חולין מח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מח - א

ניטלה שלפוחית האם שלה, שהולד מונח בו - כשרה.

התליע כבד שלה, זה היה מעשה, ועלו עליה בני עסיא ג' רגלים ליבנה. ודנו בדבר, ובשני הרגלים הראשונים לא אמו להם דבר.

לרגל שלישי עמדו החכמים למנין, ורבו המתירים, ואז התירוה להם.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה הסמוכה הדבוקה לדופן, אין חוששין לה שמא ניקבה, אלא תלינן שנדבקה לדופן משום מכה שהיתה בדופן, וכשחיתה המכה היא הדביקה את הריאה לדופן.

אבל, אם העלתה הריאה צמחים [פצעים או אבעבועות] סביב לסמיכותה לדופן, חוששין לה, ותולין את המכה בריאה.

מר יהודה משמיה דאבימי אמר: אחד זה ואחד זה - חוששין לה.

היכי עבדינן, כיצד בודקים את הריאה שנדבקה?

אמר רבא: רבין בר שבא אסברה לי כיצד בודקים:

מייתינן סכינא דחליש פומיה, שמחודד פיו, ומפרקינן לה לריאה מדופן הבהמה שנצמדה אליו. וחזינן: אי איכא ריעותא בדופן, תלינן בתר דופן, והרי היא כשרה.

ואי לא, אם אין מוצאים ריעותא בדופן, תלינן מחמת ריאה היא, וטרפה.

רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה, לאחר שפירקו את הריאה ומצאו שהמכה היא בדופן, בפשורי, שמנפח את הריאה בתוך ספל מים, ואם היא מבצבצת הרי זה סימן שניקבה, והיא טרפה.

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב הונא בריה דרב פפי לרבינא: הא דרב נחמיה בריה דרב יוסף, אתון, אהא מתניתו לה. ואילו אנן, אדרבא מתנינן לה.

דאמר רבא: הני תרתי אוני דריאה דסריכן להדדי, בקרום שעלה ביניהם, לית להו בדיקותא לאכשורי.

רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה לשתי האונות שנדבקו זו לזו, בפשורי.

מתקיף לה רב אשי: האי בדיקה בפשורי לגבי אונות דבוקות - מאי היא?!

בשלמא הכא, בנדבקה הריאה לדופן, יש מקום לבדיקה, שאם אינו מבצבץ, תלינן את המכה בדופן, ולא אמרינן ניקבה הריאה ונסתמה, וכשרה.

אבל התם, מה טעם בבדיקה? והרי סירכא זאת, היא קרום שעלה מחמת מכה ונסתם, ומה איכפת לן באיזו אונא הוא ניקב ונסתם!? והרי אי האי נקיב, טרפה, ואי האי נקיב, טרפה.

והוינן בה: ומי אמר רב נחמן הכי, שרק אם העלתה צמחים חוששין לה, ומכלל זה אתה למד, שאם פשיטא שניקבה הריאה, לא תועיל לה סתימה!? והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה שנקבה, ודופן סותמתה - כשרה?!

ומשנינן: לא קשיא.

התם, שאמר רב נחמן שאם דופן סותמתה מועילה הסתימה איירי במקום רביתא, והיינו במקום שהריאה והדופן גדלין כאחד בסמיכות זה לזו, דההיא סירכא שעלתה ביניהם אינה מתפרקת לעולם, והנקב סתום היטב, ולכן היא כשירה.

הכא, דחייש רב נחמן, הוא באופן שעלתה הסירכא שלא במקום רביתא, למעלה ברוחב החלל כנגד האומא הגדולה, ששם הריאה רחוקה מהדופן, ויש לחוש שתתפרק הסתימה.

והיכא הוא מקום רביתא? במקום חיתוכי דאוני, הסמוך לצואר.

גופא. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה שנקבה, ודופן סותמתה - כשרה.

אמר רבינא: והוא דסביך בבשרא. שנסבכת ונאחזת הריאה בבשר שבין שתי הצלעות, שהיא סתימה חזקה שאינה מתפרקת, אבל אם היתה הריאה נדבקת בצלעות עצמן, אין זו סירכא קיימת.

אמר ליה רב יוסף לרבינא: ואי לא סביך בבשרא מאי? הווי טרפה. אלמא אמרינן -

נקובה היא.

אי הכי, כי סביך נמי בבשר, לא תועיל סתימתה. דהא תניא: ניקב הגיד של אדם, פסול אותו אדם לבוא בקהל משום כרות שפכה, מפני שהוא שותת, שאין שכבת זרעו יורה כחץ אלא שותת, ואינה ראויה להוליד. נסתם הגיד - כשר לבוא בקהל מפני שהוא מוליד. וזהו פסול שחוזר להכשירו!

ומדייק רב יוסף: "וזהו", למעוטי מאי? לאו, למעוטי כהאי גוונא, שאם ניקבה הריאה לא תועיל הסתימה להכשירה, ואפילו היתה הסתימה בבשר, דומיא דגיד!? אמר לו רבינא: לא! למעוטי קרום שעלה מחמת מכה, בריאה, דאינו קרום. אבל סתימת דופן בבשר, סתימא מעליא היא.

מתקיף לה רב עוקבא בר חמא: אילו אינקיב בדופן להדה, כנגד הנקב שבריאה, מאי? טרפה. משום שהתבטלה מעתה סתימת הריאה.

אם כן, ליתני במתניתין "נקובת הדופן"?!

ומשנינן: וליטעמיך, הא דאמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: מרה שניקבה, וכבד סותמתה, כשרה.

הרי אילו אינקיב כבד להדה דמרה, מאי? הרי היא טרפה. ואם כן, ליתני במשנה נקובת הכבד?!

אלא, מאי אית לך למימר - כי ניקבה נקב דלאו מיניה מיטרפא, לא קתני. שהרי משניקב הכבד אין הוא מטריף בניקובו אלא היא טריפה מחמת שנתבטלה סתימת המרה כשניקב הכבד. ואם כן, בניקב הדופן, הכא נמי, כיון דלאו מיניה מיטרפא, אלא מביטול סתימת הנקב של הריאה, הילכך לא קתני.

בעא מיניה רבה בר בר חנה משמואל: העלתה הריאה הסמוכה לדופן צמחין - מהו?

אמר ליה: כשרה.

אמר ליה: אף אני אומר כן! אלא, שהתלמידים מזדנזין מגמגמין בדבר. דאמר רב מתנא: ריאה שהיא מליא מוגלא [והיינו צמחים] - טרפה. מים זכים - כשרה. אמר ליה שמואל: ההיא - בכוליא בכליה אתמר.

רבי יצחק בר יוסף הוה קאזיל בתריה דרבי ירמיה בשוקא דטבחי. חזנהו להנך ריאות דקיימין צמחי צמחי.

אמר ליה רבי יצחק לרבי ירמיה לא בעי מר אומצא?! שרוצה היה לדעת אם יכשירנה.

אמר ליה רבי ירמיה: לית לי פריטי! דחהו רבי ירמיה מלענות על שאלתו.

אמר ליה רבי יצחק אקפן אנא! שהטבחים יקיפו לי, שסומכים עלי.

אמר ליה רבי ירמיה: מה אעביד לך? דכי אתו לקמיה דרבי יוחנן לשאול על ריאות שהעלו צמחים, משדר להו לקמיה דרבי יהודה ברבי שמעון, דמורי בה משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון להיתירא. וליה, לרבי יוחנן עצמו לא סבירא ליה. שלא היה מכשירם, אבל גם לא היה מטריפם, לפי שלא שמע על כך מפי רבו.

שלפוחית (הרחם) שלה — כשרה. אם התליע כבד שלה של הבהמה, שנמצאו בו תולעים — זה היה מעשה שאירע, ועלו עליה בני עסיא (א סיא הקטנה) שלושה רגלים לבית הדין הגדול ביבנה לשאול מה דינה, שכל פעם באו לשאול, ופעמיים לא השיבו להם מה דינה, לרגל שלישי אחרי שדנו בדבר — התירוה להם.

א אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה הסמוכה ודבוקה לדופן הבהמה, לצלעות — אין חוששין לה שמא ניקבה, ומחמת הקרום שעלה במקום הנקב נדבקה לדופן, אלא יש להניח שהוא מחמת פצע שהיה בדופן. אם העלתה הריאה עצמה צמחים (אבעבועות מלאות מוגלה) באזור ההידבקות — חוששין לה לנקב שהיה בריאה וסביבו עלו הבועות, שרגלים לדבר. מר יהודה משמיה [משמו] של אבימי אמר: אחד זה ואחד זה, בין אם היו שם צמחים ובין אם לא, כיון שיש בה בועות — חוששין לה. ושואלים: היכי עבדינן [כיצד אנו עושים], לבדוק אם הפגם היה בדופן הבהמה או בריאה עצמה?

אמר רבא, רבין בר שבא אסברה [הסביר] לי: מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה [מביאים סכין שפיה, שפתה, דקה וחדה, ומפרקים אנו אותה את הריאה מהדופן]; אי איכא ריעותא [אם יש ריעות, פגם] חולי או פצע בדופן — תלינן בתר [תולים אנו את ההידבקות אחר] הדופן, בסיבתה. ואי [ואם] לא מצאנו פצע בדופן — מחמת ריאה היא, וטרפה, ואף על גב דלא קא מפקא זיקא [ואף על פי שאינה מוציאה רוח] כשמנפחים אותה. שאנו מניחים שהיה בה נקב ועלה עליו קרום, וקרום זה אין בו כדי להוציא מידי טריפה.

מסופר שרב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף בדיק לה [היה בודק אותה] ריאה כזו בפשורי [במים פושרים], שהיה מניח אותה בגיגית עם מים פושרים, ומנפח אותה ורואה אם עולות בועות באותו מקום. אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב הונא בריה [בנו] של רב פפי לרבינא: הא [בדיקה זו] של רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף, אתון אהא מתניתו לה [אתם על זה שונים אתם אותה], על ריאה הסמוכה לדופן. אנן [אנו] על דברי רבא מתנינן לה [שונים אותה], שאמר רבא, הני תרתי אוני דריאה דסריכן להדדי [אותן שתי אונות שבריאה שהן סרוכות, דבוקות בסירכה זו לזו] — לית להו בדיקותא לאכשורי [אין להם בדיקה להכשיר אותן]; ועל כך מסופר שרב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף בדיק לה בפשורי [היה בודק אותה בגיגית מים פושרים], ואם לא יצא ממנה אויר על ידי ניפוח — הכשירה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: האי מאי [זה מהו]? כלומר, כיצד יכול אתה לומר דבר זה? בשלמא הכא [נניח כאן] בריאה הסמוכה לדופן — תלינן [תולים אנו] את הדבר בפצע שבדופן, וכשרה. אבל התם [שם], בשתי אונות הסרוכות זו לזו, הרי סירכא שביניהן מחמת נקב היא באה, אי האי נקיב [אם זו יש בה נקב] — טרפה היא, ואי האי נקיב [ואם זו ניקבה] — טרפה היא, וגם אם נסתם הנקב בקרום — אין זה מוציא אותה מידי טריפה! ושבים לדברי רב נחמן, שריאה הסמוכה לדופן, אם העלתה הריאה צמחים — חוששים שניקבה, וטריפה היא.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב נחמן הכי [כך] שאם יש בה נקב הריהי טריפה? והאמר [והרי אמר] רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה שנקבה ודופן סותמתה — כשרה! ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]; התם [שם] מדובר במקום רביתא [גידולה], במקום שהריאה גדלה בצמוד לדופן, וכשהנקב נסתם אין חשש שיחזור וייפתח, ואילו הכא [כאן] מדובר שנדבקה שלא במקום רביתא [גידולה].

ושואלים: והיכא [והיכן] מקום רביתא [גידולה]? ומשיבים: חיתוכי דאוני [מקום חיתוך האונות זו מזו], כלומר, בחלק הקדמי של הריאה, ששם האונות מצויות, שהוא סמוך לדפנות בית החזה מכל צידיו.

ב ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה שנקבה ודופן סותמתה — כשרה. אמר רבינא: והוא דסביך בבשרא [שהריאה מסובכת באותו מקום בבשר] שבין הצלעות. אמר ליה [לו] רב יוסף לרבינא: ואי לא סביך מאי [ואם אינה סבוכה בבשר מהי] — טרפה, אלמא אמרינן [מכאן שאומרים אנו, מניחים] שנקובה היא. ואולם אי הכי [אם כך], כי סביך נמי [כאשר היא סבוכה גם כן] בבשר נאמר שהיא נקובה וטריפה!

דהא תניא [שהרי שנינו בברייתא]: אם ניקב אבר הזכרות של אדם — הריהו פסול לבוא בקהל, משום איסור "כרות שפכה" (דברים כג, יב), מפני שבאופן זה הוא שותת הזרע, ואינו פולטו בכח כדי שיוכל להוליד. אבל אם נסתם הנקב — כשר, מפני שהוא מוליד, וזהו פסול שחוזר להכשירו. ויש לשאול: הדגש "וזהו" למעוטי מאי [למעט מה]? לאו למעוטי כהאי גוונא [האם לא למעט כגון זה], של ריאה שניקבה ודופן סותמתה, שהיא טריפה למרות שהיא סבוכה בבשר?

ועונים: לא, בא הדבר למעוטי [למעט] קרום שעלה מחמת מכה בריאה עצמה — שאינו קרום, שאין סתימה זו מתקיימת. אבל כאשר מקום הנקב מסובך בבשר הדופן — הרי זה כשר, שסתימה ראויה היא.

על עיקר הדברים, שדופן מועילה לסתום נקב בריאה, ולהוציאה מכלל טריפה, מתקיף לה [מקשה על כך] רב עוקבא בר חמא: אילו אינקיב בדופן להדה מאי [אילו נעשה לאחר זמן נקב בדופן מול הנקב שבריאה מהו], מה היה הדין? הרי היתה הבהמה נעשית טרפה בכך. נמצא איפוא, שיש דין טריפה שתלוי בנקב בדופן, ואם כן ליתני [שישנה] בין הטרפות שבמשנתנו גם נקובת הדופן!

ומקשים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], הלכה הא [זו] ששנינו במשנה (מב,א) שאם ניקבה המרה טריפה, ועל כך אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: מרה שניקבה והכבד שהוא סמוך לה סותמתה — כשרה, הרי אילו אינקיב כבד להדה [אילו לאחר זמן ניקב הכבד כנגדה], מול הנקב שבמרה, מאי [מה היה הדין]? הריהי נעשית בכך טרפה, אם כן ליתני [שישנה] במשנתנו גם נקובת הכבד!

אלא יש לומר, כי ניקבה דלאו מיניה מיטרפא [שכאשר ניקב אבר שלא ממנו היא נעשית טריפה] — המשנה לא קתני [שונה] את הדבר כטריפה בפני עצמה, הכי נמי [כך גם כן] בענייננו, כיון דלאו מיניה מיטרפא [שלא ממנו מן הדופן היא נטרפת] אלא מחמת הריאה — לא קתני [אינו שונה].

ג בעא מיניה [שאל אותו] רבה בר בר חנה משמואל: אם העלתה הריאה צמחין (אבעבועות מלאות מוגלה), מהו? אמר ליה [לו]: כשרה היא. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה: אף אני אומר כן, אלא שהתלמידים מזדנזין (מפקפקים ותוהים) בדבר זה. שאמר רב מתנא: מליא מוגלא [אם האבעבועה מלאה מוגלה] — הרי היא טרפה, אם היא מלאה במים זכים — כשרה. אמר ליה [לו] שמואל: ההלכה ההיא שאמר רב מתנא בכוליא אתמר [בבועה שבכליה נאמרה] ולא לגבי בועה בריאה.

מסופר, רבי יצחק בר יוסף הוה קאזיל בתריה [היה הולך אחרי] ר' ירמיה בשוקא דטבחי [בשוק הקצבים], חזנהו להנך דקיימין צמחי צמחי [ראה את הריאות תלויות שם שהיו מלאות צמחים צמחים], רצה לברר מה דעתו בענין כשרותן, אמר ליה [לו]: לא בעי מר אומצא [וכי אין אדוני רוצה חתיכת בשר]? ואם כן אפשר יהיה לקחת מאחת הבהמות הללו. אמר ליה [לו] ר' ירמיה: לית לי פריטי [אין לי מעות]. אמר ליה [לו]: אקפן אנא [אני אקנה עבורך בהקפה]. כיון שראה ר' ירמיה שלא היתה לו דרך להשתמט, אמר ליה [לו] לרב יצחק בר יפת: מה אעביד [אעשה] לך! דכי אתו לקמיה [שכאשר היו באים לפני] ר' יוחנן עם ריאה שיש בה צמחים, משדר להו לקמיה [היה שולח אותם, את השואלים, לפני] ר' יהודה בר' שמעון, דמורי בה משמיה [שהיה מורה בה משמו] של ר' אלעזר בר' שמעון להיתירא [להיתר], וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו, ר' יוחנן, לא היה סבור כן], ולכן לא התיר בעצמו, ולשיטת ר' יוחנן אני חושש ומחמיר.

אמר רבא: כי הוה מסגינן בתריה [כאשר היינו הולכים אחרי] רב נחמן בשוקא [בשוק]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If its womb was removed, the animal is kosher. If its liver became infested by worms, with regard to this there was an incident, and the residents of Asia Minor went up on three occasions to the great Sanhedrin in Yavne to inquire with regard to the halakha. On the first two occasions they did not receive an answer; on the third occasion, after the Sanhedrin had deliberated, they permitted the animal to them.

§ Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: With regard to a lung that is adjacent, i.e., attached, to the ribs in the chest wall, one need not be concerned about the possibility that it became attached as a result of a perforation in the lung as opposed to some injury to the chest wall. But if cysts full of pus sprouted on the lung itself in the area of its attachment to the chest wall, one must be concerned about the possibility that it was perforated, and that this gave rise to the cysts. Mar Yehuda says in the name of Avimi: In both this case and that case, whether or not there are cysts on the lung, one must be concerned about the possibility that the lung was perforated.

The Gemara asks: How do we perform an examination to determine whether the injury is in the chest wall or the lung? Rava said: Ravin bar Sheva explained the procedure to me: We bring a knife whose edge is sharp and thin, and we separate the lung from the chest wall. If there is a defect, a wound or disease, in the chest wall, we attribute the attachment to the defect in the chest wall. And if not, we presume that the attachment is due to a defect in the lung, and the animal is a tereifa. And this is the halakha even though the lung does not expel air when inflated, since it is assumed that a scab covered the perforation, and a scab does not prevent the animal from being rendered a tereifa.

The Gemara relates that Rav Neḥemya, son of Rav Yosef, examined such a lung by inflating it in tepid water to see if bubbles would appear. Mar Zutra, son of Rav Huna, son of Rav Pappi, said to Ravina: Concerning this episode of Rav Neḥemya, son of Rav Yosef, you teach it as being about this case of a lung attached to the chest wall. But we teach it as being about the case of Rava, as Rava says: These two lobes of the lung that adhere to one another have no means of inspection to deem them kosher. Still, Rav Neḥemya, son of Rav Yosef, examined such a lung by inflating it in tepid water. If no bubbles appeared he would deem the lung kosher.

Rav Ashi objects to this: What is this? How can an animal with a lung whose lobes adhered to one another be permitted by means of such an inspection? Granted, here, in the case of a lung attached to the chest wall, we attribute the attachment to an injury in the chest wall rather than the lung, and the animal is kosher. But there, in the case of an adhesion between two lobes, what can be said? If this lobe was perforated the animal is a tereifa, and if that lobe was perforated the animal is a tereifa. Even if a scab covers the perforation and prevents bubbles from appearing, the animal is still a tereifa.

Rav Naḥman stated that if there are cysts on the lung in the area of its attachment to the chest wall, one must be concerned about the possibility that the lung was perforated. Evidently, if the lung was perforated, the animal is a tereifa. The Gemara asks: And did Rav Naḥman really say this? But doesn’t Rav Yosef bar Minyumi say that Rav Naḥman says: If the lung was perforated but the chest wall seals the perforation, the animal is kosher? The Gemara responds: This is not difficult. There, Rav Naḥman is referring to a lung attached to the chest wall in the place that it grows [revita] naturally. In that case, if the chest wall seals the perforation it will remain sealed, and the animal can live. But here, Rav Naḥman is referring to a lung attached to the chest wall not in the place that it grows.

The Gemara clarifies: And where is the place that it grows? It is the area of the sectioning of the lobes, i.e., the front of the lung where the lobes are adjacent to the chest wall on all sides.

§ Since the Gemara cited the statement of Rav Naḥman, the Gemara turns to the matter itself: Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: If the lung was perforated but the chest wall sealed the perforation, the animal is kosher. With regard to this statement, Ravina said: And this is the halakha only when the lung is tangled in the flesh of the chest wall, between the ribs. Rav Yosef said to Ravina: And if it is not tangled, what is the halakha? The animal is a tereifa. Evidently, we say that the lung is perforated. But if so, when it is tangled as well, it should be deemed a tereifa.

As isn’t it taught in a baraita: If a man’s penis was perforated, he is unfit to marry a Jewish woman of fit lineage, because his semen is discharged gently and he cannot procreate, in accordance with the verse: “He that is crushed or maimed in his private parts shall not enter into the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:2). But if the perforation was later sealed with flesh, he is fit, because now he can procreate. And this is an instance of someone who is unfit who returns to his previous state of fitness. Rav Yosef continues: When the baraita states: And this is, what does it serve to exclude? Does it not serve to exclude a case like this, where the lung was perforated and then sealed by the chest wall, in which case the animal would not become kosher again?

The Gemara responds: No, the phrase serves to exclude a membrane that appeared due to a wound in the lung, which is not considered a membrane that can seal a perforation, because it is temporary. By contrast, the flesh of the chest wall is considered a permanent seal on the lungs and renders the animal kosher.

Rav Ukva bar Ḥama objects to the ruling of Rav Naḥman that if a lung was perforated but the chest wall sealed the perforation, the animal is kosher: If flesh in the chest wall was perforated against the perforation in the lung, what would the halakha be? The animal would be a tereifa, since air can now escape from the lung. Evidently, the question of whether the animal is permitted is dependent on the state of the chest wall. If so, let the mishna teach, in addition to the given list of tereifot: An animal whose chest wall was perforated.

The Gemara responds: And according to your reasoning, one can also ask: The mishna states that if the gallbladder was perforated, the animal is a tereifa. That which Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yoḥanan says with regard to this, that if the gallbladder was perforated but the liver sealed the perforation the animal is kosher, is difficult. If the liver were perforated against the perforation in the gallbladder, what would the halakha be? The animal would be a tereifa. If so, let the mishna also teach: An animal whose liver was perforated.

Rather, one must say that the mishna does not teach cases where the perforated organ is not the one by which the animal is rendered a tereifa. Here, too, in the case of a lung sealed by the chest wall, since the perforated organ, i.e., the chest wall, is not the one by which the animal is rendered a tereifa, the mishna does not teach it.

§ Rabba bar bar Ḥana asked Shmuel: If the lung grew cysts full of pus, what is the halakha? Shmuel said to him: The animal is kosher. Rabba bar bar Ḥana said to him in reply: I also say so, that the animal is kosher, except that the students doubt the matter, as Rav Mattana says: If the cyst was full of pus, the animal is a tereifa; if it was full of clear fluid, it is kosher. Shmuel said to him: That halakha of Rav Mattana was stated with regard to a cyst on the kidney, not on the lung.

The Gemara relates that Rabbi Yitzḥak bar Yosef was walking after Rabbi Yirmeya in the butchers’ market. He saw these lungs that were full of cysts, and he wished to determine the halakha with regard to them. He said to Rabbi Yirmeya: Doesn’t the Master desire a piece of meat? If so, meat from those animals is for sale. Rabbi Yirmeya, not wanting to issue a ruling with regard to the meat, said to him: I have no money. Rabbi Yitzḥak bar Yosef said to him: I will buy them for you on credit. Rabbi Yirmeya realized that he could not avoid issuing a ruling, so he said to him: What can I do for you? As when people came before Rabbi Yoḥanan with such lungs, he would send them before Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon, who would instruct them in such cases in the name of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, to permit the meat for consumption. But Rabbi Yoḥanan himself does not hold accordingly, and does not permit the meat. I practice stringency in accordance with his opinion.

Rava said: When we would walk after Rav Naḥman in the market

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ריאה הסמוכה לדופן כלומר דסרוכה לדופן. העלתה צמחין חוששין לה שמא ניקב. דחליש פומיה כלומר סכינא חריפא:

כאן במקום רביתא כלומר שעומדת בדוחק זהו מקום חיתוכה דאוני דאמרינן מרוב דוחק נסרכה לדופן אבל [שלא] במקום רביתא מייתינן סכינא דחליש פומיה [באוני גופיה]. ורב נחמן בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי כלומר אע"ג דאיכא ריעותא בדופן בדיק לה בפשורי אי לא שלט ביה זיקא כשרה ואי לא טרפה. אבל הכא אי האי אינקיב טרפה אי האי אינקיב טרפה כלומר אי האי אונא אינקיב טרפה אי האי אונא אינקיב טרפה:

ניקב פסול מפני [שהוא] שותת כלומר ואינו יורה כחץ ולענין כרות שפכה מיירי. נסתם כשר מפני שהוא מוליד^א)נראה דצ"ל מאי לאו למעוטי כה"ג. כלומר דאי נקיב אפי' סביך בבישרא טרפה. כלומר דאינקיב אפי' סביך בבשרא טרפה. אלא כל ניקבה דלא מיניה מיטרפא כלומר בשביל נקב הכבד ובשביל נקב הדופן לא איטרפא אלא ניקב הכבד כנגד המרה שניקבה טרפה בטעם שאין למרה דמגין לה נקב הדופן נמי לא מיטרפא בשביל דופן אלא מטעם שאין לריאה שניקבה להדיא לסתום הנקב. אקפך אנא כלו' אני אהיה לך ערב בשוקא:

ריאה הסמוכה לדופן. יש לה מחמירין ומפרשים דווקא שסמוכה כולה אבל סרוכה לא. ואין דקדוק הלשון כן שיש במשמעותו סמוכה סרכא כדאמרי' בתרתי אוני דסמיכי אהדדי אלא בין בדבק בין בסרכא וכן הדין נותן וטעמי' דרב נחמן משום דקסבר אעפ"י שאין סרכא בלא מכה ושם נקב יש בה תולין המכה בדופן ואין אוסרין בסרכא אלא כשהנקב פוסל בב' מקומות שלה. העלה צמחין כיון שרגלים לדבר אמרינן שמא מחמת הריאה נסרכה ואבימי אמר לעולם חוששין לספק איסור' דספק איסורא הוא וטעמי' דר"ן נוטה לדעול' בשישב לה קוץ בוושט. ולאין חוששי' לספק דרוסה א"נ קסבר שהדופן שהוא קשה אינו נסרך ברגילות לריא' אלא מחמת מכה שלו א"נ סרכא לר"ן ספקא בנקב משוי לה וכשאין ב' מקומות פוסלין בה הו"ל ספק ספקא.
וקי"ל כאבימי דאמר אחת זו ואחת זו חוששין לה ומאי חוששין כדרבא דאיכא מכה בדופן אף על פי שהריאה נמי העלתה צמחין תולין בדופן מפני שהריאה עלולה להעלות צמחין מחמת הבל של מכת הדופן ובתוספת מחמירין ומפרשים לרבא בדלא העלתה צמחין אבל העלתה צמחין אין מכת הדופן מתרת ואי ליכא מכה בדופן טרפה ולא מתכשרא לעולם בנפיחה ואיכא נוסחאי דגרסי להו ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה היא ואע"ג דלא מפקא זיקא טרפה, וכן גי' רבינו הגדול ז"ל.
ורב נחמיה בריה דרב יוסף דבדיק לה בפשורי יש לפ' דפליג עליה דרבא דאי נמי ליכא מכה בדופן אי לא מבצבצא כשרה וכן היא השיטה דהיכא דרבא טריף רב נחמיה בדיק כליש' דמתני מר זוטר' ואין הלכה כרב נחמן דקי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר.
ויש לפרש שהיא בדיק' אחרת שאם לא בדק בסכינ' דחריף פומיה והוציאה ולא נודע אם יש מכה בדופן אם אין מכה בדופן בודקין את הריאה בפשורי ואי לא מבצבצ' תלינן לקול' ואמרינן מכה היא בדופן ולא מחמת ריאה והיינו דאמרינן דהא איכ' מכה בדופן תלינן כלומר וכיון דכי חזינן מכה בדופן תלינן כי לא חזינן מכה בדופן ולא מבצבצ' תלינן ואעפ"כ סמכו רבותינו על דברי רבא שהוא מחמיר ואין לה תקנה אלא היכ' דאיכ' מכה בדופן.
ורש"י ז"ל מחמיר ומפרש דר"ן בדאיכא מכה בדופן הוא דבדיק לה בפשורי ולא גריס בשלמ' התם בעי בדיקה דהא איכא מכה בדופן תלינן.
ואין צורך למחוק גירס' זו, וה"פ: בשלמ' התם בעי בדיקה וסגי ליה בהכי דהא איכא מכה בדופן ותלינן בדופן כיון דלא מפק' זיקא אבל הכא כיון שסרוכה אסורה דאי האי אינקיב טרפה ואי האי אינקיב טרפה וה"ג בכולהו נוסחאי דהא איכא מכה בדופן תלינן ומגיהי ספרים הוא שהגיהו דהא אי איכ' מכה בדופן.
וכלשון הזה כתב רבי' האי גאון ז"ל בתשו' אבל תרתי אומי חדא דימינ' וחדא דשמאל' בדתלינן מן צולי כפלי אי חזי מכה בצולי בדקינן לה לריאה אי לא מבצבצה כשרה אמרינן לאו ריאה היא דסרך אלא תרב' הוא דסרך אבל נראה שאין כן דעת רבינו יצחק ז"ל שלא כתב לדרב נחמיה כלל.
ושמא דעת הגאונים ז"ל לומר דכי אמר רבא אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן לאחר נפיחה קאמר ורב נחמיה פליג ואמר דאפי' אי ליכא מכה בדופן בנפיחה סגיא וקי"ל כרבא ומיהו לעולם לא משתריא אלא בנפיחה דהא חוששין קאמרינן וכ"כ הראב"ד ז"ל ואלו החומרות שאין במשמ' לפרש סתם סוגיות בבדיקה.
ורבי' יעקב ז"ל מיקל ומפרש דרב נחמיה אליכא מכה בדופן כלשון ראשון שכתבנו ופוסק הלכה כרב נחמיה ושאר סרכותיה הנידונין מזו כולן מתירין אותו בנפיחה וכבר בטלו דבריו מפני דברי הגאונים ז"ל ועוד שהוא ידוע דבשל תורה הלך אחר המחמיר ורבא נמי גברא רבה הוה ומרבנן סמיכי הוא בכולה תלמודא טפי מרב נחמיה ברבי יוסף.
והוי יודע דכי תלינן מכה בדופן ה"מ דנפקא סרכא ממקום מכה אבל במקום אחר לא ואפי' סרוכה במקום מכה אי סרוכ' נמי [שלא] (אלא) במקום מכה אסורה ואין זה אלא לפנים וכ"כ רבי' האיי גאון ז"ל.
מדקאמרינן והוא דסביך בבשרא ולא אמרינן והוא דסביך בדופן כדקאמרינן ודופן סותמתה ש"מ שיפה פירש"י ז"ל דדוקא סביך בבשר שבין הצלעות אבל בעצמות עצמן אין זו סרכא קיימת וסביך בבשרא ובגרמא יש מתירין ויש אוסרין והמחמיר תבוא עליו ברכה ופי' סביך בסרכא ושלא תאמר מאי דופן סותמה שהיא סמוכה לה אבל אינו צריך שתהא נסרכת כלל קמ"ל שאם אינה סרוכה אין סמיכתה סתימה.
והיכא דסריכה אונה לדופן מגבה כלפי פנים כלומר לצד חלל הגוף לדופן מסתברא דטרפה דלאו היינו חתוכה דאוני ולאו היינו רביתא וכדברי הרב הנשיא ז"ל אפי' מבין חיתוך ולדופן לא הכשיר' אלא מגבן כלפי דופן.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. יש מי שפירש דוקא סמוכה כולה אבל סרוכה לא. ולא מיחוור אלא בין דבוקה בין סרוכה קאמר, דסמוכה אפילו סרוכה במשמע, כדאמרינן הני תרתי אוני דסמיכן להדדי דודאי בין סרוכין בין סמוכין. וטעמא דרב נחמן יש מי שפירש משום דאית ליה כסברתיה דעולא דאמר לעיל (חולין מג, ב) דישב לה קוץ בושט אין חוששין לה שמא הבריא ואין חוששין לספק דרוסה, והכא נמי תלינן בדופן ולא בריאה אלא אם כן העלתה צמחין, דאז כיון דאיכא ריעותא בריאה חיישינן, וכדאמר עולא (וכדאמרינן לעיל) נמי גבי שוחט בסכין ונמצאת פגומה התם איתרעי ליה סכין. ואם כן לית ליה לרב נחמן סירכא אוסרת אלא בששני ראשיה למקום שהנקב פוסל בו. אי נמי קסבר רב נחמן דיש מקצת סירכות בלא נקב והיכא דלא העלתה צמחין איכא תרתי ספיקי ספק מחמת נקב ספק שלא מחמת נקב, ואם תמצא לומר מ+מת נקב שמא מחמת דופן הוא דאינקיב, ובהעלתה צמחין חוששין לה שרגלים לדבר דמחמת ריאה הוא, ומיהו אי איכא מכה בדופן תולין בדופן להקל וכשירה.

ומר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה. ופירש רבא משמיה דרבין בר שבא מייתינן סכינא דחליש פמיה ומפרקינן לה ואי איכא מכה בדופון תלינן בדופן וכשירה, ומדקאמר מר יהודה משמיה דאבימי אחד זה ואחד זה חוששין לה ועלה קא בעיא היכי עבדינן, ואמר רבא רבין בר רב שבא אסברא לי, משמע ודאי דהא דרבא בין בזו ובין בזו קאמר, כלומר בין העלתה צמחים בין שלא העלתה צמחין בדקינן לה הכי דאי איכא מכה בדופון תלינן בדופן וכשרה, אף על גב דריאה נמי העלתה צמחים. וק"ל אם כן בשלמא רב נחמן משוה הוא מדותיו דכי היכי דאיכא מכה בדופן (וליכא) [ואיכא] נמי צמחין בריאה תלינן בדופן לקולא, הכי נמי כי ליכא מכה בדופן וליכא צמחין תלי בדופן להקל וכשרה, אלא לאבימי כיון שתולין בדופן בדאיכא מכה בדופן ואף על גב דאיכא צמחין בריאה דאלמא תולין בדופן להקל כשאין רגלים לכאן ולכאן. מפני מה אין תולין גם כן בדופן להקל. ואולי נאמר דשאני מכה מצמחים דמכה עבידא לקלוט מה שסמוך לה כשמעלה ארוכה, והלכך כשיש מכה בדופן קרוב הדבר מאד דמחמת מכה נסמכה, ורובן של מחים אינן נקבין, דהא ריאה שהעלתה צמחין ולא נסמכה לדופן לא חיישינן לה כלל, והלכך כי איכא מכה בדופן ולא העלתה ריאה צמחין כיון דאיכא למימר דמחמת דופן הוא או מחמת ריאה והדבר שקול מחמת זו או מחמת זו חוששין לה, ועוד שהריאה יותר קלה אצל נקיבה יותר מן הדופן ותולין בה כנ"ל. ורבותינו בעלי התוס' (ש)החמירו בדבר, ופירשו דברי רבא דוקא בשלא העלתה צמחין (לית) [אית] לה בדיקותא, ולא נראו דבריהם כדאמרן, דרבא ודאי אכוליה מילתיה דאבימי קאי ופרושי מפרש לה. ולאו מיפלג פליגי אי איכא מכה בדופן תלינן בדופן וכשרה ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא, נראה מדברי רש"י ז"ל דהכי גרסינן ולא גרסינן אף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, והכי מפרשינן לה אי איכא מכה בדופן בין העלתה צמחין בין לא העלתה צמחין תלינן בדופן וכשירה ואפילו בדיקה אינה צריכה, דהא כשרה לגמרי משמע, ואפילו בלא בדיקה, ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא, כלומר חוששין שמא מחמת הריאה הוא ובודקים אותן, ומיהו בבדיקה סגי לה, דכיון דאינו חששא בעלמא, ושמא מן הדופן בא בבדיקה סגי כמו שכתבתי למעלה, והיינו דמייתינן סכינא חריפא דחליש פומא, דאי לאו הכי סכינא חריפא למה לי, דאי איכא מכה בדופן תליא בדופן ואפילו בלא בדיקה מכשרינן לה, ואי ליכא מכה בדופן תלינן בריאה ואף על גב דלא מפקא זיקא טריפה אם כן נפל סכינא חריפא בבירא, אלא ודאי נראין הדברים כמו שכתבנו.

ואמרינן רב נחמיה בדיק לה בפשורי. כלומר מחמיר בה ואפילו בדאיכא מכה בדופן לא מכשרינן לה אלא בבדיקה, כך פירש רש"י ז"ל בהדיא דרב נחמיה מחמיר היה לבדוק אפילו בדאיכא מכה בדופן, אלא קשיא לי קצת לדברי רש"י ז"ל הא דאמרינן בסמוך אמר ליה מר זוטרא בר רב פפי לרבינא הא דרב נחמיה בריה דרב יוסף אתון אהא מתניתו לה, אנן אהא מתנינן לה דאמר רבה וכו', ואם כדברי רבינו ז"ל הוה ליה למימר אתון אהא מתניתו להו ולחומרא אנן אהא מתנינן לה ולקולא. נמצא פסק הלכה לפי פירוש רש"י ז"ל דריאה הסמוכה לדופן בין איכא מכה בדופן ולא העלתה צמחים בין ליכא מכה בדופן והעלתה צמחים צריכה בדיקה כרב נחמיה דבדיק לה בפושרי, ובשל תורה הלכך אחר המחמיר, ובבדיקה מיהא כשרה. אבל בהלכות רבינו אלפסי ז"ל גריס וכי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה ואף על גב דלא מפקא זיקא טריפה, ולא אייתי דברי רב נחמיה כלל, נראה דהכי מפרש לה לשמעתין איכא מכה בדופן בין איכא צמחים בין ליכא צמחים כשרה ובבדיקה, אבל בלא בדיקה לא, כיון דסמוכה היא חיישינן לה ובדקינן לה אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה, ולהכי איצטרכינן לסכינא חריפא דחליש פומיה. ואי ליכא מכה בדופן מחמת ריאה הוא דאין סירכא בלא נקב וריאה אינקיבה. הלכך אף על גב דלא מפקא זיקא קרום הוא שעלה עליה מחמת מכה וטריפה, אי נמי סבירא ליה דיש סירכא בלא נקב כיון דליכא מכה בדופן ועשויה להתפרק מצד הריאה תתפרק לפי שהיא קלה להתפרק ויקרע הקרום ופסלי' לה מעתה כמו שכתבתי למעלה. ורב נחמיה אזיל בה להקל ובדיק לה בפושרי אף על גב דליכא מכה בדופן, דסבירא ליה דיש סירכא בלא נקב, ואף על פי שאתה אומר שמא תתפרק מכל מקום כיון שעדיין לא נתפרקה סבירא ליה דכשירה. ואי נמי סבירא ליה דאין סירכא בלא נקב, ואפילו הכי כיון דאיכא למיתלי בנקב הדופן תלינן, ולית הלכתא כותיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר, ולפיכך לא כתבה רבינו הגדול בהלכותיו להא דרב נחמיה. ומיהו קצת קשה כשירה דאמר רבא דודאי כשרה לגמרי משמע ואפילו בלא בדיקה, ולולי שהיא כשירה לגמרי שתולין בדופן לא הוה ליה למימר כשירה אלא אי איכא מכה בדופן תבדק אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה. והר"ז הלוי ז"ל כך פירש דכשירה לגמרי קאמר כדברי רש"י ז"ל, אלא שהוא מוסיף בה דברים דרב נחמיה לא פליג אדרבא כלל ושניהם להכשר אחד נתכונו, אלא דרבא קאמר בשאין מכה בדופן טריפה כלומר ספק טריפה עד שתבדק וכדאמרינן (מד, ב) רבא שרא טריפתא וזבן מינה והרבה כזה יש אלא שלא פירש תקנתא. ורב נחמיה פירש תקנתא ואמר דלא טריפה ממש היא אלא בדקינן לה בפושרי, ובאו דברי שניהם סתם לא פירשו כמאן סבירא להו כרב נחמן או כאבימי, אלא כל מקום שאמרו חוששין לה מה תהא עליה לרב נחמן בהעלתה צמחים ולאבימי בין בהעלתה צמחין בין בשלא העלתה צמחין. ולענין פסק הלכה כך כתב, דכל היכא דסריכא למקום שאין הנקב פוסל בו כעין דופן, דאמרינן הכא כשירה בבדיקה ולא אמרו לית להו בדיקותא בשלא כסדרן אלא מטעמא דאיתמר בגמרא דאי אינקיב האי טריפה ואי אינקיב האי טריפה, והוא הדין בכל ששני ראשי הסירכא נאחזין במקום שהנקב פוסל בו, והלכך בדאיכא מכה בדופן בין העלתה צמחים בין לא העלתה צמחים כשירה בלא בדיקה דתלינן לה בדופן, ואי ליכא מכה בדופן בין העלתה צמחין בין לא העלתה צמחין צריכה בדיקה, ובבדיקה מיהא כשירה, דרבא ורב נחמיה לא פליגי כלל. ומיהו בשלא העלתה צמחין דפליגי עליה ר"נ ואבימי, הלכתא כאבימי דבשל תורה הלך אחר המחמיר. וכן כתב משם ר"ת ז"ל ששלח בתשובה בסוף ימיו לחכמי מרסילי"ה שהלכה כרב נחמיה בריה דרב יוסף, וכן עושין מעשה בכל סירכא דריאה חוץ מתרתי אוני דסמיכן להדדי שלא כסדרן כדמפרש בגמ', ודבר ברור הוא ואין לחוש אלו דברי ר"ת ז"ל. והרמב"ם ז"ל כן כתב (שם פ"ז ה"ה) דבאיכא מכה בדופן אף על פי שנמצאת הריאה נקובה תולין סירכתה בדופן ונקיבתה בלאחר שחיטה בפרץ אותה מן הדופן, ואי ליכא מכה בדופן נופחין אותה אם אינה עולה בנפיחה אסורה, ואם עולה בנפיחה כשירה דתולין בדופן להקל, ואף על פי כן נהגו הדורות כדברי הגאונים ז"ל בדליכא מכה בדופן דלית להו בדיקותא, ואי איכא מכה בדופן דלא מכשרינן לה אלא בבדיקה, ובשם רבינו האי גאון ז"ל דכי תלינן במכת דופן הני מילי כדנפקא סירכא ממקום מכה, אבל במקום אחר לא ואפילו סרוכה במקום מכה אי סרוכה נמי שלא במקום מכה אסורה. וכן כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל. ובשם הראב"ד ז"ל דכי היכי דתלינן במכת דופן הכי תלינן במכה שאר מקומות. כיון דרגלים לדבר דבמקום שהסירכה דבוקה שם יש מכה הרגילה להוציא ליחה ולשלח הסירכות סביבותיה (והרמב"ם) [והרמב"ן] ז"ל לא (הורה) [הודה] בכך דלא אמרו אלא בדופן לפי שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת ליחה שבריאה, והלכך תולין בהפך שהריאה נסרכה מחמת ליחות הדופן שהיא קלה ורכה להסתרך לה, אבל בשאר המקומות שהן נוחין להסתרך לריאה כמו שהריאה נוחה להסתרך להן חוששין שמא מחמת ריאה היא וטריפה, ולדברי רבינו ז"ל כי תלינן בריאה בדליכא מכה בדופן אף על פי שהדופן קשה הוא להסתרך מחמת הריאה משום דפעמים שהדופן גם כן נסרך לריאה מחמת מכת הריאה ותולין בדבר להחמיר לא להקל, וצריך עיון.

הא דאמרינן: ריאה שנקבה ודופן סותמתה כשרה ואמר רבינא והוא דסביך בבישרא. פירש רש"י ז"ל דוקא בדסביך בבשרא שהוא רך ומתדבק היטב וסתימתו עולה יפה, אבל סביך בגרמא אין דבוקו חזק ומתפרק הוא ואין סתימתו יפה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם ה"ד). וסביך בבשרא ובגרמא יש מי שהתיר ויש מי שאוסר. והרמב"ם ז"ל כך כתב (פי"א ה"י) אבא מרי מן האוסרין ואני מן המתירים. ופי' סביך שנסרך, והא דר"נ, הא אוקמוה לעיל דווקא במקום רביעתא ומקום רביעתא היכא מקום חיתוכא דאוני. וכתב הרב אלברצלונ"י ז"ל דוקא מגבן כלפי דופן שהוא סמוך ממש לדופן, אבל מחתוך לחתוך טריפה ואין צריך לומר היכא דסריכא מבפנים ולדופן. כלומר מצד חלל הגוף ולדופן שהיא טריפה, ובתוס' (ו)בשם רבינו גרשום ז"ל דאפילו סביך בבשרא בדקינן לה בנפיחה עם הצלעות או גוררין בשר עם הסירכא ומנפחין אותה אם עולה בנפיחה כשרה דכיון שהסירכא קיימת וסתמה כל הנקב לא יתפרק עוד כאן דבמקום רביעתא קיימת והסרכא סרוכה גם כן לדופן ומדבקת הריאה לדופן וסותמה.

הא לא סביך בבשרא מאי טריפה דאמרינן נקובה היא אי הכי סביך בבשרא נמי טריפה מי לא תניא וכו'. פירוש מדבעינן סביך בבשרא הא שחטה קודם לכן טריפה, אלמא נפסלה מתחילתה מחמת נקב, והילכך כשלא נסתם טריפה, אי הכי דחשבינן לה להאי נקובה כלל [כל ל]אחר שנטרפה היאך היא חוזרת להכשרה הראשון, והתניא (יבמות עו, א) גבי כרות שפכה זהו הפסול החוזר להכשירו וזהו לאו למעוטי כל (הבשר) [הכשר] הבא לו ואפילו מחמת סתימת דופן וסירכא כי האי גוונא, אבל לדידי דאמינא דרב נחמן אפילו בדלא סביך קאמר, ניחא דהאי לא חשבינן לה כנקובה מעולם דהא במקום רביתא אינקיבת ואין נקב פוסל שם כלל דדופן סותמו, והילכך לא שייך למעוטי מההיא דתניא זהו שחוזר להכשירו, דגם זה אינו חוזר להכשירו דכשר ועומד הוא מתחילתו ועד סופו.

מתקיף לה רב עוקבא בר חמא אילו אינקיב דופן להאי ריאה מאי טריפה וליתני נמי נקובת הדופן. נראה דרב עוקבא בעיקר מילתיה דרב נחמן קא מתמה בין למאן דאמר בדסביך בבישרא בין למאן דאמר אפילו בדלא סביך, והכי קאמר אי איתיה לרב נחמן כלל הוה ליה לתנא דמתניתין דאלו טריפות למימר נקובת הדופן בכלל טרפיות דמתניתין, דהא אילו אינקיבא ריאה להדי דופן בין סביך בבשרא וכל שכן אי לא סביך בבשרא טריפה דהא ניקבה וליכא דמגין עלה, ואהדר ליה ולטעמיך הא דאמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה אלו אינקיב כבד להדה (ריאה) [מרה] מאי טריפה ליתני נמי נקובת הכבד, ודבר זה היה פשוט בידם דכשרה היא, ומשום הכי פריך לה מינה כנ"ל, אף על פי שלא נראה כן מפירושי רש"י ז"ל.

הא דאמרינן: העלתה צמחין כשרה. כתב רבינו אלפסי ז"ל במלאה מוגלא או מים זכים, אבל סרוחים טריפה, וכדאמרינן לקמן. והר"ז הלוי ז"ל כתב דההיא בכוליא איתמר, והרמב"ם ז"ל כך כתב (שם פ"ז ה"י) כדברי רבינו אלפסי ז"ל, ולפיכך כל ריאה שהעלתה צמחים צריכה בדיקה אם מימיה סרוחין אם לא. ועוד כתב הרמב"ם ז"ל (שם) וכשהוא מוציא הליחה ובודק אותה צריך לבדוק הסימפון שתחתיה אם נמצא נקוב טריפה. ותמיהא לי דאם כן שצריכין לבדוק אם יש בה סמפון נקוב אם לא, הוה ליה לפרושי בגמרא בהדיא. כדפירש רבא לעיל (מז, ב) והא דקיימא סימפונהא, ועד כל הני עובדי דאיכא בשמעתין דרב יצחק בר' יוסף דהוה אזיל בתריה דרב ירמיה בשוקא דטבחי וחזינהו להנך דקיימי צמחי צמחי, וכן הא דרבא דהוי אזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדי חזינו דהוו קיימי טינרי טינרי ולא אמר ליה ולא מידי, לכאורה מדקאמר הוו קיימי כנדי כנדי בשעומדין מלאין ולא יצאה ליחתן מהן עדיין קמיירי, ואפילו הכי לא הוה אמר להו ולא מידי, אלמא אין צריכין בדיקה כלל, ואף על גב דגבי ריאה שנשפכה כקיתון חיישינן וצריכה בדיקה שמא נטלו הסמפונות, התם היא לפי שנמס כל בשרה מבפנים והגיעה קלקול גדול ולפיכך מתוך שלקותה והפסדה רב חוששין לקלקול הסמפונות, אבל אבעבועות שגדילות בין עור לבשר אין חוששין בכך לנקובת הסמפונות כלל. וצ"ע.

בהמה שניטלה האם שלה והיא השלפוחית והולד מונח בה כשרה ואף בעוף כן ויש מחמירין בשל עוף כמו שיתבאר:

כבד שהתליע אפי' במקום חיותה ואפי' במקום מרה כשרה וכל שכן בשאר מקומות:

כבר ביארנו למעלה שקרום שעלה בריאה מחמת מכה אינו קרום וכן ביארנו הענין בושט אבל שאר המקומות הנפסלין בנקב שעלה בהם קרום כגון הדקין והקיבה והמרה וכיוצא בהם גדולי המפרשים הסכימו להיתר לא נאמר כן בריאה אלא מתוך שהיא שואבת כל מיני משקין עשוי להתפרק וכן הדין בושט מתוך שהמאכל עובר בו תמיד וגדולי הרבנים חולקים בזו בפירושיהם:

ריאה שהיו בה צמחים ובועות אפי' הרבה ומלאות מוגלא ואפי' גדולות ככד והם שאמרו עליהם כנדי כנדי כשרה הואיל ואין שתים מהם דבוקות זו בזו כמו שביארנו למעלה היו בועות אלו קשות כסלע והם שאמרו עליהם טינרי טינרי הואיל ומ"מ הרוח עובר דרך הסמפונות ואין הקושי עובר בפנימיות הסימפון כשרה:

גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שאם היתה בועא מלאה מים זכים או מוגלא כשרה אבל מים עכורים וסרוחים טרפה ומפני שהם גורסים למטה בסוגית ניטלו הכליות כשר בריאה ובכוליא מים זכים פסול בשניהם לקות והוא שכשמעמידין אותם נופלים תלחים תלחים כשר בריאה ופסול בכוליא מופלא פסול בריאה וכשר בכוליא נקב ומים זכים שכשרים בשניהם לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי לא ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טרפה והם מפרשים אבל עכירי טרפה וכן אבל אסרוח טרפה בין בריאה בין בכוליא ויש לתמוה היאך פוסלין בריאה בעכירות ובסרחון אחר שהכשרנו בה את המוגלא ואף המוגלא תחלתה עכירות וסרחון ושמא כל שנעשה מהם מוגלא הוא לסבת איזה חומר מיקרי והדר וברי אבל מים עכורים וסרוחים לקות שבעצמם הוא ולשטתם כתבו גדולי המחברים שכשהוא מוציא הליחה לבדקה צריך לבדוק הסימפון שתחתיה ואם נמצא נקוב טרפה ואף זה תמה שהרי אמרו בסוגיא זו שהיו לוקחים בלא בדיקה ולא אמרו להם דבר והיו עומדין כנדי כנדי ור"ל ודאי במוגלא שלהם ועוד שאבעבועות שבין עור ובשר מה יש לחוש להם לנקיבת הסימפונות ואם אמרו בהשפכה כקיתון מפני שכל הבשר נמס בתוכה יאמרו במה שבין עור ובשר אלא ודאי אף לשטתם אין מצריכין בה בדיקה ואף לעקר השטה יש לדון בה ולומר שזה שאמר ומים זכים לא אמרן אלא דצילי וכו' לא קאי אלא אכוליא ואין גורסין ומים זכים כאן וכאן לא אמרן אלא ומים זכים לא אמרן וכן עקר ואם כן כל שבריאה אפי' עכורים וסרוחים כשרה אלא שראוי לחוש לדברי גדולי הפוסקים והמחברים וכן שהסכימו עמהם רוב מפרשים:

סירכא הנאחזת במקום המכשיר בה כגון אונא לדופן והיה נקב בדופן לעומת הסירכא אלא שהיא מסתבכת בדפני הנקב טרפה וכן מרה שניקבה במקום שהכבד סותמה אם ניקב הכבד כנגד אותה סתימה טרפה שאין כאן סותם:

כבר ידעת על פצוע דכא וכרות שפכה שהם אסורים לבא בקהל כמו שיתבאר במקומו ניקב הגיד בעטרה עצמה או ממנה ולמטה כלפי הגוף אם כשרואה קרי יוצאה טפה ממנו דרך הנקב פסול ואם נסתם הנקב חזר להכשירו מפני שראוי הוא להוליד ודברים אלו אינם אלא במה שנעשה בידי אדם או כלב וכיוצא בזה אבל בידי שמים כגון שנולד כך או מחמת חולי כשר כמו שיתבאר במקומו:

דבר שרבו מתיריו ומקצת יחידים אוסרים ראוי לאיזה מן הנמשכים אחר האיסור שלא מחמת ראיה אלא כנמשך אחריו מחמת חסידות ויראה שלא להתיהר בכך לפני הנוהגים בו היתר מעשה היה באחד מן החכמים שהיה נוהג כדרך זה איסור בריאה שהעלתה בועות והיה עובר בשוק הטבחים עם חברו כדי לקנות בשר ולא מצא אלא מזו ושאלו חברו היאך לא היה לוקח ממנה והעלים לו כונתו והשיב שאין לו מעות מצויים עכשיו משם למדנו גם כן שהחכם הנוטה לאיסור בדבר שרבו מתיריו והוא נשאל על אותו דבר שרשאי לומר לנשאל שילך לו לפלוני חכם שהוא יודע בו שיתירנה ויש מי שאומר שאף הוא בעצמו יכול לומר לנשאל פלוני ופלוני התירוה והנשאל סומך על אותה תשובה להיתר אע"פ שהוא עצמו נוטה לאיסור:

תבד"ה מייתינן סכינא כו' אבל העלתה צמחים ואפי' אי איכא ריעותא בדופן כו' עכ"ל הכי מוכח דהא בדליכא ריעותא לא בדופן ולא בריאה אזלינן לחומרא כדקאמר ואי לא מחמת ריאה היא וטרפה דהיינו חששא דבלא העלתה צמחים נאבימי ה"נ באיכא ריעותא בתרוייהו אית לן למיזל לחומרא ולא סגי בבדיקה וק"ל:

בד"ה רב נחמיה כו' בפשורי אאיכא ריעותא בדופן כו' עכ"ל הכי מוכח כמ"ש התוס' לעיל דלא שייך בדיקה אלא להחמיר ודקאמר נמי מייתינן סכינא כו' היינו נמי לבדקה להחמיר באיכא ריעותא בדופן ורב נחמיה בא לפרש דהך בדיקה עביד לה בפשורי כמ"ש הרא"ש לשיטת רש"י ור"י אבל בליכא ריעותא טרפה ולא סגי בבדיקה כדקאמר ואי לא מחמת ריאה היא וטרפה דלא שייך בדיקה כמ"ש התוס' לעיל בגמרות חדשות הניהו ומחקו מלת וטרפה אבל בנוסחות הראשונים ישנו ועיין בבעל המאיר ובעל מלחמות ומיהו הא דכתב בגמרות ישנות שלפנינו ואע"ג דלא קא מפקא זיקא לא היה בנוסחות שלהם כנראה מדבריהם ע"ש:

בד"ה אמר רבינא כו' משמע לרב נחמן לא בעי לא סביך ולא סריך ואין נקב כו' עכ"ל אבל אי הוה רבינא בא לפרש דברי רב נחמן ודאי דאי לאו רבינא דברי רב נחמן הוו משמע מיהת דסריך ובא רבינא לפרש דהך סירכא צריכה סביך וא"כ בלא סריך הוה אוסר רב נחמן דנקב פוסל שם וה"ל לרב יוסף לאקשויי הכי לרב נחמן ודו"ק:

ד"ה אמר רבינא והוא דסביך וכו' ועוד מדפריך רב יוסף לרבינא ולא לרב נחמן. קצת יש לתמוה אפי' אי אמרינן דרבינא בא לפרש דברי ר"נ מה היה לו למפרך לרב נחמן הא בלא רבינא לא היה יכול למפרך לרב נחמן כלל דהיה יכול לתרץ דהא דקאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סיתמת' כשרה היינו אפילו לא סביך ולא סריך אלא בכל ענין כשרה דהשתא לא מקרי פסול החוזר להכשרו דלעולם הוא כשר ולא נפסל מעולם אבל לרבינא דמפרש דברי רב נחמן והיא דסביך פריך עליה שפיר ולעולם אימא לך דרבינא לפרושי דברי רב נחמן אתא ולא לאפלוגי עליה ויש לתרץ בדוחק דמדקאמר בגמרא א"ל רב יוסף לרבינא דלישנא יתירא הוא דל"ל לרבינא דהא כבר קאמר אמר ליה וממילא ידעינן דלרבינא קאמר אלא למידק אתא דלרבינא פריך ולא לר"נ:

בא"ד ומיהו לא ידעינן וכו'. ר"ל אפילו את"ל דרבינא פליג ארב נחמן הסברא הוא דלהוי הלכתא כרבינא דהוא בתראי:

גמרא סכינא דחליש פומי'. אולי יל"פ בזה קרא דויחלש יהושע כו' דר"ל שהכם בפי חרב חלושה וחדודה:

רש"י ד"ה צמחין. הואיל וחזינן בה כו' בדידה. כצ"ל:

רש"י ד"ה דאינו קרום. אבל סתימת דופן כו'. נ"ל דר"ל דעיקר סתימה דהכא הוא בדופן. והסביכה אינה אלא לגלויי דהיתה סמוכה לדופן עד אשר מפני כן נסבכה בו:

תד"ה אמר. ובתשו' רב שר שלום כו' ובין לא סביך וסריך כשרה. נ"ל דמלת לא קאי נמי על תיבת וסריך ור"ל דלא סביך ולא סריך וכדמוכח בדבריהם לקמן. וברא"ש נראה דיש ט"ס. וזה דלא כהמעי"ט אות צ:

בא"ד ועוד מדפריך ר"י לרבינא ולא לר"נ משמע כו'. ר"ל דמוכח עכ"פ דבלא רבינא ה"מ לפרושי הא דר"נ בדלא סביך ובדלא סריך. אלא משום דרבינא מסתבר ליה דבעינן סביך דוקא לכן פי' כן בדר"נ. ור"י אקשי לי' על פי' זה ועל סברתו. והמהרש"א ומהר"ם נדחקו מאד:

בא"ד ושמא אין זה רבינא סתמא כו'. והרא"ש מסיים אלא קדמון היה. והמעי"ט כתב בשם הרא"ש בפ' הנשרפין שהי' בנו של רב. ובמחכ"ת שגה בזה דהרא"ש לא כתב זה אלא על רב אחא בר פלוגתי' דרבינא שם וכדאיתא שם בגמרא להדיא רב אחא בר רב ע"ש:

גמ׳ בני עסיא ג׳ רגלים. נ"ב דכוותה פ"ד דפרה וע"ע (דף ע א׳):

שם והיכא מקום רביתא. נ"ב הא רביתא ודאי פירושו כמו רביעת׳ (כפר"ח דלעיל בתוס׳) דהיינו רביצת האונות בין הצלעות. לאפיקי אומא שאינה רובצת ושוכבת על הצלעות שהיא עומדת נפרדת ותלוי׳ בבטן ואין לה שכונה בצלעות ודופן ולא שייך כאן לשון גדולה ולא גידולה:

תוס׳ ד"ה אמר רבינא וכו׳ בדקינן לה בנפיחה כצ"ל:

העלתה צמחים חוששין לה. הרמב"ם פ"ז מה' שחיטה פסק ביש מכה בדופן אפי' העלתה צמחים כשרה בלא בדיקה. ובאין מכה אפי' העלתה צמחים בבדיקה מיהו סגי ובפי"א פסק ריאה שהעלתה צמחים או סרוכה לדופן צריכא בדיקה משמע צמחים בלא סרוכה וסרוכה בלא צמוחים וגם לא הזכיר שם מכה בדופן ונ"ל בסרוכה י"ל דס"ל בסמוכה אמרינן בשמעתין ביש מכה בדופן לא בעי בדיקה אבל סרוכה לעולם בעי בדיקה דרוב סירכות מחמת ריאה אתיא וסברא זו הוזכרה ברא"ש דשמעתין ולענין צמחים נ"ל ס"ל דוקא כי סמוכה לדופן איכא למתלי מחמת הדופן העלתה הריאה צמחים ולא בעי הריאה בדיקה. אבל כי לא סמוכה בדופן ועלתה צמחים מליא מוגלא אפי' איכא מכה בדופן כיון דלא סמיכי לה ליכא למתלי בדופן אלא הריאה מחמת עצמה העלתה צמחים וצריכה בדיקה ודאמרינן לקמן עלתה בה צמחים כשרה היינו בבדיקה. וסברא זו הוזכרה בר"ן בפי' הרי"ף בשמעתין ע"ש:

ולשיטה זו יש להקשות ק' תוס' לעיל מה יועיל בדיקה להקל דלמא עדיין לא נתפרקה הסתימה ומשו"ה אינו מבצבץ וסופו להתפרק. ע"כ נ"ל דהכא דמפרקי' הסמיכות בסכינא דחליש פומי' ומפשיטין הסמיכות מן הריאה עד שנשארה הריאה על עצמותה בלי דלדול ושוב נופחין הריאה כשעולה בנפיחה הרי קמן שבשר בלוי הי' על הריאה ואותו העלה צמחים או גרם להעלאת צמחים על הריאה אבל הריאה גופה בריאה וכשרה ומזה סיוע למנהג בודקים שבזמנינו שאינם ממעכים הסירכא אלא קולפים מן הריאה בנחת ונופחין ואי לא מבצבצא מכשירין וכ' הגאון בית אפרים קבלה מזקנו מו"ה סענדר שור שתולין שהי' בשר בלוי על הריאה ובזה הבלוי נסרכא הסרכא ולא בגוף הריאה והיינו כנ"ל:

ומצאתי ראי' לזה דבשלהי מס' ביצה אמרינן משקין ושוחטין דלשקי' והדר לשחוט משום סרכא דמשכי' פירש"י שתהי' נוח לפשוט העור. והרי"ף וכן בפי' המשנה להרמב"ם מפרש דאי איכא סרכא משתמטי ומייתי לי' ש"ך סי' ל"ט ע"ש והקשה בתשובת בני שמואל דהרמב"ם בפי' המשנה פ"ג דתמיד גבי השקו תמיד בכוס של זהב מפרש כדי שיהי' נוח לפשוט העור ומייתי ראי' מסירכא דמשכא סוף מס' ביצה הנ"ל וסתר עצמו וצע"ג לכאורה. הנה במה ששינה טעמו י"ל דבמס' ביצה ק' לפרש משום הפשטת העור דמה ענין זה להודיע זה לקצבים במס' ביצה אע"כ מעניני דיו"ט הוא. והיינו שאם לא ינתקו הסרכות אפשר שימנע מלאכול עי"ז ושחט על מגן ביו"ט וגם אתי לאימנועי משמחת יו"ט ואע"ג דמ"מ לאו דינא הוא לומר מי שאין לו מים להשקות לא ישחוט ביו"ט דז"א. מ"מ מלתא אגב אורחא קמ"ל ועצה טובה דלשקי' בהמתו והדר לשחוט ושייך שפיר ביו"ט משום דאי איכא סרכא משתמטא. ומיהו במס' תמיד דמיירי מכבשים בני שנה דלא שכיחא בהו סרכות כדאיתא בש"ע בגדיים הרכים ויש ס"ל עד שנתן יש להם דין רכים עיין שמ"ח א"כ לא שייך התם להשקות בכוס של זהב משום סירכא משתמטא ע"כ הטעם שתהי' העור נוחה לפשוט ולא ישאר מבשר הקדשים אצל העור ואיכא הפסד קדשים וא"ש. אך הא קשי' כיון דעכ"פ כוונת הש"ס דביצה לא קאי על הפשטת העור אלא על ניתוק הסירכות איך מסתייעא במס' תמיד ממס' ביצה והם רחוקים זה מזה. ולהנ"ל ניחא דגם במס' ביצה אין הכוונה על ניתוק הסרכא שתינתק באמצעה דלא כן הוא אלא סרכא דמשכא הוא שע"י ההשקאה מתחלחלת הבהמה וכל הנדבקים בה נוחים לפשוט הן עור עצמה מעל בשרה דמזה מיירי במס' תמיד הן עור הבלוי הדבוק על הריאה ונסרכא שם סרכא דמזה מיירי במס' ביצה וכמנהג בודקי זמנינו והכל חד שתהי' נוח לפשוט הן עורה מבשרה הן הבשר הבלוי מהריאה וא"ש עיין וק"ל:

וכ' בשמ"ח למאי שאנו מחמירין אפי' יש מכה בדופן חיישינן לנקיבת הריאה לא יועיל מיעוך ומשמוש משום כיון דאיכא מכה רכיך ומנתק כדאיתא בזבחים צ"ד ע"א ע"ש ונלע"ד מ"מ קילוף שלנו הנ"ל מהני עכ"פ בהפ"מ:

והוא דסביך בבישרא. מ"ש תוס' ב' הוכחות דרבינא אתי לאיפליגי ולא לפרש יש לדחות. הנה מ"ש מדפריך אהעלתה צמחים ולא משני הא דסביך י"ל עדיפא מיני' משני וקושטא דמלתא קאמר דיש חילוק בין מקום רביתא לרוחב החזה והא דלא משני כן לקמן וכמו שהקשו תוס' ד"ה למעוטי וכו' י"ל דהרי פי' הש"ס לא למעוטי קרום מחמת מכה הכוונה למעוטי מחמת האבר עצמו ולא נסבך ונסרך למקום אחר ובזה מתורץ נמי הקושי' מסירכא כסדרן אי אין סרכא בלא נקב כמ"ש תוס' לעיל מ"ז ע"א ה"נ הו"מ לאקשויי אמאי דמכשר רבא תרי אוני וכו' ע"ש שמע מיני' בתי' הש"ס למעוטי קרום שעלה מחמת מכה וכו' מיתרצו ב' הקושיות. ומשו"ה לא הו"מ לשנויי הא דלא קיים במקום מיצר וגיד דכרות שפכה נמי לא נסתם במקום מיצר דבזה לא הוה מתורץ הקו' מתרי אוני דסרוכי להדדי לשיטת רבותיו של רש"י דאונה השרוכה לאומה ברוחב החזה נמי כשרה ע"כ תי' למעוטי קרום וכו' כנ"ל אבל לעולם חילוק של מקום רבותא פשיטא לי' טפי ע"כ תי' לעיל בהרוחה הא במקום רבותא וכו' ולעולם אימא דרבינא לפרושי דר"נ אתי ולא לאיפלוגי:

והוכחה שני' של תוס' דמדלא פריך ר' יוסף אדר"נ בלא רבינא ופי' מהרש"א דאפי' אי לא פי' רבינא סביך מ"מ יובן ממשמעות דברי ר"נ סריך ע"ש יש לדחות כך דהר"ן הקשה כיון דסרכא כסדרן כשרה א"כ כל נקב בריאה ליתכשר דאלו חיתה עד הי' עולה בו סרכא כסדרן ואי בדרא לי' סמא חי' ותי' אה"נ אך אין כל הנקבים ראוים לסרכא כסדרן ומספיקא מטרפינן כל נקב. ולכאורה ק' א"כ מאי פריך בשמעתין מזה פסול שחוזר להכשרו ומאי קושיין הא כיון דהשתא סביך איגלאי מלתא למפרע דהאי נקב ראוי לסיבוך בשר ולא הי' פסול מעולם ויש לדחוק דהר"ן לא אמר אלא בסירכא דאתי' ע"י טפין טפין שמנטפין המים דרך הנקב והוה כמו בדרי לי' סמא משא"כ סביכת בשר היא מקרה בעלמא. אפי' נסבך בבשר לא נימא איגלאי מילתא למפרע שלא הי' הנקב פסול ושפיר הקשה אך זהו דוחק לחלק בכך כיון שסופו להבריא אין כאן טרפות וא"כ הדרי קושייתי לדוכתא מאי פריך מזהו פסול הלא הכא לא הי' פסול מעולם. אלא דלק"מ דהא דאמרינן שלא הי' פסול מעולם כיון שראוי ליסרך או או ליסבך היינו בתר דידעינן דהאי קרום שעלה מחמת מכה לא איירי אלא בקרום של עצמו אבל בנדבק למקום אחר הוה קרום אז נימא שלא הי' פסול מעיקרא כיון דיכול ליסרך וליסבך במקום אחר אבל להס"ד שפיר הקשה וא"ש וק"ל. מ"מ הוכחת תוס' יש לדחוק ולומר לעולם רבינא אתי לפרושי הא דר"נ ובלא רבינא נמי ידעינן דר"נ עכ"פ סריך בעי ולא הוה מקשה לי' רב יוסף לר"נ אסירכא משום דיש לדחוק סירכא שאני שנעשית ע"י טפין משקין והוה כסמי' בידן אעפ"י שאין התי' הזה אמת מ"מ ניחא לאקשויי ארבינא דבעי סביך דקשי' טפי ומשו"ה נמי לא הקשה אתרי אוני דסריכים בכסדרן משום דניחא לי' לאקשויי אסביך טפי מאסרוכי כנ"ל וליתי' להוכחת תוס':

העלתה צמחין מהו. הרי"ף ורמב"ם מצרכו בדיקה אי לא אסרוח וכ' מלחמות ה' ראי' מסוכה ל"ו ע"א מדבעי באתרוג שנשפך כקיתון אי חיישינן דלמא סופו להסריח כיון דשליט בי' אוירא ש"מ אי אסרוח טריפה והנה שם פשוט ש"ס מדקתני אתרוג תפוח וסרוח פסיל ודחי לי' אסרוח מבחוץ ולא מבפנים ופי' כפות תמרים עפ"י דרכו של רי"ף הנ"ל דהכי פשוט לקולא מדקתני אתרוג סרוח פסול משמע הא נשפך כקיתון כשר ולא חיישינן שסופו להסריח ודחי לי' סרוח מבחוץ קאמר ומבפנים לא מיירי כלל ואפשר אפי' נשפך כקתון פסול ע"ש וכ' עוד שם דהריף לא מייתי הך דאתרוג שנשפך כקתון וכ' ב"י דס"ל דהני פסולי דרבנן נינהו ע"כ פסק להקל באיבעי' דלא אפשטא וזה דוחק דמנ"ל דפסול דרבנן הוא ע"כ כ' הוא ז"ל לתרץ דלהנ"ל איפשטא האיבעי' לקולא דוקא סרוח אבל לא נשפכה כקתון דכשרה ומאי דדחי ש"ס סרוח מבחוץ דיחוי בעלמא הוא ולא סמכינן עלה אלו דבריו ז"ל. ולולי דבריו נ"ל ליישב דהא מכיון שנשפכה כקתון ע"כ צריך לבדוק אי קיימא סמפנוהא והוציא המים שבתוכו כדלעיל בריאה מ"ז ע"ב מייתי צעא דקוני' וכו' וא"כ תו לא הוה לקיחה תמה אפי' אי חסרון מבפנים לא שמי' חסרון מ"מ חסר כולי האי ועמד על עורו בודאי שמי' חסרון דאפי' בריאה אי חסר רביעית פסול וא"כ איך משכחת אתרוג שנשפוך כקתון דלתכשר וע"כ אשארי ימים קאי דלא בעינן לקיחה תמה וא"כ ה"ל ספיקא בדרבנן אי סופו להסריח או לא ופסק לקולא בדרבנן לא שהפסול דרבנן כמו שסבור הרב"י אלא יומא דרבנן דביום ראשון בלאה"נ פסול משום לקיחה תמה וכנ"ל:

אך עדיין י"ל בנשפך כלו כקתון וצריך להוציא כל מה שבתוכן ולבדוק אי אית בי' שורייקי חיורי זה גם בשארי יומי פסיל ולא משום לקיחה תמה אלא שאינו לקיחה כלל שלא נשאר כלום בתוכו אך מיירי קצת ממנו נשפך כקתון וצריך בדיקה ומוכח מזה כהרי"ף ורמב"ם דבריאה אפי' רק צומחי ובועה צריכי בדיקה אי אית בי' שורייקא חיורא כמו נשפך כלו כקתון ולבדוק אי אסרוח או לא ועיין בסמוך אי"ה:

לא בעי מר אומצא. יל"ד דהא כל הני רבנן אייתי ראי' מדלא א"ל ולא מידי ש"מ כשרה א"כ מ"ט דר' יצחק בר יוסף דלא הוה סגי לי' בהכי במה דר' ירמי' לא"ל ולא מידי ודחק אותו למזבן אומצא. ונ"ל מכאן ראי' לפסק רי"ף ורמב"ם הנ"ל דעכ"פ בעי בדיקה בנפיחה ואי לא אסרוח ומאי דלא אמרו להו ולא מידי אין ראי' אלא שאין טרפה בהחלט אבל לעולם בדיקה צריך וסמיך על מנהגו של טבח ובקיאותו שיבדוק ויתבונן. אך ר' יצחק בר יוסף רצה לעמוד על דעתו של ר' ירמי' אי בעי בדיקה אי לא דאי זבין מיני' בודאי אפי' בדיקה לא בעי דאל"כ אין לך הורה בי' חכם יותר מזה ולא יאכל ממנו. והשיב לו ר' ירמי' דבלאה"נ לא ברירא לי' התירא מדר' יוחנן. וא"כ נהי דלא קיי"ל כר' יוחנן אלא כשרה אבל עכ"פ בדיקה מיהת בעי וק"ל:

שלפוחית. קרום שהולד מונח בה ובלע''ז מרי''ץ לקמן בפירקין (דף נה:) תניא היא האם היא טרפחת היא שלפוחית: ואסרו להם לא גרסינן ובשני הרגלים לא אמרו להם כלום ובשלישי עמדו למנין ורבו המתירין והתירוהו: הסמוכה לדופן. דבוקה בצלעות: אין חוששין לה. שמא ניקבה אלא תלינן ריעותא בדופן ואמרינן דופן זה מכה היתה בו וכשחיתה קלטה הריאה אצלה: העלתה. הריאה: צמחין. מנל''ץ סביבות סמיכתה לדופן הואיל וחזינן בה ריעותא תלינן למכה בדידה: דחליש פומיה. פיו חדוד ודק וחותך יפה שלא יקרע קרום הריאה במושכו אותה מן הדופן: בדיק לה בפשורי. לאחר שפירקוה ומצאו מכה בדופן מנפח בה אי מבצבצא מיא טרפה שהרי ניקבה: ה''ג בשלמא הכא תלינן בדופן וכשרה ולא גרסינן אי איכא ריעותא בדופן כלומר בשלמא הכא בדיק לה דאי לא מבצבצא לא אמרינן ניקבה ונסתמה דכיון דאיכא למיתלייה בדופן תלינן בה וכשרה: אלא הכא. גבי תרתי אוני מכדי סרכא זו מחמת מכה היתה הי מינייהו דאנקיב טרפה והאי דלא מפקא זיקא קרום עלה בה וסתמה: ומי אמר ר''נ הכי. דהעלתה צמחין חוששין לה מכלל דאי פשיטא לן דניקבה הריאה לא מהני לה סתימת הדופן: התם במקום רביתא. במקום שהריאה והדופן גדלין כאחד וסמוכין תמיד דלא מיפרק ההיא סירכא הילכך כשרה וכי אמר ר''נ חוששין לה למעלה ברוחב החלל כנגד האומא הגדולה דכיון דרחוקה הריאה מן הדופן מיפרקא ההיא סתימה ואפילו הכי כי לא העלתה צמחים אמר אין חוששין לה דתלי לה בדופן ובהא כאבימי סבירא לן דחוששין לה ולחומרא אזלינן בדאורייתא: מקום חיתוכי דאוני. שהן סמוך לצואר במיצר החלל ובהא הילכתא כרב נחמן דליכא דפליג עליה: דסביך בבישרא. שנסבכת ונאחזת הריאה בבשר שבין ב' הצלעות דהוי סתימה שרירא דלא מיפרקא אבל בצלעות עצמן אין זו סירכא קיימת: אלמא נקב הוא. ואפילו הכי כי סביך מכשרת לה אלמא דמהניא סתימה לריאה שנקבה: ניקב. הגיד של אדם: פסול. משום כרות שפכה: מפני שהוא שותת. ואינו יורה כחץ וקי''ל (נדה דף מג.) כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מוליד: נסתם. הנקב אחרי כן: כשר. לבא בקהל מפני שהוא מוליד: דאינו קרום. אבל סתימת דופן סתימה מעלייתא היא: מתקיף כו'. השתא דאמרת נקב הוא בריאה אלא שהדופן סותמתו אילו אינקיב דופן להדה ריאה כנגד דופן הריאה לאחר זמן מאי טרפה דאזלא לה סתימת דופן: ליתני. במתניתין נקובת הדופן בהדי שאר טרפות דיש בהמה שנטרפה בכך: דלאו מיניה מטרפא. דטרפות מחמת ריאה בא: צמחין. מנל''ץ: מזדנזין בדבר. מגמגמין: צמחין. היינו מוגלא: לא בעי מר אומצא. רוצה היה לדעת אם יכשירנה ואם לאו: לית לי פריטי. דוחהו היה: אקפן אנא. הטבחים יקיפו לי באמנה כמו החנווני מקיף לשון אמנה: וליה לא סבירא ליה. לרבי יוחנן לא סבירא ליה לאכשורי ומיטרף נמי לא הוה טריף לה ניהלייהו דלא שמיעא ליה מרביה: מסגינן. אזלינן מסגי לשון פוסע:

שלפוחיית. היינו במקום שהולד מונח אבל ניקב כיס השתן או ניטל טרפה ומה שלא הוזכר לא במשנה ולא בגמרא שמא הוי בכלל ניקבו הדקין: מייתינן סכינא דחליש פומיה. דהיינו כשלא העלתה צמחים אבל העלתה' צמחים אפילו איכא ריעותא בדופן לא תלינן בדופן: רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה בפשורי. אאיכא ריעותא בדופן קאי כדפירש בקונטרס ועתה נוהגין להטריף כל הסירכות ואין בודקין אותן לא בדופן ולא בפשורי: אמר רבינא והוא דסביך בבשרא. פירוש נאחז ומסובך היטב בבשר כמו צמר מסובך ולהכי נקט סביך ולא נקט סריך ובתשובת רב שר שלום גאון כתב דבין סריך וסביך ובין לא סביך וסריך כשרה ולית הלכתא כרבינא אלא כרב נחמן דאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ומשמע מתוך דבריו דרבינא לא בא לפרש דבריו של רב נחמן אלא סברא דנפשיה קאמר וכן נראה מדפריך עליה דהעלתה צמחים חוששין לה ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה ולא משני הא דסביך הא דלא סביך ועוד מדפריך רב יוסף לרבינא ולא לרב נחמן משמע דלרב נחמן לא בעי לא סביך ולא סריך ואין נקב פוסל שם שדופן סותמתו ומיהו לא ידעינן מנא ליה שלא יהא הלכה כרבינא שהוא בתרא ושמא אין זה רבינא סתמא שהוא בכל הש''ס שהיה חבירו של רב אשי שנולד ביום שמת רבא מדבא רב יוסף להשיב על דבריו ובהלכות טרפות של רבינו גרשום כתב דריאה הסמוכה לדופן אף במקום רביתייהו דאוני וסרוכה וסבוכה בבשר שבין הצלעות או בצלעות עצמן בדקינא להו בנפיחה עם הצלעות או גוררין הבשר עם הסירכא ומנפחין לה אם עולה בנפיחה כשרה דכיוון שהסירכא קיימת וסותמת כל הנקב לא יתפרק עוד כיון דבמקום רביתייהו קיימא ובקונטרס פירש דסביך בבשרא היינו דוקא בבשר שבין הצלעות אבל בצלעות עצמן לא: לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה. ה''נ הוה מצי למימר למעוטי שלא במקום רביתייהו: העלתה צמחין מהו אמר ליה כשרה. והא דאמר לעיל דחוששין לה היינו בסרוכה לדופן דמוכחא מילתא שהסירכא מחמת נקב:

דף מח - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד