לומר בשלא נפסקו ורקיבת גידין אלו נקראים בלשון תלמוד איעכול ניביה וניבין אלו הם חוטין שבראש בבינונית עצם הבוכנא שמחברין אותו (בהם) בחור באמצע האסינא והוא קצר הרבה ויש מפרשים גידין שקושרין הבוכנא לתוך האסינא בסביבותיו וגדולי הרבנים פרשו כדעת ראשון:

בעלי אומנות העוסקים במלאכתם אינן מחוייבים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שהם עוברים לפניהם כבר התבאר במקום אחר מה הדור שאין בו בטול מלאכה קימה שאין בה בטול מלאכה ואם עשו כן אין מוחין בידם ואם היו נשכרים למלאכת אחרים אין רשאין לעשות כן ואם רצו לעשות כן מוחין בידם ועל זו אמרו כאן שב בני שב שאין בעלי אומניות רשאין וכו' ששלחני היה ומשתכר בהחלפת מעות של אחרים וכן אמרו בתוספתא המושיב את חברו בחנות למחצה שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו:

בעלי אומניות שבירושלים היו עומדים מפני מביאי הבכורים ומכבדין אותם ואע"פ כן מפני תלמידי חכמים אין עומדין לא הותרה בהם אלא שלא תהא מכשלן לעתיד לבא:

כבר ביארנו במשנה על כאיסר האמור בגרגרת שכאיסר מצומצם כיתר מכאיסר ועל כסלע האמור בגולגולת שכסלע מצומצם כיתר מכסלע וכן בכל השיעורין האמורים בדברי חכמים אם היתר על השיעור הוא חמור דנין השיעור עצמו כיתר מכשיעור ואם הפחות מן השיעור הוא החמור דנין את השיעור עצמו כפחות מן השיעור:

החבל אינו מהדברים המקבלים טומאה ואע"פ כן אם היא מסורגת על המטה טמאה עם טומאת המטה וזה מקצת החבל יוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור אע"פ שהמטה טמאה מפני שאין מותר זה מכלל המטה ואין המטה משתמשת בו לכלום:

מחמשה ועד עשרה הרי המטה משתמשת בו לפעמים שראויה היא לשלשל בה את המטה או מפני שהיא ראויה לשלשל בה קרבן הפסח שכך היה דרכם לקשור את פסחיהם בכרעי מטותיהם על שם והיה לכם למשמרת וכן על שם אסרו חג בעבותים והרי היא טמאה בכלל טומאת המטה מעשרה ולמעלה אין ראויה לדבר זה ונמצא שאין ממנה תשמיש ראוי למטה כלל ועומדת היא לינטל וטהורה:

חמשה מצומצמים כמחמשה ולמעלה וטמא עשרה מצומצמים כמעשרה ולמטה וטמא מפני שבכל השיעורין אנו הולכין להחמיר:

כלי חרש שנשבר אם יש שם מכתת חרש שראויה לקבל בדרך שלא יהו צריכין בקבלתו לסמכו אלא שהם מקבלים בהושבה פשוטה הרי הם מקבלים טומאה ובלבד שהיו מקבלים כשיעור המיוחד להם איזהו שיעור המיוחד להם הדקים שבכלי חרש ר"ל כלי חרש הקטנים הם וקרקעותיהם ודפנותיהם ר"ל הן שהם עצמם שלמים עדין הן שנשברו ונשארו קרקעותיהם ר"ל השולים שלהם או דפנותיהם הואיל והם יושבין שלא מסומכים שבזו יש עדין שם כלי עליהם שיעורן לקבל טומאה כל שיחזיקו שמן בכדי סיכת קטן ר"ל סיכת אבר קטן של קטן בן יומו כמו שהתבאר בשיעור הוצאת שבת והוא שיעור קטן מאד ופירשו בו בסדר זרעים אחד מתשעים וששה בלוג ואע"פ שבמסכת מקואות פירשו בחוטט בצנורת לקבל צרורות שבשל חרס שיעורו ברביעית ליקרא כלי אחר שחקקו בתלוש אין זה דומה לקבול צרורות שהוא צריך לשיעור יותר גדול ושיעור זה שבשברים עד לוג ר"ל כשהיה הכלי בעודו שלם מחזיק משיעור סיכת קטן עד לוג וכל שהוא כן שיעור שבריו בכדי סיכת קטן ואין אומרין להצריך בשבריו יותר משיעור זה אבל אם היה הכלי כשהיה שלם מחזיק מלוג ולמעלה עד סאה שיעור שבריו לקבל טומאה עד רביעית וסאה עצמה בכלל זה:

בד"ה כסלע כיתר כו' ונראה דקאי אנקדרה כסלע וכו' עכ"ל והרשב"א כתב על פירוש זה ואינו יכול להולמו דרב נחמן אמאן קאי אי אדרב אסי איהו נמי אמר בהדיא נקדרה כסלע טריפה ואי אדר' חייא כו' עכ"ל ונראה ליישב דלעיל ליכא פלוגתא דגניבא גופיה דאמר משמיה דרב אסי כסלע טרפה פירשה לר' חייא ב"א דהיינו יתר מכסלע אבל כסלע מצומצם כשרה ורב נחמן הכא פליג ואמר דכסלע מצומצמת הוי כיתר מכסלע וטרפה ומייתינן נמי עד ולא עד בכלל וטרפה וק"ל:

בד"ה הדקין שבכלי כו' אלא אשברים קאי כו' והא דתנן במסכת מקואות כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה אשברים קאי אמנם בשום מקום לא מצאנו דבעינן שיעור לכלי חרס מתחילתן והא דתנן כו' עכ"ל ואפשר שהביאו לזה ממה שכתבו והתם נמי פליג ר' יהודה ואמר אף בשל חרס בכל שהוא דמשמע לרבנן נמי בשאר כלי חרס בכל שהוא אבל בדברי הר"ש בפ"ד דמקואות אהך מתניתין כתב ג"כ כהאי תירוצא דהתם דוקא לקבל צרורות וכתב דבשאר כלי חרס יש שיעור כדי סיכת קטן וצ"ל כל שהוא דקאמר רב יהודה לאו דוקא אלא סיכת קטן שהוא שיעור היותר קטן מקרי כל שהוא וכן נראה דעתם ממאי דמסקי נמי בסוף דבריהם הכא דא"נ ל"ג בסדר המשנה הן משתמע כמו הן מדקתני וקרקרותיהן בוי"ו ודו"ק:

רש"י ד"ה אלמא קסבר הא דקתני מתניתין עד כאיסר וכו' דע"כ עד דמתניתין אכשירות קאי וכו'. ר"ל וכי תימא מאי פריך המקשה דשמא נימא דלעולם קסבר רב נחמן עד ועד בכלל והכי פירושא דמתניתין לרב נחמן ומלמעלה למטה קא חשיב ג' ב' איסרים טרפה ער כאיסר וכאיסר עצמו ג"כ טרפה והיינו עד ועד בכלל זה אינו דע"כ מלמטה למעלה קא חשיב דהא אאלו כשרות קאי ושייך למימר עד כמה תגדיל החסרון ויהיה כשרה עד כאיסר וכיון דרב נחמן ס"ל דכאיסר טרפה ע"כ ס"ל עד ולא עד בכלל דא"א לפרש דמלמעלה קא חשיב משום דלא איירי מתניתין מקודם זה בטריפות דנימא דתיפול עליה לשון עד כמה תחסר ותהא טרפה עד כאיסר ואי עכשיו התחלת הדבור ורוצה לאשמועינן שיעור חסרון דמיטרפא ביה הכי הל"ל כמה תחסר ותהא טרפה כאיסר ודו"ק דבזה מתיישב שפיר לשון רש"י דנראה לפום ריהטא מגומגם כאשר מובן מעצמו:

בתוס' ד"ה אין בעלי אומניות וכו' כדאמרינן בפ"ק דקדושין מה הידור שאין בו חסרון וכו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל מה קימה אין בו חסרון אף הידור שאין בו חסרון וע"ש בקדושין ותמצא כי כן הוא:

ד"ה כסלע כיתר מכסלע וכו' בפרק הזהב כמה תחסר וכו' ובפרק הכונס עברה גדר ארבע אמות וכו'. וי"ל הנהו תרי משניות היכי מיתרצו דהא מתניתין דפרק הזהב מלמעלה למטה קא חשיב והוי עד ועד בכלל דד' איסרים יש בהן אונאה כדאיתא התם ומתני' דפרק הכונס קא חשיב מלמטה למעלה והוי עד ולא עד בכלל כדמוכח התם ואפילו לפי המסקנא דהכא לא מיתרצו דבכל דוכתי הוי להחמיר ושם בפרק הכונס הוי להקל ויש לתרץ דסוגיא דהכא לא איירי אלא בדיני איסור או בדיני טומאה אבל בדיני ממון כדהתם פרק הזהב ופרק הכונס לא שייך שם קולא וחומרא ולכך אשכחן שפיר דזימנין הוי עד ועד בכלל וזימנין עד ולא עד בכלל מ"מ מייתו התוספות שפיר ראיה משם אלישנא דתנא דאשכחן דוכתא דלא תני בהו עד והוי כמו עד וק"ל:

בא"ד ונראה דקאי אנקדר כסלע וכו'. ר"ל ולא מיירי כלל בעד אלא אשמועינן דכסלע טריפה לאפוקי מרבי חייא בר אבא דאמר כסלע כשרה אבל אגולגולת ואגלודה לא שייך לפרש דא"כ תקשה ליה פשיטא כדלעיל ורבא דמותיב לרב נחמן לא מותיב ליה אמה דאמר כאיסר כיתר מכאיסר:

ד"ה הדקין שבכלי חרס וכו' אלא אשברים קאי. בספר ח"ש מגיה כאן אמנם לא מצינו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחלתן והאי דתנן וכי' עכ"ל ומלשון התוס' משמע כן:

רש"י בד"ה לא חמשה כו' ובו משלשלין את המטה. נ"ב פי' ועוד איכא בו צורך אחר שמשלשלין בו את המטה להורידה מן העלייה או להורידה אל המקוה כשנטמאת ע"ש:

תוס' בד"ה אין בעלי כו' בשור זה כו' כצ"ל. ונ"ב קאי אמה שאמר שור זה לעולה ואח"כ החרימו שחל החרם עליו צריך ליתן פדיונו לכהנים וקאמר שאין שמין אותו בכל שויו אלא אומדים כמה היה אדם נותן דמים בעד שור זה להקריבו עולת נדבה אע"פ שאינו חייב קרבן שהרי זה נמי לא אמר הרי עלי עולה אלא שור זה וק"ל:

בד"ה הדקין כו' אלא אשברים קאי אמנם לא מצאנו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחילתן והאי דתנן כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל:

בא"ד במס' כלים בפ"ב אלא כו' כצ"ל:

ברש"י בד"ה אלמא קסבר כו' דאי אטריפות קאי לא שייך למיתני עד אלא כמה כו'. וזהו דיוקו שכתב בדיבור הקודם דכיון דגבי אלו כשירות קיימי ולא תני מעולם חסרון הגרגרת טריפה לא שייך למיתני עד כמה טריפה רק כמה יחסר ויטרף ועיין:

בתוס' בד"ה אין בעלי אומניות כו' ונראה דאפילו עסוק כו'. ר"ל הא דפרש"י כן לא משום דבעסוק במלאכתו חייב דרש"י ס"ל נמי דבעסוק במלאכתו אינו חייב רק ליישב לשון רשאין פי' כן. ולפירוש ר"י הא דפריך מביכורים דמשמע ליה מדכולן בכל פעם עומדין משמע דחיוב הוי:

בתוס' בד"ה כסלע כו' וקשה לפירושם כו'. רש"י מיישבו דכסלע לא לענין עד דלא קתני ביה עד רק לאשמועינן דסלע מצומצם קאמר משא"כ איסר דייק שפיר אלמא כו' דעכ"פ מוכח ולא עד בכלל דלענין כשרות מיתני ואת אמרת כאיסר כיתר וטריפה מיהו בסמוך ע"א בד"ה התם לחומרא פרש"י אבל כסלע וכאיסר דר"נ כו':

בא"ד וכי חשבית נמי בגלודה ובגלגולת כו' . וצ"ל לפי"ז אם נשתייר בה עד סלע הכל טריפה ממטה למעלה עד סלע ולא עד בכלל דסלע עצמו כשירה [וכשירה] אסלע [קאי] לפי"ז מאי משני בגמרא דמייתי תנא ברא חשיב מלמעלה למטה כו' כיון דצ"ל עכ"פ נמי דלמר עד בכלל ולמר אין בכלל דאל"כ אכתי קושיא במקומה עומדת יסתרו ברייתא ומתני' אהדדי א"כ טפי יתרץ תרוייהו מלמטה למעלה קחשיב עברה גדר עד ד' אמות חייב ולא עד בכלל ועברה גדר עד ד' אמות [דקתני] פטור אד' אמות קאי וכן עד כמה תחסר ויהיה בו אונאה עד ד' איסרין [ממטה למעלה קחשיב] ולא עד בכלל אלא צ"ל דמתרץ שפיר טפי עדיף קחשיב מלמעלה למטה אע"ג דתנא דידן קחשיב מלמטה למעלה מלדחוק לומר מלמטה למעלה ופטור אד' אמות קאי א"כ מי דוחקו בשמעתין לומר כן דקחשיב מלמטה למעלה ולהקשות אלמא כו' איתביה כו'. וא"ל דפריך אלמא כו' מכאיסר וכאיסר כו' מכריחני לפרש נמי בכסלע ולא עד בכלל וחשיב בגלודה ובגלגולת מלמטה למעלה דא"כ למה כתבו מקודם א"כ מאי פריך מחבל כו' הו"ל להקשות דא"כ סתרי דברי ר"נ אהדדי אלא צ"ל דדלמא ר"נ קושטא דדינא קאמר ואין קפידא פעם אחד עד בכלל ולפעמים אין בכלל לזה הוצרכו להקשות מכח מאי פריך כו' א"כ בכי חשבית נמי כו' מנ"ל להמקשה להקשות:
בסה"ד ולא איירי כלל לענין עד כו'. דאם מפרש עד כיון דאטריפות קאי ומלמעלה למטה קחשיב. וא"כ הוי עד בכלל ומכאיסר מוכח דאין עד בכלל ואף למסקנא דר"ל הכא והכא להחמיר [מ"מ ודאי לא איירי כלל לענין עד כיון דלא תני עד]:

בתוס' בד"ה הדקין כו' אלא אשברים קאי אמנם לא מצינו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחלתן והאי דתנן כו'. במסכת כלים בפ"ב אלא גרסינן כו' כצ"ל:

גמרא ובעא מינאי דינרא קורדנאה כו'. כצ"ל וכ"ה ברא"ש:

תד"ה אין בע"א רשאין לעמוד מפני ת"ח. כצ"ל:

גמרא חבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור. ומסקינן דחמשה כלמעלה ועד ול"ע בכלל. ולכאורה נל"פ דר"ל דחמשה מצומצמות דוקא טמא. אבל כל שהוא פחות מחמשה אפי' משהו טהור. אבל הרמב"ם בחבורו פכ"א מהל' כלים הל"ז כתב עד סוף ד' טפחים טהור מתחלת חמשה טמא. ע"כ דהוא ז"ל מפרש עד ה' טפחים עד תחלת ה"ט. ומזה ג"כ תיובתא להגר"א והצל"ח שהבאתי בחדושי לשו"ע או"ח סי' נ"ח ועמש"כ שם:

גמ' מאי לאו חמשה וכו׳ מאי לאו עשרה. נ"ב בתוספתא דאייתי הר"ש מפורש חמשה כלמעלה ועשרה כלמטה. לכאורה כמו שהתוספתא שבידינו יש בה הוספות שנעשו בדורות אחרונים שמא בימי הגאונים וכמו שאירע גם בתלמוד במקצת ששתו עליו טספות רבנן סבוראי כנודע ריש כתובות וריש קדושין וזולת:

רש"י ד"ה דינרא וכו' ומהרי אררט. נ"ב מתרגמינן קרדי:

ד"ה כסלע וכו' היכא דשיערו כצ״ל:

ד"ה חבל וכו׳ לאחר שנסתרה כל המטה כצ״ל:

ד"ה עד ה׳ טפחים וכו׳ המטה טהור כצ"ל:

אָמַר רַבִּי חַנָּא פְּתוֹרָאָה: עִילָאִי מִינָאִי הֲוָה קָאִי בַּר נַפְחָא, וּבָעָא מִינָאִי דִּינְרָא קוֹרְדִּינָאָה לְשִׁעוּרֵי בֵּיהּ טְרֵיפָתָא. יש להקשות למאי הוצרך לפרש עִילָאִי מִינָאִי, לימא בא אצלי בר נפחא ובעא וכו'?
ונראה לי בס"ד כדי שלא יקשה השומע אליו למה לא קם מפניו בהיותו בא בתוך ארבע אמות ואז שם אינו יכול לתפסו שלא יעמוד מפניו כיון דעודנו רחוק ממנו לכך פירש עלאי מנאי הוה קאי שלא בא מצד שלפניו כדי שיראהו קודם שיגיע אליו אלא בא מאחורו או מן הצד ולא הרגיש בו אלא עד שבא אצלו ממש דעל כן כשרצה לקום לא הניחו דעכבו בידו שלא יקום והוצרך לפרש שרצה הדינר לשער בו טרפות ללמדנו שבחו של רבי יוחנן אף על פי שהיה מופת הדור ומאריה דארעא דישראל ויש לו תלמידים הרבה ושמשים הרבה לא שלח אחד מהם להביא לו דינר אלא הוא בכבודו בא לבקש הדינר כדי להורות בו דין לאחרים.

אָמַר לִי: שֵׁב, בְּנִי שֵׁב. הא דכפל דבריו נראה לי בס"ד 'שֵׁב' ואל תעשה קימה שב ואל תעשה אפילו הידור שהוא חצי קימה. אי נמי 'שֵׁב' ואל תקום מפני כבוד חכמתי ושב ואל תקום מפני כבוד זקנתי 'כי אָמַר לִי שֵׁב בְּנִי שֵׁב' היה זקן מופלג. או יובן 'שֵׁב' ואל תעשה קימה כשבאתי אצלך ושב אל תעשה קימה בעת שאלך מאצלך לחזור למקומי. אי נמי 'שֵׁב' ואל תקום מפני ושב ואל תזוז ממקומך להושיב אותי במקומך שהוא מכובד יותר.

שב בני שב וכו' י"ל ר' חנא פתוראה נמי ידע דאין בעלי אומניות עומדים בפני ת"ח דאל"ה כבר הי' עומד לפניו ברחוק ד' אמות. אך סבר בפני עושי מצוה בשעתא עומדים דחשובי יותר מת"ח ע"כ כשראה שמבקש דינרי לשעורי טריפתא וה"ל עוסק במצוה אז בקש לעמוד ולא הניחו דאפי' בפני עושי מצוה בשעתה נמי אין עומדין אלא מפני מביאי בכורים שלא יהא מכשילן לע"ל. ונראה משו"ה לא הניחו להחמיר על עצמו לעמוד ואמר משום שמקיל בכבוד ת"ח לומר מצוה בשעתה עדיף מיניהו וליתא דאינהו עדיפא:

כסלע כיתר מסלע. עיין חי' רשב"א דמקיים פירש"י דקאי אגלגולת ומ"ש רש"י דברייתא היא היינו דאלו מימרא דאמוראי הא כ' תוס' לעיל מ"ו ע"א דבמימרא דאמוראי לא שייך בהני כללי. ועיין עירובין ז' ע"א דמקשו תוס' מאי קאמרי ב"ה כדי שינטל מן החי וימות הא לב"ש בשיעורא דמלא מקדח ונטל מן החי וימות ולכאורה י"ל בתרתי פליגי לב"ש הי' עיקר הל"מ לענין טהרת אהל יאמר כמלא מקדח ומלא מקדח כפחות ממלא מקדח לחומרא וממילא בינטל מן החי נצמח קולא דלא מיטרף עד ביתר ממלא מקדח ומשו"ה לא הו"מ למימר כדי שינטל מן החי וימות דתלי תניא בדלא תניא דהרי עיקור השיעור נאמר לענין טהרה וב"ה ס"ל דשיעור כסלע וס"ל עיקור השיעור נאמר בטרפה כסלע והוה כיתר מסלע לחומרא בטריפה ומינה ילפינן לענין טהרה אע"ג דהוה לקולא ע"כ אמר כדי שינטל וכו' דתלי לא תניא בדתניא דעיקר הל"מ ע"ז נאמר וק"ל:

עד סאתיים בחצי לוג דברי מהרש"א בחי' אגדות בכאן צע"ג דמבואר במנחות כ"ח ע"ב דלכ"ע אין עושים מנורה של חרס ובעץ הא דפליגי אבל בחרס לכ"ע פסולה וע"ש פירש"י אפי' לפני מלך ב"ו אין עושין כן ע"ש ודבריו צ"ע.

(נד ב) אתון דלא מיתחמי לכון שיעורא וכו'.—בג' מקומות נמצא ששיערו חכמים באיסר האיטלקי: כאן ובסוכה לו א: "תני עולא בר חנינא ניקב (פי' האתרוג) נקב מפולש במשהו ושאינו מפולש בכאיסר". כתובות עה א: "ואיזהו גדולה (פי' שומא הפוסלת באשה) פירש רשב"ג עד כאיסר האיטלקי". וכל אלה נפסק כן בפוסקים. ויש עוד במקואות פ"ט מ"ה: "רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי", ואין הלכה כן. ועוד יש בתוספתא דמכילתין פ"ג ה"ז בגלודה: "וכמה היא כדי להעלות ארוכה רשבג"א עד כאיסר האיטלקי", וגם זה אינו כהלכה, שמצינו שיעור אחר לקמן (נה ב): "ואם נשתייר בו כסלע כשרה". וכן תניא בספרא שמיני [סוף פרק ג'].

ונודע כי האיסר האיטלקי הוא מטבע של נחושת רומי*עי' תוס' קידושין ב א ד"ה איטלקי ומוסף ערוך ע' אסר., והיתה ידועה בזמן חז"ל בא"י, שהיתה תחת שלטון רומי והמטבעות הרומיים היו מהלכים בה, אבל לא היתה ידועה בבבל, שמשלו בה הפרסיים. והוא שאמר זעירי כאן "אתון דלא מתחמי לכון שיעורא שיעוריה וכו'". ובימינו, שאף שאר השיעורים נעלמים מאתנו, כתב הב"י (יו"ד ריש סי' לד) בשם הרשב"א בחדושיו שכתב על שם העיטור "ואנן דלא מתחזי לן שיעורא אזלינן לחומרא".

ויש לנו להוכיח שרוחב האיסר הוא לא פחות מגודל אחד ושני חומשי גודל ולא למטה משיעור זה, מפני ששנינו באהלות רפי"ג "העושה מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח שירי המאור רום אצבעיים על רוחב הגודל". היוצא מכאן דמלא מקדח הוא יותר מאצבעיים על רוחב הגודל*וכ"ה דעת מרדכי ב"ב רפ"ב וכן משמע מרמב"ם הל' טומאת מת פי"ד ה"ג (ואף שבפיה"מ אהלות שם כתב להיפך [ע"ש], ברור אצלנו שט"ס שם).. עוד מבואר בבכורות לז ב, דמלא מקדח שיעורו כפונדיון האיטלקי, ומאחר שהפונדיון הוא שני איסרין ורוחב הפונדיון הוא שתי אצבעות, נמצא שהאיסר שהוא מחציתו של פונדיון במשקל אינו פחות מאצבע ושני חומשי אצבע ברוחב, כמובן בנקל לחושבי מדות העיגולים. וכל זה אם היה עובי האיסר כעובי הפונדיון ממש. אבל ידוע מנהג יוצקי מטבעות, שכל מטבע שהוא פחות ברחבו הוא דק גם בעוביו. ולפ"ז ודאי היה רוחב האיסר יותר משיעור שקצבנו, אבל בכל אופן לא למטה משיעור זה.

ודע שבפרדס הגדול לרש"י סי' רט כתב: "נקב שיש בו חסרון רואין אותו אם יכנס באותו מקום הנקב כגרעינת החרוב הבינונית שהיא שיעור איסר האיטלקי ה"ז טריפה פחות מכאן כשרה". וברור דשיעור "גרעין של חרוב" יצא לו מתורת הגאונים, דפרוטה הוא משקל חצי שעורה כסף, והאיסר שהוא ח' פרוטות הוא משקל ד' שעורות של כסף או משקל גרעין אחד של חרוב (עי' בסוף הל' בכורות לרמב"ן), אבל נפלא הוא, שהרי שיעור הגאונים הוא במשקל אבל לא ברוחב או בעובי. ועוד שכבר נתבאר שהאיסר עצמו הוא של נחושת, אלא שמשקלו שוה לגרעין של חרוב כסף*ועי' בתוי"ט מקואות פ"ט מ"ה שכתב על הרע"ב שלא דק בכעין זה.. וכן אני תמה על טור יו"ד סי' ל"ד שכתב, דשיעור איסר לרוחבו הוא כעובי דינר, והוא הוציא זה מהמבואר כאן דשיעור איסר כדינר קורדינאה. אבל כבר נתבאר דהשיעור הוא רק ברוחבן ולא בעוביין (עי' ירושלמי כתובות פ"ז ה"ט), וגם כי הטור כתב דינר סתם, ולא כל הדינרין שוין.

וחזייה. תנא לדרב מתנא דאי לא ממעט ליה אתיא ליה לכלל טריפות בזה הכלל: דדמיא לנטולי. דמתני' דהא נטולה היא ומן טרפות הוא כדאמרינן בניטל הכבד הילכך תנא אלו בטרפות למעוטי ואיידי דתנא אלו בטרפות תנא נמי אלו בכשרות ואע''ג דלא ממעט מידי: הני. נטולי הוא דטרפה אבל דרב מתנא כשרה: ולנטולי נמי לא דמיא. דהא לאו נטולה לגמרי היא: הני. נטולי הוא דכשרות ניטל הטחול והכליות אבל נטילת ירך דרב מתנא טרפה: ניביה. גיד שבראשו שמחובר בחור וקטן הוא מאד: מתעכל. נרקב: בוקא. ראש הקוליא התחובה בחור עצם האליה שקורין הנק''א: דלא מתחמי לכו שיעורא. שלא ראיתם איסר האיטלקי מימיכם: דינרא קורדינאה. אותו היו מכירים ומהרי אררט הוא: ר' חנא פתוראה. שולחני היה והיו לפניו מטבעות הרבה: אין בעלי אומניות. העוסקים במלאכת אחרים והוא שולחני היה משתכר בשל אחרים למחצה וצריך להזהר ולתת עיניו שם ולהשתדל עם כל העוברים לשאול מה הם צריכים והכי תניא בתוספתא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו: עומדין מפניהם. אמביאי בכורים קאי במס' בכורים (פ''ג מ''ג): מפניהם עומדין. לכבדן כדי שיהו רגילים לבא: חביבה מצוה בשעתה. צריכים אנו לחבבה: מכשילן. שאם לא יראום להם פנים צהובים ודרך כבוד לא ירגילום לבא מפני הטורח: כסלע כיתר מכסלע. היכא דשיערו רבנן כסלע כגון גבי פלוגתא דשדרה וגולגולת דתנן כמה חסרון בשדרה כו' ובגולגולת בית שמאי אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה אמר שמואל [בריש פרקין] (דף מב:) וכן לטרפה ואמרינן בבכורות בפ' על אלו מומין (דף לז:) כמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע ואית דאמרי התם דבמתניתא תנא כסלע ואשמועינן רב נחמן הכא דכי שיעור רבנן כסלע סלע מצומצם קאמר דכי הוי מצומצם דינו כיתר מכסלע וטרפה: כאיסר כיתר מכאיסר. גבי מתני' דתנן עד כמה תחסר ונימא דאכתי כשרה דהא גבי אלו כשרות קיימינא וקתני עד כמה כשרה בחסרון עד כאיסר וכיון דהוי כאיסר הרי היא כיתר מכאיסר וטרפה: אלמא קסבר. הא דקתני מתני' עד כאיסר כשרה לאו עד ועד בכלל קאמר אלא עד ולא עד בכלל וה''ק עד כאיסר כשרה ולא עד בכלל קאמר אבל כאיסר עצמו טרפה דע''כ עד דמתני' אכשרות קאי וה''ק עד כמה תחסר ונימא אכתי כשרה היא וקתני עד כאיסר דאי אטרפות קאי לא שייך למיתני עד אלא כמה תחסר ותהא טרפה כאיסר: חבל היוצא. לאחר שנסתרגה כל המטה נשאר מן החבל ותלוי במטה: עד ה' טפחים טהור. דקטן הוא ואינו ראוי לכלום הילכך לא הוי מן המטה ואם נטמאת המטה טהורה: מאי לאו חמשה כלמטה. כפחות מה' וטהור דקטן הוא אלמא עד ועד בכלל: לא חמשה כלמעלה. כיותר מחמשה וטמא כדקתני טעמא במס' כלים (פי''ט משנה ב) מחמשה ועד עשרה טמא שבו קושרין את הפסחים זכר לפסח מצרים דכתי' אסרו חג בעבותים וגו' וכתיב והיה לכם למשמרת ובו משלשלין את המטה: ועד עשרה טמא. כדפרשינן ומעשרה ולחוץ טהור דיותר מדאי יש ועומד ליקצץ וחבל בפני עצמו לא מקבל טומאה דטווי ואריג בעינן במסכת שבת (דף סד.): מאי לאו עשרה כלמטה. וטמא אלמא עד ועד בכלל: הדקין שבכלי חרס. כלי חרס דקין: הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין כו'. בין שהן עצמן אין מחזיקין אלא כדי סיכת קטן או שנשברו ונשארו קרקרותיהן שולים שלהן או דופנותיהן נשארו ויכולין לישב לבדו בלא סמיכה עדיין כלי הן ושיעורן אם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן טמאין:
אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפניהם. פ''ה בעלי אומניות שעוסקים במלאכת אחרים וליישב לשון רשאים פירש כן ונראה דאפילו עסוק במלאכתו לא מחייב כדאמרינן בפ''ק דקידושין (דף לג. ושם) מה [קימה] שאין בה חסרון כיס אף [הידור] שאין בה חסרון כיס והר''ר יעקב בר שמעון היה מיישב לשון רשאין אפילו עסוק במלאכתו דאין רשאין כמו אין חייבין כי ההוא דתנן פרק המקדיש שדהו (ערכין דף כח:) שור זה עולה אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה אע''פ שאינו רשאי ופירושו אע''פ שאינו חייב כדמתרגמינן לא תהיה לו כנושה לא תהא ליה כרשיא וכן יש לפרש ההיא דפ''ק דקדושין (דף לג:) אין אדם רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה משל שמים ולא שיהא אסור אלא אינו חייב לעמוד קאמר ומיהו ברוב ספרים גרס בההוא דערכין אע''פ שאינו חייב אבל בספר שהועתק מאותו ספר שכתב רבינו גרשום כתוב אע''פ שאינו רשאי וגם רש''י הביא ראיה בתשובה מספר רבינו גרשום דרשאי הוי כמו חיוב: כסלע כיתר מכסלע. פ''ה דקאי אפלוגתא דשדרה וגולגולת דקאמרי בית הלל כדי שינטל מן החי וימות ואמר רב יהודה [אמר שמואל] בריש פרקין (דף מב:) וכן לטרפה ואמרינן בבכורות פרק על אלו מומין (דף לז:) כמה ינטל מן החי וימות ואמר שמואל כסלע ואיכא דאמרי התם במתניתא תנא כסלע ור''ת מפרש דקאי אהא דאמר בסמוך (דף נה:) גבי גלודה ואם נשתייר בה כסלע כשרה וקשה לפירושם דמלתא דפשיטא הוא דסלע הוי כיתר מכסלע דלא קתני בהו עד וי''ל דאשכחן בכמה דוכתי דהוי כמו עד אע''ג דלא קתני בהו עד בפרק הזהב (ב''מ דף נא:) כמה תחסר ויהיה בה אונאה ד' איסרין ופריך בגמרא ורמינהי כמה תחסר ולא יהיה בה אונאה כו' ומשני תנא דידן קא חשיב (מלמעלה למטה) ותנא ברא חשיב (מלמטה למעלה) ובפרק הכונס (ב''ק דף סא.) עברה גדר ארבע אמות (חייב) והתניא (פטור) ומשני תנא (ברא) חשיב מלמעלה למטה ותנא (דידן) חשיב מלמטה למעלה ומיהו אכתי קשה דגלודה גבי כשרות מיתניא וכי חשבת מלמעלה למטה ד' סלעים ג' וב' כשרה עד כסלע הוה ליה עד ועד בכלל כיון דאמרת דכסלע כיתר מכסלע וכן גבי גולגולת דקאי אכמה חסרון וטהורה א''כ מאי פריך מחבל המטה ומהדקין שבכלי חרס וכי חשבת נמי בגלודה ובגולגולת מלמטה למעלה הויא ליה עד ולא עד בכלל ואם כן הוה להקל ובמסקנא מוכיח דכל דוכתי הוי להחמיר ונרא''ה דקאי אנקדר כסלע דאמרינן לעיל (דף נ:) טרפה דלכשתמתח תעמוד על טפח ור' חייא בר אבא פליג ואמר כסלע כשרה יתר מכסלע טרפה ואתא רב נחמן לאשמועינן דכסלע כיתר מכסלע ולא איירי כלל לענין עד ועד בכלל אבל בכאיסר אשמועינן דעד ולא עד בכלל דע''כ מלמטה למעלה חשיב דאאלו כשרות קאי: הדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהם כו'. למאי דגרסינן הן משמע דכלי חרס בתחלתן לא חשיב כלי בפחות מכדי סיכת קטן ועד לוג דקתני לא מצי קאי (אהך) אלא אשברים קאי אמנם לא מצינו בשום מקום דבעינן שיעור לכלי חרס מתחלתן והא דתנן במסכת מקואות (פ''ד משנה ג) החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ בכל שהוא בשל חרס ברביעית היינו דוקא לקבל צרורות והתם נמי פליג רבי יהודה ואמר אף בשל חרס בכל שהוא ולא קאמר רביעית אלא בשברי חרס ובסדר המשנה לא גרסינן הן במסכת כלים בפרק שני (משנה ב) אלא גרסינן התם הדקין שבכלי חרס וקרקרותיהן כו' ומשתמע כמו הן כיון דגרס וקרקרותיהן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד