חולין מו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מו - א

האם משמעותו "עד, ועד בכלל". והיינו, שגם מקום הפרשה, שבו מתפצלים לראשונה החוטים היוצאים מחוט השדרה, נכלל בחוט השדרה, ואין כל ספק שאם נחתך הרי הוא טריפה.

או דלמא "עד, ולא עד בכלל". והיינו, שמקום הפרשה הראשון גם הוא נכלל בספיקו של שמואל?

בעי רב פפא: אם תמצא לומר "עד ולא עד בכלל" - פי פרשה עצמה, והיינו אם נחתך החוט הגדול של השדרה, במקום שהוא מתחיל להתפצל - מהו?

בעי רבי ירמיה: אם תמצא לומר "עד ועד בכלל", ואז אין ספק שפי הפרשה, שהוא בחוט עצמו, היא טרפה. אבל אם ניתק החוט של "פרשה" עצמה, והיינו, שנחתך החוט היוצא מן חוט השדרה בפרשה הראשונה - מהו?

תא שמע: הפרשה - תידון כבשר!

ודייקינן: מאי לאו, אפילו פרשה ראשונה ושניה דינם כבשר, שאם נחתכו אינם טריפה.

ודחינן: לא! הכא איירי בחוטים היוצאים מהפרשה השלישית.

ודנה הגמרא: ועד היכן הוא מקום חוט השדרה, שאם נחתך הוי טריפה - בעופא?

רבי ינאי אומר: עד מקום החוט למטה מן האגפים [הכנפיים].

וריש לקיש אמר: עד בין אגפים, ולא מתחתם.

אמר עולא: הוה קאימנא קמיה דבן פזי, ואייתו לקמיה עופא, ובדק עד בין אגפים, ושלחו ליה דבי נשיאה, מבית הנשיא שלחו לקרוא לו לבוא, וקם ואזל. ולא ידענא אי משום דלא צריך למבדק טפי קם ואזל, אי משום כבוד נשיאה.

שנינו במשנה: ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנו כלום.

ומדייקת הגמרא: הא נשתייר הימנה כלום - כשרה, אף על גב דלא הוי נשתייר כזית.

והתנן: ניטל הכבד ונשתייר הימנה כזית כשרה. אבל אם נשתייר פחות מכזית, טרפה?!

אמר רב יוסף: לא קשיא. הא - רבי חייא, הא רבי שמעון בר רבי, וכדמפרש ואזיל:

כי הא דרבי חייא, כשלא נשתייר מהכבד, זריק לה.

ורבי שמעון בר רבי - מטביל לה ואוכלה.

וסימניך: עשירין - מקמצין. רבי שמעון בר רבי היה עשיר, והוא היה אוכלה.

ההוא פולמוסא, גדוד צבא שהיו פוגעים בתושבי המקום, דאתא לפומבדיתא. ערקו רבה ורב יוסף. פגע בהו רבי זירא.

אמר להו רבי זירא: ערוקאי [על שם שערקו מפומבדיתא]: כזית שאמרו בכבד שניטל, היינו שנשתייר כזית במקום המרה!

רב אדא בר אהבה אמר: במקום שהיא חיה. והיינו במקום שתלוי הכבד תחת הכליות.

אמר רב פפא: הלכך, בעינן נשתייר כזית מן הכבד במקום חיבורה למרה, ובעינן נמי נשתייר כזית במקום שהיא חיה.

בעי רבי ירמיה: מתלקט חצי זית כבד מכאן וחצי זית מכאן, שלא נשתייר כזית במקום אחד - מהו?

נשתייר כזית כשהוא ארוך כרצועה - מהו? בעי רב אשי: נשתייר כזית כשהוא מרודד כאילו רידדו אותו, מהו?

ומסקינן: תיקו.

בעא מיניה רבי זריקא מרבי אמי: נדלדלה כבד, שנעקרה ממקומה בהרבה מקומות, ומעורה בטרפשיה [בטרפש הכבד] - מהו?

אמר ליה רב אמי: דלדול זה - איני יודע מהו!

אי למאן דאמר בעינן נשתייר כזית במקום החיבור למרה - הא איכא התם כזית, שהרי כולה קיימת.

אי למאן דאמר בעינן נשתייר כזית במקום שהיא חיה - הא איכא.

שנינו במשנה: הריאה שניקבה:

רב ושמואל ורב אסי דאמרי ניקב קרמא עילאה, הקרום העליון.

ואמרי לה, ניקב קרמא תתאה.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: מתניתין איירי באופן שניקב הקרום התחתון. וסימניך: כיתונא דורדא, מלבוש אדום, שהוא הקרום הפנימי, דמנחא ביה ריאה.

ואומרת הגמרא: זה פשיטא, אי אינקיב, שאם ניקב רק קרמא עילאה ולא אינקיב קרמא תתאה, הרי קרמא תתאה מגין על הריאה, ואינה טרפה, כדרבה.

דאמר רבה: האי ריאה דאגליד, שניטל הקרום העליון שלה, והופשטה [כמו "גלודה", שנפשט עורה],

האם כשאמר שמואל "עד אחת טריפה", אומרים אנו ש"עד" וגם "עד" בכלל זה, שגם אם נפסק חוט השדרה בבין הפרשות הראשונה (בין הפיצול הראשון לשני) טריפה היא, כמו אם נפסק למעלה משם. או דלמא [שמא] הכוונה היא: עד בין הפרשות הראשונה טריפה, ולא עד בכלל, ואם נפסק שם הרי זה בכלל "איני יודע"?

בעי [שאל] רב פפא: אם תמצי [תמצא] לומר, אם אתה מניח שעד ולא עד בכלל, ואם נפסק בבין הפרשות הראשונה הוא בכלל "איני יודע", נפסק החוט בפי פרשה ראשונה, במקום הפיצול הראשון עצמו, מהו? האם נחשב פי הפרשה כחלק מ"בין הפרשות" והוא בכלל "איני יודע", או האם נחשב כ"עד בין הפרשות הראשונה", וטריפה היא?

בעי [שאל] רבי ירמיה באופן אחר: אם תמצי [תמצא] לומר עד ועד בכלל, ואם נפסק חוט השדרה בבין הפרשות הראשונה טריפה היא, נפסקה פרשה עצמה, החוט המתפצל מחוט השדרה, מהו?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הפרשה שנפסקה תידון כבשר סתם, ולא כחוט השדרה. מאי לאו [האם אין] הכוונה אפילו לפרשה ראשונה ושניה, שאם נפסקו החוט המתפצל מחוט השדרה — כשרה, למרות שאם נפסק חוט השדרה עצמו באותו מקום — טריפה היא (או "איני יודע")? ודוחים: לא, הכוונה היא לפרשה שלישית, אבל הפרשה הראשונה והשניה שנפסקו דינן כאילו נפסק חוט השדרה באותו מקום.

ונחלקו חכמים עד היכן ייפסק חוט השדרה בעופא [בעוף] וייעשה טריפה, ר' ינאי אומר: עד למטה מן המקום שמגיעות האגפים (הכנפים), וריש לקיש אמר: עד בין אגפים, ולא למטה משם.

אמר עולא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' שמעון בן פזי, ואייתו לקמיה עופא [והביאו לפניו עוף] שהיה בו חשש לפסיקה של חוט השדרה, ובדק עד בין אגפים. ובתוך כך שלח ליה דבי נשיאה וקם ואזל [שלחו לו מבית הנשיא שיבוא ועמד והלך], ולא ידענא אי [ואין אני יודע אם] קם והלך משום שלא צריך למבדק טפי [לבדוק יותר], אי [או] משום כבוד נשיאה [הנשיא] ולא גמר את הבדיקה.

א שנינו במשנה: ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום — טריפה. ומדייקים: הא [הרי] אם נשתייר הימנה (ממנה) כלום (משהו) — כשרה, אף על גב [אף על פי] דלא הוי [שלא היה] במה שנשתייר כזית? והתנן [והרי שנינו במשנה] להלן (נד,א); ניטל הכבד ונשתייר הימנה כזית — כשרה, ומשמע: ולא פחות מכזית!

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה], כי יש פה חילופי שיטות, הא [זו] שיטת ר' חייא, הא [זו] שיטת ר' שמעון בר רבי, כי הא [כפי שמסופר על זו] שנשתייר מן הכבד שלה פחות מכזית, שר' חייא זריק לה [היה זורק אותה], שהיה סבור שהיא טריפה, ור' שמעון בר רבי מטביל לה [היה מטביל אותה], כלומר, אוכל אותה בטיבול, שסבר שכשירה היא. וסימניך [והסימן שיש לך] לזכור מה כל אחד מהם: עשירין מקמצין, שר' שמעון בר רבי שהיה עשיר, הוא זה שקימץ ולא זרק.

מסופר, ההוא פולמוסא דאתא [מעשה בחיל המלך שנכנס] לפומבדיתא, ערקו [ברחו משם] רבה ורב יוסף, פגע בהו [פגש בהם] ר' זירא, אמר להו [להם]: ערוקאי [בורחים], לימדו ממני הלכה זו: כזית שאמרו שאם נשתייר בכבד כשרה היא — כוונתו שנשאר כזית במקום חיבור הכבד למרה. ואילו רב אדא בר אהבה אמר: כזית שאמרו הוא במקום שהיא חיה, כלומר, במקום בו הוא תלוי, מתחת לכליה הימנית. אמר רב פפא: הלכך [משום כך], כיון שנאמרו שתי שיטות ואין בידינו להכריע, בעינן [צריכים אנו] שיהיה גם כזית במקום מרה, ובעינן [וצריכים אנו] שיהיה גם כזית במקום שהיא חיה, ואם לא — טריפה היא.

בעי [שאל] ר' ירמיה: אם אותו כזית שנשתייר לא היה גוש אחד אלא מתלקט מחתיכות מפוזרות, מהו? וכן אם היה נראה כרצועה, צר וארוך, מהו? וכן בעי [שאל] רב אשי: כזית שהוא מרודד, שטוח לגמרי, מהו דינו? לכל השאלות הללו לא נמצאה תשובה, אלא תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעא מיניה [שאל ממנו] ר' זריקא מר' אמי: אם נדלדלה הכבד, נעקרה במקומות הרבה, ומעורה בטרפשיה [ומחוברת בקרומים שלה] העוטפים אותה, וכל הכבד קיים, מהו? אמר ליה [לו]: דלדול זה שאתה אומר איני יודע מהו, כלומר, איני יודע מה משמעות יש לדבר הזה לענין הלכה, כי אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שצריך שישתייר במקום מרה — הא איכא [הרי יש], אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] במקום שהיא חיה — הא איכא [הרי יש] ואם כן, בוודאי כשירה היא.

ב שנינו במשנה: הריאה שניקבה הריהי טריפה. רב ושמואל ורב אסי דאמרי [שאמרו] כולם: הכוונה לקרמא עילאה [קרום העליון] הסמוך לריאה, שניקב. ואמרי לה [ויש אומרים] שהמדובר דווקא בקרמא תתאה [קרום תחתון]. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן, וסימניך [וסימנך]: כיתונא דורדא דמנחא ביה [כותונת אדומה שמונחת בה] הריאה, שהיא הקרום התחתון, שהוא אדום (שהקרום העליון הוא לבן).

ואומרים: פשיטא [פשוט]: אי אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה [אם ניקב הקרום העליון ולא ניקב התחתון] — תתאה מגין [הקרום התחתון מגן] על הריאה, והרי היא כשירה, וכדברי רבה. שאמר רבה: האי ריאה דאגליד [ריאה זו שנקלפה], שנקלף ממנה הקרום העליון,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When Shmuel says that the animal is certainly a tereifa if the spinal cord is cut anywhere until the first gap, does he mean until and including the first gap, in which case if it is cut within the first gap the animal is a tereifa? Or perhaps he means until and not including the length of the gap itself?

Rav Pappa raises a dilemma: If you say that Shmuel means until and not including the length of the first gap, and if the spinal cord is cut in the first gap the halakha is unknown, then if the spinal cord was cut in the mouth of the first branch, exactly where it branches off, what is the halakha? Is it considered to be within the first gap, in which case the halakha is unknown? Or is it considered before the gap, in which case a tear in the mouth renders the animal a tereifa?

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If you say that Shmuel means until and including the measure of the first gap, and if the spinal cord is cut in the first gap the animal is a tereifa, then if the first branch itself, i.e., the first pair of branching nerves, was cut from the spinal cord, what is the halakha?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: The branch of the spine that was cut shall be considered as normal flesh, not as the spine. Therefore, it does not render the animal a tereifa, unlike the spinal cord itself. What, is it not referring even to the first or second branch? The Gemara responds: No, the baraita is referring only to the third branch. But if either of the first two pairs of nerves that branch off from the spinal cord are cut, the animal is a tereifa.

With regard to a bird, the Sages disagreed as to the lower boundary of the spinal cord, above which if it is cut, the bird will be rendered a tereifa. Rabbi Yannai says: The spinal cord extends until below the level of the wings. And Reish Lakish says: Until the point between the wings, not below them.

Ulla says: I was standing before Rabbi Shimon ben Pazi, and they brought before him a bird whose spine had been injured, and he checked until the point between the wings. And at that point a messenger of the house of the Nasi sent for him, and he got up and went, and I do not know if he left because one does not need to check beyond that point, or if due to the honor of the Nasi he left without completing the inspection.

§ The mishna states: If the liver was removed and nothing remained of it, the animal is a tereifa. The Gemara asks: It follows, therefore, that if anything remained of it, the animal is kosher, even if the remaining piece does not constitute an olive-bulk. But didn’t we learn in a mishna on 54a: If the liver was removed and an olive-bulk of it remained, it is kosher? One can infer that if less remained, it is a tereifa.

Rav Yosef said: This is not difficult. This mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Ḥiyya, while that mishna later in the chapter is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi. This is like that incident in which an amount smaller than an olive-bulk remained of the liver, and Rabbi Ḥiyya discarded it, as he holds that the animal is a tereifa, but Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, dipped it in a seasoning and ate it. And your mnemonic to remember which Sage maintained which opinion is: The rich are stingy. Rabbi Shimon, son of Rabbi Yehuda HaNasi, was wealthy, but he nevertheless did not allow the meat to go to waste.

The Gemara relates that a certain royal army came to Pumbedita, and Rabba and Rav Yosef fled the city, whereupon Rabbi Zeira met them. Rabbi Zeira said to them: Refugees, hear this halakha: The olive-bulk that the Sages said must remain of the liver so the animal will remain kosher must be in the place where the liver connects to the gallbladder. Rav Adda bar Ahava says: The olive-bulk must be in the place that the liver lives, i.e., is connected to the other organs, under the right kidney. Rav Pappa said: Therefore, in order to satisfy both opinions, we require an olive-bulk in the place of the gallbladder, and we also require an olive-bulk in the place that it lives. Otherwise, the animal is a tereifa.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If the olive-bulk that remained was not all in one piece, but rather small pieces that could be gathered together to form the requisite measure, what is the halakha? Alternatively, if it was long and thin like a strip, what is the halakha? Rav Ashi raises a dilemma: If the olive-bulk was flat, broad but thinner than an olive, what is the halakha? To all these questions the Gemara responds: The dilemma shall stand unresolved.

Rabbi Zerika asked Rabbi Ami: If the liver was detached from the other organs in numerous places and was attached only to its membranes [betarpasheha], but the liver itself remained intact, what is the halakha? Rabbi Ami said to him: With regard to the halakha, I do not know what the significance is of this detachment that you mentioned. If you rule according to the one who says that an olive-bulk must remain in the place of the gallbladder, that is the case here. And if you rule according to the one who says that it must be in the place that it lives, that is the case here as well. Consequently, there is no doubt that the animal is kosher.

§ The mishna states: The lung that was perforated renders the animal a tereifa. The Gemara quotes Rav and Shmuel and Rav Asi, who all say: The mishna is referring specifically to the outer membrane. And some say that they said that the mishna is referring specifically to the inner membrane. Rav Yosef bar Minyumi said that Rav Naḥman said: And your mnemonic should be: The red robe in which the lung rests. The inner membrane is red, while the outer membrane is white, and according to Rav Naḥman, the mishna is referring to the inner membrane.

The Gemara comments: It is obvious that if the outer membrane is perforated but the inner membrane is not perforated, the inner membrane protects the lung, and the animal is kosher. This is in accordance with the statement of Rabba, as Rabba says: This animal with a lung whose outer membrane was removed,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עד ועד בכלל כו' כלומר אמרת עד אחת טרפה עד ועד בכלל כו' אם תמצא לומר עד ולא עד בכלל שהראשונה אינה בכלל מוח פי פרשה ראשונה מהו שהיא בינתים בין סוף השדרה לתחלת פרשה של ראשונה מהו ישנה בכלל חוט השדרה אי לא:

אם תמצא לומר עד ועד בכלל פרשה (ראשונה) [עצמה] בכלל מוח [או לא]^א)לפי הגירסא שלפנינו בגמ' אינו מובן מש"כ אבל לא שניה ואולי דגירסא אחרת היה לו דפרשה ראשונה בכלל מוח אבל לא שניה וכו'. אבל לא שניה. אם ניטלה פרשה שניה עצמה עצם וגם מוח תידון כבשר ולא כחוט השדרה:

עד בין אגפים. עד כנפי העוף:

כי הא דר' חייא זריק ליה כלומר ר' חייא זריק ליה וטריף הבהמה שלא נשתייר ממנה כזית ור' שמעון ב"ר מטביל ביה כלומר אכיל ליה ע"י טיבול ומכשר לבהמה אע"ג דלא הוי כזית:

במקום שהיא חיה כלומר באותו מקום שהיא תולה:

הילכך בעינן כזית במקום מרה כו' כלומר הן במקום מרה והן במקום שהיא חיה:

מתלקט מהו כלומר דלא הוי כזית במקום אחד אלא מתלקט מכמה מקומות:

כרצועה מהו כלומר ארוך וקצר:

מרודד מהו דלא הוי כזית עב אלא מרודד:

אי למ"ד כזית במקום מרה האיכא כלומר כיון דמעורה בטרפשה:

ואמרי לה קרמא תתאה דשתי קרמות יש בריאה וסימניך כיתונא דוורדא כו' כלומר דאדום הפנימי כוורד. תתאה מנין מדרבא דאמר רבא האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא כלומר דאינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה דתתאה כאהינא סומקא:

או דילמא עד ולא עד בכלל. פירש"י ז"ל דה"ק, עד ראשונה ולא ראשונה בכלל טרפה שלישית כשרה שנית איני יודע וה"ה לראשונ' דמספקא ליה וממילא ש"מ דאמר עד א' טרפה ולא הכשיר אלא שלישית ש"מ שכל מה שבינתים בכלל איני יודע.
ויש לפרש ג) דשניה נמי ה"ק עד שניה שהיא הפסק שבין ב' הפיצולין הראשונים איני יודע עד שלישית ואין צ"ל מכאן ואילך כשרה.

והא דבעי רב פפא את"ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו. פירש"י ז"ל את"ל עד ועד בכלל ליכא למבעי בפי פרשה מידי דודאי טרפה.
פי' לפירושו, כי ראשונה ודאי טרפה ופי' שני' (יודע) [ודאי כשרה]שאי אפשר [שיהי'] אף פי שניה טרפה בכלל ראשונה דבשלמא ריוח שבין ב' הפיצולין אפשר לדונו בכלל ראשונה אבל מכיון שבא לשניה אפי' פי השניה אי אפשר שיהא בכלל ראשונה משום לשון עד ועד בכלל שהרי פי שני' הוא אבל פרשה עצמה אפשר שהוא בכללה.

והא דבעי נמי ר' ירמיה את"ל עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו. ולא איבעיא להו את"ל עד ולא עד בכלל ולומר דינו כדין חוט השדרה שבין פרשה לפרשה ובכלל איני יודע או כשרה לגמרי משום דמסתבר' ליה שאם אפי' בחוט שבין פרשה ראשונה לשניה י"ל שהוא כשר זה שהוא רחוק כמותו ואינו חוט השדרה בודאי כשר אבל את"ל שתחמיר בפרשות כל כך לעשות בין פרשה לפרשה כלמעלה יש להחמיר בפרשות עצמן לטרוף או שיהא בכלל איני יודע ויש לפ' דניח' ליה לר' ירמיה למיבעי אם הוא בכלל טרפ' ולא אם היא בכלל איני יודע ואמרי' ת"ש והפרש' תדון כבשר מאי לאו פרשה עצמה קתני והיינו בראשונה ושניה ומפרקי' לא שלישית וחוט השדרה שמשלישית ואילך הוא מכשיר.

האי ריאה דאיגליד כאהינא סומק' כשרה. כתב בעל הלכות ז"ל והוא דלא מפקא זיקא אלמא סבר בדיקה צריכה ואפשר שנמצא כן בגירסת גמר' שלו.

אם תמצי לומר ועד בכלל פרשה עצמה מהו. פירש רש"י ז"ל: שנפסק הפיצול עצמו מן החוט, ובפרשה ראשונה קאי, ונראה שדעת רבותינו ז"ל לומר דפרשה שניה עצמה פשיטא ליה לר' ירמיה דכשרה, דכיון דאפילו חוט השדרה אינו ודאי טרפה, אלא בעיני יודע הפרשה עצמה דין הוא שתהא כשרה לפי שהיא רחוקה מן החוט ואינו כחוט, אבל ראשונה אם היא ודאי טרפה דעד ועד בכלל, פרשה עצמה מי הויא בכלל איני יודע דשנייה או כשרה או ודאי טרפה כראשונה, והיינו דבעי לה רב ירמיה באם תמצא לומר עד ועד בכלל, ולא בעי לה באם תמצא לומר עד ולא עד בכלל, דאם עד ולא עד בכלל סבירא ליה לר' ירמיה דפרשה עצמה ודאי כשירה כיון דחוט השדרה עצמו הוי באיני יודע, ולפי פירוש זה היה נראה דהכי גרסינן והפרשה תידון כבשר מאי לאו ראשונה ושניה, וגירסא זו אינה מחוורת לי, לפי פירושו זה שכתבנו. וסליקו כולהו בעיא בתיקו, ולחומרא, והלכך אין בין הפרשות כשירה אלא מפרשה שלישית ולמטה ושלישית עצמה בכלל כשירה, וכל מה שביני ביני אסורה מספק, ופרשה עצמה גם כן שנפסקה בין מקום פיצול הראשון לחוט טרפה והפיצול השני לפי מה שכתבתי כשירה, ויש לחוש בדבר. רבינו אלפסי ז"ל הביאה סתם, נראה שדעתו לומר דאין כשר אלא משלישית ולמטה ואפילו פרשה שניה עצמה [אסורה], וכזה ראוי להורות.

בעופא ר' ינאי אמר עד בין אגפים וריש לקיש אמר למטה מן אגפים. ולא איפסיקא הילכתא לא כמר ולא כמר, וחומרא, דאיסורא דאורייתא היא. כתב בתוספות יש להסתפק אם למטה ממקום חבורן בגוף קאמר או למטה ממקום ששוכבת על העוף דהיינו למטה מסוף העצם של כנף המחובר בגוף.

הא דבעי רבי ירמיה מתלקט מהו כרצועה מהו וכו'. נראה דכולו במקום חיותו קאמר, דאי שלא במקום (חבורו) [חיותו] הא קיימא לן דכזית במקום חיותו בעינן, אלא ודאי בשהוא מתלקט כאן וכאן במקום חיותו קאמר, ואפילו הכי סלקו בתיקו, והלכך מרודד או מתלקט (וברצוע) [וכרצועה] אסורה עד שיהא כזית (ב)[כ]בריתו במקום מרה וכזית במקום חיותו, ומדולדל ומעורה בטרפשין קיימא לן כר' אמי דאמר דלדול זה איני יודע מהו. וכיון דאיכא כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא כשרה.

האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה. [כתב] בעל הלכות גדולות והוא דלא מפקא זיקא, נראה שצריכה בדיקה, לפי סברתו ז"ל אף על פי שלא נראה כן מעיקר גמרא דכשריה לגמרי משמע דאי לא הוה ליה למימר תבדק.

בין הפרשות זה אינו בעוף אם כן מהו שיעורו אצל חוט השדרה למעלה שיעורו מן הפולים כבהמה למטה שיעורו עד שהוא כנגד חבור הכנפים בגוף והוא הנקרא בין אגפים ויש אומרים עד סוף עצם הכנף השוכב על הגוף והוא הרבה למטה ממקום חבורן:

כבר ביארנו במשנה שאם ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כזית שהיא טרפה כזית זה כפול הוא ר"ל שני זיתים והוא שצריך שישתייר שם כזית במקום מרה וכזית במקום שהיתה חיה בו והוא מקום שהיתה תלויה בו כשהיא דבוקה ומחוברת תחת הכליות היו שני זיתים אלו משוערים בצמצום והוא הנקרא מתלקט או שלא היה שם שיעור זית בעובי אלא שיש ממנו בשטח כל כך שהוא משוער לכזית והוא הנקרא מרודד או שיש שם כל כך באורך שהוא משוער לכזית והוא הנקרא רצועה בכלן טרפה מספק:

שיעור זה אף בבהמה נאמר שהיא גדולה אבל עוף לא נזכר בזה שיעור בתלמוד ופרשו קצת חכמי האחרונים שהכל לפי גדלו ולפי קטנו והדבר צריך בקי ויראה מיהא בעוף שכל שניכר שכך הוא מתחלת ברייתו אין מדקדקין בו אף בפחות מכזית אבל בבהמה אפי' היתה תחלת ברייתו כך אינו כלום שאין חיותו מספיק לכדי הצורך:

נידלדלה הכבד ממקום חבורה אלא שהיא מעורה בטרפשין כשרה הואיל ואם ניטלה הכבד טרפה אם נמצא בו כבד יתרה טרפה שכל יתר כנטול דמי ור"ל כאלו ניטל אף הראשון והרי הוא כניטלה לגמרי וכן פירשוה גדולי הרבנים ויש מי שאומר שאין אומרין כל יתר כנטול דמי לומר שיהא אף הראשון כנטול אלא כמי שניטל היתר ונשאר מקום חבורו נקוב ואם כן כל אבר יתר שאם אתה חותכו יהא נקב חתוכו במקום שהנקב עושה טרפה פוסל אבל יתרת הכבד הואיל ואין נקב מקום חתוכה פוסל מותר ויש מכריעין לומר שכל יתר כנטול דמי עם מקומו שמחובר בו מן הראשון בלבד ואם כן כבד היתרה אם הוא מחובר בכזית שבמקום מרה או שבמקום חיותה טרפה ואם לאו כשרה וראשון עקר:

מקצת גאונים כתבו שאם יבשה כבד שלה טרפה שהיבש כנטול ושיעור יובש זה שיפרך בצפורן נשאר ממנה כזית לח במקום מרה וכן במקום חיותה אף הם אומרים שהיא כשרה אין היבש גרוע מן הניטול ואין אני מודה בזו שאם ניטלה כלה ונשאר ממנה כשיעורין הללו הואיל ושיעורין הללו יש בהן בכדי לחיות דינו בכך אבל זו אין לחות שבאלו יכול לעמוד והרי הוא כיבש כלו כל זמן שיבש רובו למטה יתבאר על הכבד שהתליע אף במקום חיותה שהיא כשרה:

כבר ביארנו במשנה ששני קרומות יש לה לריאה העליון הוא קרום דק מאוד והוא לבן ואע"פ שאדם רואה אותו אדום הוא מפני האדום שתחתיו שנראה ממנו מתוך דקותו אבל הוא בעצמו כשאדם קולפו הוא לבן והשני הוא שטח שעל עצם הריאה אחר שנקלף קרום העליון ואינו נקלף אלא בקושי מפני שעצמות הריאה דבוק בו הרבה והוא נקרא כתנתא דורדא דמתנחא בה ריאה ניקב קרום העליון ולא ניקב התחתון כשרה שהתחתון מגין ולא עוד אלא אפי' ניטל ונקלף העליון כלו ולא נשאר אלא עצמה של ריאה אדום כתמרה והוא שאמרו עליה כאן ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה אלא שחכמי ספרד מצריכין בזו בדיקה אם עולה בנפיחה וכן היא בהלכות גדולות וכן אם ניקב התחתון ולא ניקב העליון מפני שהעליון מגין עליו ניקבו שניהם טרפה ויראה לי שאפי' היו הנקבים זה שלא כנגד זה טרפה שהרי הרוח יוצא בתחתון ומחזר בין שניהם עד שמוצא הנקב האחר ויוצא אבל ראיתי לגדולי הדור שהתירוה מדמיון קורקבן וכיסו ואיני מודה להם:

תד"ה ואת"ל כו' עד ולא עד כו' דממ"נ הוי בכלל אינו יודע כמו בין הפרשות כו' יש מדקדקין מדברי התוס' אלו להכריע כדעת מי שאומר בטור י"ד סימן ל"א דפי פרשה של שלישית כשרה מה"ט דאי פי הפרשה לא מיקרי בין הפרשות הרי לא אמרי' באינו יודע אלא בין הפרשה של שניה ואם הוא קרוי בין הפרשות הא אמרינן דשלישית כשרה ובכלל שלישית יש לו להיות ואין כאן הכרע דאימא דממילא משתמע בפי פרשה של שלישית דהוי באינו יודע מדקאמר שלישית כשרה ותו לא מכלל דפי פרשה דידה הוי באינו יודע מה שאין כן בפי פרשה שניה דליכא למידק איפכא דמדקאמר בין הפרשות דשניה באינו יודע הא פי פרשה דידה דלא מיקרי בין הפרשות הוי ודאי טרפה דהא אפי' בין הפרשות דראשונה הוי באינו יודע אי לא הוה עד ולא עד בכלל ועוד דבין הכא ובין הכא כיון דאיכא למידק הכי ואיכא למידק הכי ולא ידעינן איזה דיוק עיקר דניזול בתריה מספיקא הוה כולהו באינו יודע וק"ל:

בד"ה מאי לאו ראשונה ושניה והא דנקט שניה משום דאי הוי טרפה הוה שייך למיבעי כל הנך כו' י"מ בכוונת דבריהם דאי הויא הראשונה ודאי טרפה והוה קאמר בה עד שניה טרפה הוי שייך למיבעי כל הנך אבעיות בשניה ואין זה בכח המאמר דאפשר דהוי אמר בראשונה ודאי טרפה והשניה אינו יודע ואף אם נדחוק לפרש דבריהם דר"ל דאי הוי מצי השנייה להיות טרפה ודאי לשמואל כמו השתא בראשונה אז שייך למיבעי כו' איך שיהיה לא זו הדרך למנקט שניה דלא צריכה לן השתא לפום מלתא דשמואל אלא באי לא הוה קאמר הכי והנראה ששיעור דבריהם כן הוא דודאי כל הנך אבעיות דמספקא לן במלתיה דשמואל אי שמואל ס"ל ודאי טרפה בבין הפרשות ופי הפרשה ופרשה דראשונה לא שייכי למיבעיא בשניה דהא שמואל קאמר בהדיא בשניה אינו יודע אבל מ"מ הא לן בשניה נמי דאי הוה טרפה אז לא שייך למיבעי ולהסתפק בבין הפרשות ופי הפרשה ופרשה דשניה דהא שמואל אינו יודע קאמר בה ומש"ה נקט כאן שניה למיפשט מיהת פרשה גופה דשניה והמתרץ השיב לא שלישית אבל פרשה דשניה עדיין בספק עומדת אי הויא טריפה או לא ולא בעי למימר דנקט שניה משום דבפרשה שניה מיבעי לן במלתיה דשמואל אי הוה נמי באינו יודע או דודאי כשרה דא"כ לא הוה אצטריך ליה למבעי בפרשה באת"ל עד ועד בכלל דהא אפי' באת"ל עד ולא עד בכלל איכא למיבעי אי הוה פרשה באינו יודע או דכשרה ודאי אלא דע"כ אי אינו יודע אי כשרה ודאי לא מיבעיא לן אלא אי ודאי טרפה או לא ככל אינך אבעיות והדברים ברורים למבין ודברי מהרש"ל בזה אינן מבוררין ואין כאן מקום להאריך:

בפרש"י בד"ה פרשה עצמה כו' בשר שבין צלע ראשון לשני כו' תידון כבשר אם נפסק כו' עכ"ל ותפשוט נמי הא דמספקא ליה לשמואל בבין הפרשות דשניה דהא בפרשה שניה תידון כבשר ומכ"ש בבין הפרשות שאחריה וק"ל:

תד"ה ואת"ל וכו' אבל אם עד ועד בכלל לא מצי למבעי פי פרשה שניה דממה נפשך וכו'. צ"ל דס"ל לתוס' דאפי' אי אמרינן דפי פרשה הוי בכלל בין הפרשות היינו שנמשך אחר בין הפרשות שלמטה ממנו ולא לשל מעלה הלבך אי פי פרשה שנייה הוי בכלל בין הפרשות היינו בין הפרשות שניה וא"כ הוי בכלל אינו יודע ואי לא מקרי בין הפרשות לא הוי נמי טרפה דהא עד בין הפרשות ראשון קאמר ר"ל ובין הפרשות בכלל דהיינו עד התחלת השניה (ומ"מ) [ומ"ה] פי פרשה שניה לא הוי בכלל טרפה וא"כ ע"כ הוי בכלל אינו יודע וק"ל:ד"ה מאי לאו ראשונה ושניה הא דנקט שניה משום דאי הויא טריפה וכו'. נ"ל דר"ל דרב יהודה קאמר דאינו יודע אם אמר שמואל דטרפה ער פרשה ראשונה או אם אמר עד פרשה שניה ואם היה האמת דאמר עד פרשה שניה טריפה הוי נמי שייך למבעי כל הנך בעיות דלעיל דהיינו אם עד ועד בכלל ואפי' בין הפרשות שניה טריפה או לא ואת"ל עד ועד שלא בכלל פי פרשה שנייה מהו כמו שהשתא בעי בראשונה לכך נקט ראשונה ושניה וק"ל:

ד"ה ואמרי לה קרמא תתאה וכו'. נ"ל דהתוס' מפרשים דהא דקאמר בגמרא ואמרי לה וכו' ה"פ דללישנא קמא לא פליגי רב ושמואל אלא תרוייהו אמרי קרמא עילאה ואמרי לה דפליגי ושמואל ס"ל תתאה ולכך כתבו התוס' דר"ל עם עילאה דאי תתאה גרידא וכו' לא הוי לא כרב ולא כשמואל משום דהא לרב עילאה לחודיה ולשמואל תתאה לחודיה ועל כל פנים צ"ל ע"כ הא דקאמר בגמרא בתר הכי פשיטא אינקיב עילאה לפרושי לישנא דאמרי לה תתאה אתא והתוס' שכתבו כלומר עם עילאה וכו'. ר"ל דהכי הוי פירושו לפי המסקנא וק"ל:

רש"י בד"ה ה"ג כו' שמן חי בליען כו' חי בליעי כו' הד"א:

בד"ה עד א' כו'. נ"ב עד אחת כו':

תוס' בד"ה ואת"ל עד ולא כו' עצמן היינו עובי כו' כצ"ל:

בד"ה מאי לאו כו' משום דאי הויא טרפה כו'. נ"ב פירוש משום דאמרינן לעיל שניה איני יודע ובספק הואי ואי הוי אף השניה טריפה א"כ כל הבעיות שייכים למיבעי על השניה כמו על הראשונה ודו"ק:

גמ' לא שלישית וכו' . הו"ל למינקט לפ"ז רבותא אפילו בין הפרשות תידון כבשר דהא באת"ל דעד בכלל ובין הפרשות טריפה אפ"ה מבעיא ליה פרשה עצמה מהו. מיהו בזה י"ל דפשוט ליה [לתנא דברייתא] דשוין הן. בין. ופרשה עצמה ונקיט פרשה וה"ה בין תידון כבשר. ועוד דיש סברא להטריף פרשה עצמה טפי מבין הפרשות וכמ"ש התוס' בד"ה ואת"ל דאפילו את"ל דלא עד בכלל הו"מ למיבעי בפרשה עצמה משום דפרשה היא עליונה וסמוכה לשדרה טפי מבין הפרשות שנמשכה למטה לצד האליה יותר כזה (הציור תמצא בסוף המס' סי' א') אם לא שנפסק הפיצול ברחוק ממקום חיבורו כמ"ש התוס' בדבור הנ"ל בועי"ל רק המו"ל רבותא פי פרשה תידון כבשר דהוי ודאי רבותא טפי וכמ"ש התוס' דדוקא באת"ל דפי פרשה טריפה הוי מצי למיבעי בפרשה עצמה באת"ל דלא עד בכלל וק"ל [וע"כ צ"ל כדעת היש מטריפין שהביא הטור והובא בדברי הגאון בסמוך] ודוחק לומר דלדיוקא דדוקא פרשה שלישית תידון כבשר הא א' וב' אפילו פרשה עצמה טריפה או א"י:
ואין לפשוט בעיא דר"פ מפרשה ג' תידון כבשר הא פי פרשה אסורה [דנידון כלמעלה וא"כ ה"ה בפי פרשה ראשונה אף דלא עד בכלל מ"מ טריפה דנידון כלמעלה] דזיל הכא קמדחי ליה דדלמא איירי בפרשה הראשונה [ולהכי לא נקיט פי דהוי עכ"פ איני יודע אף אם נידון כלמטה] וק"ל:

בא"ד פי פרשה ג' יש מטריפין כו' וכן קי"ל וה"ט משום דמסיק פרשה ג' כשירה משמע הא פי פרשה ג' טריפה (*ר) וכמ"ש הב"י. ולכאורה דעת התוס' בד"ה ואת"ל עד ולא כו' כמכשירין כמ"ש בפי פרשה ב' דממ"נ הוי בכלל א"י ה"נ פי פרשה ג' ממ"נ הוי בכלל כשרה ודוחק לחלק דבראשונה הוזכר בפירוש בין הפרשות ולהכי אם פי אינו קרוי בין הרי לא אמרינן שיהיה טריפה אלא עד בין הפרשות ואין זה בין הפרשות משא"כ בשניה לא הוזכר בין [הפרשות] י"ל דכולל פי פרשה ג'. דשניה עלה קאי אבין הפרשות שהזכיר קודם ודו"ק:

ברש"י בד"ה ואת"ל עד ועד בכלל ליכא למבעיא כו' . הוא דיבור חדש לדעתי ואין בא ליישב דלא בעי ר"פ באת"ל עד בכלל דזה דבר פשוט ולכך לא ציין בדר"פ רק רב ירמיה דלא בעי באת"ל לא עד בכלל [דמצי נמי למיבעיא הך בעיא וכמ"ש התוס' ולזה פי'] דבאותה חלוקה יש לספק אפילו בפי פרשה וכ"ש בפרשה רק באת"ל דעד בכלל דהשתא אין מקום לאבעיות ר"פ מ"מ מבעיא בפרשה עצמה:

ברש"י בלשון ב' בד"ה בעי ר"ה כו' דאיהו נמי קאי בין שתי פרשות שיש הפרש כו'. הכי קים ליה דבתחלה הוא צלע ובשר. וצלע ובשר וכו' ולא ניחא ליה לפרש דאה"נ דצלע הראשונה לא מקרי בין הפרשות רק צלע ב' הוא בין הפרשות הראשונה וק"ל. ואפ"ל עוד להכריח מגמרא דבתחלה הוא צלע וכו' מדלא בעי ר' ירמיה על פרשה הראשונה באת"ל לא עד בכלל ונפסק נגד צלע הראשון כשירה אם הבשר שבאליה שלפני הצלע נמי דינו כן ובתרי' גריר או לא כי היכי דמיבעי ליה השתא בפרשה שניה באת"ל דעד בכלל אם שדינן הבשר של פרשה שניה בין צלע הראשון לשני בתר בין הפרשות שלפניה אך עתה ניחא דכיון דפרשה הראשונה עדיין על פני גוף הבהמה אין איבעיא בזה דהוי חוט השדרה ודאי אין הכוונה אליה ממש רק באחוריה אחרי כלות הצלעות הגדולות שבצד הלפנים של בהמה עיין:
לפירוש ב' ברש"י מאי לאו שני' דהיינו בשר שבין צלע הראשון לשני יהיה החוט לעומתו כשר שכבר פסק החוט ובין פ' שניה הוי א"י דהיינו צלע השני שהוא יותר למטה לצד האליה כלפי לייא. ודוחק לומר שכנגד הבשר הבשר מגין וכו' ועוד לא שלישית אכתי תיפשוט דכיון דשדינן שלישית בתר בין הפרשות שלאחריה דאי שלפניה תידון בא"י א"כ ה"נ שנידון פרשה שניה לבין פרשה שניה דלאחריה ולא הוי טריפה רק בא"י וזה הוי אבעייתו אי טריפה או בא"י כפרש"י ועוד דאיבעיא הוי אם טריפה או א"י ופשיט חלוקה שלישית כשר ואפ"ל דאף דברייתא ס"ל תידון כבשר מ"מ שמואל מספקא ליה אם הלכה כן למעשה להקל וקאמר [משום הכי] א"י ופשיט מאי לאו שני' לברייתא כשר [משום דלברייתא בבין פ' שניה כשר ולכך גם בפ' שניה כשר דלבתרה שדינן] ומיניה לשמואל [דמספקא ליה אי הלכה כברייתא להקל בבין פ' ב'. ה"ה בפ' לבתרה שדינן] א"י. ודחה לא ג' [ולעולם למעלה שדינן ליה לבין פ' ב' דכשר לברייתא] והוי לשמואל א"י דשדינן בתר [בין פרשה] שניה שלפניה [דמסתפק בו שמואל] וא"כ פרשה ב' טריפה דשדינן לצלע הראשון שלפניה ודו"ק:

בתוס' בד"ה ואת"ל עד ולא עד בכלל כו' שמא פי פרשות כו' הוי בין הפרשות דקאמר שמואל. וכן שני' א"י כו' ובין הפרשות האמתי שאנו קורין בשמעתין בין הפרשות דהיינו הבין שבאורך צ"ל דנמשך אחרי פי הפרשות שלפניה:

בא"ד לפי שהאחד מתחיל לצאת ולהתפצל קודם לחבירו כו' . ואילו נקיט עד הפרשות הוי המשמעות עד פיצול של ימין ד"מ הראשון אך עתה דנקיט בין משמע עד מקום החוט שממקום פיצול השמאלי ואילך שמשם נקרא בין שנמשך החוט מבין שני פיצולים [והיינו לפירוש שני דאם פרשה עצמה טריפה הוא משום דהוא הנקרא בין אבל] לפירוש הראשון הא דלא אמר עד הפרשות אם פי הפרשות בכלל בין הפרשות אפ"ל דמ"ש והאי דנקיט הוא דוקא לא"נ דפי הפרשה הוא בעצמו [בין] הפרשה הו"ל עד הפרשה משא"כ לפירוש ראשון י"ל דודאי פי' של בין הפרשות אינו נופל רק על בין ממש רק פי פרשה הוא טפל ונמשך אחר בין הפרשות וכלאו דוקא שכתב רש"י [בסוף הדיבור את"ל עד ולא עד בכלל] ושמואל צייר דינו על בין הפרשות לא במכוון על הנקודה של בין הפרשות וקורא גם לפי הפרשות בין וזה חילוק דק ועיין כי יש לפרש בע"א:

בתוס' בד"ה ואת"ל עד ועד בכלל כו' הו"מ למבעי בפרשה עצמה כו'. שנפסק הפיצול מן החוט שנפסק במקום דביקתו אל החוט וניתק מן החוט:
בסה"ד והשתא לא מצי למבעי אלא את"ל עד ועד בכלל וכו'. אף אם אינו בכלל מבעיא אפרשה הראשונה אם א"י או כשירה כי היכי דבעי השתא על טריפה או א"י [וה"ה או כשירה וכדפשיט] ה"נ כשירה או א"י ודו"ק:

בתוס' בד"ה מאי לאו כו' דאי הוי טריפה כו'. דודאי השתא דפרשה ראשונה נמי כשר א"צ לומר ושניה דכיון דאמר מאי לאו פרשה הראשונה כ"ש שניה רק משום דלאידך גיסא לענין טריפה אם היה נפשט הראשונה לטריפות אכתי הוי שייך למבעי אשניה והבעיין פרשה עצמה מאי אשניה נמי בעי להכי נקיט ושניה ועיין בח"ש:

תד"ה ואת"ל עו"ע בכלל. אבל אי פי פרשה כשרה כו'. כצ"ל:

גמ׳ ראשונה ושניה. נ"ב ודקאמר שמואל שני׳ אינו יודע היינו נמי עד שניה ולא עד נכלל:

שם דלא צריך למבדק טפי. נ"ב לא ידענא פירושא דהך מילתא אי אורי דכשרה היא ותו ליכא ספיקא דלא צריך למבדקא טפי. ואי לא אורי בה מידי הא ודאי מדלא אכשר לה דאכתי צריך למבדקה טפי:

בעי ר' ירמי' את"ל עד ועד בכלל וכו' הרא"ש גריס בעי רב אשי וכן נראה מדסידר אחר ר"פ ולפי הגי' שלפניו צ"ל משו"ה סידרו באחרונה משום דפשיט מברייתא דפרשה משא"כ איבעי' דפי פרשה. ולפי הכלל דכל את"ל הלכתא א"כ משמ' דפליגי דלר"פ פשיטא לי' דלא עד בכלל ולר' ירמי' פשיטא לי' עד בכלל והלכה כר"פ שהוא בתרא וכן משמע ברמב"ם אך אי גרס רב אשי הלכה כמותו דעד בכלל:

מרודד מהו וכו' ונשאר בתיקו ולחומרא. אך הרמב"ם תלה ביראה לי שאוסרים אותו וכ' כ"מ דקאי אי רק כזית א' מרודד וה"א דהוא ס"ס דלמא אידך כזית עיקר ואת"ל האי עיקר דלמא הוה כמו שלם ומותר מטעם ס"ס קמ"ל רמב"ם דיראה לו מ"מ אוסרים אותו. ואין זה במשמע אלא אשני זתים קאי ולפע"ד לכאורה משמע דמתלקט ומרודד הטעם דסופו ליחסר כלו. והנה למ"ד כזית במקום מרה הטעם משום הגנת המרה ולא מטעם כבד עצמו. ולפמ"ש לעיל גבי נקבים קטנים שבחוט השדרה אינם מצטרפים לרובא משום דתרי עתיד לא אמרינן וכן כ' ש"ך סי' למד סק"ד בדעת הטור בגלגולת וא"כ ה"נ למ"ד כזית במקום מרה ליכא למיבעי מידי במרודד ומתלקט וכרצועה דודאי כשר ולא מבעי' לי' אלא למ"ד כזית במקום חיותא והשתא אפי' ב' זתים מרודדים ה"ל למישרי דבמקום מרה בודאי במרודד סגי. והאי דבמקום חיותא איכא ס"ס דלמא סגי במקום מרה ואחז"ל בעינן מקום חיותא דלמא מרודד הוה כשלם והוה ס"ד דשרי' ע"כ כ' רמב"ם יראה לי דאוסרים אותו דמרודד ומתלקט ורצועה לאו משום סופו לינטל אלא מיד הוה כנטול ממש:

והנה ר"ש ברבי דמטביל בי' משום נפש משיב נפש ע"כ ס"ל כזית במקום חיותא ור"ח דזריק לי' וס"ל בכל שהוא סגי אעפ"י שבודאי אינו מעלה ארוכה מ"מ ס"ל משום הגנה דמרה וכמ"ש רש"י להדיא, ולפ"ז מתניתין קמייתא דסגי בכ"ש ס"ל משום מרה ולא מחמת עצמו. וא"כ מתניתין דואלו כשרות דבעי כזית אי אתי' כ"ש ברבי צ"ל דפליגי בתרתי חדא דלמשנה קמייתא אין טרפות בכבד מחמת עצמו אלא משום הגנה ומתניתין דואלו כשרות ס"ל מחמת עצמו. ותוס' פליגי בשיעורא דכ"ש וכזית. והנה ר' יוחנן דאמר לעיל מ"ד ע"א הלכה כדברי האומר כזית האי לישנא כדברי האומר משמע שרומז אר"ש ברבי ומטעם חיותא ובעינן במקום שהיא חי' ושפיר פריך הא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה וסתם משנה משמע דמחמת מרה טרפה וי"ל דמשנה אחרונה לא פליג בהא וסגי במקום מרה עמ"ש לעיל בזה וק"ל:

וע"ד צחות י"ל דקאמר ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה דאי הי' אפשר לומר דרשב"א דמטביל בי' לאו משום משיב נפש עביד אלא משום קמוץ דעשירין מקמצין ולעולם אין חיות תלוי וסגי במקום מרה אפי' למשנה אחרונה אך לא חשידי צדיקא לקמץ רק סימנא בעלמא יהיב אבל האמת אינו כן והשתא שהם ברחו מפני נתינת המס ומפסידא דממונא א"כ צדיקים מקמצין א"כ כזית שאמרו במקום מרה דרשב"ר נמי משום קמץ עביד הכי:

ובדרוש אמרתי שרמז להם שלא יברחו הצדיקים ויניחו העם בצער כי כזית ההגנה צריך להיות במקום מרה וצרה ולא שיניחו העם והם יברחו למקום חיותא ואינהו סברו אדרבה כשהמגינים במקום חיותא יכולים להתפלל ולהשתדל משא"כ כשהם עמם בצרה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים ואין להאריך כאן:

והנה רש"י דחה פי' ראשון דר"ש מטביל בהמה שלא נשאר מכזית דהל"ל רשב"ר שרי לה. וי"ל משום דהומ"ל לאו משום דלא בעי כזית אלא ס"ל שיעור זית בראמים גדולים ושיעור לפי קטנו של אותה בהמה הי' אותו מעט הנשאר כשיעור זית בראמים ויש פוסקים סוברים כן. אלא לפ"ז ה"ל הורה בה חכם במלתא דתלי' בסברא אי הוה כזית לפי קטנו או לא ולא הוה לי' לרשב"ר למטביל בי' ולאכול ממנו אע"כ אגמרי' סמוך דלא בעי כזית עיין לעיל מ"ד ע"ב וק"ל:

הרוקח סי' שפ"א כ' וז"ל הכבד שנימוקה טרפה כדאמר בגטין במי שאחזו ס"ט ע"א האי דמה דאוני מפומא אי מכבדה אתילית לי' תקנתא עכ"ל ופי' הד"מ אפ' הזיתים קיימים דסופו להיות הכל נימוק ועש"ך סי' מ"א ות"ח לקמן. ולפע"ד ס"ל בריאה דקרובה לפה אם יש שם דמא אינו מכלה ומחריב כל הריאה דסופו לצאת דרך הפה ע"י הוסטי"ן כיחו וניעו וכדומה משא"כ בכבדא דרחוקה מפה וא"א לצאת א"כ אפי' נימוק כ"ש והי' דם סופו להחריב כל יתר הכבד ע"כ טרפה אפי' כ"ש שנימוק והי' לדם ועד"ז יתפרש ש"ס דגטין הנ"ל והדין דין אמת כרמ"א ודלא כש"ך ואני לא הוריתי בו להיתר וגם לא לאיסור מפני כבודו של ש"ך ושלחתי לפני מורי הוראת אחריני:

וכן משמע מלשון רש"י לקמן ע"ב ד"ה נצרר הדם וכו' וסופו לינקב ולצאת ע"ש אלמא היכי דהדם מתעכב שם סופו לכלות ולשרוף יותר וה"נ דכוותי'. ומה שכתבתי שסופו לצאת ע"י שיעול הוסטי"ן סברא זו כ' ה"ג גבי מחט שנמצא בלב ומביאו טור וב"י ע"ש:

והתנן נטלה הכבד וכו'. עמ"ש הרשב"א בתורת הבית דף ל"ט ובחידושי הר"ן ובמה שרמזתי לעיל דף מ"ג ועיין בהרב מעדני מלך אות מ"ב ולהרב כנה"ג י"ד סימן מ"א ובספר קול הרמ"ז עיין בדבריהם ודוק הטב:

ר"ש ברבי מטביל לה וכו'. רש"י בפירוש שני כתב דקסבר נשמה תלויה בו וכו'. דע דאין כונת רש"י דר"ש סבר דוקא דכבד נשמה תלויה בו ור' חייא פליג דהא קי"ל דאם אמר ערך כבדי עלי נותן ערך כלו דהוא דבר שהנשמה תלויה בו וכמ"ש בערכין דף ך' ודוחק לומר דהוי פלוגתא בזה ותו דאי אמרת דר' חייא פליג וסבר דאין הנשמה תלויה בו א"כ סתם לן תנא בערכין דבעי כזית ומאי פריך לעיל דף מ"ג ע"א על ר' יוחנן דאמר כזית מדתנן ולא נשתייר ממנו כלום ופירש רש"י דהכי פריך דמאי אולמא סיפא מרישא הא בערכין סתם נמי כסיפא. אלא מוכרח דלא תלי זה בזה אי הדבר דבר שהנשמה תלוי בו בהך פלוגתא. ומ"ש רש"י דקסבר נשמה וכו' הוא לשון מורדף דקסבר כיון דהנשמה תלויה בו מבריא והרי הוא כמבו"אר:
וראה זה חדש דאמרינן במנחות ריש דף פ"ו דפריך אהא דתנן אין מביאין אנפקטן וכו' והתניא אין מביאין אנפקטן ואם הביא פסול מפני שהוא שרף אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' חייא הא ר"ש ברבי דר' חייא זריק ליה ור"ש ברבי מטבל ליה וסימניך עשירים מקמצין והשתא רב יוסף עצמו הוא דמשני הכא נמי הא ר' חייא והא ר"ש ברבי כלומר דר' חייא סבר כזית ובציר מכזית הוא מטריף ור"ש בר' אם נשתייר כל שהוא מכשיר. ואתמר עלה כי הא דר' חייא זריק וכו' כלומר כדאשכחן בשמן אנפקטן דר' חייא זריק ליה מפני שהוא שרף ור"ש בר' מחשיבו שמן ואתנח סימנא עשירים מקמצין. ה"נ ר' חייא מטריף פחות מכזית ור"ש ברבי מכשיר ועיניך לנכח יביטו דהתם במנחות קאמר הא ר' חייא והא ר"ש ברבי דר' חייא זריק ליה. והכא בסוגיין קאמר כי הא דרבי חייא זריק ליה ומוכח דהא דזריק לאו בכבד הוא אלא במילתא אחריתי וזהו דקדוק לשון כי הא והיינו בשמן. ורב יוסף עצמו הוא התרצן הכא והתם. וא"כ שמעינן דהפירוש האמיתי הוא דר' חייא בעי כזית ור"ש ברבי מכשיר בכל שהוא וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ודעמייהו דהא דלא נשתייר כלום הוי ר"ש בר'. והתימא על רש"י דקשיתיה לישנא דזריק ואסיק כפירוש שני. ועל רבוואתא קמאי הבאים אחריו שהעלימו עין מסוגיית מנחות הנזכר:
ועתה אמת אגיד כי הרב בית הלל בי"ד סימן מ"א האיר עיני והורה גבר סוגית מנחות הנזכר אמנם במ"ש הוא ז"ל יש להשיב שכתב וז"ל ופירש"י ב' פירושים והעיקר הוא פירוש שני ונעלם ממנו גמרא דמנחות וכו' (קשה על הרב ז"ל דמייתי לשון הש"ס ולשון רש"י בנסחא מוטעית כדמוכח מדברי התוס' וכמ"ש הרב ברכת הזבח) א"כ גם כאן וכו' גבי כבד כמו שמצינו בשמן אנפקטן דר' חייא זריק ליה ולא חשיב ליה ור"ש ברבי חשיב ליה ומטבל ליה והוי שמן ה"נ גבי כבד ר"ח לא חשיב הכבד ולכן אפילו לא נשתייר כלום כשר אבל ר"ש ברבי חשיב ליה כבד ולכן אם לא נשתייר כלום טריפה וגו' עכ"ל. ואגב חורפיה לא דק חדא דאין סברא זו בעולם דאם לא נשתייר כלום כשר. ותו דהשתא דזריק ומטבל אשמן אתמר הפירוש הפשוט דר' חייא מטריף בנשתייר כלום וליכא כזית ור"ש ברבי מכשיר בפחות מכזית הוי דומיא דהתם דעשירים מקמצין. ובעיני הם דברים פשוטים אין צורך להעלות ארו"כה ודוק:

ההוא פולמוסא וכו' כזית שאמרו במקום מרה וכו'. הרב כתנות אור פרשת בהר פירש במ"ש בספר המגיד פרשת בראשית דבעינן כזית במקום מרה לאגנא עליה ממקטרגים דליהוי האי כזית חוצץ באפייהו וכד לא אשתייר כזית כיון דליכא מאן דחייץ באפה סטרא מסאבא הא האי סטרא שלטא עליה והיינו דא"ל דרך רמז ערוקאי מהאי פולמוסא שהם מסט"א כדי שלא ישלוט עלייכו וסוד ה' דכזית שאמרו במקום מרה דלא ישלוט סט"א וצריך כזית לחצות ולהפסיק מפגי המקטרגים כך אתם צריכים שלא ישלוט סט"א בכם וצריכי למערק שלא יראו אתכם ויריעו לכם ולדעתי זה דרך אמת עכ"ל:
ואנכי עפר דל נראה בעיני דאדרבה נטה ללון רבי זירא דלא יפה עושים לברוח והוא דאמרו פ"ק דבתרא דף ח' אמר רבי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ דההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אמרו ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרי ליה ערוקינן א"ל ערוקו ערוק פלגא דלויה פלגא אתו וכו' פקע כלילא אמר רבי ראיתם שאין פורענות בא אלא בשביל עמי הארץ. ולעיל שם דף ז' אמרו על פסוק מחול ירבון ומה חול שמועט מגין על הים מעשיהם של צדיקים שהם מרובים עאכ"ו ואמר ר"י התם אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו ת"ח. וזהו תלונת ר' זירא על רבה ורב יוסף גדולי הדור שפחדו וברחו וקרא בשמותם ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה דכזית חוצץ בפני הסט"א שלא תתפשט כמ"ש המגיד הנזכר וק"ו שאתם עוסקים בתורה שהיא חומה ואתם כמגדלות וגם אתם יותר מחול שמגין על הים וכ"ש שלא ישלטו בכם דאין פורענות בא אלא בשביל ע"ה דאפילו כזית חוצץ כ"ש חומת התורה ורמז להם שלא יפה עשו ואמטו להכי קראם ערוקאי:
א"נ אפשר במ"ש בברכות דף ך' איך לא אשא פנים לישראל שאני אמרתי ואכלת ושבעת והם מדקדקים עד כזית וכו' וכפ"ז אין צורך לתרץ כמ"ש בנדה דף ע' כאן קודם גזר דין לרומיא דרמו קראי אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו אליך דיש לומר כאן לישראל כאן לא"ה. והתוס' שם יישבו הסוגיות אך דרך דרש יש לומר דלישראל נושא אף אחר גזר דין. וז"ש ר' זירא רומז על האר"ש לא תפחדו ולא תיראו מפולמוסא כי הי"ת נושא פנים לישראל אף אחר גזר דין ורמז להם בהני מילי כלומר כזית שאמרו שהוא נושא פנים בעבור כזית אף במקום מרה שכבר ניתן רשות לסט"א כי מרה היא הסט"א כנזכר לא כלו רחמיו כי אם הוגה וריחם ולא תחושו לטלטול ולגזרה כי הוא יכאיב ויחבש. ודרך הלצה אמר להם דין זה והם יבינו:
א"נ יש לרמוז שהם סברו דבמקום דיש גזירה יש הסתרת פנים וקשה ללימוד הפך מ"ש אוירא דא"י מחכים דביום טובה היה בטוב על דרך מ"ש רבינו מהר"ם קורדובי"רו זצ"ל דיש ללמוד חכמת האמת בשבת שיש שפע. וכן להפך במקום שיש גזרה נסתם מעיין חכמה ולזה היו בורחים ורמז להם כזית שאמרו במקום מרה כלומר כזית שאמרו שנמשלו ישראל כזית שחובטין אותו ומאיר כמ"ש ברבה פרשת תצוה ע"ש באורך הוא במקום מרה סט"א במקום שחובטין ותאירו בתורה:
ומהר"ר יהונתן פירש דלכך בעינן כזית במקום מרה משום דשם תלוי חיות הגוף ואף דמרה כל החולאים תלויים בה ובאיוב נאמר ישפוך לארץ מרירתי. מ"מ במקום הרע שם הטוב וכך חכמתו יתעלה. והם רצו לברוח כי בחרו שלא ללמוד תורה במקום שיש גזרה וא"ל רבי זירא דנגזר ללמוד תורה מתוך צער וראיה כזית שאמרו שתלו בו חיות הכבד במקום מרה הוא (עיין בפלתי ריש סימן מ"א):

עד ועד בכלל. והכי קאמר מן הראש ועד בין הפרשה ראשונה וכל אותו בין בכלל טרפה או דלמא הכי קאמר עד ולא עד בכלל טרפה שלישית כשרה שניה איני יודע ה''ה לראשונה דמספקא ליה וממילא משתמע ולא אצטריך לפרושי ראשונה ושניה איני יודע דכיון דאמר ודאי טרפה עד אחת ולא היא בכלל מכלל דמכאן ועד שלישית מספקא ליה וחדא מינייהו הוא דנקט דלא תימא שניה כשלישית לקולא: את''ל עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו. נפסק החוט הגדול כנגד פי הפצולין הראשונים במקום פיצול מהו בכלל טרפה הוא או בכלל איני יודע הוא מי אמרינן עד בין דוקא ופי הפרשה טרפה או לאו דוקא: ואת''ל עד ועד בכלל. ליכא למיבעי בפי הפרשה מידי דודאי טרפה דאפילו חוט שכנגד הפסק שבין שני הפיצולים טרפה וכ''ש פי פיצול הראשון אלא הכי קא מיבעיא ליה נפסק הפיצול עצמו מן החוט מהו ובפרשה ראשונה קאי: תידון כבשר. שאם נפסק הפיצול כשרה: ה''ג מאי לאו ראשונה ושניה לא שלישית. מאי לאו פיצול ראשון ואע''ג דחוט של אחריה עדיין בכלל טרפות או בכלל ספק הוא וכן שני לשון מורי. לשון אחר בין הפרשות הן צלעות קטנות של אליה. פרשות הוא בשר המפריש בין צלע לצלע. (בין) הפרשות צלעות שבין פרשה לפרשה: גדי שמן. חי: בליעה טפי. הצלעות נבלעין ואין ניכרין כשהוא חי: בליטי טפי. ונפשט הבשר והכל דומה לצלעות וכל לשון זה אינו נראה לי ומפי גאון שמעתיו: עד אחת. עד בין הפרשה ראשונה דהיינו צלע ראשונה של אליה: טרפה. אם נפסק החוט: בעי רב הונא עד ועד בכלל. שאם נפסק החוט כנגד צלע הראשון טרפה דאיהו נמי קאי בין שתי פרשות שיש הפרש בינו לצלעות הגדולות: ולא עד בכלל. ובכלל איני יודע הוא: פי פרשה. נפסק החוט אצל תחלת העצם ולא כנגדו ממש מאי בהדי עצם חשיב ואיני יודע או בהדי פרשה קמייתא חשיב וטרפה ולא נהירא דהא ודאי מן הפרשה היא ולא מבין הפרשה: פרשה עצמה. נפסק החוט כנגד פרשה שניה בשר שבין צלע ראשון לשני מהו בהדי ראשון שדינן ליה וטרפה או בתר צלע שני שדינן ליה ואיני יודע: תידון כבשר. אם נפסק החוט כנגדו ולהאי לישנא גרס מאי לאו פרשה שניה ומפי גאון אחר שמעתי פרשה עצמו נשבר הצלע עצמו ולשון מורי הראשון הגון וסייג מצאתי לו בהלכות גדולות והוא עיקר: עד למטה. מכנפיו הוי כח חוט השדרה דיליה: ולריש לקיש עד כנגד בין אגפים. ותו לא: ושלחו ליה דבי נשיאה. שלחו בשבילו שילך אצלם: והא אנן תנן. גבי אלו כשרות במתני' (לקמן נד.): זריק לה. לבהמה שלא נשתייר בה כזית מן הכבד דקסבר טרפה: מטביל לה. אוכלה וכל מאכלם ע''י טיבול חומץ או חרוסת כך שמעתי אבל נראה בעיני דבאיסור והיתר טריף ומכשר הוה שייך למיתני וזריק ומטביל לא שייך ביה ומסתברא דהכי קאמר רבי חייא זריק לה לכבד של כל בהמה ולא היה אוכלו דלא הוה חשיב ליה ורבי שמעון מטביל ליה דאף על גב דלאו בשר הוא קאכיל ליה משום בריאותא דקסבר נשמה תלויה בו כדקי''ל ברכות (דף מד:) כל נפש משיב נפש וכדאמרינן (לעיל דף לג.) הרוצה שיבריא חותך כזית בשר קודם שתצא נפשה הילכך אם לא נשתייר כזית להעלות ארוכה שיחזור וירפא טרפה ולר' חייא לא בעי כדי להעלות ארוכה אלא שיורא פורתא מקום תליא דמרה דשיורא במקום מרה בעינן כדלקמן: עשירין מקמצין. רבי שמעון בן רבי בנו של נשיא היה ומקמץ לשון עצרן: פולמוסא. חיל השלטון: ערוקאי. גמירו מינאי הא מילתא כזית שאמרו במקום מרה יהא: במקום שהיא חיה. שהכבד חיה משם דהיינו מקום תלייתה כשהיא מעורה דבוקה תחת הכליות זה נראה לי ומצאתיו לישנא אחרינא ביותרת הכבד אובר''ש בלע''ז והן טרפשין: מתלקט מהו. כזית מתלקט ולא במקום אחד אלא חצי כזית כאן וחצי כזית כאן: מרודד. מרוקע טינב''א בלע''ז וגרע מכרצועה: נדלדלה. נעקרה במקומות הרבה: ומעורה בטרפשיה. כאן מעט וכאן מעט וכולה קיימת: הא איכא. הרי כולה קיימת: רב נחמן קרמא תתאה ס''ל: כיתונא דורדא. מלבוש אדום שהריאה מונחת בו. ורדא על שם שקרום תחתון אדום הוא כדאמרינן לקמן (עמוד ב) כאהינא סומקא: דאגליד. שניטל קרום העליון והופשט כמו גלודה דמתניתין (לקמן דף נד.):

עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל. מדאמר בפירקין (לקמן דף נה.) כל שיעורא דשיערו חכמים להחמיר ליכא למפשט מידי דהני מילי במשנה או בברייתא אבל הכא מימרא היא: ואם תימצי לומר עד ולא עד בכלל פי פרשה מהו. אף על פי שאמר שמואל עד בין הפרשות מ''מ מספקא ליה דדלמא מתחלת עובי פיצול ראשון עד פיצול שני שלמטה הימנו קרוי בין הפרשות ראשון ועד ולא עד בכלל ואיני יודע או שמא מסוף עובי פיצול קרוי בין הפרשות שזהו בין הפרשות ממש אבל מה שהוא כנגד עובי החוט המתפצל לא מיקרי בין הפרשות וטרפה אי נמי משום הכי מספקא ליה שמא פי פרשות עצמן דהיינו עובי פיצול ראשון הוי בין הפרשות דקאמר שמואל לפי שהוא בין חוט המתפצל לשמאל לחוט המתפצל לימין והא דנקט שמואל עד בין הפרשות ולא נקט עד הפרשות לפי שהאחד מתחיל לצאת ולהתפצל קודם לחבירו ודוקא אם עד ולא עד בכלל איבעיא ליה בפי פרשה ראשונה אבל אם עד ועד בכלל לא מצי למיבעי פי פרשה שניה מהו דממה נפשך הוי בכלל איני יודע כמו בין הפרשות שני דהא עד בין הפרשות ראשון קאמר דטרפה ותו לא ואם איתא דפי פרשה אינו קרוי בין הפרשות הרי לא אמרינן שיהא טרפה אלא עד בין הפרשות ואין זה בין הפרשות ואם הוא קרוי בין הפרשות האמר שניה איני יודע ובכלל שניה יש לו להיות: ואם תימצי לומר עד ועד בכלל פרשה עצמה מהו. פירש בקונטרס נפסק הפיצול עצמה מן החוט מהו ונראה דאפילו דאם תימצי לומר דעד ולא עד בכלל הוה מצי למיבעי בפרשה עצמה את''ל דפי פרשה טרפה אבל אי פי פרשה כשרה אז ודאי ליכא למבעי דכ''ש פרשה עצמה ועוד י''ל דמבעיא ליה אם נפסק הפיצול ברחוק ממקום חיבורו כנגד חוט השדרה שבין פיצול ראשון לפיצול שני שהוא בין הפרשות ראשון והשתא לא מצי למבעי אלא את''ל עד ועד בכלל: מאי לאו ראשונה ושניה. הא דנקט שניה משום דאי הויא טרפה הוה שייך למבעי כל הנך בעיות בשניה כמו בראשונה: למטה מן האגפים. יש להסתפק אם למטה ממקום חיבורן בגוף קאמר אם למטה ממקום ששוכבות על העוף דהיינו למטה מסוף עצם של כנף המחובר בגוף: ערוקאי. רבי זירא לא היה צריך לברוח דאביו גבאי של מלך היה דנהג בגבואתא תליסר שנין כדאמר בפרק זה בורר (סנהדרין כה:) דכי הוה אתי ריש נהרא למתא כי הוה חזי רבנן אמר להו לך עמי בא בחדריך: הלכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה. הכי קיימא לן כדפסקינן לעיל (דף מג.) הלכה כדברי האומר בכזית: ואמרי לה קרמא תתאה. כלומר עם עילאה דאי תתאה גרידא הא פסקינן בסמוך דבעינן תרוייהו ואם כן לא הוה ליה לא כרב ולא כשמואל:

דף מו - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד